רחוב ושמו ממילא / אביגדור דגן

2648

השופט כהנא, מי שהיה המספר בספרו של אביגדור דגן, "ליצני החצר", הוא המספר גם בספר הזה. במשך למעלה מחצי יובל התגורר ברחוב הירושלמי המוביל אל שער יפו, רחוב שהפך למשפחה עבור האנשים הבודדים שגרו בו, מקום בו חוק לא כתוב קבע כי איש לא ישאל פה לעולם: "השומר אחי אנוכי?". כל אחד מדרי הרחוב נשא מטען משלו, ביניהם מאקס איש הכוכבים, שעבר את מוראות השואה כליצן חצר יחד עם השופט, מנחם ורבקה שנמלטו ממחבוא למחבוא וניצלו בנס, יעקב הזגג ובנו שהופרדו זה מזה למשך שנים, מישקה הסבל האוקראיני הענק שאינו מדבר עם איש, נוצר סוד.

וכך, נושאים את חייהם, דמו הכל לסבלים, כל אחד כפוף תחת מטענו, ובכל זאת כל אחד, לפחות לפעמים, מעלה חיוך על פניו. סיפורו של כל אדם היה תקוע בו כמו ציר שעליו הסתובב כמו כוכב, וכולם הסתובבו סביב שמש הנקראת ירושלים. וזה, יותר מכל דבר אחר, עשה את העיר הזאת לשונה מכל שאר הערים.

השופט מתאר את שגרת הרחוב, הנפתחת מדי בוקר ביציאתו לרחוב, חולף על פני הרב ידידיה הזקן, היושב כל היום בחצר, קורא בספריו העתיקים. כדי לא להטריחו, השופט מסתפק בהנהון, אך לעתים הוא מתעכב ומבקש מהזקן להקריא לו משפט מספריו: אני נוהג להקשיב זמן מה ללחש היוצא משפתיו החיוורות, מגלגל במוחי את המשפט שקרא לי זה עתה. לפעמים אני מעמיסו על גבי כמשא כבד שיש לשאתו עוד דרך ארוכה, לפעמים אני מצמידו אל דש בגדי ליהנות מניחוחו כל עוד אפשר, ולפעמים הוא הופך למקל בידי, עליו אשען כל היום.

על הרחוב חולש המלך מנחם, בעל הקיוסק. מנחם שאף להיות זגג, אבל אשתו רבקה, למודת הסבל, שכנעה אותו להמנע מעבודה פיזית, ולעשות לביתו, והוא מתמיד בכך גם אחרי מותה. דיירי הרחוב כולם מגיעים אליו לשפוך את לבם, ואין דבר נסתר מעיניו. "המלך הטוב מנחם", כך מכנה אותו השופט.

עם השקיעה מגיע אל הקיוסק מאקס איש הכוכבים, ומנסה לשכנע את העוברים והשבים להתבונן אל השמים. אמונתו המוצקה היא, שהעולם היה שונה, אילו היו בני האדם מתבוננים בכוכבים ומעריכים בצניעות את מקומו של עולמנו ביקום.

ועוד ברחוב עובדיה, המוליך את ארבעת בניו מדי יום לאותו מקום ברחוב בו הם ממתינים לעבודות סבלות, ובנו של יעקב הזגג המבקש להמשיך בלימודיו ולא לרשת את מקומו של אביו, ושני שחקני שחמט המגיעים מדי יום מרחביה לשחק בסמוך לקיוסק, והסנדלר רוֹת המודאג שמא תטרוף אשתו הבלתי יציבה את נפשה, ונסים אבולעפיה בעל המוסך המחייך תמיד. וכל אלה מנהלים את חייהם לקול נגינת המחרטות, אבני המשחזת, נהם המנועים והולם הפטישים, בשגרה יומיומית יציבה, הדרושה להם כל כך.

כמו פה שאיבד כמה משיניו, כך נראה הרחוב לשופט לאחר מלחמת ששת הימים, שנטלה את חייהם של כמה מצעירי המקום. אביגדור דגן מפליא לתאר את תקופת ההמתנה החרדה שלפני המלחמה, ואת האופוריה החגיגית והכאובה כאחד אחריה. בנקודת הזמן בה הוא מצוי כשהוא מספר על הרחוב, שנים אחרי המלחמה, אופיו של המקום כבר השתנה ללא הכר, משפחות התחלפו, עסקים נסגרו, בני אדם כמעט אינם מטיילים בו, ובעתיד הקרוב יעלו עליו בולדוזרים וישנו אותו כליל.

דיירי הרחוב, רובם ככולם שורדי טראומות, מתחבטים בדרך זו או אחרת בשאלות של אמונה. אינני יודע אם באיזה מקום בעולם מדברים כל כך הרבה עם אלוהים כמו ברחוב המוביל לשער יפו. לרבים כאן חשבונות לא גמורים אתו, כולם מבקשים הסבר, שואלים אלף שאלות לא נעימות, אלא שאלוהים מתיחס אליהם באדישות גדולה, בקהות רגש, והבריות לא מפסיקים לחזור על שאלותיהם, למרות שרק לעתים רחוקות קורה שמישהו מקבל תשובה מספקת. אחרי המלחמה, שפגעה אנושות במי שכבר החלו להשתקם ממכאובים קודמים, עורך השופט בלבו את משפטו של הרחוב נגד אלוהים. כשופט, האמון על הימנעות ממשוא פנים, הוא מוטרד: הדבר היחידי שהטריד אותי במקצת היה הרגשה מסוימת של דעה קדומה, כי הכרתי את הנאשם יותר מששים שנה, וכל כך הרבה רעות עליו נצטברו בראשי במשך הזמן, שהדבר היה עלול להשפיע על שיפוטי. הוא מעלה טענה אחר טענה, תהיה אחר תהיה, ותשובת הנאשם אינה ניתנת, או אולי נרמזת מדפיו של ספר איוב.

ובכל זאת, למרות התסכול והכאב, למרות כל מה שעברו השופט ומנחם, הם חוזרים שוב ושוב אל משחק ה"למה", למה היו מוכנים לחיות את חייהם מחדש. באופטימיות ובתבונה מסוגה של "בינת השכוי", הם מונים את הסיבות: בגלל פיסת השמים התכולים, בגלל האריה ששר נסים אבולעפיה, כי ילדים נולדים, מפני שפצעים מגלידים. התשובות משתנות ומתגוונות, אך המשחק מסתיים תמיד באותן המלים: "מראה אחד של ירושלים. זה בלבד צריך להספיק. דיינו".

אביגדור דגן הוא סופר נפלא. כתיבתו מצטיינת בתיאורים מינוריים כובשי לב לצד דיונים כאובים עמוקים מני חקר. הוא שופע אהבה וחמלה, ואין דומה לו בפיוטיות המעודנת והמדויקת המאפיינת את ספריו. לא במקרה הסקירה שופעת מובאות מן הספר, שכן אין מי שיספר עליו טוב ממנו.

אסיים בפיסקה נוספת מן הספר, בה שני הידידים, שסיימו זה עתה את משחק ה"למה", מאזינים לסיבה נוספת:

מבעד לחלון הפתוח של אחד הבתים ברחוב המוביל לשער יפו – הרחוב הזה המלא חלומות, הרחוב הזה שבו אין איש שאינו מדבר עם אלוהים – אנו שומעים מנגינה איטית, מתוקה, מרחפת בלילה. מנגינה מוכרת היטב. מישהו מנגן על חליל רועים, כמו זה שהנער דוד ניגן עליו כשהלך אחרי צאן אביו על מורדות ההרים, זמן רב לפני שנעשה מלך. אנו לא יודעים מיהו המנגן, ומעולם לא ניסינו לגלות. אפילו למנחם, שבדרך כלל מדגיש שהוא יודע כל מה שקורה בממלכתו, די לדעת שמישהו ניגן תמיד את המנגינה הזאת וכי היא לא חדלה מעולם להדהד כאן.

נפלא.

ספרית פועלים

1984

תרגום: אביבה גור

מודעות פרסומת

היעלמותו של יוזף מנגלה / אוליביה גז

d794d799d7a2d79cd79ed795d7aad795_d7a9d79c_d799d795d796d7a3_d79ed7a0d792d79cd7942

יוזף מנגלה, הרופא שביצע ניסויים באסירי אושוויץ, איש האס.אס שחרץ גורלות בהנפת אצבע לימין או לשמאל, הצליח להמלט לאחר מפלתה של גרמניה. ארבע שנים הסתתר בבוואריה, ולאחר מכן, בסיוען של רשתות הברחה נאציות, עבר לארגנטינה, לחסותו המגוננת של פרון. במשך עשר שנים חי שם בשמו האמיתי, התגרש מאשתו שלא הצטרפה אליו, נישא לאלמנתו של אחיו הצעיר, וניהל את עסקי משפחתו שתמכה בו מגרמניה. כשהוגשה בקשת הסגרה נגדו ירד למחתרת, הסתתר במשך שנה בפרגוואי, ומשם עבר לברזיל בה מת בשנת 1979 בהיותו בן ששים ושבע. המצוד אחריו, שלא היה רציף, הסתיים שש שנים אחרי מותו, כשגופתו הוצאה מהקבר וזוהתה. הזיהוי הפך ודאי רק לאחר שבע שנים נוספות.

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. ההפך הוא הנכון. אמונתו באידיאולוגיה הנאצית לא התפוגגה, ולמעשיו בשירותה ייחס חשיבות רבה. בנו רולף, שהאמין במשך שנים שאביו נהרג בקרב, עד שנחשף לאמת המרה, נקרע בין נאמנות לגינוי. ב-1977 נכנע להפצרות אביו, ובא לבקרו בברזיל. ללא הקדמות מיותרות ביקש לשמוע על מעשיו באושוויץ. "חובתי כחייל של המדע הגרמני היא להגן על הקהילה האורגנית הביולוגית, לטהר את הדם, לסלק ממנו את הגופים הזרים", אמר לו מנגלה. הסלקציות? "השתדלתי לבחור כמה שיותר אנשים כשירים לעבודה ולחסוך כך את חייהם של רבים יותר". הניסויים הרפואיים? "התאומים, שבסיועם קידמתי את המדע, חבים לי את חייהם". חמלה כלפי הקורבנות? "חמלה אינה מידה תקפה, שהרי היהודים אינם שייכים למין האנושי". יסורי מצפון? "המצפון הוא גורם חולני שהמציאו אנשים חולניים כדי לשבש את העשיה ולשתק את העושים". רולף חזר לגרמניה, וניתק קשר עם אביו, אבל לא הסגיר את מקום הימצאו, גם לא את מקום קברו.

אוליביה גז מתאר את היומיום של מנגלה משעה שהגיע לדרום אמריקה ועד טביעתו. אחרי עשר השנים הטובות בארגנטינה, הפך לאדם נרדף. דורשי שלומו ארגנו לו מקלט אצל יוצאי הונגריה, שאת שתיקתם קנו בכסף רב. מנגלה השליט בביתם אוירה עכורה ומאיימת, אך הוא עצמו חי בפרנויה מתמדת, בילה שעות בראש מגדל תצפית, חרד מכל צל זר. למרות תלותו המוחלטת ברשת הביטחון של אוהדי הנאצים ושל משפחתו, ניסה ביהירות לשלוט בהם, כאילו הנו עדיין אותו חורץ גורלות מן הרמפה באושוויץ. כאשר לאחר שלוש-עשרה שנים אפילו כסף לא הצליח לשכנע את מארחיו לשהות בחברתו, נמצא לו בית טחוב ומוזנח בשכונה דלה, שם חי בפחד, חולה ואומלל, תלוי בחסדי זרים. יש משהו מנחם בידיעה שלמרות שלא נתפס, ולא נאלץ לעמוד למשפט מול קורבנותיו, חייו הלכו ושקעו באומללות ובחוסר אונים.

מדוע באמת לא נתפס? אוליביה גז מתייחס בהרחבה לנסיונות שנעשו עם השנים לעלות על עקבותיו. צבי אהרוני, איש המוסד, הגיע ממש עד אליו, אך המוסד היה עסוק בחיפוש אחר יוסל'ה שוחמכר, ובשנים שאחר כך התמקד בבעיות אחרות. הגרמנים גררו תחילה רגליים, והתעוררו רק אחרי זמן רב. שמעון ויזנטל ניסה לשמר ענין במנגלה, ושמועות על מקום הימצאו צצו חדשות לבקרים. ויש לזכור, כמובן, את הרשת הנאצית הענפה והמאורגנת בדרום אמריקה, שידעה לשמור על יקיריה, את התמיכה של השלטונות המקומיים, ואת עוצמתה של משפחת מנגלה שהכשילה שוב ושוב את הנסיונות למוצאו. הסופר מרחיב גם באשר לרקע החברתי והפוליטי שאיפשר למנגלה להתחמק מעונש, ומתאר כמה מן הדמויות המשמעותיות שחייהן נכרכו בשלו.

המסר שבחר הסופר לסיום ספרו פסימי ומזהיר מפני ההיסטוריה החוזרת על עצמה: כל שניים או שלושה דורות, כאשר הזכרון מתרופף והעדים האחרונים למעשי הטבח בעבר אינם עוד, התבונה נעלמת ואנשים שבים להפיץ את הרוע […] זהירות, אדם הוא כחומר ביד היוצר, יש להזהר מבני אדם.

אוליביה גז מסווג את ספרו כרומן, וככזה היו חסרים לי בו תחילה סימוכין לפרטים שנכללים בו. את הפרקים הראשונים קראתי קריאה מקוטעת, וחיפשתי הרחבות לעובדות שלא הכרתי, אבל די מהר השתכנעתי באשר לבקיאותו של הסופר, עברתי לקריאה רציפה, ומצאתי בספר שילוב יחודי של תיעוד היסטורי עם פרוזה סוחפת. רשימת המקורות בסיומו של הספר ארוכה ומגוונת. לצד ספרי מחקר היא כוללת גם ביוגרפיה מקיפה הנסמכת על יומניו האישיים של מנגלה, והיא שסיפקה מן הסתם את הפרטים היומיומיים שמהם עולה אישיותו השתלטנית, הדוחה והנטולה כל חוש מוסרי.

הספר המיוחד הזה זכה בפרס רֶנָדוֹ, המוענק מאז 1926 לספרות בשפה הצרפתית על ידי עתונאים ומבקרים (בשנים קודמות זכו בו, בין השאר, "הנפשות האפורות" של פיליפ קלודל, "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, ו"שרלוטה" של דוד פואנקינוס).

מומלץ מאוד.

La Disparition de Josef Mengele – Olivier Guez

ספרית פועלים

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: יהודה פורת

איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

סדר היום / אריק ויאר

992643

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

d7a2d7a9d7a8_d790d792d795d7a8d795d7aa2

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

מטאטא וסיפורים אחרים

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

990496

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

נזירה / מרקו לודולי

6409_b2

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

עץ הקזוארינה / סומרסט מוהם

988422

"עץ הקזוארינה" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים, שנכתבו על ידי סומרסט מוהם בעקבות סיוריו במושבות הבריטיות באזור חצי האי המלאי. בדומה לסיפורים שבקובץ מאוחר יותר, "אה קינג", גם כאן מתמקדות העלילות במתיישבים הלבנים, בעוד המקומיים נותרים ברקע, בלתי מפוענחים. במבוא ל"אה קינג" הסביר זאת מוהם בחוסר הנגישות אל נפשם של אנשים שתרבותם זרה לזו המוכרת לו. את הגישה הזו, בתוספת התנשאות אימפריאליסטית, העביר אל גיבוריו, ובמידה רבה היא הנושא המרכזי בסיפורים אלה. לצידה, ובמשולב בה, עוברת כחוט השני בסיפורים תחושת הבדידות העמוקה שחשים האנגלים במושבות, בדידות שהיא במידה רבה פרי אותו כשל להפתח אל השונה ופרי אותו מבט מלמעלה אל תרבויות שבעיניהם הן נחותות.

בכל אחד מסיפורי הקובץ מתרחשת דרמה. ב"לפני המסיבה" חושפת אשה את סוד מותו של בעלה בעת שהייתם בדרום-מזרח אסיה, מוות אלים שנבע מהדרדרותו לשתיה. ב"הדרך הביתה" סובל מתיישב, שעזב מאחור את בת זוגו המקומית, ממחלה מוזרה. ב"תחנת הספר" מתערערת שלוות נפשו של מנהל תחנה שמרן, המתנהל כאילו הוא נמצא באנגליה מבלי לגלות שמץ של הסתגלות למקומו החדש, כשמצטרף אליו עוזר המזלזל בערכיו. ב"כורח הנסיבות" חושפת אשה את קשריו של בעלה עם אשה בת המקום. ב"תו הפחד" חרד מתיישב לבן פן יתגלה שאמו היא בת תערובת. ב"המכתב" הקשר בין גבר לבן לאשה מקומית מוביל לסוף טרגי.

סומרסט מוהם אינו מביע ישירות את דעתו על גיבוריו. הוא מניח לתיאורים לדבר בעד עצמם. באחד הסיפורים הוא מתאר את הנוף המקומי ואת הישוב הלבן, העתק של ישוב בריטי, שצמח בתוכו. בסיפור "תחנת הספר" הוא מקצין את חוסר ההיטמעות של הלבנים במקום באמצעות תיאור אורחות חייו של מנהל התחנה, הלבוש הרשמי שהוא לובש מדי יום לארוחת הערב כאילו הוא מצוי בטרקלין לונדוני, העתונים הבריטים שהוא קורא על פי סדר פרסומם שישה שבועות אחרי שראו אור. הניכור בין המתיישבים לבין ילידי האזור בא לידי ביטוי בוטה בסיפור "כורח הנסיבות", שבו אומר הגבר הלבן על הילדים שילדה לו האשה המקומית, "חשבתי שאוהב אותו יותר מכפי שאהבתי אי-פעם את אמו. אני מניח שהייתי חש כך אילו הוא היה לבן […] אך לא היתה לי תחושת קשר ממשי אליו […] אינני מרגיש שהם שייכים לי". את הזרות העמוקה הוא ממחיש בסיפור "המכתב", שבו אחת הדמויות המניעות את העלילה היא של צ'י סנג, מתמחה במשרד עורך דין לבן, אך למרות מרכזיותו של האיש הוא מתואר שוב ושוב כנטול מבע ובלתי מפוענח, בעוד רגשותיהם של הלבנים מנותחים ומבוארים. מוהם נוקט בסרקסטיות מעודנת, המגיעה לשיאה ב"תו הפחד", שם הגיבור הלבן, ה"נגוע" במה שהוא מכנה "טיפה עלובה של דם ילידי", מייחס תכונות שליליות לילידים, אך ממהר להצדיק את עצמו בפני עצמו כשנדמה לו שיש שמץ של אפשרות שבגין מוצאה של אמו יואשם אף הוא בתכונות אלה. לא במקרה נחשב מוהם לאישיות בלתי רצויה במושבה הבריטית לאחר פרסום סיפוריו.

למרות שהסיפורים נטועים בתקופה מוגדרת ובנוף מוגדר, הם אינם נקראים בהקשרים אלה בלבד. מוהם מיטיב לחדור אל נפש האדם, ואל הכוחות המניעים אותו – קנאה, אהבה, צווים תרבותיים. הסיפורים לוקחים את הקורא אל תקופה אקזוטית רחוקה, ובד בבד מתבוננים בהתנהגות האנושית שאינה תלוית זמן. הפרוזה הבהירה והמיומנת של סומרסט מוהם הופכת את יצירותיו לאל-זמניות, ואני ממליצה גם על ספרו זה.

The Casuarina Tree – Somerset Maugham

ספרית פועלים

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: יהודה פורת

נתיבי שיר / ברוס צ'טווין

41598

כותרת משנה: סודם של האבוריג'ינים האוסטרלים

ברוס צ'טווין היה סופר מסעות, שעיקר פרסומו נבע מספריו "בפטאגוניה" ו"נתיבי שיר", הראשון מתאר מסע בדרום-אמריקה והשני בליבה האדום של אוסטרליה (שני ספרים נוספים שלו, שאינם ספרי מסעות, תורגמו לעברית, "על הגבעה השחורה" ו"אוץ", שניהם מומלצים).

בחלקו הראשון של הספר, צ'טווין מבקר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, נפגש עם הילידים ועם צאצאי המתיישבים הלבנים, ומנסה להבין את התפיסה שמאחורי זמן החלום, שבלשון המערב אולי אפשר להתייחס אליה כמיתולוגיה אבוריג'ינית, אך היא הרבה יותר מזה. זמן החלום מתאר את בריאת העולם כיצירה שירית: האבות הקדמונים הגיחו מתחת לאדמה, כל אחד ואחד מהם מייצג את "הדברים החיים". כל אחד מהם קרא "הנני!"… הנני נחש, הנני קקדו, הנני יערה. בכל צעד קרא כל אב קדמון בשם נוסף. כך שרו את דרכם, וכשהתעייפו "חזרו פנימה". מעשה קדמוני זה של מתן השמות נחשב מאז ועד ימינו אנו כשורת השיר הסודית והמקודשת ביותר של שירת האב הקדמון… בכל מקום שאליו מובילות עקבותיהם, הם הותירו אחריהם שובל של מנגינה. הם עטפו את העולם כולו ברשת של שירים. זמן החלום לא הסתיים עם הבריאה, והוא נוכח בחייהם של האבוריג'ינים, מהווה מסורת וחוק, עד היום. האבוריג'ינים שומרים בסודיות גמורה על עיקרי תפיסותיהם ועל פולחניהם, וגם בספר הזה רב הנסתר על הנגלה. למעשה, בזמן קריאת הספר, וגם אחרי שסיימתי, היתה לי הרגשה שאולי אני יודעת כעת מעט יותר מכפי שידעתי קודם, אבל האבוריג'ינים נותרו לי זרים לחלוטין, כי נסיון להבין אותם במונחי העולם המוכר לי נדון לכשלון.

חציו הראשון של הספר מתאר את מסעו של צ'טווין באוסטרליה, ואת מפגשיו עם דמויות שונות. חציו השני מפליג לדיון בנושאים שהעסיקו את הכותב לאורך שנים: נוודות לעומת התיישבות, תוקפנות מול התגוננות, התפתחותם של מיתוסים, האבולוציה האנושית. הדיון שופע ידע, ציטוטים רלוונטים, אזכור מחקרים, התנסות אישית. לתפיסתו, הצורך לנדוד מוטבע במין האנושי (אחת הראיות היא הדרך להרדים תינוקות בצעידה ובנדנוד), וכשבני אדם נאלצים להתיישב בניגוד לאופיים התגובה היא תוקפנות ואלימות. בניגוד לתפיסת מוצאו של האדם מחברה של ציידים-מלקטים, הוא מייחס לאדם הקדמון אופי שלוו יותר, וסבור שבעבר הרחוק נרדף האדם על ידי טורף שהתמחה באכילת פרימאטים, ושלמרות נצחונו עליו עדיין מוטבע בנו הפחד והדחף להתגונן: האם אין ההיסטוריה כולה חיפוש אחר מפלצות מדומות? נוסטלגיה לאותה חיית-טרף שאיבדנו? לאותו אביר שירד באצילות מהבמה – והניח אותנו לנפשנו עם הנשק בידינו?

"נתיבי השיר" מבעבע רעיונות ואבחנות, ונוגע בנושאים רבים, ביניהם קולוניאליזם, דת, התפתחות השפה, אבולוציה, האופי האנושי, מיתולוגיה ועוד ועוד. הוא מזכיר על קצה המזלג, אך די בכך כדי לעורר מחשבה, את הניצול שמנצלים סוחרי אמנות את הציירים הילידים, את המיסיונריות, את התפרקות הערכים בחברה האבוריג'ינית. הספר ממוקם באוסטרליה, אך נודד בעקבות נדודיו של צ'טווין חסר המנוח ותאב הדעת. לא כל מסקנותיו מקובלות עלי. כשהוא כותב, לדוגמא, "הלבנים מנסים שוב ושוב לשנות את העולם, כדי להתאים אותו לחזון המפוקפק שלהם על העתיד. האבוריג'ינים מרכזים את כל האנרגיה הנפשית שלהם בהשארת העולם כפי שהוא. באיזה אופן הדבר הזה נחות יותר?", אני רואה בכך אידאליזציה פשטנית, שמייתרת את השאיפה לשיפור ואת חדוות ההגשמה, ועומדת בסתירה לאורח חייו של צ'טווין עצמו, שביקש ללמוד עוד ועוד ולהבין, ולא להסתפק בעולם כפי שהוא. מכל מקום, נהניתי "להתווכח" אתו תוך כדי קריאה.

סגנונו של הספר בחציו הראשון הוא סיפורי. חציו השני מורכב מאוסף של רשימות שכתב במהלך השנים, קטעי מחשבות, מפגשים עם חוקרים, ציטוטים נבחרים. קצת הפריעה לי הקופצנות והקטיעוּת. הקריאה מבחינתי נעה הלוך ושוב בין התפעלות לקוצר רוח, בין הסכמה לדחיה, אבל בסיכום כולל הספר ריתק אותי, העשיר, הרחיב מעט את ההיכרות הראשונית שלי עם תפיסת העולם האבוריג'ינית, ושמור לו כעת מקום של כבוד בין ספרי מסעות וגילוי.

The Songlines – Bruce Chatwin

ספרית פועלים

2003 (1987)

תרגום מאנגלית: עופר שור