תעלומת החדר הצהוב / גסטון לרו

תעלומת החדר הצהוב

קולות מאבק וזעקות לעזרה עולים מחדרה של מתילדה סטאנג'רסון, מדענית צעירה העוסקת במחקר יחד עם אביה. החדר נעול מבפנים, אך כשהאב ועובדי הבית מצליחים לפרוץ פנימה הם מוצאים רק את הבת הפצועה קשות, וכן סימנים המעידים על נוכחותו של אדם נוסף. האדם עצמו נעלם באופן מסתורי. מספר ימים אחר כך, כשבבית המשפחה שוהים גם לארסאן, בלש מהולל שנשלח על ידי משטרת פריס, ורולטאבי, עתונאי חוקר, מתילדה נופלת שוב קורבן לנסיון רצח, וגם הפעם המתנקש כמו מתפוגג באויר, למרות שנראה לרגע על ידי אחדים מן הנוכחים במקום.

את החקירה מנהל, כאמור, לארסאן, הסבור שדארזאק, ארוסה של הקורבן, הוא התוקף. הוא נאחז בעובדה שבשתי הפעמים דארזאק נעדר מן הבית ללא הסבר מספק, וסומך את השערתו על ראיות שהוא מאתר בסביבה. רולטאבי, בן שמונה-עשרה בסך הכל, טוען שהבלש טועה, ודארזאק חף מפשע. הוא שולל את שיטת עבודתו של לארסאן, ומסביר את שיטתו שלו כך: "איני מבקש מן הסימנים החיצוניים לגלות לי את האמת; כל שאני מבקש מהם הוא לא לסתור את האמת, שהורה לי עליה קצהו הנכון של חוט הגיוני!". למותר לציין שסופה של שיטתו לנצח, והצעיר בעל ההגיון הבלתי מעורער הוא זה שיפצח את התעלומה.

הספר, שראה אור ב-1907, הוא מהראשונים שהציגו סיפור בלשי מסוגת "החדר הנעול", כלומר פשע שנראה כאילו לא יכול היה להתרחש. הוא זכה במרוצת השנים לכמה וכמה עיבודים קולנועיים וטלוויזיונים, אגתה כריסטי העריכה אותו מאוד, ועד היום הוא נמנה עם הטובים מסוגו. הוא כתוב בפירוט, שומר על מתח לכל אורכו, פיצוחו משכנע, ונעים לקרוא סיפור בלשי הנשען על "התאים האפורים" ללא טריקים טכנולוגיים.

בשורה התחתונה: מהנה.

Le Mystére de la Chambre Jaune – Gaston Leroux

ספרית פועלים

1981 (1907)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

 

מועד א' / רות לורנד

imamsdlpfhnzwpy7

"מועד א'" הוא קובץ סיפורים פרי עטה של רות לורנד, מי שכתבה קרוב לארבעים שנה מאוחר יותר את "תחרה הונגרית".

אחד-עשר סיפורים בקובץ, ואף כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו, רב המשותף ביניהם. במרביתם נקודת המוצא היא ארוע חיצוני כלשהו – לפעמים דרמטי, כמו הריון בלתי מתוכנן, ולפעמים שגרתי, כמו פגישה באוניברסיטה בין שני חברי ילדות. נקודת המוצא מניעה עלילה, המתרחשת רובה ככולה בתוך נפשה של הדמות המרכזית בכל סיפור. מכיוון שהעלילות מסופרות מבפנים החוצה, סגנונן הוא כשל מחשבות שאדם חושב לעצמו, לפעמים משוטטות, לפעמים מסתפקות במשפטים קטועים, שהרי האדם עצמו מבין את כוונתו. גיבורי הסיפורים כולם חווים תחושה של החמצה – בעת דיון בירושת האב, בנו מביט לאחור ביחסיהם ובמחלה שהפכה את אביו מאדם חזק לתשוש; במהלך יום של כאב ראש מייסר, מנהל חשבונות מדמיין את עצמו נטול דאגות על בחוף באילת, משוחרר מעבותות המשפחה. בשל ההחמצות, ומכיוון שגיבורי הסיפורים הם אנשים "רגילים", עמוסי דאגות "רגילות", כאלה שקל להזדהות איתם, הסיפורים כולם צובטי לב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור רק אחד להרחבה, הוא "פיקאסו". גבר אלמן, צבע לשעבר, מוכר את דירתו כדי לעבור לגור סמוך לבתו, ומציע לצבוע את הדירה עבור הקונים. טוב לבו מתגלה כמקור לכאב לב, כשהוא מוחק במו ידיו את עקבות חייו המשותפים עם אשתו המנוחה, ומתאים את הקירות לטעמם של זרים.

סיפורי "מועד א'" מחוברים ליומיום, נכנסים אל הלב, כתובים בכשרון, בבהירות ובחמלה, ובהחלט מומלצים.

מועד א' / רות לורנד

ספרית פועלים

1977

הציפורים / טאריי וסוס

74384403_2852232531462080_4125256490841800704_n

"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.

הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.

טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.

 

Fuglane – Tarjei Vesaas

ספרית פועלים

2019 (1957)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

קפקא בירושלים / אביגדור דגן

d7a7d7a4d7a7d79020d791d799d7a8d795d7a9d79cd799d79d-1

תשעה סיפורים קצרים מאוגדים ב"קפקא בירושלים", וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

הספר נפתח ומסתיים בסיפורים הנושאים את שם הספר, ושניהם יחד מכילים את תמצית אהבתו של הסופר לעירו ואת תמצית תפיסת עולמו. בסיפור הראשון הוא עולה ברכבת לירושלים, ומוצא מולו את בן דמותו של קפקא, שהלך לעולמו עשרות שנים קודם לכן. על תיקו של הנוסע מוטבע, למרבה המוזרות, השם יוסף ק.. סיפור חולמני מתרקם מן המפגש הזה, ובסיומו מתייחס דגן ליחודה של ירושלים, כפי שעשה גם בספריו האחרים, ביניהם "רחוב ושמו ממילא": "אינני סבור שמשהו דומה היה עולה על רוחי, אילו התרחש הכל במקום אחר. אולם כאן, בעיר הקסומה הזאת, שבה שום דבר איננו בלתי אפשרי, עולים בדעתי שוב ושוב דברים המפתיעים גם אותי […] כי העיר הזאת, שבה הכל חודר את הכל, ואין בה התחלה ואין בה סוף, טובה ומיטיבה היא אמנם לכל, אבל במיוחד למשוררים. שהרי היא משוררת בשבילם". בסיפור האחרון שוב פוגש המספר בקפקא, הפעם בשל הזיה שנגרמה על ידי השמש הקופחת. כשהוא מתאושש, ושומע את הדאגה בקולה של אשתו, הוא חושב על הסופר המיוסר ואומר בלבו, בחמלה המיוחדת לו: "עד כמה יכלו חייו להיות שונים, ואתם אולי דברים רבים שנותרו אחריו בספריו, אילו יכול לשמוע מפעם לפעם את הרעד הקל בקולו של מישהו שדואג לשלומו".

קסמה של העיר והחמלה שבלבו של הסופר נוכחים בכל הסיפורים. ב"תיאורית דריישטיין" הוא מתאר את תופעת הנדידה בעיר בחודש מוּחַרָם, החודש בו היו הבריות מחליפים את מקום מגוריהם. בחינניות מרובה הוא מתאר שני מלומדים, הנפגשים ברחוב, כשהם עמוסים בחפציהם, ומתיישבים על מיטת ברזל של אחד מהם כדי לדון בענינים רוחניים העומדים ברומו של עולמם. "הדיבוק הטוב" משמש לסופר רקע עליו הוא פורש את אמונתו בטוב האנושי ובכוחו לשרוד. "הדוד יוליוס" הוא חייט מוכשר ואיש עסקים עשיר, שעולמו התהפך עליו פעמיים, כשגרמניה השתלטה על אוסטריה, וכשפלשה לצ'כוסלובקיה. שפיותו שהתערערה שבה לתיקונה דווקא כשהתברר לו שנותר נקי מנכסיו. גם "מנהל תחנת הרכבת" צובט הלב הוא אדם שגורלו השתנה באחת, כשנדרש לנהל את המשלוחים האנושיים מטרזין למחנות ההשמדה, וכעת הוא מסתובב בתחנת הרכבת בירושלים ומחפש ניצולים כדי להקל את משא האשמה שהוא חש. "האסופי" הוא תינוק עזוב, שמוצאו אינו ברור. הוא נמסר לבית יתומים ערבי, והמספר תוהה מה היה גורלו, בארץ המסוכסכת הזו, אילו היה נמסר למוסד יהודי: "מי מאתנו יודע בבטחון מלא את קורות אבותיו? האם זה באמת כל-כך חשוב? האם לא היה כל אחד מאתנו מישהו אחר, אילו גדל בבית אחר, בארץ אחרת?". "מוסיקת לילה זעירה" ו"הדוור" הם שני סיפורי אהבה צנועים, הצומחים מתוך בדידות נואשת.

