עלילת "המפלים" נפתחת בהתאבדות. אראיה, הנשואה מזה כמה שעות, מגלה שבעלה הטרי עד מאוד נעלם מחדרם במלון הסמוך למפלי הניאגרה, ועל פי הדיווחים ככל הנראה קפץ לתוכם. הזוג הצעיר חווה, כך התרשמתי, את אותה הטלטלה ואת אותה הטראומה שחווה הזוג הצעיר ב"על חוף צ'זיל". שני אנשים, בתקופה שמרנית, שנישאו זה לזה כי כך עושים כולם, כי הגיע הזמן, כי נדמה להם שהם אוהבים זה את זה, אבל בפועל אין להם שום כלים לקיים זוגיות, וכשהם מוצאים עצמם לראשונה בסיטואציה אינטימית הכל קורס סביבם. בימים הבאים אראיה מתעקשת להצטרף אל הצוות המחפש אחר הגופה, ומכה על חטא: היא נישאה לגבר שלא אהבה, ולא יכלה לאהוב. גרוע מזה, היא נישאה לגבר שידעה שלא יוכל לאהוב אותה. במפתיע מזדמנת לה אהבה דווקא בתוך האסון, אבל הידיעה שכל דבר עלול להחרב בתוך רגע תעיב על חייה.
ג'ויס קרול אוטס מספרת שני סיפורים שהם אחד. הסיפור המוביל הוא זה של אראיה, אשה טוטאלית, אוהבת בעוצמה ומוחקת אנשים מחייה בעוצמה זהה. אשה שתמיד מצפה לרע מכל כדי לא לסבול מחרדת התקווה, שמרוכזת לחלוטין במה שמתרחש בדלת אמותיה ומנותקת במתכוון מכל השאר, שפועלת על פי תחושת בטן ומחשקת את עצמה בשלושה ילדים כדי לחוש שלמה. הסיפור המשולב מתאר את האסון החברתי והאקולוגי שמתרחש קרוב מאוד אל המרכז התיירותי התוסס והרומנטי, כשמפעלי תעשיה חסרי אחריות מטמינים באדמה פסולת רעילה וממיטים מחלות ומוות על התושבים. ומעל כל אלה מרחף הכישוף שמטילים המפלים בתנועתם הבלתי פוסקת, ברעש המים הנופלים וברסס המתנוסס אל על.
"המפלים" הוא ספר רב-נושאי. הוא עוסק במשפחה, ובעיקר בהורות, מצליף בדת הממוסדת, מתקומם נגד תעשיה נצלנית, מוקיע את המערכת שאנשיה מכסים זה על זה וגורמים עוול לחלשים. את כל הנושאים הללו ועוד הוא מציג באמצעות שורה של דמויות בלתי נשכחות, ביניהן דרק, בעלה של אראיה שיוצא נגד אנשים מ"הסוג שלנו" כדי לעורר מודעות לשערורית לאב קנאל, שלושת ילדיה שכל אחד מהם זכה ליחס שונה ממנה, קלודין, אמו הרעילה של דרק, וכמובן אראיה עצמה שהיא מעוררת חמלה ודחיה גם יחד.
הספר כתוב מצוין והתרגום של אלינוער ברגר נאה וזורם בטבעיות. קשה לשקף את השפע שבעלילה בסקירה, וקשה עוד יותר להסביר את המיוחדוּת שבדרך כתיבתו. אסתפק אם כך בהמלצה חמה לקרוא אותו. אני מצדי אחפש כעת את ספריה האחרים של ג'ויס קרול אוטס שתורגמו לעברית ושקיומם חמק ממני עד כה.
שש נשים מעורערות וגבר מעורער אחד עומדים במרכזם של סיפורי "סוסים על כביש גהה". בכולם, למעט באחד, ארוע יחיד מניע את העלילה, מעורר שדים מן העבר, ומחריד ממקומם דעות קדומות וסטראוטיפים שבנסיבות אחרות היו נשארים לרחוש מתחת לפני השטח.
בסיפור ששמו כשם הספר, מות אביהם של שני אחים מחזיר לארץ אחד מהם, שנים אחרי שעזב, או הועזב לאחר שנדבק בשגעונותיה של חברתו, שכעת נשואה לאחיו. האשה, שמצבה הנפשי מעולם לא היה מזהיר, נסחפת שוב אל מערבולת רגשותיה כלפיו, ושגעונה מאיים לפורר את המשפחה בשנית. ב"כריתה" נחרדת ניצולת שואה לגלות פתק שנמסר לנכדתה, בו דווח להוריה כי נמצאו כינים בשערותיה. הכינים של המחנות רוחשים ובוחשים בזכרונותיה ובפחדיה, והיא משליכה מהם על הילדה. "בדרך לסידר ביטי" הוא סיפור מכמיר לב על אשה שחשה מעורערת ורדופה, כשבעלה ובנה שמים אותה ללעג ולקלס במהלך טיול משותף בחו"ל. נקמתה מעודנת אך פוגענית. אלמנת מלחמה צעירה סובלת במשך שנים מניכור מצד משפחת בעלה ב"כתוב באבן", אך מתעקשת להצטרף אל נשות המשפחה בכל יום זכרון עד שמתברר לה פשר היחס כלפיה. שיאו של "סוניה מוסקט" בתקופת מלחמת העולם השניה, כשאשה שולחת את בתה אל בית אחותה, בתקווה להציל אותה מן הגרמנים שפלשו לאזור מגוריה, אך שורשיו שנים רבות קודם לכן בדחיה שדחתה המשפחה את האשה, שמצאה לעצמה מפלט בחיים כפריים עם בן זוג נוצרי. "דשאים סגולים" אף הוא צובט לב, ובמרכזו אשה חרדית שהורחקה מקהילתה, מבעלה ומבתה על לא עוול בכפה. הסיפור האחרון, "אושר", שונה גם משום שהדמות הראשית היא של גבר – משותק ומוכה הלם בעקבות ארוע צבאי – וגם משום שלמרות מצבו הוא בסופו של דבר מעורר בוז, והחמלה מופנית אל סובביו שסובלים מתוצאות מצבו.
כמו בספריה המאוחרים יותר, דוגמת "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"נשים מתוך קטלוג", סביון ליברכט מיטיבה למקד את סיפוריה במתרחש בנפש גיבוריה. גם אם לפעמים משוך על הסיפורים דוק הזוי משהו, כמו ב"סוסים על כביש גהה" וב"כתוב באבן", הם עדיין ניצבים עם שתי רגליים על קרקע המציאות, וקל להזדהות עם הדמויות ולחוש כלפיהן אמפתיה. למרות שאין קשר עלילתי בין הסיפורים, הקווים המשותפים מקנים לספר תחושה של גיבוש ומיקוד שמוסיפים, לטעמי, לאיכותו.
אַמְבֶּרְג, רופא גרמני, מתעורר מטושטש בבית חולים. הוא בטוח שהובא לשם כחמישה ימים קודם לכן, אחרי שנפצע מכדור שנורה לעבר צעירה, שעליה ביקש להגן. האחות והרופא המטפלים בו טוענים שהוא שוכב בבית החולים כבר חמישה שבועות אחרי פציעה בתאונה. הוא משוכנע ששהה בעת שנפגע באחוזתו הכפרית של הברון פון-מלכין. המטפלים בו קובעים כי שהה בעיר. הפער הזה בין הזכרון המוחשי של אמברג ובין מה שמבקשים לשכנע אותו שארע, יוסבר לקראת סיומו של הספר, אך על העלילה כולה, וגם על הֶסְבֵּרָה, יוסיף לשרור ערפול הזוי כלשהו.
על רקע ההתערערות החברתית והפוליטית של אירופה בין שתי מלחמות העולם, הברון פון-מלכין מבקש להשיב את המלוכה. לא את זו של השנים האחרונות שהכזיבה, אלא את שושלת שטאופן מן המאות ה-12 וה-13, שאחד מבניה היה פרידריך ברברוסה. "ההשגחה [העליונה] פועלת ביעילות רבה יותר באמצעות שושלות מיוחסות מאשר באמצעות רצון העם", הוא מאמין. כדי להשיג את מטרתו הוא מבקש להחזיר קודם כל את האמונה באלוהים שנעלמה מן העולם, שכן "מי שישכיל לעורר מחדש את להט האמונה בתקופה של ריקנות ובינוניות כתקופתנו, ישיב בקלות את הלבבות אל ברק הכתר ואל רעיון הקיסרות בחסד האל". הוא מזמן אליו את ביביש, מדענית צעירה הסבורה כמוהו כי ניתן לעורר את הלהט של ההמון באמצעות הכימיה, והשניים מנסים לייצר את הסם שיעשה זאת. הוא מזמן גם את אמברג, מטיל עליו את תפקיד רופא הכפר, ומנסה לגייס אותו לנסות את הסם על מטופליו בלי ידיעתם. הכומר המקומי מזהיר את הברון מתוצאות בלתי צפויות – העלאת המולֶך מאוב במקום העלאת אלוהים שנעלם – אך האחרון מסרב להקשיב. התוצאה תהיה, כמובן, הרת אסון.
הטקסט שעל דש הספר, המספר את סיפור חייו של הסופר, מציע להבין את הספר דרך דבריו של מכס ברוד על פרוץ. אחרי האנשלוס היגר פרוץ מאוסטריה לארץ-ישראל, כאן חי, לדברי ברוד, בגלות, והמתין לשובה של הקיסרות ההבסבורגית. האם ביקש להביע בספר את געגועיו ליציבות של פעם, לסדר הישן? הראלד מילר, באחרית דבר, מציע זויות קריאה נוספות, אודות השבירות של הזכרון, הדלילות של הזהות, והאירוניה הסיפורית. בעיני הלקח העוצמתי ביותר הוא חוסר היכולת לשלוט בתנודות הלכי הרוח של ההמון משעה שניתנה בידו האפשרות לתת דרור לכוחו.
מעבר למסרים, "השלג של פטרוס הקדוש" הוא סיפור של פנטזיה ואימה. אמברג, גם לפני הטשטוש של הפציעה והאשפוז, חווה ניתוק מעצמו, שומע קולות, רואה אנשים צצים ונעלמים, מאבד דקות ושעות מחייו. הוא אינו מסוגל לקבוע מי מהאנשים שסביבו דובר אמת, מה מניע אותם, האם הם חורשי רע או דורשי טוב. נדמה כי הוא מצוי כל הזמן ליד המציאות, לא ממש בתוכה. מרבית ספריו של פרוץ מאופיינים בהיבטים פנטסטיים, אך נושאיהם וסגנונותיהם מגוונים, ביניהם "לאן תתגלגל תפוחון?", המתלווה אל חיילים ששוחררו מן השבי אחרי מלחמת העולם הראשונה, ו"בלילה מתחת לגשר האבן", אוסף סיפורים מקסימים מן העיר העתיקה של פראג.
יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השניה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודיה, שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני, שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר, אך בזכות שיתוף הפעולה שלו ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל, והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין, שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש, והפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו"תיק פלילי 40/61", שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח והאזין לעדויות.
"זיגפריד" סובב סביב הנסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש, הוא בן גילו, שבעים ושתים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, הוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בוינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות, אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים, ששימשו כמשרתים ב"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית, שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות, והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).
למה היטלר כל-כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל […] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי-טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן, אלא הנסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, יתכן שזה היה עולה לו בחייו.
"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הנסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה'מה' ושל ה'איך' (הרטר, אגב, סבור שה'איך' הוא חזות הכל וה'מה' שולי). מעניין ומומלץ.
אביגדור דגן, המוכר לציבור כסופר, שירת כשלושה עשורים בשירות הדיפלומטי, וייצג את ישראל במדינות שונות באירופה ובאסיה. במרבית ספריו לא התייחס להיבט זה של חייו, ומבחינה זו "כובע הצילינדר הישן" יוצא דופן במכלול יצירתו. למעשה, גם בספר זה, השופע סיפורים מחוויותיו כדיפלומט, הוא אומר בהתייחס לאחד מהם: "גם את הסיפור הזה איני רוצה לספר, למען האמת, מפני שאיני כותב זכרונות (וכנראה לעולם לא אכתוב), ומשום שאני משתדל להמנע מכל דבר הקשור בעבודתי הממשית". מסתבר, ולא במפתיע, שגם כשלכאורה אינו רוצה לספר, אביגדור דגן הוא מספר מחונן.
הצילינדר הישן שבשם הספר נרכש ביפן, והוא פריט הלבוש הרשמי היחיד שדגן שמר אצלו. הכובע משמש אותו במופעי הקסמים שהוא עורך עבור נכדיו, אבל שמור לו גם תפקיד סמוי יותר. כשהסופר אינו מצליח להעלות בזכרונו סיפור לספר לידידיו, הכובע נחלץ לעזרה. "אני מוציא את הצילינדר שלי מן הארון, מניח אותו על השולחן כששוליו כלפי מעלה, מסובב אותו שלוש פעמים ימינה, פעמיים שמאלה ועוד פעם ימינה, ואז – הוקוס פוקוס – סיפור שנשכח מזמן קם ועולה מן הכובע כאדים מקומקומו של קוסם". בעולם פרי דמיונו של הסופר, שבו שכווי, ב"בינת השכווי", יכול להיות בן-שיחו האופטימי ושופע התבונה של רופא כפרי, תפקידו של כובע צילינדר כמעורר נשכחות מתקבל בהחלט על הדעת.
דגן מעיד על סיפוריו שרובם נוגים, וכשהוא חורג מהלך רוח עגמומי הרי זה "משום שהצילינדר הישן שלי חושב שהגיע הזמן לספר משהו מרנין יותר מסיפורי הקודמים". מרבית הסיפורים בקובץ אמנם נגועים בטרגיות, אבל כדרכו של דגן הם מסופרים בהשלמה, בחן ובחסד, ולעתים אפילו בשמץ של הומור שמפזר את המועקה. בין הסיפורים הטרגיים נמצא שגריר בריטי שבחר לשים קץ לחייו הרחק מעיני מכל מכריו לאחר שחלה במלחה סופנית; דיפלומט תורכי שלבו ניבא לו את מותו, שאכן בא לו מידי מתנקשים ארמנים; משפחה אוסטרית שמתפוררת בשל התאהבותו של אבי המשפחה בצעירה יפנית, ועוד. כמה מן הסיפורים עוסקים בזוית היהודית, ביניהם קשר בין ניצולת שואה, שהסתירה את יהדותה, וצאצא האנוסים; נישואי איש השגרירות האירנית לאשה פולניה בהשראת סיפור מגילת אסתר; סיפור אהבה בין איסלנדית, צאצאית לסבתא יהודיה, וצעיר ישראלי, ואחרים. דגן מיטיב לספר גם אודות ארועים משעשעים, כמו שיחה בלתי צפויה ביידיש עם צעיר אפריקאי, וכתיבת מכתבי המלצה לאלים הינדים עבור אנשים שמתו. בספר צנום למדי, באמצעות מבחר סיפורים מגוון, הוא לוקח את הקורא לסיור מעניין בחיי הדיפלומטים, וחושף מעט מעצמו.
אביגדור דגן הותיר אחריו יצירה מגוונת. בין ספריו, הטובים כולם, "ליצני החצר", שעוסק בארבעה יהודים שניצלו בזכות כישוריהם והשפלתם; "השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל, ומתרחש בצל טראומת השואה; "רחוב ושמו ממילא" ו"קפקא בירושלים", המתארים, כשמם, דמויות ירושלמיות, ו"הרובע החמישי" החוזר אל נוף ילדותו בפראג; "בינת השכווי" הרוחני-הגותי, ו"כולם היו דודי" המציב יד זכרון לדמויות ממשפחתו; דמיונו של סופר הוביל אותו לשאול מה קרה אחרי הסוף של הסיפורים הידועים, והתוצאה היא "חתונת הזהב של פיגרו" עתיר הדמיון. גיבוריו סיפוריו מתחבטים בתוך דלת אמות עולמם בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות, ותמיד מעורר מחשבה.
על הרובע החמישי בפראג כתב דגן כי "על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש".לבו של הסופר היה ער לכל הטמיר, ומבטו הבוחן ונפשו החומלת ניכרים בכל ספריו, המומלצים, כמובן.
אלברט אלבינוס חי חיי שגרה נינוחים, מצליח בעסקיו, מרוצה בחברת אשתו ובתו, פטרון לאמנים. מארגוט פטרס היא בת-עשרה, בת למשפחה קשת יום, סובלת מאלימות הוריה ואחיה. הגורל מפגיש אותם באפלת אולם הקולנוע, כשאלברט, המבקש להעביר שעה בהמתנה לפגישה עסקית, נכנס לצפות בסרט, ומובל למקומו בידי מארגוט העובדת במקום. כשעיניו נחות עליה, משתבשת שלוותו, והתשוקה להוסיף ולראותה, ואחר-כך להפוך אותה לפילגשו, מערערת את חייו. מארגוט, למרות גילה הצעיר, כבר הספיקה לעזוב את ביתה, לעבוד כדוגמנית עירום בשיעורי ציור, ולהתפתות לפרשת אהבים קצרה, שבסופה ננטשה. כשהיא מבחינה בתשוקתו של אלברט, וביתר שאת כשהיא רואה את ביתו המעיד על עושר, היא מחליטה להפיק את המיטב מן הקשר אתו. בערמומיות וברשעות היא משחקת את התפקיד שיועד לה, וקשה להתפתות לרחם על אלברט, שניסה לרמות אותה תחילה בהסירו את טבעת הנישואין, וסופו שהרס את חיי משפחתו. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מן הפרשה הזו, ושום דבר טוב אכן אינו צומח ממנה.
ולדימיר נבוקוב מספר סיפור, שיכול היה להיות בנאלי, לולא נכתב על ידו. למעשה, בערך כך הוא מעיד עליו כבר בפסקת הפתיחה:
פעם חי בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה איש ושמו אלבינוס. הוא היה עשיר, נכבד, מאושר; יום אחד קם ועזב את אשתו למען פילגש צעירה; הוא אהב; הוא לא נאהב; וחייו באו אל קיצם באסון.
זהו כל הסיפור כולו, ואפשר היה להניחו כמות שהוא, אלמלא גנוזים היו רווח ועונג במעשה הסיפור; ואף כי מקום יש די והותר על גבי מצבה לכתוב עליו נוסח מקוצר, כרוך באזוב, של חיי אדם, תמיד יבורך הפירוט.
לכאורה, נבוקוב הורס את המתח, כשהוא חושף את סופו של הסיפור כבר בתחילתו. בפועל ההנאה מקריאת הספר אינה נפגמת כהוא זה, והרווח והעונג שהסופר חש בעת הכתיבה הם גם מנת חלקו של הקורא. העלילה שופעת הומור וציניות, ומצטיינת בחדות ובחוכמה בהן מתוארים הלכי הרוח של הדמויות והתנהלותן. מכיוון שנבוקוב טען כי "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה", חשיפת הסיום מבחינתו באמת אינה משנה דבר לקורא, אולי אפילו ההפך הוא הנכון.
נושא הספר – יחסים נצלניים בין גבר מבוגר ונערה צעירה – הופיע בהרחבה ובהקצנה ב"לוליטה", שראה אור עשרים ושתים שנים אחרי הספר הזה. סגנון הכתיבה – העט הרץ בקלות לכאורה, ההנאה המחלחלת מן הכותב אל הקורא – קרוב יותר אל "יאוש", שפורסם שנה אחרי "צחוק באפילה". אגב, הספר, שפורסם במקור ברוסית ב-1933 בשם "קמרה אובסקורה", תורגם תרגום ראשון לאנגלית שלוש שנים אחר-כך. נבוקוב לא רווה נחת מן הגרסה האנגלית, וכעבור שנתיים תרגם אותו בעצמו ונתן לו את שמו החדש. ממאמרים שנכתבו על הספר למדתי כי נבוקוב לא אהב לחשוף את תהליכי עבודתו ואת הגרסאות המוקדמות של ספריו, והתרגום שתרגם את ספרו, תוך שהוא משדרג אותו, מהווה הזדמנות לעמוד על התפתחותו הספרותית. ועוד בעניני תרגום, זה של לאה דובב לעברית מהנה ומוצלח מאוד.
נבוקוב, שהיה סבור כי טולסטוי הוא גדול כותבי הפרוזה ברוסית (בניגוד ליחסו המזלזל כלפי דוסטויבסקי וסופרים אחרים), שתל בספר מחוות לסופר ול"אנה קארנינה". הבולטת מכולן היא הענקת שם הבמה "דוריאנה קארנינה" לאחת מדמויות המשנה בספר. תשובתה של דוריאנה זו לשאלה אם קראה את טולסטוי, משקפת את יחסו המבזה של נבוקוב לדמות: "טוסט-אוי?" חקרה דוריאנה קארנינה. "לא, אני חוששת שלא. למה?".
"צחוק באפילה" כתוב בכשרון ובברק, הוא נעים מאוד לקריאה למרות הטרגיות שבו, ומומלץ בהחלט.
Камера Обскура – Laughter in the Dark – Vladimir Nabokov
ג'ק לונדון, יליד ינואר 1876, נולד לעוני ולמצוקה בסביבה שלא עודדה קריאה והשכלה. ב-1913, בן שלושים ושבע בלבד, נחשב אחד הסופרים המובילים בעולם. שכר הסופרים שקיבל היה גבוה, ספריו תורגמו לשפות רבות, והמבקרים לא חסכו בסופרלטיבים. באוגוסט אותה שנה נשרף "בית הזאב", שלונדון השקיע בו את מרצו ואת כספו וראה בו את עתידו, וחייו החלו להדרדר. בנובמבר 1916 נמצא מת בחדרו. בעבר רווחה הדעה שהתאבד, אך כיום מקובל להניח שמותו בא עליו בשל מחלת כליות ומנת יתר של מורפיום שנלקחה בטעות.
אירוינג סטון, שבאמתחתו ביוגרפיות מוצלחות רבות, ביניהן של מיכלאנג'לו, של ואן גוך ושל לינקולן, מגולל את סיפור חייו של לונדון שנה אחר שנה. הביוגרפיה המקיפה עוסקת בחייו הפרטיים של לונדון, מרחיבה על נסיבות כתיבת ספריו, וממקמת את הסיפור הפרטי על רקע התקופה. ניכר שסטון מעריך מאוד את מושא כתיבתו, הן כאדם והן כסופר פורץ דרך, אך כביוגרף אובייקטיבי הוא אינו מעלים עין מחסרונותיו, ואף מעביר תחת שבט ביקורתו אחדים מכתביו. הספר נכתב ב-1938, כשני עשורים לאחר מותו של לונדון, כשהזכרונות ממנו עדיין חיים ומגובים בעדויות של מכרים. סטון מספר רק את מה שידוע לו, וכשאינו יודע הוא מציין זאת. כשנראה לו שהעדויות אינן אמינות, הוא מסייג את הדברים באומרו כי "הרי זו דוגמא מובהקת של זכרונות שאדם מחברם לאחר מעשה". מן הסתם הרחיב מדמיונו באשר לדברים שהתרחשו בחדרי חדרים, אך הביוגרפיה עושה רושם אמין, והיא בגדר תיעוד המסופר כפרוזה. לונדון עצמו שילב בספריו פרטים ביוגרפים רבים, אולם את האוטוביוגרפיה שלו לא הספיק לכתוב. הוא תכנן לקרוא לה בשם "הספן על גבי הסוס", וסטון שאל את שמה לספרו.
על ג'ק לונדון נכתב בעקיפין בעיתונות בעודו עובר בבטן אמו. האם, פלורה ולמאן, ניסתה, כך מסופר, להתאבד, מכיוון שבן זוגה, ויליאם צ'אני, סירב להנשא לה ולגדל את הילד. פלורה, אשה מלודרמטית, שהיתה ידועה כספיריטואליסטית, ילדה את הבן למרות התנגדות אביו הביולוגי, וכשהיה הילד כבן שנה נישאה לג'ון לונדון, אלמן ואב לשתי בנות. ג'ק ראה בלונדון את אביו, ואליזה, הבת הבכורה של ג'ון, הפכה לדמות המשמעותית בחייו מילדותו ועד מותו. בהיותו כבן עשרים כתב לצ'אני וביקש לדעת האם הוא אביו. צ'אני הכחיש. אירוינג סטון מייחס משמעות רבה לתכונותיו של צ'אני, שהוטמעו בגנים של ג'ק, וקבעו את מהלך חייו. צ'אני היה איש ספר, תאב ידע שאותו חלק במאמרים רבים. בנו, שכאמור לא פגש אותו, התקשה להסתגל לגורל של עבודת פרך בעבור פרוטות, ונפשו יצאה לקריאה וללימוד. "פיזית יכול לשאת בעול העבודה", כותב סטון, "אך מזגו לא הוכשר לעמל מוכני. מהיותו בן משכיל, שירש מאביו שכל פעלתני ועירני ודמיון תוסס, היתה לו העבודה כסם מוות, והוא מרד בה". הספריה היתה מקום המפלט שלו, ספרים התלוו אליו באשר הלך, ואת כל שראו עיניו נהג להעלות על הכתב. בשנים מאוחרות יותר, אחרי שהתגלגל משוד צדפות לנוודות ולחיפוש זהב, כשגמר בנפשו להיות סופר, בולמוס צבירת הידע שלו קיבל משנה תוקף: כדי להיות סופר ראוי לשמו, זקוק הוא לידיעה מעמיקה ולכשרון הכתיבה. הוא האמין כי מחשבה צלולה תביא לידי כתיבה צלולה, אך כיצד יגיע לביטוי מובהק אם השכלתו פגומה ומחשבתו מבולבלת? ואם בעלת ערך תהא מחשבתו, משמע גם כתיבתו תהא בעלת ערך. הוא האמין בעובדות ובחקירה המדעית, וכפר באמונות.
על מהלך חייו של ג'ק לונדון ניתן לקרוא ברשת, וכמובן בספר עצמו, ולא ארחיב בענין זה. מן המתואר בספר ניתן להתרשם שלונדון היה אדם יוצא דופן בנדיבות לבו – אליזה, שניהלה את כספיו, העידה כי מחצית מהכנסתו נמסרה לזולת. הוא היה אמיץ בדבקותו בסוציאליזם בתקופה בה דיעותיו היו בלתי פופולריות ("השיחות עמו שפורסמו בעיתונים היו כמין חקירה פתולוגית לגבי יצור משונה ובלתי נורמלי"), וגם בעתות של מחסור תרם מאמרים והרצה ללא תמורה בנושא זה. שפע הכתבים שהותיר, למרות חייו הקצרים, נבע מחריצות בלתי מתפשרת. יום העבודה שלו החל השכם בבוקר, הוא קבע לעצמו מכסת מילים יומית מחמירה, ולא סטה ממנה. הוא היה הרפתקן עיקש, ששקע בחובות ודבק בתכניות פרועות למרות אינספור מעקשים, וכך התגלגל, בין השאר, לאלסקה כמחפש זהב, לקנדה כנווד, ליפן ככתב צבאי, לגיהינום של איסט אנד באנגליה במסווה, ולהוואי על סיפונה של ספינה מתפרקת בליווי צוות בלתי מקצועי (וגם בתנאי השיט הקשים בים הסוער המשיך לכתוב את מכסת המילים היומית שתוצאתה "מרטין עדן"). הוא שמר אמונים לחבריו ולמי שתמכו בו, ביניהם המינקת שלו מאמי ג'ני, אסר להשיב ריקם פניהם של מבקשי עבודה בחוותו (בשיא פעילותו העסיק למעלה ממאה עובדים, וכלכל אותם ואת בני משפחותיהם), והיה מחויב עמוקות למשפחתו, כולל אמו ההפכפכת, שלא העניקה לו אהבת אם, ואף סכסכה את חייו עם אשתו מאוחר יותר. לצד אלה, הוא לא ראה רע ביחסים מיניים מחוץ לחיי הנישואים (לונדון התחתן פעמיים), האמין בעליונות הגזע האנגלו-סכסי (אמונה שצרמה לי בשולי "פנג הלבן"), ולדברי סטון לא היה מסוגל לתאר דמות אשה שאינה ממעמד הפועלים.
ג'ק לונדון האמין כי למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, בכוחה של האנושות לחולל גדולות ונצורות, ועתיד מזהיר צפון לה במאה העשרים… את אמונתו באדם תרגם לחיי המעשה ואמר כי, "אינני סבור כי מפני שפסולים בעיני מומיהם של חברי, חייב אני לחדול מלאהבם". גם כשחבריו רימו אותו וניצלו אותו, הדחיק והתעלם. השריפה שאחזה ב"בית הזאב" היוותה נקודת מפנה גם מבחינה זו, ולא רק מן הבחינה הכלכלית, מכיוון שהתעורר חשד מוצק שהמבנה הוצת. אשתו כתבה מאוחר יותר שהשריפה הרגה משהו בתוכו.
אחרי שראה אור ספרו הראשון, "בנו של זאב", הביקורות יצאו מגדרן: "סופר מבטן ומלידה.. אמן כביר ועצום… נוגע בשורשיי הדברים… עדינות הרגשה וטביעת עין מהירה". סטון עומד על חשיבותו פורצת הדרך של לונדון, שהטמיע את הנעימה השכלתנית ברומן המודרני, חרג לגמרי מכתיבה סכרינית המתחנפת לקהל, ונחשב אבי הספרות הפרולטרית באמריקה. ספריו של לונדון עסקו במגוון נושאים, ביניהם סיפורי אלסקה, אבולוציה ("בטרם היות האדם") וסוציאליזם ("עקב הברזל"). למרות הערצתו הברורה לכתיבתו של לונדון, סטון סבור ש"פנג הלבן" אינו מגיע לרמתו של "קול קדומים" (דעתי הפוכה), ועל "הגברת הקטנה של הבית הגדול" הוא כותב כי זהו "ספר מלאכותי בתכלית, מאומץ ומוגזם" (וגם כאן דיעותינו חלוקות).
סיפור חייו של ג'ק לונדון ראוי לספר, ואירוינג סטון עשה מלאכה מצוינת בהעלותו אותו על הכתב. "הספן על גבי הסוס" הוא ספר מרתק על אדם מרתק, מומלץ בהחלט.
קולות מאבק וזעקות לעזרה עולים מחדרה של מתילדה סטאנג'רסון, מדענית צעירה העוסקת במחקר יחד עם אביה. החדר נעול מבפנים, אך כשהאב ועובדי הבית מצליחים לפרוץ פנימה הם מוצאים רק את הבת הפצועה קשות, וכן סימנים המעידים על נוכחותו של אדם נוסף. האדם עצמו נעלם באופן מסתורי. מספר ימים אחר כך, כשבבית המשפחה שוהים גם לארסאן, בלש מהולל שנשלח על ידי משטרת פריס, ורולטאבי, עתונאי חוקר, מתילדה נופלת שוב קורבן לנסיון רצח, וגם הפעם המתנקש כמו מתפוגג באויר, למרות שנראה לרגע על ידי אחדים מן הנוכחים במקום.
את החקירה מנהל, כאמור, לארסאן, הסבור שדארזאק, ארוסה של הקורבן, הוא התוקף. הוא נאחז בעובדה שבשתי הפעמים דארזאק נעדר מן הבית ללא הסבר מספק, וסומך את השערתו על ראיות שהוא מאתר בסביבה. רולטאבי, בן שמונה-עשרה בסך הכל, טוען שהבלש טועה, ודארזאק חף מפשע. הוא שולל את שיטת עבודתו של לארסאן, ומסביר את שיטתו שלו כך: "איני מבקש מן הסימנים החיצוניים לגלות לי את האמת; כל שאני מבקש מהם הוא לא לסתור את האמת, שהורה לי עליה קצהו הנכון של חוט הגיוני!". למותר לציין שסופה של שיטתו לנצח, והצעיר בעל ההגיון הבלתי מעורער הוא זה שיפצח את התעלומה.
הספר, שראה אור ב-1907, הוא מהראשונים שהציגו סיפור בלשי מסוגת "החדר הנעול", כלומר פשע שנראה כאילו לא יכול היה להתרחש. הוא זכה במרוצת השנים לכמה וכמה עיבודים קולנועיים וטלוויזיונים, אגתה כריסטי העריכה אותו מאוד, ועד היום הוא נמנה עם הטובים מסוגו. הוא כתוב בפירוט, שומר על מתח לכל אורכו, פיצוחו משכנע, ונעים לקרוא סיפור בלשי הנשען על "התאים האפורים" ללא טריקים טכנולוגיים.
"מועד א'" הוא קובץ סיפורים פרי עטה של רות לורנד, מי שכתבה קרוב לארבעים שנה מאוחר יותר את "תחרה הונגרית".
אחד-עשר סיפורים בקובץ, ואף כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו, רב המשותף ביניהם. במרביתם נקודת המוצא היא ארוע חיצוני כלשהו – לפעמים דרמטי, כמו הריון בלתי מתוכנן, ולפעמים שגרתי, כמו פגישה באוניברסיטה בין שני חברי ילדות. נקודת המוצא מניעה עלילה, המתרחשת רובה ככולה בתוך נפשה של הדמות המרכזית בכל סיפור. מכיוון שהעלילות מסופרות מבפנים החוצה, סגנונן הוא כשל מחשבות שאדם חושב לעצמו, לפעמים משוטטות, לפעמים מסתפקות במשפטים קטועים, שהרי האדם עצמו מבין את כוונתו. גיבורי הסיפורים כולם חווים תחושה של החמצה – בעת דיון בירושת האב, בנו מביט לאחור ביחסיהם ובמחלה שהפכה את אביו מאדם חזק לתשוש; במהלך יום של כאב ראש מייסר, מנהל חשבונות מדמיין את עצמו נטול דאגות על בחוף באילת, משוחרר מעבותות המשפחה. בשל ההחמצות, ומכיוון שגיבורי הסיפורים הם אנשים "רגילים", עמוסי דאגות "רגילות", כאלה שקל להזדהות איתם, הסיפורים כולם צובטי לב.
החביב עלי מכולם, אם לבחור רק אחד להרחבה, הוא "פיקאסו". גבר אלמן, צבע לשעבר, מוכר את דירתו כדי לעבור לגור סמוך לבתו, ומציע לצבוע את הדירה עבור הקונים. טוב לבו מתגלה כמקור לכאב לב, כשהוא מוחק במו ידיו את עקבות חייו המשותפים עם אשתו המנוחה, ומתאים את הקירות לטעמם של זרים.
סיפורי "מועד א'" מחוברים ליומיום, נכנסים אל הלב, כתובים בכשרון, בבהירות ובחמלה, ובהחלט מומלצים.
"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.
הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.
טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.
סקירות ספרים 