ברברה טאופר נולדה באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה, להורים ילידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביה היה איש אס.אס, ולמרות שהבת היתה קשורה אליו, בעיקר בזכות תחומי ענין משותפים, עברו רבץ ביניהם בלתי מפוענח. אולי משום כך, ואולי משום שנמשכה אל הנסתר – והשואה היתה מוסתרת היטב מבני דורה – מצאה עצמה ברברה מתעניינת ביהודים ובגורלם. חייה גלגלו אותה לעולם העיתונות, ומשם לעולם הדיפלומטיה כנספחת עיתונות וכנספחת תרבות. תשע שנים עשתה בתפקידה זה בישראל, ולאחר שעזבה ולא מצאה עצמה בבית בשום מקום אחר, בחרה ביהדות כאורח חיים, ושבה לחיות בארץ. את קורות חייה סיפרה למיכאל ששר, והוא שערך וכתב את הספר שלפנינו.
בחרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה בגלל חצית הקו המסקרנת, אבל למען האמת לא הצלחתי לגמרי להבין אותה. ברברה כועסת על אביה בשל חברותו באס.אס, אך למעשה אין לה מושג מה היה תפקידו במלחמה. היא מציינת שלא היה קצין, בגלל שורשים יהודים רחוקים, מניחה שלא השתתף במעשי הרג, ומדגישה את אדישותו כלפי האידיאולוגיה הנאצית, ואת העובדה שסייע באופן עקיף למספרזרים נרדפים להמלט. הכעס שלה הוא בעיקר על אי האכפתיות שלו ועל היסחפותו עם ההמון. אם כך, עברו של אביה אינו המניע למהפך. מניע משמעותי יותר, לדעתי, הוא רגש האשם כלפי קורבנות השואה, למרות שהיא עצמה היתה תינוקת בתקופתה. היא מספרת כי לאחר שגוירה והצטרפה לעם היהודי, חשה כאילו החזירה לחיים את אחד הנרצחים שנגרע מן העם. מניע נוסף, אם כי לא ראשי לדעתי, נעוץ במשיכתה למיסטיקה. במהלך חייה, כך היא מתארת, חוותה הארה כילדה, חשה בנוכחותם של שני מלאכים מלווים, יצאה מתוך גופה במהלך אנליזה, ולאחר התייהדותה התעניינה בקבלה (קצת קשה לי להתייחס ברצינות למי שמוכיחה את משמעותם של חלומות באמצעות העובדה שהחתול שלה, שעליו חלמה רק פעם אחת, אכן מת שנה לאחר החלום…). ואולי העובדה שחשה נוח בארץ ורכשה ידידים רבים הוותה גם היא זרז. כך או כך, מכיוון שציפיתי להיכרות עם הדור השני של הגרמנים, יצאתי מאוכזבת, מפני שמדובר בחיים פרטיים ואישיים מאוד, שעברן של גרמניה ושל אוסטריה הוא לא הגורם הראשון במעלה בגלגוליהם.
הספר שופע שמות מוכרים, כולם, לדבריה, מכרים קרובים. נמנים עמם ברונו קרייסקי, היהודי שהיה קנצלר אוסטריה בין 1970 ו-1983, ויחסיו עם ישראל ידעו עליות ומורדות; איל העתונות אקסל שפרינגר, ידיד ישראל, שלטענתה היא שקישרה בינו ובין הישראלים; יצחק רבין, טדי קולק, ישעיהו ליבוביץ, הרב ישראל לאו, ריימונד טוויל, ושורה ארוכה של פוליטיקאים ואנשי בוהמה ישראלים וזרים. לעתים נדמה מתיאוריה שבכל מקום ובכל חברה תפסה עמדה מרכזית. ברברה טאופר אוחזת בדעות מוצקות, לעתים שטחיות וסטראוטיפיות בעיני, בנושאים רבים, ביניהם יחסי ישראל-פלשתינים, שהדיון בהם תופס נתח נרחב מן הספר. את הקרובים לעמדותיה היא מתארת בחיבה, אחרים זוכים ליחס מזלזל. יש לה מה לומר, מנסיונה המורכב והכואב, על יחסי גברים-נשים, וחשיפתה את עצמה, שלפעמים נדמית כמתייהרת, רוב הזמן כמעט אכזרית בכנותה.
מה עושה את סיפורה לראוי לפרסום? הפיסקה הנוגה המסיימת את הספר מתיחסת לכך: כשאני חושבת על חיי עד עתה, אני חשה תחושה של לאות גדולה, כאילו משהו בתוכי נשרף. לעתים אני חושבת שאיבדתי את כל כוחותי מפני שתעתעתי בגורלי ורציתי לעצבו בעצמי, ומחשבותי גולשות לעבר, כשעדיין הייתי בתו של איש אס.אס לפני שלושים שנה, כשראיינתי את משה דיין. הוא אמר לי אז להאזין לדבריו, מפני שלכל יהודי יש סיפור באמתחתו. היום אני יהודיה ובאמתחתי סיפור, שמן הראוי שיסופר.
סוּפַּר למיכאל שָשַר
ספרית מעריב
1993