אביגדור דגן נותן לבו לאנשים האפורים, המצולקים, המבקשים שלווה וקרבת לבבות בעולם קשה. למרות הכאב הנוכח בחיי גיבוריו, דגן רואה את היופי ואת האור שבנפשם, מבחין בחיוך שבין קמטי הצער, ומביא אותם בשלמותם אל הסיפורים.

מקסים.

ספרית פועלים

1994

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

רחוב ושמו ממילא / אביגדור דגן

2648

השופט כהנא, מי שהיה המספר בספרו של אביגדור דגן, "ליצני החצר", הוא המספר גם בספר הזה. במשך למעלה מחצי יובל התגורר ברחוב הירושלמי המוביל אל שער יפו, רחוב שהפך למשפחה עבור האנשים הבודדים שגרו בו, מקום בו חוק לא כתוב קבע כי איש לא ישאל פה לעולם: "השומר אחי אנוכי?". כל אחד מדרי הרחוב נשא מטען משלו, ביניהם מאקס איש הכוכבים, שעבר את מוראות השואה כליצן חצר יחד עם השופט, מנחם ורבקה שנמלטו ממחבוא למחבוא וניצלו בנס, יעקב הזגג ובנו שהופרדו זה מזה למשך שנים, מישקה הסבל האוקראיני הענק שאינו מדבר עם איש, נוצר סוד.

וכך, נושאים את חייהם, דמו הכל לסבלים, כל אחד כפוף תחת מטענו, ובכל זאת כל אחד, לפחות לפעמים, מעלה חיוך על פניו. סיפורו של כל אדם היה תקוע בו כמו ציר שעליו הסתובב כמו כוכב, וכולם הסתובבו סביב שמש הנקראת ירושלים. וזה, יותר מכל דבר אחר, עשה את העיר הזאת לשונה מכל שאר הערים.

השופט מתאר את שגרת הרחוב, הנפתחת מדי בוקר ביציאתו לרחוב, חולף על פני הרב ידידיה הזקן, היושב כל היום בחצר, קורא בספריו העתיקים. כדי לא להטריחו, השופט מסתפק בהנהון, אך לעתים הוא מתעכב ומבקש מהזקן להקריא לו משפט מספריו: אני נוהג להקשיב זמן מה ללחש היוצא משפתיו החיוורות, מגלגל במוחי את המשפט שקרא לי זה עתה. לפעמים אני מעמיסו על גבי כמשא כבד שיש לשאתו עוד דרך ארוכה, לפעמים אני מצמידו אל דש בגדי ליהנות מניחוחו כל עוד אפשר, ולפעמים הוא הופך למקל בידי, עליו אשען כל היום.

על הרחוב חולש המלך מנחם, בעל הקיוסק. מנחם שאף להיות זגג, אבל אשתו רבקה, למודת הסבל, שכנעה אותו להמנע מעבודה פיזית, ולעשות לביתו, והוא מתמיד בכך גם אחרי מותה. דיירי הרחוב כולם מגיעים אליו לשפוך את לבם, ואין דבר נסתר מעיניו. "המלך הטוב מנחם", כך מכנה אותו השופט.

עם השקיעה מגיע אל הקיוסק מאקס איש הכוכבים, ומנסה לשכנע את העוברים והשבים להתבונן אל השמים. אמונתו המוצקה היא, שהעולם היה שונה, אילו היו בני האדם מתבוננים בכוכבים ומעריכים בצניעות את מקומו של עולמנו ביקום.

ועוד ברחוב עובדיה, המוליך את ארבעת בניו מדי יום לאותו מקום ברחוב בו הם ממתינים לעבודות סבלות, ובנו של יעקב הזגג המבקש להמשיך בלימודיו ולא לרשת את מקומו של אביו, ושני שחקני שחמט המגיעים מדי יום מרחביה לשחק בסמוך לקיוסק, והסנדלר רוֹת המודאג שמא תטרוף אשתו הבלתי יציבה את נפשה, ונסים אבולעפיה בעל המוסך המחייך תמיד. וכל אלה מנהלים את חייהם לקול נגינת המחרטות, אבני המשחזת, נהם המנועים והולם הפטישים, בשגרה יומיומית יציבה, הדרושה להם כל כך.

כמו פה שאיבד כמה משיניו, כך נראה הרחוב לשופט לאחר מלחמת ששת הימים, שנטלה את חייהם של כמה מצעירי המקום. אביגדור דגן מפליא לתאר את תקופת ההמתנה החרדה שלפני המלחמה, ואת האופוריה החגיגית והכאובה כאחד אחריה. בנקודת הזמן בה הוא מצוי כשהוא מספר על הרחוב, שנים אחרי המלחמה, אופיו של המקום כבר השתנה ללא הכר, משפחות התחלפו, עסקים נסגרו, בני אדם כמעט אינם מטיילים בו, ובעתיד הקרוב יעלו עליו בולדוזרים וישנו אותו כליל.

דיירי הרחוב, רובם ככולם שורדי טראומות, מתחבטים בדרך זו או אחרת בשאלות של אמונה. אינני יודע אם באיזה מקום בעולם מדברים כל כך הרבה עם אלוהים כמו ברחוב המוביל לשער יפו. לרבים כאן חשבונות לא גמורים אתו, כולם מבקשים הסבר, שואלים אלף שאלות לא נעימות, אלא שאלוהים מתיחס אליהם באדישות גדולה, בקהות רגש, והבריות לא מפסיקים לחזור על שאלותיהם, למרות שרק לעתים רחוקות קורה שמישהו מקבל תשובה מספקת. אחרי המלחמה, שפגעה אנושות במי שכבר החלו להשתקם ממכאובים קודמים, עורך השופט בלבו את משפטו של הרחוב נגד אלוהים. כשופט, האמון על הימנעות ממשוא פנים, הוא מוטרד: הדבר היחידי שהטריד אותי במקצת היה הרגשה מסוימת של דעה קדומה, כי הכרתי את הנאשם יותר מששים שנה, וכל כך הרבה רעות עליו נצטברו בראשי במשך הזמן, שהדבר היה עלול להשפיע על שיפוטי. הוא מעלה טענה אחר טענה, תהיה אחר תהיה, ותשובת הנאשם אינה ניתנת, או אולי נרמזת מדפיו של ספר איוב.

ובכל זאת, למרות התסכול והכאב, למרות כל מה שעברו השופט ומנחם, הם חוזרים שוב ושוב אל משחק ה"למה", למה היו מוכנים לחיות את חייהם מחדש. באופטימיות ובתבונה מסוגה של "בינת השכוי", הם מונים את הסיבות: בגלל פיסת השמים התכולים, בגלל האריה ששר נסים אבולעפיה, כי ילדים נולדים, מפני שפצעים מגלידים. התשובות משתנות ומתגוונות, אך המשחק מסתיים תמיד באותן המלים: "מראה אחד של ירושלים. זה בלבד צריך להספיק. דיינו".

אביגדור דגן הוא סופר נפלא. כתיבתו מצטיינת בתיאורים מינוריים כובשי לב לצד דיונים כאובים עמוקים מני חקר. הוא שופע אהבה וחמלה, ואין דומה לו בפיוטיות המעודנת והמדויקת המאפיינת את ספריו. לא במקרה הסקירה שופעת מובאות מן הספר, שכן אין מי שיספר עליו טוב ממנו.

אסיים בפיסקה נוספת מן הספר, בה שני הידידים, שסיימו זה עתה את משחק ה"למה", מאזינים לסיבה נוספת:

מבעד לחלון הפתוח של אחד הבתים ברחוב המוביל לשער יפו – הרחוב הזה המלא חלומות, הרחוב הזה שבו אין איש שאינו מדבר עם אלוהים – אנו שומעים מנגינה איטית, מתוקה, מרחפת בלילה. מנגינה מוכרת היטב. מישהו מנגן על חליל רועים, כמו זה שהנער דוד ניגן עליו כשהלך אחרי צאן אביו על מורדות ההרים, זמן רב לפני שנעשה מלך. אנו לא יודעים מיהו המנגן, ומעולם לא ניסינו לגלות. אפילו למנחם, שבדרך כלל מדגיש שהוא יודע כל מה שקורה בממלכתו, די לדעת שמישהו ניגן תמיד את המנגינה הזאת וכי היא לא חדלה מעולם להדהד כאן.

נפלא.

ספרית פועלים

1984

תרגום: אביבה גור

היעלמותו של יוזף מנגלה / אוליביה גז

d794d799d7a2d79cd79ed795d7aad795_d7a9d79c_d799d795d796d7a3_d79ed7a0d792d79cd7942

יוזף מנגלה, הרופא שביצע ניסויים באסירי אושוויץ, איש האס.אס שחרץ גורלות בהנפת אצבע לימין או לשמאל, הצליח להמלט לאחר מפלתה של גרמניה. ארבע שנים הסתתר בבוואריה, ולאחר מכן, בסיוען של רשתות הברחה נאציות, עבר לארגנטינה, לחסותו המגוננת של פרון. במשך עשר שנים חי שם בשמו האמיתי, התגרש מאשתו שלא הצטרפה אליו, נישא לאלמנתו של אחיו הצעיר, וניהל את עסקי משפחתו שתמכה בו מגרמניה. כשהוגשה בקשת הסגרה נגדו ירד למחתרת, הסתתר במשך שנה בפרגוואי, ומשם עבר לברזיל בה מת בשנת 1979 בהיותו בן ששים ושבע. המצוד אחריו, שלא היה רציף, הסתיים שש שנים אחרי מותו, כשגופתו הוצאה מהקבר וזוהתה. הזיהוי הפך ודאי רק לאחר שבע שנים נוספות.

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. ההפך הוא הנכון. אמונתו באידיאולוגיה הנאצית לא התפוגגה, ולמעשיו בשירותה ייחס חשיבות רבה. בנו רולף, שהאמין במשך שנים שאביו נהרג בקרב, עד שנחשף לאמת המרה, נקרע בין נאמנות לגינוי. ב-1977 נכנע להפצרות אביו, ובא לבקרו בברזיל. ללא הקדמות מיותרות ביקש לשמוע על מעשיו באושוויץ. "חובתי כחייל של המדע הגרמני היא להגן על הקהילה האורגנית הביולוגית, לטהר את הדם, לסלק ממנו את הגופים הזרים", אמר לו מנגלה. הסלקציות? "השתדלתי לבחור כמה שיותר אנשים כשירים לעבודה ולחסוך כך את חייהם של רבים יותר". הניסויים הרפואיים? "התאומים, שבסיועם קידמתי את המדע, חבים לי את חייהם". חמלה כלפי הקורבנות? "חמלה אינה מידה תקפה, שהרי היהודים אינם שייכים למין האנושי". יסורי מצפון? "המצפון הוא גורם חולני שהמציאו אנשים חולניים כדי לשבש את העשיה ולשתק את העושים". רולף חזר לגרמניה, וניתק קשר עם אביו, אבל לא הסגיר את מקום הימצאו, גם לא את מקום קברו.

אוליביה גז מתאר את היומיום של מנגלה משעה שהגיע לדרום אמריקה ועד טביעתו. אחרי עשר השנים הטובות בארגנטינה, הפך לאדם נרדף. דורשי שלומו ארגנו לו מקלט אצל יוצאי הונגריה, שאת שתיקתם קנו בכסף רב. מנגלה השליט בביתם אוירה עכורה ומאיימת, אך הוא עצמו חי בפרנויה מתמדת, בילה שעות בראש מגדל תצפית, חרד מכל צל זר. למרות תלותו המוחלטת ברשת הביטחון של אוהדי הנאצים ושל משפחתו, ניסה ביהירות לשלוט בהם, כאילו הנו עדיין אותו חורץ גורלות מן הרמפה באושוויץ. כאשר לאחר שלוש-עשרה שנים אפילו כסף לא הצליח לשכנע את מארחיו לשהות בחברתו, נמצא לו בית טחוב ומוזנח בשכונה דלה, שם חי בפחד, חולה ואומלל, תלוי בחסדי זרים. יש משהו מנחם בידיעה שלמרות שלא נתפס, ולא נאלץ לעמוד למשפט מול קורבנותיו, חייו הלכו ושקעו באומללות ובחוסר אונים.

מדוע באמת לא נתפס? אוליביה גז מתייחס בהרחבה לנסיונות שנעשו עם השנים לעלות על עקבותיו. צבי אהרוני, איש המוסד, הגיע ממש עד אליו, אך המוסד היה עסוק בחיפוש אחר יוסל'ה שוחמכר, ובשנים שאחר כך התמקד בבעיות אחרות. הגרמנים גררו תחילה רגליים, והתעוררו רק אחרי זמן רב. שמעון ויזנטל ניסה לשמר ענין במנגלה, ושמועות על מקום הימצאו צצו חדשות לבקרים. ויש לזכור, כמובן, את הרשת הנאצית הענפה והמאורגנת בדרום אמריקה, שידעה לשמור על יקיריה, את התמיכה של השלטונות המקומיים, ואת עוצמתה של משפחת מנגלה שהכשילה שוב ושוב את הנסיונות למוצאו. הסופר מרחיב גם באשר לרקע החברתי והפוליטי שאיפשר למנגלה להתחמק מעונש, ומתאר כמה מן הדמויות המשמעותיות שחייהן נכרכו בשלו.

המסר שבחר הסופר לסיום ספרו פסימי ומזהיר מפני ההיסטוריה החוזרת על עצמה: כל שניים או שלושה דורות, כאשר הזכרון מתרופף והעדים האחרונים למעשי הטבח בעבר אינם עוד, התבונה נעלמת ואנשים שבים להפיץ את הרוע […] זהירות, אדם הוא כחומר ביד היוצר, יש להזהר מבני אדם.

אוליביה גז מסווג את ספרו כרומן, וככזה היו חסרים לי בו תחילה סימוכין לפרטים שנכללים בו. את הפרקים הראשונים קראתי קריאה מקוטעת, וחיפשתי הרחבות לעובדות שלא הכרתי, אבל די מהר השתכנעתי באשר לבקיאותו של הסופר, עברתי לקריאה רציפה, ומצאתי בספר שילוב יחודי של תיעוד היסטורי עם פרוזה סוחפת. רשימת המקורות בסיומו של הספר ארוכה ומגוונת. לצד ספרי מחקר היא כוללת גם ביוגרפיה מקיפה הנסמכת על יומניו האישיים של מנגלה, והיא שסיפקה מן הסתם את הפרטים היומיומיים שמהם עולה אישיותו השתלטנית, הדוחה והנטולה כל חוש מוסרי.

הספר המיוחד הזה זכה בפרס רֶנָדוֹ, המוענק מאז 1926 לספרות בשפה הצרפתית על ידי עתונאים ומבקרים (בשנים קודמות זכו בו, בין השאר, "הנפשות האפורות" של פיליפ קלודל, "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, ו"שרלוטה" של דוד פואנקינוס).

מומלץ מאוד.

La Disparition de Josef Mengele – Olivier Guez

ספרית פועלים

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: יהודה פורת

איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

סדר היום / אריק ויאר

992643

"סדר היום" מתאר במרבית פרקיו, למעט תחילתו וסיומו, את השתלשלות הארועים לקראת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-12 במרץ 1938. הפרק הפותח את הספר עוסק במפגש ראשי התעשיה הגרמנית עם היטלר ב-20 בפברואר 1933, השנה בה עלה לשלטון. הפרק המסיים שב אל התנהלותם של התעשינים, אל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר כדי לזכות בכוח עבודה זול ומתכלה היישר ממחנות הריכוז, ואל הפיצויים המגוחכים שניאותו לשלם בתום התדיינויות מייגעות שנים אחרי תום המלחמה. "אל תאמינו לרגע שכל זה שייך לאיזה עבר רחוק", כותב ויאר, "אלה לא מפלצות קדמוניות, יצורים שהתאדו בעליבות בשנות החמישים". ההכחשה וההסתרה מתרחשות עד היום.

בין שני הפרקים האלה הספר דן, כאמור, באנשלוס, וליתר דיוק במה שאיפשר אותו. בין השאר מתאר ויאר את ביקורו של הלורד הליפקס בגרמניה ב-1937, ביקור שנועד לכאורה לציד במשותף עם גרינג, אך נוצל על ידי הגרמנים כדי לעמוד על הלך הרוחות – הפייסני ועוצם העיניים, כך התברר – בממשל הבריטי. הוא מספר על מפגש האִיומים והכניעה בין היטלר לשושניג, וקובע באופן תמוה כי לרגע חטוף נמצא גורל העולם בידיו של המנהיג האוסטרי. יום הסיפוח מתואר לפרטיו, ומשום שהצבא הגרמני באותם ימים היה חלש, ולמעשה לא היה מסוגל לכבוש את אוסטריה, טוען ויאר כי "העולם נכנע לבלוף. אפילו העולם הרציני ביותר והנוקשה ביותר, אפילו הסדר הישן, זה שלעולם לא ייכנע לתביעת הצדק, שלעולם לא יתכופף נוכח התקוממות עממית, ניגף בפני הבלוף".

ויאר זועם על חולשת המערב מול אירופה. מכיוון שאינו פורש כאן משנה היסטורית סדורה, אלא מבקש להביע רעיון, הוא בוחר פרטים שוליים, ומציג אותם כהוכחות לעיוורון ולאדישות. כך, לדוגמא, הוא מספר שנשיא צרפת חתם יום לפני האנשלוס על תו תקן ליין מסוים, כאילו הוא מצפה בדיעבד בנאיביות שהעולם יעצור מלכת מרגע עלית הנאצים. הוא מניח שיש אפשרות שריבנטרופ, בהיותו שגריר בבריטניה, שכר דירה שהיתה בבעלותו של צ'מברליין, ומבקש בכך להפחית בערכו של המנהיג הבריטי, שבין כה וכה נתפס כחלש וכנוע. הוא נתפס לידיעה על התאבדותם של ארבעה אנשים, שהופיעה בעיתוני אוסטריה יום אחרי האנשלוס, וכורך אותה, ללא הוכחה, עם זוועות ההתעללות ביהודי וינה. כמו שהוא עצמו מעיד בהקשר אחר, "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים".

מכיוון שסיומו של הספר מוקדש לתעשינים, ובעיקר לתאגיד קרופ (תמונתו של גוסטב קרופ מופיעה על הכריכה), אני מניחה שויאר ביקש להתמקד בהם. החיבור של נושא זה עם האנשלוס אינו ברור, למעט העובדה המובנת מאליה שמשתפי הפעולה למיניהם הם שאיפשרו את משטרו של היטלר ואת זוועותיו.

בעיני "סדר היום" הוא ספר של טריקים ספרותיים ורגשיים, הוכחה שאפילו שופטי גונקור עשויים לטעות. למרות זאת, אם אני מנסה לקרוא אותו בעינים של קוראים, שאינם צרכנים של ספרי עיון על התקופה, או של כאלה שמלחמת העולם השניה עבורם היא פרק בהיסטוריה רחוקה, אני מוצאת בו ערך. בתוך מגוון הדרכים לספר ולהזכיר, להוסיף ידע ולעורר מודעות, גם דרכו של ויאר מבורכת.

L’ordre du Jour – Éric Vuillard

ספרית פועלים

2018 (2017)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

d7a2d7a9d7a8_d790d792d795d7a8d795d7aa2

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

מטאטא וסיפורים אחרים

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג