על חוף צ'זיל / איאן מקיואן

beach_master

פתאם נדמָה לה שהיא מבינה את הקושי שלהם: הם מנומסים מדי, עצורים מדי, חיישניים מדי, הם פוסעים על קצות האצבעות זה סביב זה, ממלמלים, לוחשים, מוותרים, מסכימים. כמעט שאין הם מכירים זה את זה, ואף לא יכלו להכיר בגלל מעטה של כמעט-שתיקה ידידותית שמחניק את ההבדלים ביניהם ומסמא את עיניהם וכובל אותם.

פלורנס ואדוארד נישאו לפני מספר שעות אחרי שנה של חברות ושל אהבה. דווקא ברגע השיא של אהבתם הם מתחילים להבין עד כמה בעצם אינם מכירים זה את זה. הפיל שבחדר הוא הרגע הממשמש ובא שבו ימצאו עצמם יחד במיטה אחת ויקיימו לראשונה יחסי מין. אדוארד, שחווה בעבר מעשה מיני בלתי מוצלח, חש חרדת ביצוע. פלורנס נחרדת מן המעשה כולו, מן הפלישה הצפויה לגופה. אבל פלורנס ואדוארד הגיעו לבגרות רגע לפני התפרצות החופש והשחרור של שנות הששים: בתוך שנים מעטות בלבד, ככה יעשו צעירים מן השורה. אבל לפי שעה הזמנים הם שעצרו בעדם. אלף כללים לא כתובים עדיין היו בתוקף, אפילו כשאדוארד ופלורנס היו לבדם. אז הם יושבים ואוכלים בנימוס, ומדברים "מסביב", בלתי מסוגלים לומר זה לזו וזו לזה את שבלבם.

נקל לראות בספר סיכום של תקופה שהיתה ואיננה, אבל נראה לי שהתקופה היא רק המעגל הפנימי של הסיפור. כשמקיואן מנסה להבין את העצירות הרגשית של השניים, הוא כותב: ומה עמד בדרכם? האישיות שלהם ועברם, בורותם ופחדם, חיישנות, אנינות מופרזת, היעדר הרגשה שמגיע להם, או היעדר נסיון וחירות הליכות, וגם קצה זנבו של איסור דתי, האנגליות שלהם ומעמדם, וההיסטוריה עצמה. ממש לא הרבה. כל אלה, אולי למעט הבורות, אינם ממאפייני התקופה בלבד, אלא כוללים בתוכם גם מאפייני חברה, שלא בהכרח השתנו עם השנים.

ויש בספר, וזה מה שעושה אותו עכשווי ורלוונטי, יציאה אל מעגל נוסף, גדול יותר, המקיף את שני האחרים. מקיואן מפרק לגורמים את חווית ההתאהבות, ומראה שאין בינה ובין קרבת לבבות דבר וחצי דבר בהעדר תקשורת. נדרש משבר מהותי, שבעקבותיו ירשו לעצמם סוף סוף להביע חילוקי דעות, ומכיוון שאינם רגילים לכך יבואו אלה לידי ביטוי באלימות מילולית. האלימות הזו היא שתגרום להארה שמובאת בציטוט שבפתיחה. וכאן המסר ברור וחד, ונכון לראשית שנות הששים של המאה הקודמת כמו לימינו אלה.

כתיבתו של מקיואן בספר הזה מצטיינת בסבלנות לפרטים, בבניה הדרגתית של מתח מצטבר לקראת פיצוץ, ובכניסה מרשימה לנפשם של גיבוריו. בעוד הספר כולו מתנהל לאט, וכולל פלשבקים מפורטים של ארועים בעברם של בני הזוג, ביחד ולחוד, חלקו האחרון חולף ביעף על ארבעים השנים שאחרי אותו לילה, ומתעכב רק על שינוי תפיסתו של אדוארד לגבי אותן שעות רחוקות. הדבר היחיד שהיה חסר לי בספר היה נקודת המבט המקבילה של פלורנס בחלוף השנים. אולי משום שבדיעבד מקיואן בוחר ב"צד שלה", עניין אותו יותר הצד השני.

איני נמנית עם חסידי איאן מקיואן, אבל "על חוף צ'זיל" הוא בהחלט חוויה שונה. ספר מדויק, כתוב היטב, המקיף במבט אחד את חווית היחיד, החברה והתקופה.

On Chesil Beach – Ian McEwan

עם עובד

2007 (2007)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

מודעות פרסומת

המפתח שמתחת לאבן / בנג'מין בלאק

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed7a4d7aad797_d7a9d79ed7aad797d7aa_d79cd790d791d79f2

כותרת משנה: דרמת מתח דבלינאית של קְְוֵרְק

"המפתח שמתחת לאבן" הוא הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש מאת בנג'מין בלאק (פסבדונים של ג'ון באנוויל) בכיכובו של קוורק, פתולוג אלכוהוליסט, שניחן בסקרנות ובאובססיביות, המובילות אותו לחקור תעלומות הנקרות בדרכו. קדמו לו "שגיאות קטנות", שקראתי וסקרתי, ו"ברבור הכסף" שלא קראתי. תוך כדי העלילה מוזכרים ארועי עבר מעלילות קודמות, אך הספר עומד לגמרי ברשות עצמו, ואינו נקרא כחלק מסדרה.

בתו של קוורק, פיבי, מודאגת משום שחברתה אייפריל נעלמה. היא משתפת את אביה בדאגתה, והאב מצדו מערב בלש משטרתי. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה, בה חברים גם פטריק, גבר ניגרי, אליזבת, שחקנית מן השורה השניה, וג'ימי, עתונאי פלילי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים, תקופה של דעות קדומות ושל שמרנות, המקום הוא אירלנד, שסועת המאבקים לעצמאות. קוורק, שאיבד את אשתו בעת לידתה של פיבי, מתמודד עם ההתמכרות לשתיה, ונושא רגשי אשמה כלפי בתו שגדלה אצל גיסו. פיבי גוררת טראומות שונות מעברה. כל אחד מגיבורי הספר מסובך באופן כלשהו עם רגשות בלתי פתורים ועם מטענים מעיקים, שהספר עוסק בהם בהרחבה עד כדי טרחנות. הסיפור הבלשי נדחק הצידה, בעוד הסופר עוסק בפרטנות ובחזרות מרובות ומיותרות בחיי היומיום של הנפשות הפועלות. הספר עמוס בפרטים שוליים, שמן הסתם נועדו לשקף אוירה ולהעמיק את ההיכרות עם הדמויות, אך אינם מקדמים את העלילה ואינם תורמים לה, ולכשעצמם אינם מעניינים ואף מייגעים.

ב"שגיאות קטנות" ציינתי לטובה את המתח שנבנה במהלך הספר, והתאכזבתי מן ההתרה הלא משכנעת. גם ב"המפתח שמתחת לאבן" ההתרה תלושה מן הסיפור, אך בספר הזה גם הדרך אליה אינה מעניינת. השילוב בין התיאור המפורט של עולמו המתוסבך של קוורק ובין התעלומה של אייפריל, מוטה מאוד לצדו של קוורק, והנושא הבלשי מתפוגג ברקע. הסיפור עדיין יכול היה להוות חווית קריאה מוצלחת, אך הבעיה היא שדמותו של קוורק סובלת מחוסר אמינות, וכך לא נותר בספר דבר ליהנות ממנו.

שמו של הספר במקור הנו "אלגיה לאייפריל", שם נאה בעיני, אך אינו משקף את הספר לאמיתו, שכן, כאמור, סיפורה של אייפריל אינו תופס את המקום המרכזי שככל הנראה יועד לו. השם העברי, אם כי נשמע לי תחילה בנאלי, הולם את המוטיב המרכזי בספר: אייפריל נהגה להשאיר את מפתח דירתה תחת אבן רופפת בסמוך לכניסה, ומסתבר שסיפרה על כך לשלושה מהחברים, אך לא לפיבי, שהחשיבה עצמה לחברה קרובה. מכיוון שהנושא שהספר חוזר אליו שוב ושוב הוא מידת ההיכרות האמיתית שלנו את האנשים הקרובים אלינו, מקום המסתור של המפתח האמור הוא בחירה טובה כשם הספר.

חובבי הסדרה יוכלו לקבל מושג-מה על הספר הבא בסדרה באמצעות הפרק הראשון ממנו, המצורף בסיומו של הספר הנוכחי. לי נראה שאסתפק בשניים שכבר קראתי.

Elegy for April – Benjamin Black

עם עובד

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

חיי בלול תרנגולות / מקס עמיחי הֶפּנֵר

news1-13-876278102397919

אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב, הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה, מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום מקלט. בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים והורים לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי אומות העולם.

הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער, והציורים יסייעו לרכך את האימה.

"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב לתאר את אוירת התקופה. בחרתי כדוגמא בפרק "הרדיו הווירטואלי". כך הוא נפתח:

עדיין קר בחוץ, לכן אני יושב שוב אל השולחן בחדר המגורים ומצייר את הדברים התלויים על הקיר שליד דלת חדר השינה שלנו. אפשר לשאול למה על המדף יש רק שעון וחוט שמשתלשל לו עד הרצפה. החוט הוא למעשה כבל ההארקה של הרדיו שלנו, אבל אז נשאלת השאלה – איפה הרדיו?

מכאן הוא ממשיך ומספר על האיסור להחזיק רדיו – איסור מוחלט על היהודים, איסור חלקי על האחרים – ועל האיסור לקלוט תחנות זרות. אביו של מקס הצלח להשיג רדיו בלתי חסום, והכין תקצירים של החדשות עבור המחתרת.

אין פלא שאבא אינו מרשה לי לצייר את הרדיו. הוא טמן אותו במקום המסתור שלו, שנבנה בתוך תקרת לול התרנגולות, ואני לקחתי את השעון המעורר מחדר השינה שלנו ושמתי אותו על המדף כדי לסיים את הציור.

חיי בלול תרנגולות1

דמותם של בני הזוג ינסן מעוררת השתאות. למרות הסכנה הם אימצו את הפליטים, ונהגו בהם כמו בבני משפחה. כשמקס שיחק עם אחת הילדות ושבר חלון, דינה נזפה בשניהם ללא משוא פנים. כשנאצים פשטו על החווה, הפליטים, למודי נסיון, חששו שיגורשו על ידי משפחת ינסן:

בשעה אחת לפנות בוקר הגיע הארי לאסם וסיפר שהפשיטה הסתיימה.

"לאן אנחנו הולכים עכשו?" קטע אבא את הסיפור של הארי על הפשיטה.  

"אנחנו הולכים הביתה, כמובן", אמר הארי בפשטות.

לספר מצורף נספח על יהודי הולנד בשנות השואה.

"חיי בלול התרנגולות" הוא ספר מרגש, לא לילדים בלבד.

I live in a Chickenhouse – Max Amichai Heppner

יד ושם

2016

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

חיי בלול תרנגולות2

הארי ודינה ינסן שנים רבות אחרי המלחמה

היטלר: היבריס 1889 – 1936 / איאן קרשו

41538

הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו ראתה אור עשרים וחמש שנה אחרי זו של יואכים פסט, שאותה קראתי לפני זמן קצר. פרטי ה"עלילה" זהים, כמובן, בתוספת מידע שנחשף בתקופה שבין שתי הביוגרפיות, אבל הייתי סקרנית לגלות את ההבדלים בין הפרשנויות. מכיוון שחידת התאפשרותו של הנאציזם אולי לעולם לא תפוענח במלואה, והשאלה המטרידה עוד יותר בדבר היתכנות חזרתה של ההיסטוריה על עצמה תשאר לוטה בעתיד, מעניין לקרוא דעות שונות ומגוונות.

לכל אורכו של "היבריס" מרבית ההבדלים בין שני ההיסטוריונים מזעריים. כבר בפתיחת הספר קרשו "מתכתב" עם פסט, כשהוא עוסק בשאלת הגדולה ההיסטורית של היטלר, שבה פתח פסט את ספרו: פסט סבר שגדולה אינה מדידה פשוטה של השפעת היחיד על האנושות, אלא נלווה לה מימד מוסרי, ולכן לא ניתן לייחס אותה להיטלר. קרשו סבור שהדיון הזה מיותר. פסט התייחס להיטלר כ"לא-אדם", משום שלא היו לו חיים פרטיים. קרשו סבור שהתיחסות זו אינה נחוצה מתוך הנחה שהחיים הפרטיים אינם חיוניים לחיים הציבוריים. קרשו מגדיר את עצמו כ"היסטוריון סטרוקטורלי", שהביוגרפיה הפרטית של הנפשות הפועלות שולית בעיניו: הדיקטטורה עצמה היא הטעונה בדיקה, ולא הדיקטטור בלבד. פסט לא הגדיר את עצמו במפורש ככזה, אבל בפועל התמקד בכתיבתו יותר בכללי ופחות בפרטי (זו, מכל מקום, היתה התרשמותי, אבל בהערות השוליים מצוין שפסט זכה לביקורת בשל גישתו הביוגרפית). בשאלה המרתקת האם שלטונו של היטלר היה מחויב המציאות לנוכח ההיסטוריה הגרמנית, שניהם מסכימים שהתשובה היא שלילית, וכדברי קרשו, למה שאירע תחת שלטונו של היטלר לא היו סימנים מקדימים בגרמניה הקיסרית. אין להעלות על הדעת את שלטונו של היטלר בלי מלחמת העולם הראשונה ומה שהתרחש בעקבותיה.

לעומת זאת, פסט וקרשו חלוקים בדעותיהם באשר ליחסו של היטלר אל האידאולוגיה שלו עצמו. בעיני פסט האידאולוגיה היתה בעיני היטלר רק כלי לרכישת הערצת הציבור. הוא האמין בעקרונותיה, אך היה אדיש כלפיה. קרשו סבור אחרת, ומניסוחו עולה, ככל הנראה, תגובה ישירה לפסט: טעות גדולה היא להמעיט בערך הכוח המניע האידאולוגי של רעיונותיו המרכזיים המעטים של היטלר. הוא לא היה תועמלן סתם ואף לא "אופורטוניסט חסר עקרונות". הוא היה תועמלן מעולה וגם אידאולוג. קרשו קובע כי היטלר היה אולי גמיש ואדיש באשר לפרטים, אך בשלושת העקרונות שעליהם ביסס את תורתו האמין ללא סייג וללא פשרות: שנאה אובססיבית ליהודים, מלחמה בלתי מתפשרת בבולשביזם (שאותו כרך יחד עם האנטישמיות לכלל "הבולשביזם היהודי"), וההכרח של גרמניה להתפשט למזרח כדי להשיג "מרחב מחיה" (תהליך משולב עם חיסול הבולשביזם).

בכמה וכמה צמתים בזמן יכולה היתה המפלגה להגיע לסוף דרכה, אך כוחות חיצוניים סייעו לה מדעת ושלא מדעת. שני ההיסטוריונים מייחסים משקל משמעותי לפעולותיהם של אלה שסללו את דרכו של היטלר אל השלטון, כמו השמרנים בראשותו של פון פאפן, אבל קרשו, במידה רבה יותר מפסט, ממעיט במשקלן של הפעילויות שנקט היטלר עצמו. אין לי את הידע הנרחב שיש לקרשו, אבל תחושתי היא שהוא מפריז בכיוון זה. ב-1924, כשהיטלר יצא מן הכלא, המפלגה הנאצית היתה שבר-כלי (פסט סבור שהיטלר הפקיד במתכוון את המפלגה בידיו של רוזנברג כשנכנס לכלא, מתוך ידיעה שלא יצליח לשמור עליה, בעוד קרשו נוטה להניח שהיתה זו טעות מתוך חולשה). במשך חמש השנים הבאות, כמעט ללא גורמים חיצוניים מסייעים, הוא בנה אותה מחדש, וכשבא המשבר הכלכלי של 1929, עמדה לרשותו מפלגה חזקה, כולל הכוח האלים של הס.א., שהפכה קולנית ודומיננטית יותר ככל שהמשבר הלך והעמיק. גם ב-1932, כשלכאורה לא הצליח לדחוף את עצמו אל השלטון, אלא ניזון מחולשתם ומטעויותיהם של אחרים, עצם התעקשותו על הכל או לא כלום שיחקה היטב לידיו. אני חושבת שהנטיה ההיסטוריונית, הראויה בהחלט, לנתח לפרטי פרטים כל צעד וכל ארוע, הביאה את קרשו "לפזר" את האחריות באופן שהוא בעיני בלתי מידתי.

באופן דומה, והפעם דעתי כדעתו, קרשו מפחית מערך תרומתו של היטלר לצמיחה הכלכלית בשנים הראשונות לשלטונו. התדמית של גאון כלכלי, שטופחה במסגרת המיתוס של היטלר, ובמידה מסוימת עדיין עומדת בעינה, היתה שקר. האבטלה צומצמה אך לא חוסלה. המשכורות נותרו נמוכות, בעוד המחירים האמירו. עיקר המשאבים הופנו לחימוש מחדש, שיצר תחילה מקומות עבודה, אך רוקן את הקופה הציבורית, וכתוצאה מכך נוצר מחסור במוצרי יסוד. האילוץ לעמוד בתורים כדי להשיג מזון בסיסי, הביא לאוירה של חוסר שביעות רצון. כשהוצג להיטלר דוח משבר האמון של הציבור כלפי הפיהרר, הוא הגיב בזעם: "מצב הרוח בעם אינו רע אלא טוב. אני יודע את זה טוב יותר. הוא נעשה רע בגלל דוחות שכאלה. אני אוסר על דברים כגון אלה בעתיד". למזלו, באותה תקופה, בעקבות פלישת איטליה לחבש, איתר הזדמנות לעשות צעד שגם יעלה את הפופולריות שלו בתוך גרמניה, וגם יתקע טריז בין המדינות האירופאיות: כוח צבא גרמני נכנס ב-1936 לחבל הריין שהיה מפורז בעקבות הסכמי ורסאי. צרפת, שיכלה להגיב במהלך צבאי, בחרה שלא לעשות זאת, השמחה בגרמניה לא ידעה גבול, ולרגע נשכח המשבר הפנימי. תדמית המושיע של היטלר היתה איתנה מתמיד, ובשלב הזה כבר היה היטלר מאמין נלהב יותר מאי פעם ב"מיתוס" של עצמו.

קרשו מרחיב הרבה יותר מפסט בשאלת היחס ליהודים. פסט לא התעלם מן האנטישמיות וממעשי האלימות והרצח שחוללה, אבל התיחס אליהם כחלק אינטגרלי מן התופעה הנאצית. קרשו מייחד לנושא יתר תשומת לב, החל בצמיחת האובססיה של היטלר, וכלה, בינתים, בחוקי נירנברג, ובמעורבות הישירה של היטלר בניסוחם ובעיתוי חקיקתם.

"היבריס" גדוש בעובדות ובתובנות מרתקות, ואין בכוחה של סקירה אחת לספר על כולן. אתייחס לתובנה המרכזית, שבה קרשו פותח את הספר, ולה הוא מקדיש את הפרק האחרון: "לכוון לדעתו של הפיהרר". האמירה הזו מפצחת את האופן בו פועלת דיקטטורה מסוג זו שיסד היטלר. היטלר יכול היה להסתפק בהצבת העקרונות הרצויים בעיניו, ומעבר לכך שמר על ערפול ועל ריחוק, בין משום שלא אהב לעבוד, בין משום שביקש להיות מנהיג מורם מעם השומר על נייטרליות ואינו מתערב בסכסוכים, ובין משום שהערפול גרם לסכסוכים ולמחלוקות בין נאמניו ושימר את כוחו כמנהיג יחיד. כתוצאה מכך נפתח כר נרחב לפעילויות יזומות של יחידים – שרים ואנשי העם כאחד – שהצדיקו את מעשיהם בהתכוונות לדעתו ולרצונו של הפיהרר. נאום שנשא עובד מדינה בפרוסיה מכיל את האמירה הבאה: "חובתו של כל אדם ואדם להשתדל לכוון לדעתו של הפיהרר, ברוחו של הפיהרר. הטועה יבחין בטעותו עד מהרה. אבל מי שמכוון היטב לדעתו של הפיהרר על פי דרכו ולקראת מטרתו יזכה בעתיד, כבעבר, בגמול הנאה ביותר בעת שיקבל פתאם יום אחד את האישור החוקי לפועלו". בסיפא של דבריו הוא מתייחס למה שקרשו מכנה "רדיקליזציה מצטברת", תהליך שהיה ממאפייניו של הרייך השלישי: אנשי מפלגה רדיקלים מפעילים לחץ מתוך "התכוונות לרצונו של היטלר" וברוח עמדותיו, הלחץ מביא לחקיקה רדיקלית, והחקיקה הופכת לצעדים ביצועיים על ידי המשטרה.

"היבריס" הוא ספר מעניין מאוד, עשיר בידע ומאיר עיניים, ואני מחכה בסקרנות לקרוא את המשכו, "נמסיס".

Hitler: Hubris 1889 – 1936 – Ian Kershaw

עם עובד

2003 (1998)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

שגיאות קטנות / בנג'מין בלאק

935032

בנג'מין בלאק הוא פסבדונים של ג'ון באנוויל

מה ההבדל בין ספר מתח סתם לספר מתח טוב? הספר הטוב מקיים שני תנאים: הוא שומר על מצב של מתח לכל אורכו, והוא מספק פתרון מבריק בסיומו. "שגיאות קטנות" מקיים חלקית רק את התנאי הראשון.

הספר נפתח בתעלומה: קוורק, פתולוג בבית חולים באירלנד, רואה את גיסו, רופא מיילד באותו בית חולים, מחטט באחד מתיקי הנפטרים בחדר המתים. קוורק, שתוי כמו תמיד, קצת מהסס להאמין למראה עיניו, אבל העובדות מצטברות ומעידות שמשהו לא כשר מתרחש שם. העלילה מסתעפת ליחסים בין השניים ובין נשותיהם, לעברו של קוורק, שאומץ כנער יתום על ידי אביו של הגיס הנ"ל, למסכת חייו של אותו אב, למערכת היחסים בין קוורק לאחייניתו, לתעלומות הרוחשות במנזרים ובבתי יתומים באירלנד ובארצות-הברית, ועוד. לאורך כשלושה רבעים מן הספר הוא עוצר נשימה, מבעבע יצרים רעים, אלימות וחשדנות, והתקווה לפתרון מבריק יש לה על מה להסתמך.

ברבע האחרון הספר צונח. הוא מאבד אמינות, ולפיכך גם הענין בפתרון התעלומה מתפוגג. לולא הייתי קרובה כבר לסיומו של הספר, הייתי שוקלת נטישה, כי לגמרי לא עניין אותי לדעת מה באמת קורה שם. הנפילה מתחילה עם גילוי פרט בעברו של קוורק, שאמור להקשר לנושא המרכזי של ילדים נטושים, אבל לטעמי הוא תפור לעלילה בתפרים גסים, ואינו אמין. אחר-כך הולכים ומצטברים ארועים וסיפורים צדדיים, שהם בנים חורגים לעלילה, ולא רק שאינם תורמים – הם מזיקים. מצטרפות דמויות לא משכנעות, כמו אשתו של החותן בארצות-הברית, והקשרים בין בני המשפחה מאבדים הגיון. מסתבר שהאיש הרע בסיפור הוא לא מי שחשבנו, ולמרות שזה דווקא הגיוני יש הרגשה של עומס אחרי כל הארועים שקדמו לגילוי.

לסיכום, הספר לא רע לסוגו, ואם לא מצפים להתרה מרשימה אפשר ליהנות מן המתח שבדרך.

Christine Falls – Benjamin Black

הוצאת עם עובד

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא