עוול / אהרן מגד

אשה נסערת התפרצה אל מערכת העיתון, ובצעקות, על סף היסטריה, התגוללה על אחד מן הכותבים בעיתון, ועל המערכת כולה. העילה – הספד שכתב המשורר אריאב על בעלה של האשה, המשורר יעקב לוינשטיין. העיתונאי, המספר את עלילת "עוול", נכנס כמעט בעל כורחו אל עובי הקורה, בנסיון לפענח את סיבת הכעס, והוא עתיד להצטער על כך.

"יאוש תוקף אותי לעתים, כשאני חושב כמה רוב בני האדם אדישים למעשי עוול הנעשים סביבם", כותב המספר ומוסיף, "יש אנשים שהם מועדים מטבע ברייתם להיות קורבנות של עוול". הוא עצמו אדם שכזה, לוינשטיין היה אף הוא כזה. ברית של מקופחים כמו קושרת בין השניים, ומושכת את המספר אל תוך חייו של המשורר המת. שניהם מתכנסים בתוך עצמם, נדחקים לשוליים ומנוצלים בידי חזקים מהם, שניהם מנהלים חיים פנימיים סמויים מעיני סביבתם, ולמרות שהם אנשי משפחה הם חשים בדידות. "לעתים אני מתעורר בלילה בהרגשת מחנק, שאני כלוא בתוך ה"אני" שלי ואינני יכול לצאת ממנו, והעולם סוגר עלי וסגור בפני. אין דבר קשה לאדם כמו היותו כלא של עצמו", מתוודה המספר. אבל כשנשאב אל עולמו של לוינשטיין, וקיבל על עצמו לתקן את העוול שנגרם לו, כמו מצא חברה. "כשהייתי אתו, לא בודד הייתי". למרות הדמיון בין השניים, היבט אחד משמעותי מבדיל ביניהם: המספר מנהל חיי שגרה, לוינשטיין לעומתו איבד את שפיותו, אושפז בבית חולים לחולי נפש והתאבד.

לאחר מלחמת השחרור פרסם לוינשטיין פואמה בשם "בקעת הירח", בה תיאר מסע של קבוצת חיילים לסיני. פירושים רבים ניתנו לפואמה זו, אך איש לא חלק על איכותה הנדירה ועל היותה ספוגת אהבה לארץ-ישראל. הפואמה פורסמה תחת שם בדוי, אסף הגואל, ולאחריה חדל לוינשטיין מכתיבה למטרת פרסום. המספר, שחדר העבודה של לוינשטיין נפתח בפניו בידי האלמנה, מגלה כי פואמה נוספת, בעלת איכויות דומות ואהבה דומה, נכתבה על ידיו לאחר מלחמת ששת הימים תחת השם "עד שילה". הפעם שלח לוינשטיין את הפואמה לעיתונים ולכתבי עת תחת שמו האמיתי, וחווה דחיה גורפת. "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה", כך כתב באחד הדפים שמצא המספר במגירותיו. יתרה מזו, המשורר אריאב, זה שכתב את ההספד לאחר מותו של לוינשטיין, וזה שסירב לפרסם את הפואמה וטען שכתב-היד אבד, ניכס אותה לעצמו, ופרסם אותה תחת השם "סקיתים", כשהוא הופך לחלוטין את כוונת המשורר. המנון אהבה הפך לנבואת חורבן. זהו העוול שבגינו התפרצה אשת המשורר אל המערכת בצעקות "הרצחת וגם ירשת".

מאמר מאת יוסף אורן אודות הספר טוען כי העוול שעליו מספר אהרן מגד הוא השתלטות "היד הנעלמה" של השמאל על השיח הספרותי תוך הדחת יריבים פוליטיים לשוליים. יתכן, אבל הספר רחב יריעה הרבה יותר מזה. מגד, המאוהב בשפה ובהיסטוריה, מייחס למספר תיאוריה נאה על משמעותן של אותיות השפה העברית, וללוינשטיין תיאוריה על אופיו של העם. הוא עוסק ביחסים בתוך המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. עולם הספרות תופס, כמובן, חלק נכבד מן היומיום של גיבורי הספר, והפרשנויות שאנשים שונים נותנים לאותן יצירות מצביעות שוב על כך שכמספר הקוראים כן מספר הקריאות. מצבו הנפשי ההפכפך של לוינשטיין נגלה באופנים רבים, ומהווה נקודת מוצא לדיונים בשאלות של ערך החיים והצידוק להפסקתם, וכך גם התהפוכות שעובר המספר בחברתה המתעתעת והבלתי יציבה של אשת המשורר.

המספר, כמו גיבורים אופיניים של מגד, הוא אדם אפור לכאורה, כזה שנראה כאילו הוא משתלב אך בפועל הוא חש עצמו זר, לא שייך. זרם החיים עובר לידו, והוא נותר בצד, מעט אבוד ואובד עצות. כוחות חזקים ממנו עלולים לשבש את חייו, אם יטעה ויניח להם לעשות זאת, כפי שעשה המספר. אבל מתחת לאפרוריות ולשוליות מתנהל עולם פנימי סוער, ומגד, נפלא כרגיל, נותן לו פה.

הספר כולו זמין לקריאה בפרויקט בן-יהודה.

עם עובד

1996

קנאת סופרות / מאיה ערד

אביגיל שלו היא סופרת בשנות הארבעים לחייה. שלושה ספרים מצליחים, פחות או יותר, מאחוריה, האחרון אף נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר, והרביעי בתהליך כתיבה. אביגיל נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לניב, שעדיין אוהב אותה, והם מגדלים בת ובן. השניים מתפרנסים מעבודתו של ניב כהיסטוריון באוניברסיטת תל-אביב, ומתגמוליה של אביגיל מספריה, ולהשלמת הכנסה היא מנחה סדנת כתיבה.

על הנייר חייה של אביגיל שלווים ומספקים, אבל בפועל אינם כך. היא חיה בחרדה מתמדת לשמה הטוב, מתערערת כשספרה אינו נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר, מתקפדת כשעורכת ספריה מסתייגת מן הספר הרביעי, מאוימת כשתלמידתה פורשת מהסדנה ומתחילה לכתוב, משווה ללא הרף בין היחס שהיא מקבלת לזה שמקבלות סופרות אחרות. גם בחוג המשפחה היא אינה נינוחה. בתה נכנסת לגיל ההתבגרות, בנה אולי סובל מהפרעת קשב, בעלה כבר אינו הצעיר הנמרץ והמבטיח שהיה עשרים שנה קודם לכן. לצורך הספר החדש היא מתבוננת בהרכבים משפחתיים סבוכים, ואינה לומדת דבר, ואף נסחפת אחרי האפשרות לעזוב ולבחור דרך חדשה.

מאיה ערד מיטיבה לתאר את אביגיל ואת עולמה, אינה טורחת לחבב אותה עלינו, ואין צורך בכך. אביגיל מוצגת במלוא חמיצותה וקטנוניותה, ויש מקום בספרות גם לדמויות כאלה. לקראת סיומו של הספר היא נחשפת לסוד, מאולץ למדי לדעתי, ואם היה לה אופי מגובש אפשר היה לנחש כיצד היתה מגיבה. אבל לאביגיל אין באמת אופי, רק שבשבת של תחושות ותגובות.

משום העיסוק הנרחב בהיבטים שונים של עולם הספרות, תהיתי בערך עד שליש הספר אם מי שאינו מתעניין בנושא ימצא ענין בספר, אבל מכיוון שהתרחב גם לדילמות המשפחתיות אני סבורה שימצא לו קהל מגוון.

את הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר נתנה הסופרת בפיה של אחינועם, מרצה בחוג לספרות. לדוגמא, "גברים מקבלים סמכות מעצם המעמד שלהם. נשים מייצרות לעצמן סמכות דרך קשרים אישיים […] הן מפצות על היעדר הסמכות הפורמלית במערכות יחסים אנושיות: מפגשים עם קוראות, מיילים ומסרים בפייסבוק, קהילות ספרותיות אונליין", וגם "היחס לכתיבה של נשים, בצדק או שלא בצדק, הוא כאל ספרות בנות, לא ספרות גבוהה". אחינועם סבורה שהקנון הספרותי, כמו קנונים תרבותיים אחרים, כבר נסגר, ומעמדם של הסופרים כמסמני דרך נשחק (עמוס עוז אמר בנושא זה ב"ממה עשוי התפוח?": "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו"). לא עם כל הקביעות שלה הסכמתי, אבל מעניין להרהר בהן.

לקנאה שבשם הספר יש יותר מהסבר אחד. אביגיל, כאמור, קנאית לשמה הטוב, ומקנאה בכל מי שזכתה, או שעשויה לזכות, בכבוד גדול יותר, או בהצלחה גדולה יותר, או בכל סוג של הכרה שהיא רוצה לנכס לעצמה. היא מקנאה גם בלבד של אחינועם, שחולקת משמורת עם אבי בתה, משום שנישואיה שלה בגיל צעיר שללו ממנה את האפשרות להיות פשוט לבדה. אחת הדמויות בספר מדברת על "קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקנון של הספרות העברית". אחינועם הופכת על פיו את המשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", וטוענת כי משום שהקנון נסגר העוגה הספרותית הולכת ונעלמת, וכתוצאה מכך "קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת – תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת".

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד בסיומה של הקריאה, היא היתה פושרת יותר. לקח לי הרבה זמן להתחיל למצוא ענין בספר, אולי חיכיתי לאיזו תפנית בסיום שתאיר את אביגיל באור אחר, ורוב הזמן הרגשתי שהעלילה חביבה בלבד. יומיים אחרי הקריאה, ותוך כדי כתיבה, אני רואה את הספר באור חיובי יותר. הוא הולך ומתגבש במחשבתי, הנושאים שעולים בו עדיין גורמים לי להרהר בהם, ולכן אני ממליצה עליו.

חרגול ומודן

2021

טולסטוי / אנרי טרויה

לב טולסטוי, שיצירותיו הידועות -ביניהן "אנה קארנינה", "מלחמה ושלום" ו"סונטת קרויצר" – נקראות ומעובדות למדיות שונות עד היום, למעלה ממאה ועשר שנים לאחר מות מחברן, היה אדם מורכב. מנעוריו התחבט בשאלות של מוסר, של דת ושל חברה, ולא היסס להביע את עמדותיו בפומבי. בחייו הארוכים רכש לו מעריצים רבים, וגם יריבים, הן בזכות כשרונו הספרותי והן בשל משנתו. אנרי טרויה, ביוגרף מוכשר ומעמיק, מתאר בספר את קורות חייו של טולסטוי מלידתו ועד מותו האומלל.

טרויה הסתמך בכתיבת הביוגרפיה על מובאות רבות מן היומנים שניהלו טולסטוי ואשתו, סופיה אנדרייבה בֶּרס שכונתה סוניה, ועל ספרי זכרונות שכתבו כמה מצאצאיו. בנוסף לאלה, ניתן ללמוד רבות על חייו של הסופר מספריו, שבהם שילב ארועים מחייו, דמויות ממשפחתו וממכריו, וכמובן את דעותיו.

טולסטוי נולד ב-1828 באחוזה המשפחתית ביאסנאיה פוליאנה, כמאה ושמונים קילומטרים ממוסקבה. למרות שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר – אמו נפטרה כשהיה בן שנתים בלבד – חווה ילדות נינוחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו. מגיל צעיר גילה בגרות אינטלקטואלית, סקרנות, ותשוקה לחוויות עזות, תכונות שליוו אותו כל חייו. לפני שנישא לסוניה בת השמונה-עשרה בהיותו בן שלושים וארבע, היה סטודנט פזור נפש, איש צבא, בליין ונהנתן, ומנהל בלתי מוצלח של האחוזה שאותה ירש (ארבעת האחים החליטו לחלק את ירושת הוריהם לחמישה חלקים שווים, כדי לכלול את אחותם, שעל פי החוק לא היתה זכאית לירושה בשל היותה אשה, ויאסנאיה פוליאנה נפלה בחלקו של לב). הוא שקע בחובות בשל משחקי קלפים, כמעט התארס אך לא הצליח להחליט, נסע פעמיים למסעות ממושכים מחוץ לרוסיה, וגיבש את השקפת עולמו. במהלך אותה תקופה תחם את עתידו לשלושה תחומים בהם ביקש לעסוק: לספר סיפורים, ללמד ולחנך, ולארגן את החיים במשק חקלאי. את שלושת אלה הגשים, ביצירתו הספרותית, בבתי הספר שפתח ובכתביו הפדגוגיים, ובאחוזתו.

בהיותו כבן שלושים כתב ביומנו: "כמה מגוחך הדבר שאדם, שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים, מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם". משפט זה מאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. אשתו חשה מאוחר יותר כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים, כולם אויבים זה לזה. טרויה מייחס לו את ההרהורים הבאים באחרית ימיו: הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו עשה לאשה אומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשיכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום להעמדת פנים עלובה ביותר. התנהגותו והלכי רוחו אופיינו בהפכפכות, גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין סובביו. כוונותיו היו טובות תמיד, אבל ביצוען לא השביע את רצונו: בצעירותו נדר להפסיק לשחק קלפים ולהתנזר ממין, אבל שיחק והפסיד, ונמשך אל הצועניות ואל האיכרות. בבגרותו חש אי נוחות רבה מן הפער בין נוחות חייו ורכושו הרב לתנאי החיים של האיכרים, ורצה להפטר מכל שברשותו. משנכנע ללחץ לדאוג למשפחתו, העביר את כל נחלותיו על שם אשתו וילדיו, אך נמנע מלעשות צעד נוסף ולחיות חיי איכר, כפי שרצה, אלא המשיך לחיות בנוחות בבית המשפחה. יומניו משקפים שוב ושוב את אכזבתו מעצמו, אבל גם את הערצתו את עצמו – "אחת ולתמיד חייב אני להתרגל למחשבה כי הנני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו, או אולי אדם שמזגו הפכפך, מתרחק מן הבריות ולעולם אינו שבע רצון מעצמו […] טרם פגשתי אף אדם אחד טוב כמוני מבחינה מוסרית […] זו הסיבה שאיני מוצא חברה שתהיה נוחה לי".

יחסיו של טולסטוי עם סוניה, החל מן החיזור, דרך חייהם המשותפים, וכלה במריבות שקרעו אותם, מתוארים בביוגרפיה לפרטיהם, ומצאו את עצמם גם בספריו של טולסטוי עצמו. האופן בו הציע לסוניה להנשא לו הועתק ל"אנה קארנינה", היחסים הקשים ביניהם היוו השראה ל"סונטת קרויצר". נראה כי טולסטוי, שכבר היה כמעט מאורס קודם לכן וחזר בו, לא היה בטוח בעצמו גם הפעם. אחרי שסוניה קיבלה את הצעתו, הוא נתן לה לקרוא את כל יומניו, שכללו כל פרט מכוער אודותיו (ארוע שמצא אף הוא את דרכו אל "אנה קארנינה"). האם ביקש להרתיע אותה? ביום הכלולות עצמו, מספר שעות לפני הטקס, פרץ אל חדרה וביקש לדעת אם היא בטוחה באהבתה. החיבור בין הגבר ההפכפך, האדיש לחיי משפחה, והצעירה הנוקשה ועצבנית, החזיק מעמד למרות מריבות סוערות. השניים, שניהלו יומנים, בחרו בכנות מוחלטת, והראו זה לזה את כל מה שכתבו, כולל דברי שטנה ועוינות הדדיים. נדמה שרק במה שקשור לעבודתו הספרותית של טולסטוי מצאו לשון משותפת. טרויה מייחס לסוניה את הצלחתו של הסופר ההפכפך להקדיש שש שנים לכתיבת "מלחמה ושלום", משום שהשכילה ליצור עבורו סביבה שלווה ונקיה מכל פיתוי והסחת דעת. היא העתיקה לנקי את כתב היד הכאוטי שלו, ומכיוון ששאף לשלמות ואף פעם לא היה מרוצה, העתיקה את אותם הדפים שוב ושוב לאחר ששכתב אותם. היא העתיקה גם את כתב היד של "סונטת קרויצר", למרות שהיה ברור שנכתב על חייהם ופגע בה קשות. היא נסתה לדבר על לבו ולשדלו לבל יחרוג מתחומי השכל הישר, אך הוא לבש גדלות והסתמך על השליחות שנגזרה עליו, וסוניה הרכינה ראשה בפני רוממות המלה הכתובה. מאוחר יותר הגיעה עד הצאר בבקשה לבטל את הצנזורה שהוטלה על הספר שהכפיש אותה. יחסיהם הלכו והורעו בזקנתו: הוא ניסה להשיג שלווה, אך התעקש על עקרונותיו, היא הגיבה בהיסטריה ובפרנויה, עד שנשבר והסתלק באישון לילה, והוא זקן וחולה. למרות שהיה אדם דגול, שאחז בעקרונות נאים והתאמץ ליישמם, הלב נוטה אל סבלותיה. ועוד לא דברנו על המיזוגניה שלו: "אלוהים ברא את האשה למען תשמח לב אנוש ותלד וולדות, אך ברגע שהיא סרה מהיעד שהציב לה האל היא הופכת ליצור מפלצתי. הפמיניזם הוא בגדר פשע נגד הטבע, וחובתם של הגברים למנוע בעד בנות זוגם מליפול ברשתו של פיתוי זה".

טרויה מרחיב בתיאור משנתו של טולסטוי, שעיקריה התנגדות לכפיה שלטונית, אי-אלימות, שלילת הבעלות על קרקע ועל הון, התבססות על שוק פרטי ולא ממשלתי, פציפיזם, צמחונות, התנגדות לדת הממסדית, וחינוך המבוסס על רצונו של התלמיד ועל יחסים חופשיים בין מורים ותלמידיהם. הוא מרחיב גם על יצירתו הספרותית, החל ב"ילדות", שהתקבל בדרך-כלל בהתלהבות – "יצירה כה רבת השראה, שופעת אהבה כה עמוקה למציאות שהמחבר ביקש לתארה […] יכולים אנו לברך את הספרות הרוסית על הופעתו של כשרון נפלא". על "מלחמה ושלום" המונומנטלי, כותב טרויה כי "היצירה תאריך ימים למרות ההגיגים ההיסטוריים, הצבאיים והפילוסופיים המצויים בה בשפע, מפני שהספר הוא שיר תהילה לאדמה ולאדם שאין כמותו בכל ספרות העולם". הוא מתאר את ספריו האחרים – פרוזה והגות – ואת נסיבות כתיבתם, וביקורתו על טולסטוי האיש אינה פוגמת בהתפעלותו מטולסטוי הסופר.

ביוגרפיה של סופר עשויה לעניין חוקרי ספרות או חובבי רכילות, אבל האופן שבו אנרי טרויה כותב עושה את הביוגרפיה מרתקת כסיפור בפני עצמו. "טולסטוי" הוא בו זמנית סיור אינטימי בנפשו של סופר ושל חייו, והצצה מעניינת אל התקופה שבה חי, אל החברה הרוסית של ימיו, ואל ההגות של בני זמנו. המתרגם מרדכי שניאורסון כותב בהקדמה שעל פי דרישת ההוצאה היה עליו להסתפק במסגרת של חמש-מאות עד שש-מאות עמודים (בפועל הגיע לשש-מאות ארבעים ושש), ולפיכך נאלץ לקצץ ששים מתוך שמונה-מאות ארבעים ושניים העמודים במקור הצרפתי. אמנם טרויה נתן הסכמתו לקיצוץ, אבל למרות הפירוט הרב של הביוגרפיה – או דווקא בגללו – יש להצר על כל מה שנותר מחוץ למהדורה העברית.  

כמו הביוגרפיות האחרות שכתב אנרי טרויה – ביניהן "רספוטין" ו"קתרינה הגדולה" – גם "טולסטוי" היא ביוגרפיה מרחיבת דעת, כתובה כפרוזה משובחת, ומומלצת מאוד. 

Tolstoy – Henri Troyat

כתר

1984 (1965)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

מה שאבד בזמן / נורית גרץ

כותרת משנה: ביוגרפיה של ידידות

עמוס עוז ונורית גרץ היו ידידים קרובים במשך למעלה מארבעה עשורים. תחילת היכרותם בבקשתה של נורית, סטודנטית לתואר שני, להפגש עם הסופר, שהיה מושא התזה שלה. הוא אמנם ניסה לפטור את עצמו בטענה שהכל כתוב בספרים ובמאמרים, אבל לאחר שהתעקשה נפגשו. מה שהחל כמפגש של סופר מוכר עם סטודנטית מעריצה, הפך לידידות אמיצה ופוריה. אי שם במהלך השנים השתעשע עמוס ברעיון להפקיד בידי נורית את כתיבת הביוגרפיה שלו, וכששבו לדבר בנושא ברצינות בימים בהם כבר חלה בסרטן, ממנו לא יחלים, ביקש שלא תהיה זו ביוגרפיה מחניפה, ושלא תתפרסם בחייו. כפי שניתן לצפות ממי שכתבה שלוש ביוגרפיות יחודיות – "אל מה שנמוג" אודות אמה דבורה גרץ, "על דעת עצמו" אודות בעלה עמוס קינן, ו"ים ביני לבינך" אודות רחל המשוררת – גם "מה שאבד בזמן" אינו ביוגרפיה במובן היבש של המילה. כמו קודמיו, הספר הוא פסיפס של פרקי חיים משולבים בקטעי הגות, וכמובן ביצירתו של עוז ששיקפה במידה רבה את חייו ואת תפיסתו את עצמו ואת עולמו.

"מה שאבד בזמן" הוא סיפור אינטימי וציבורי גם יחד. נורית גרץ מכניסה את הקוראים אל תוך הידידות בין משפחתה למשפחתו של עוז, מספרת על שיחות הטלפון הקבועות בינה ובין הסופר בכל יום ראשון בבוקר, מנהג שהוא הקפיד עליו, כפי שהקפיד על מועדים קבועים לשיחותיו עם ידידים נוספים. היא מצטטת פתקאות שכתב וקטעי שיחות, בנושאים אישיים ובעניני ספרות. הקוראים מוזמנים אל הדשא של משפחת עוז בחולדה, ואל ביתה של משפחת קינן-גרץ במוצא, אל תמונות מחיי הילדים, ולהבדיל אל ערש הדווי של "עמוס שלי", כפי שהיא מכנה את עמוס קינן, ושל עמוס נשוא הספר.

מן הפרקים הנפרדים, שכל אחד מהם מגובש סביב נושא מסוים, וכל אחד מהם מעוטר בפתיחתו בציטוטים מדברי השניים או מדברי אחרים אודות עוז האיש ויצירתו, מתגבשת דמותו של הסופר, השונה להפתיע מתדמיתו המוכרת. עוז הציבורי, הגבר הנאה, הבטוח בעצמו, החתום על ספרים מצליחים ומעוטר פרסים בינלאומיים, מתואר בספר כמי שמעולם לא התאושש מהתאבדותה של אמו, ארוע טראומטי שהותיר אותו מצולק ומעורער לתמיד. באחד משיאי הספר הוא אומר: "זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו […] אני מבקש ממך שתכתבי, תכתבי עם הפנים למשפחה שלי. תספרי להם שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים, ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי להם שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אדם בעולם ולא הצלחתי, כן אמללתי". את ההקפדה על שיחות הטלפון הקבועות מייחסת הכותבת לאותו גורם ראשוני, למחויבות להשאר נאמן, לא לעזוב איש, לא לגרום אכזבה.

בשל אותה צלקת, עוז היה מיוסר בשל עוול שגרם לכאורה למי שהיתה חברתו לפני שנישא לנילי. בשנותיו האחרונות הצליחה האסיסטנטית שלו לאתר את האשה, וניתנה לו ההזדמנות להתנצל ולפרוק את המשא שרבץ עליו. למרבה ההפתעה – ואולי לא, שהרי זו דרכו של זכרון להשתנות ולהתקבע – אותה אשה סיפרה סיפור שונה לחלוטין אודות יחסיהם. כמו ב"על דעת עצמו" וב"אל מה שנמוג", הזכרון ותעתועיו והשפעותיו על ההווה הם מנושאי הכתיבה.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לספרות ולקולנוע, ובאופן טבעי התיחסותה למכלול יצירתו של עוז משתלבת בספר. כמי שקוראת כל ספר בנפרד, ואינה נותנת דעתה על הזרימה מספר לספר, מצאתי עצמי מרותקת אל אופן הקריאה המכליל של גרץ, והתעורר בי רצון לשוב אל הספרים שקראתי (ולקרוא לראשונה את אלה שעדיין לא קראתי), תחת ההנחיה שלה, כפי שהיא באה כאן לידי ביטוי, ולמצוא בספרים פנים שלא הייתי מודעת להם.  

למרות שהספר נכתב באהבה ובהערצה לא נעדרת ממנו ביקורת על הספרים הפחות טובים של עוז, אי שם באמצע הדרך מן החשכה והתנים של ספרים כמו "מיכאל שלי" אל תדר אחר, של רחמים וחסד וחמלה, ששיאו ב"סיפור על אהבה וחושך". החשיפה הכנה של נורית גרץ מרגשת, אבל חשתי אי נוחות בפרק הארוך המתאר את מאבקו של עוז בסרטן. ייאמר לזכותה של הסופרת שלא הסתירה את "טרחנותה" שלה, ואף הודתה שלראשונה בהיכרותם עמוס עוז כעס עליה כשלחצה עליו לכתוב כדרך להרפא. תיאורי המחלה אמנם נוגעים ללב, והפירוט הדקדקני שלהם ממחיש את הכאב ואת חוסר האונים, אבל יש בהם לטעמי ניחוח מורבידי ומציצני. מכל מקום, בספר מרגש ומרובה שיאים זה, תחושת אי הנוחות בטלה בשישים.

"מה שאבד בזמן" הוא ספר מקורי, חכם ומרגש, כתוב ביד אמן, ומומלץ מאוד.

 

דביר

2020

אסכולה ישנה / טוביאס וולף

"אסכולה ישנה" מתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים בניו אינגלנד בשנת 1960. המספר מתאר, שנים רבות אחרי הארועים, את השנה האחרונה שלו בבית הספר, וממקד את הסיפור סביב ביקורם של שלושה סופרים. טוביאס וולף השאיל לגיבורו פרטים רבים מן הביוגרפיה הפרטית שלו. שניהם חוו ילדות בצלם של קשיים כלכליים, והתקבלו לבית הספר כמִלגאים (תמונה מבית ספרו של וולף, The Hill School, מופיעה על הכריכה). כמו הסופר, גם המספר גדל כקתולי, ורק בגיל מבוגר יחסית התברר לו שאביו יהודי. שניהם לא השלימו את לימודיהם (וולף סולק בשנה האחרונה כשהתגלה שזייף את מכתבי ההמלצה שצירף לטופסי ההרשמה), ועבור שניהם הספרות היתה מרכז חייהם ומושא לשאיפותיהם.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים, המשתלבים בסופו של דבר לאחד – הזהות האינדיבידואלית וצמיחתו של סופר. בית הספר הקפיד מאוד על טשטוש הבדלי המעמדות, ומִלגאים יכלו להסתיר את עובדת היותם כאלה. המנהל בתקופה המתוארת חתר להגדיל את מספרם, ואף לבטל את האיסור על קבלת תלמידים שחורים. ובכל זאת, אי אפשר להמנע מלהבחין בין הבטחון הטבעי של מי שגדלו בעושר וביחוס ובין התשוקה למקובלות של האחרים. לכן היהודים שבין התלמידים טרחו להסתיר את יהדותם, כדי להמנע מלהיות מסווגים על בסיס דעות קדומות, והמספר, ומן הסתם רבים מחבריו, עמלו על יצירת תדמית שתטשטש את מוצאם. בשנה האחרונה, כשתלמידי כתות נמוכות הביטו בו בהערכה, הרגיש המספר שעמלו עלה בידו: מכוח מאמצי השקדניים עיצבתי את עצמי כהתגלמות האצילות המרושלת, נהגתי בלבביות אם לא בפיזור דעת, תסרוקתי היתה פרועה בדיוק באופן הראוי, עקבי נעלי שחוקים, בגדי קמוטים ופרומי שוליים להפליא. זה היה סוג הדימוי שנמשכתי אליו כמעט מההתחלה; השתמעו ממנו איכשהו מיומנות בהשטת מפרשיות, חג המולד בסנט אנטון, תא משפחתי בתיאטרון או באיצטדיון, וזלזול נוח בכל אלו. באמצעות הדילוג היישר אל הזלזול, קיוויתי לרַמז על השאר. שאפתי גם למחות כל זכר לערכי בית הספר הציבורי – הידור בלבוש, דריכות, נקיון למשעי, רעננות, נחמדות, כנות – שטיפחתי בעבר.      

עוד בהקשר של הזהות הנבדלת, המספר תוהה אם תחושתם של נערים רבים שהשוויוניות המלאה אינה אפשרית היא שדחפה אותם אל הספרות: כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס [בית הספר] לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן. נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להיררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהיחוס אינו מקנה – הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

בבית הספר שררה אוירה ספרותית תוססת (רשימה בת שלושה עמודים בסוף הספר מכילה את האזכורים הספרותיים שבעלילה), שנבעה במידה רבה מאהבת הספרות של ההנהלה. סופרים בעלי שם הוזמנו לבקר במוסד ולהופיע בפני התלמידים, ולכבוד כל ביקור שכזה נערכה תחרות כתיבה. את הזוכה היה בוחר הסופר, והפרס שאליו השתוקקו כולם היה מפגש אישי אתו. כאמור, הספר נע בין שלושה ביקורים שארעו בשנה המתוארת, ולקראת כולם תכנן המספר להגיש יצירה בתקווה לזכות. ראשון המבקרים היה המשורר רוברט פרוסט, והזוכה היה נער שכתב פואמה חנפנית, שאף נתן לה את הכותרת "כפור (frost) ראשון". פרוסט עצמו פירש אותה כבורלסקה, ונהנה לצחוק על חשבון עצמו. השניה היתה איין ראנד, שמחלוקת קשה סבבה סביב ביקורה. המספר, שלא הכיר עד אז את ספריה, נכבש כליל על ידי גיבורי "כמעיין המתגבר", עד שאישיותה המופגנת להכעיס של הסופרת עצמה הבהירה לו עד כמה הפילוסופיה שלה תלושה. בשני המקרים, התדמית שברא למבקרים על סמך יצירתם התבררה כרחוקה מאוד מדמותם האמיתית. ההתרגשות שאפפה את שני הביקורים האלה היתה כאין וכאפס לעומת ההתרוצצות הגועשת סביב הביקור המיועד של ארנסט המינגווי, הסופר המיתי, הגברי, הכל-אמריקאי. הסיפור שהגיש המספר בתקווה לזכות בפגישה אישית עם המינגוויי, הביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבו באשר לשאלות הזהות שכה העסיקו אותו.

חלקו האחרון של הספר, המשלים פרטים שנסתרו מעיניו של המספר כנער, מעלה כי הפער בין תדמית לזהות אינו נחלתם הבלעדית של צעירים על סף הבגרות.

כיצד, אם כך, נעשה אדם סופר? וולף, מפיו של המספר, סבור שאין לכך תשובה מלומדת אחת: אי אפשר למסור שום דין וחשבון אמיתי איך או למה אתה נעשה סופר, וגם אין שום רגע שאתה יכול לומר עליו: בנקודה זו נעשיתי סופר. הכל מוטלא למכלול בדיעבד, פחות או יותר בכנות, ולאחר שסופרו הסיפורים חזור וספר הם מוחתמים בחותם הזכרון וחוסמים כל נתיב חקירה אחר. יש לכך צד זכות: זה יעיל, ועשוי אפילו לספק תמיסה הומיאופתית של אמת.

הרביתי לשבץ בסקירה ציטוטים, כדי להדגים את הכתיבה היפיפיה של וולף (בתרגומו המוצלח של משה רון). אסיים בציטוט שנשא חן בעיני, אודות האופן בו יש "לנתח" ספרות:

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו – מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי-כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו – לפעמים – מדע.

מספריו של טוביאס וולף תורגמו לעברית שלושה: "חיי הילד הזה" הביוגרפי, קובץ הסיפורים "לילה מסוים מיוחד" ו"אסכולה ישנה". כולם כתובים היטב בכשרון וביכולת אבחנה חדה, וכולם מומלצים.

Old School – Tobias Wolff

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מאנגלית: משה רון

הספן על גבי הסוס / אירוינג סטון

ג'ק לונדון, יליד ינואר 1876, נולד לעוני ולמצוקה בסביבה שלא עודדה קריאה והשכלה. ב-1913, בן שלושים ושבע בלבד, נחשב אחד הסופרים המובילים בעולם. שכר הסופרים שקיבל היה גבוה, ספריו תורגמו לשפות רבות, והמבקרים לא חסכו בסופרלטיבים. באוגוסט אותה שנה נשרף "בית הזאב", שלונדון השקיע בו את מרצו ואת כספו וראה בו את עתידו, וחייו החלו להדרדר. בנובמבר 1916 נמצא מת בחדרו. בעבר רווחה הדעה שהתאבד, אך כיום מקובל להניח שמותו בא עליו בשל מחלת כליות ומנת יתר של מורפיום שנלקחה בטעות.

אירוינג סטון, שבאמתחתו ביוגרפיות מוצלחות רבות, ביניהן של מיכלאנג'לו, של ואן גוך ושל לינקולן, מגולל את סיפור חייו של לונדון שנה אחר שנה. הביוגרפיה המקיפה עוסקת בחייו הפרטיים של לונדון, מרחיבה על נסיבות כתיבת ספריו, וממקמת את הסיפור הפרטי על רקע התקופה. ניכר שסטון מעריך מאוד את מושא כתיבתו, הן כאדם והן כסופר פורץ דרך, אך כביוגרף אובייקטיבי הוא אינו מעלים עין מחסרונותיו, ואף מעביר תחת שבט ביקורתו אחדים מכתביו. הספר נכתב ב-1938, כשני עשורים לאחר מותו של לונדון, כשהזכרונות ממנו עדיין חיים ומגובים בעדויות של מכרים. סטון מספר רק את מה שידוע לו, וכשאינו יודע הוא מציין זאת. כשנראה לו שהעדויות אינן אמינות, הוא מסייג את הדברים באומרו כי "הרי זו דוגמא מובהקת של זכרונות שאדם מחברם לאחר מעשה". מן הסתם הרחיב מדמיונו באשר לדברים שהתרחשו בחדרי חדרים, אך הביוגרפיה עושה רושם אמין, והיא בגדר תיעוד המסופר כפרוזה. לונדון עצמו שילב בספריו פרטים ביוגרפים רבים, אולם את האוטוביוגרפיה שלו לא הספיק לכתוב. הוא תכנן לקרוא לה בשם "הספן על גבי הסוס", וסטון שאל את שמה לספרו.

על ג'ק לונדון נכתב בעקיפין בעיתונות בעודו עובר בבטן אמו. האם, פלורה ולמאן, ניסתה, כך מסופר, להתאבד, מכיוון שבן זוגה, ויליאם צ'אני, סירב להנשא לה ולגדל את הילד. פלורה, אשה מלודרמטית, שהיתה ידועה כספיריטואליסטית, ילדה את הבן למרות התנגדות אביו הביולוגי, וכשהיה הילד כבן שנה נישאה לג'ון לונדון, אלמן ואב לשתי בנות. ג'ק ראה בלונדון את אביו, ואליזה, הבת הבכורה של ג'ון, הפכה לדמות המשמעותית בחייו מילדותו ועד מותו. בהיותו כבן עשרים כתב לצ'אני וביקש לדעת האם הוא אביו. צ'אני הכחיש. אירוינג סטון מייחס משמעות רבה לתכונותיו של צ'אני, שהוטמעו בגנים של ג'ק, וקבעו את מהלך חייו. צ'אני היה איש ספר, תאב ידע שאותו חלק במאמרים רבים. בנו, שכאמור לא פגש אותו, התקשה להסתגל לגורל של עבודת פרך בעבור פרוטות, ונפשו יצאה לקריאה וללימוד. "פיזית יכול לשאת בעול העבודה", כותב סטון, "אך מזגו לא הוכשר לעמל מוכני. מהיותו בן משכיל, שירש מאביו שכל פעלתני ועירני ודמיון תוסס, היתה לו העבודה כסם מוות, והוא מרד בה". הספריה היתה מקום המפלט שלו, ספרים התלוו אליו באשר הלך, ואת כל שראו עיניו נהג להעלות על הכתב. בשנים מאוחרות יותר, אחרי שהתגלגל משוד צדפות לנוודות ולחיפוש זהב, כשגמר בנפשו להיות סופר, בולמוס צבירת הידע שלו קיבל משנה תוקף: כדי להיות סופר ראוי לשמו, זקוק הוא לידיעה מעמיקה ולכשרון הכתיבה. הוא האמין כי מחשבה צלולה תביא לידי כתיבה צלולה, אך כיצד יגיע לביטוי מובהק אם השכלתו פגומה ומחשבתו מבולבלת? ואם בעלת ערך תהא מחשבתו, משמע גם כתיבתו תהא בעלת ערך. הוא האמין בעובדות ובחקירה המדעית, וכפר באמונות.

על מהלך חייו של ג'ק לונדון ניתן לקרוא ברשת, וכמובן בספר עצמו, ולא ארחיב בענין זה. מן המתואר בספר ניתן להתרשם שלונדון היה אדם יוצא דופן בנדיבות לבו – אליזה, שניהלה את כספיו, העידה כי מחצית מהכנסתו נמסרה לזולת. הוא היה אמיץ בדבקותו בסוציאליזם בתקופה בה דיעותיו היו בלתי פופולריות ("השיחות עמו שפורסמו בעיתונים היו כמין חקירה פתולוגית לגבי יצור משונה ובלתי נורמלי"), וגם בעתות של מחסור תרם  מאמרים והרצה ללא תמורה בנושא זה. שפע הכתבים שהותיר, למרות חייו הקצרים, נבע מחריצות בלתי מתפשרת. יום העבודה שלו החל השכם בבוקר, הוא קבע לעצמו מכסת מילים יומית מחמירה, ולא סטה ממנה. הוא היה הרפתקן עיקש, ששקע בחובות ודבק בתכניות פרועות למרות אינספור מעקשים, וכך התגלגל, בין השאר, לאלסקה כמחפש זהב, לקנדה כנווד, ליפן ככתב צבאי, לגיהינום של איסט אנד באנגליה במסווה, ולהוואי על סיפונה של ספינה מתפרקת בליווי צוות בלתי מקצועי (וגם בתנאי השיט הקשים בים הסוער המשיך לכתוב את מכסת המילים היומית שתוצאתה "מרטין עדן"). הוא שמר אמונים לחבריו ולמי שתמכו בו, ביניהם המינקת שלו מאמי ג'ני, אסר להשיב ריקם פניהם של מבקשי עבודה בחוותו (בשיא פעילותו העסיק למעלה ממאה עובדים, וכלכל אותם ואת בני משפחותיהם), והיה מחויב עמוקות למשפחתו, כולל אמו ההפכפכת, שלא העניקה לו אהבת אם, ואף סכסכה את חייו עם אשתו מאוחר יותר. לצד אלה, הוא לא ראה רע ביחסים מיניים מחוץ לחיי הנישואים (לונדון התחתן פעמיים), האמין בעליונות הגזע האנגלו-סכסי (אמונה שצרמה לי בשולי "פנג הלבן"), ולדברי סטון לא היה מסוגל לתאר דמות אשה שאינה ממעמד הפועלים.

ג'ק לונדון האמין כי למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, בכוחה של האנושות לחולל גדולות ונצורות, ועתיד מזהיר צפון לה במאה העשרים… את אמונתו באדם תרגם לחיי המעשה ואמר כי, "אינני סבור כי מפני שפסולים בעיני מומיהם של חברי, חייב אני לחדול מלאהבם". גם כשחבריו רימו אותו וניצלו אותו, הדחיק והתעלם. השריפה שאחזה ב"בית הזאב" היוותה נקודת מפנה גם מבחינה זו, ולא רק מן הבחינה הכלכלית, מכיוון שהתעורר חשד מוצק שהמבנה הוצת. אשתו כתבה מאוחר יותר שהשריפה הרגה משהו בתוכו.

אחרי שראה אור ספרו הראשון, "בנו של זאב", הביקורות יצאו מגדרן: "סופר מבטן ומלידה.. אמן כביר ועצום… נוגע בשורשיי הדברים… עדינות הרגשה וטביעת עין מהירה". סטון עומד על חשיבותו פורצת הדרך של לונדון, שהטמיע את הנעימה השכלתנית ברומן המודרני, חרג לגמרי מכתיבה סכרינית המתחנפת לקהל, ונחשב אבי הספרות הפרולטרית באמריקה. ספריו של לונדון עסקו במגוון נושאים, ביניהם סיפורי אלסקה, אבולוציה ("בטרם היות האדם") וסוציאליזם ("עקב הברזל"). למרות הערצתו הברורה לכתיבתו של לונדון, סטון סבור ש"פנג הלבן" אינו מגיע לרמתו של "קול קדומים" (דעתי הפוכה), ועל "הגברת הקטנה של הבית הגדול" הוא כותב כי זהו "ספר מלאכותי בתכלית, מאומץ ומוגזם" (וגם כאן דיעותינו חלוקות).

סיפור חייו של ג'ק לונדון ראוי לספר, ואירוינג סטון עשה מלאכה מצוינת בהעלותו אותו על הכתב. "הספן על גבי הסוס" הוא ספר מרתק על אדם מרתק, מומלץ בהחלט.

 

Sailor on Horseback – Irving Stone

ספרית פועלים

1943 (1938)

תרגום מאנגלית: רפאל אליעז

וירג'יל וביאטריס / יאן מרטל

936714

"וירג'יל וביאטריס" נפתח בספר שנכשל עוד לפני שראה אור. הנרי, סופר שכתב שני ספרים מצליחים, החליט לכתוב על השואה באופן שונה מהמקובל. לדבריו, היצוג הספרותי של השואה הוא רובו ככולו מסוגת הריאליזם ההיסטורי, בעוד ארועים טראומטיים אחרים בהיסטוריה האנושית זכו ליצוג ספרותי בדיוני. לדעתו, אין הצדקה לכך שהטיפול הספרותי בשואה שונה. הספר שכתב במשך כחמש שנים הורכב משני חלקים, האחד פרוזה בדויה והשני מאמר. כדי לא לתת לחלק אחד עדיפות על פני השני, הציע לשלב אותם זה בזה כ"ספר היפוך", הווה אומר שני מערכי עמודים נפרדים, הפוכים זה מזה ובגבם זה לזה. המו"לים, שהיו אמורים לפרסם את הספר, הסבירו לו בעקיפין, אך בבירור, כי הרומן מייגע, המאמר שברירי, ורעיון ספר ההיפוך הוא לא יותר מגימיק. משום שהרגיש כי קולו הושתק, החליט לוותר על הכתיבה. הוא שכנע את אשתו לעזוב את עבודתה, ושניהם יחד הרחיקו מביתם בקנדה לעיר גדולה, אולי באירופה אולי באמריקה, ששמה לא נמסר, שם שוקע הנרי, שאת ספריו כתב בשם עט, באנונימיות. הקשר היחיד שלו עם עברו כסופר מתקיים באמצעות מכתבי קוראים שהמו"לים וסוכניו מעבירים אליו.

אחד המכתבים שהנרי מקבל מגיע מאדם, שאף שמו הנרי. המכתב מכיל קטע ממחזה, ופתק המבקש מהסופר עזרה. מכיוון שהכותב מתגורר בעיר בה השתקע הנרי, הוא מחליט לשלשל את תשובתו לתיבת הדואר של הכותב בעת שייצא לטייל עם כלבו. כשהוא מגיע אל היעד מתברר לו כי מדובר בסדנתו של מפחלץ, אדם חמור סבר, נטול חוש הומור, ממוקד לחלוטין בעבודתו ובכתיבת המחזה. ביאטריס ווירג'יל, שני גיבורי המחזה הקרויים על שם שתי דמויות בקומדיה האנושית של דנטה, הם אתון וקוף שאגן הרוכב על גבה, שפוחלצו על ידיו. השניים מסתובבים ומשוחחים במדינה, שהיא בעצם חולצת פסים. וירג'יל חרד "כי הוא קוף שאגן בעולם שלא רוצה קופים שאגנים". ביום בהיר אחד הוא מגלה שהאזרחים במדינתו נחלקים לשתי קטגוריות – אזרחים ולא-אזרחים – והוא עצמו נמנה עם האחרונה. השניים עוברים זוועות, והשאלה המרכזית שמעסיקה אותם, וכך גם את שני ההנרי, היא "איך נדבר על מה שקרה לנו יום אחד כשזה ייגמר?". לוקח להנרי הסופר זמן ארוך מדי להבין שלא הכחדת בעלי חיים היא הנושא שמעסיק את הנרי המפחלץ, אלא זכר השואה. נדרש רמז ברור, אזכור של רחוב נובוליפקי 68, שם התגלה ארכיון עונג שבת, כדי שהסופר, וגם הקוראים, יבינו שמה שהטיף לו הסופר בתחילת הספר, הווה אומר כתיבה אחרת על השואה, אכן הולך ומתממש כאן. כיצד חווה המפחלץ את השואה? את זאת יבין הנרי רק ברגע האחרון.

ההעדפה הברורה שלי בספרות שואה היא ספרי עדות וספרי מחקר. אני סבורה שהסיפורים האישיים, על אינספור גווניהם השונים, עוצמתיים דיים, ואין צורך בקישוטים ספרותיים ובזוועות מומצאות כדי לחדד את המסר העולה מהם. יחד עם זאת, אני לא דוחה על הסף ספרות אלגורית, כפי ש"וירג'יל וביאטריס" מנסה להיות. הבעיה בספר הזה היא שלוקח לו יותר מדי זמן, יותר מדי גיבובי מלים, כדי להגיע ללב הענין, ולכן הוא רוב הזמן טרחני וחסר מיקוד. כשהוא ממוקד, בתחילתו ובסיומו, הוא קולע אל השערה.

בסיומו של הספר כותב הנרי פרק פרוזה ראשון אחרי שנים. שמו של הפרק "משחקים לגוסטב", כשם אחת הדרכים שהמציאו וירג'יל וביאטריס כדי לדבר על מה שעבר עליהם. הפרק מורכב משאלות מוסריות קצרות ונוקבות, כולן מתיחסות לארועי השואה, והאחרונה שבהן נוגעת ישירות בנושא הזכרון: "רופא מדבר אליך: "הגלולה הזאת תמחק את זכרונך. אתה תשכח את כל סבלך ואת כל אובדנך. אבל תשכח גם את כל עברך". האם תבלע את הגלולה?".

קשה להמליץ על הספר משום הטרחנות שבו. יחד עם זאת, הוא מיוחד, מדויק כשהוא ממוקד, ובדרכו מעורר מודעות לתקופה הטראומטית ולתוצאותיה. אסכם אם כך בהמלצה מסויגת.

Beatrice and Virgil – Yann Martel

מודן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

המידע / מרטין איימיס

278617

"המידע" הוא סיפורם של שני סופרים. ריצ'רד טל וגווין בארי חלקו חדר בתקופת לימודיהם. שניהם טיפחו שאיפות ספרותיות. ריצ'רד נחשב המוכשר שבהם, גווין דשדש מאחור, כותב ביקורות על ספרים של אחרים. בעת התרחשות עלילת הספר, כשהשניים כבני ארבעים, מצבם התהפך. ריצ'רד פרסם שני ספרים, שאיש אינו זוכר, והוא מתפרנס מכתיבת ביקורות, ומעריכת כתבי יד אצל מו"ל, המפרסם הכל, ללא בקרת איכות, תמורת תשלום נכבד שהוא גובה מן הכותבים. גווין הוא כוכב. ספר שכתב הפך לרב מכר, וכך גם המשכו. "האם יתכן שגווין נתקל במקרה אוניברסלי, בקול ההוא המדבר אל הנפש האנושית ובשמה? לא. גווין נתקל במקרה במכנה המשותף הנמוך ביותר", כך סבור ריצ'רד. ריצ'רד מתגורר עם אשתו ועם בניו בשכונה מידרדרת, גווין חולק בית מפואר עם אשתו בת האצולה. השניים עדיין נפגשים בארועים חברתיים, משחקים ביליארד, טניס ושחמט, שבהם ריצ'רד הוא המנצח הקבוע. אבל מתחת לפני השטח הידידותיים רוחשת בלבו של ריצ'רד קנאה, המתגלגלת לשנאה. היה על ריצ'רד לחכות ולראות אם ההתנסות באכזבה תעשה אותו מריר או אדם טוב יותר. היא עשתה אותו מריר.

הספר הוא רב נושאי. אחד הנושאים המרכזיים הוא עולם הספרות. מרטין איימיס מתאר את שלל היבטיו של עולם זה, שאינו מרחף בספירות רוחניות, אלא נִפרט ליומיום המעשי. הוא כותב על יחסי הציבור, על הקשר עם סוכנים ספרותיים, על פרסום יצירות בלתי ראויות שכותביהן מוכנים לשלם – הוצאה לאור "עצמית" לא היתה בדיוק הפשע המאורגן, אבל היו לה קשרים הדוקים עם זנות – על ביקורות ספרות והמניעים הזרים שמאחוריהן, על השיקולים שאינן ממין הענין בהענקת פרסים והכרה. קנאת סופרים היא מטבע הדברים נושא מהותי בספר, ואצל ריצ'רד היא הולכת ומקצינה, כשהוא נוקט מבחר שיטות למנוע מגווין לכתוב, החל בהטרדתו בעיסוקים גוזלי זמן – הוא שולח לו את עיתון סוף השבוע רב הדפים ביותר שביכולתו למצוא, ומצרף פתק אנונימי הממריץ את גווין לקרוא כל מילה – דרך הפעלת אלימות פיזית, ועד הכפשת אישיותו. איימיס מתייחס גם לציבור הקוראים ולהעדפותיו, מציג יחס הפוך בין איכות הקריאה למעמדו החברתי של הקורא. מכיוון שרובו של הספר נכתב מנקודת המבט של ריצ'רד, הממורמר, הקנאי והעוין, כל אחד מן ההיבטים הללו צבוע בגוונים של אפור עד שחור. רק כתיבה מסוג זה שלו, כתיבה שגורמת כאב ראש וקוצר נשימה למי שמנסה לקרוא אותה, נחשבת ראויה בעיניו.

תיאוריהם של המכאובים הפוקדים את המנסים לקרוא את כתב היד האחרון של ריצ'רד מדגימים את ההיבט הקומי של הספר. בתוך הספר המורכב, והקודר למדי, מצאתי את עצמי לעתים צוחקת, אבל רוב הזמן היה זה צחוק מן הסוג שמעורר מראהו של אדם המחליק על קליפת בננה. כשעורו של גווין משחים בשמש, עורו של ריצ'רד מווריד ומתקלף. כשריצ'רד שולח בריון להכות את גווין, הבריון מתבלבל ומכה אותו. כשריצ'רד כמעט בוגד באשתו, הוא מסתבך עם אשה שמצפה ממנו להתגרש ומאיימת בהתאבדות. כי ריצ'רד הוא כזה – מגושם נפשית, ביש מזל באשמת עצמו, מגנט לצרות ולמכאובים. קשה לרחם עליו, אולי משום שהוא כל כך מרחם על עצמו, תוך שהוא חש איכשהו נעלה על כולם. באמצעותו משגר איימיס חיצים, משוננים ושנונים, בנושאים שהוא מבקש לתאר, ובדרך כלל לגנות.

נושא מרכזי לא פחות מן הספרות הוא תפיסת הגבריות. רוב הזמן הנושא הזה נבחן דרך חייו של ריצ'רד, שאינו מצליח לפרנס את משפחתו, ומבלה שעות ארוכות בעבודות בית ובטיפול בילדיו. את הגברים המבלים עם ילדיהם בפארק המשחקים הוא מכנה כנועים, ועל השהות עם ילדיו הוא חושב כך: "עד אמצע בוקרו של יום שלישי כבר ידע ריצ'רד למה נשים אינן עושות שום דבר ואינן מביאות שום תועלת ואינן מגיעות לשום הישגים ואינן תורמות שום דבר לשום דבר. כלומר, לשום דבר קבוע. זה לא מפני שהן יולדות ילדים בהכרח. זה מפני שהן מבלות בחברת ילדים". יחסיו עם אשתו, שמאבדת את סבלנותה נוכח הסחבת שהוא נוהג בחייו, הם חלק ממכלול תפיסתו את עצמו כגבר, למרות שמכה בו ההכרה כי ג'ינה הפכה עם השנים למבוגרת והוא לא. הדיון המתמשך בתפיסה זו הוא קצת מיושן בעיני. אולי ב-1995, שנת פרסום הספר, הוא היה חדשני ופורץ דרך.

יחד עם הנושא הקודם, ואולי כחלק ממנו, ריצ'רד חווה את משבר גיל הארבעים. הוא חש זקן, מודע מאוד להיותו בן אלמוות. שוב ושוב הוא הוגה בגורלם של הכוכבים, בגורלה של השמש, יודע שגם הם ימותו, וחש קטן וזניח עוד יותר.

איימיס משגר את גיבוריו לארצות הברית. גווין יוצא למסע קידום של ספריו, וריצ'רד יוצא אתו כדי להכין כתבת דיוקן אודותיו. באופן מפתיע, הסוכנת של ריצ'רד, זו שקבלה מיגרנה אחרי חמישה עמודים מכתב היד שלו, איתרה עבורו מוציא לאור שפרסם את כתב היד, מה שמאפשר לאיימיס לנהל שני ארועים יחצניים במקביל, עם כל ההבדלים הצפויים. נדמה לי שהסופר בחר במסע מעבר לים לאו דווקא כדי לפתוח עוד עלילות מקבילות, אלא כדי להביע את דעתו על האמריקאיות, דעה בלתי מחמיאה. "אם תשכב ער בעיר הגדולה תשמע אותו כמו הצרצור הצורמני של כנפי הצרצרים בלילה של מיאמי – את הקידוח החרקי המאנפף של צרכים ונוירוזות", מרגיש ריצ'רד.

רוב הזמן, כאמור, הספר מסופר מנקודת מבטו של ריצ'רד. יש נטיה, אם כך, לראות בגווין קורבן, שלא באשמתו. אבל בחלקו הרביעי והאחרון של הספר מציג איימיס את גווין כפי שהוא באמת בתוך ביתו, מקולף מתדמיתו המהוגנת והמצוחצחת. לא עוד סופר חובב פרסום, אלא נרקיסיסט אובססיבי, המחפש אישור ואישוש בכל פינה. לא רק ריצ'רד הוא "גבר הולך לאיבוד", גם גווין המצליח הוא במידה רבה כזה. אבל לגווין עומדת הצלחתו, והוא משתמש בפירותיה כדי לשבור את הקשר המוזר הקושר יחדיו את שני הגברים הללו.

"המידע" הוא ספר מורכב ושופע. אודה שלא ירדתי לסוף כל רעיונותיו. כך, לדוגמא, איימיס משלב בסיפור פושע חובב פורנוגרפיה, שמלבד תפקידו כשוט בידי ריצ'רד הוא כנראה מייצג פן נוסף של הגבריות. קצת הלכתי לאיבוד בעולמו.

התרגום היווה אתגר, בין השאר בשל משחקי מילים ושעשועי לשון כפולי משמעות שאיימיס מרבה בהם. נראה לי שורד שוסמן עשתה עבודה נאמנה.

קשה לסכם את הספר. הוא מבריק רוב הזמן, רציני וקומי גם יחד, קודר ללא נחמה, ופה ושם מעט מיושן. בסך הכל חווית קריאה מעניינת ושונה.

The Information – Martin Amis

כנרת

1998 (1995)

תרגום מאנגלית: ורד שוסמן

הדיירים / ברנרד מלמוד

הדיירים

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי

965140

הלן מק'גיל, בת שלושים ותשע, חיה כבר חמש עשרה שנים בחווה יחד עם אחיה אנדרו. בעוד אנדרו, שהפך בשנים האחרונות לסופר מצליח, נעלם לימים ארוכים או שוקע שעות בכתיבה, הלן רתוקה לחווה ולמטבח. הוא כותב ספרים, היא, כהגדרתה, כותבת אנתולוגיה של ששת אלפים ככרות לחם. יום אחד מופיע על סף הבית רוג'ר מיפלין, ובפיו הצעה לאנדרו. רוג'ר, המכונה בפיו מכריו פרופסור, הוא הבעלים של פגסוס הסוסה ושל פרנסוס, הקרון הרתום אליה, ובו ספרים שהוא מוכר בדרכים. אחרי שנים של נדודים הוא מבקש להתיישב בברוקלין ולכתוב, ואת כל רכושו הוא מבקש למכור לאנדרו. באותה שעה אנדרו נמצא מחוץ לבית, והלן, שיודעת שאחיה יתפתה לעִסקה ובעקבותיה ייצא שוב לשיטוטיו, מחליטה ספונטנית להיענות להצעה ולצאת להרפתקה משל עצמה. היא משאירה לאחיה מכתב, בו היא מבשרת לו שתיעדר כחודש – "זה מה שהמגזינים קוראים לו מרד הנשיות" – ומסתלקת. הפרופסור מצטרף אליה כדי להדגים לה את אמנות המכירה.

"פרנסוס על גלגלים" הוא בראש וראשונה מחווה אוהבת לספרים ולסִפרות. אינספור קישורים לעולם היצירה שלובים בספר, החל בשמה של הסוסה, פגסוס, כשמו של הסוס המיתולוגי המכונף, שרקיעת פרסותיו יצרה את המעיין המקודש שעל הר המוזות, ובשמו של הקרון, פַּרְנָסוּס, כשמו של ההר היווני המקודש, משכנן של השירה ושל הסִפרות. הלן ורוג'ר נשבעים בשמם של סופרים – "חי עצמותיה של ג'ורג' אליוט", ויצירות ספרותיות משמשות להם כדימויים. רוג'ר נושא בלהט דברים על הצורך בעידוד הקריאה, ושולח עקיצה אל המוציאים לאור – "הם כותבים לי מכתבים בדבר ערך המוצר, ואני כותב להם בחזרה בדבר איכות המוצר". כשמכריו של רוג'ר שומעים שנכלא בבית-סוהר, הם מזכירים את יחסו לספרות המונית: "הוא התעלל במישהו שקרא את ניק קארטר ואת ברטה מ' קליי? זה כנראה הפשע היחיד שהוא מסוגל לעשות". הספרים והסִפרות הם בדמו של רוג'ר, והתלהבותו מדביקה את הלן, כמו גם את לקוחותיו.

מלבד אהבת הספרים והאמונה ביתרונות של חינוך לקריאה, הספר משמיע מסר ברור בדבר מעמדן של הנשים. למראה שני גברים מתגוששים, הלן אומרת בציניות, "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי", רומזת אל המשבצת ההיסטרית המיועדת לנשים בספרים ובחיים. כשאנדרו מביע מחאה על עזיבתה של הלן, היא מתקוממת מול הנחתו שהוא רשאי להסתלק כרצונו והיא אינה רשאית לנהוג כך. ועל היעדרותן של נשים מעולם הסִפרות היא אומרת חד וחלק: "אין אשה במדינה שמתיישבת לחמש עשרה דקות רצופות בין שעת הזריחה לשקיעה, אלא אם כן יש לה חצי תריסר משרתים. ואין אדם שלומד דבר מה על סִפרות בלי לשבת רוב חייו. אז הנה לכם".

למרות מסרים אלה ומסרים חדים אחרים, כמו החובה לעשות את המיטב בכל עיסוק, גופני או רוחני, "פרנסוס על גלגלים" נקרא בעיקר כסיפור אהבה. אהבה לספרים, לטבע ולחיים, ואהבה בין גבר ואשה. שכן, כפי שרוג'ר כתב ביומנו, "אחרי ככלות הכל, הספרים אינם עולם אמיתי, ומעת לעת אנו נעשים רעבים לקשרים קרובים יותר, אנושיים יותר".

יהונתן דיין תרגם יפה, והספר, שכבר מלאו מאה ואחת שנים להוצאתו לאור לראשונה, עומד היטב במבחן הזמן. כמובטח על כריכתו, הקריאה בו מהנה, ומעוררת חיוך ומצב רוח חיובי. בהחלט מומלץ.

Parnassus on Wheels – Christopher Morely

זיקית

2012 (1917)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין