נזירה / מרקו לודולי

6409_b2

כשאמרנטה היתה בת שש-עשרה היא הודיעה לאמה על כוונתה להיות נזירה. אמרנטה גדלה כילדה חששנית, בת לאב מהמר ולאם שלדברי בתה, גם היא לא אהבה מאוד את החיים. היא לא היתה דתיה, לא ביקרה בכנסיה, אבל הבינה שהעולם אינו מתאים לה, ובחרה בטוהר וביציבות שמייצגת הנזירוּת: אם נכנסתי למנזר, זה היה כי כאן הבטיחו לי קיבעון מוחלט, משהו כמו אויר ממוזג שאינו מושפע מחילופי העונות: הובטח לי הנצח, או לפחות מקדמה על חשבונו. מספר שנים אחר-כך היא עדיין מיחלת לאות מאלוהים שבחרה נכון, שזהו מקומה, אבל למי שחי בתחושה שהכל הוא לא-כלום, אין נחמה. למי שאינו מאמין, האל מושיט רק את היעדרותו.

במנזר התפקידים אינם מוקצים על פי התאמה, אלא על פי החלטתה של אם המנזר. אמרנטה, שאינה אוהבת ילדים, מתמנה למורה בכתת הגן. כאן מזדמנת לה היכרות עם לוּקה, ילד שתקן ומסוגר, שלמלים הבודדות שהוא אומר היא מתיחסת כאל האות שביקשה ולא קיבלה מאלוהים. בעקבות "הוראותיו" היא מעזה לצאת מן המנזר, לחוות את העולם הבלתי מוגן – שהרי בחרה בטוהר בטרם הכירה את החטא – ולהשלים סוף סוף עם בחירותיה.

סגנונו של מרקו לודולי שירי ונאה, ובמהלך הקריאה חשבתי שהוא מעלתו העיקרית של הספר. לעלילה התקשיתי להתייחס ברצינות, משום שהארועים המתוארים בה נגועים מאוד באוירה של הזיה, והיתכנותם מוטלת בספק. כשישבתי לכתוב את הסקירה הייתי בטוחה שהיא תסתיים באי-המלצה, אבל במבט לאחור, עיקרי הספר, כפי שפורטו למעלה, צפו ועלו מתוך ההזוי והמעורפל, והוא נראה לי כעת מעניין יותר מאשר בעת קריאתו. לפיכך, זו המלצה מלווה הסתיגויות.

Sorella – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2017 (2008)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

מודעות פרסומת

עץ הקזוארינה / סומרסט מוהם

988422

"עץ הקזוארינה" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים, שנכתבו על ידי סומרסט מוהם בעקבות סיוריו במושבות הבריטיות באזור חצי האי המלאי. בדומה לסיפורים שבקובץ מאוחר יותר, "אה קינג", גם כאן מתמקדות העלילות במתיישבים הלבנים, בעוד המקומיים נותרים ברקע, בלתי מפוענחים. במבוא ל"אה קינג" הסביר זאת מוהם בחוסר הנגישות אל נפשם של אנשים שתרבותם זרה לזו המוכרת לו. את הגישה הזו, בתוספת התנשאות אימפריאליסטית, העביר אל גיבוריו, ובמידה רבה היא הנושא המרכזי בסיפורים אלה. לצידה, ובמשולב בה, עוברת כחוט השני בסיפורים תחושת הבדידות העמוקה שחשים האנגלים במושבות, בדידות שהיא במידה רבה פרי אותו כשל להפתח אל השונה ופרי אותו מבט מלמעלה אל תרבויות שבעיניהם הן נחותות.

בכל אחד מסיפורי הקובץ מתרחשת דרמה. ב"לפני המסיבה" חושפת אשה את סוד מותו של בעלה בעת שהייתם בדרום-מזרח אסיה, מוות אלים שנבע מהדרדרותו לשתיה. ב"הדרך הביתה" סובל מתיישב, שעזב מאחור את בת זוגו המקומית, ממחלה מוזרה. ב"תחנת הספר" מתערערת שלוות נפשו של מנהל תחנה שמרן, המתנהל כאילו הוא נמצא באנגליה מבלי לגלות שמץ של הסתגלות למקומו החדש, כשמצטרף אליו עוזר המזלזל בערכיו. ב"כורח הנסיבות" חושפת אשה את קשריו של בעלה עם אשה בת המקום. ב"תו הפחד" חרד מתיישב לבן פן יתגלה שאמו היא בת תערובת. ב"המכתב" הקשר בין גבר לבן לאשה מקומית מוביל לסוף טרגי.

סומרסט מוהם אינו מביע ישירות את דעתו על גיבוריו. הוא מניח לתיאורים לדבר בעד עצמם. באחד הסיפורים הוא מתאר את הנוף המקומי ואת הישוב הלבן, העתק של ישוב בריטי, שצמח בתוכו. בסיפור "תחנת הספר" הוא מקצין את חוסר ההיטמעות של הלבנים במקום באמצעות תיאור אורחות חייו של מנהל התחנה, הלבוש הרשמי שהוא לובש מדי יום לארוחת הערב כאילו הוא מצוי בטרקלין לונדוני, העתונים הבריטים שהוא קורא על פי סדר פרסומם שישה שבועות אחרי שראו אור. הניכור בין המתיישבים לבין ילידי האזור בא לידי ביטוי בוטה בסיפור "כורח הנסיבות", שבו אומר הגבר הלבן על הילדים שילדה לו האשה המקומית, "חשבתי שאוהב אותו יותר מכפי שאהבתי אי-פעם את אמו. אני מניח שהייתי חש כך אילו הוא היה לבן […] אך לא היתה לי תחושת קשר ממשי אליו […] אינני מרגיש שהם שייכים לי". את הזרות העמוקה הוא ממחיש בסיפור "המכתב", שבו אחת הדמויות המניעות את העלילה היא של צ'י סנג, מתמחה במשרד עורך דין לבן, אך למרות מרכזיותו של האיש הוא מתואר שוב ושוב כנטול מבע ובלתי מפוענח, בעוד רגשותיהם של הלבנים מנותחים ומבוארים. מוהם נוקט בסרקסטיות מעודנת, המגיעה לשיאה ב"תו הפחד", שם הגיבור הלבן, ה"נגוע" במה שהוא מכנה "טיפה עלובה של דם ילידי", מייחס תכונות שליליות לילידים, אך ממהר להצדיק את עצמו בפני עצמו כשנדמה לו שיש שמץ של אפשרות שבגין מוצאה של אמו יואשם אף הוא בתכונות אלה. לא במקרה נחשב מוהם לאישיות בלתי רצויה במושבה הבריטית לאחר פרסום סיפוריו.

למרות שהסיפורים נטועים בתקופה מוגדרת ובנוף מוגדר, הם אינם נקראים בהקשרים אלה בלבד. מוהם מיטיב לחדור אל נפש האדם, ואל הכוחות המניעים אותו – קנאה, אהבה, צווים תרבותיים. הסיפורים לוקחים את הקורא אל תקופה אקזוטית רחוקה, ובד בבד מתבוננים בהתנהגות האנושית שאינה תלוית זמן. הפרוזה הבהירה והמיומנת של סומרסט מוהם הופכת את יצירותיו לאל-זמניות, ואני ממליצה גם על ספרו זה.

The Casuarina Tree – Somerset Maugham

ספרית פועלים

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: יהודה פורת

נתיבי שיר / ברוס צ'טווין

41598

כותרת משנה: סודם של האבוריג'ינים האוסטרלים

ברוס צ'טווין היה סופר מסעות, שעיקר פרסומו נבע מספריו "בפטאגוניה" ו"נתיבי שיר", הראשון מתאר מסע בדרום-אמריקה והשני בליבה האדום של אוסטרליה (שני ספרים נוספים שלו, שאינם ספרי מסעות, תורגמו לעברית, "על הגבעה השחורה" ו"אוץ", שניהם מומלצים).

בחלקו הראשון של הספר, צ'טווין מבקר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, נפגש עם הילידים ועם צאצאי המתיישבים הלבנים, ומנסה להבין את התפיסה שמאחורי זמן החלום, שבלשון המערב אולי אפשר להתייחס אליה כמיתולוגיה אבוריג'ינית, אך היא הרבה יותר מזה. זמן החלום מתאר את בריאת העולם כיצירה שירית: האבות הקדמונים הגיחו מתחת לאדמה, כל אחד ואחד מהם מייצג את "הדברים החיים". כל אחד מהם קרא "הנני!"… הנני נחש, הנני קקדו, הנני יערה. בכל צעד קרא כל אב קדמון בשם נוסף. כך שרו את דרכם, וכשהתעייפו "חזרו פנימה". מעשה קדמוני זה של מתן השמות נחשב מאז ועד ימינו אנו כשורת השיר הסודית והמקודשת ביותר של שירת האב הקדמון… בכל מקום שאליו מובילות עקבותיהם, הם הותירו אחריהם שובל של מנגינה. הם עטפו את העולם כולו ברשת של שירים. זמן החלום לא הסתיים עם הבריאה, והוא נוכח בחייהם של האבוריג'ינים, מהווה מסורת וחוק, עד היום. האבוריג'ינים שומרים בסודיות גמורה על עיקרי תפיסותיהם ועל פולחניהם, וגם בספר הזה רב הנסתר על הנגלה. למעשה, בזמן קריאת הספר, וגם אחרי שסיימתי, היתה לי הרגשה שאולי אני יודעת כעת מעט יותר מכפי שידעתי קודם, אבל האבוריג'ינים נותרו לי זרים לחלוטין, כי נסיון להבין אותם במונחי העולם המוכר לי נדון לכשלון.

חציו הראשון של הספר מתאר את מסעו של צ'טווין באוסטרליה, ואת מפגשיו עם דמויות שונות. חציו השני מפליג לדיון בנושאים שהעסיקו את הכותב לאורך שנים: נוודות לעומת התיישבות, תוקפנות מול התגוננות, התפתחותם של מיתוסים, האבולוציה האנושית. הדיון שופע ידע, ציטוטים רלוונטים, אזכור מחקרים, התנסות אישית. לתפיסתו, הצורך לנדוד מוטבע במין האנושי (אחת הראיות היא הדרך להרדים תינוקות בצעידה ובנדנוד), וכשבני אדם נאלצים להתיישב בניגוד לאופיים התגובה היא תוקפנות ואלימות. בניגוד לתפיסת מוצאו של האדם מחברה של ציידים-מלקטים, הוא מייחס לאדם הקדמון אופי שלוו יותר, וסבור שבעבר הרחוק נרדף האדם על ידי טורף שהתמחה באכילת פרימאטים, ושלמרות נצחונו עליו עדיין מוטבע בנו הפחד והדחף להתגונן: האם אין ההיסטוריה כולה חיפוש אחר מפלצות מדומות? נוסטלגיה לאותה חיית-טרף שאיבדנו? לאותו אביר שירד באצילות מהבמה – והניח אותנו לנפשנו עם הנשק בידינו?

