עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

מודעות פרסומת

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

נזירה / מרקו לודולי

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

עץ הקזוארינה / סומרסט מוהם

"עץ הקזוארינה" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים, שנכתבו על ידי סומרסט מוהם בעקבות סיוריו במושבות הבריטיות באזור חצי האי המלאי. בדומה לסיפורים שבקובץ מאוחר יותר, "אה קינג", גם כאן מתמקדות העלילות במתיישבים הלבנים, בעוד המקומיים נותרים ברקע, בלתי מפוענחים. במבוא ל"אה קינג" הסביר זאת מוהם בחוסר הנגישות אל נפשם של אנשים שתרבותם זרה לזו המוכרת לו. את הגישה הזו, בתוספת התנשאות אימפריאליסטית, העביר אל גיבוריו, ובמידה רבה היא הנושא המרכזי בסיפורים אלה. לצידה, ובמשולב בה, עוברת כחוט השני בסיפורים תחושת הבדידות העמוקה שחשים האנגלים במושבות, בדידות שהיא במידה רבה פרי אותו כשל להפתח אל השונה ופרי אותו מבט מלמעלה אל תרבויות שבעיניהם הן נחותות.

בכל אחד מסיפורי הקובץ מתרחשת דרמה. ב"לפני המסיבה" חושפת אשה את סוד מותו של בעלה בעת שהייתם בדרום-מזרח אסיה, מוות אלים שנבע מהדרדרותו לשתיה. ב"הדרך הביתה" סובל מתיישב, שעזב מאחור את בת זוגו המקומית, ממחלה מוזרה. ב"תחנת הספר" מתערערת שלוות נפשו של מנהל תחנה שמרן, המתנהל כאילו הוא נמצא באנגליה מבלי לגלות שמץ של הסתגלות למקומו החדש, כשמצטרף אליו עוזר המזלזל בערכיו. ב"כורח הנסיבות" חושפת אשה את קשריו של בעלה עם אשה בת המקום. ב"תו הפחד" חרד מתיישב לבן פן יתגלה שאמו היא בת תערובת. ב"המכתב" הקשר בין גבר לבן לאשה מקומית מוביל לסוף טרגי.

סומרסט מוהם אינו מביע ישירות את דעתו על גיבוריו. הוא מניח לתיאורים לדבר בעד עצמם. באחד הסיפורים הוא מתאר את הנוף המקומי ואת הישוב הלבן, העתק של ישוב בריטי, שצמח בתוכו. בסיפור "תחנת הספר" הוא מקצין את חוסר ההיטמעות של הלבנים במקום באמצעות תיאור אורחות חייו של מנהל התחנה, הלבוש הרשמי שהוא לובש מדי יום לארוחת הערב כאילו הוא מצוי בטרקלין לונדוני, העתונים הבריטים שהוא קורא על פי סדר פרסומם שישה שבועות אחרי שראו אור. הניכור בין המתיישבים לבין ילידי האזור בא לידי ביטוי בוטה בסיפור "כורח הנסיבות", שבו אומר הגבר הלבן על הילדים שילדה לו האשה המקומית, "חשבתי שאוהב אותו יותר מכפי שאהבתי אי-פעם את אמו. אני מניח שהייתי חש כך אילו הוא היה לבן […] אך לא היתה לי תחושת קשר ממשי אליו […] אינני מרגיש שהם שייכים לי". את הזרות העמוקה הוא ממחיש בסיפור "המכתב", שבו אחת הדמויות המניעות את העלילה היא של צ'י סנג, מתמחה במשרד עורך דין לבן, אך למרות מרכזיותו של האיש הוא מתואר שוב ושוב כנטול מבע ובלתי מפוענח, בעוד רגשותיהם של הלבנים מנותחים ומבוארים. מוהם נוקט בסרקסטיות מעודנת, המגיעה לשיאה ב"תו הפחד", שם הגיבור הלבן, ה"נגוע" במה שהוא מכנה "טיפה עלובה של דם ילידי", מייחס תכונות שליליות לילידים, אך ממהר להצדיק את עצמו בפני עצמו כשנדמה לו שיש שמץ של אפשרות שבגין מוצאה של אמו יואשם אף הוא בתכונות אלה. לא במקרה נחשב מוהם לאישיות בלתי רצויה במושבה הבריטית לאחר פרסום סיפוריו.

למרות שהסיפורים נטועים בתקופה מוגדרת ובנוף מוגדר, הם אינם נקראים בהקשרים אלה בלבד. מוהם מיטיב לחדור אל נפש האדם, ואל הכוחות המניעים אותו – קנאה, אהבה, צווים תרבותיים. הסיפורים לוקחים את הקורא אל תקופה אקזוטית רחוקה, ובד בבד מתבוננים בהתנהגות האנושית שאינה תלוית זמן. הפרוזה הבהירה והמיומנת של סומרסט מוהם הופכת את יצירותיו לאל-זמניות, ואני ממליצה גם על ספרו זה.

The Casuarina Tree – Somerset Maugham

ספרית פועלים

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: יהודה פורת

נתיבי שיר / ברוס צ'טווין

כותרת משנה: סודם של האבוריג'ינים האוסטרלים

ברוס צ'טווין היה סופר מסעות, שעיקר פרסומו נבע מספריו "בפטאגוניה" ו"נתיבי שיר", הראשון מתאר מסע בדרום-אמריקה והשני בליבה האדום של אוסטרליה (שני ספרים נוספים שלו, שאינם ספרי מסעות, תורגמו לעברית, "על הגבעה השחורה" ו"אוץ", שניהם מומלצים).

בחלקו הראשון של הספר, צ'טווין מבקר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, נפגש עם הילידים ועם צאצאי המתיישבים הלבנים, ומנסה להבין את התפיסה שמאחורי זמן החלום, שבלשון המערב אולי אפשר להתייחס אליה כמיתולוגיה אבוריג'ינית, אך היא הרבה יותר מזה. זמן החלום מתאר את בריאת העולם כיצירה שירית: האבות הקדמונים הגיחו מתחת לאדמה, כל אחד ואחד מהם מייצג את "הדברים החיים". כל אחד מהם קרא "הנני!"… הנני נחש, הנני קקדו, הנני יערה. בכל צעד קרא כל אב קדמון בשם נוסף. כך שרו את דרכם, וכשהתעייפו "חזרו פנימה". מעשה קדמוני זה של מתן השמות נחשב מאז ועד ימינו אנו כשורת השיר הסודית והמקודשת ביותר של שירת האב הקדמון… בכל מקום שאליו מובילות עקבותיהם, הם הותירו אחריהם שובל של מנגינה. הם עטפו את העולם כולו ברשת של שירים. זמן החלום לא הסתיים עם הבריאה, והוא נוכח בחייהם של האבוריג'ינים, מהווה מסורת וחוק, עד היום. האבוריג'ינים שומרים בסודיות גמורה על עיקרי תפיסותיהם ועל פולחניהם, וגם בספר הזה רב הנסתר על הנגלה. למעשה, בזמן קריאת הספר, וגם אחרי שסיימתי, היתה לי הרגשה שאולי אני יודעת כעת מעט יותר מכפי שידעתי קודם, אבל האבוריג'ינים נותרו לי זרים לחלוטין, כי נסיון להבין אותם במונחי העולם המוכר לי נדון לכשלון.

חציו הראשון של הספר מתאר את מסעו של צ'טווין באוסטרליה, ואת מפגשיו עם דמויות שונות. חציו השני מפליג לדיון בנושאים שהעסיקו את הכותב לאורך שנים: נוודות לעומת התיישבות, תוקפנות מול התגוננות, התפתחותם של מיתוסים, האבולוציה האנושית. הדיון שופע ידע, ציטוטים רלוונטים, אזכור מחקרים, התנסות אישית. לתפיסתו, הצורך לנדוד מוטבע במין האנושי (אחת הראיות היא הדרך להרדים תינוקות בצעידה ובנדנוד), וכשבני אדם נאלצים להתיישב בניגוד לאופיים התגובה היא תוקפנות ואלימות. בניגוד לתפיסת מוצאו של האדם מחברה של ציידים-מלקטים, הוא מייחס לאדם הקדמון אופי שלוו יותר, וסבור שבעבר הרחוק נרדף האדם על ידי טורף שהתמחה באכילת פרימאטים, ושלמרות נצחונו עליו עדיין מוטבע בנו הפחד והדחף להתגונן: האם אין ההיסטוריה כולה חיפוש אחר מפלצות מדומות? נוסטלגיה לאותה חיית-טרף שאיבדנו? לאותו אביר שירד באצילות מהבמה – והניח אותנו לנפשנו עם הנשק בידינו?

"נתיבי השיר" מבעבע רעיונות ואבחנות, ונוגע בנושאים רבים, ביניהם קולוניאליזם, דת, התפתחות השפה, אבולוציה, האופי האנושי, מיתולוגיה ועוד ועוד. הוא מזכיר על קצה המזלג, אך די בכך כדי לעורר מחשבה, את הניצול שמנצלים סוחרי אמנות את הציירים הילידים, את המיסיונריות, את התפרקות הערכים בחברה האבוריג'ינית. הספר ממוקם באוסטרליה, אך נודד בעקבות נדודיו של צ'טווין חסר המנוח ותאב הדעת. לא כל מסקנותיו מקובלות עלי. כשהוא כותב, לדוגמא, "הלבנים מנסים שוב ושוב לשנות את העולם, כדי להתאים אותו לחזון המפוקפק שלהם על העתיד. האבוריג'ינים מרכזים את כל האנרגיה הנפשית שלהם בהשארת העולם כפי שהוא. באיזה אופן הדבר הזה נחות יותר?", אני רואה בכך אידאליזציה פשטנית, שמייתרת את השאיפה לשיפור ואת חדוות ההגשמה, ועומדת בסתירה לאורח חייו של צ'טווין עצמו, שביקש ללמוד עוד ועוד ולהבין, ולא להסתפק בעולם כפי שהוא. מכל מקום, נהניתי "להתווכח" אתו תוך כדי קריאה.

סגנונו של הספר בחציו הראשון הוא סיפורי. חציו השני מורכב מאוסף של רשימות שכתב במהלך השנים, קטעי מחשבות, מפגשים עם חוקרים, ציטוטים נבחרים. קצת הפריעה לי הקופצנות והקטיעוּת. הקריאה מבחינתי נעה הלוך ושוב בין התפעלות לקוצר רוח, בין הסכמה לדחיה, אבל בסיכום כולל הספר ריתק אותי, העשיר, הרחיב מעט את ההיכרות הראשונית שלי עם תפיסת העולם האבוריג'ינית, ושמור לו כעת מקום של כבוד בין ספרי מסעות וגילוי.

The Songlines – Bruce Chatwin

ספרית פועלים

2003 (1987)

תרגום מאנגלית: עופר שור

ילד יום א' / אינגמר ברגמן

"ילד יום א'" מתרחש במהלך חודש אחד בבית הקיץ של משפחת ברגמן. כמו רבים מתושבי הערים בשבדיה, גם משפחת סבתו של אינגמר ברגמן, שהיה אז בן שמונה וכונה בפי משפחתו פּוּּ, החזיקה בית נוסף מחוץ לעיר, אליו התכנסו הילדים והנכדים. משפחתה של קארין, אמו של פו, לא חיבבה את אביו אריק, וכדי להמנע מחיכוכים במהלך החופשה הקיצית המשותפת, החליטה קארין לקיים משק בית נפרד במרחק כרבע שעת הליכה מבית אמה.

שמו של הספר נגזר מן האמונה שילד שנולד ביום ראשון ניחן בכושר ראיה על חושי, מסוגל לראות נשמות, רוחות וגמדים. פו היה ילד שכזה, נמשך אל סיפורי הרוחות שרווחו בסביבה, מפוחד ומרותק בעת ובעונה אחת. באותם חושים חדים, בהם התבונן בעולם הדמיון, הביט גם בבני משפחתו ובו עצמו, וכשכתב את "ילד יום א'" (התסריט והספר) למעלה מששים וחמש שנים מאוחר יותר, יכול היה לתאר בפרטי פרטים מדויקים את סביבתו ואת תחושותיו. כושרו התיאורי הוא אחד המרכיבים הבולטים בספר. הנה דוגמא אקראית לאופן בו הוא משלב מראה וריח וקול לתמונה אחת מושלמת:

אור השמש החזק לוהט אל מול מחסן המטענים והתחנה, אל מול מסילת הברזל והרציף. ריח של זפת וברזל מלובן. רחוק, ליד הגשר, רוגש הנהר, החום מרצד על פסי הרכבת המוכתמים בשמן, האבנים מתיזות ניצוצות. שקט והמתנה. החתולה השמנה רובצת פרקדן על הקרון. מהמסילה הרחוקה נשמעות נשיפות דחוקות.

הספר מתאר אפיזודות שונות מאותו קיץ, ומתייחס לדמויות השונות שאכלסו את הבית – משפחה, קרובים ואנשי שרות – אך הוא מתכנס בעיקר לדמותו של האב, שאותה חקר הסופר גם ביצירות אחרות. אריק ברגמן היה כומר קפדן, נתון למצבי רוח, נוקט בעונשים גופניים. פרק ארוך בספר מוקדש לנסיעה משותפת של האב והבן אל כנסיה בה הוזמן האב לשאת דרשה, נסיעה שנעה בין חיוך לדמע:

כרגע יש לאבא מצב רוח טוב, זה ברור. אבל מסע עם אבא הוא תמיד מבצע מסובך, אי-אפשר לדעת איך זה יגמר. לפעמים נמשך מצב הרוח כל היום, אך לפעמים, בלי לדעת את הסיבה, נכנסים השדים באבא, והוא נעשה הפכפך, מרוחק ועצבני.

הסופר, שמספר כאמור ממרחק ניכר של זמן, סוטה לעתים מן העבר הרחוק אל העבר הקרוב יותר, ואל יחסיו עם אביו המזדקן. בילדותם של ילדיו של הכומר, כפי שמספר לו בנו שנים אחר-כך, שלט הפחד. אף פעם לא ידעו מה יכעיס אותו, מה יגרום לו להתפרץ. ארבעים שנה אחר-כך, כשאביו נוטה למות, אומר הסופר לאשה שטיפלה בו: "אני מסתכל בו וחושב על מה שאני אמור לשכוח, ואני לא שוכח. אני אמור לסלוח, ואני לא סולח כלום. יכולתי לפחות להרגיש חיבה כלשהי, אבל אני לא יכול לגרום לעצמי להרגיש איזושהי חיבה. הוא זר לי. הוא אף פעם לא יחסר לי. לאמי אני מתגעגע. כל יום אני מתגעגע אליה. את אבא כבר שכחתי. אני לא מתכוון לאיש שנמצא שם וגוסס למוות, אותו אני בכלל לא מכיר, אלא את האיש שהיה לו תפקיד בחיי, הוא נשכח ואיננו. לא, בעצם, זה לא נכון. הלוואי ויכולתי לשכוח אותו". עשרים שנה מאוחר יותר, בעת כתיבת הספר, הוא חש אחרת: "הסצנה המתוארת לעיל התרחשה לפני יותר מעשרים שנים. יחסי אל אבי השתנה כמעט לחלוטין […] התחלתי לחקור את חייהם המוקדמים יותר של הורי, את ימי ילדותו וצמיחתו של אבי […] אני מושיט לו יד ומבקש את סליחתו, עכשו, היום, ברגע זה". יפה בעיני היכולת לתאר את התחושות המשתנות בנאמנות, מבלי לשנות את תיאור העבר לאור ההווה.

קראתי את הספר לראשונה לפני למעלה מעשור. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "חסרי הנחת", ספרה של בתו של ברגמן, לין אולמן. מעניין להיווכח בקוים הדומים ביניהם, ובחלחול של תכונות מדור לדור. הבת תיארה אב שהדייקנות היתה חשובה לו מאוד. האב מספר על בית שהתנהל על פי לוח זמנים קבוע. הבת חיטטה בעבר, עוד קודם להולדתה, כדי להבין את הוריה ואת חייה, אביה נהג באותה הדרך. שניהם מספרים על ילדותם בגוף שלישי, כאילו במנותק ממי שהם בבגרותם. וגם פו ואביו אולי לא היו כל כך שונים זה מזה: בסיומה של אותה נסיעה משותפת אומר האב לפתע, "גם אני ילד יום ראשון".

"ילד יום א'" הוא ספר רגיש ומרגש, כתוב מצוין, על ילדות ועל אבהות, על דפוסים שמוטבעים בילדות ונשארים לתמיד, על שגיאות ועל הבנה. בהחלט מומלץ.

Söndagbarn – Ingmar Bergman

ספרית פועלים

1997 (1993)

תרגום משבדית: חנה קרוגיוס-קלמר

מי הרג את פאלומינו מולרו / מריו ורגס יוסה

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי

רקע טרגי / ארסקין קולדוול

"רקע טרגי" מתרחש בשכונת מצוקה, המכונה קרית-דלות,  בדרום ארצות הברית בשנת 1944. ספנס דודיט עזב את ביתו בביסלי-קאונטי, יחד עם אשתו מוד ושתי בנותיו, ליבי ומייויס, כדי לעבוד בבית חרושת ליצור חומרי נפץ, תעשיה שפרחה בשל מלחמת העולם השניה. כל עוד המפעל סיפק תעסוקה, המשפחה חיתה ברווחה יחסית. כשהמפעל נסגר לקראת סיום המלחמה, מצאו עצמם הפועלים ללא מקורות מחיה. רובם לא יכלו אף להרשות לעצמם את דמי הנסיעה חזרה למקומות מהם הגיעו, וכמובן לא היה באפשרותם לשלם עבור צרכים בסיסיים כמו מזון ודיור.

כשהגיע הנה לראשונה מצא דלת פתוחה בכל אשר פנה […]. כל זה, כמובן, מכיון שעבד בבית-החרושת לחמרי-נפץ, וכל שלישי-בשבוע היה מקבל את התשלום של ששים-ושניים דולאר וחמישים סנט […]. לאחר שנסגר בית-החרושת דומה שנשתנו תכונות האנשים בן-לילה. המכונית ורוב רהיטי החדר הוחרמו, וגובי-מסים התחילו מופיעים מדי יומיים ומאיימים עליו בגירוש. וכשהרעב החל לכרסם אותו ואת משפחתו סירבו החנוונים לתת לו בהקפה.

במציאות החדשה אנשים חיו מן היד אל הפה, ילדות יצאו לצוד גברים תמורת פת לחם, נשים חלו מיאוש, גברים מצאו מפלט במשקה. מזלה של משפחת דודיט שפר עליה יחסית, בזכות הבת הבכורה ליבי בת העשרים, שהצליחה להתפרנס, כנראה ביושר, ומדי פעם נתנה להוריה כסף. ליבי המפוכחת הבינה שעליה לחלץ את עצמה מקרית-דלות ולשוב לביסלי-קאונטי, וכאשה לבדה לא תוכל לעשות זאת. חתונה עם עריק מן הצבא היתה הכרטיס שלה החוצה. לעומתה, מייויס בת השלוש-עשרה, בדומה לרבות מבנות גילה, הסתגלה למקום, אולי מפני שבשל גילה הצעיר לא חשה געגועים למקום בו נולדה. משום שאביה לא חדל לדבר על שיבה הביתה, קמה מייויס והסתלקה, ומצאה לעצמה מקום בבית בושת.

בשל גורלה של מייויס הגיעו אל הבית עובדות סוציאליות, האחת צעירה בתחילת דרכה, תמימה ולהוטה להצליח, השניה ותיקה נטולת אשליות. מטרת שתיהן להרחיק את המשפחה מקרית-דלות כדי להציל את מייויס, שבעצמה אינה מעונינת להנצל. מאמציהן יעלו בתוהו, ורק כספו של בעלה של ליבי יצליח להזיז את ספנס הבטלן ממקומו. לא רק העובדות הסוציאליות חשות יאוש. הסופר חש כמותן, כשהוא שם בפיו של ספנס את המלים "אני כבר התרגלתי לקרית-דלות, ואני מפחד שאתגעגע מאוד אם אצטרך להשאר הרבה זמן שם בביסלי-קאונטי".

ארסקין קולדוול כתב על הבעיות החברתיות בדרום ארצות הברית, על העוני ועל הגזענות. כתיבתו זכתה לשבחי הביקורת, אך היתה שנויה במחלוקת באזורים עליהם כתב. כשקוראים את הספר הזה אפשר להבין את ההסתיגויות. אצל סופר אחר, ספנס ומייויס היו מוצגים כקורבנות של חברה מתועשת נטולת לב, המשתמשת באנשים כשיש בהם צורך, ומשליכה אותם כשאינם נחוצים לה. אצל קולדוול, ספנס וחבריו הם לא רק קורבנות, אלא גם אשמים. ספנס הוא חדל-אישים, נטול יוזמה, בעל תפיסת מציאות מעוותת, וחסר כל מודעות עצמית. הוא אדיש להסתלקותה של מייויס, חרד מעזיבתה הצפויה של ליבי רק בשל הכסף שתחדל לתת לו, גונב מאשתו, ממסמס בלי יסורי מצפון את הכסף שיועד לנסיעה. לא המצב הפך אותו לטיפוס השלילי שהנו, המצב רק העצים את תכונותיו. כשהעובדת הסוציאלית מכנה אותו ביאוש "בן-כלבים", לאחר שלא עמד בהבטחותיו, הוא מגיב כמעט בשמחה: "את מדברת בדיוק כמו אנשים משלנו בביסלי-קאונטי […]. "דודיטים בני-הכלבים" היו קוראים לנו. אני פשוט נחלה מגעגועים כשאני שומע את זה. יש שם עוד משפחה אחת בשם דודיט, קרובים-רחוקים שלנו, ולהם קוראים רק: הדודיטים. ואותי ואת משפחתי מכנים כמעט כולם בביסלי-קאונטי בשם: הדודיטים בני-הכלבים. מוזר איך שעלה על דעתך לומר את אותו הדבר". נראה לי שקולדוול ראה את שני צידי המטבע, גם את אי-השוויון המקומם, וגם את האפתיות של גיבוריו. בפיו של ספנס הוא שם את הנימוק לחוסר המעש שלו, נימוק שאולי אינו משכנע כשהוא בא מספנס, אך הוא מייצג נסיבות והלך-רוח: "באיזה אופן שלא תסתכל על זה הסיכום תמיד יהיה אחד. ונדמה לי באמת שדלפונים כמוני וכמוך קיבלו מהחיים תמיד רק קדחת בלי להתחשב עם מאמציהם. וזאת אולי הסיבה שהחלטתי לא לנקוף אצבע יותר. אין פשוט טעם לבזבז את כל החיים על מלחמות והתגברות תמיד, כשאתה יודע שבין-כך הסך-הכל הוא אחד תמיד".

דן בן אמוץ, אביר השפה המדוברת, תרגם ב-1949 בהידור נאה. שעשע אותי הכיתוב שנבחר לתרגום שמות: Maud הפכה למהוד, Libby נכתבה ב-ב' כפולה – ליבבי, וויסקי אוית והיסקי, משמר את ה-h שבמקור whiskey.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, ריאליסטי, שלמרות מרחק הזמן והמקום עדיין רלוונטי. בהחלט מומלץ

Tragic Ground – Erskine Caldwell

ספרית פועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: דן בן אמוץ

הפנינה / ג'ון סטיינבק

"הפנינה" היא נובלה שכתב ג'ון סטיינבק בשנת 1947 על בסיס סיפור עם מכסיקני. סטיינבק אינו מציין את שם המקום ואת התקופה, אולי במתכוון, אך על סמך כמה פרטים בעלילה ניתן להניח שמיקם את סיפורו בלה פאס בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, אחרי הפלישה הצרפתית.

קינו וחואנה הם בני זוג צעירים, שמתגוררים בבקתת קש בישוב דל על שפת הים עם תינוקם קויוטיטו. בני הכפר מתפרנסים ממכירת פנינים, שהם שולים מן הים, לסוחרים בעיר הסמוכה. בפרק הפותח את הספר מכיש עקרב את התינוק. חואנה מוצצת את הארס מגופו, אך אינה מסתפקת בכך, ומחליטה – החלטה יוצאת דופן בכפר – להתייעץ עם רופא. מכיוון שברור שהרופא הלבן לא יטריח את עצמו אל הילידים בכפר, יוצאים השניים אליו. יש ביכולתם להציע בתמורה לשרות רק כמה פנינים דלות, והרופא אף אינו טורח לקום ממקומו ולהעיף בהם מבט. ה"מפגש" בין קינו לרופא מספק את הרקע החברתי לנובלה. קינו אחוז זעם בשל הצורך לבקש עזרה מנציג הגזע שכבש ודיכא את עמו מזה ארבע-מאות שנה, אך מורגל בציות הוא מסיר באופן אוטומטי את כובעו כשהוא ניצב מול שער ביתו של הרופא. הרופא מצדו מתייחס אליו במלים אלו: "כלום אין לי מה לעשות אלא לרפא עקיצות של שרצים בשביל אינדיאנים קטנים? אני דוקטור, לא רופא-בהמות".

בני הזוג חוזרים לביתם, ויוצאים אל הים כשתפילה בליבם למצוא את הפנינה שתאפשר להם לשלם עבור טיפול לבנם, וכמו באגדות הפנינה הזו – "פנינת העולם" יכנו אותה כל רואיה – נגלית בפניהם. לקינו יש שתי שאיפות צנועות, אותן הוא מקווה לממש כשימכור את הפנינה – טקס חתונה עם אשתו וטקס הטבלה לבנו, ושאיפה אחת מהפכנית – להעניק לילד השכלה. קינו מבין כי מה שעומד בין בני הכפר הדל ובין בני העיר המרמים אותם בכל הזדמנות, היא ההשכלה הבסיסית, היכולת לקרוא, להבין את דרכי העולם. חואנה, המפוכחת ממנו, מבינה שהעושר הפתאומי יעורר יצרים רעים. בעולם שבו חיי היליד נחשבים כקליפת השום, בעולם שבו הכסף יענה את הכל, הפנינה המושלמת תעורר תאוות בצע ושאיפת כוח ואלימות. התינוק הצליח להתאושש מעקיצת העקרב, ולכן היא מבקשת להשיב את הפנינה אל הים. קינו מסרב. קורותיהם מכאן ואילך יעמדו בסימן אלימות וסבל, והמחיר שישלמו יהיה היקר מכל.

הוייתה של הפנינה התמזגה עם הוייתם של בני אדם, ואיזה משקע אפל וזר עלה ובא. כל אדם נתייחס פתאם אל הפנינה של קינו, והפנינה של קינו עלתה בחלומותיהם, בחשבונותיהם, במזימותיהם, בתכניותיהם, בעתידותיהם, במשאלותיהם, בצרכיהם, בתאוותיהם, ברעבונותיהם, של הכל, ורק איש אחד עומד בדרך, וזה היה קינו, על כן נעשה במוזר לאויבו של כל אדם.

נשאלת השאלה למה דווקא בשני הצעירים התמימים היכה הגורל. האם המסר הוא לא לחרוג מן המקום שהוקצה לאדם, לא לשאוף? אין להניח שלכך סטיינבק כיוון. הנובלה מצביעה על הסיכון שבתאוות בצע, על החומרנות המשחיתה, על הקולוניאליזם המגונה, וגם על האופן בו רוע מוליד רוע.

"הפנינה" – כשמה כן היא, עגולה ובוהקת. היא מצטיינת בתיאורים צלולים כבדולח ובאבחנות חדות, ונוגעת מאוד אל הלב.

יונתן רטוש תרגם את "הפנינה", תחת השם הבדוי יוסף לוז, כבר ב-1949, ושזר בטקסט חידושי לשון בשפע, חלקם מקשים על הקריאה אך אינם פוגמים כהוא זה באיכות היצירה (סמדר מילוא תרגמה מחדש ב-1988). קראתי את "הפנינה" לראשונה לפני למעלה מעשור, והיא נותרה חקוקה בזכרוני כיצירה יחודית. בקריאה חוזרת התרשמותי ממנה זכתה לאישוש.

מומלץ מאוד

הטקסט המלא באנגלית

The Pearl – John Steinbeck

ספרית פועלים

1949 (1947)

תרגום מאנגלית: יוסף לוז (יונתן רטוש)