
במאי 1984 התקיים בבית הקברות הלאומי בארלינגטון, וירג'יניה, טקס קבורתו של החייל האלמוני ממלחמת וייטנאם, סמוך לקברי החיילים האלמוניים משתי מלחמות העולם וממלחמת קוריאה. ארבע-עשרה שנים אחר-כך, כשאמצעי הזיהוי השתכללו, הוצאה הגופה מן הקבר, זוהתה, והוחזרה למשפחה. למעלה מאלף וחמש-מאות חיילים אמריקאים עדיין מוגדרים כנעדרים בוייטנאם, ומתוך מחשבה שאולי בעתיד יימצאו שרידיהם ויזוהו, הוחלט להותיר את הקבר ריק. על הלוח המכסה את הקבר נחרטה הבטחה לכבד את זכרם ולהחזיק באמונה שישובו.
מיכאל בר-זהר לא יכול היה, כמובן, לדעת שהחייל ייגאל מאלמוניותו, כשפרסם את הספר ארבע שנים אחרי טקס הקבורה הרשמי. אבל וולט מרדית, גיבור הספר, איש משרד ההגנה, לא היה מרוצה כשהוטל עליו לעצור את מלאכת זיהויו של החייל האחרון, שנותר בלתי מזוהה ונועד לאכלס את הקבר. הפתולוג העריך שכבר השיג ארבעים אחוזים של זיהוי כשמרדית הודיע לו "זה נגמר". כדי למנוע זיהוי עתידי מרדית לקח אליו את תיקה של הגופה, אותו היה אמור להשמיד, וביקש שגם הדוח הבליסטי, שהזמין הפתולוג, יישלח ישירות אליו. בלב כבד היה משלים עם הגזירה, לולא צוין בדוח הבליסטי שהחייל נהרג מנשק אמריקאי. יתכן שהוייטקונג השתמש בנשק שלל, יתכן שהוא נורה בטעות על ידי חבריו. אבל מרדית, איש ביון לשעבר, מרגיש שטמון כאן סוד, והחייל כנראה נרצח. כשהוא מגלה שתיק הקרב, בו נהרג החייל, מוגדר כסודי, הוא יוצא למירוץ לחשוף את זהות האלמוני כדי לעצור את הקבורה. תמיכה בלתי רשמית הוא מקבל מן האגודה של משפחות הנעדרים, שחוששת כי הטקס יסתום את הגולל על מאמצי החיפוש של יקיריהם. מרדית עצמו הוא אב לבן נעדר, ולמרות שהוא מכחיש כל קשר בין אסונו הפרטי לחקירתו, אין ספק שהמחשבה על בנו בנג'מין אינה מאפשרת לו לוותר.
העלילה מתכנסת בסופו של דבר ליחסה של החברה האמריקאית למלחמת וייטנאם ולשאלת טוהר הנשק. למעלה משבעים ושניים אלף חיילים אמריקאים עדיין נעדרים בזירות מלחמת העולם השניה, אבל, כדבריה של ברברה, בת זוגו של מרדית, לא מושקע מאמץ כביר באיתורם כפי שמושקע בנעדרי מלחמת וייטנאם: "עכשו יש לנו ההרגשה שהנערים ששלחנו לוייטנאם נפלו לשווא. ואנו עושים מאמצים נואשים לכפר על החטא הנורא הזה בכך שנביאם הביתה, עד האחרון שבהם. כאילו אם נביא אותם לקבורה מכובדת, נזכה לסליחה ומחילה". מפיו של מפקד הגדוד של החייל האלמוני משמיע בר-זהר את שתי האמירות המרכזיות הבאות: "אין מלחמה נקיה, מרדית, ואין נשק טהור. אם חברי לנשק במלחמת העולם היו נלחמים לפי תפישותיו של אנדי קנינגהם [חייל שניסה לעצור את הפגיעה באזרחים], עדיין היה דמנו ניגר שם למטה, על חוף אומהה". וגם "אמריקה בגדה בערכיה ובאמונתה […] אנחנו לא מאמינים עוד שאנחנו נלחמים למען מטרה צודקת […] אנחנו המצאנו את האגדה על הוייטקונג הטוב והאמריקני הרע. היינו צריכים להצטדק ולהתנצל על כל כדור שירינו, בעוד שהוייטנאמים היו רשאים לטבוח כל מי שרצו. ותמיד נמצא איזה אמריקני יפה נפש שהיה מוכן ומזומן להסביר עד כמה הם צדקו". דילמות חוצות גבולות ושנים.
מיכאל בר-זהר הוא, בעיני, מטובי סופרי המתח והביון, נוסף להיותו ביוגרף מעמיק והיסטוריון מעניין. "החייל האלמוני" מגולל סיפור מותח ודינמי, המשלב בדיון עם עובדות היסטוריות, ומציף נושאים מעוררי מחשבה. מומלץ בהחלט.
ספרית מעריב
1988