"נתיבי השיר" מבעבע רעיונות ואבחנות, ונוגע בנושאים רבים, ביניהם קולוניאליזם, דת, התפתחות השפה, אבולוציה, האופי האנושי, מיתולוגיה ועוד ועוד. הוא מזכיר על קצה המזלג, אך די בכך כדי לעורר מחשבה, את הניצול שמנצלים סוחרי אמנות את הציירים הילידים, את המיסיונריות, את התפרקות הערכים בחברה האבוריג'ינית. הספר ממוקם באוסטרליה, אך נודד בעקבות נדודיו של צ'טווין חסר המנוח ותאב הדעת. לא כל מסקנותיו מקובלות עלי. כשהוא כותב, לדוגמא, "הלבנים מנסים שוב ושוב לשנות את העולם, כדי להתאים אותו לחזון המפוקפק שלהם על העתיד. האבוריג'ינים מרכזים את כל האנרגיה הנפשית שלהם בהשארת העולם כפי שהוא. באיזה אופן הדבר הזה נחות יותר?", אני רואה בכך אידאליזציה פשטנית, שמייתרת את השאיפה לשיפור ואת חדוות ההגשמה, ועומדת בסתירה לאורח חייו של צ'טווין עצמו, שביקש ללמוד עוד ועוד ולהבין, ולא להסתפק בעולם כפי שהוא. מכל מקום, נהניתי "להתווכח" אתו תוך כדי קריאה.

סגנונו של הספר בחציו הראשון הוא סיפורי. חציו השני מורכב מאוסף של רשימות שכתב במהלך השנים, קטעי מחשבות, מפגשים עם חוקרים, ציטוטים נבחרים. קצת הפריעה לי הקופצנות והקטיעוּת. הקריאה מבחינתי נעה הלוך ושוב בין התפעלות לקוצר רוח, בין הסכמה לדחיה, אבל בסיכום כולל הספר ריתק אותי, העשיר, הרחיב מעט את ההיכרות הראשונית שלי עם תפיסת העולם האבוריג'ינית, ושמור לו כעת מקום של כבוד בין ספרי מסעות וגילוי.

The Songlines – Bruce Chatwin

ספרית פועלים

2003 (1987)

תרגום מאנגלית: עופר שור

ילד יום א' / אינגמר ברגמן

46043

"ילד יום א'" מתרחש במהלך חודש אחד בבית הקיץ של משפחת ברגמן. כמו רבים מתושבי הערים בשבדיה, גם משפחת סבתו של אינגמר ברגמן, שהיה אז בן שמונה וכונה בפי משפחתו פּוּּ, החזיקה בית נוסף מחוץ לעיר, אליו התכנסו הילדים והנכדים. משפחתה של קארין, אמו של פו, לא חיבבה את אביו אריק, וכדי להמנע מחיכוכים במהלך החופשה הקיצית המשותפת, החליטה קארין לקיים משק בית נפרד במרחק כרבע שעת הליכה מבית אמה.

שמו של הספר נגזר מן האמונה שילד שנולד ביום ראשון ניחן בכושר ראיה על חושי, מסוגל לראות נשמות, רוחות וגמדים. פו היה ילד שכזה, נמשך אל סיפורי הרוחות שרווחו בסביבה, מפוחד ומרותק בעת ובעונה אחת. באותם חושים חדים, בהם התבונן בעולם הדמיון, הביט גם בבני משפחתו ובו עצמו, וכשכתב את "ילד יום א'" (התסריט והספר) למעלה מששים וחמש שנים מאוחר יותר, יכול היה לתאר בפרטי פרטים מדויקים את סביבתו ואת תחושותיו. כושרו התיאורי הוא אחד המרכיבים הבולטים בספר. הנה דוגמא אקראית לאופן בו הוא משלב מראה וריח וקול לתמונה אחת מושלמת:

אור השמש החזק לוהט אל מול מחסן המטענים והתחנה, אל מול מסילת הברזל והרציף. ריח של זפת וברזל מלובן. רחוק, ליד הגשר, רוגש הנהר, החום מרצד על פסי הרכבת המוכתמים בשמן, האבנים מתיזות ניצוצות. שקט והמתנה. החתולה השמנה רובצת פרקדן על הקרון. מהמסילה הרחוקה נשמעות נשיפות דחוקות.

הספר מתאר אפיזודות שונות מאותו קיץ, ומתייחס לדמויות השונות שאכלסו את הבית – משפחה, קרובים ואנשי שרות – אך הוא מתכנס בעיקר לדמותו של האב, שאותה חקר הסופר גם ביצירות אחרות. אריק ברגמן היה כומר קפדן, נתון למצבי רוח, נוקט בעונשים גופניים. פרק ארוך בספר מוקדש לנסיעה משותפת של האב והבן אל כנסיה בה הוזמן האב לשאת דרשה, נסיעה שנעה בין חיוך לדמע:

כרגע יש לאבא מצב רוח טוב, זה ברור. אבל מסע עם אבא הוא תמיד מבצע מסובך, אי-אפשר לדעת איך זה יגמר. לפעמים נמשך מצב הרוח כל היום, אך לפעמים, בלי לדעת את הסיבה, נכנסים השדים באבא, והוא נעשה הפכפך, מרוחק ועצבני.

הסופר, שמספר כאמור ממרחק ניכר של זמן, סוטה לעתים מן העבר הרחוק אל העבר הקרוב יותר, ואל יחסיו עם אביו המזדקן. בילדותם של ילדיו של הכומר, כפי שמספר לו בנו שנים אחר-כך, שלט הפחד. אף פעם לא ידעו מה יכעיס אותו, מה יגרום לו להתפרץ. ארבעים שנה אחר-כך, כשאביו נוטה למות, אומר הסופר לאשה שטיפלה בו: "אני מסתכל בו וחושב על מה שאני אמור לשכוח, ואני לא שוכח. אני אמור לסלוח, ואני לא סולח כלום. יכולתי לפחות להרגיש חיבה כלשהי, אבל אני לא יכול לגרום לעצמי להרגיש איזושהי חיבה. הוא זר לי. הוא אף פעם לא יחסר לי. לאמי אני מתגעגע. כל יום אני מתגעגע אליה. את אבא כבר שכחתי. אני לא מתכוון לאיש שנמצא שם וגוסס למוות, אותו אני בכלל לא מכיר, אלא את האיש שהיה לו תפקיד בחיי, הוא נשכח ואיננו. לא, בעצם, זה לא נכון. הלוואי ויכולתי לשכוח אותו". עשרים שנה מאוחר יותר, בעת כתיבת הספר, הוא חש אחרת: "הסצנה המתוארת לעיל התרחשה לפני יותר מעשרים שנים. יחסי אל אבי השתנה כמעט לחלוטין […] התחלתי לחקור את חייהם המוקדמים יותר של הורי, את ימי ילדותו וצמיחתו של אבי […] אני מושיט לו יד ומבקש את סליחתו, עכשו, היום, ברגע זה". יפה בעיני היכולת לתאר את התחושות המשתנות בנאמנות, מבלי לשנות את תיאור העבר לאור ההווה.

קראתי את הספר לראשונה לפני למעלה מעשור. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "חסרי הנחת", ספרה של בתו של ברגמן, לין אולמן. מעניין להיווכח בקוים הדומים ביניהם, ובחלחול של תכונות מדור לדור. הבת תיארה אב שהדייקנות היתה חשובה לו מאוד. האב מספר על בית שהתנהל על פי לוח זמנים קבוע. הבת חיטטה בעבר, עוד קודם להולדתה, כדי להבין את הוריה ואת חייה, אביה נהג באותה הדרך. שניהם מספרים על ילדותם בגוף שלישי, כאילו במנותק ממי שהם בבגרותם. וגם פו ואביו אולי לא היו כל כך שונים זה מזה: בסיומה של אותה נסיעה משותפת אומר האב לפתע, "גם אני ילד יום ראשון".

"ילד יום א'" הוא ספר רגיש ומרגש, כתוב מצוין, על ילדות ועל אבהות, על דפוסים שמוטבעים בילדות ונשארים לתמיד, על שגיאות ועל הבנה. בהחלט מומלץ.

Söndagbarn – Ingmar Bergman

ספרית פועלים

1997 (1993)

תרגום משבדית: חנה קרוגיוס-קלמר

מי הרג את פאלומינו מולרו / מריו ורגס יוסה

0770000158064

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי

רקע טרגי / ארסקין קולדוול

12187812069718

"רקע טרגי" מתרחש בשכונת מצוקה, המכונה קרית-דלות,  בדרום ארצות הברית בשנת 1944. ספנס דודיט עזב את ביתו בביסלי-קאונטי, יחד עם אשתו מוד ושתי בנותיו, ליבי ומייויס, כדי לעבוד בבית חרושת ליצור חומרי נפץ, תעשיה שפרחה בשל מלחמת העולם השניה. כל עוד המפעל סיפק תעסוקה, המשפחה חיתה ברווחה יחסית. כשהמפעל נסגר לקראת סיום המלחמה, מצאו עצמם הפועלים ללא מקורות מחיה. רובם לא יכלו אף להרשות לעצמם את דמי הנסיעה חזרה למקומות מהם הגיעו, וכמובן לא היה באפשרותם לשלם עבור צרכים בסיסיים כמו מזון ודיור.

כשהגיע הנה לראשונה מצא דלת פתוחה בכל אשר פנה […]. כל זה, כמובן, מכיון שעבד בבית-החרושת לחמרי-נפץ, וכל שלישי-בשבוע היה מקבל את התשלום של ששים-ושניים דולאר וחמישים סנט […]. לאחר שנסגר בית-החרושת דומה שנשתנו תכונות האנשים בן-לילה. המכונית ורוב רהיטי החדר הוחרמו, וגובי-מסים התחילו מופיעים מדי יומיים ומאיימים עליו בגירוש. וכשהרעב החל לכרסם אותו ואת משפחתו סירבו החנוונים לתת לו בהקפה.

במציאות החדשה אנשים חיו מן היד אל הפה, ילדות יצאו לצוד גברים תמורת פת לחם, נשים חלו מיאוש, גברים מצאו מפלט במשקה. מזלה של משפחת דודיט שפר עליה יחסית, בזכות הבת הבכורה ליבי בת העשרים, שהצליחה להתפרנס, כנראה ביושר, ומדי פעם נתנה להוריה כסף. ליבי המפוכחת הבינה שעליה לחלץ את עצמה מקרית-דלות ולשוב לביסלי-קאונטי, וכאשה לבדה לא תוכל לעשות זאת. חתונה עם עריק מן הצבא היתה הכרטיס שלה החוצה. לעומתה, מייויס בת השלוש-עשרה, בדומה לרבות מבנות גילה, הסתגלה למקום, אולי מפני שבשל גילה הצעיר לא חשה געגועים למקום בו נולדה. משום שאביה לא חדל לדבר על שיבה הביתה, קמה מייויס והסתלקה, ומצאה לעצמה מקום בבית בושת.

בשל גורלה של מייויס הגיעו אל הבית עובדות סוציאליות, האחת צעירה בתחילת דרכה, תמימה ולהוטה להצליח, השניה ותיקה נטולת אשליות. מטרת שתיהן להרחיק את המשפחה מקרית-דלות כדי להציל את מייויס, שבעצמה אינה מעונינת להנצל. מאמציהן יעלו בתוהו, ורק כספו של בעלה של ליבי יצליח להזיז את ספנס הבטלן ממקומו. לא רק העובדות הסוציאליות חשות יאוש. הסופר חש כמותן, כשהוא שם בפיו של ספנס את המלים "אני כבר התרגלתי לקרית-דלות, ואני מפחד שאתגעגע מאוד אם אצטרך להשאר הרבה זמן שם בביסלי-קאונטי".

ארסקין קולדוול כתב על הבעיות החברתיות בדרום ארצות הברית, על העוני ועל הגזענות. כתיבתו זכתה לשבחי הביקורת, אך היתה שנויה במחלוקת באזורים עליהם כתב. כשקוראים את הספר הזה אפשר להבין את ההסתיגויות. אצל סופר אחר, ספנס ומייויס היו מוצגים כקורבנות של חברה מתועשת נטולת לב, המשתמשת באנשים כשיש בהם צורך, ומשליכה אותם כשאינם נחוצים לה. אצל קולדוול, ספנס וחבריו הם לא רק קורבנות, אלא גם אשמים. ספנס הוא חדל-אישים, נטול יוזמה, בעל תפיסת מציאות מעוותת, וחסר כל מודעות עצמית. הוא אדיש להסתלקותה של מייויס, חרד מעזיבתה הצפויה של ליבי רק בשל הכסף שתחדל לתת לו, גונב מאשתו, ממסמס בלי יסורי מצפון את הכסף שיועד לנסיעה. לא המצב הפך אותו לטיפוס השלילי שהנו, המצב רק העצים את תכונותיו. כשהעובדת הסוציאלית מכנה אותו ביאוש "בן-כלבים", לאחר שלא עמד בהבטחותיו, הוא מגיב כמעט בשמחה: "את מדברת בדיוק כמו אנשים משלנו בביסלי-קאונטי […]. "דודיטים בני-הכלבים" היו קוראים לנו. אני פשוט נחלה מגעגועים כשאני שומע את זה. יש שם עוד משפחה אחת בשם דודיט, קרובים-רחוקים שלנו, ולהם קוראים רק: הדודיטים. ואותי ואת משפחתי מכנים כמעט כולם בביסלי-קאונטי בשם: הדודיטים בני-הכלבים. מוזר איך שעלה על דעתך לומר את אותו הדבר". נראה לי שקולדוול ראה את שני צידי המטבע, גם את אי-השוויון המקומם, וגם את האפתיות של גיבוריו. בפיו של ספנס הוא שם את הנימוק לחוסר המעש שלו, נימוק שאולי אינו משכנע כשהוא בא מספנס, אך הוא מייצג נסיבות והלך-רוח: "באיזה אופן שלא תסתכל על זה הסיכום תמיד יהיה אחד. ונדמה לי באמת שדלפונים כמוני וכמוך קיבלו מהחיים תמיד רק קדחת בלי להתחשב עם מאמציהם. וזאת אולי הסיבה שהחלטתי לא לנקוף אצבע יותר. אין פשוט טעם לבזבז את כל החיים על מלחמות והתגברות תמיד, כשאתה יודע שבין-כך הסך-הכל הוא אחד תמיד".

דן בן אמוץ, אביר השפה המדוברת, תרגם ב-1949 בהידור נאה. שעשע אותי הכיתוב שנבחר לתרגום שמות: Maud הפכה למהוד, Libby נכתבה ב-ב' כפולה – ליבבי, וויסקי אוית והיסקי, משמר את ה-h שבמקור whiskey.

בשורה התחתונה: ספר מעניין, ריאליסטי, שלמרות מרחק הזמן והמקום עדיין רלוונטי. בהחלט מומלץ

Tragic Ground – Erskine Caldwell

ספרית פועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: דן בן אמוץ

הפנינה / ג'ון סטיינבק

הפנינה

"הפנינה" היא נובלה שכתב ג'ון סטיינבק בשנת 1947 על בסיס סיפור עם מכסיקני. סטיינבק אינו מציין את שם המקום ואת התקופה, אולי במתכוון, אך על סמך כמה פרטים בעלילה ניתן להניח שמיקם את סיפורו בלה פאס בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, אחרי הפלישה הצרפתית.

קינו וחואנה הם בני זוג צעירים, שמתגוררים בבקתת קש בישוב דל על שפת הים עם תינוקם קויוטיטו. בני הכפר מתפרנסים ממכירת פנינים, שהם שולים מן הים, לסוחרים בעיר הסמוכה. בפרק הפותח את הספר מכיש עקרב את התינוק. חואנה מוצצת את הארס מגופו, אך אינה מסתפקת בכך, ומחליטה – החלטה יוצאת דופן בכפר – להתייעץ עם רופא. מכיוון שברור שהרופא הלבן לא יטריח את עצמו אל הילידים בכפר, יוצאים השניים אליו. יש ביכולתם להציע בתמורה לשרות רק כמה פנינים דלות, והרופא אף אינו טורח לקום ממקומו ולהעיף בהם מבט. ה"מפגש" בין קינו לרופא מספק את הרקע החברתי לנובלה. קינו אחוז זעם בשל הצורך לבקש עזרה מנציג הגזע שכבש ודיכא את עמו מזה ארבע-מאות שנה, אך מורגל בציות הוא מסיר באופן אוטומטי את כובעו כשהוא ניצב מול שער ביתו של הרופא. הרופא מצדו מתייחס אליו במלים אלו: "כלום אין לי מה לעשות אלא לרפא עקיצות של שרצים בשביל אינדיאנים קטנים? אני דוקטור, לא רופא-בהמות".

בני הזוג חוזרים לביתם, ויוצאים אל הים כשתפילה בליבם למצוא את הפנינה שתאפשר להם לשלם עבור טיפול לבנם, וכמו באגדות הפנינה הזו – "פנינת העולם" יכנו אותה כל רואיה – נגלית בפניהם. לקינו יש שתי שאיפות צנועות, אותן הוא מקווה לממש כשימכור את הפנינה – טקס חתונה עם אשתו וטקס הטבלה לבנו, ושאיפה אחת מהפכנית – להעניק לילד השכלה. קינו מבין כי מה שעומד בין בני הכפר הדל ובין בני העיר המרמים אותם בכל הזדמנות, היא ההשכלה הבסיסית, היכולת לקרוא, להבין את דרכי העולם. חואנה, המפוכחת ממנו, מבינה שהעושר הפתאומי יעורר יצרים רעים. בעולם שבו חיי היליד נחשבים כקליפת השום, בעולם שבו הכסף יענה את הכל, הפנינה המושלמת תעורר תאוות בצע ושאיפת כוח ואלימות. התינוק הצליח להתאושש מעקיצת העקרב, ולכן היא מבקשת להשיב את הפנינה אל הים. קינו מסרב. קורותיהם מכאן ואילך יעמדו בסימן אלימות וסבל, והמחיר שישלמו יהיה היקר מכל.

הוייתה של הפנינה התמזגה עם הוייתם של בני אדם, ואיזה משקע אפל וזר עלה ובא. כל אדם נתייחס פתאם אל הפנינה של קינו, והפנינה של קינו עלתה בחלומותיהם, בחשבונותיהם, במזימותיהם, בתכניותיהם, בעתידותיהם, במשאלותיהם, בצרכיהם, בתאוותיהם, ברעבונותיהם, של הכל, ורק איש אחד עומד בדרך, וזה היה קינו, על כן נעשה במוזר לאויבו של כל אדם.

נשאלת השאלה למה דווקא בשני הצעירים התמימים היכה הגורל. האם המסר הוא לא לחרוג מן המקום שהוקצה לאדם, לא לשאוף? אין להניח שלכך סטיינבק כיוון. הנובלה מצביעה על הסיכון שבתאוות בצע, על החומרנות המשחיתה, על הקולוניאליזם המגונה, וגם על האופן בו רוע מוליד רוע.

"הפנינה" – כשמה כן היא, עגולה ובוהקת. היא מצטיינת בתיאורים צלולים כבדולח ובאבחנות חדות, ונוגעת מאוד אל הלב.

יונתן רטוש תרגם את "הפנינה", תחת השם הבדוי יוסף לוז, כבר ב-1949, ושזר בטקסט חידושי לשון בשפע, חלקם מקשים על הקריאה אך אינם פוגמים כהוא זה באיכות היצירה (סמדר מילוא תרגמה מחדש ב-1988). קראתי את "הפנינה" לראשונה לפני למעלה מעשור, והיא נותרה חקוקה בזכרוני כיצירה יחודית. בקריאה חוזרת התרשמותי ממנה זכתה לאישוש.

מומלץ מאוד

הטקסט המלא באנגלית

The Pearl – John Steinbeck

ספרית פועלים

1949 (1947)

תרגום מאנגלית: יוסף לוז (יונתן רטוש)

 

הדוח של דוקטור ברודי / חורחה לואיס בורחס

0770000145115

"הדוח של דוקטור ברודי" הוא הספר הראשון של בורחס שאני קוראת. עד לאחרונה היתה לי רתיעה בלתי מוסברת ממנו, והספר הזה שחרר אותי ממנה. מעיון בכמה מקורות ברשת למדתי שהסיפורים בקובץ נמנים עם יצירתו המאוחרת יותר של הסופר, והם בהירים ופשוטים יותר מיצירות קודמות שלו. בורחס עצמו מעיד על סיפוריו אלה בפתח דבר לספר: "ניסיתי, לא אדע באיזו מידה של הצלחה, לכתוב סיפורים ישירים […] ויתרתי מראש על ההפתעות […] בקיצור, העדפתי למלא ציפיה יותר מאשר לגרום להפתעה [..] עתה, משעברתי את גיל השבעים, אני מאמין שמצאתי את הקול שלי".

בספר אחד-עשר סיפורים קצרים, כתובים בהידוק, בעלילה ממוקדת ללא פיתולים שאליהם בורחס מתייחס כ"סגנון הבארוק". אין להבין מכך שאין בסיפורים עומק או התרחשויות בלתי צפויות, אבל המינוריות של העלילות, שרובן ככולן כרוכות באלימות, משרה הלך-רוח של פשטות מטעה.

את הסיפור הראשון, "הבשורה על פי מארקוס", בורחס מכתיר בהקדמה לספר כ"אולי הטוב שבקובץ" (השיפוט העצמי הזה שעשע אותי). הסיפור מפגיש בן טובים, בתלזאר אשפינוזה, עם משפחה כפרית בורה, ונסיונו לקרב אותם אל הבשורה מסתיים בטרגדיה. הסיפור תורגם מחדש על ידי אורי בן-דוד, וניתן לקרוא אותו, בתוספת פרשנות במאמר שבקישור.

בסיפורים האחרים בקובץ נפגוש בחור ביישן ומבוזה הנאלץ להצטרף למעשה שוד, שתי ציירות יריבות, שני יריבים מגויסים למלחמה, ונידונים לגורל משותף, אשה שנופלת קורבן ליחסי אהבה-שנאה בין אחים, אלמנה שמתגלה כרוצחת, ועוד. הסיפור האחרון הוא זה שעל שמו נקרא הספר, והוא מושפע בגלוי ממסעו האחרון של גוליבר וממפגשו עם שבט יאהו.

הספר עמוס אזכורים של אישים וארועים מן ההיסטוריה של ארגנטינה ושל שכנותיה. את מיעוטם הכרתי, כמה מהם חיפשתי ברשת, אבל לנוכח מספרם הגדול בחרתי להתרכז בעלילות הבדויות ולחדול ממחקר של הרקע. אני מניחה שאיבדתי בכך מימד נוסף, אולי חשוב, של הסיפורים, אבל הצד האנושי שבהם, שהוא גלובלי, די היה בו כדי שאעריך אותם ואהנה מקריאתם.

אני שמחה ש"גיליתי" את בורחס, ואשמח לקרוא יצירות נוספות שלו.

El informe de Brodie – Jorge Luis Borges

ספרית פועלים

1976 (1970)

תרגום: צבי וולובסקי וחיים פלג

אחי גיבורי התהילה / הווארד פאסט

31-4933b

"אחי גיבורי התהילה" ראה אור באוקטובר 1948. הימים ימי מלחמת העצמאות, מלחמת העולם השניה והשואה הן עדיין זכרון קרוב וחי. הווארד פאסט עוסק בנושאי אותה תקופה באמצעות הסיפור ההיסטורי של מרד החשמונאים, אותו הוא מקדיש "לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק-יומין ובלתי-נשלם על חירות האדם וכבודו".

הספר מסופר ברובו מפיו של שמעון הנשיא, היחיד מחמשת האחים החשמונאים ששרד את הקרבות. שמעון מעלה על הכתב את קורות המרד ואת קורות משפחתו במענה לשאלותיו של לנטולוס סילאנוס, שליח הסנאט הרומי, שבא ליהודה כדי להכיר את היהודים, וכדי להבין כיצד הצליח עם קטן של עובדי אדמה להגיר במשך שנים את דמה של מעצמה. אחד מפרקי הספר נכתב מפיו של הרומאי, ובו התרשמויותיו והמלצותיו.

הווארד פאסט נצמד לתיאורים ההיסטוריים, כפי שנכתבו בספר החשמונאים, תוך שהוא נוטל לעצמו את חירות הסופר, הן בהשמטת פרטים על מנת להתמקד במה שעיקרי בעיניו, והן בהרחבת הפן האישי שנוסך שמעון בסיפורו. הוא מרחיב בתיאור היחסים בתוך המשפחה, מעניק אופי וביוגרפיה פרטיים לגיבורי המרד, ובורא עולם חי ותוסס במודיעין וביהודה של אז. לא ארחיב בתיאור המרד, הדברים מוכרים וידועים, וניתן לקרוא עליהם במקורות רבים.

המרד החשמונאי עומד במרכזו של הספר, אך נדמה שפאסט ייחס את משמעות מיוחדת דווקא לפרק שכתב הרומאי. פרק זה עומד על יחודו של העם היהודי, על קשי עורפו, על התבדלותו מן העמים האחרים, על המחלוקות הפנימיות בתוכו, על תפיסותיו הדתיות והחברתיות היחודיות, אך בעיקר על דבקותם הבלתי מתפשרת של רבים מבני העם בעקרון החירות. למרות שנאת המלחמה, למרות השאיפה לחיות בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעבור החירות ראוי לאחוז בנשק. דברים אלה אמנם מיוחסים לתקופת החשמונאים, אך קיבלו מן הסתם משמעות נוספת על רקע מלחמת העצמאות שהתחוללה, כאמור, בעת פרסום הספר. הרומאי חוזר ומסביר מדוע היהודים מעוררים בו טינה, למרות כמה תכונות חיוביות שמצא בהם, וטוען: "צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד, הן של זו הוא לאו של זו, ואין נכנעת, גם אין להביאן לעמק-השווה ולעשותן בנות-ברית". דומה כי דורות עתידיים רבים דוברים מפיו.

הספר תורגם בשנות החמישים על ידי רות ליבנית, בסגנון שהוא עירוב של שפת אותה תקופה עם סממנים תנכיים ותלמודיים. יושנה של השפה מעניק לספר גוון קדום משהו, המשתלב היטב בעלילה, ואין בו כדי להכביד על הקורא.

להרחבה על השפעתו העמוקה של הספר בתקופתו וגם לאחריה, אני ממליצה לקרוא את המאמר המעניין שכתב אלי אשד.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר. מלבד המסרים שבגינם נכתב, מדובר בספר מעניין ומעורר רגש, והאכפתיות שבה נכתב ניכרת ומדבקת.

My Glorious Brothers – Howard Fast

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

1959 (1948) מהדורה מחודשת 2009

תרגום מאנגלית: רות ליבנית

מדליונים / זופיה נלקובסקה

31-6183_m

הסופרת הפולניה זופיה נלקובסקה היתה חברה בועדה לחקירת פשעי הנאצים בפולין. הועדה גבתה עדויות מקורבנות ומעדי ראיה, ואף ביקרה במקומות בהם בוצעו הפשעים. בספרה "מדליונים", שראה אור שנה אחרי המלחמה, קיבצה שמונה סיפורים המבוססים על העדויות. למרות שמדובר בארועי אמת, ולמרות הרקע התיעודי של הסיפורים, זוהי יצירת פרוזה, כתובה בתמצות וחודרת אל הלב. הפער בין הסגנון המעט פיוטי לעובדות המתוארות בסיפורים רק מדגיש את האימה ואת הזעזוע.

הספר נפתח בסיפור מהפך קרביים, "פרופסור ספָּנֶר". רודולף ספנר, יליד גרמניה, ניהל את המכון האנטומי בדנציג במהלך המלחמה. נלקובסקה מתארת ביובש את עשרות הגופות שמצאה הועדה בביקור במכון, כולן גופות של אסירים שהוצאו להורג, חלקן ערופות ראש. אחד מעובדי המכון, צעיר פולני, מספר על הטיפול בגופות, ועל התהליך שפיתח ספנר להפקת סבון מן השומן: "הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב […] אמא בבית גם היתה נגעלת מזה. אבל הוא היה מסתבן טוב, אז היא השתמשה בו לכביסה […] אני התרגלתי, כי היה טוב…". נלקובסקה מניחה לפתחו של הקורא גם את ההבנה שגילו כלפי ספנר עמיתיו הפולנים. הצעיר הפולני אומר כמעט בהערכה: "בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…", ופרופסור פולני אף מוצא לספנר צידוק: "גרמניה ידעה באותה תקופה מחסור ענק בשומנים. לכן התחשבות במצבה הכלכלי של הארץ וטובת המדינה יכלו להניעו לכך"…

ב"תחתית" מספרת אשה מבוגרת, שבעלה ושני ילדה נלקחו ממנה וגורלם אינו ידוע, על העינויים שעברה כאסירה במחנות ריכוז ובבתי חרושת לתחמושת. היא עברה דברים כאלה שאף אחד לא היה מאמין. היא עצמה לא היתה מאמינה אם זאת לא היתה האמת. לא אכפת לה כלום, רק הסברת פנים, רק שאנשים יאירו לה פנים, כי היא עברה הרבה.

ב"אשה של בית קברות" הסופרת משוחחת עם אשה שמטפחת את הקברים. האשה מתארת את חייה בסמוך לחומת הגטו, שם שמעה יומם ולילה צעקות ובכי, וראתה אנשים קופצים מחלונות בתיהם אל מותם כדי לא להלקח בידי הגרמנים. האשה הביעה זעזוע, הצטערה בגינם של היהודים – "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם", אבל למען שלוות נפשה מצאה צידוק לזוועה: "אם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…".

"ליד מסילת הרכבת" הוא סיפורה של צעירה, שהצליחה להמלט מרכבת המוות, אך כשקפצה נפצעה בברכה, ואבדה לה היכולת לקום וללכת. זקנה רחמנית אחת נתנה לה חלב ולחם בסתר. גבר צעיר סירב להביא לה תרופה מבית המרקחת, אך הסכים להביא וודקה וסיגריות. תושבי האזור התגודדו סביבה, איש לא העז להרים אותה מן האדמה ולהביאה למקום מחבוא.

ב"דבוירה ז'לונה" נפגשת הסופרת עם אשה יהודיה ששרדה, יחידה ממשפחתה. היא בת שלושים וחמש, אך נראית זקנה, ללא שיניים, ללא עין. דבוירה מספרת על נסיונותיה להתחבא ולשרוד בעצמה, עד שלא יכלה עוד: "אז הלכתי למיידנק, שם היו נותנים מעט מאוד לחם וקצת מרק בשתים-עשרה". לקראת סופה של המלחמה הועברה עם בית החרושת בו עבדה לצ'סטוכובה, שם שוחררה על ידי הסובייטים.

ב"ויזה" מתארת אסירת מחנות, יהודיה שהתנצרה ונכלאה כפולניה, חוויה יומיומית במחנה בו היתה כלואה. כדי לשמור על נקיון הבלוקים היו האסירות מורחקות מהם למשך שעות היום. את השעות האלה בילו באחו (Wiese בגרמנית), בקור, בלבוש מינימלי, צמודות זו לזו בגוש צפוף כדי לשמור על חום גופן.

"אדם חזק" מתאר את תהליך ההשמדה בחלמנו, וביער ז'וכוב הסמוך אליו. המספר הוא גבר צעיר, שבזכות חוסנו נותר בחיים, והוטל עליו לחפור בורות לקברי אחים. כשזיהה בין הגופות את אשתו ואת שני ילדיו, נשכב עליהן וביקש שיירו בו: "לא רצו לירות בי. הגרמני אמר: "האיש חזק, יכול עוד לעבוד היטב". הוא הכה אותי באלה עד שקמתי".

בשבעה הסיפורים הראשונים הסופרת היא בעמדת המאזין, והיא מייחדת חוויה נפרדת לכל סיפור. בסיפור האחרון "מבוגרים וילדים באושוויץ" היא כותבת על תחושותיה נוכח ההשמדה: "אם אנו תופסים בדעתנו את ההיקף העצום של המוות המהיר – ללא קשר לפעילות מלחמתית – שהתרחש על אדמת פולין, הרי שלצד האימה הרגש החזק ביותר שאנו חווים הוא תמהון". התמהון הוא נוכח ההבנה כי בנוסף לארגון המוקפד של הנאצים, אנשים רבים פיתחו מיוזמתם שיטות ודרכים לאכזריות ולרצח על פי נטיותיהם האישיות. היא כותבת על המקומות הלא ידועים ברבים, שהתגלו במהלך עבודת הועדה, על הונאת הקורבנות, על התועלת הכלכלית שצמחה לגרמניה מתעשית המוות, על העושר הפרטי שהפיקו המנהיגים, על אנשים שלא היו חייבים לנהוג באכזריות, אך בחרו לעשות זאת, והיא מנסה להבין איך אנשים לכאורה נורמטיבים נתנו שחרור ליצרים כל-כך אפלים. ליד אלה היא נותנת מקום גם לאחרים, בעיקר רופאים, שתמכו בחלשים מהם וניסו להציל חיים בתנאים לא תנאים. לא כוח עליון או כוח זר גרם לכל הספל, אלא, כפי שהיא כותבת במוטו, "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

"מדליונים" הוא ספר צנום, שבסיפוריו הקצרים מקיף את אימת התקופה מכמה זויות, חלקן פחות מוכרות לי, כמו זו שב"אשה של בית קברות". חשיבותו בעדויות שבו, יחודו בתקופה בה נכתב, וכוחו ועוצמתו נובעים מן התכנים, אך במידה רבה גם מהסגנון העדין בו בחרה הסופרת להציג אותם.

Medaliony – Zofia Nałkowska

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (1946)

תרגום מפולנית: רינה גנוסר ודוד ויינפלד