בית פושקין / אנדריי ביטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d799d7aa_d7a4d795d7a9d7a7d799d79f2

הספר נפתח ברוח השוטפת ברחובות לנינגרד. בהיכנסה דרך חלון פרוץ למבנה שהיה בעברו ארמון וכעת מכון מחקר, היא מוצאת על רצפת אחד החדרים גופת גבר כבן שלושים. זהו לְיוֹבָה אודויֶבצֶב, הדמות הראשית שב"חזית" הספר. בשלושת חלקי "בית פושקין" מוצגים חייו של ליובה משלוש זויות שונות. החלק הראשון – "אבות ובנים", כשם יצירתו של טורגנייב – עוסק ביחסיו עם אביו, שממנו הוא מבקש לבדל את עצמו, ביחסיו עם הדוד דיקנס, מכר של המשפחה ששב מגלות, וליובה מדמה שהוא הוא אביו האמיתי, וביחסיו עם סבו, שבמשך שנים רבות האמין שמת. החלק השני – "גיבור זמננו", כשם יצירתו של לרמונטוב – סובב סביב חיי האהבה של ליובה וסביב יחסיו המורכבים עם מיטישטייב, חברו ויריבו. החלק השלישי – "פרש עלוב", הכלאה של "פרש הנחושת" של פושקין ו"אנשים עלובים" של דוסטויבסקי – מתרחש בלילה אינטנסיבי אחד, ששיאו דו קרב בין ליובה למיטישטייב.

קשה לדבר על עלילה ב"בית פושקין" במובן המסורתי של התרחשויות סיפוריות. אולי מדויק יותר לדבר על תמונות חיים, נקודות בזמן במהלך חייו הקצרים של ליובה. ובעצם התמונות הללו גם הן אינן "מטרת" הספר. אני מגששת למצוא הגדרה לספר, כדי שניתן יהיה לתת לו כיסוי סקירתי ממצה, אבל הספר מסרב להתכנס להגדרה ממוסגרת אחת. מופע זיקוקים עולה על הדעת, אוסף מרהיב של רעיונות, של עומק פילוסופי ושל חדות פסיכולוגית. הספר הוא מסוג "מצמצת – פספסת": אי אפשר לקרוא אותו "מלמעלה", כל מילה מחייבת תשומת לב.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיים בברית המועצות בשלהי תקופת סטלין ובתקופה שאחריו. אנשים מוקעים, נלקחים, נעלמים, שבים. יחסי הכוחות החברתיים משתנים, אמנות ה"מה מותר לומר למי" מתפתחת, הצנזורה שוררת. רוח התקופה מכתיבה את חיי היומיום, נוכחת בכל, בחיי המשפחה, בבחירות המקצועיות.

נושא מרכזי עוד יותר, בעצם הנושא הראשי, הוא הספרות הרוסית ועבודת הסופר. החל משמות חלקי הספר וכלה בביאורים שבסופו, החל בכינויו של הדוד דיקנס וכלה בעבודת המחקר של ליובה, הספרות הרוסית היא חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות כולן. ויותר מזה, הספרות בכלל, היצירה הספרותית, היא הנושא שאתו מתמודד ביטוב: האם ניתן לתאר את המציאות בספר? היכן "מוצב" הסופר היודע-כל? מהם יחסי הגומלין בין הסופר לגיבורו? איך נולד רעיון לספר וכיצד הוא מתפתח? ביטוב עוצר לדון בנושאים אלה ודומיהם במהלך הספר, שובר את רצף העלילה – אם ניתן לדבר על עלילה – לטובת הדיון, משלב אותם בחיי דמויותיו.

"בית פושקין", אם כך, מושרש עמוק בתרבות הרוסית ובחוויה הסובייטית. ביטוב אמנם מציין לקראת סיום שנדרשת היכרות עם הספרות ברמת תיכון בלבד, אך הוא מכוון, כמובן, לתיכון רוסי. למרות זאת, הספר מתגבר על מכשלת המקומיוּת, והחוויה שהוא מציע גלובלית, מכוונת לכל בן תרבות.

הספר מרבה בהערות שוליים, חלקן של הסופר עצמו, שאינן קוטעות את הרצף. כמה מן ההערות מפנות לביאורים בסוף הספר, אך נמנעתי מלדלג לשם תוך כדי קריאה. אחרי סיומו ה"רשמי" של הספר פניתי לקרוא את הביאורים ברצף. ההסברים הללו, חלקם קצרים חלקם ארוכים, הם ברובם קטעי הגות יפיפיים, היכולים להקרא כעומדים בפני עצמם. דברי הפתיחה לביאורים מקפלים בתוכם כמה מרעיונותיו המעניינים של ביטוב, והנה כמה משפטים מתוכם לטעימה מחווית הספר: מכוח ההתמד של הכתיבה ובהתחשב ביחסיו עם הגיבור שלו […] ניגש המחבר תכף ומיד לביאורים, שכתב כביכול בשנת 1999 הגיבור [..] למהדורת היובל של הרומן. כך ניתנה לגיבור האומלל הזדמנות להתחשבן עם המחבר: תוך כדי שמירה על יושרו האקדמי הוא שקד לגלות את פרצופו האמיתי של המחבר בעזרת טיעונים מנומקים, כלומר פשוט הוקיע את בורותו […]. ואז ירד על המחבר שיממון […]. מבלי משים שקע המחבר בכתיבת ביאורים מסוג אחר לגמרי […] הוא לא ביאר עוד עניינים מקצועיים, אלא את מה שנחשב […] לידע כללי. במוחו של המחבר צץ פתאם הרעיון שדווקא דברים ידועים לכל […] הם שישקעו בבוא העת בתהום הנשיה […]. העניינים האלה עשויים להצטייר כבר עתה כתעלומה גמורה בעיני מי שיקרא את הרומן בשפה אחרת […]. מה שמעניין היום הוא גם המהירות שבה מתיישן (ומאילו בחינות…) טקסט המכוון בפירוש אל העתיד [..]. כמה שרירותיות יש בדרך שבה בורר טקסט רציף את פיסות המציאות שלו…

בסקירה ישנה שלי על "הר הקסמים" כתבתי שזה הספר שאקח לאי בודד, משום שאפשרויות הקריאה השונות בו יעסיקו אותי למשך זמן רב. "בית פושקין" מועמד אף הוא להלקח לאותו מקום: ניתן להפוך בו ולחפור בו, וכל קריאה תחשוף עוד ועוד פרטים מוכמנים.

למרות שאין לי יכולת להשוות את התרגום למקור, אני מתרשמת שמיכאל שקודניקוב עשה עבודה מצוינת, ולמרות ה"רוסיוּת" של הטקסט הוא זורם באופן טבעי בעברית. "בית פושקין" הוא ספר מורכב, שונה, מחייב קריאה קשובה, ורצוי יותר מקריאה אחת. חגיגה ספרותית.

Пушкинский дом – Андре́й Гео́ргиевич Би́тов

עם עובד

2018 (1978)

תרגום מרוסית: מיכאל שקודניקוב

מודעות פרסומת

בחזרה מעמק רפאים / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d797d796d7a8d794_d79ed7a2d79ed7a7_d7a8d7a4d790d799d79d2

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018

האמת על פרשת הארי קברט / ז'ואל דיקר

570171

ב-30 באוגוסט 1975 נעלמת נולה קלרגאן, נערה בת חמש-עשרה, בעיר הקטנה אורורה שבניו-המפשייר. אשה תושבת המקום, שראתה אותה רצה אל היער ובעקבותיה גבר, מדווחת למשטרה ונרצחת. שלושים ושלוש שנים אחר-כך נמצאת גופתה של נולה טמונה באדמה בסמיכות לביתו של הסופר הנודע הארי קֶבֶּרט, תושב המקום. קברט מודה שניהל עימה רומן, אך מכחיש שרצח אותה. מרקוס גולדמן, תלמידו וחברו של קברט, לוקח על עצמו לטהר את שמו, משתכן בביתו, ופותח בחקירה עצמאית.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר סוחף. אם מפשיטים אותו מכל שכבותיו, נותרים עם ליבה של סיפור מתח מרובה חשודים ומרובה תפניות מפתיעות (אם כי כמה מהן ניחשתי), שבמרכזו נערה אחת מיוסרת וכובשת לבבות. כשמרקוס כותב ספר על הפרשה, מזכירתו, שעמלה על כתב היד שלו, מתקשרת אליו יום אחד ואומרת:

"מרקוס, נדמה לי שאני בוכה".

"מה קרה?" שאלתי.

"בגלל הילדה הזאת, נולה. נדמה לי שגם אני אוהבת אותה".

חייכתי:

"נדמה לי שכולם אהבו אותה, דניז. כולם".

עוצמתו של הספר נובעת, לפיכך, לא מן הפן הבלשי של הסיפור, שהוא אמנם משכנע, אבל לא יחודי, אלא מדמויותיו המשורטטות בחיות ובחיבה, ומעוצמת הרגש המניע אותן – אהבה מסחררת, כאב עמוק, סוד נורא שיש להסתיר, קנאה מעוורת, בקשת כפרה.

יחודו של הספר הוא בשילוב שבין סיפור תעלומת הרצח לתיאור עולמו של מרקוס גולדמן. אחרי שכתב ספר מצליח מאוד, מרקוס נקלע למחסום כתיבה. ההוצאה לאור, אצלה הוא חתום על חוזה לחמישה ספרים, לוחצת לקבל את הספר הבא, וביאושו הוא פונה לעזרתו של קברט, שהיה מרצה שלו באוניברסיטה, והפך לחבר ולמנטור. הספר בנוי משלושים ואחד פרקים, כל אחד מהם עוקב אחרי עצה של קברט הקשורה לכתיבה. עצתו הראשונה, לדוגמא, היא זו: "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך". בהיותו עבור מרקוס יותר ממדריך כתיבה, עצותיו חורגות מתחום הספרות אל החיים, כמו דבריו על האהבה, שהיא במידה רבה הכוח המניע של הספר כולו: "תוקיר את האהבה, מרקוס. תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני-האדם יהיו עוד בני-אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, מרקוס, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות". מרקוס מספר על נולה ועל דמויות נוספות באורורה, מתאר את היווצרות ספרו על הפרשה וגם את היווצרות הספר שכתב קברט על נולה, והשילוב המורכב הזה עובד יפה.

הספר שופע התבוננויות מעניינות, חלקן ציניות וביקורתיות, על עולם הספרות, על ההצלחה ועל חרדת הכשלון, על אמת ושקר בפרסום, על מועדי הגשה לוחצים שבגינם יש להתפשר על איכות, ועל זמן המדף הקצר להפליא שלו זוכה ספר בשל תשומת הלב הנודדת של הציבור. פה ושם נשזרות תובנות לגבי החברה האמריקאית ולגבי מערכת הצדק שלה.

מכיוון שהספר דינמי ונכנס אל הלב, אפשר להעלים עין מכמה מגרעות שוליות, שהבולטת בהן היא נטיה לסטראוטיפיות: אמו של מרקוס תמיד, אבל תמיד, עומדת הכן עם הצעת שידוך לבנה בן השלושים, וכל משפט שלה כאילו יצא מבדיחות האם הפולניה. המו"ל מדבר אך ורק על כסף ועל חלון הזדמנויות. האדם הפגום ביותר הוא גם הרחום ביותר. מכל מקום, במכלול המוצלח המגרעות האלה נבלעות ונסלחות.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר שקשה להניח מהיד. לא ספרות מופת, אבל בהחלט ספר כובש לב שלא בקלות יישכח. מומלץ.

La Vérité sur l’Affaire Harry Quebert – Joël Dicker

מודן

2014 (2012)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מדעי הרוח / פבלו דה סנטיס

מדעי הרוח

בבנין הרוס של הפקולטה למדעי הרוח יושב אסטבן מירו וכותב אודות ההרפתקה שעבר במקום. מירו החל לעבוד בבנין כמזכיר המכון הלאומי לספרות מעט לאחר יום הולדתו השלושים, כדי להרוויח כסף שיאפשר לו לעזוב את בית אמו. מעסיקו, פרופסור קונדה, הקדיש את כל ימיו לחקר הספרים שכתב סופר אלמוני בשם הומרו ברוקה, ספרים שאבדו. רק סיפור אחד נותר, "תחליפים" מרובה הגרסאות, ומירו הופקד על מלאכת שחזור הגרסה המקורית. קונדה לא היה היחיד שהתעניין בברוקה עד כדי אובססיה פנאטית. שני פרופסורים נוספים טענו למומחיות בנושא, ובינם ובין קונדה ניטשה מלחמה שטופת אמוציות וגדושת האשמות, אחת מהן טענה שקונדה עצמו הסתיר את הספרים האבודים. כשהחלו גופות להתגלות במבוכי הבנין, ומסעות מחקר בקומה הרביעית עמוסת הניירות הישנים הסתימו באסון, נכנס לתמונה חוקר, כנראה מטעם עצמו. העלילה נודדת לבית חולים פסיכיאטרי, נעה בין מציאות להזיה, משלבת דמויות אפופות מסתורין, ושבה ומתכנסת אל הבנין המתפורר, אל תשתיתו הנרקבת, אל מרתפיו האפלים, ואל הקומה הרביעית המאיימת במבוכי הניירות.

אוהבי ספרים, הערים לכוחה של הספרות ולהשפעת הגומלין בינה ובין המציאות, יאהבו את הספר. העלילה המפותלת, על רכיבי האימה, האבסורד והקפקאיות שבה, אינה המרכיב המהותי של הספר. הרעיונות של הסופר בכל מה שקשור לעיסוק בספרות – הכתיבה והשכתוב, הקריאה והביקורת והמחקר, הקישור ההדדי לחיים – רעיונות שהוא זורק ללא הרף אל תוך הסיפור, הם שמתסיסים את הספר ומושכים הלאה. פבלו דה סנטיס, באמצעות דמויותיו החריגות-משהו, ממציא תסמונות שמייצגות דיבוקים שונים ופנים שונות של מלאכת היצירה הספרותית. הוא בורא, בין השאר, תסמונת שהלוקים בה מסוגלים רק לחלום על ספרים רחבי יריעה, אך אינם מסוגלים לכתוב אותם. תסמונת אחרת גורמת לנושאיה להאמין כי הדברים הפיזיים הם מסמנים המשמשים כדי לבטא את הדבר היחיד שבאמת קיים, השפה. ברוקה, כך מספר רופא שטיפל בו, ערך ניסויים שבהם הוכיח שבאמצעות כתיבה הוא יכול להשפיע על המציאות. אני תוהה אם בשונה מכל התופעות הרפואיות-פסיכיאטריות פרי דמיונו של דה סנטיס, שמו של הסופר המסתורי בא לרמז על אזור ברוקה, אזור במוח שפגיעה בו מחוללת איבוד של היכולת להתבטא באופן מילולי ובכתב.

כליו של דה סנטיס הם אבסורד, ציניות משועשעת, הומור וקורטוב בלשי. בלתי אפשרי לכלוא את הספר תחת הגדרת סוגה – הוא בלשי וגותי והגותי בערבוביה. התחושה בעת הקריאה היא של שמחה ספרותית, כפי שנכתב באחת הביקורות המצוטטות על הכריכה, שמחה על יצירה מקורית, שופעת רעיונות, המהווה חווית קריאה מספקת.

Filosofía y Letras – Pablo De Santis

תשע נשמות

2017 (1998)

תרגום מספרדית: יוסי טל

אלמוניות / אגור שיף

3200219500b

ארם פריש, סופר אלמוני למדי, יואל און, סופר קאנוני (לפחות בעיני עצמו) בעל שם עולמי, ותִרזה און, אשתו של יואל, נחטפו מבית מלון במרקש, שם שהו לרגל כינוס ספרותי, והובאו אל ישוב קטן ומוזנח בלב המדבר. כבר בפיסקאות הפותחות את הספר אנו מתוודעים למערך הכוחות: הסופר האלמוני מצד אחד, והסופר הנערץ מצד שני. הגבר הבודד מצד אחד, והגבר הנתמך בידי אשתו מצד שני. באוהל שהוקצה להם תולים בני הזוג און שמיכה שתחצוץ ביניהם ובין פריש. במהרה תתפתח ביניהם דינמיקה ששורשיה ביחסים בין סופרים, ובסיטואציה של שני גברים ואשה אחת החולקים בעל כורחם גורל משותף.

"אלמוניות" מספר למעשה שלושה סיפורים במקביל. על הציר הכרונולוגי מתרחש סיפור החטיפה, שמתאפיין בעיקר בחוסר הודאות של החטופים באשר למתרחש בעולם שמחוץ לאוהלם, ובאשר לגורל המצפה להם. במקביל הסופרים קצת בורחים אל המילים, וקצת "מתרגמים" את חייהם ואת חוויותיהם ליצירה. אנו מקבלים הצצה אל תהליך יצירתו של ספר, כשיואל און "מכתיב" לאשתו סיפור חדש. "מכתיב" במרכאות משום שאין ברשותם כלי כתיבה, ואון מסתמך על זכרונה של אשתו, וגם על זכרונו של המאזין שמעבר לשמיכה. הסיפור השלישי מתרחש במוחו של פריש, ה"מתכתב" עם אשתו, עם ילדיו ועם הוריו, בעיקר עם אביו המת.

המוטיב המרכזי בעיני בספר הוא ההשפעה ההדדית בין החיים והספרות: סיפור שכתב פריש הופך למרכיב מהותי בפרשת החטיפה, לגיבור הסיפור החדש מעניק און את השם פריש (שם שבעיניו הוא כאוושת מברשת על שרוול מאובק), תרזה נכנסת לדמותה של אחת מגיבורות הסיפור, בתוך הסיפור שאון ממציא נכלל שכפול של סצנה שארעה לאון בסיפור שאגור שיף המציא, לחייו של ארם פריש מושאלים פרטים ביוגרפים של אגור שיף – החל משמו יוצא הדופן, דרך תאור עיסוקיו, וכלה בתיאור אביו, ועוד.

עולמם של הסופרים הישראלים תופס גם הוא מקום נרחב בספר. מפתה לזהות סופרים בשר ודם בדמויות המומצאות, אך אמנע מכך. הנה, לדוגמא, אמירה אגבית כמעט על עמדות פוליטיות, כשפריש תוהה למה דווקא הם נחטפו על ידי מי שמצטיירים לו כפלשתינאים:

הרי דעותיו של יואל און בענין הכיבוש ידועות היטב בעולם כולו, והוא נחשב לאחד מחשובי הקולות של מה שנקרא אצלנו "מחנה השלום". וגם ארם פריש, למרות זוטרותו, כבר סומן פה ושם כאויב העם…

ולהלן ציטוט מקטע המתאר את התרגשותו של פריש כשהוא סבור שאון קרא את ספריו, ציטוט הכולל עקיצה חבויה באשר לקריאת ספרים קאנוניים:

"ושתדע שאני דווקא מעריך מאוד את הכתיבה שלך".

פריש התעורר. הדם חזר לגופו בשטף חגיגי. יואל און קרא את ספריו! יואל און, הסופר המהולל, חתן הפרסים, עטור המדליות, שבע הביקורות, אהוב הקהל, יקיר התקשורת… יואל און קרא את ארם פריש!

[…]

רק שעכשו בתמורה עליו להחזיר לאון במחמאה משלו. אבל מה יאמר לו? הרי אף פעם לא הצליח לקרוא ספר של יואל און עד תומו. באחדים רק דפדף בחוסר סבלנות כשנקלע לחנות ספרים. באלה שקיבל לידיו – תמיד מתוך איזו כניעה לנותן מתנות שוחר טוב – לא הצליח לקרוא יותר מעשרים עמודים.

הקריאה בספר נעימה מאוד. הוא כתוב בשטף, מושך להמשיך ולגלות מה יקרה לגיבוריו בכל אחד מן הסיפורים, שזור הומור עדין, ומשכנע באמינות דמויותיו. הייתי סקרנית לגלות כיצד יסתיימו של הסיפורים, וטיפה התאכזבתי. לא אכנס לפרטים כדי להמנע מספוילרים, רק אציין שהתפירה בסיום היתה לטעמי יותר מדי "על פי הספר", והמקבילות בין הספרות למציאות מפורשות מדי. הייתי שמחה עם סיום פורע סדרים.

בהתעלם מן האכזבה הקלה בסיום, שהיא ענין של טעם אישי, הספר העניק לי חווית קריאה מסקרנת ונעימה, ואני ממליצה עליו.

עם עובד

2017

מר מ' היקר / הרמן קוך

2119396-5

מר מ' הוא סופר הולנדי בעל שם. הוא סופר פורה, כותב ומפרסם הרבה, ומרבה לכתוב על מלחמת העולם השניה. לאחרונה יצא לאור ספרו "שנת השחרור", והוא מוזמן לספריות ולחנויות ספרים לקרוא מן הספר ולחתום עליו. ספרו "סגירת חשבון", שנכתב לפני שנים רבות, היה הראשון שהצליח אצל הקוראים. הספר שאב את השראתו ממקרה אמיתי, ספק רצח ספק היעלמות: מורה להיסטוריה בתיכון נעלם, ושניים מתלמידיו – עם אחת מהן היה לו בעבר רומן – נחשדו במעורבות בתעלומה, אך החשדות לא הוכחו. "מר מ' היקר" מספר על הפרשה הזו מכמה נקודות מבט – של הסופר, של אחד משני התלמידים, ושל המורה. במקביל הוא עוסק בהרחבה במלאכת הכתיבה. סיפור הפרשה הוא מעין מותחן, דרך הסיפור מתעתעת, והסיום מפתיע. על כתיבת ספרים, וגם על קריאתם, יש לכותב דברים רבים לומר (ציטוטים בהמשך). השילוב בין שני הנושאים עובד יפה, ובשיאו – ממש לקראת סיום – מתערבים יחד הפרשה, כפי שקרתה באמת, והגרסה הספרותית שלה, כפי שהסופר בחירותו בחר לכתוב אותה.

לצד סיפורו של "סגירת חשבון", הספר עוסק במגוון נושאים. הן הסופר והן התלמיד לשעבר – ששניהם נושאים את השם הרמן, כשמו של כותב הספר (מעניין בהקשר זה לציין שגם הרמן קוך התפרסם כסופר בזכות ספר שעסק ברצח על ידי בני נוער) – הם אנשים דעתניים, שאינם מהססים לבטא עמדות נחרצות בכל נושא, שולי או מהותי. כך, לדוגמא, התלמיד מבטא דעות שוביניסטיות, כמו אלו:

לנשים יש יותר זמן מאשר לגברים. אחרי שהן שאבו אבק הן פותחות ספר – ספר שלך – ומתחילות לקרוא.

אתה לא יכול לספר לה מה אתה עושה. היא גם ככה לא תבין, בסופו של דבר היא אשה.

שניהם חולקים אותה דעה מזלזלת לגבי שיחות בין אנשים:

ברור שהשיחות בטלפונים הניידים הן על לא-כלום, אבל זה נכון לגבי כל השיחות. גם אלה ליד משאבת המים של הכפר […]. אנשים מעדיפים לדבר על לא-כלום, זה ככה כבר אלפי שנים, ולשביעות רצון כולם.

והסופר מביע בבטחון מוחלט את העמדה המוזרה הזו לגבי נסיונותיהם של הנאצים להסתיר את מעשיהם:

לקראת סוף המלחמה הם עשו הכל כדי למחוק את עקבותיהם. עד היום הזה הם מכחישים את מעשיהם. אבל מה היא הכחשת השואה אם לא קול המצפון?

המלחמה נוכחת בספריו של מר מ' בין השאר משום שהיתה זו תקופה טראומטית עבורו: אמו נפטרה במהלכה, ואביו התנדב לצבא הגרמני ויצא לרוסיה לבצע "פקודות מיוחדות", מן הסתם פעולות רצח. כשהוא נשאל על עברו של אביו, זה מה שיש לו לומר:

היו כאן בהולנד בעיקר מליוני אנשים שלא עשו כלום […]. פחות מאחוז אחד הצטרף למחתרת, אולי קצת יותר מאחוז אחד חיפש הרפתקה בדרך אחרת. הם התגייסו לצבא שנדד בערבות רוסיה. מה לעשות, אני מעריך יותר את אלה שלפחות עשו משהו. אפילו שצד אחד היה הטוב והשני אולי הרע.

שני ההרמנים, גיבוריו של הספר, הם, אם כך, אנשים שקשה לחבב. ובכלל, אין בספר דמויות חיוביות. המעטות שנוטות לחיוב הן כנועות, חננות, קולן כמעט שאינו נשמע, או שהוא חיוור בצל הקולות הדומיננטים. חלק ניכר מהעלילה מתרחש בין תלמידי תיכון והמבוגרים המעורבים בחייהם. המורים הם או מנותקים או נלעגים בנסיונותיהם להיות מהחבר'ה. ההורים ברובם ויתרו על הסמכות ההורית. מצטיירת תמונה של דור תלוש, שאיכשהו מגדל את עצמו.

בעיני זהו בעיקר ספר על ספרות. הנה כמה ציטוטים נבחרים במגוון ההיבטים של עולם הספרות. בהתעלם מהנטיה להתנשאות ולהכללות, הם מעוררים לפחות מחשבה.

על ספרים בלתי ממוקדים (לדעתי, "ארוחת הערב" של קוך סובל מן התופעה הזו: במקום להתמקד בנושא ההורות, הסופר הוסיף מחלת נפש לאב, ובכך הוציא את הספר ממיקוד):

יוצא לך לקרוא לפעמים ספרים שאתה לא יכול להתחמק מהרושם שהסופר ניסה להוסיף עוד קצת. שהוא חשב שהנתון הכי חזק שיש לו לא מספיק. זה גם מאוד מובן, לכל סופר יש נטיה כזאת. אתה עובד חודשים על ספר, לרוב שנים, הוא כבר נמאס עליך, הסיפור מתחיל לשעמם אותך, וכדי להלחם בשעמום הזה אתה מוסיף לו אלמנט חדש, תפנית מפתיעה, משהו סנסציוני. הסיכוי גדול שעם התוספת הזאת אתה הורג את האיזון של הספר. הסופר אולי משתעמם, אבל הקורא עוד לא. הסופר שוכח שהקורא לא עסוק עם הספר חודשים או שנים. לכל היותר כמה ימים או שבוע. אין לו זמן להשתעמם.

על קריאת ספרים סתמיים:

היה הבדל אחר בין ספרות ו"שאר הספרים". זה היה בדיוק כמו לאכול את אותו אוכל בשתי מסעדות שונות. מימין היתה מסעדה עם כוכבי מישלן, משמאל ברגר קינג או מקדונלדס. הענין הוא שלא תמיד רצית להכניס לפה מנות אלגנטיות […]. לפעמים פשוט התחשק לך המבורגר עם בייקון וגבינה מותכת, לחם רך וספוגי, שומן שמטפטף על סנטרך וממשיך למטה – אבל לזה תמיד התלוותה תחושת אשם […]. קריאה של מותחן או בלש השאירה בו אחרי הסיום כמעט אותה תחושת ריקנות גדולה. זה הכל?

על ספרים שזכו לחיים חדשים לאחר שעובדו לסרטים מוצלחים:

מתחת לאותיות הנוטפות דם יש תצלומים של שלושת השחקנים בתפקידים הראשיים […] טעות מכוונת, שנעשתה אך ורק כדי להעלות את אחוזי המכירה […]. סרט או לא, אסור לך להדפיס תצלומים של דמויות על הכריכה. אתה מגביל את הדמיון של הקורא. אתה מכריח אותו לראות מעכשו את הפנים של השחקנים הראשיים בזמן הקריאה […]. שלוש מאות אלף קוראים, לכל דמות שלוש מאות אלף פנים שונות. שלוש מאות אלף פנים שפרצוף אחד בסרט הורס במחי יד […].

[…] שני אי-דיוקים עובדתיים כבר במשפט הראשון […] המשפט הראשון לא הופיע על גב הספר במהדורה השמונה-עשרה, הוא נוסף רק במהדורה של הסרט. ומאז הוא נשאר שם בכל מהדורה שיצאה. הספר התאים את עצמו לסרט. סרט שבכמה נקודות חשובות שונה מהספר.

על בינוניות (נושא שמעסיק את השניים גם מחוץ לעולם הספרות):

הוא כותב נחמד, זה מה שאנחנו אומרים על הסופר הבינוני. זאת נקודת השיא שלו, להוציא לאור ספרים שכתובים נחמד. אתה באמת חייב להיות אדם בינוני אם אתה מסוגל לחיות עם הידיעה הזאת, אם אתה רוצה להמשיך ולהיאחז בחיים כאלה, ואולי מוטב שאומר – אם אתה לא מעדיף למות.

בשורה התחתונה: ספר מורכב, מותח במידה, ורוב הזמן מעניין.

Geachte Heer M. – Herman Koch

כתר

2016 (2014)

תרגום מהולנדית: ענבל זילברשטיין

בן כושים / ריצ`רד רייט

200px-richard_wright_ben-kushim-he

הנה מה שיש לריצ`רד רייט לומר על כוחה של הספרות.

רקע: ריצ`רד רייט, נכד לעבדים, שנולד וגדל באזור הכפרי של הדרום האמריקאי בראשית המאה ה-20, על כל המשתמע מכך לגביו כשחור, עשה צעד ראשון לשינוי מהותי בחייו כשעבר אל העיר ממפיס, עדיין בדרום, מתוך כוונה לעבוד ולהרוויח כסף שיאפשר לו לעבור לגור בצפון. למרות שהספריה הציבורית בממפיס לא השאילה ספרים לשחורים, הוא הצליח לתמרן כך שיוכל לקרוא, ועולם חדש נפתח בפניו – יותר עולם של רעיונות מאשר עולם של עלילות בדויות. כפי שמתואר בקטעים שלהלן, הקריאה היא שנתנה לו את הדחיפה המכרעת להשאיר את הדרום על תרבותו המעוותת מאחור, ולנסות ליהנות מן החרות המובטחת במדינות הצפון.

עם שרוממה את רוחי, הקריאה גם דכא דיכאתני, הראתני את האפשרי, את אשר הפסדתי. מתיחותי חזרה אלי, והיא חדשה, איומה, מרה, סוערת, כמעט קשה מנשוא. לא עוד הרגשתי שהעולם מסביבי עוין הוא, רצחני; ידעתי זאת.

כן גם עתה נמלטתי מפני דבר-מה משנמלטתי אל דבר-מה, אך הדבר לא נחשב עלי. כי זה היה הלך-נפשי: עלי להסתלק מכאן; איני יכול להשאר כאן.
אולם מהו הדבר שעורר בי הרגשה זו? מהו הדבר שעורר בי את הכרת האפשר? מנין באה לי, באפלה דרומית זו, תחושת החרות?
הן רק בכוח הספרים – שלכל המוטב לא היו אלא עירויי-תרבות תחליפיים – הצלחתי לקיים את נפשי באורח חיוני שלילי. כל-אימת שחדלה סביבתי לסמכני או להזינני, נאחזתי בספרים; אי-מכאן נבעה אמונתי בספרים מתוך הרגשת יאוש משנבעה מתוך ההכרה בתכלית ערכם.

קריאתי האקראית בספרות יפה ובביקורת הספרות היא שהעלתה לפני רמזים עמומים של אפשרויות החיים. כמובן, לא ראיתי ולא פגשתי מעולם את האנשים שכתבו את הספרים שקראתי, ואותו עולם שבו חיו זר היה לי כירח. אולם אשר נתן לי את היכולת להתגבר על אפס-אמוני הנושן הוא שספרים אלה – אשר נכתבו בידי אנשים כדרייזר, מאסטרס, מנקן, אנדרסון ולואיס – נראו כדברי-ביקורת מתך התגוננות על מחנק הסביבה האמריקנית. סופרים אלה כמו הרגישו שייתכן ליצור לאמריקה צורה השווה יותר לנפש תושביה. ומתוך רומנים וסיפורים ומאמרים אלה, מתוך ההתרוצצות הרגשית של הגירסות הדמיוניות של מעשים טרגיים או מעשי-גבורה – הרגשתי בפני מגע חום של אור נעלם; ובנסיעתי גיששתי אחר אור נעלם זה והשתדלתי כל העת שיהיו פני ערוכים ומכוונים כדי כך, שלא אאבד את תקות הבטחתו הרפויה, וראיתי בו צידוק למעשי.

ספר מומלץ

Native Son – Richard Wright

הוצאת עם עובד

1947 (1945)

תרגום מאנגלית: נח שטרן

לצאת אל החיים / אניטה ברוקנר

0770000071859

"לצאת אל החיים" הוא סיפורה של רות וייס, בת להורים יוצאי דופן, בעלי אישיות מורכבת (שלא לומר חולנית), שנאבקת על דרכה בחיים. נאבקת היא בעצם מילה נמרצת מדי, לפחות בכל מה שנוגע לחלקו הראשון של הספר, כי רות לא ממש נלחמת, יותר נסחפת, ובעיקר בורחת אל הספרים. היא הופכת לפרופסור לספרות, ומקדישה את מרבית זמנה האקדמי לחקר מקומן של הנשים בספרים של באלזק, בעיקר ב"אז`ני גראנדה". בסופו של הספר היא מוצאת דרך להשלים עם עצמה.

לפני הספר הזה קראתי שניים אחרים של אניטה ברוקנר – "ידידה מאנגליה" ו"משפחה וידידים" – ולא התלהבתי. יחד עם זאת היתה לי תחושה שהספרים שלה ראויים לקריאה חוזרת (אבל כרגיל ספרים חדשים דוחקים את רגלי הישנים). בשל התחושה הזו דפדפתי בחנות ב"לצאת אל החיים", והפתיחה שלו כבשה אותי לגמרי.

ד"ר וייס, בגיל ארבעים, ידעה שהספרות הרסה את חייה. 
בדרכה המעמיקה והאקדמית זקפה זאת לחובת חינוכה המוסרי הלקוי, שהורה לה – בתיווכם של אמה ואביה החלוקים, שחברו יחד אך הפעם הזאת – כי תהגה בקורות אנה קארנינה ואמה בובארי, אבל תלך בעקבות דייויד קופרפילד ודוריט הקטנה.
אך לאמיתו של דבר החל הכל ימים רבים קודם לכן, כאשר ברגע נשכח בשחר ילדותה נרדמה, מכושפת, לקול אומנתה הלוחשת: "סינדרלה הלוך תלך אל הנשף". 
הנשף לא התקיים מעולם.

אחר-כך התברר שההבטחה, שהיתה עבורי גלומה בפתיחה, התממשה, וזהו הטוב בספריה, לטעמי.

על הכריכה האחורית של הספר נכתב המשפט הבא, שאני מאוד מסכימה אתו: "כתיבתה המעודנת, המתוחכמת וההומריסטית, מצטיינת באיפיון מבריק של דמויות ובייצוג חריף ואירוני של סטריאוטיפים. חומרים מלודרמאטיים של "רומאן למשרתות", שאין להניחו מן היד, עוברים אצלה הסבה לספרות מתוחכמת, מודעת לעצמה".

A Start in Life – Anita Brookner

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1988 (1981)

תרגום מאנגלית: אילנה דן