כלב לבן / רומן גארי

0770000153619

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

לחצות את הקו / ברברה טאופר

לחצות את הקו

ברברה טאופר נולדה באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה, להורים ילידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביה היה איש אס.אס, ולמרות שהבת היתה קשורה אליו, בעיקר בזכות תחומי ענין משותפים, עברו רבץ ביניהם בלתי מפוענח. אולי משום כך, ואולי משום שנמשכה אל הנסתר – והשואה היתה מוסתרת היטב מבני דורה – מצאה עצמה ברברה מתעניינת ביהודים ובגורלם. חייה גלגלו אותה לעולם העיתונות, ומשם לעולם הדיפלומטיה כנספחת עיתונות וכנספחת תרבות. תשע שנים עשתה בתפקידה זה בישראל, ולאחר שעזבה ולא מצאה עצמה בבית בשום מקום אחר, בחרה ביהדות כאורח חיים, ושבה לחיות בארץ. את קורות חייה סיפרה למיכאל ששר, והוא שערך וכתב את הספר שלפנינו.

בחרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה בגלל חצית הקו המסקרנת, אבל למען האמת לא הצלחתי לגמרי להבין אותה. ברברה כועסת על אביה בשל חברותו באס.אס, אך למעשה אין לה מושג מה היה תפקידו במלחמה. היא מציינת שלא היה קצין, בגלל שורשים יהודים רחוקים, מניחה שלא השתתף במעשי הרג, ומדגישה את אדישותו כלפי האידיאולוגיה הנאצית, ואת העובדה שסייע באופן עקיף למספרזרים נרדפים להמלט. הכעס שלה הוא בעיקר על אי האכפתיות שלו ועל היסחפותו עם ההמון. אם כך, עברו של אביה אינו המניע למהפך. מניע משמעותי יותר, לדעתי, הוא רגש האשם כלפי קורבנות השואה, למרות שהיא עצמה היתה תינוקת בתקופתה. היא מספרת כי לאחר שגוירה והצטרפה לעם היהודי, חשה כאילו החזירה לחיים את אחד הנרצחים שנגרע מן העם. מניע נוסף, אם כי לא ראשי לדעתי, נעוץ במשיכתה למיסטיקה. במהלך חייה, כך היא מתארת, חוותה הארה כילדה, חשה בנוכחותם של שני מלאכים מלווים, יצאה מתוך גופה במהלך אנליזה, ולאחר התייהדותה התעניינה בקבלה (קצת קשה לי להתייחס ברצינות למי שמוכיחה את משמעותם של חלומות באמצעות העובדה שהחתול שלה, שעליו חלמה רק פעם אחת, אכן מת שנה לאחר החלום…). ואולי העובדה שחשה נוח בארץ ורכשה ידידים רבים הוותה גם היא זרז. כך או כך, מכיוון שציפיתי להיכרות עם הדור השני של הגרמנים, יצאתי מאוכזבת, מפני שמדובר בחיים פרטיים ואישיים מאוד, שעברן של גרמניה ושל אוסטריה הוא לא הגורם הראשון במעלה בגלגוליהם.

הספר שופע שמות מוכרים, כולם, לדבריה, מכרים קרובים. נמנים עמם ברונו קרייסקי, היהודי שהיה קנצלר אוסטריה בין 1970 ו-1983, ויחסיו עם ישראל ידעו עליות ומורדות; איל העתונות אקסל שפרינגר, ידיד ישראל, שלטענתה היא שקישרה בינו ובין הישראלים; יצחק רבין, טדי קולק, ישעיהו ליבוביץ, הרב ישראל לאו, ריימונד טוויל, ושורה ארוכה של פוליטיקאים ואנשי בוהמה ישראלים וזרים. לעתים נדמה מתיאוריה שבכל מקום ובכל חברה תפסה עמדה מרכזית. ברברה טאופר אוחזת בדעות מוצקות, לעתים שטחיות וסטראוטיפיות בעיני, בנושאים רבים, ביניהם יחסי ישראל-פלשתינים, שהדיון בהם תופס נתח נרחב מן הספר. את הקרובים לעמדותיה היא מתארת בחיבה, אחרים זוכים ליחס מזלזל. יש לה מה לומר, מנסיונה המורכב והכואב, על יחסי גברים-נשים, וחשיפתה את עצמה, שלפעמים נדמית כמתייהרת, רוב הזמן כמעט אכזרית בכנותה.

מה עושה את סיפורה לראוי לפרסום? הפיסקה הנוגה המסיימת את הספר מתיחסת לכך: כשאני חושבת על חיי עד עתה, אני חשה תחושה של לאות גדולה, כאילו משהו בתוכי נשרף. לעתים אני חושבת שאיבדתי את כל כוחותי מפני שתעתעתי בגורלי ורציתי לעצבו בעצמי, ומחשבותי גולשות לעבר, כשעדיין הייתי בתו של איש אס.אס לפני שלושים שנה, כשראיינתי את משה דיין. הוא אמר לי אז להאזין לדבריו, מפני שלכל יהודי יש סיפור באמתחתו. היום אני יהודיה ובאמתחתי סיפור, שמן הראוי שיסופר.

סוּפַּר למיכאל שָשַר

ספרית מעריב

1993

משוגע / יצחק בשביס זינגר

6o2xqnliyaonpifu

"משוגע", שראה אור באנגלית ב-1994, כשלוש שנים לאחר מותו של הסופר, פורסם לראשונה בהמשכים בראשית שנות ה-80 בעתון היהודי-אמריקאי פארווערטס (forward). התרגום לאנגלית נעשה על ידי הסופר עצמו יחד עם נילי וכטל. שמו המקורי של הספר היה "נשמות אבודות", ושני השמות כאחד הולמים אותו.

המספר, אהרון גריידינגר, הוא בן דמותו של בשביס-זינגר, סופר יהודי יליד פולין, העובד בראשית שנות החמישים בעתון פארווערטס, וכותב ביידיש. הסופר העניק לגיבורו פרטים אוטוביוגרפיים נוספים: אח סופר, צמחונות, שיער אדום, ידיעת אספרנטו, כתיבה תחת מספר שמות, שורשים בבילגורי (מקום הולדתה של אמו), כמו גם פרטים מתוך ספריו.

גריידינגר וסובביו הם תוצרי עולם שהתערער. חלקם עברו את השואה על בשרם, חלקם, ובהם גריידינגר עצמו, עזבו את אירופה בעוד מועד, אך איבדו קרובים וחברים. הם נאבקים לתת משמעות לחיים לאחר התפרקות כל המסגרות, הפיזיות והמוסריות, שהכירו. גישתו של המספר פטליסטית, פסימית, פורקת עול מוסכמות, ובמידה רבה זוהי גם תפיסת עולמם של האנשים שבחוגיהם הוא מסתובב. המסגרת המשפחתית הזוגית והנאמנות המונוגמית אינן מספקות אותם, האמונה באלוהים ספגה מהלומה, ערכי המוסר התגמשו בתנאים הבלתי אנושיים של השואה. לגריידינגר דעות ברורות בנושאים אלה ובאחרים, ולאורכו של הספר הוא מביע אותן, גם כחלק מן העלילה, וגם בתפקידו כמחזיק בטור עצות.

בעמדתו כיועץ גריידינגר כותב: "נתתי לכולם אותה עצה – למתאבד לעתיד, לסטליניסט שהתפכח, לבעל הנבגד, לחולת הסרטן, לסופר שלא זכה בהכרה, ולממציא שהפטנט שלו נגנב: העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו. "הכוח העליון" העניק לנו מתנה אחת: בחירה, החופש לבחור בין מכאוב אחד לאחר, בין אשליה אחת לאחרת. עצתי היתה, אל תעשו דבר". הוא סבור שהחיים הם שורה של משברים, וטוב שכך,  "כי כשהמשברים נגמרים, מגיע השעמום – הסבל הגרוע מכל". הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, אך לא באל רחום וחנון, ובמענה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים, הוא עונה: "אני מאמין בחוכמתו, לא ברחמיו […] כל אחד יכול לראות את חוכמתו – בין אם תקרא לזה אלוהים ובין אם תקרא לזה טבע. אבל איך אפשר להאמין ברחמיו אחרי היטלר?"

השאלה השזורה בספר לכל אורכו היא היחס למי שבתקופת השואה נהגו באופן הזוכה לגינוי. נושא זה בא לידי ביטוי בדמותה של מרים, צעירה בשנות העשרים לחייה, המקיימת קשר כפול, עם הסופר המבוגר ממנה בעשרים שנה, ועם גבר נוסף שיכול היה להיות סבה. סודותיה נחשפים בהדרגה, כל אחד גרוע מקודמו, וגריידינגר נאלץ להעמיד במבחן את גבולות תפיסת המוסר שלו הנמנעת מלשפוט את קורבנות השואה.

היבט מעניין נוסף בספר הוא ריבוי ההתיחסות למלאכת הכתיבה באופן כללי, וליצירתו של גריידינגר/בשביס-זינגר בפרט. בקטע אופייני הוא כותב: "לא היה קץ לתלונות שהופנו נגדי; הייתי פסימי מדי, מאמין מדי באמונות טפלות, ספקן מדי לגבי התקדמות האנושות, לא מסור מספיק לסוציאליזם, לציונות, לאמריקניזם, למאבק נגד האנטישמיות, לפעילויות של היידישאים, לבעית זכויות האשה. מבקרים אחדים טענו שבשעה שלנגד עיני קמה מדינה יהודית, אני טרוד בפולקלור מאובק. האשימו אותי שאני גורר את הקורא בחזרה לחשכת ימי הביניים. נו, ומדוע להפגין ענין כזה במין? המין אינו חלק ממסורת הספרות היידית".

"משוגע" הוא ספר דינמי, הדמויות והנושאים מתרוצצים בתוכו חסרי מנוחה. אי אפשר להשאר אדיש לסיפור חייהם של גיבוריו, ואי אפשר שלא להרהר בהתלבטויות שעולות ממנו. מומלץ בהחלט.

Meshugah – Issac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1995 (1981 – 1983, 1994)

תרגום מאנגלית: מאירה לבנת

קישון / ירון לונדון

קישון דו-שיח ביוגרפי

שם מלא: קישון – דו-שיח ביוגרפי

"קישון", כפי שמעיד שמו המלא של הספר, הוא ביוגרפיה שמסופרת באמצעות דו-שיח בין אפרים קישון לביוגרף ירון לונדון, מבנה המאפשר היכרות כמעט בלתי אמצעית עם האיש נשוא הספר. לונדון, דעתן שאינו מתבטל בפני מרואייניו (במבוא לספר הוא כותב: "איני מחשיב את איכותה של הגותו החברתית-הפוליטית יותר מאשר הוא מחשיב את שלי. עם זאת, אני משועשע מן הברק והחריפות שבהם הוא מביע את דעותיו"), לא היסס לדחוק בקישון, לערער על עמדותיו, ואף לפקפק בכנותו. קישון, שהחזיק במשנה סדורה וחפה מהתייפיפות המנוגדת לגמרי לזו של לונדון, לא ביקש לרַצות את המראיין. למרות שקישון כינה את לונדון קאצ'ה פופשי ("כך קוראים בהונגרית לפי-הטבעת של הברווז, הנפתח ונסגר מאחור בלי-הרף, בדיוק כמו הפה שלך, ירוני, המקשקש בלא הפסק ולא נותן לי להוציא מלה מפי"), הביוגרף, על אף נוכחותו המשמעותית, השכיל להצטמצם בשולי הבמה, וסיפורו של קישון תופס את מרכזה.

אפרים קישון, יליד 1924, חווה על בשרו את מוראות השואה ואת השלטון הקומוניסטי בהונגריה. השואה עיצבה את תפיסת עולמו הלאומנית, הגורסת שחובתו הראשונה במעלה של העם היהודי היא כלפי עצמו (אין להתבלבל בין תפיסה זו לבין משיחיות וחזון ארץ ישראל השלמה). את עמדותיו הליברליות-הומניסטיות של ירון לונדון תלה בצבריותו: "אני אוהב את ארץ-ישראל אהבה לאומנית לגמרי. יתכן שאני קשור אליה יותר ממך, כי אני מכיר את האלטרנטיבה, ואתה, צבר שכמוך, רק קראת עליה". מכיוון שהשואה היתה החוויה המעצבת של חייו, לא ייחס משמעות לתקופת ילדותו – "ליחסי עם הגסטאפו היתה משמעות רבה יותר לאין ערוך מאשר ליחסי עם הורי" –  ורק בלחצו של לונדון ניאות לספר על בני משפחתו ועל השנים שקדמו למלחמה. מעניין שלמרות שבמהלך השיחה שב וחזר ושב אל השואה, התקופה שרודפת אותו בסיוטים היא דווקא השנה תחת הקומוניזם בהונגריה. למרות שזכה למעמד בזכות כשרון הכתיבה שלו, חש שבכל רגע עשוי הגלגל להתהפך, ונמלט יחד עם אשתו הראשונה.

שנתיים אחרי שעלה קישון לארץ, מבלי לדעת מילה עברית, וכמעט בלי ידע בתרבות היהודית והישראלית, החל לפרסם סיפורים בשפה החדשה. כעבור שנה נוספת כבר כתב את "חד גדיא", טור משפיע בעתון מעריב, שפורסם ברציפות במשך שלושים שנה, מתוכן במשך עשרים שנה כטור יומי. הוא פרסם ספרים, כתב מחזות, מערכונים ותסריטים, ואף שלח ידו בבימוי. שניים מסרטיו – "סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי" – היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. למרות שהכתיבה שלו עסקה בתופעות ישראליות, הצלחתו חרגה מתחומי הארץ, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות.

הנושא שבער בעצמותיו של קישון, על פי הספר, היה האנטישמיות, שלפי סברתו רק גברה מאז הקמתה של מדינת ישראל. את שורשי התופעה לא היה מסוגל להבין, אך הקדיש מאמצים רבים למיגורה. על חוויותיו הקשות בשואה התבונן גם מן הזוית הזו: "ביחס לתקופת השואה לא רק שנאה בוערת בתוכי, אלא גם משהו מתמהונו של ילד. למה הם עשו לי את זה, מה עשיתי להם?". זהותו הישראלית-יהודית נגזרה אף היא מן האנטישמיות, כפי שהסביר בכנות ובלי נסיון לשאת חן: "מה אעשה ואיני עולץ על כך שנולדתי להורים יהודיים, ואיני שואב גאווה מן העובדה שלמרות הרדיפות, הבוז והעינויים, המלווים אותנו זה אלפיים שנה, השכלנו לשמור על מסורתנו ולשוננו […]. אני גאה להשתייך לשבט הקטן, אשר תרם כה רבות לאנושות, אבל, במחילה, אינני חושב שאנחנו עם נבחר, שכן בצילה של השואה מקבל הביטוי הזה גוון סרקסטי ממש. העיקר בעיני הוא זה: כיוון שנולדתי יהודי, וכיוון שהגויים הסבירו לי באותות ובמופתים שאיני יכול להשתמט מן הזהות הזאת, הפכתי לישראלי, שהיא הדרך היחידה לא להיות עוד יהודי". הצלחתו הגדולה בגרמניה גרמה לו סיפוק מיוחד, משום שראה בה נקמה אמיתית בנאצים.

כפי שהתבטא בכנות לגבי זהותו הלאומית, כך גם לגבי הינצלותו ממוראות השואה. סיפור הישרדותו שזור מזל וצירופי מקרים – מפקד שהעביר אותו מעבודה פיזית לפקידותית כדי שיוכל לשחק אתו שחמט, פועלים שכירים במחנה שלא הלשינו עליו כשראו אותו מחוץ לו – וגם מגילויי יוזמה, כמו השגת מסמכי זיהוי מזויפים ובריחה מן המחנה. בניגוד לשורדים רבים אחרים, קישון סירב לחוש אשמת ניצולים: "כאילו צריך הניצול להצטדק על שמזלו שיחק לו. אין בדעתי להצטדק, ובניגוד להרבה ניצולי-שואה אינני מרגיש אשמה על שניצלתי ממוות, בעוד שאחרים, אנשים שהיו אולי טובים ממני, הושמדו. אנו, הניצולים, לא היינו יחידי-סגולה אלא יחידי-מזל".

עם חלוף השנים פחתה תהילתו של קישון, אולי לא בקרב הקוראים והצופים, אבל בהחלט בקרב המבקרים. לונדון אמר לו, "הצהרות הקיפוח הידועות שלך כבר יוצאות לכולם מהאף", אך שב והחזיר אותו לנושא. למען היושר יש לציין שקישון עצמו חזר לא פעם לפער שבין תהילתו מחוץ לישראל לביקורת המוטחת בו מבית. לא אכנס לענין זה, שכבר דשו בו עד זרא. אומר רק שבעיני ליחו לא נס, וכתביו מצחיקים ומקסימים אותי היום ממש כמו לפני שנים.

אמנם תשומת הלב ניתנת כאן לסיפורו של קישון, ואמנם נטיתו של לונדון לדחוק בו להחשף בכנות מירבית מובנת, אך יש משהו מעליב בסגנון הבוטה של האחרון. תחילה שמחתי על היעדרה של הערצה עיוורת, שמכתימה ביוגרפיות אחרות, אבל הצטברות ההערות של הביוגרף עוררה אצלי אי נוחות, וגם את השאלה למה בחר לכתוב על קישון למרות שהתנגד כמעט לכל דבר שאמר, פוליטי או אישי (הסקרנות, שהיא המניע, לדבריו, אינה תשובה מספקת). בהתעלם מאי הנוחות הזו, וגם משום שקישון מן הסתם אישר את הנוסח הסופי, אני ממליצה על הביוגרפיה. קישון הוא בעיני סופר מבריק, שזכה בצדק בפרס ישראל על מפעל חייו, וסיפורו האישי המרתק ראוי מאוד להשמע.

ספרית מעריב

1993

אל חוף מבטחים / יצחק מאיר

d790d79c-d797d795d7a3-d79ed791d798d797d799d79d

בספרו הקודם, "אשה אחת", גולל יצחק מאיר את קורות משפחתו בתקופת השואה. אביו נלקח על ידי המשטרה, ולא שב, ואמו, שהיתה בהריון מתקדם, נטלה את שני בניה, ויצאה למסע הצלה לכיוון שווייץ. העלילה סופרה מפיה של האם. הספר הנוכחי, "אל חוף מבטחים", נפתח במחנה פליטים עם תום המלחמה, והפעם הוא מסופר מפיו של הבן, שהיה כבן שתים-עשרה באותם ימים.

כבר שמענו את סיפורי הפליטים והעקורים באינספור וריאציות ונקודות מבט אישיות ולאומיות. ובכל זאת, למרות המסלול המוכר – מחנה מעבר, ספינת מעפילים, חיפה, מחנה עתלית – סיפורו של יצחק מאיר אינו נדוש כלל וכלל. הוא מביא אל הספר התבוננות חדה של ילד שהתבגר בטרם עת, אך עדיין יש בו תמימות וקבלת גורל של נער צעיר, יחד עם תבונתו המפוכחת של המבוגר הכותב. אם כי מדי פעם הוא מציין שאינו בטוח שמה שהוא זוכר אכן התרחש בדיוק כך, אין באמת משמעות לכל פרט קטן: הלכי הרוח, התחושות, היותו עקור המניח להתרחשויות לקבוע את גורלו, תחושת הלכידות המשפחתית, תחושת השייכות לעם שלפני רגע לא היתה קיימת ופתאם היא כל-כך נוכחת וקובעת, ההתבגרות המהירה הנכפית עליו, מגוון הדמויות שהוא כה מיטיב לתאר – כל אלה ועוד הם שעושים את הסיפור ומעניקים לו עומק ומשמעות.

הספר מתאר מעשי עוול רבים מספור, אך אין בו כעס. נראה לי שהסיבה לכך היא זו שציינתי קודם, שילוב נקדות המבט של הילד ושל המבוגר: כילד לא ידע שיש סיבה לכעס, ולכן כמבוגר הוא אינו מוצא טעם לכעוס בדיעבד. לתכונה הזו יש יוצא דופן אחד: כשאחד ממקבלי הפנים במחנה עתלית, נציג בח"ד (ברית חלוצים דתיים), התייחס לאמו בגישה שהזכירה תיאורי שוק עבדים, הוא נעמד, ובקול שהשתדל להיות זועף וסמכותי, נטל שליטה על המצב. נראה כי משהו פקע אחרי כל הטלטולים, כשדווקא במקום שאמור היה להיות מסביר פנים יותר מכל, נתקלו ביחס אדנותי.

יש בספר פרקים מרגשים רבים. כך לדוגמא הפרק העוסק בשמות, בעיקר סביב השם שניתן לאחיו התינוק שנולד שבועיים אחרי שהגיעו לשוויץ. האם התכוונה לקרוא לתינוק דוד, אך הרופא המיילד לקח לעצמו את הזכות לקרוא לו איאן פייר על שם אביו, ושלטונות שוויץ מהרו לרשום אותו כך ולא אפשרו לאם לשנות אותו. בכלל כל הפרק השוויצרי קצת מוזר: מצד אחד נתנו מקלט לחלק מן היהודים שהצליחו לגנוב את הגבול, ומצד שני נהגו כסוהרים והתיחסו אליהם כאל מטרד. בפרק מרגש נוסף האם קוראת את ילדיה לשיחה ערב ההפלגה, ונושאת מונולוג שבו היא, בין השאר, מונה את מתי המשפחה ואת הניצולים. המפגש של האם עם אחותה בישראל העלה דמעות בעיני.

אהבתי את "אשה אחת", ואת "אל חוף מבטחים" אהבתי אפילו יותר. אם יצחק מאיר יבחר לכתוב ספר המשך על תהליך הקליטה בארץ, אשמח מאוד לקרוא גם אותו.

הוצאת ספרית מעריב

2013

מאו – הסיפור הבלתי נודע / רונג צ'אנג וג'ון הלידיי

0704014

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ'אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ'אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

 

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר

אשה אחת / יצחק מאיר

936171

בלילה אפל אחד, בצרפת הכבושה ע"י הנאצים, הקישו שוטרים צרפתים על דלתה של משפחת מאייר במרסיי, וביקשו באדיבות ממוריץ, אב המשפחה, להתלוות אליהם לחקירה קצרה. בבוקר, כשיצאה רוזי האם לחפש את בעלה, התברר לה שנלקח אל משרדי הגסטפו. השמועה ברחוב "בישרה" שעצורי אותו הלילה נלקחו משם במשאיות אל יעד לא ידוע. רוזי, בשליש השלישי להריונה, נטלה את שני ילדיה – ארווין-יצחק בן ה-8 וג`קי-יעקב בן ה-7 – ובסיוע דרכונים מזויפים שבעלה הכין מראש יצאה לברוח על נפשה, כששווייץ היא היעד.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהמשפחה נעקרה מביתה: רוזי ההונגריה ומוריץ הרומני נפגשו בבלגיה, שם ביקשו לפתוח פרק חדש בחייהם. כשנכבשה בלגיה ביקשו להמלט לארה"ב, אך הצליחו להגיע רק עד צרפת. בשלב מסוים בגלגוליהם נכלאו במחנה ונשלחו לעבודות כפיה. למזלם הצליחו להמלט.

את הספר כתב בנה של רוזי, הלא הוא ארווין-יצחק המוזכר למעלה. הספר נכתב כיומן מכתבים מן האם אל האב, בחירה שתחילה נראתה לי מאולצת, אבל חיש קל התגלתה כמוצלחת. יצחק מאיר שימר, כך נראה לי, את סגנונה של האם, כולל עילגות פה ושם, ובכך קירב והאיר את דמותה של המספרת. בנוסף, הבחירה לספר מנקודת המבט של המבוגרת, ולא מנקודת מבטו של הילד, מעניקה לספר רוחב ועומק, הנובעים הן מתובנות בוגרות והן מעוצמת הקשר האימהי.

מעניין לציין שהספר כמעט אינו נוגע באנטישמיות. יצחק, מפיה של רוזי, עוסק בהיבטים היהודיים של חייהם, ובתפיסתם את עצמם כיהודים. אבל ההתיחסות אל הרוע שהשתלט על העולם היא לא מנקודת המבט היהודית. יש בספר רוחב לב ואנושיות המאפשרים להתיחס לאסון הפרטי כחלק מן האסון העולמי. מאוד התרשמתי.

כשאנחנו חושבים על השואה, אנחנו חושבים במספרים בלתי נתפסים של מליונים. ספרים כמו "אשה אחת" מעצימים את תפיסת השואה כשהם יורדים לפרטים של סיפור אנושי אחד.

הספר מרגש מאוד, ולמרות שסופו ידוע הוא נקרא במתח.

מילה להוצאת מעריב: הגהה מוקפדת, בבקשה. שגיאות כמו "קורה" במקום "קורא" אינן מכבדות את הספר ואת קוראיו.

פרק ראשון

הוצאת ספרית מעריב

2011

לבד באוקינוס / סלבה קורילוב וגל קוסטוריצה

0906021

סלבה קורילוב, חוקר ימי רוסי, מאס בחיי הכלא בבברית המועצות. לא בכלא ממש, כזה עם סורגים, אלא בכלא הסוביטי, זה שכלא את נתיניו מאחורי מסך הברזל. סלבה הוא אינדיבידואליסט, אדם מעשי מצד אחד ורוחני ומרחף מצד שני. מהנדס במקצועו, ואיש יוגה וזן במהותו. ומעל לכל הוא איש של חופש. נמאס לו מהמדינה שמתיחסת אל תושביה כאל אפסים, מדינה שעוקרת ישובים שלמים לטובת מתקן ניסוי גרעיני, ומשקרת לתושבי הישובים הסמוכים כשהם מתים מסרטן. מדינה שעורכת ניסויים בגזים רעילים על חייליה, ומתנערת מאחריות כשהם מתים כזבובים. מדינה שלא מאפשרת יציאה מגבולותיה, שחנויותיה ריקות ממוצרי מזון בסיסיים. כשביקש אשרה לעבוד באוניה אוקיינוגרפית מחוץ לגבולות ברית המועצות, ונדחה בנימוק שמדובר בסיכון לבטחון המדינה, הבין שהוא בעצם שבוי, נדון למאסר עולם, וגמלה בו ההחלטה לא להכנע.

שלוש תכונות עיקריות מאפיינות את סלבה, ומכתיבות את מהלך חייו: האהבה הגדולה לים, הצורך בחופש, והעוז להתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר. ב-1974 נרשם למסע שיט לכיוון הפיליפינים – מסע שייערך כולו בים ללא חניה, כדי שאיש לא יעלה על דעתו לברוח – ובאחד הלילות, מצויד רק במסכה, בשנורקל ובסנפירים, הוא קופץ אל מימי האוקינוס. להערכתו מדובר בשחיה של 10 עד 12 שעות עד שיגיע ליבשה. בפועל ההרפתקאה אורכת שלוש יממות.

זהו סיפור אמיתי, המבוסס על כתביו של סלבה, שמת בישראל בשנת 1998. לאחר אותה שחיה מופלאה אל החופש הסתובב באזורים שונים – וגם משונים – בעולם, ובשל האהבה לאשה השתקע בארץ. מותו בא לו בעקבות מצוקת נשימה בזמן צלילה במסגרת עבודתו במכון הימי בחיפה.

הסיפור מרתק, תיאורי הרקע הסוביטי מעניינים מאוד, אישיותו של סלבה יוצאת דופן, ותיאורי הים הם מן היפים שקראתי.

ספרית מעריב

2009

בקתה קטנה, דגים מנתרים / צ'יו-סיה טיי

115-2007b

הספר מתרחש בשלהי המאה ה-19, לקראת תום תקופת שלטון הקיסרים בסין, שלטון שתחילתו עוד לפני ספירת הנוצרים. מרידות מבית, תביעות עצמאות (קוריאה, טייואן ועוד), פלישות לוחמניות (יפן), ותחילת קשרים מסחריים עם אירופה – כל אלה מאיימים לערער את היציבות השלטונית, ולשנות את פני החברה הסינית השמרנית.

בכפר קטן נולד מינגג'י. הוא גדל בבית סבו, המנהל את משפחתו כעריץ, לצד אביו המכור לאופיום, אמו הכנועה, אשתו השניה של האב ובנה המקנא בו, ולצד דודו האלמן הנוהג בו כאב. מינגג'י ואחיו למחצה מינגיואן הם הפכים גמורים: מינגג'י הוא אוהב ספר, איש תם וישר, שדי לו בעצמו. מינגיואן, אולי בהשפעת אמו התככנית השונאת את אמו של מינגג'י, מקנא באחיו, שואף מצד אחד להגיע להישגיו (מינגג'י הוא תלמיד מצטיין שנועד לגדולות), ומצד שני נוטה לתענוגות שעבריינות בצידם.

הספר נע על קוי עלילה רבים. הנה כמה:

–          מינגג'י שואף להפוך למנדרין, משרה סינית מסורתית, אך מתעניין מאוד גם במה שיש לתרבויות אחרות להציע. מכיוון שהלבנים נחשבים על ידי סינים רבים לשדים, הוא נאלץ להסתיר את התענינותו.

–          הבדלי המעמדות ברורים וחד משמעיים בסין של אותם ימים. הספר מאיר את חיי האיכרים הצמיתים הנתונים לגחמות בעל האחוזה, סבו של מינגג'י

–          המסורת מכתיבה כל היבט בחיים, כולל פרטים קטנים כמו ביגוד ותספורת. בסצנה סמלית בספר מינגג'י נשאל על ידי ידידו הלבן למה הוא, כמו כל הסינים, מגדל צמה. זו אולי הפעם הראשונה שבה מינגג'י מהרהר בשאלת הרצון החופשי

–          מעמד האשה בשפל המדרגה. היא בעצם רכושו של הגבר (האב, הבעל, הבן), ובתקופה בה מדובר עדיין נפוץ המנהג של קשירת רגליים שהופך את הנשים לצעצעוע מקרטע. מינגג'י, בדרכו השקטה והבלתי מהפכנית, מציע לאחותו ולבתה חרות מסוימת

–          סין שבספר מוצגת כמדינה שהשחיתות פשתה בה, וכולם – המושחתים וקורבנותיהם – התרגלו למצב. מינגג'י מנסה להראות שאפשר אחרת.

–          ההתמכרות לאופיום היא מכת מדינה, אבל איש אינו עוצר את התעשיה, כי רווח כספי גדול צומח ממנה

הספר כתוב כולו בלשון הווה, סגנון כתיבה שאינו חביב עלי בדרך-כלל. בספר הזה הסגנון עובד יפה, משום הציוריות שהסופרת מביאה אליו: כל פרק הוא מעין תמונה בפרוזה, והתמונות כולן נחרזות למחרוזת עלילתית מושכת את הלב.

לסיכום, ספר מעניין היסטורית, פיוטי משהו, ומומלץ

Little Hut of Leaping Fishes – Chiew-Siah Tei

הוצאת ספרית מעריב

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: תלמה אדמון

המנהרה / אנדרה לאקאז

7bdc5cf037-a843-463f-807f-177809f1a8247d

מעבר לויבל הוא מעבר הררי על גבול אוסטריה יוגוסלביה. במשך מאות שנים תוכננו תכניות לחצוב מנהרה בסמוך למעבר, שתאפשר מעבר קל ומהיר באלפים. הנאצים, שלרשותם עמד כוח אדם בלתי מוגבל של עובדי כפיה, הוציאו את התכנית אל הפועל.

מחנה לויבל היה מחנה עבודה מסונף למאוטהאוזן. תוחלת החיים הממוצעת במאוטהאוזן עמדה על ארבעה חודשים וחצי. לא ייפלא אפוא שפולו, עבריין צרפתי צעיר שהיה כלוא שם, קפץ על ההזדמנות להצטרף לקבוצה שיצאה אל מחוץ למחנה למשימה בלתי ידועה. נכונו לו שנתיים של גיהינום.

כך נפתח הספר:

פולו תפס מיד את חשיבות הטקס. הוא עשה שרירים מכף-רגל ועד לסת כמו בתחרות מר-עולם וכך, בפוזה הנכונה, סקר אותו חבר-השופטים שעבר על פניו. חבר-שופטים משונה היה זה. קציני אס.אס. נעולי מגפיים שנפנפו בשוטים. שלושה יחד מיששו אותו, זרועות, ירכיים, שוקיים. אשר לפה, פולו הקדים את הצלפת- המגלב הקלה. הוא פתח אותו לרווחה וחשף בחיוך שיני זאב צעיר ומורעב, שיניים לבנות ונפלאות אחת-אחת.

"גוט", טוב, הגה אחד האס.אסים הממזמזים שפנה לעבר ראש חבר-השופטים.

"רכטס", השיב המונוקל, קולונל סטאנדארטפיהרר, מפקד מחנה-הריכוז מאתהאוזן.

"רכסט", ימינה; בבוקר אביבי זה של שנת 1943 עדיין לא היתה למילה זאת משמעות מוגדרת במיוחד; אבל "לינקס", שמאלה, פירושה היה תא-הגזים, ובלי זכות ערעור.

כפי שאפשר להתרשם מן הקטע שלמעלה, הספר כתוב בכתיבה כאילו אגבית, כאילו מתבדחת. אבל תחת הציניות הקלילה אפשר לחוש ללא הרף את הזעם ואת השנאה. אנדרה לאקאז, בעצמו ניצול לויבל, לא עושה הנחות לשוביו ולמעניו, לא מחפש את האדם שמתחת למפלצת. את זכות השנאה הוא רכש בדם, ביזע ובדמעות.

לאקאז מתאר את מאבק ההשרדות היומיומי של האסירים בתנאים שלא ייאמנו. הוא מתאר את הסבל, את החברות, את רגעי החסד המעטים, את הגבורה והנחישות של האסירים הפוליטיים, וגם את המסתדרים והקומבינטורים ומשתפי הפעולה. הוא מספר על הדבקות בחיים ועל הדכאון, על החיים על חוט השערה נתונים לשרירות לב אכזרית.

כמו שכתבתי קודם, בלתי אפשרי להקיף את הספר בסקירה קצרה. צריך לקרוא כדי להבין ולו מעט מזעיר ממה שעבר על אסירי המחנה (שני מחנות, בעצם, לויבל דרום ולויבל צפון – המנהרה נחפרה משני כיוונים בו זמנית).

באחרית דבר לאקאז מספר על המפגשים השנתיים של הניצולים ובני משפחותיהם. תחילה נערכו המפגשים בצרפת, ומאוחר יותר החלו לנסוע יחד אל המנהרה, להראות לבני משפחותיהם את המקום. בביקור הראשון גילו לתדהמתם כי במקום בו עמד המחנה, המקום שהיה חור נידח בקצה העולם, ניצב כיום מלון. המנהרה עצמה שוקקת חיים, בעיקר של מטיילים גרמנים שעוברים בה בסופי שבוע.

לאקאז אינו סולח ואינו שוכח. כך מסתיים הספר:

האם היתה כל פרשת לויבל לחינם?

לא כך סבורים הגרמנים. לדעתם, מנהרת-הגבול הזאת, המאפשרת להם לנסוע כל סוף-שבוע לעשות סקי ביוגוסלביה, נוחה מאוד.

חיפשתי, וכמעט לא מצאתי דבר אודות מנהרת לויבל ברשת (לפחות לא בעברית ובאנגלית). לאקאז עשה חסד עם הניצולים ועם זכרם של הנרצחים, כשהעלה את פרשת המנהרה על הכתב. גם באתר יד ושם לא מצאתי דבר, אולי משום שבמחנה היה יהודי אחד בלבד, שאין לאיש מושג איך הצליח לחמוק ממשרפות מאוטהאוזן ולהגיע ללויבל.

למידע נוסף מויקיפדיה

על המנהרה: http://www.pbase.com/helene/kz

Le Tunnel – Andre Lacaze

הוצאת מעריב

1981 (1979)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר