החייל האלמוני / מיכאל בר-זהר

במאי 1984 התקיים בבית הקברות הלאומי בארלינגטון, וירג'יניה, טקס קבורתו של החייל האלמוני ממלחמת וייטנאם, סמוך לקברי החיילים האלמוניים משתי מלחמות העולם וממלחמת קוריאה. ארבע-עשרה שנים אחר-כך, כשאמצעי הזיהוי השתכללו, הוצאה הגופה מן הקבר, זוהתה, והוחזרה למשפחה. למעלה מאלף וחמש-מאות חיילים אמריקאים עדיין מוגדרים כנעדרים בוייטנאם, ומתוך מחשבה שאולי בעתיד יימצאו שרידיהם ויזוהו, הוחלט להותיר את הקבר ריק. על הלוח המכסה את הקבר נחרטה הבטחה לכבד את זכרם ולהחזיק באמונה שישובו.

מיכאל בר-זהר לא יכול היה, כמובן, לדעת שהחייל ייגאל מאלמוניותו, כשפרסם את הספר ארבע שנים אחרי טקס הקבורה הרשמי. אבל וולט מרדית, גיבור הספר, איש משרד ההגנה, לא היה מרוצה כשהוטל עליו לעצור את מלאכת זיהויו של החייל האחרון, שנותר בלתי מזוהה ונועד לאכלס את הקבר. הפתולוג העריך שכבר השיג ארבעים אחוזים של זיהוי כשמרדית הודיע לו "זה נגמר". כדי למנוע זיהוי עתידי מרדית לקח אליו את תיקה של הגופה, אותו היה אמור להשמיד, וביקש שגם הדוח הבליסטי, שהזמין הפתולוג, יישלח ישירות אליו. בלב כבד היה משלים עם הגזירה, לולא צוין בדוח הבליסטי שהחייל נהרג מנשק אמריקאי. יתכן שהוייטקונג השתמש בנשק שלל, יתכן שהוא נורה בטעות על ידי חבריו. אבל מרדית, איש ביון לשעבר, מרגיש שטמון כאן סוד, והחייל כנראה נרצח. כשהוא מגלה שתיק הקרב, בו נהרג החייל, מוגדר כסודי, הוא יוצא למירוץ לחשוף את זהות האלמוני כדי לעצור את הקבורה. תמיכה בלתי רשמית הוא מקבל מן האגודה של משפחות הנעדרים, שחוששת כי הטקס יסתום את הגולל על מאמצי החיפוש של יקיריהם. מרדית עצמו הוא אב לבן נעדר, ולמרות שהוא מכחיש כל קשר בין אסונו הפרטי לחקירתו, אין ספק שהמחשבה על בנו בנג'מין אינה מאפשרת לו לוותר.

העלילה מתכנסת בסופו של דבר ליחסה של החברה האמריקאית למלחמת וייטנאם ולשאלת טוהר הנשק. למעלה משבעים ושניים אלף חיילים אמריקאים עדיין נעדרים בזירות מלחמת העולם השניה, אבל, כדבריה של ברברה, בת זוגו של מרדית, לא מושקע מאמץ כביר באיתורם כפי שמושקע בנעדרי מלחמת וייטנאם: "עכשו יש לנו ההרגשה שהנערים ששלחנו לוייטנאם נפלו לשווא. ואנו עושים מאמצים נואשים לכפר על החטא הנורא הזה בכך שנביאם הביתה, עד האחרון שבהם. כאילו אם נביא אותם לקבורה מכובדת, נזכה לסליחה ומחילה". מפיו של מפקד הגדוד של החייל האלמוני משמיע בר-זהר את שתי האמירות המרכזיות הבאות: "אין מלחמה נקיה, מרדית, ואין נשק טהור. אם חברי לנשק במלחמת העולם היו נלחמים לפי תפישותיו של אנדי קנינגהם [חייל שניסה לעצור את הפגיעה באזרחים], עדיין היה דמנו ניגר שם למטה, על חוף אומהה". וגם "אמריקה בגדה בערכיה ובאמונתה […] אנחנו לא מאמינים עוד שאנחנו נלחמים למען מטרה צודקת […] אנחנו המצאנו את האגדה על הוייטקונג הטוב והאמריקני הרע. היינו צריכים להצטדק ולהתנצל על כל כדור שירינו, בעוד שהוייטנאמים היו רשאים לטבוח כל מי שרצו. ותמיד נמצא איזה אמריקני יפה נפש שהיה מוכן ומזומן להסביר עד כמה הם צדקו". דילמות חוצות גבולות ושנים.

מיכאל בר-זהר הוא, בעיני, מטובי סופרי המתח והביון, נוסף להיותו ביוגרף מעמיק והיסטוריון מעניין. "החייל האלמוני" מגולל סיפור מותח ודינמי, המשלב בדיון עם עובדות היסטוריות, ומציף נושאים מעוררי מחשבה. מומלץ בהחלט.

ספרית מעריב

1988

ציפור הלעג / ג'ראלד דארל

אי שם בלב ים, על קו הגבול בין האוקינוס ההודי לאוקינוס השקט, שוכן האי זֶנקאלי. בתקופה המתוארת בספר, האי הוא חלק מן האימפריה הבריטית, ופיטר פוקסגלאב, עובד מדינה צעיר, נשלח אליו כדי לשמש כעוזר ליועץ המדיני. האי, העומד על סף קבלת עצמאות, זכה לפרסום בלתי צפוי, כשהוחלט על ידי הבריטים להקים בו שדה תעופה בנימוק שבכך תימנע מן הרוסים דריסת רגל באזור. מפעל נוסף, שעתיד לשנות את פני המקום, הוא סכר שיגרום להצפת חלק משטחו של האי.

את האי מאכלסים שני שבטים מקומיים, יריבים זה לזה, החיים בסטטוס קוו נינוח. שבט אחד מאמין באל דג, השני באל ציפור. אך אויה, הציפור, שכינויה "ציפור הלעג", נכחדה. יחד איתה נעלמו גם עצי האומבו, ורק שריד יחיד ממנו נותר לפליטה, שמור מכל משמר. לצדם של השבטים המקומיים חי באי השבט המערבי הלבן, המונה כמה פונקציונרים בריטים, אנשי עסקים, זונות, ונציגי שלוש כנסיות.

ג'ראלד דארל, בגישתו הקלילה והאופטימית, המוצאת טוב ויופי בכל מקום, מתאר קולוניאליזם נינוח, שאין בו ניצול חד צדדי. המושל הבריטי הוא מאובן טקסי, והמלך המקומי הוא דיפלומט מתוחכם. האמונה המקומית אינה נחותה מן המערבית – "עליכם לזכור תמיד כי אלוהיו של אדם אחד עשוי להיות מעשיה לילדים לדידו של אדם אחר, אך הן לאלים ולהן למעשיות לילדים יש מקום בעולם", אומר המלך למיסיונרים. הכומר הלבנה של כנסית ההתגלות השניה היא לוחמת קשוחה למען הטבע המקומי ולרווחת המקומיים, ודווקא אחד מאנשי הממשל המקומי הוא זה שדוחף, למטרות רווח אישי, למפעלים שיהרסו אותם. הלבנים, בפטרונות, נותנים לילידים שמות מן התרבות המערבית, כגון נפוליאון וליאונרדו, אך האחרונים מקבלים אותם בסלחנות שוות נפש. המלך קינגי מייצג את גישתם, כשהוא אומר ליועץ המדיני הבריטי: "הו, חניבעל, אלמלא היה לי אותך ואת 'קול זנקאלי' שישעשעו אותי, היה שלטוני כה משעמם". בני אדם הם בני אדם, עור שונה אבל פנימיות דומה, כך אומר דארל מבלי לומר זאת מפורשות.

הספר ממוקד מסר – "עתיד המין האנושי כולו תלוי בשימור הטבע, ולא בניצול מתמשך וחמסני" – אבל עובדה זו אינה פוגמת בהנאה ממנו. למעשה, המסר מחודד רק לקראת סיומו, ובדרך לשם דארל מעביר את הקורא בחיוך דרך שלל דמויות, המתוארות בחיוניות מרובה, ורוב הזמן גם בלגלגנות בלתי מוסתרת, אם לכך הן ראויות. בין השאר הוא מבקר בחן את ההתנשאות המערבית, שהיא לרוב בלתי מודעת לעצמה. כך, לדוגמא, עיתונאי מתייחס בהערצה אל הצלם המתלווה אליו, ומכנה אותו "אנגלי אמיתי", אחרי שהלה משמיע אמירות בזכות כל דבר אנגלי, כולל "אוכל אנגלי הגון […] דגים וצ'יפס", ודברי גינוי כלפי כל דבר זר. ואותו עיתונאי, כשהוא מבקש לסלק קהל מקומי המתגודד סביבו, מנפנף ב"אני הבי.בי.סי.", "אין לכם מושג איזה ערך יש לפרסום", "אנחנו הבי.בי.סי., לא האי.טי.וי.", כי באטימותו אין לו ספק שכל מקום, נידח ככל שיהיה, מודע לעוצמת המדיה ולהבדלים שבין רשתות טלויזיה בבריטניה.

אינטרסנטים, מקומיים וזרים, בוחשים במתרחש באי, ונראה שגורלו נחרץ לשנות פניו לנצח. אבל תגלית שמגלים באקראי פיטר ואודרי, בתו של בעל העתון האירי 'קול זנקאלי', הופכת את הקערה על פיה. בעמק נסתר, שאמור להיות מוצף מים לאחר בנית הסכר, הם מוצאים את ציפורי הלעג שנחשבו אבודות, וגם את עצי האומבו. שובו של האל הציפור הוא תמריץ לשימורו של העמק, אך מסתבר שאין בכך די. צריך להופיע מדען תמהוני עם הסבר משכנע בדבר חשיבות השימור לעתידו הכלכלי של האי, הסבר שמתחיל בפרפר אחד, כדי שהמלך יוכל לדחוף בעדינות לקבלת ההחלטה שהיתה רצויה לו מלכתחילה, הווה אומר למנוע את פלישת מאות האנשים שהיו מגיעים בעקבות הפרויקטים המתוכננים. "אנו, כמדענים צלולי מוח, מבינים שהעולם נשלט בידי נבערים מדעת […] היש תמה אפוא, מר פוקסגלאב יקירי, שהאנשים האחרונים בעולם ששליטינו נועצים בהם הינם המדענים, וזאת רק לאחר שהם כבר עשו מיש-מש גדול מהמצב כולו?", כך מתלונן המדען. ונדמה, למרבה הצער, שדבר לא השתנה מאז. במקום לראות במדע מורה דרך, השליטים פונים אליו רק כאל מוצא אחרון.

בנימה רצינית יותר מתבטא דארל ב"דבר הסופר" בסיומו של הספר. סיפרתי לכם סיפור משעשע, הוא אומר, אבל הכחדות מתרחשות כל הזמן, ובזמן שאנו אולי אדישים להיעלמותו של בעל חיים או צומח מסוים אנו לא לוקחים בחשבון את השרשרת הרת האסון שהיעלמות זו גורמת. הוא מסיים בהזמנת הקוראים להצטרף לארגון ג'רזי לשימור עולם חיי הבר, העוסק בשימור מינים הנמצאים על סף הכחדה.

"ציפור הלעג" הוא סיפור משעשע ומעורר מחשבה גם יחד, מתורגם יפה על יד צילה אלעזר, ומומלץ בהחלט.

The Mockery Bird – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1985 (1981)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

איור הכריכה: אמי רובינגר

אמן של העולם הצף / קאזואו אישיגורו

"אמן של העולם הצף" מתרחש ביפן אחרי כניעתה לבעלות הברית בסיומה של מלחמת העולם השניה. מאסוג'י אונו, צייר מזדקן, חי בביתו בעיר שהופצצה ונחרבה ברובה. בנו נהרג במלחמה, אשתו הלכה לעולמה, בתו הבכורה סטסוקו נשואה וחיה עם בעלה ובנה הרחק ממנו. בבית נותרה נוריקו, צעירה כבת עשרים ושש, הלהוטה להנשא.

הצעירים באותה תקופה נישאים לאחר משא ומתן בין משפחותיהם, ולאחר ששני הצדדים ניהלו תחקירים מעמיקים אודות מחותניהם הפוטנציאלים. שנה קודם לכן נכשל המשא ומתן, שהיה אמור להוביל לנישואיה של נוריקו, ובעקבות רמזים מנומסים של סטסוקו, אונו נאלץ להרהר בשאלה אם היה לו חלק בכך, ומה יש בידו לעשות כדי למנוע כשלון נוסף.

הסיפור מסופר בגוף ראשון, באיטיות ובפרטנות, מפיו של אונו. מכיוון שהוא מתייחס הן לעבר והן להווה, אנו מתוודעים לפכים היחודיים של התרבות היפנית, ולבעיות שהטרידו את המדינה באותה תקופה. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך, צפות ועולות שאלות של אחריות, של אשמה, ושל פערי דורות.

אונו מוטרד מן האמריקניזציה של יפן. ההתמערבות של המדינה באה לידי ביטוי בעיקר בדמותו של איצ'ירו, נכדו בן השמונה. גיבוריו של הילד הם בוקרי המערב הפרוע ופופאי, בתמיכתו של אביו סואיצ'י, הסבור כי המודלים האמריקאים מתאימים לבנו יותר מאלה היפנים. אולי יש בכך משום השלמה עם הכניעה, ואולי משום מרידה בדור ההורים שהוביל את בני גילו של סואיצ'י אל שדה הקרב. איצי'רו הוא במידה רבה תערובת של הוריו – סטסוקו, שעדיין שומרת על נימוסים יפנים – מדברת אל אביה בגוף שלישי, נמנעת מלומר את דעתה ישירות – וסואיצ'י שבוחר במודרנה מערבית. "אינך דואג לפעמים שאולי אנו נחפזים מדי בלכתנו בעקבות האמריקנים?", שואל אונו את חתנו. "אני הייתי הראשון להסכים שרבים ממנהגינו הנושנים חייבים עתה להמחק לעולמים, אך אינך חושב שלפעמים דברים טובים מושלכים יחד עם הרעים? ואמנם לפעמים נראית יפן כילד רך שלומד ממבוגר זר".

נדמה לאונו כי אצבעות מאשימות מופנות כלפיו. הוא מפרש באופן זה את רמיזותיה של סטסוקו, וגם את דבריו של חתנו, המספר על התאבדותו של מנהלו מתוך אחריות על חלקם של מפעליו במלחמה. אבל אונו אינו חש אשם. "אלה שנלחמו ועבדו בנאמנות למען ארצנו בזמן המלחמה, אינם יכולים להקרא פושעי מלחמה. חוששני שזה ביטוי שמשתמשים בו בחופשיות רבה מדי בימים אלה". חברו מאטסודה סבור כמוהו: "יגידו היום אנשים מה שיגידו, אין זה משנה. בקרוב, בעוד כמה שנים, יוכלו דומינו להרים את ראשיהם בגאווה על מה שאנחנו ניסינו לעשות".

מה בעצם עשה אונו? סיפורו נגול לאטו, ורק בהדרגה מתברר שתמך באופן פעיל במלחמה, ותרם את כישוריו האמנותיים ואת השפעתו על תלמידיו כדי לעודד צעירים לצאת אל הקרב. הוא אינו חש אשמה, אך מודע לעובדה שעברו עלול לפגום בסיכוייה של נוריקו להקים משפחה משל עצמה. בלי ידיעתה הוא מנסה להפגש עם אנשים, שאותם עשויה משפחת החתן המיועד לחקור, כדי לשכנע אותם לדבר לטובתו. האדם שאותו הוא מבקש לפייס יותר מכל הוא תלמידו לשעבר שניתק אתו קשר. הסיבה לניתוק תיחשף רק לקראת סיומו של הספר, ותדגים עד כמה הרחיק אונו לכת בדבקותו בלאומנות מיליטריסטית. מכל מקום, למרות מאמציו לתקן את העבר לא נראה שאונו חש אשם, אבל לטובת בתו הוא מוכן להודות יתכן ששגה בתום לב.  

עולמם של האמנים היפנים הוא הרקע שעליו מתרחשת העלילה. אונו בחר בציור מגיל צעיר, למרות התנגדותו של אביו. הוא צמח במסורת שקידשה את הסנסיי, המורים הנערצים, וגינתה את הבוגדים בעקרונות עבודתם. שלוש פעמים בחייו בחר אונו בדרך משלו, ואת המחיר על בחירותיו הוא עדיין משלם.

כמו ב"שארית היום" המצוין, שהיה לחלוטין בריטי, גם כאן, בספר שהוא יפני מובהק, קאזואו אישיגורו מתגלה כמספר סבלני מאוד ומעמיק מאוד. על היסודות, שאינם בהכרח אמינים, של עדות עצמית, הוא מצליח להעמיד דיוקן חי אמין. אולי משום שאונו מהסס להחשף, או מסרב להתעמת עם האשמה, הוא מרבה בסיפורים סביב הנושא, אבל הסיפורים הללו מסופרים להפליא, ומצטרפים לתמונה שלמה של אדם ושל תקופה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, והספר מומלץ מאוד.

An Artist of the Floating World – Kazuo Idhiguro

ספרית מעריב

1987 (1986)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

השנה השחורה ; מצעד הכלולות קפא בקרח / אימסעיל קאדרה

הסופר האלבני איסמעיל קאדרה מספר בשני הסיפורים שבספר על שתי תקופות בהיסטוריה של אלבניה ושל יוגוסלביה. הסיפור הראשון, "השנה השחורה", מתרחש ב-1913-14 על רקע המאבק של האלבנים לעצמאות. השני, "מצעד הכלולות קפא בקרח", סובב סביב דיכוי הפגנות הסטודנטים בפרישטינה, בירת קוסובו, ב-1981.

"אלוהים, איזו בלבולת, איזו אנדרלמוסיה! עוד לפני שבאה לאויר העולם, היתה המדינה האלבנית לתוהו ובוהו סבוך ללא-התר. לא ידעו אפילו אם המדינה קיימת או לא. לא ידעו מהי בירתה, כי יום אחד ראתה עיר פלונית להכריז על עצמה כבירה, ולמחרת עשתה זאת עיר שניה. חותמות הממשל אבדו. הגבולות היו ואינם. סימנו אותם, כך נאמר, בחבלים ארוכים, אבל זה משך לכאן וזה לכאן, ובלילה היה בא שלישי, ומוחק את סימוני היום", כך מתאר קאדרה את המצב באלבניה ב-1913. אחרי כחמש מאות שנה תחת שלטון עותומני, עם התפוררותה של האימפריה, קיוו האלבנים לזכות בעצמאות. לאסונם, רבים לטשו עיניהם אל הירושה. כוחות צרפתים, אוסטרים, צרפתים, גרמנים, סרבים והולנדים, התנחלו על אדמת אלבניה, כל אחד מהם מנכס לעצמו חלקים ממנה. האלבנים, שהתארגנו בגופים לוחמים משלהם, לא ידעו היכן סומנו הגבולות, ומי מבקש את טובתם. על רקע זה מספר קאדרה את סיפורה של קבוצה אלבנית אחת, שהסתובבה במדינה כעיוורת, ולא הצליחה להבחין בין ידיד ליריב. תחושה דומה צפויה לקורא, וביתר שאת לזה שאינו בקיא בהיסטוריה המקומית. קאדרה מצליח להמחיש היטב את הבלבולת, ועושה זאת הן באמצעות ריבוי פרטים, והן באמצעות תתי-סיפורים שתחת מעטה הטרגיות הם שופעי הומור קודר ואמירות חדות על הטירוף של המלחמות. כך, לדוגמא, הוא מספר על גבר תמים, שהוצב באישון לילה בעמדה אסטרטגית, בה הוא היה אמור לנופף בלפיד בוער כדי לסמן מטרה לירי תותח. הפגז הרביעי אכן פגע במטרה, ובאיש התם שלא הבין מה עומד לקרות לו.

הסיפור השני הוא בעל אופי שונה. הארועים קרובים יותר לזמננו ומוכרים, וקו גבול ברור עובר בין טוב לרע. ב-1 באפריל 1981 דכאו כוחות  יוגוסלבים באופן ברוטלי את הפגנות הסטודנטים האלבנים שבקשו אוטונומיה לקוסובו. הסיפור מתאר כיצד חמתה של המפלגה הקומוניסטית נחתה על ראשה של מנהלת המחלקה הכירורגית בבית החולים המקומי, שטיפלה בפצועים. בישיבות רבות וארוכות נלעסות שוב ושוב השאלות מדוע נוספו מיטות למחלקה, כאילו היתה לבית החולים ידיעה מוקדמת על ההפגנות, מדוע ניתן טיפול רפואי לסטודנטים הסוררים, ולאן נעלמו הרישומים הרפואיים מאותו יום. אוירה של אימה, של רדיפה אישית, ושל מצב חירום פרנואידי, שוררת על הסיפור. באוירה כזו משגשגים אנשי בטחון ותיקים, שכוחם ניטל מהם ברפובליקה היוגוסלבית, וכעת הם נקראים לשוב אל הדגל. כשנודע להם שהממשלה החליטה לפתוח תיקים ישנים, שבהם נאסף מידע על האזרחים, אין גבול לאושרם: "את כולם, מי שלא יהיו, נלכוד באותו האופן. אפילו יפסיקו לומר: 'הופ, נלכד במלכודת', אלא 'הופ, נלכד בתיק', חה! חה! חה!". אלה מול אלה ניצבים אנשי הבטחון הללו והרופאה ובעלה הסופר ההומניסטן, שניהם מבוססים על דמויות אמיתיות. שמו של הסיפור לקוח מיצירה אפית אלבנית מימי הביניים, שעניינה חוסר התוחלת של נישואים בין סרבים לאלבנים.

באלבניה הקומוניסטית, שניתקה עצמה מן העולם, כתיבתו של קאדרה לא התקבלה בעין יפה, בלשון המעטה. הוא צונזר, נשלח לגלות פנימית ולעבודת כפיה, בריונים ניצבו ליד ביתו, אבל הוא הוסיף לכתוב ולפרסם. ב-1990 קיבל מקלט מדיני בצרפת, אבל שב לאלבניה תשע שנים אחר כך. על מכלול יצירתו זכה ב-2005 בפרס בוקר הבינלאומי.

כתיבתו של קאדרה שואבת מן המציאות ומן המיתולוגיה המקומית. הוא מיטיב לתאר את האוירה השוררת במקומות בהם מתרחשים סיפוריו, מבקר ללא מורא את השלטון, מצטיין במבט מעמיק ובאמירות ברורות, ומשלב במינון מדויק הומור וציניות דקה. זוהי הזדמנות להמליץ גם על ספריו האחרים, ביניהם "היורש", "התאונה" ו"אפריל שחור", כולם כתובים היטב ופותחים צוהר אל אלבניה.

L’année Noire (Viti i mbrapshtë ; Krushqit janë të ngrirë) – Ismaȉl Kadaré

ספרית מעריב

1991 (1985)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

על הגבעה השחורה / ברוס צ'טווין

ארבעים ושתים שנה ישנו לואיס ובנימין ג'ונס זה בצד זה, במיטת הוריהם, במשק שלהם שקרוי היה "החזון".

לואיס ובנימין, תאומים ולשים הקרובים לגיל שמונים, נולדו בחווה בגבול אנגליה-ויילס בתחילת המאה העשרים. בקטנותם ידעה רק אמם להבדיל ביניהם, כעת לואיס גבוה יותר וחסון יותר, עוסק בעבודות המשק. בנימין, החלש גופנית מאחיו, עוסק בעיקר בעבודות הבית. עם מותה של אמם האלמנה עברו לישון במיטתה, אותה המיטה שהביאה עמה לאחר שנישאה לאביהם עם סיומה של המאה התשע-עשרה. טביעות גופם יצרו שקעים במזרון, כלי המיטה כבר מתפוררים, שמיכת הטלאים שתפרה אמם כבר בלויה, אבל השניים, נאמנים לזכרה, אינם משנים דבר בבית.

"על הגבעה השחורה" משחזר את חייהם של שני האחים, שפיתחו סימביוזה מינקות, ומעולם לא השתחררו ממנה. לואיס, שנחשב הבכור, לא פחד מחושך ומזרים, וכשאחיו הפחדן, מוצץ האגודל, החולם חלומות בלהה, ספג חבטה או פציעה, היה זה לואיס ששאב את הכאב, קיבל אותו על עצמו, ופרץ בבכי. דלקת ריאות שלקה בה בנימין, סימנה את ראשית התפצלות דרכיהם, וקיבעה את היחסים ביניהם. האם מרי, שהיתה משכילה וראתה עולם בטרם נישאה לעמוס החוואי, העניקה לבנימין חינוך ביתי משובח בעת שהחלים, ולואיס, שניסה לסגור את הפער, גילה שידו על התחתונה. באותה עת נתן לואיס לבנימין לשמור על כספו, ומאז ולמשך כל ימי חייהם בנימין החסכן והקמצן שלט על תקציבם. אולי כתחליף לתסכוליו גילה לואיס ענין חדש בתעופה, ותשוקתו לא פגה עד סוף ימיו. חייהם התפצלו שוב בשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. עמוס הצליח להפעיל פרוטקציה כדי למנוע את גיוסם, אבל הצהרותיו הפציפיסטיות של בנימין גרמו לגיוסו למרות מאמצי אביו. בעוד לואיס נשאר בחווה, בנימין חווה התעללות בשורות הצבא. אולם המלחמה שהפרידה היא גם המלחמה שאיחדה: מנודים ומבוזים בשל השתמטות משירות קרבי, הפנו השניים עורף לעולם המודרני והסתגרו בחוותם. לבנימין נוח היה בכך, ולואיס – נתון לשליטת אמו ואחיו – השלים עם המגבלות שנכפו עליו.

הספר מתאר את חייהם הקשוחים של החוואים – בני משפחת ג'ונס ושכניהם – חיי עמל יומיומי מפרך, המקשיח את הגוף ואת הנפש. הוא מציג את האופן בו אנוכיותם של הורים גורמת לילדיהם לשלם מחיר קשה מנשוא: במקרה של לואיס ובנימין היתה זו דווקא אמם הנערצת ורבת התושיה שתמרנה אותם להשאר רווקים ומבודדים. באמצעות האחים המסוגרים משקף צ'טווין את ארועי המאה העשרים, ואת השתנותו של העולם סביבם. ואולי המוטיב המרכזי הוא כוח שלטונו של החלש, הכוח שיש לבנימין הענוג על לואיס תאב החיים. עלה בדעתו [של לואיס] שהוא לא רק מפחד להכאיב לבנימין אלא הוא מפחד ממנו, אבל למרות נסיונות להתנתק, הסימביוזה האחאית מנצחת.

ברוס צ'טווין, הידוע בעיקר ככותב ספרי מסעות, ביניהם "נתיבי שיר", כתב ספר רגיש ומלא חיים. בסגנון מינימליסטי, כמעט דיווחי, הוא מיטיב לתאר הן את הסביבה החיצונית, והן את המתרחש בתוך נפשותיהם של גיבוריו. מומלץ בהחלט.

On the Black Hill – Bruce Chatwin

ספרית מעריב

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

כריכה: אמי רובינגר

לחתן את אמא / ג'ראלד דארל

ג'ראלד דארל, הסופר שכתב – בין השאר – את "משפחתי וחיות אחרות" הנהדר, קיבץ יחדיו שמונה סיפורים. כל הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, והם אמיתיים בחלקם, כפי שדארל מצהיר בפתיחת הספר.

"אסמרלדה" היא חזירה, אלופה בגילוי כמהין, יקרה מאוד ללבו של בעליה. "פְרֶד – או מגעו של הדרום החם" מתאר דמויות שפגש הסופר בדרום ארצות-הברית בעת מסע הרצאות. ב"פרישה" הוא שט מאוסטרליה לאירופה בחברת אחת-עשרה נשים אוסטרליות בגיל העמידה, כולן כאחת מאוהבות בקברניט. "לחתן את אמא" שב לקורפו ולילדותו של דארל בחברת אמו, שני אחיו ואחותו. "לודוויג" הוא גבר גרמני, המאשש את הדעה שהגרמנים נעדרי חוש הומור. ב"חבר המושבעים" נרדף תליין לשעבר על ידי האנשים שתלה. "תוכי לכומר" הוא תוכי מדבר בעל שפה מטונפת, שנמסר במתנה לכומר שהודח לאחר שנטפל לילדי מקהלה.

הסיפורים כולם מצטיינים בכתיבה קלה לכאורה, בחוש קומי, וביכולת לאפיין כהלכה דמויות ומצבים. למרות זאת, הקובץ מאכזב ברובו. "לחתן את אמא" מתעלה לרמתו של "משפחתי וחיות אחרות", "תוכי לכומר" מצחיק מאוד, ו"הבגדים של מיס בות-ויקרלי" חביב, אבל הסיפורים האחרים, ובמידה מסוימת גם שלושה אלה, נגועים בהתנשאות, בשוביניזם ובלגלגנות שהיא יותר מעליבה ממשעשעת.

חבל.

Marrying Off Mother – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1992 (1991)

תרגום מאנגלית: גבי פלג

כלב לבן / רומן גארי

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

לחצות את הקו / ברברה טאופר

ברברה טאופר נולדה באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה, להורים ילידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביה היה איש אס.אס, ולמרות שהבת היתה קשורה אליו, בעיקר בזכות תחומי ענין משותפים, עברו רבץ ביניהם בלתי מפוענח. אולי משום כך, ואולי משום שנמשכה אל הנסתר – והשואה היתה מוסתרת היטב מבני דורה – מצאה עצמה ברברה מתעניינת ביהודים ובגורלם. חייה גלגלו אותה לעולם העיתונות, ומשם לעולם הדיפלומטיה כנספחת עיתונות וכנספחת תרבות. תשע שנים עשתה בתפקידה זה בישראל, ולאחר שעזבה ולא מצאה עצמה בבית בשום מקום אחר, בחרה ביהדות כאורח חיים, ושבה לחיות בארץ. את קורות חייה סיפרה למיכאל ששר, והוא שערך וכתב את הספר שלפנינו.

בחרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה בגלל חצית הקו המסקרנת, אבל למען האמת לא הצלחתי לגמרי להבין אותה. ברברה כועסת על אביה בשל חברותו באס.אס, אך למעשה אין לה מושג מה היה תפקידו במלחמה. היא מציינת שלא היה קצין, בגלל שורשים יהודים רחוקים, מניחה שלא השתתף במעשי הרג, ומדגישה את אדישותו כלפי האידיאולוגיה הנאצית, ואת העובדה שסייע באופן עקיף למספרזרים נרדפים להמלט. הכעס שלה הוא בעיקר על אי האכפתיות שלו ועל היסחפותו עם ההמון. אם כך, עברו של אביה אינו המניע למהפך. מניע משמעותי יותר, לדעתי, הוא רגש האשם כלפי קורבנות השואה, למרות שהיא עצמה היתה תינוקת בתקופתה. היא מספרת כי לאחר שגוירה והצטרפה לעם היהודי, חשה כאילו החזירה לחיים את אחד הנרצחים שנגרע מן העם. מניע נוסף, אם כי לא ראשי לדעתי, נעוץ במשיכתה למיסטיקה. במהלך חייה, כך היא מתארת, חוותה הארה כילדה, חשה בנוכחותם של שני מלאכים מלווים, יצאה מתוך גופה במהלך אנליזה, ולאחר התייהדותה התעניינה בקבלה (קצת קשה לי להתייחס ברצינות למי שמוכיחה את משמעותם של חלומות באמצעות העובדה שהחתול שלה, שעליו חלמה רק פעם אחת, אכן מת שנה לאחר החלום…). ואולי העובדה שחשה נוח בארץ ורכשה ידידים רבים הוותה גם היא זרז. כך או כך, מכיוון שציפיתי להיכרות עם הדור השני של הגרמנים, יצאתי מאוכזבת, מפני שמדובר בחיים פרטיים ואישיים מאוד, שעברן של גרמניה ושל אוסטריה הוא לא הגורם הראשון במעלה בגלגוליהם.

הספר שופע שמות מוכרים, כולם, לדבריה, מכרים קרובים. נמנים עמם ברונו קרייסקי, היהודי שהיה קנצלר אוסטריה בין 1970 ו-1983, ויחסיו עם ישראל ידעו עליות ומורדות; איל העתונות אקסל שפרינגר, ידיד ישראל, שלטענתה היא שקישרה בינו ובין הישראלים; יצחק רבין, טדי קולק, ישעיהו ליבוביץ, הרב ישראל לאו, ריימונד טוויל, ושורה ארוכה של פוליטיקאים ואנשי בוהמה ישראלים וזרים. לעתים נדמה מתיאוריה שבכל מקום ובכל חברה תפסה עמדה מרכזית. ברברה טאופר אוחזת בדעות מוצקות, לעתים שטחיות וסטראוטיפיות בעיני, בנושאים רבים, ביניהם יחסי ישראל-פלשתינים, שהדיון בהם תופס נתח נרחב מן הספר. את הקרובים לעמדותיה היא מתארת בחיבה, אחרים זוכים ליחס מזלזל. יש לה מה לומר, מנסיונה המורכב והכואב, על יחסי גברים-נשים, וחשיפתה את עצמה, שלפעמים נדמית כמתייהרת, רוב הזמן כמעט אכזרית בכנותה.

מה עושה את סיפורה לראוי לפרסום? הפיסקה הנוגה המסיימת את הספר מתיחסת לכך: כשאני חושבת על חיי עד עתה, אני חשה תחושה של לאות גדולה, כאילו משהו בתוכי נשרף. לעתים אני חושבת שאיבדתי את כל כוחותי מפני שתעתעתי בגורלי ורציתי לעצבו בעצמי, ומחשבותי גולשות לעבר, כשעדיין הייתי בתו של איש אס.אס לפני שלושים שנה, כשראיינתי את משה דיין. הוא אמר לי אז להאזין לדבריו, מפני שלכל יהודי יש סיפור באמתחתו. היום אני יהודיה ובאמתחתי סיפור, שמן הראוי שיסופר.

סוּפַּר למיכאל שָשַר

ספרית מעריב

1993

משוגע / יצחק בשביס זינגר

"משוגע", שראה אור באנגלית ב-1994, כשלוש שנים לאחר מותו של הסופר, פורסם לראשונה בהמשכים בראשית שנות ה-80 בעתון היהודי-אמריקאי פארווערטס (forward). התרגום לאנגלית נעשה על ידי הסופר עצמו יחד עם נילי וכטל. שמו המקורי של הספר היה "נשמות אבודות", ושני השמות כאחד הולמים אותו.

המספר, אהרון גריידינגר, הוא בן דמותו של בשביס-זינגר, סופר יהודי יליד פולין, העובד בראשית שנות החמישים בעתון פארווערטס, וכותב ביידיש. הסופר העניק לגיבורו פרטים אוטוביוגרפיים נוספים: אח סופר, צמחונות, שיער אדום, ידיעת אספרנטו, כתיבה תחת מספר שמות, שורשים בבילגורי (מקום הולדתה של אמו), כמו גם פרטים מתוך ספריו.

גריידינגר וסובביו הם תוצרי עולם שהתערער. חלקם עברו את השואה על בשרם, חלקם, ובהם גריידינגר עצמו, עזבו את אירופה בעוד מועד, אך איבדו קרובים וחברים. הם נאבקים לתת משמעות לחיים לאחר התפרקות כל המסגרות, הפיזיות והמוסריות, שהכירו. גישתו של המספר פטליסטית, פסימית, פורקת עול מוסכמות, ובמידה רבה זוהי גם תפיסת עולמם של האנשים שבחוגיהם הוא מסתובב. המסגרת המשפחתית הזוגית והנאמנות המונוגמית אינן מספקות אותם, האמונה באלוהים ספגה מהלומה, ערכי המוסר התגמשו בתנאים הבלתי אנושיים של השואה. לגריידינגר דעות ברורות בנושאים אלה ובאחרים, ולאורכו של הספר הוא מביע אותן, גם כחלק מן העלילה, וגם בתפקידו כמחזיק בטור עצות.

בעמדתו כיועץ גריידינגר כותב: "נתתי לכולם אותה עצה – למתאבד לעתיד, לסטליניסט שהתפכח, לבעל הנבגד, לחולת הסרטן, לסופר שלא זכה בהכרה, ולממציא שהפטנט שלו נגנב: העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו. "הכוח העליון" העניק לנו מתנה אחת: בחירה, החופש לבחור בין מכאוב אחד לאחר, בין אשליה אחת לאחרת. עצתי היתה, אל תעשו דבר". הוא סבור שהחיים הם שורה של משברים, וטוב שכך,  "כי כשהמשברים נגמרים, מגיע השעמום – הסבל הגרוע מכל". הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, אך לא באל רחום וחנון, ובמענה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים, הוא עונה: "אני מאמין בחוכמתו, לא ברחמיו […] כל אחד יכול לראות את חוכמתו – בין אם תקרא לזה אלוהים ובין אם תקרא לזה טבע. אבל איך אפשר להאמין ברחמיו אחרי היטלר?"

השאלה השזורה בספר לכל אורכו היא היחס למי שבתקופת השואה נהגו באופן הזוכה לגינוי. נושא זה בא לידי ביטוי בדמותה של מרים, צעירה בשנות העשרים לחייה, המקיימת קשר כפול, עם הסופר המבוגר ממנה בעשרים שנה, ועם גבר נוסף שיכול היה להיות סבה. סודותיה נחשפים בהדרגה, כל אחד גרוע מקודמו, וגריידינגר נאלץ להעמיד במבחן את גבולות תפיסת המוסר שלו הנמנעת מלשפוט את קורבנות השואה.

היבט מעניין נוסף בספר הוא ריבוי ההתיחסות למלאכת הכתיבה באופן כללי, וליצירתו של גריידינגר/בשביס-זינגר בפרט. בקטע אופייני הוא כותב: "לא היה קץ לתלונות שהופנו נגדי; הייתי פסימי מדי, מאמין מדי באמונות טפלות, ספקן מדי לגבי התקדמות האנושות, לא מסור מספיק לסוציאליזם, לציונות, לאמריקניזם, למאבק נגד האנטישמיות, לפעילויות של היידישאים, לבעית זכויות האשה. מבקרים אחדים טענו שבשעה שלנגד עיני קמה מדינה יהודית, אני טרוד בפולקלור מאובק. האשימו אותי שאני גורר את הקורא בחזרה לחשכת ימי הביניים. נו, ומדוע להפגין ענין כזה במין? המין אינו חלק ממסורת הספרות היידית".

"משוגע" הוא ספר דינמי, הדמויות והנושאים מתרוצצים בתוכו חסרי מנוחה. אי אפשר להשאר אדיש לסיפור חייהם של גיבוריו, ואי אפשר שלא להרהר בהתלבטויות שעולות ממנו. מומלץ בהחלט.

Meshugah – Issac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1995 (1981 – 1983, 1994)

תרגום מאנגלית: מאירה לבנת

קישון / ירון לונדון

שם מלא: קישון – דו-שיח ביוגרפי

"קישון", כפי שמעיד שמו המלא של הספר, הוא ביוגרפיה שמסופרת באמצעות דו-שיח בין אפרים קישון לביוגרף ירון לונדון, מבנה המאפשר היכרות כמעט בלתי אמצעית עם האיש נשוא הספר. לונדון, דעתן שאינו מתבטל בפני מרואייניו (במבוא לספר הוא כותב: "איני מחשיב את איכותה של הגותו החברתית-הפוליטית יותר מאשר הוא מחשיב את שלי. עם זאת, אני משועשע מן הברק והחריפות שבהם הוא מביע את דעותיו"), לא היסס לדחוק בקישון, לערער על עמדותיו, ואף לפקפק בכנותו. קישון, שהחזיק במשנה סדורה וחפה מהתייפיפות המנוגדת לגמרי לזו של לונדון, לא ביקש לרַצות את המראיין. למרות שקישון כינה את לונדון קאצ'ה פופשי ("כך קוראים בהונגרית לפי-הטבעת של הברווז, הנפתח ונסגר מאחור בלי-הרף, בדיוק כמו הפה שלך, ירוני, המקשקש בלא הפסק ולא נותן לי להוציא מלה מפי"), הביוגרף, על אף נוכחותו המשמעותית, השכיל להצטמצם בשולי הבמה, וסיפורו של קישון תופס את מרכזה.

אפרים קישון, יליד 1924, חווה על בשרו את מוראות השואה ואת השלטון הקומוניסטי בהונגריה. השואה עיצבה את תפיסת עולמו הלאומנית, הגורסת שחובתו הראשונה במעלה של העם היהודי היא כלפי עצמו (אין להתבלבל בין תפיסה זו לבין משיחיות וחזון ארץ ישראל השלמה). את עמדותיו הליברליות-הומניסטיות של ירון לונדון תלה בצבריותו: "אני אוהב את ארץ-ישראל אהבה לאומנית לגמרי. יתכן שאני קשור אליה יותר ממך, כי אני מכיר את האלטרנטיבה, ואתה, צבר שכמוך, רק קראת עליה". מכיוון שהשואה היתה החוויה המעצבת של חייו, לא ייחס משמעות לתקופת ילדותו – "ליחסי עם הגסטאפו היתה משמעות רבה יותר לאין ערוך מאשר ליחסי עם הורי" –  ורק בלחצו של לונדון ניאות לספר על בני משפחתו ועל השנים שקדמו למלחמה. מעניין שלמרות שבמהלך השיחה שב וחזר ושב אל השואה, התקופה שרודפת אותו בסיוטים היא דווקא השנה תחת הקומוניזם בהונגריה. למרות שזכה למעמד בזכות כשרון הכתיבה שלו, חש שבכל רגע עשוי הגלגל להתהפך, ונמלט יחד עם אשתו הראשונה.

שנתיים אחרי שעלה קישון לארץ, מבלי לדעת מילה עברית, וכמעט בלי ידע בתרבות היהודית והישראלית, החל לפרסם סיפורים בשפה החדשה. כעבור שנה נוספת כבר כתב את "חד גדיא", טור משפיע בעתון מעריב, שפורסם ברציפות במשך שלושים שנה, מתוכן במשך עשרים שנה כטור יומי. הוא פרסם ספרים, כתב מחזות, מערכונים ותסריטים, ואף שלח ידו בבימוי. שניים מסרטיו – "סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי" – היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. למרות שהכתיבה שלו עסקה בתופעות ישראליות, הצלחתו חרגה מתחומי הארץ, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות.

הנושא שבער בעצמותיו של קישון, על פי הספר, היה האנטישמיות, שלפי סברתו רק גברה מאז הקמתה של מדינת ישראל. את שורשי התופעה לא היה מסוגל להבין, אך הקדיש מאמצים רבים למיגורה. על חוויותיו הקשות בשואה התבונן גם מן הזוית הזו: "ביחס לתקופת השואה לא רק שנאה בוערת בתוכי, אלא גם משהו מתמהונו של ילד. למה הם עשו לי את זה, מה עשיתי להם?". זהותו הישראלית-יהודית נגזרה אף היא מן האנטישמיות, כפי שהסביר בכנות ובלי נסיון לשאת חן: "מה אעשה ואיני עולץ על כך שנולדתי להורים יהודיים, ואיני שואב גאווה מן העובדה שלמרות הרדיפות, הבוז והעינויים, המלווים אותנו זה אלפיים שנה, השכלנו לשמור על מסורתנו ולשוננו […]. אני גאה להשתייך לשבט הקטן, אשר תרם כה רבות לאנושות, אבל, במחילה, אינני חושב שאנחנו עם נבחר, שכן בצילה של השואה מקבל הביטוי הזה גוון סרקסטי ממש. העיקר בעיני הוא זה: כיוון שנולדתי יהודי, וכיוון שהגויים הסבירו לי באותות ובמופתים שאיני יכול להשתמט מן הזהות הזאת, הפכתי לישראלי, שהיא הדרך היחידה לא להיות עוד יהודי". הצלחתו הגדולה בגרמניה גרמה לו סיפוק מיוחד, משום שראה בה נקמה אמיתית בנאצים.

כפי שהתבטא בכנות לגבי זהותו הלאומית, כך גם לגבי הינצלותו ממוראות השואה. סיפור הישרדותו שזור מזל וצירופי מקרים – מפקד שהעביר אותו מעבודה פיזית לפקידותית כדי שיוכל לשחק אתו שחמט, פועלים שכירים במחנה שלא הלשינו עליו כשראו אותו מחוץ לו – וגם מגילויי יוזמה, כמו השגת מסמכי זיהוי מזויפים ובריחה מן המחנה. בניגוד לשורדים רבים אחרים, קישון סירב לחוש אשמת ניצולים: "כאילו צריך הניצול להצטדק על שמזלו שיחק לו. אין בדעתי להצטדק, ובניגוד להרבה ניצולי-שואה אינני מרגיש אשמה על שניצלתי ממוות, בעוד שאחרים, אנשים שהיו אולי טובים ממני, הושמדו. אנו, הניצולים, לא היינו יחידי-סגולה אלא יחידי-מזל".

עם חלוף השנים פחתה תהילתו של קישון, אולי לא בקרב הקוראים והצופים, אבל בהחלט בקרב המבקרים. לונדון אמר לו, "הצהרות הקיפוח הידועות שלך כבר יוצאות לכולם מהאף", אך שב והחזיר אותו לנושא. למען היושר יש לציין שקישון עצמו חזר לא פעם לפער שבין תהילתו מחוץ לישראל לביקורת המוטחת בו מבית. לא אכנס לענין זה, שכבר דשו בו עד זרא. אומר רק שבעיני ליחו לא נס, וכתביו מצחיקים ומקסימים אותי היום ממש כמו לפני שנים.

אמנם תשומת הלב ניתנת כאן לסיפורו של קישון, ואמנם נטיתו של לונדון לדחוק בו להחשף בכנות מירבית מובנת, אך יש משהו מעליב בסגנון הבוטה של האחרון. תחילה שמחתי על היעדרה של הערצה עיוורת, שמכתימה ביוגרפיות אחרות, אבל הצטברות ההערות של הביוגרף עוררה אצלי אי נוחות, וגם את השאלה למה בחר לכתוב על קישון למרות שהתנגד כמעט לכל דבר שאמר, פוליטי או אישי (הסקרנות, שהיא המניע, לדבריו, אינה תשובה מספקת). בהתעלם מאי הנוחות הזו, וגם משום שקישון מן הסתם אישר את הנוסח הסופי, אני ממליצה על הביוגרפיה. קישון הוא בעיני סופר מבריק, שזכה בצדק בפרס ישראל על מפעל חייו, וסיפורו האישי המרתק ראוי מאוד להשמע.

ספרית מעריב

1993