מה שאבד בזמן / נורית גרץ

כותרת משנה: ביוגרפיה של ידידות

עמוס עוז ונורית גרץ היו ידידים קרובים במשך למעלה מארבעה עשורים. תחילת היכרותם בבקשתה של נורית, סטודנטית לתואר שני, להפגש עם הסופר, שהיה מושא התזה שלה. הוא אמנם ניסה לפטור את עצמו בטענה שהכל כתוב בספרים ובמאמרים, אבל לאחר שהתעקשה נפגשו. מה שהחל כמפגש של סופר מוכר עם סטודנטית מעריצה, הפך לידידות אמיצה ופוריה. אי שם במהלך השנים השתעשע עמוס ברעיון להפקיד בידי נורית את כתיבת הביוגרפיה שלו, וכששבו לדבר בנושא ברצינות בימים בהם כבר חלה בסרטן, ממנו לא יחלים, ביקש שלא תהיה זו ביוגרפיה מחניפה, ושלא תתפרסם בחייו. כפי שניתן לצפות ממי שכתבה שלוש ביוגרפיות יחודיות – "אל מה שנמוג" אודות אמה דבורה גרץ, "על דעת עצמו" אודות בעלה עמוס קינן, ו"ים ביני לבינך" אודות רחל המשוררת – גם "מה שאבד בזמן" אינו ביוגרפיה במובן היבש של המילה. כמו קודמיו, הספר הוא פסיפס של פרקי חיים משולבים בקטעי הגות, וכמובן ביצירתו של עוז ששיקפה במידה רבה את חייו ואת תפיסתו את עצמו ואת עולמו.

"מה שאבד בזמן" הוא סיפור אינטימי וציבורי גם יחד. נורית גרץ מכניסה את הקוראים אל תוך הידידות בין משפחתה למשפחתו של עוז, מספרת על שיחות הטלפון הקבועות בינה ובין הסופר בכל יום ראשון בבוקר, מנהג שהוא הקפיד עליו, כפי שהקפיד על מועדים קבועים לשיחותיו עם ידידים נוספים. היא מצטטת פתקאות שכתב וקטעי שיחות, בנושאים אישיים ובעניני ספרות. הקוראים מוזמנים אל הדשא של משפחת עוז בחולדה, ואל ביתה של משפחת קינן-גרץ במוצא, אל תמונות מחיי הילדים, ולהבדיל אל ערש הדווי של "עמוס שלי", כפי שהיא מכנה את עמוס קינן, ושל עמוס נשוא הספר.

מן הפרקים הנפרדים, שכל אחד מהם מגובש סביב נושא מסוים, וכל אחד מהם מעוטר בפתיחתו בציטוטים מדברי השניים או מדברי אחרים אודות עוז האיש ויצירתו, מתגבשת דמותו של הסופר, השונה להפתיע מתדמיתו המוכרת. עוז הציבורי, הגבר הנאה, הבטוח בעצמו, החתום על ספרים מצליחים ומעוטר פרסים בינלאומיים, מתואר בספר כמי שמעולם לא התאושש מהתאבדותה של אמו, ארוע טראומטי שהותיר אותו מצולק ומעורער לתמיד. באחד משיאי הספר הוא אומר: "זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו […] אני מבקש ממך שתכתבי, תכתבי עם הפנים למשפחה שלי. תספרי להם שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים, ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי להם שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אדם בעולם ולא הצלחתי, כן אמללתי". את ההקפדה על שיחות הטלפון הקבועות מייחסת הכותבת לאותו גורם ראשוני, למחויבות להשאר נאמן, לא לעזוב איש, לא לגרום אכזבה.

בשל אותה צלקת, עוז היה מיוסר בשל עוול שגרם לכאורה למי שהיתה חברתו לפני שנישא לנילי. בשנותיו האחרונות הצליחה האסיסטנטית שלו לאתר את האשה, וניתנה לו ההזדמנות להתנצל ולפרוק את המשא שרבץ עליו. למרבה ההפתעה – ואולי לא, שהרי זו דרכו של זכרון להשתנות ולהתקבע – אותה אשה סיפרה סיפור שונה לחלוטין אודות יחסיהם. כמו ב"על דעת עצמו" וב"אל מה שנמוג", הזכרון ותעתועיו והשפעותיו על ההווה הם מנושאי הכתיבה.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לספרות ולקולנוע, ובאופן טבעי התיחסותה למכלול יצירתו של עוז משתלבת בספר. כמי שקוראת כל ספר בנפרד, ואינה נותנת דעתה על הזרימה מספר לספר, מצאתי עצמי מרותקת אל אופן הקריאה המכליל של גרץ, והתעורר בי רצון לשוב אל הספרים שקראתי (ולקרוא לראשונה את אלה שעדיין לא קראתי), תחת ההנחיה שלה, כפי שהיא באה כאן לידי ביטוי, ולמצוא בספרים פנים שלא הייתי מודעת להם.  

למרות שהספר נכתב באהבה ובהערצה לא נעדרת ממנו ביקורת על הספרים הפחות טובים של עוז, אי שם באמצע הדרך מן החשכה והתנים של ספרים כמו "מיכאל שלי" אל תדר אחר, של רחמים וחסד וחמלה, ששיאו ב"סיפור על אהבה וחושך". החשיפה הכנה של נורית גרץ מרגשת, אבל חשתי אי נוחות בפרק הארוך המתאר את מאבקו של עוז בסרטן. ייאמר לזכותה של הסופרת שלא הסתירה את "טרחנותה" שלה, ואף הודתה שלראשונה בהיכרותם עמוס עוז כעס עליה כשלחצה עליו לכתוב כדרך להרפא. תיאורי המחלה אמנם נוגעים ללב, והפירוט הדקדקני שלהם ממחיש את הכאב ואת חוסר האונים, אבל יש בהם לטעמי ניחוח מורבידי ומציצני. מכל מקום, בספר מרגש ומרובה שיאים זה, תחושת אי הנוחות בטלה בשישים.

"מה שאבד בזמן" הוא ספר מקורי, חכם ומרגש, כתוב ביד אמן, ומומלץ מאוד.

 

דביר

2020

אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

פרק ראשון

ראיון עם הסופר אודות הספר

 

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון

הספן על גבי הסוס / אירוינג סטון

ג'ק לונדון, יליד ינואר 1876, נולד לעוני ולמצוקה בסביבה שלא עודדה קריאה והשכלה. ב-1913, בן שלושים ושבע בלבד, נחשב אחד הסופרים המובילים בעולם. שכר הסופרים שקיבל היה גבוה, ספריו תורגמו לשפות רבות, והמבקרים לא חסכו בסופרלטיבים. באוגוסט אותה שנה נשרף "בית הזאב", שלונדון השקיע בו את מרצו ואת כספו וראה בו את עתידו, וחייו החלו להדרדר. בנובמבר 1916 נמצא מת בחדרו. בעבר רווחה הדעה שהתאבד, אך כיום מקובל להניח שמותו בא עליו בשל מחלת כליות ומנת יתר של מורפיום שנלקחה בטעות.

אירוינג סטון, שבאמתחתו ביוגרפיות מוצלחות רבות, ביניהן של מיכלאנג'לו, של ואן גוך ושל לינקולן, מגולל את סיפור חייו של לונדון שנה אחר שנה. הביוגרפיה המקיפה עוסקת בחייו הפרטיים של לונדון, מרחיבה על נסיבות כתיבת ספריו, וממקמת את הסיפור הפרטי על רקע התקופה. ניכר שסטון מעריך מאוד את מושא כתיבתו, הן כאדם והן כסופר פורץ דרך, אך כביוגרף אובייקטיבי הוא אינו מעלים עין מחסרונותיו, ואף מעביר תחת שבט ביקורתו אחדים מכתביו. הספר נכתב ב-1938, כשני עשורים לאחר מותו של לונדון, כשהזכרונות ממנו עדיין חיים ומגובים בעדויות של מכרים. סטון מספר רק את מה שידוע לו, וכשאינו יודע הוא מציין זאת. כשנראה לו שהעדויות אינן אמינות, הוא מסייג את הדברים באומרו כי "הרי זו דוגמא מובהקת של זכרונות שאדם מחברם לאחר מעשה". מן הסתם הרחיב מדמיונו באשר לדברים שהתרחשו בחדרי חדרים, אך הביוגרפיה עושה רושם אמין, והיא בגדר תיעוד המסופר כפרוזה. לונדון עצמו שילב בספריו פרטים ביוגרפים רבים, אולם את האוטוביוגרפיה שלו לא הספיק לכתוב. הוא תכנן לקרוא לה בשם "הספן על גבי הסוס", וסטון שאל את שמה לספרו.

על ג'ק לונדון נכתב בעקיפין בעיתונות בעודו עובר בבטן אמו. האם, פלורה ולמאן, ניסתה, כך מסופר, להתאבד, מכיוון שבן זוגה, ויליאם צ'אני, סירב להנשא לה ולגדל את הילד. פלורה, אשה מלודרמטית, שהיתה ידועה כספיריטואליסטית, ילדה את הבן למרות התנגדות אביו הביולוגי, וכשהיה הילד כבן שנה נישאה לג'ון לונדון, אלמן ואב לשתי בנות. ג'ק ראה בלונדון את אביו, ואליזה, הבת הבכורה של ג'ון, הפכה לדמות המשמעותית בחייו מילדותו ועד מותו. בהיותו כבן עשרים כתב לצ'אני וביקש לדעת האם הוא אביו. צ'אני הכחיש. אירוינג סטון מייחס משמעות רבה לתכונותיו של צ'אני, שהוטמעו בגנים של ג'ק, וקבעו את מהלך חייו. צ'אני היה איש ספר, תאב ידע שאותו חלק במאמרים רבים. בנו, שכאמור לא פגש אותו, התקשה להסתגל לגורל של עבודת פרך בעבור פרוטות, ונפשו יצאה לקריאה וללימוד. "פיזית יכול לשאת בעול העבודה", כותב סטון, "אך מזגו לא הוכשר לעמל מוכני. מהיותו בן משכיל, שירש מאביו שכל פעלתני ועירני ודמיון תוסס, היתה לו העבודה כסם מוות, והוא מרד בה". הספריה היתה מקום המפלט שלו, ספרים התלוו אליו באשר הלך, ואת כל שראו עיניו נהג להעלות על הכתב. בשנים מאוחרות יותר, אחרי שהתגלגל משוד צדפות לנוודות ולחיפוש זהב, כשגמר בנפשו להיות סופר, בולמוס צבירת הידע שלו קיבל משנה תוקף: כדי להיות סופר ראוי לשמו, זקוק הוא לידיעה מעמיקה ולכשרון הכתיבה. הוא האמין כי מחשבה צלולה תביא לידי כתיבה צלולה, אך כיצד יגיע לביטוי מובהק אם השכלתו פגומה ומחשבתו מבולבלת? ואם בעלת ערך תהא מחשבתו, משמע גם כתיבתו תהא בעלת ערך. הוא האמין בעובדות ובחקירה המדעית, וכפר באמונות.

על מהלך חייו של ג'ק לונדון ניתן לקרוא ברשת, וכמובן בספר עצמו, ולא ארחיב בענין זה. מן המתואר בספר ניתן להתרשם שלונדון היה אדם יוצא דופן בנדיבות לבו – אליזה, שניהלה את כספיו, העידה כי מחצית מהכנסתו נמסרה לזולת. הוא היה אמיץ בדבקותו בסוציאליזם בתקופה בה דיעותיו היו בלתי פופולריות ("השיחות עמו שפורסמו בעיתונים היו כמין חקירה פתולוגית לגבי יצור משונה ובלתי נורמלי"), וגם בעתות של מחסור תרם  מאמרים והרצה ללא תמורה בנושא זה. שפע הכתבים שהותיר, למרות חייו הקצרים, נבע מחריצות בלתי מתפשרת. יום העבודה שלו החל השכם בבוקר, הוא קבע לעצמו מכסת מילים יומית מחמירה, ולא סטה ממנה. הוא היה הרפתקן עיקש, ששקע בחובות ודבק בתכניות פרועות למרות אינספור מעקשים, וכך התגלגל, בין השאר, לאלסקה כמחפש זהב, לקנדה כנווד, ליפן ככתב צבאי, לגיהינום של איסט אנד באנגליה במסווה, ולהוואי על סיפונה של ספינה מתפרקת בליווי צוות בלתי מקצועי (וגם בתנאי השיט הקשים בים הסוער המשיך לכתוב את מכסת המילים היומית שתוצאתה "מרטין עדן"). הוא שמר אמונים לחבריו ולמי שתמכו בו, ביניהם המינקת שלו מאמי ג'ני, אסר להשיב ריקם פניהם של מבקשי עבודה בחוותו (בשיא פעילותו העסיק למעלה ממאה עובדים, וכלכל אותם ואת בני משפחותיהם), והיה מחויב עמוקות למשפחתו, כולל אמו ההפכפכת, שלא העניקה לו אהבת אם, ואף סכסכה את חייו עם אשתו מאוחר יותר. לצד אלה, הוא לא ראה רע ביחסים מיניים מחוץ לחיי הנישואים (לונדון התחתן פעמיים), האמין בעליונות הגזע האנגלו-סכסי (אמונה שצרמה לי בשולי "פנג הלבן"), ולדברי סטון לא היה מסוגל לתאר דמות אשה שאינה ממעמד הפועלים.

ג'ק לונדון האמין כי למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, בכוחה של האנושות לחולל גדולות ונצורות, ועתיד מזהיר צפון לה במאה העשרים… את אמונתו באדם תרגם לחיי המעשה ואמר כי, "אינני סבור כי מפני שפסולים בעיני מומיהם של חברי, חייב אני לחדול מלאהבם". גם כשחבריו רימו אותו וניצלו אותו, הדחיק והתעלם. השריפה שאחזה ב"בית הזאב" היוותה נקודת מפנה גם מבחינה זו, ולא רק מן הבחינה הכלכלית, מכיוון שהתעורר חשד מוצק שהמבנה הוצת. אשתו כתבה מאוחר יותר שהשריפה הרגה משהו בתוכו.

אחרי שראה אור ספרו הראשון, "בנו של זאב", הביקורות יצאו מגדרן: "סופר מבטן ומלידה.. אמן כביר ועצום… נוגע בשורשיי הדברים… עדינות הרגשה וטביעת עין מהירה". סטון עומד על חשיבותו פורצת הדרך של לונדון, שהטמיע את הנעימה השכלתנית ברומן המודרני, חרג לגמרי מכתיבה סכרינית המתחנפת לקהל, ונחשב אבי הספרות הפרולטרית באמריקה. ספריו של לונדון עסקו במגוון נושאים, ביניהם סיפורי אלסקה, אבולוציה ("בטרם היות האדם") וסוציאליזם ("עקב הברזל"). למרות הערצתו הברורה לכתיבתו של לונדון, סטון סבור ש"פנג הלבן" אינו מגיע לרמתו של "קול קדומים" (דעתי הפוכה), ועל "הגברת הקטנה של הבית הגדול" הוא כותב כי זהו "ספר מלאכותי בתכלית, מאומץ ומוגזם" (וגם כאן דיעותינו חלוקות).

סיפור חייו של ג'ק לונדון ראוי לספר, ואירוינג סטון עשה מלאכה מצוינת בהעלותו אותו על הכתב. "הספן על גבי הסוס" הוא ספר מרתק על אדם מרתק, מומלץ בהחלט.

 

Sailor on Horseback – Irving Stone

ספרית פועלים

1943 (1938)

תרגום מאנגלית: רפאל אליעז

וירג'יל וביאטריס / יאן מרטל

936714

"וירג'יל וביאטריס" נפתח בספר שנכשל עוד לפני שראה אור. הנרי, סופר שכתב שני ספרים מצליחים, החליט לכתוב על השואה באופן שונה מהמקובל. לדבריו, היצוג הספרותי של השואה הוא רובו ככולו מסוגת הריאליזם ההיסטורי, בעוד ארועים טראומטיים אחרים בהיסטוריה האנושית זכו ליצוג ספרותי בדיוני. לדעתו, אין הצדקה לכך שהטיפול הספרותי בשואה שונה. הספר שכתב במשך כחמש שנים הורכב משני חלקים, האחד פרוזה בדויה והשני מאמר. כדי לא לתת לחלק אחד עדיפות על פני השני, הציע לשלב אותם זה בזה כ"ספר היפוך", הווה אומר שני מערכי עמודים נפרדים, הפוכים זה מזה ובגבם זה לזה. המו"לים, שהיו אמורים לפרסם את הספר, הסבירו לו בעקיפין, אך בבירור, כי הרומן מייגע, המאמר שברירי, ורעיון ספר ההיפוך הוא לא יותר מגימיק. משום שהרגיש כי קולו הושתק, החליט לוותר על הכתיבה. הוא שכנע את אשתו לעזוב את עבודתה, ושניהם יחד הרחיקו מביתם בקנדה לעיר גדולה, אולי באירופה אולי באמריקה, ששמה לא נמסר, שם שוקע הנרי, שאת ספריו כתב בשם עט, באנונימיות. הקשר היחיד שלו עם עברו כסופר מתקיים באמצעות מכתבי קוראים שהמו"לים וסוכניו מעבירים אליו.

אחד המכתבים שהנרי מקבל מגיע מאדם, שאף שמו הנרי. המכתב מכיל קטע ממחזה, ופתק המבקש מהסופר עזרה. מכיוון שהכותב מתגורר בעיר בה השתקע הנרי, הוא מחליט לשלשל את תשובתו לתיבת הדואר של הכותב בעת שייצא לטייל עם כלבו. כשהוא מגיע אל היעד מתברר לו כי מדובר בסדנתו של מפחלץ, אדם חמור סבר, נטול חוש הומור, ממוקד לחלוטין בעבודתו ובכתיבת המחזה. ביאטריס ווירג'יל, שני גיבורי המחזה הקרויים על שם שתי דמויות בקומדיה האנושית של דנטה, הם אתון וקוף שאגן הרוכב על גבה, שפוחלצו על ידיו. השניים מסתובבים ומשוחחים במדינה, שהיא בעצם חולצת פסים. וירג'יל חרד "כי הוא קוף שאגן בעולם שלא רוצה קופים שאגנים". ביום בהיר אחד הוא מגלה שהאזרחים במדינתו נחלקים לשתי קטגוריות – אזרחים ולא-אזרחים – והוא עצמו נמנה עם האחרונה. השניים עוברים זוועות, והשאלה המרכזית שמעסיקה אותם, וכך גם את שני ההנרי, היא "איך נדבר על מה שקרה לנו יום אחד כשזה ייגמר?". לוקח להנרי הסופר זמן ארוך מדי להבין שלא הכחדת בעלי חיים היא הנושא שמעסיק את הנרי המפחלץ, אלא זכר השואה. נדרש רמז ברור, אזכור של רחוב נובוליפקי 68, שם התגלה ארכיון עונג שבת, כדי שהסופר, וגם הקוראים, יבינו שמה שהטיף לו הסופר בתחילת הספר, הווה אומר כתיבה אחרת על השואה, אכן הולך ומתממש כאן. כיצד חווה המפחלץ את השואה? את זאת יבין הנרי רק ברגע האחרון.

ההעדפה הברורה שלי בספרות שואה היא ספרי עדות וספרי מחקר. אני סבורה שהסיפורים האישיים, על אינספור גווניהם השונים, עוצמתיים דיים, ואין צורך בקישוטים ספרותיים ובזוועות מומצאות כדי לחדד את המסר העולה מהם. יחד עם זאת, אני לא דוחה על הסף ספרות אלגורית, כפי ש"וירג'יל וביאטריס" מנסה להיות. הבעיה בספר הזה היא שלוקח לו יותר מדי זמן, יותר מדי גיבובי מלים, כדי להגיע ללב הענין, ולכן הוא רוב הזמן טרחני וחסר מיקוד. כשהוא ממוקד, בתחילתו ובסיומו, הוא קולע אל השערה.

בסיומו של הספר כותב הנרי פרק פרוזה ראשון אחרי שנים. שמו של הפרק "משחקים לגוסטב", כשם אחת הדרכים שהמציאו וירג'יל וביאטריס כדי לדבר על מה שעבר עליהם. הפרק מורכב משאלות מוסריות קצרות ונוקבות, כולן מתיחסות לארועי השואה, והאחרונה שבהן נוגעת ישירות בנושא הזכרון: "רופא מדבר אליך: "הגלולה הזאת תמחק את זכרונך. אתה תשכח את כל סבלך ואת כל אובדנך. אבל תשכח גם את כל עברך". האם תבלע את הגלולה?".

קשה להמליץ על הספר משום הטרחנות שבו. יחד עם זאת, הוא מיוחד, מדויק כשהוא ממוקד, ובדרכו מעורר מודעות לתקופה הטראומטית ולתוצאותיה. אסכם אם כך בהמלצה מסויגת.

Beatrice and Virgil – Yann Martel

מודן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

המידע / מרטין איימיס

278617

"המידע" הוא סיפורם של שני סופרים. ריצ'רד טל וגווין בארי חלקו חדר בתקופת לימודיהם. שניהם טיפחו שאיפות ספרותיות. ריצ'רד נחשב המוכשר שבהם, גווין דשדש מאחור, כותב ביקורות על ספרים של אחרים. בעת התרחשות עלילת הספר, כשהשניים כבני ארבעים, מצבם התהפך. ריצ'רד פרסם שני ספרים, שאיש אינו זוכר, והוא מתפרנס מכתיבת ביקורות, ומעריכת כתבי יד אצל מו"ל, המפרסם הכל, ללא בקרת איכות, תמורת תשלום נכבד שהוא גובה מן הכותבים. גווין הוא כוכב. ספר שכתב הפך לרב מכר, וכך גם המשכו. "האם יתכן שגווין נתקל במקרה אוניברסלי, בקול ההוא המדבר אל הנפש האנושית ובשמה? לא. גווין נתקל במקרה במכנה המשותף הנמוך ביותר", כך סבור ריצ'רד. ריצ'רד מתגורר עם אשתו ועם בניו בשכונה מידרדרת, גווין חולק בית מפואר עם אשתו בת האצולה. השניים עדיין נפגשים בארועים חברתיים, משחקים ביליארד, טניס ושחמט, שבהם ריצ'רד הוא המנצח הקבוע. אבל מתחת לפני השטח הידידותיים רוחשת בלבו של ריצ'רד קנאה, המתגלגלת לשנאה. היה על ריצ'רד לחכות ולראות אם ההתנסות באכזבה תעשה אותו מריר או אדם טוב יותר. היא עשתה אותו מריר.

הספר הוא רב נושאי. אחד הנושאים המרכזיים הוא עולם הספרות. מרטין איימיס מתאר את שלל היבטיו של עולם זה, שאינו מרחף בספירות רוחניות, אלא נִפרט ליומיום המעשי. הוא כותב על יחסי הציבור, על הקשר עם סוכנים ספרותיים, על פרסום יצירות בלתי ראויות שכותביהן מוכנים לשלם – הוצאה לאור "עצמית" לא היתה בדיוק הפשע המאורגן, אבל היו לה קשרים הדוקים עם זנות – על ביקורות ספרות והמניעים הזרים שמאחוריהן, על השיקולים שאינן ממין הענין בהענקת פרסים והכרה. קנאת סופרים היא מטבע הדברים נושא מהותי בספר, ואצל ריצ'רד היא הולכת ומקצינה, כשהוא נוקט מבחר שיטות למנוע מגווין לכתוב, החל בהטרדתו בעיסוקים גוזלי זמן – הוא שולח לו את עיתון סוף השבוע רב הדפים ביותר שביכולתו למצוא, ומצרף פתק אנונימי הממריץ את גווין לקרוא כל מילה – דרך הפעלת אלימות פיזית, ועד הכפשת אישיותו. איימיס מתייחס גם לציבור הקוראים ולהעדפותיו, מציג יחס הפוך בין איכות הקריאה למעמדו החברתי של הקורא. מכיוון שרובו של הספר נכתב מנקודת המבט של ריצ'רד, הממורמר, הקנאי והעוין, כל אחד מן ההיבטים הללו צבוע בגוונים של אפור עד שחור. רק כתיבה מסוג זה שלו, כתיבה שגורמת כאב ראש וקוצר נשימה למי שמנסה לקרוא אותה, נחשבת ראויה בעיניו.

תיאוריהם של המכאובים הפוקדים את המנסים לקרוא את כתב היד האחרון של ריצ'רד מדגימים את ההיבט הקומי של הספר. בתוך הספר המורכב, והקודר למדי, מצאתי את עצמי לעתים צוחקת, אבל רוב הזמן היה זה צחוק מן הסוג שמעורר מראהו של אדם המחליק על קליפת בננה. כשעורו של גווין משחים בשמש, עורו של ריצ'רד מווריד ומתקלף. כשריצ'רד שולח בריון להכות את גווין, הבריון מתבלבל ומכה אותו. כשריצ'רד כמעט בוגד באשתו, הוא מסתבך עם אשה שמצפה ממנו להתגרש ומאיימת בהתאבדות. כי ריצ'רד הוא כזה – מגושם נפשית, ביש מזל באשמת עצמו, מגנט לצרות ולמכאובים. קשה לרחם עליו, אולי משום שהוא כל כך מרחם על עצמו, תוך שהוא חש איכשהו נעלה על כולם. באמצעותו משגר איימיס חיצים, משוננים ושנונים, בנושאים שהוא מבקש לתאר, ובדרך כלל לגנות.

נושא מרכזי לא פחות מן הספרות הוא תפיסת הגבריות. רוב הזמן הנושא הזה נבחן דרך חייו של ריצ'רד, שאינו מצליח לפרנס את משפחתו, ומבלה שעות ארוכות בעבודות בית ובטיפול בילדיו. את הגברים המבלים עם ילדיהם בפארק המשחקים הוא מכנה כנועים, ועל השהות עם ילדיו הוא חושב כך: "עד אמצע בוקרו של יום שלישי כבר ידע ריצ'רד למה נשים אינן עושות שום דבר ואינן מביאות שום תועלת ואינן מגיעות לשום הישגים ואינן תורמות שום דבר לשום דבר. כלומר, לשום דבר קבוע. זה לא מפני שהן יולדות ילדים בהכרח. זה מפני שהן מבלות בחברת ילדים". יחסיו עם אשתו, שמאבדת את סבלנותה נוכח הסחבת שהוא נוהג בחייו, הם חלק ממכלול תפיסתו את עצמו כגבר, למרות שמכה בו ההכרה כי ג'ינה הפכה עם השנים למבוגרת והוא לא. הדיון המתמשך בתפיסה זו הוא קצת מיושן בעיני. אולי ב-1995, שנת פרסום הספר, הוא היה חדשני ופורץ דרך.

יחד עם הנושא הקודם, ואולי כחלק ממנו, ריצ'רד חווה את משבר גיל הארבעים. הוא חש זקן, מודע מאוד להיותו בן אלמוות. שוב ושוב הוא הוגה בגורלם של הכוכבים, בגורלה של השמש, יודע שגם הם ימותו, וחש קטן וזניח עוד יותר.

איימיס משגר את גיבוריו לארצות הברית. גווין יוצא למסע קידום של ספריו, וריצ'רד יוצא אתו כדי להכין כתבת דיוקן אודותיו. באופן מפתיע, הסוכנת של ריצ'רד, זו שקבלה מיגרנה אחרי חמישה עמודים מכתב היד שלו, איתרה עבורו מוציא לאור שפרסם את כתב היד, מה שמאפשר לאיימיס לנהל שני ארועים יחצניים במקביל, עם כל ההבדלים הצפויים. נדמה לי שהסופר בחר במסע מעבר לים לאו דווקא כדי לפתוח עוד עלילות מקבילות, אלא כדי להביע את דעתו על האמריקאיות, דעה בלתי מחמיאה. "אם תשכב ער בעיר הגדולה תשמע אותו כמו הצרצור הצורמני של כנפי הצרצרים בלילה של מיאמי – את הקידוח החרקי המאנפף של צרכים ונוירוזות", מרגיש ריצ'רד.

רוב הזמן, כאמור, הספר מסופר מנקודת מבטו של ריצ'רד. יש נטיה, אם כך, לראות בגווין קורבן, שלא באשמתו. אבל בחלקו הרביעי והאחרון של הספר מציג איימיס את גווין כפי שהוא באמת בתוך ביתו, מקולף מתדמיתו המהוגנת והמצוחצחת. לא עוד סופר חובב פרסום, אלא נרקיסיסט אובססיבי, המחפש אישור ואישוש בכל פינה. לא רק ריצ'רד הוא "גבר הולך לאיבוד", גם גווין המצליח הוא במידה רבה כזה. אבל לגווין עומדת הצלחתו, והוא משתמש בפירותיה כדי לשבור את הקשר המוזר הקושר יחדיו את שני הגברים הללו.

"המידע" הוא ספר מורכב ושופע. אודה שלא ירדתי לסוף כל רעיונותיו. כך, לדוגמא, איימיס משלב בסיפור פושע חובב פורנוגרפיה, שמלבד תפקידו כשוט בידי ריצ'רד הוא כנראה מייצג פן נוסף של הגבריות. קצת הלכתי לאיבוד בעולמו.

התרגום היווה אתגר, בין השאר בשל משחקי מילים ושעשועי לשון כפולי משמעות שאיימיס מרבה בהם. נראה לי שורד שוסמן עשתה עבודה נאמנה.

קשה לסכם את הספר. הוא מבריק רוב הזמן, רציני וקומי גם יחד, קודר ללא נחמה, ופה ושם מעט מיושן. בסך הכל חווית קריאה מעניינת ושונה.

The Information – Martin Amis

כנרת

1998 (1995)

תרגום מאנגלית: ורד שוסמן

הדיירים / ברנרד מלמוד

הדיירים

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי

965140

הלן מק'גיל, בת שלושים ותשע, חיה כבר חמש עשרה שנים בחווה יחד עם אחיה אנדרו. בעוד אנדרו, שהפך בשנים האחרונות לסופר מצליח, נעלם לימים ארוכים או שוקע שעות בכתיבה, הלן רתוקה לחווה ולמטבח. הוא כותב ספרים, היא, כהגדרתה, כותבת אנתולוגיה של ששת אלפים ככרות לחם. יום אחד מופיע על סף הבית רוג'ר מיפלין, ובפיו הצעה לאנדרו. רוג'ר, המכונה בפיו מכריו פרופסור, הוא הבעלים של פגסוס הסוסה ושל פרנסוס, הקרון הרתום אליה, ובו ספרים שהוא מוכר בדרכים. אחרי שנים של נדודים הוא מבקש להתיישב בברוקלין ולכתוב, ואת כל רכושו הוא מבקש למכור לאנדרו. באותה שעה אנדרו נמצא מחוץ לבית, והלן, שיודעת שאחיה יתפתה לעִסקה ובעקבותיה ייצא שוב לשיטוטיו, מחליטה ספונטנית להיענות להצעה ולצאת להרפתקה משל עצמה. היא משאירה לאחיה מכתב, בו היא מבשרת לו שתיעדר כחודש – "זה מה שהמגזינים קוראים לו מרד הנשיות" – ומסתלקת. הפרופסור מצטרף אליה כדי להדגים לה את אמנות המכירה.

"פרנסוס על גלגלים" הוא בראש וראשונה מחווה אוהבת לספרים ולסִפרות. אינספור קישורים לעולם היצירה שלובים בספר, החל בשמה של הסוסה, פגסוס, כשמו של הסוס המיתולוגי המכונף, שרקיעת פרסותיו יצרה את המעיין המקודש שעל הר המוזות, ובשמו של הקרון, פַּרְנָסוּס, כשמו של ההר היווני המקודש, משכנן של השירה ושל הסִפרות. הלן ורוג'ר נשבעים בשמם של סופרים – "חי עצמותיה של ג'ורג' אליוט", ויצירות ספרותיות משמשות להם כדימויים. רוג'ר נושא בלהט דברים על הצורך בעידוד הקריאה, ושולח עקיצה אל המוציאים לאור – "הם כותבים לי מכתבים בדבר ערך המוצר, ואני כותב להם בחזרה בדבר איכות המוצר". כשמכריו של רוג'ר שומעים שנכלא בבית-סוהר, הם מזכירים את יחסו לספרות המונית: "הוא התעלל במישהו שקרא את ניק קארטר ואת ברטה מ' קליי? זה כנראה הפשע היחיד שהוא מסוגל לעשות". הספרים והסִפרות הם בדמו של רוג'ר, והתלהבותו מדביקה את הלן, כמו גם את לקוחותיו.

מלבד אהבת הספרים והאמונה ביתרונות של חינוך לקריאה, הספר משמיע מסר ברור בדבר מעמדן של הנשים. למראה שני גברים מתגוששים, הלן אומרת בציניות, "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי", רומזת אל המשבצת ההיסטרית המיועדת לנשים בספרים ובחיים. כשאנדרו מביע מחאה על עזיבתה של הלן, היא מתקוממת מול הנחתו שהוא רשאי להסתלק כרצונו והיא אינה רשאית לנהוג כך. ועל היעדרותן של נשים מעולם הסִפרות היא אומרת חד וחלק: "אין אשה במדינה שמתיישבת לחמש עשרה דקות רצופות בין שעת הזריחה לשקיעה, אלא אם כן יש לה חצי תריסר משרתים. ואין אדם שלומד דבר מה על סִפרות בלי לשבת רוב חייו. אז הנה לכם".

למרות מסרים אלה ומסרים חדים אחרים, כמו החובה לעשות את המיטב בכל עיסוק, גופני או רוחני, "פרנסוס על גלגלים" נקרא בעיקר כסיפור אהבה. אהבה לספרים, לטבע ולחיים, ואהבה בין גבר ואשה. שכן, כפי שרוג'ר כתב ביומנו, "אחרי ככלות הכל, הספרים אינם עולם אמיתי, ומעת לעת אנו נעשים רעבים לקשרים קרובים יותר, אנושיים יותר".

יהונתן דיין תרגם יפה, והספר, שכבר מלאו מאה ואחת שנים להוצאתו לאור לראשונה, עומד היטב במבחן הזמן. כמובטח על כריכתו, הקריאה בו מהנה, ומעוררת חיוך ומצב רוח חיובי. בהחלט מומלץ.

Parnassus on Wheels – Christopher Morely

זיקית

2012 (1917)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

בית פושקין / אנדריי ביטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d799d7aa_d7a4d795d7a9d7a7d799d79f2

הספר נפתח ברוח השוטפת ברחובות לנינגרד. בהיכנסה דרך חלון פרוץ למבנה שהיה בעברו ארמון וכעת מכון מחקר, היא מוצאת על רצפת אחד החדרים גופת גבר כבן שלושים. זהו לְיוֹבָה אודויֶבצֶב, הדמות הראשית שב"חזית" הספר. בשלושת חלקי "בית פושקין" מוצגים חייו של ליובה משלוש זויות שונות. החלק הראשון – "אבות ובנים", כשם יצירתו של טורגנייב – עוסק ביחסיו עם אביו, שממנו הוא מבקש לבדל את עצמו, ביחסיו עם הדוד דיקנס, מכר של המשפחה ששב מגלות, וליובה מדמה שהוא הוא אביו האמיתי, וביחסיו עם סבו, שבמשך שנים רבות האמין שמת. החלק השני – "גיבור זמננו", כשם יצירתו של לרמונטוב – סובב סביב חיי האהבה של ליובה וסביב יחסיו המורכבים עם מיטישטייב, חברו ויריבו. החלק השלישי – "פרש עלוב", הכלאה של "פרש הנחושת" של פושקין ו"אנשים עלובים" של דוסטויבסקי – מתרחש בלילה אינטנסיבי אחד, ששיאו דו קרב בין ליובה למיטישטייב.

קשה לדבר על עלילה ב"בית פושקין" במובן המסורתי של התרחשויות סיפוריות. אולי מדויק יותר לדבר על תמונות חיים, נקודות בזמן במהלך חייו הקצרים של ליובה. ובעצם התמונות הללו גם הן אינן "מטרת" הספר. אני מגששת למצוא הגדרה לספר, כדי שניתן יהיה לתת לו כיסוי סקירתי ממצה, אבל הספר מסרב להתכנס להגדרה ממוסגרת אחת. מופע זיקוקים עולה על הדעת, אוסף מרהיב של רעיונות, של עומק פילוסופי ושל חדות פסיכולוגית. הספר הוא מסוג "מצמצת – פספסת": אי אפשר לקרוא אותו "מלמעלה", כל מילה מחייבת תשומת לב.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיים בברית המועצות בשלהי תקופת סטלין ובתקופה שאחריו. אנשים מוקעים, נלקחים, נעלמים, שבים. יחסי הכוחות החברתיים משתנים, אמנות ה"מה מותר לומר למי" מתפתחת, הצנזורה שוררת. רוח התקופה מכתיבה את חיי היומיום, נוכחת בכל, בחיי המשפחה, בבחירות המקצועיות.

נושא מרכזי עוד יותר, בעצם הנושא הראשי, הוא הספרות הרוסית ועבודת הסופר. החל משמות חלקי הספר וכלה בביאורים שבסופו, החל בכינויו של הדוד דיקנס וכלה בעבודת המחקר של ליובה, הספרות הרוסית היא חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות כולן. ויותר מזה, הספרות בכלל, היצירה הספרותית, היא הנושא שאתו מתמודד ביטוב: האם ניתן לתאר את המציאות בספר? היכן "מוצב" הסופר היודע-כל? מהם יחסי הגומלין בין הסופר לגיבורו? איך נולד רעיון לספר וכיצד הוא מתפתח? ביטוב עוצר לדון בנושאים אלה ודומיהם במהלך הספר, שובר את רצף העלילה – אם ניתן לדבר על עלילה – לטובת הדיון, משלב אותם בחיי דמויותיו.

"בית פושקין", אם כך, מושרש עמוק בתרבות הרוסית ובחוויה הסובייטית. ביטוב אמנם מציין לקראת סיום שנדרשת היכרות עם הספרות ברמת תיכון בלבד, אך הוא מכוון, כמובן, לתיכון רוסי. למרות זאת, הספר מתגבר על מכשלת המקומיוּת, והחוויה שהוא מציע גלובלית, מכוונת לכל בן תרבות.

הספר מרבה בהערות שוליים, חלקן של הסופר עצמו, שאינן קוטעות את הרצף. כמה מן ההערות מפנות לביאורים בסוף הספר, אך נמנעתי מלדלג לשם תוך כדי קריאה. אחרי סיומו ה"רשמי" של הספר פניתי לקרוא את הביאורים ברצף. ההסברים הללו, חלקם קצרים חלקם ארוכים, הם ברובם קטעי הגות יפיפיים, היכולים להקרא כעומדים בפני עצמם. דברי הפתיחה לביאורים מקפלים בתוכם כמה מרעיונותיו המעניינים של ביטוב, והנה כמה משפטים מתוכם לטעימה מחווית הספר: מכוח ההתמד של הכתיבה ובהתחשב ביחסיו עם הגיבור שלו […] ניגש המחבר תכף ומיד לביאורים, שכתב כביכול בשנת 1999 הגיבור [..] למהדורת היובל של הרומן. כך ניתנה לגיבור האומלל הזדמנות להתחשבן עם המחבר: תוך כדי שמירה על יושרו האקדמי הוא שקד לגלות את פרצופו האמיתי של המחבר בעזרת טיעונים מנומקים, כלומר פשוט הוקיע את בורותו […]. ואז ירד על המחבר שיממון […]. מבלי משים שקע המחבר בכתיבת ביאורים מסוג אחר לגמרי […] הוא לא ביאר עוד עניינים מקצועיים, אלא את מה שנחשב […] לידע כללי. במוחו של המחבר צץ פתאם הרעיון שדווקא דברים ידועים לכל […] הם שישקעו בבוא העת בתהום הנשיה […]. העניינים האלה עשויים להצטייר כבר עתה כתעלומה גמורה בעיני מי שיקרא את הרומן בשפה אחרת […]. מה שמעניין היום הוא גם המהירות שבה מתיישן (ומאילו בחינות…) טקסט המכוון בפירוש אל העתיד [..]. כמה שרירותיות יש בדרך שבה בורר טקסט רציף את פיסות המציאות שלו…

בסקירה ישנה שלי על "הר הקסמים" כתבתי שזה הספר שאקח לאי בודד, משום שאפשרויות הקריאה השונות בו יעסיקו אותי למשך זמן רב. "בית פושקין" מועמד אף הוא להלקח לאותו מקום: ניתן להפוך בו ולחפור בו, וכל קריאה תחשוף עוד ועוד פרטים מוכמנים.

למרות שאין לי יכולת להשוות את התרגום למקור, אני מתרשמת שמיכאל שקודניקוב עשה עבודה מצוינת, ולמרות ה"רוסיוּת" של הטקסט הוא זורם באופן טבעי בעברית. "בית פושקין" הוא ספר מורכב, שונה, מחייב קריאה קשובה, ורצוי יותר מקריאה אחת. חגיגה ספרותית.

Пушкинский дом – Андре́й Гео́ргиевич Би́тов

עם עובד

2018 (1978)

תרגום מרוסית: מיכאל שקודניקוב

בחזרה מעמק רפאים / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d797d796d7a8d794_d79ed7a2d79ed7a7_d7a8d7a4d790d799d79d2

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018

האמת על פרשת הארי קברט / ז'ואל דיקר

570171

ב-30 באוגוסט 1975 נעלמת נולה קלרגאן, נערה בת חמש-עשרה, בעיר הקטנה אורורה שבניו-המפשייר. אשה תושבת המקום, שראתה אותה רצה אל היער ובעקבותיה גבר, מדווחת למשטרה ונרצחת. שלושים ושלוש שנים אחר-כך נמצאת גופתה של נולה טמונה באדמה בסמיכות לביתו של הסופר הנודע הארי קֶבֶּרט, תושב המקום. קברט מודה שניהל עימה רומן, אך מכחיש שרצח אותה. מרקוס גולדמן, תלמידו וחברו של קברט, לוקח על עצמו לטהר את שמו, משתכן בביתו, ופותח בחקירה עצמאית.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר סוחף. אם מפשיטים אותו מכל שכבותיו, נותרים עם ליבה של סיפור מתח מרובה חשודים ומרובה תפניות מפתיעות (אם כי כמה מהן ניחשתי), שבמרכזו נערה אחת מיוסרת וכובשת לבבות. כשמרקוס כותב ספר על הפרשה, מזכירתו, שעמלה על כתב היד שלו, מתקשרת אליו יום אחד ואומרת:

"מרקוס, נדמה לי שאני בוכה".

"מה קרה?" שאלתי.

"בגלל הילדה הזאת, נולה. נדמה לי שגם אני אוהבת אותה".

חייכתי:

"נדמה לי שכולם אהבו אותה, דניז. כולם".

עוצמתו של הספר נובעת, לפיכך, לא מן הפן הבלשי של הסיפור, שהוא אמנם משכנע, אבל לא יחודי, אלא מדמויותיו המשורטטות בחיות ובחיבה, ומעוצמת הרגש המניע אותן – אהבה מסחררת, כאב עמוק, סוד נורא שיש להסתיר, קנאה מעוורת, בקשת כפרה.

יחודו של הספר הוא בשילוב שבין סיפור תעלומת הרצח לתיאור עולמו של מרקוס גולדמן. אחרי שכתב ספר מצליח מאוד, מרקוס נקלע למחסום כתיבה. ההוצאה לאור, אצלה הוא חתום על חוזה לחמישה ספרים, לוחצת לקבל את הספר הבא, וביאושו הוא פונה לעזרתו של קברט, שהיה מרצה שלו באוניברסיטה, והפך לחבר ולמנטור. הספר בנוי משלושים ואחד פרקים, כל אחד מהם עוקב אחרי עצה של קברט הקשורה לכתיבה. עצתו הראשונה, לדוגמא, היא זו: "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך". בהיותו עבור מרקוס יותר ממדריך כתיבה, עצותיו חורגות מתחום הספרות אל החיים, כמו דבריו על האהבה, שהיא במידה רבה הכוח המניע של הספר כולו: "תוקיר את האהבה, מרקוס. תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני-האדם יהיו עוד בני-אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, מרקוס, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות". מרקוס מספר על נולה ועל דמויות נוספות באורורה, מתאר את היווצרות ספרו על הפרשה וגם את היווצרות הספר שכתב קברט על נולה, והשילוב המורכב הזה עובד יפה.

הספר שופע התבוננויות מעניינות, חלקן ציניות וביקורתיות, על עולם הספרות, על ההצלחה ועל חרדת הכשלון, על אמת ושקר בפרסום, על מועדי הגשה לוחצים שבגינם יש להתפשר על איכות, ועל זמן המדף הקצר להפליא שלו זוכה ספר בשל תשומת הלב הנודדת של הציבור. פה ושם נשזרות תובנות לגבי החברה האמריקאית ולגבי מערכת הצדק שלה.

מכיוון שהספר דינמי ונכנס אל הלב, אפשר להעלים עין מכמה מגרעות שוליות, שהבולטת בהן היא נטיה לסטראוטיפיות: אמו של מרקוס תמיד, אבל תמיד, עומדת הכן עם הצעת שידוך לבנה בן השלושים, וכל משפט שלה כאילו יצא מבדיחות האם הפולניה. המו"ל מדבר אך ורק על כסף ועל חלון הזדמנויות. האדם הפגום ביותר הוא גם הרחום ביותר. מכל מקום, במכלול המוצלח המגרעות האלה נבלעות ונסלחות.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר שקשה להניח מהיד. לא ספרות מופת, אבל בהחלט ספר כובש לב שלא בקלות יישכח. מומלץ.

La Vérité sur l’Affaire Harry Quebert – Joël Dicker

מודן

2014 (2012)

תרגום מצרפתית: רמה איילון