רקע טרגי / ארסקין קולדוול

12187812069718

"רקע טרגי" מתרחש בשכונת מצוקה, המכונה קרית-דלות,  בדרום ארצות הברית בשנת 1944. ספנס דודיט עזב את ביתו בביסלי-קאונטי, יחד עם אשתו מוד ושתי בנותיו, ליבי ומייויס, כדי לעבוד בבית חרושת ליצור חומרי נפץ, תעשיה שפרחה בשל מלחמת העולם השניה. כל עוד המפעל סיפק תעסוקה, המשפחה חיתה ברווחה יחסית. כשהמפעל נסגר לקראת סיום המלחמה, מצאו עצמם הפועלים ללא מקורות מחיה. רובם לא יכלו אף להרשות לעצמם את דמי הנסיעה חזרה למקומות מהם הגיעו, וכמובן לא היה באפשרותם לשלם עבור צרכים בסיסיים כמו מזון ודיור.

כשהגיע הנה לראשונה מצא דלת פתוחה בכל אשר פנה […]. כל זה, כמובן, מכיון שעבד בבית-החרושת לחמרי-נפץ, וכל שלישי-בשבוע היה מקבל את התשלום של ששים-ושניים דולאר וחמישים סנט […]. לאחר שנסגר בית-החרושת דומה שנשתנו תכונות האנשים בן-לילה. המכונית ורוב רהיטי החדר הוחרמו, וגובי-מסים התחילו מופיעים מדי יומיים ומאיימים עליו בגירוש. וכשהרעב החל לכרסם אותו ואת משפחתו סירבו החנוונים לתת לו בהקפה.

במציאות החדשה אנשים חיו מן היד אל הפה, ילדות יצאו לצוד גברים תמורת פת לחם, נשים חלו מיאוש, גברים מצאו מפלט במשקה. מזלה של משפחת דודיט שפר עליה יחסית, בזכות הבת הבכורה ליבי בת העשרים, שהצליחה להתפרנס, כנראה ביושר, ומדי פעם נתנה להוריה כסף. ליבי המפוכחת הבינה שעליה לחלץ את עצמה מקרית-דלות ולשוב לביסלי-קאונטי, וכאשה לבדה לא תוכל לעשות זאת. חתונה עם עריק מן הצבא היתה הכרטיס שלה החוצה. לעומתה, מייויס בת השלוש-עשרה, בדומה לרבות מבנות גילה, הסתגלה למקום, אולי מפני שבשל גילה הצעיר לא חשה געגועים למקום בו נולדה. משום שאביה לא חדל לדבר על שיבה הביתה, קמה מייויס והסתלקה, ומצאה לעצמה מקום בבית בושת.

בשל גורלה של מייויס הגיעו אל הבית עובדות סוציאליות, האחת צעירה בתחילת דרכה, תמימה ולהוטה להצליח, השניה ותיקה נטולת אשליות. מטרת שתיהן להרחיק את המשפחה מקרית-דלות כדי להציל את מייויס, שבעצמה אינה מעונינת להנצל. מאמציהן יעלו בתוהו, ורק כספו של בעלה של ליבי יצליח להזיז את ספנס הבטלן ממקומו. לא רק העובדות הסוציאליות חשות יאוש. הסופר חש כמותן, כשהוא שם בפיו של ספנס את המלים "אני כבר התרגלתי לקרית-דלות, ואני מפחד שאתגעגע מאוד אם אצטרך להשאר הרבה זמן שם בביסלי-קאונטי".

ארסקין קולדוול כתב על הבעיות החברתיות בדרום ארצות הברית, על העוני ועל הגזענות. כתיבתו זכתה לשבחי הביקורת, אך היתה שנויה במחלוקת באזורים עליהם כתב. כשקוראים את הספר הזה אפשר להבין את ההסתיגויות. אצל סופר אחר, ספנס ומייויס היו מוצגים כקורבנות של חברה מתועשת נטולת לב, המשתמשת באנשים כשיש בהם צורך, ומשליכה אותם כשאינם נחוצים לה. אצל קולדוול, ספנס וחבריו הם לא רק קורבנות, אלא גם אשמים. ספנס הוא חדל-אישים, נטול יוזמה, בעל תפיסת מציאות מעוותת, וחסר כל מודעות עצמית. הוא אדיש להסתלקותה של מייויס, חרד מעזיבתה הצפויה של ליבי רק בשל הכסף שתחדל לתת לו, גונב מאשתו, ממסמס בלי יסורי מצפון את הכסף שיועד לנסיעה. לא המצב הפך אותו לטיפוס השלילי שהנו, המצב רק העצים את תכונותיו. כשהעובדת הסוציאלית מכנה אותו ביאוש "בן-כלבים", לאחר שלא עמד בהבטחותיו, הוא מגיב כמעט בשמחה: "את מדברת בדיוק כמו אנשים משלנו בביסלי-קאונטי […]. "דודיטים בני-הכלבים" היו קוראים לנו. אני פשוט נחלה מגעגועים כשאני שומע את זה. יש שם עוד משפחה אחת בשם דודיט, קרובים-רחוקים שלנו, ולהם קוראים רק: הדודיטים. ואותי ואת משפחתי מכנים כמעט כולם בביסלי-קאונטי בשם: הדודיטים בני-הכלבים. מוזר איך שעלה על דעתך לומר את אותו הדבר". נראה לי שקולדוול ראה את שני צידי המטבע, גם את אי-השוויון המקומם, וגם את האפתיות של גיבוריו. בפיו של ספנס הוא שם את הנימוק לחוסר המעש שלו, נימוק שאולי אינו משכנע כשהוא בא מספנס, אך הוא מייצג נסיבות והלך-רוח: "באיזה אופן שלא תסתכל על זה הסיכום תמיד יהיה אחד. ונדמה לי באמת שדלפונים כמוני וכמוך קיבלו מהחיים תמיד רק קדחת בלי להתחשב עם מאמציהם. וזאת אולי הסיבה שהחלטתי לא לנקוף אצבע יותר. אין פשוט טעם לבזבז את כל החיים על מלחמות והתגברות תמיד, כשאתה יודע שבין-כך הסך-הכל הוא אחד תמיד".

דן בן אמוץ, אביר השפה המדוברת, תרגם ב-1949 בהידור נאה. שעשע אותי הכיתוב שנבחר לתרגום שמות: Maud הפכה למהוד, Libby נכתבה ב-ב' כפולה – ליבבי, וויסקי אוית והיסקי, משמר את ה-h שבמקור whiskey.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, ריאליסטי, שלמרות מרחק הזמן והמקום עדיין רלוונטי. בהחלט מומלץ

Tragic Ground – Erskine Caldwell

ספרית פועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: דן בן אמוץ

מודעות פרסומת

הפנינה / ג'ון סטיינבק

הפנינה

"הפנינה" היא נובלה שכתב ג'ון סטיינבק בשנת 1947 על בסיס סיפור עם מכסיקני. סטיינבק אינו מציין את שם המקום ואת התקופה, אולי במתכוון, אך על סמך כמה פרטים בעלילה ניתן להניח שמיקם את סיפורו בלה פאס בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, אחרי הפלישה הצרפתית.

קינו וחואנה הם בני זוג צעירים, שמתגוררים בבקתת קש בישוב דל על שפת הים עם תינוקם קויוטיטו. בני הכפר מתפרנסים ממכירת פנינים, שהם שולים מן הים, לסוחרים בעיר הסמוכה. בפרק הפותח את הספר מכיש עקרב את התינוק. חואנה מוצצת את הארס מגופו, אך אינה מסתפקת בכך, ומחליטה – החלטה יוצאת דופן בכפר – להתייעץ עם רופא. מכיוון שברור שהרופא הלבן לא יטריח את עצמו אל הילידים בכפר, יוצאים השניים אליו. יש ביכולתם להציע בתמורה לשרות רק כמה פנינים דלות, והרופא אף אינו טורח לקום ממקומו ולהעיף בהם מבט. ה"מפגש" בין קינו לרופא מספק את הרקע החברתי לנובלה. קינו אחוז זעם בשל הצורך לבקש עזרה מנציג הגזע שכבש ודיכא את עמו מזה ארבע-מאות שנה, אך מורגל בציות הוא מסיר באופן אוטומטי את כובעו כשהוא ניצב מול שער ביתו של הרופא. הרופא מצדו מתייחס אליו במלים אלו: "כלום אין לי מה לעשות אלא לרפא עקיצות של שרצים בשביל אינדיאנים קטנים? אני דוקטור, לא רופא-בהמות".

בני הזוג חוזרים לביתם, ויוצאים אל הים כשתפילה בליבם למצוא את הפנינה שתאפשר להם לשלם עבור טיפול לבנם, וכמו באגדות הפנינה הזו – "פנינת העולם" יכנו אותה כל רואיה – נגלית בפניהם. לקינו יש שתי שאיפות צנועות, אותן הוא מקווה לממש כשימכור את הפנינה – טקס חתונה עם אשתו וטקס הטבלה לבנו, ושאיפה אחת מהפכנית – להעניק לילד השכלה. קינו מבין כי מה שעומד בין בני הכפר הדל ובין בני העיר המרמים אותם בכל הזדמנות, היא ההשכלה הבסיסית, היכולת לקרוא, להבין את דרכי העולם. חואנה, המפוכחת ממנו, מבינה שהעושר הפתאומי יעורר יצרים רעים. בעולם שבו חיי היליד נחשבים כקליפת השום, בעולם שבו הכסף יענה את הכל, הפנינה המושלמת תעורר תאוות בצע ושאיפת כוח ואלימות. התינוק הצליח להתאושש מעקיצת העקרב, ולכן היא מבקשת להשיב את הפנינה אל הים. קינו מסרב. קורותיהם מכאן ואילך יעמדו בסימן אלימות וסבל, והמחיר שישלמו יהיה היקר מכל.

הוייתה של הפנינה התמזגה עם הוייתם של בני אדם, ואיזה משקע אפל וזר עלה ובא. כל אדם נתייחס פתאם אל הפנינה של קינו, והפנינה של קינו עלתה בחלומותיהם, בחשבונותיהם, במזימותיהם, בתכניותיהם, בעתידותיהם, במשאלותיהם, בצרכיהם, בתאוותיהם, ברעבונותיהם, של הכל, ורק איש אחד עומד בדרך, וזה היה קינו, על כן נעשה במוזר לאויבו של כל אדם.

נשאלת השאלה למה דווקא בשני הצעירים התמימים היכה הגורל. האם המסר הוא לא לחרוג מן המקום שהוקצה לאדם, לא לשאוף? אין להניח שלכך סטיינבק כיוון. הנובלה מצביעה על הסיכון שבתאוות בצע, על החומרנות המשחיתה, על הקולוניאליזם המגונה, וגם על האופן בו רוע מוליד רוע.

"הפנינה" – כשמה כן היא, עגולה ובוהקת. היא מצטיינת בתיאורים צלולים כבדולח ובאבחנות חדות, ונוגעת מאוד אל הלב.

יונתן רטוש תרגם את "הפנינה", תחת השם הבדוי יוסף לוז, כבר ב-1949, ושזר בטקסט חידושי לשון בשפע, חלקם מקשים על הקריאה אך אינם פוגמים כהוא זה באיכות היצירה (סמדר מילוא תרגמה מחדש ב-1988). קראתי את "הפנינה" לראשונה לפני למעלה מעשור, והיא נותרה חקוקה בזכרוני כיצירה יחודית. בקריאה חוזרת התרשמותי ממנה זכתה לאישוש.

מומלץ מאוד

הטקסט המלא באנגלית

The Pearl – John Steinbeck

ספרית פועלים

1949 (1947)

תרגום מאנגלית: יוסף לוז (יונתן רטוש)

 

הדוח של דוקטור ברודי / חורחה לואיס בורחס

0770000145115

"הדוח של דוקטור ברודי" הוא הספר הראשון של בורחס שאני קוראת. עד לאחרונה היתה לי רתיעה בלתי מוסברת ממנו, והספר הזה שחרר אותי ממנה. מעיון בכמה מקורות ברשת למדתי שהסיפורים בקובץ נמנים עם יצירתו המאוחרת יותר של הסופר, והם בהירים ופשוטים יותר מיצירות קודמות שלו. בורחס עצמו מעיד על סיפוריו אלה בפתח דבר לספר: "ניסיתי, לא אדע באיזו מידה של הצלחה, לכתוב סיפורים ישירים […] ויתרתי מראש על ההפתעות […] בקיצור, העדפתי למלא ציפיה יותר מאשר לגרום להפתעה [..] עתה, משעברתי את גיל השבעים, אני מאמין שמצאתי את הקול שלי".

בספר אחד-עשר סיפורים קצרים, כתובים בהידוק, בעלילה ממוקדת ללא פיתולים שאליהם בורחס מתייחס כ"סגנון הבארוק". אין להבין מכך שאין בסיפורים עומק או התרחשויות בלתי צפויות, אבל המינוריות של העלילות, שרובן ככולן כרוכות באלימות, משרה הלך-רוח של פשטות מטעה.

את הסיפור הראשון, "הבשורה על פי מארקוס", בורחס מכתיר בהקדמה לספר כ"אולי הטוב שבקובץ" (השיפוט העצמי הזה שעשע אותי). הסיפור מפגיש בן טובים, בתלזאר אשפינוזה, עם משפחה כפרית בורה, ונסיונו לקרב אותם אל הבשורה מסתיים בטרגדיה. הסיפור תורגם מחדש על ידי אורי בן-דוד, וניתן לקרוא אותו, בתוספת פרשנות במאמר שבקישור.

בסיפורים האחרים בקובץ נפגוש בחור ביישן ומבוזה הנאלץ להצטרף למעשה שוד, שתי ציירות יריבות, שני יריבים מגויסים למלחמה, ונידונים לגורל משותף, אשה שנופלת קורבן ליחסי אהבה-שנאה בין אחים, אלמנה שמתגלה כרוצחת, ועוד. הסיפור האחרון הוא זה שעל שמו נקרא הספר, והוא מושפע בגלוי ממסעו האחרון של גוליבר וממפגשו עם שבט יאהו.

הספר עמוס אזכורים של אישים וארועים מן ההיסטוריה של ארגנטינה ושל שכנותיה. את מיעוטם הכרתי, כמה מהם חיפשתי ברשת, אבל לנוכח מספרם הגדול בחרתי להתרכז בעלילות הבדויות ולחדול ממחקר של הרקע. אני מניחה שאיבדתי בכך מימד נוסף, אולי חשוב, של הסיפורים, אבל הצד האנושי שבהם, שהוא גלובלי, די היה בו כדי שאעריך אותם ואהנה מקריאתם.

אני שמחה ש"גיליתי" את בורחס, ואשמח לקרוא יצירות נוספות שלו.

El informe de Brodie – Jorge Luis Borges

ספרית פועלים

1976 (1970)

תרגום: צבי וולובסקי וחיים פלג

אחי גיבורי התהילה / הווארד פאסט

31-4933b

"אחי גיבורי התהילה" ראה אור באוקטובר 1948. הימים ימי מלחמת העצמאות, מלחמת העולם השניה והשואה הן עדיין זכרון קרוב וחי. הווארד פאסט עוסק בנושאי אותה תקופה באמצעות הסיפור ההיסטורי של מרד החשמונאים, אותו הוא מקדיש "לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק-יומין ובלתי-נשלם על חירות האדם וכבודו".

הספר מסופר ברובו מפיו של שמעון הנשיא, היחיד מחמשת האחים החשמונאים ששרד את הקרבות. שמעון מעלה על הכתב את קורות המרד ואת קורות משפחתו במענה לשאלותיו של לנטולוס סילאנוס, שליח הסנאט הרומי, שבא ליהודה כדי להכיר את היהודים, וכדי להבין כיצד הצליח עם קטן של עובדי אדמה להגיר במשך שנים את דמה של מעצמה. אחד מפרקי הספר נכתב מפיו של הרומאי, ובו התרשמויותיו והמלצותיו.

הווארד פאסט נצמד לתיאורים ההיסטוריים, כפי שנכתבו בספר החשמונאים, תוך שהוא נוטל לעצמו את חירות הסופר, הן בהשמטת פרטים על מנת להתמקד במה שעיקרי בעיניו, והן בהרחבת הפן האישי שנוסך שמעון בסיפורו. הוא מרחיב בתיאור היחסים בתוך המשפחה, מעניק אופי וביוגרפיה פרטיים לגיבורי המרד, ובורא עולם חי ותוסס במודיעין וביהודה של אז. לא ארחיב בתיאור המרד, הדברים מוכרים וידועים, וניתן לקרוא עליהם במקורות רבים.

המרד החשמונאי עומד במרכזו של הספר, אך נדמה שפאסט ייחס את משמעות מיוחדת דווקא לפרק שכתב הרומאי. פרק זה עומד על יחודו של העם היהודי, על קשי עורפו, על התבדלותו מן העמים האחרים, על המחלוקות הפנימיות בתוכו, על תפיסותיו הדתיות והחברתיות היחודיות, אך בעיקר על דבקותם הבלתי מתפשרת של רבים מבני העם בעקרון החירות. למרות שנאת המלחמה, למרות השאיפה לחיות בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעבור החירות ראוי לאחוז בנשק. דברים אלה אמנם מיוחסים לתקופת החשמונאים, אך קיבלו מן הסתם משמעות נוספת על רקע מלחמת העצמאות שהתחוללה, כאמור, בעת פרסום הספר. הרומאי חוזר ומסביר מדוע היהודים מעוררים בו טינה, למרות כמה תכונות חיוביות שמצא בהם, וטוען: "צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד, הן של זו הוא לאו של זו, ואין נכנעת, גם אין להביאן לעמק-השווה ולעשותן בנות-ברית". דומה כי דורות עתידיים רבים דוברים מפיו.

הספר תורגם בשנות החמישים על ידי רות ליבנית, בסגנון שהוא עירוב של שפת אותה תקופה עם סממנים תנכיים ותלמודיים. יושנה של השפה מעניק לספר גוון קדום משהו, המשתלב היטב בעלילה, ואין בו כדי להכביד על הקורא.

להרחבה על השפעתו העמוקה של הספר בתקופתו וגם לאחריה, אני ממליצה לקרוא את המאמר המעניין שכתב אלי אשד.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר. מלבד המסרים שבגינם נכתב, מדובר בספר מעניין ומעורר רגש, והאכפתיות שבה נכתב ניכרת ומדבקת.

My Glorious Brothers – Howard Fast

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

1959 (1948) מהדורה מחודשת 2009

תרגום מאנגלית: רות ליבנית

מדליונים / זופיה נלקובסקה

31-6183_m

הסופרת הפולניה זופיה נלקובסקה היתה חברה בועדה לחקירת פשעי הנאצים בפולין. הועדה גבתה עדויות מקורבנות ומעדי ראיה, ואף ביקרה במקומות בהם בוצעו הפשעים. בספרה "מדליונים", שראה אור שנה אחרי המלחמה, קיבצה שמונה סיפורים המבוססים על העדויות. למרות שמדובר בארועי אמת, ולמרות הרקע התיעודי של הסיפורים, זוהי יצירת פרוזה, כתובה בתמצות וחודרת אל הלב. הפער בין הסגנון המעט פיוטי לעובדות המתוארות בסיפורים רק מדגיש את האימה ואת הזעזוע.

הספר נפתח בסיפור מהפך קרביים, "פרופסור ספָּנֶר". רודולף ספנר, יליד גרמניה, ניהל את המכון האנטומי בדנציג במהלך המלחמה. נלקובסקה מתארת ביובש את עשרות הגופות שמצאה הועדה בביקור במכון, כולן גופות של אסירים שהוצאו להורג, חלקן ערופות ראש. אחד מעובדי המכון, צעיר פולני, מספר על הטיפול בגופות, ועל התהליך שפיתח ספנר להפקת סבון מן השומן: "הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב […] אמא בבית גם היתה נגעלת מזה. אבל הוא היה מסתבן טוב, אז היא השתמשה בו לכביסה […] אני התרגלתי, כי היה טוב…". נלקובסקה מניחה לפתחו של הקורא גם את ההבנה שגילו כלפי ספנר עמיתיו הפולנים. הצעיר הפולני אומר כמעט בהערכה: "בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…", ופרופסור פולני אף מוצא לספנר צידוק: "גרמניה ידעה באותה תקופה מחסור ענק בשומנים. לכן התחשבות במצבה הכלכלי של הארץ וטובת המדינה יכלו להניעו לכך"…

ב"תחתית" מספרת אשה מבוגרת, שבעלה ושני ילדה נלקחו ממנה וגורלם אינו ידוע, על העינויים שעברה כאסירה במחנות ריכוז ובבתי חרושת לתחמושת. היא עברה דברים כאלה שאף אחד לא היה מאמין. היא עצמה לא היתה מאמינה אם זאת לא היתה האמת. לא אכפת לה כלום, רק הסברת פנים, רק שאנשים יאירו לה פנים, כי היא עברה הרבה.

ב"אשה של בית קברות" הסופרת משוחחת עם אשה שמטפחת את הקברים. האשה מתארת את חייה בסמוך לחומת הגטו, שם שמעה יומם ולילה צעקות ובכי, וראתה אנשים קופצים מחלונות בתיהם אל מותם כדי לא להלקח בידי הגרמנים. האשה הביעה זעזוע, הצטערה בגינם של היהודים – "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם", אבל למען שלוות נפשה מצאה צידוק לזוועה: "אם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…".

"ליד מסילת הרכבת" הוא סיפורה של צעירה, שהצליחה להמלט מרכבת המוות, אך כשקפצה נפצעה בברכה, ואבדה לה היכולת לקום וללכת. זקנה רחמנית אחת נתנה לה חלב ולחם בסתר. גבר צעיר סירב להביא לה תרופה מבית המרקחת, אך הסכים להביא וודקה וסיגריות. תושבי האזור התגודדו סביבה, איש לא העז להרים אותה מן האדמה ולהביאה למקום מחבוא.

ב"דבוירה ז'לונה" נפגשת הסופרת עם אשה יהודיה ששרדה, יחידה ממשפחתה. היא בת שלושים וחמש, אך נראית זקנה, ללא שיניים, ללא עין. דבוירה מספרת על נסיונותיה להתחבא ולשרוד בעצמה, עד שלא יכלה עוד: "אז הלכתי למיידנק, שם היו נותנים מעט מאוד לחם וקצת מרק בשתים-עשרה". לקראת סופה של המלחמה הועברה עם בית החרושת בו עבדה לצ'סטוכובה, שם שוחררה על ידי הסובייטים.

ב"ויזה" מתארת אסירת מחנות, יהודיה שהתנצרה ונכלאה כפולניה, חוויה יומיומית במחנה בו היתה כלואה. כדי לשמור על נקיון הבלוקים היו האסירות מורחקות מהם למשך שעות היום. את השעות האלה בילו באחו (Wiese בגרמנית), בקור, בלבוש מינימלי, צמודות זו לזו בגוש צפוף כדי לשמור על חום גופן.

"אדם חזק" מתאר את תהליך ההשמדה בחלמנו, וביער ז'וכוב הסמוך אליו. המספר הוא גבר צעיר, שבזכות חוסנו נותר בחיים, והוטל עליו לחפור בורות לקברי אחים. כשזיהה בין הגופות את אשתו ואת שני ילדיו, נשכב עליהן וביקש שיירו בו: "לא רצו לירות בי. הגרמני אמר: "האיש חזק, יכול עוד לעבוד היטב". הוא הכה אותי באלה עד שקמתי".

בשבעה הסיפורים הראשונים הסופרת היא בעמדת המאזין, והיא מייחדת חוויה נפרדת לכל סיפור. בסיפור האחרון "מבוגרים וילדים באושוויץ" היא כותבת על תחושותיה נוכח ההשמדה: "אם אנו תופסים בדעתנו את ההיקף העצום של המוות המהיר – ללא קשר לפעילות מלחמתית – שהתרחש על אדמת פולין, הרי שלצד האימה הרגש החזק ביותר שאנו חווים הוא תמהון". התמהון הוא נוכח ההבנה כי בנוסף לארגון המוקפד של הנאצים, אנשים רבים פיתחו מיוזמתם שיטות ודרכים לאכזריות ולרצח על פי נטיותיהם האישיות. היא כותבת על המקומות הלא ידועים ברבים, שהתגלו במהלך עבודת הועדה, על הונאת הקורבנות, על התועלת הכלכלית שצמחה לגרמניה מתעשית המוות, על העושר הפרטי שהפיקו המנהיגים, על אנשים שלא היו חייבים לנהוג באכזריות, אך בחרו לעשות זאת, והיא מנסה להבין איך אנשים לכאורה נורמטיבים נתנו שחרור ליצרים כל-כך אפלים. ליד אלה היא נותנת מקום גם לאחרים, בעיקר רופאים, שתמכו בחלשים מהם וניסו להציל חיים בתנאים לא תנאים. לא כוח עליון או כוח זר גרם לכל הספל, אלא, כפי שהיא כותבת במוטו, "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

"מדליונים" הוא ספר צנום, שבסיפוריו הקצרים מקיף את אימת התקופה מכמה זויות, חלקן פחות מוכרות לי, כמו זו שב"אשה של בית קברות". חשיבותו בעדויות שבו, יחודו בתקופה בה נכתב, וכוחו ועוצמתו נובעים מן התכנים, אך במידה רבה גם מהסגנון העדין בו בחרה הסופרת להציג אותם.

Medaliony – Zofia Nałkowska

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (1946)

תרגום מפולנית: רינה גנוסר ודוד ויינפלד

 

כתב יד נשי כחלחל / פרנץ ורפל

כתב יד נשי כחלחל

ליאונידס, פקיד בכיר במשרד ממשלתי אוסטרי, נשוי בנחת לאשה אמידה, ומכובד על כל מכריו ועמיתיו, מקבל לרגל יום הולדתו החמישים מכתבי ברכה, וביניהם מכתב אחד בכתב יד נשי המוכר לו היטב. ליאונידס המהוגן והנאמן ניהל שנה אחרי נישואיו רומן קצר עם צעירה יהודיה, תוך שהוא מעלים ממנה את עובדת היותו נשוי. הוא הבטיח להנשא לה, ונעלם. שלוש שנים אחר כך קיבל ממנה מכתב, אך קרע אותו מבלי לקרוא. את המכתב שהוא מקבל כעת הוא פותח וקורא.

השנה היא 1936. המגבלות על היהודים בגרמניה הולכות ומחמירות, ואוסטריה אינה מפגרת בהרבה אחרי האחות הגדולה. ליאונידס אינו אנטישמי, אך הוא שטוף דעות קדומות כלפי היהודים, וכפקיד מסור הוא הולך בתלם. אם יתבקש לא למנות יהודי לתפקיד בכיר, יציית ללא מחשבה נוספת.

הצלחתם הבינלאומית של בלוך וחבר מרעיו איננה מתבססת על הערכה או על הישגים של ממש, כי אם על סיוע הדדי של יהודי העולם, על העתונות המשועבדת להם, ועל עקרון כדור השלג הידוע של תעמולה נועזת. לא זו בלבד שאמר אז את הדברים במפורש, הוא גם היה משוכנע באמיתותם.

המכתב גורם לו לחשוב שאולי כתוצאה מן הפרשה הישנה יש לו בן, והבן הזה הוא יהודי כאמו. בנוסף לדילמות הצפויות מן המצב החדש – עימות צפוי עם אשתו, אחריות כלפי בנו, נשיאה באחריות כלפי האהובה מן העבר – הוא מוצא עצמו במפתיע עומד בצד היהודי של משוואת הכוחות, והתנהלותו היומיומית משתנה. עד כמה יחזיק השינוי הזה מעמד? אם אכן יש לו בן, שעליו לא ידע עד כה, האם יעמוד לצדו? ואם אין זה בנו, האם ההתעוררות המצפונית תחזיק מעמד, או שמדובר בתפנית אגואיסטית קצרת טווח?

ורפל כורך בספר הצנום הזה (80 עמודים), המתרחש במהלכו של יום אחד, עולם שלם של התלבטויות: חוסר הבטחון המתמיד של ליאונידס בשל מוצאו העני לעומת אשתו שנולדה למעמד גבוה יותר. החשדנות של אשתו למראה המכתב, והמאבק הפנימי שלה עם החשדות. ההכרה במקריות הגורל, שאיפשר לליאונידס להחלץ ממעמדו הנמוך. וכמובן, העמידה מול גורלם של היהודים באותן שנים. בנוסף לסיפור אישי ופרטי של גבר אחד שבגד ונאלץ להתמודד עם תוצאות בגידתו, ורפל מציג בפני הקורא בזמן אמת (הספר נכתב ב-1941) את העיוות שביחס ליהודים.

פרנץ ורפל מוכר בעיקר בשל "ארבעים הימים של מוסה דאג", רומן רחב יריעה שעניינו השואה הארמנית. רומן נוסף שלו, אף הוא מעניין – "שירת ברנדט" – עוסק בברנדט הקדושה, נערה פשוטה שחזתה בהתגלות של מריה בעיר לורד, אליה הגיע ורפל במנוסתו מפני הנאצים. מסתבר שכוחו יפה גם ביצירות קצרות וממוקדות.

Eine Blassblaue Frauenschrift – Franz Werfel

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

1992 (1941)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

ז'קוב, ז'קוב / ולרי זנאטי

%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%91-%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%91

ז'קוב –  שני משמאל בתמונה שעל כריכת הספר – הוא אחי סבה של הסופרת ולרי זנאטי. ולרי, שלא זכתה להכירו, שמעה את שמו במהלך השנים, ושאלה שאלות שלא נענו. סקרנותה שלחה אותה לחקור את קורות משפחתה, והתוצאה היא הספר היפה הזה, שמחיה לא רק את ז'קוב, אלא גם את משפחתו, את עירו קונסטנטין שבאלג'יריה, ובמידה מסוימת גם את הקהילה היהודית במקום.

והתינוקת שצמחה בשלווה ובבטחה בבטן אמה אולי שמעה, אולי לא, את השם שנהגה באהבה וברוך עצוב, מילותיה האחרונות של אשה זקנה בנוכחות נינתה, עדיין אינה אבל כבר שם, ורשל הוציאה את נשמתה באותו ערב, והתינוקת גדלה עם שם שטבועה בו השתיקה הראשונית, אשר הסתלסלה כמו תלתל משי ונגללה ככל שהוסיפה לצעוד במאה חדשה ושאלה שאלות שעליהן איש לא נתן לה תשובה.

הספר נפתח ב-1944 על סף גיוסו של ז'קוב בן התשע-עשרה לשורות הצבא כדי להצטרף למאבקן של בעלות הברית בגרמנים. ז'קוב הוא בן הזקונים במשפחתו, צעיר בשנים רבות משלושת אחיו. הוא מתגורר בבית הוריו, שם גרים גם אחיו הבכור אברהם, אשתו מדלן ושלושת ילדיהם. הסופרת מתמצתת את מהותה של המשפחה אל תוך הערב האחרון של ז'קוב בבית: משפחה שבה לגברים ניתן שלטון מוחלט, את הילדים מותר להעניש במלקות ובכליאה במרתף חשוך שורץ חולדות, וכלתו של הבן הבכור – סבתה של הסופרת – היא שפחה חרופה של המשפחה כולה. ז'קוב שונה מכולם: הוא בחור עדין נפש, קשוב למצוקת הנשים והילדים.

ז'קוב היה מסוגל לנסוך זאת על החדר, משב של צחוק ושל עידון שיסיר מעל פני קרוביו את ארשת הפחד או הזעף.

המשכו של הספר מתנהל במקביל בתיאור התבגרותו של ז'קוב בצל המלחמה, כלוחם המשתתף בשחרורה של צרפת, ובתאור קורותיה של המשפחה לאחר עזיבתו. הסופרת מעניקה לכל אחת מן הדמויות יחס של חמלה ושל התבוננות בלתי שיפוטית. נוגעים ללב געגועיה של רשל לבנה, געגועים הגוברים עד כדי כך שהיא יוצאת על דעת עצמה למסע אל המחנה בו מוצב ז'קוב, ובידיה סלי אוכל עבורו. מצוקתה של מדלן, המנסה ברוח נמוכה לציית לכולם, ובו בזמן לדאוג לרווחתן היחסית של בנותיה, מרגשת. גבריאל, בנם של מדלן ואברהם, המוענש בחומרה על ידי אביו וסבו, מעורר חמלה לצד תקווה לעתיד משוחרר יותר. גם לאברהם, הנוקשה, חמור הסבר, היא מתיחסת ברחמים, בעיקר לאחר שחלה ורוחו נשברה.

הספר מסתיים ב-1961, כשהמשפחה, יחד עם כל יהודי העיר, הגרו לצרפת, משום שעם עזיבת הצרפתים את אלג'יריה חשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם.

בלשון נאה, בלב רגיש ובעין בוחנת, ולרי זנאטי מציבה יד זכרון כובשת לב לז'קוב ולמשפחתו. מומלץ.

Jacob, Jacob – Valérie Zenatti

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

נתיב החירות / הווארד פאסט

%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

"נתיב החירות" מתרחש בדרום ארצות הברית בתקופת השיקום שאחרי מלחמת האזרחים. המלחמה, שפרצה על רקע המחלוקת בנושא העבדות, הותירה מדינה מדממת ומפוצלת, שנאלצה להתמודד עם השבת הקונפדרציה אל האיחוד, ועם המאמץ לשלב את העבדים המשוחררים בעם האמריקאי. תקופת השיקום, שנפתחה במדיניות מתונה של הצפון כלפי מדינות הדרום, עברה כעבור מספר שנים לגישה אגרסיבית יותר, כולל נוכחות חיילים מן הצפון בדרום כדי לאכוף מתן זכויות שוות לשחורים, והסתיימה בעלית כוחם של הרדיקלים בדרום (כולל התנועה הגזענית האלימה הקו קלוקס קלאן), ובאדישות מצד הצפון, שתוצאתן היתה כשלון שילוב העבדים המשוחררים כאזרחים שווי זכויות.

במרכז הספר הציב פאסט את גדעון ג'קסון, עבד משוחרר, שלחם במלחמת האזרחים לצד כוחות הצפון, ונבחר על ידי חבריו לייצג את מחוזו בעצרת המחוקקת של דרום-קרולינה. העצרת נועדה להסדיר, בין השאר, את מעמדם של העבדים המשוחררים, ועסקה בנושאים כמו חינוך, זכויות לרכישת אדמה וכדומה. בהמשך הפך ג'קסון לסנטור, ובמקביל ארגן את חבריו העבדים לשעבר, יחד עם כמה לבנים מן המעמד הנמוך, במטרה לאסוף כסף ולרכוש את המטעים שננטשו על ידי מעבידם לשעבר. כשהתברר לו שהצפון עומד להוציא את חייליו ממדינות הדרום, למרות שמשמעות הדבר היא הפקרת השחורים לאלימותם של הלבנים שלא השלימו עם מפלתם במלחמה, שב לביתו כדי להגן על משפחתו ועל חבריו. כשלונם היה ידוע מראש ובלתי נמנע. רק שנים רבות אחר כך, ב-1964, הצליחה התנועה לזכויות האזרח להשלים את השיקום הלכה למעשה.

הווארד פאסט מתאר באופן משכנע ונוגע ללב את יציאתו של ג'קסון מעבדות לחרות, ואת המהפך שעבר מאדם שהיה סגור בתוך עולמה המצמצם של העבדות, ויצא ממנו חסר השכלה, מתקשה עד מאוד בקריאה ובכתיבה, חרד מהאחריות שהוטלה עליו, אל המנהיג הבטוח בעצמו ובזכויותיו, שאינו מוכן להתרפס כדי לשרוד, ומסוגל לעמוד בפני נשיאים ובפני אנשי חוק מקומיים כאדם שווה מעמד. פאסט מיטיב לתאר גם את העוינות הגזענית של הלבנים שמעמדם הכל-יכול נלקח מהם, והם אינם מסוגלים להשלים עם השינוי, ואינם יכולים, או אינם רוצים, להשתחרר מן הגזענות ומראית השחורים כנחותים.

דמותו של גדעון ג'קסון מבוססת על כמה מנהיגים שחורים בני זמנו, והאחוזה בה מתרחשים הארועים מייצגת אחוזות רבות דוגמתה. בתקופה בה נכתב הספר היה כשלונה של תקופת השיקום סיפור שאינו מסופר, כתם שחור בהיסטוריה שנבלע תחת הילת המטרה הנאצלת של המלחמה. כיום מודים רוב ההיסטוריונים בכשלון: מבחינה חוקתית גרידא אמנם מדובר במהפכה של ממש, אך התיקונים החוקתיים לא חלחלו אל כל שכבות האוכלוסיה, ולא היטיבו עם מי שזקקו להם ביותר.

אהרן אמיר תרגם את הספר בלשונו הנמלצת, ובעברית של קום המדינה, שפה שהיתה בתהליך של המצאת עצמה מחדש. התרגום מצטרף לסיפור העוצמתי ולכריזמה של גדעון ג'קסון, ויחד הם מעניקים לקורא חוויה היסטורית וספרותית בלתי נשכחת.

 

Freedom Road – Howard Fast

ספרית הפועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

צל השרביט / מאורו קורונה

tzelhasharvit_cover

"צל השרביט" מתרחש בכפר אֶרטו שבצפון איטליה בשנים הראשונות של המאה ה-20. לידיו של הסופר בן זמננו, גם הוא תושב אֶרטו, התגלגלה מחברת, שנכתבה ב-1920 על ידי זינו, יליד 1879. זינו מגולל במחברת את קורות חייו, ואת הארועים שהובילו להחלטתו להתאבד. חייו היו רצופי טרגדיות: אביו נרצח, אמו מתה ממחלה, שתי דודותיו, שבאו בזו אחר זו לטפל בו ובאחיו, מתו אף הן, ואחיו שרוי באבל תמידי בגלל חברה שהשתגעה אחרי שגבר קנאי הרעיל אותה. כל אלה, וגם העבודה הקשה כרועה צאן, לא שברו אותו. אהבה אסורה לאשת חברו, ותוצאותיה הטרגיות, היא שרודפת אותו וממאיסה עליו את חייו.

הספר כתוב בפשטות, ומפליא לתאר את חיי הכפר, את אמונות תושביו, את הדמויות השונות בו, את העבודה הקשה (ללא תלונות), את הנופים. למרות שזינו הוא בחור פשוט ובלתי מלומד, הוא מיטיב להסביר בלשון בלתי מתחכמת את שעובר עליו, את רגשותיו, את תפיסת העולם שהכפר דבק בה.

הניהול כאן הוא בידים של קדושים. אלוהים שלח אותם לעשות דברים טובים. ואם לפעמים מישהו מת, זה לא בגלל שהאדון רשע, או שהקדושים לא הקשיבו, אלא בגלל שמישהו חייב למות כדי שמי שנשאר יוכל להשתפר. אבל לא תמיד משתפרים, כי השטן מתערב ומושך לצד השני, כדי שהאנשים ימהרו לשכוח את המתים שלהם ואת מה שקרה. אלה החיים, חבל שאתה כל הזמן שוכח, עד שאתה מת פתאם, בלי שתספיק להבין מה עשית ובלי שתזכור מה קרה.

מעניין לציין שלנשים המפתות, שבגינן זינו בוגד בערך החברות ומואס בחייו, לא ניתנו בספר שמות. הן רק "היא", או "אשתו של". אני סבורה שהבחירה הזו נעשתה גם משום שמדובר בחברה שנותנת קדימות לגברים, אבל בעיקר משום שהנשים בסיפור הזה הן בגדר טריגר לשאלות של חברות ושל נאמנות. לא האשה הספציפית מעניינת את הכותב, אלא התגובה של זינו למעשי הפיתוי.

יש משהו קסום בכתיבה של מאורו קורונה, והצמצום הוא אחד מסודותיו. הנוף גם הוא תורם לקסם, והוא שזור לבלי הפרד בטקסט.

החרשוף הוא פרח מתאים לבקשת סליחה. מי שאין לו אומץ לבקש סליחה בקולו, קוטף פרח חרשוף ומביא אותו לנפגע. אם זה לוקח אותו ומכניס אותו לביתו, סימן שסלח, אבל אם הוא זורק אותו לארץ ודורך עליו, סימן שאינו סולח. החרשוף גבוה יותר ממטר, הוא מלא קוצים, ובראשו יש פלומה בצבע של שמים בהירים. קוטפים את הפרחים בקיץ ומייבשים אותם תלויים במהופך, והם נשמרים במשך שנים. כדאי תמיד להחזיק בבית צרור של פרחים, למקרה שצריך להתנצל בחורף, כשאין חרשופים בשדות, כי גם בחורף עושים תמיד שטויות.

מאורו קורונה, יליד האזור בו מתרחש הספר, הוא מטפס הרים ופסל, שהחל לכתוב ולפרסם לקראת גיל חמישים. ספריו נטועים בהרי צפון איטליה, ואני מקווה שתרגום "צל השרביט" יסלול את הדרך לתרגום ספרים נוספים שלו.

מאוד לא אהבתי את התמונה שעל הכריכה. זו תמונה סתמית בת זמננו, שאינה משקפת את הקסם שבספר.

מומלץ

L’Ombra del Bastone – Mauro Corona

ספרית הפועלים

2016 (2005)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

אז ככה / בטיסט בולייה

31-5961__b1

כותרת משנה: סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון

"אז ככה" הוא מעין יומן של רופא מתמחה, שמתאר את חוויותיו בבית החולים במשך שבעה ימים, שעה אחר שעה. פרט להתנהלות הכרונולוגית של הספר, הוא מעלה על הכתב שלל סיפורים ממפגשיו עם חולים ועם אנשי הצוות הרפואי. בטיסט בולייה, שעיקר עיסוקו באותו שבוע היה בחדר המיון, נמשך אל האשה השוכבת בחדר מספר 7 בקומה החמישית. האשה, אותה הוא מכנה ציפור-אש, בשל שערה האדום, היא בשנות החמישים לחייה, וסובלת מסרטן חשוך מרפא. בדומה לשחרזדה האגדית, שהצליחה לשרוד לילה ועוד לילה בזכות הסיפורים שספרה למלך, כך גם בטיסט מנסה להחזיק את ציפור-אש בחיים באמצעות סיפוריו. הוא משכנע את עצמו שהוא מנסה להאריך את חייה עד שבנה, שלדבריה נתקע באיסלנד בשל התפרצות הר געש, יבוא להיות איתה, אבל מדובר כאן ביותר מרופא הנוטה חסד לחולה: בטיסט, שאיבד את אמו לסרטן, זקוק להזדמנות שניה.

הספר דינמי מאוד, דחוס ארועים, מדלג מארוע לארוע ומן היומיום לזכרונות ללא הפוגה, ובכך מעביר היטב את הלחץ המתמיד שבו נתונים המתמחים. בשל הדחיסות וקוצר הנשימה, הבאים לידי ביטוי במשפטים קצרים ובתיאורים תמציתיים, התקשיתי אתו בדפים הראשונים. המרוץ משורת מחץ אחת לבאה אחריה נראה לי מתחנף לקורא ומעט שטחי. אבל די מהר התפוגגו ההתנגדויות שלי, כשמסיפור לסיפור, וממטופל למטופל, בטיסט ועמיתיו הלכו ונחשפו. האנקדוטות חדלו להיות סיפורים בעלמא, והמסר והרגש הלכו והעמיקו. ההומור האינטנסיבי, שתחילה חשדתי בו שהוא מטרת הספר, נראה לי כעת אמצעי, כמו כפית הסוכר של מרי פופינס שמקלה על בליעת התרופה, הן עבור הקורא והן עבור הכותב.

הנה כמה ציטוטים שיבהירו את כוונתי, וידגימו את סגנון הספר.

בין הסיפורים, המשעשעים על פניהם בשל הסגנון, אך אוצרים בתוכם מחלה וכאב, הסופר מגניב מסרים שחשובים לו, כמו אופן השימוש בתרופות:

תרופה זה דבר מסוכן; אם לא לוקחים אותה בצורה נכונה עלולים לחלות, למות או להכנס להריון…

לשם כך קיימים העלונים המצורפים, ולכן "אופן השימוש" נקרא "אופן השימוש" ולא "שק תפוחי אדמה".

וגם חשיבות בדיקת שד עצמית:

נחזור אל המשפט של המטופלת שלי: "אני פוחדת למצוא משהו".

גם ילדים מתחבאים מתחת לשמיכה בגלל מפלצות. אבל אם המפלצת כבר בחדר, לא יעזור להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה. אתן יודעות מה, בנות? תשליכו מעליכן את השמיכה, תעמדו על המיטה ותבעטו למפלצת ישר בביצים! כל בדיקת שד עצמית היא בעיטה במקום הנכון.

הסופר מתאר יפה את העמידה שלו מול המוות. הקטע הבא מתייחס להצעת הצוות לתת לציפור-אש מורפיום כדי להקל על כאביה:

הצוות ואני מנסים לדבר על לבה יום אחרי יום. היא סובלת ואנחנו רוצים להקל עליה, כך לפחות אנחנו חושבים.

היא מתבוננת בנו בסלחנות, היא יודעת את האמת: הצוות המטפל ואני, כולנו מקווים שהיא תסכים כדי להרגיע את עצמנו, כיוון שהמוות כואב ומפחיד; אמנם אנחנו מתחככים בו יום-יום, אבל הוא עדיין מטיל עלינו יום-יום את אימתו.

הוא מתאר גם את דרכי ההתמודדות שלו ושל עמיתיו – כל אחד ודרכו שלו – עם סביבת העבודה עתירת הכאב, ואת השפעות ההתמודדות היומיומית על התנהלותם מחוץ לכותלי בית החולים. הנה תיאור אחד:

"אתה תמיד שומע מוזיקה כל-כך חזק?"

"לא, לא…"

רק מאז שאני מתמחה בהוספיס. אני אפילו רוקד לפעמים ברמזור אדום ("מנופף בידים" יהיה מונח מדויק יותר). אני נראה כמו אשה מטורללת על אסיד. לא אכפת לי. המסקנה היחידה שהסקתי משלושה חודשים בהוספיס? אם אתה יכול לשים מוזיקה בפול-ווליום, שים מוזיקה בפול-ווליום. […] הכל קביל כדי לא לחשוב על המטופלת מחדר 7.

"אז ככה" הוא ספר רגיש, תוסס, אנושי, הומוריסטי – לפעמים הומור שחור, רוב הזמן הומור בריא – ומעביר באופן חי ומרגש את החוויות היחודיות של סביבת בית החולים. קראתי אותו בשילוב של הנאה ושל מועקה, ואני בהחלט ממליצה עליו.

Alors Voila – Baptiste Beaulieu

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: רמה איילון