אל חוף מבטחים / יצחק מאיר

d790d79c-d797d795d7a3-d79ed791d798d797d799d79d

בספרו הקודם, "אשה אחת", גולל יצחק מאיר את קורות משפחתו בתקופת השואה. אביו נלקח על ידי המשטרה, ולא שב, ואמו, שהיתה בהריון מתקדם, נטלה את שני בניה, ויצאה למסע הצלה לכיוון שווייץ. העלילה סופרה מפיה של האם. הספר הנוכחי, "אל חוף מבטחים", נפתח במחנה פליטים עם תום המלחמה, והפעם הוא מסופר מפיו של הבן, שהיה כבן שתים-עשרה באותם ימים.

כבר שמענו את סיפורי הפליטים והעקורים באינספור וריאציות ונקודות מבט אישיות ולאומיות. ובכל זאת, למרות המסלול המוכר – מחנה מעבר, ספינת מעפילים, חיפה, מחנה עתלית – סיפורו של יצחק מאיר אינו נדוש כלל וכלל. הוא מביא אל הספר התבוננות חדה של ילד שהתבגר בטרם עת, אך עדיין יש בו תמימות וקבלת גורל של נער צעיר, יחד עם תבונתו המפוכחת של המבוגר הכותב. אם כי מדי פעם הוא מציין שאינו בטוח שמה שהוא זוכר אכן התרחש בדיוק כך, אין באמת משמעות לכל פרט קטן: הלכי הרוח, התחושות, היותו עקור המניח להתרחשויות לקבוע את גורלו, תחושת הלכידות המשפחתית, תחושת השייכות לעם שלפני רגע לא היתה קיימת ופתאם היא כל-כך נוכחת וקובעת, ההתבגרות המהירה הנכפית עליו, מגוון הדמויות שהוא כה מיטיב לתאר – כל אלה ועוד הם שעושים את הסיפור ומעניקים לו עומק ומשמעות.

הספר מתאר מעשי עוול רבים מספור, אך אין בו כעס. נראה לי שהסיבה לכך היא זו שציינתי קודם, שילוב נקדות המבט של הילד ושל המבוגר: כילד לא ידע שיש סיבה לכעס, ולכן כמבוגר הוא אינו מוצא טעם לכעוס בדיעבד. לתכונה הזו יש יוצא דופן אחד: כשאחד ממקבלי הפנים במחנה עתלית, נציג בח"ד (ברית חלוצים דתיים), התייחס לאמו בגישה שהזכירה תיאורי שוק עבדים, הוא נעמד, ובקול שהשתדל להיות זועף וסמכותי, נטל שליטה על המצב. נראה כי משהו פקע אחרי כל הטלטולים, כשדווקא במקום שאמור היה להיות מסביר פנים יותר מכל, נתקלו ביחס אדנותי.

יש בספר פרקים מרגשים רבים. כך לדוגמא הפרק העוסק בשמות, בעיקר סביב השם שניתן לאחיו התינוק שנולד שבועיים אחרי שהגיעו לשוויץ. האם התכוונה לקרוא לתינוק דוד, אך הרופא המיילד לקח לעצמו את הזכות לקרוא לו איאן פייר על שם אביו, ושלטונות שוויץ מהרו לרשום אותו כך ולא אפשרו לאם לשנות אותו. בכלל כל הפרק השוויצרי קצת מוזר: מצד אחד נתנו מקלט לחלק מן היהודים שהצליחו לגנוב את הגבול, ומצד שני נהגו כסוהרים והתיחסו אליהם כאל מטרד. בפרק מרגש נוסף האם קוראת את ילדיה לשיחה ערב ההפלגה, ונושאת מונולוג שבו היא, בין השאר, מונה את מתי המשפחה ואת הניצולים. המפגש של האם עם אחותה בישראל העלה דמעות בעיני.

אהבתי את "אשה אחת", ואת "אל חוף מבטחים" אהבתי אפילו יותר. אם יצחק מאיר יבחר לכתוב ספר המשך על תהליך הקליטה בארץ, אשמח מאוד לקרוא גם אותו.

הוצאת ספרית מעריב

2013

מודעות פרסומת

מאו – הסיפור הבלתי נודע / רונג צ`אנג וג`ון הלידיי

0704014

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ`אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ`אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

 

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר

אשה אחת / יצחק מאיר

936171

בלילה אפל אחד, בצרפת הכבושה ע"י הנאצים, הקישו שוטרים צרפתים על דלתה של משפחת מאייר במרסיי, וביקשו באדיבות ממוריץ, אב המשפחה, להתלוות אליהם לחקירה קצרה. בבוקר, כשיצאה רוזי האם לחפש את בעלה, התברר לה שנלקח אל משרדי הגסטפו. השמועה ברחוב "בישרה" שעצורי אותו הלילה נלקחו משם במשאיות אל יעד לא ידוע. רוזי, בשליש השלישי להריונה, נטלה את שני ילדיה – ארווין-יצחק בן ה-8 וג`קי-יעקב בן ה-7 – ובסיוע דרכונים מזויפים שבעלה הכין מראש יצאה לברוח על נפשה, כששווייץ היא היעד.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהמשפחה נעקרה מביתה: רוזי ההונגריה ומוריץ הרומני נפגשו בבלגיה, שם ביקשו לפתוח פרק חדש בחייהם. כשנכבשה בלגיה ביקשו להמלט לארה"ב, אך הצליחו להגיע רק עד צרפת. בשלב מסוים בגלגוליהם נכלאו במחנה ונשלחו לעבודות כפיה. למזלם הצליחו להמלט.

את הספר כתב בנה של רוזי, הלא הוא ארווין-יצחק המוזכר למעלה. הספר נכתב כיומן מכתבים מן האם אל האב, בחירה שתחילה נראתה לי מאולצת, אבל חיש קל התגלתה כמוצלחת. יצחק מאיר שימר, כך נראה לי, את סגנונה של האם, כולל עילגות פה ושם, ובכך קירב והאיר את דמותה של המספרת. בנוסף, הבחירה לספר מנקודת המבט של המבוגרת, ולא מנקודת מבטו של הילד, מעניקה לספר רוחב ועומק, הנובעים הן מתובנות בוגרות והן מעוצמת הקשר האימהי.

מעניין לציין שהספר כמעט אינו נוגע באנטישמיות. יצחק, מפיה של רוזי, עוסק בהיבטים היהודיים של חייהם, ובתפיסתם את עצמם כיהודים. אבל ההתיחסות אל הרוע שהשתלט על העולם היא לא מנקודת המבט היהודית. יש בספר רוחב לב ואנושיות המאפשרים להתיחס לאסון הפרטי כחלק מן האסון העולמי. מאוד התרשמתי.

כשאנחנו חושבים על השואה, אנחנו חושבים במספרים בלתי נתפסים של מליונים. ספרים כמו "אשה אחת" מעצימים את תפיסת השואה כשהם יורדים לפרטים של סיפור אנושי אחד.

הספר מרגש מאוד, ולמרות שסופו ידוע הוא נקרא במתח.

מילה להוצאת מעריב: הגהה מוקפדת, בבקשה. שגיאות כמו "קורה" במקום "קורא" אינן מכבדות את הספר ואת קוראיו.

פרק ראשון

הוצאת ספרית מעריב

2011

לבד באוקינוס / סלבה קורילוב וגל קוסטוריצה

0906021

סלבה קורילוב, חוקר ימי רוסי, מאס בחיי הכלא בבברית המועצות. לא בכלא ממש, כזה עם סורגים, אלא בכלא הסוביטי, זה שכלא את נתיניו מאחורי מסך הברזל. סלבה הוא אינדיבידואליסט, אדם מעשי מצד אחד ורוחני ומרחף מצד שני. מהנדס במקצועו, ואיש יוגה וזן במהותו. ומעל לכל הוא איש של חופש. נמאס לו מהמדינה שמתיחסת אל תושביה כאל אפסים, מדינה שעוקרת ישובים שלמים לטובת מתקן ניסוי גרעיני, ומשקרת לתושבי הישובים הסמוכים כשהם מתים מסרטן. מדינה שעורכת ניסויים בגזים רעילים על חייליה, ומתנערת מאחריות כשהם מתים כזבובים. מדינה שלא מאפשרת יציאה מגבולותיה, שחנויותיה ריקות ממוצרי מזון בסיסיים. כשביקש אשרה לעבוד באוניה אוקיינוגרפית מחוץ לגבולות ברית המועצות, ונדחה בנימוק שמדובר בסיכון לבטחון המדינה, הבין שהוא בעצם שבוי, נדון למאסר עולם, וגמלה בו ההחלטה לא להכנע.

שלוש תכונות עיקריות מאפיינות את סלבה, ומכתיבות את מהלך חייו: האהבה הגדולה לים, הצורך בחופש, והעוז להתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר. ב-1974 נרשם למסע שיט לכיוון הפיליפינים – מסע שייערך כולו בים ללא חניה, כדי שאיש לא יעלה על דעתו לברוח – ובאחד הלילות, מצויד רק במסכה, בשנורקל ובסנפירים, הוא קופץ אל מימי האוקינוס. להערכתו מדובר בשחיה של 10 עד 12 שעות עד שיגיע ליבשה. בפועל ההרפתקאה אורכת שלוש יממות.

זהו סיפור אמיתי, המבוסס על כתביו של סלבה, שמת בישראל בשנת 1998. לאחר אותה שחיה מופלאה אל החופש הסתובב באזורים שונים – וגם משונים – בעולם, ובשל האהבה לאשה השתקע בארץ. מותו בא לו בעקבות מצוקת נשימה בזמן צלילה במסגרת עבודתו במכון הימי בחיפה.

הסיפור מרתק, תיאורי הרקע הסוביטי מעניינים מאוד, אישיותו של סלבה יוצאת דופן, ותיאורי הים הם מן היפים שקראתי.

ספרית מעריב

2009

בקתה קטנה, דגים מנתרים / צ'יו-סיה טיי

115-2007b

הספר מתרחש בשלהי המאה ה-19, לקראת תום תקופת שלטון הקיסרים בסין, שלטון שתחילתו עוד לפני ספירת הנוצרים. מרידות מבית, תביעות עצמאות (קוריאה, טייואן ועוד), פלישות לוחמניות (יפן), ותחילת קשרים מסחריים עם אירופה – כל אלה מאיימים לערער את היציבות השלטונית, ולשנות את פני החברה הסינית השמרנית.

בכפר קטן נולד מינגג'י. הוא גדל בבית סבו, המנהל את משפחתו כעריץ, לצד אביו המכור לאופיום, אמו הכנועה, אשתו השניה של האב ובנה המקנא בו, ולצד דודו האלמן הנוהג בו כאב. מינגג'י ואחיו למחצה מינגיואן הם הפכים גמורים: מינגג'י הוא אוהב ספר, איש תם וישר, שדי לו בעצמו. מינגיואן, אולי בהשפעת אמו התככנית השונאת את אמו של מינגג'י, מקנא באחיו, שואף מצד אחד להגיע להישגיו (מינגג'י הוא תלמיד מצטיין שנועד לגדולות), ומצד שני נוטה לתענוגות שעבריינות בצידם.

הספר נע על קוי עלילה רבים. הנה כמה:

–          מינגג'י שואף להפוך למנדרין, משרה סינית מסורתית, אך מתעניין מאוד גם במה שיש לתרבויות אחרות להציע. מכיוון שהלבנים נחשבים על ידי סינים רבים לשדים, הוא נאלץ להסתיר את התענינותו.

–          הבדלי המעמדות ברורים וחד משמעיים בסין של אותם ימים. הספר מאיר את חיי האיכרים הצמיתים הנתונים לגחמות בעל האחוזה, סבו של מינגג'י

–          המסורת מכתיבה כל היבט בחיים, כולל פרטים קטנים כמו ביגוד ותספורת. בסצנה סמלית בספר מינגג'י נשאל על ידי ידידו הלבן למה הוא, כמו כל הסינים, מגדל צמה. זו אולי הפעם הראשונה שבה מינגג'י מהרהר בשאלת הרצון החופשי

–          מעמד האשה בשפל המדרגה. היא בעצם רכושו של הגבר (האב, הבעל, הבן), ובתקופה בה מדובר עדיין נפוץ המנהג של קשירת רגליים שהופך את הנשים לצעצעוע מקרטע. מינגג'י, בדרכו השקטה והבלתי מהפכנית, מציע לאחותו ולבתה חרות מסוימת

–          סין שבספר מוצגת כמדינה שהשחיתות פשתה בה, וכולם – המושחתים וקורבנותיהם – התרגלו למצב. מינגג'י מנסה להראות שאפשר אחרת.

–          ההתמכרות לאופיום היא מכת מדינה, אבל איש אינו עוצר את התעשיה, כי רווח כספי גדול צומח ממנה

הספר כתוב כולו בלשון הווה, סגנון כתיבה שאינו חביב עלי בדרך-כלל. בספר הזה הסגנון עובד יפה, משום הציוריות שהסופרת מביאה אליו: כל פרק הוא מעין תמונה בפרוזה, והתמונות כולן נחרזות למחרוזת עלילתית מושכת את הלב.

לסיכום, ספר מעניין היסטורית, פיוטי משהו, ומומלץ

Little Hut of Leaping Fishes – Chiew-Siah Tei

הוצאת ספרית מעריב

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: תלמה אדמון

המנהרה / אנדרה לאקאז

7bdc5cf037-a843-463f-807f-177809f1a8247d

מעבר לויבל הוא מעבר הררי על גבול אוסטריה יוגוסלביה. במשך מאות שנים תוכננו תכניות לחצוב מנהרה בסמוך למעבר, שתאפשר מעבר קל ומהיר באלפים. הנאצים, שלרשותם עמד כוח אדם בלתי מוגבל של עובדי כפיה, הוציאו את התכנית אל הפועל.

מחנה לויבל היה מחנה עבודה מסונף למאוטהאוזן. תוחלת החיים הממוצעת במאוטהאוזן עמדה על ארבעה חודשים וחצי. לא ייפלא איפה שפולו, עבריין צרפתי צעיר שהיה כלוא שם, קפץ על ההזדמנות להצטרף לקבוצה שיצאה אל מחוץ למחנה למשימה בלתי ידועה. נכונו לו שנתיים של גיהינום.

כך נפתח הספר:

פולו תפס מיד את חשיבות הטקס. הוא עשה שרירים מכף-רגל ועד לסת כמו בתחרות מר-עולם וכך, בפוזה הנכונה, סקר אותו חבר-השופטים שעבר על פניו. חבר-שופטים משונה היה זה. קציני אס.אס. נעולי מגפיים שנפנפו בשוטים. שלושה יחד מיששו אותו, זרועות, ירכיים, שוקיים. אשר לפה, פולו הקדים את הצלפת- המגלב הקלה. הוא פתח אותו לרווחה וחשף בחיוך שיני זאב צעיר ומורעב, שיניים לבנות ונפלאות אחת-אחת.

"גוט", טוב, הגה אחד האס.אסים הממזמזים שפנה לעבר ראש חבר-השופטים.

"רכטס", השיב המונוקל, קולונל סטאנדארטפיהרר, מפקד מחנה-הריכוז מאתהאוזן.

"רכסט", ימינה; בבוקר אביבי זה של שנת 1943 עדיין לא היתה למילה זאת משמעות מוגדרת במיוחד; אבל "לינקס", שמאלה, פירושה היה תא-הגזים, ובלי זכות ערעור.

כפי שאפשר להתרשם מן הקטע שלמעלה, הספר כתוב בכתיבה כאילו אגבית, כאילו מתבדחת. אבל תחת הציניות הקלילה אפשר לחוש ללא הרף את הזעם ואת השנאה. אנדרה לאקאז, בעצמו ניצול לויבל, לא עושה הנחות לשוביו ולמעניו, לא מחפש את האדם שמתחת למפלצת. את זכות השנאה הוא רכש בדם, ביזע ובדמעות.

לאקאז מתאר את מאבק ההשרדות היומיומי של האסירים בתנאים שלא ייאמנו. הוא מתאר את הסבל, את החברות, את רגעי החסד המעטים, את הגבורה והנחישות של האסירים הפוליטיים, וגם את המסתדרים והקומבינטורים ומשתפי הפעולה. הוא מספר על הדבקות בחיים ועל הדכאון, על החיים על חוט השערה נתונים לשרירות לב אכזרית.

כמו שכתבתי קודם, בלתי אפשרי להקיף את הספר בסקירה קצרה. צריך לקרוא כדי להבין ולו מעט מזעיר ממה שעבר על אסירי המחנה (שני מחנות, בעצם, לויבל דרום ולויבל צפון – המנהרה נחפרה משני כיוונים בו זמנית).

באחרית דבר לאקאז מספר על המפגשים השנתיים של הניצולים ובני משפחותיהם. תחילה נערכו המפגשים בצרפת, ומאוחר יותר החלו לנסוע יחד אל המנהרה, להראות לבני משפחותיהם את המקום. בביקור הראשון גילו לתדהמתם כי במקום בו עמד המחנה, המקום שהיה חור נידח בקצה העולם, ניצב כיום מלון. המנהרה עצמה שוקקת חיים, בעיקר של מטיילים גרמנים שעוברים בה בסופי שבוע.

לאקאז אינו סולח ואינו שוכח. כך מסתיים הספר:

האם היתה כל פרשת לויבל לחינם?

לא כך סבורים הגרמנים. לדעתם, מנהרת-הגבול הזאת, המאפשרת להם לנסוע כל סוף-שבוע לעשות סקי ביוגוסלביה, נוחה מאוד.

חיפשתי, וכמעט לא מצאתי דבר אודות מנהרת לויבל ברשת (לפחות לא בעברית ובאנגלית). לאקאז עשה חסד עם הניצולים ועם זכרם של הנרצחים, כשהעלה את פרשת המנהרה על הכתב. גם באתר יד ושם לא מצאתי דבר, אולי משום שבמחנה היה יהודי אחד בלבד, שאין לאיש מושג איך הצליח לחמוק ממשרפות מאוטהאוזן ולהגיע ללויבל.

למידע נוסף מויקיפדיה

על המנהרה: http://www.pbase.com/helene/kz

Le Tunnel – Andre Lacaze

הוצאת מעריב

1981 (1979)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

לחיות את המוות / ג'אנג שיאנליאנג

b1d66314fe25dd640b94707a1959145e

לכאורה ספר שאני אמורה לא לאהוב מכמה סיבות:
– הסופר עובר חופשי מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, ולקח לי זמן לקלוט שבעצם מדובר על אותו אדם
– העלילה קופצת בין הזמנים
– בראשית הספר מופיעה טבלה, העושה סדר כרונולוגי בהיסטוריה של סין בכלל, ושל גיבור הספר בפרט, מה שמעיד על בלגן בעלילה
– יש בספר התיחסויות רבות להיסטוריה של סין, שמחייבות הבהרות בשולי הטקסט

בקיצור, הצטברות של מרכיבים שאינם חביבים עלי.

למה קניתי אותו? כי התרשמתי מהסופר בספר אחר שלו "חצי הגבר הוא אשה". למה קניתי את הספר הקודם? כי השם של הסופר מתנגן כל-כך יפה. נסו לומר בקול "ג'אנג שיאנליאנג". מוסיקה ממש. סיבה דבילית לקנית ספר, נכון, אבל לא קראתי שום ספר של סופר סיני עד אז, ורציתי להתחיל איפשהו

ההסתיגויות שהיו לי בתחילה נעלמו, ואני ממליצה על הספר, אפילו ממליצה בחום. גיבור הספר, בדומה לסופר, "התחנך" במחנות לחינוך מחדש של סין. יש בספר תיאורים מצמררים של סצנות מחיי המחנה, כמו מחיי היומיום האבסורדים של סין, אבל כוחו לא רק בתיאורים המדויקים, אלא בעיקר בתיאור ההשפעות של אותם ימים על כמה סינים, ובעיקר כמובן על המספר. האלמנט של שטיפת מוח מפחיד בגילוייו השונים, והאכזריות של אנשים נורמלים לכאורה בהשפעת תורות חברתיות נאורות לכאורה מעוררת – ולא בפעם הראשונה – מחשבות עגומות על האנושיות של המין האנושי

נקודה שהדהימה אותי בספר: הייתי מצפה לשנאה כלפי השלטונות, כלפי מנהלי המחנות, להתמרמרות על הגורל המר. ואין. ההתיחסות למאורעות מעשי ידי אדם היא כמעט כאל כוח עליון. האם הסופר, למרות מבטו המפוכח, שטוף מוח במידה מסוימת? ואולי, מה שנראה לי הגיוני יותר, הוא עדיין, אחרי כל-כך הרבה שנים, קורבן לפחד? הוא עצמו מתייחס לאימה שהושרשה בו, אימה שלדעתו ישחרר ממנה רק המוות. כך או כך, התוצאה כל-כך עצובה.

Getting Used to Dying – Zhang Xianliang

הוצאת ספרית מעריב

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר