בית גולדן / סלמאן רושדי

bit_golden__front_cover2

רֶנֶה אונטרלינדן מתגורר בגריניץ' ווילג' בניו יורק. ביתו וכמה מבתי שכניו מקיפים גן סגור, המשמש אותם בלבד, מעין שכונה בתוך שכונה. באחד הבתים, המפואר שבהם, משתכנים יום אחד אב ושלושת בניו. הארבעה, בני משפחת גולדן, המתהדרים בשמות היסטוריים – נירון יוליוס, פטרוניוס, לוקיוס אפוליוס ודיוניסוס – הם בבירור זרים. את מוצאם ואת עברם הם אינם חושפים, מה קרה לאם המשפחה הם אינם מספרים. בארצות הברית, מדינתם של מהגרים, אנשים, שמשילים את זהותם הישנה וממציאים את עצמם חדש, אינם יוצאי דופן. ובכלל, אומר רנה, "האין אנו מפארים מדי יום, האין אנו מכבדים את רעיון הזהות הסודית?". ובכל זאת, רנה, תסריטאי וקולנוען בהתהוות, מחליט להפוך את הגולדנים לסיפור שלו, תערובת של תיעוד עם השלמות מהרהורי לבו. בהדרגה הופך הוא עצמו להיות חלק בלתי נפרד מן הסיפור, וחברתו מאבחנת כי "אתה מבין שזה הפך להיות סרט עליך, ושכל בני גולדן האלה הם צדדים בטבע שלך". הסיפור של כולם יסתיים, כפי שהוא מבשר מראש, במריבות, במטמורפוזה וביותר מרצח אחד.

"בית גולדן" הוא סיפור של בועות. הוריו של רנה, מהגרים מבלגיה, סבורים שניו יורק היא בועה בתוך ארצות הברית, בועה שבתוכה הם אוהבים לחיות. "אז זה מי שאתה, הבחור בבועה", אומר האב, והאם מוסיפה, "אלה ימים של נס ופליאה, ואל תבכה, מותק, אל תבכה", ציטוט משירו של פול סיימון The Boy in the Bubble. גריניץ' ווילג' היא בועה בתוך ניו יורק, והבתים שסביב הגנים הם בועה בתוך השכונה. הבועות ישובו ויצוצו בהמשך, בהודו, ממנה הגיעו בני גולדן, ובארצות הברית בתקופת מערכת הבחירות לנשיאות שבסופה נבחר דונלד טראמפ: "זאת היתה שנה של שתי בועות", מאבחן רנה. באחת, זו של טראמפ, "לשקר היה מצחיק, ושנאה היתה מצחיקה, ודעות קדומות היו מצחיקות, והתעמרות היתה מצחיקה". בשניה, בניו יורק הדמוקרטית, "עדיין השתמר סוג של מציאות, והניו יורקרים ידעו לזהות נוכל כשראו כזה".

כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים הללו, אופייה של החברה האמריקאית, כפי שבא לידי ביטוי בשתי מערכות הבחירות שביניהן מתרחש הספר – בחירת אובמה ב-2008 ובחירת טראמפ ב-2016 – הוא נושא מרכזי בספר. הכתרתו של אובמה העלתה דמעות של אושר בעיניו של רנה. הכתרתו של טראמפ העלתה דמעות זעם, והוא אינו בורר מלים בבואו לתאר את התנגדותו: "על עובדה אחת מסכימים כולם, תומכים נלהבים ומתנגדים מרים: הוא מטורף מוחלט, עם קבלות. מה שהיה מדהים, מה שהפך את שנת הבחירות הזאת שונה מכל האחרות, היה שאנשים תמכו בו כי הוא היה מטורף, ולא למרות זאת […] זה יום חדש, והולך להיות שגעת! הריעו כולם לארצות הברית של הג'וקר! ארה"ג'! ארה"ג'! ארה"ג'!".

לצד הבועות, "בית גולדן" הוא סיפור של זהויות. ההגירה בשמות בדויים של משפחת גולדן אפשרה לכל אחד מבני המשפחה לאמץ לעצמו שם, זהות ונרטיב. אב המשפחה, במחווה מלכותית, נטל לעצמו את שמו של הקיסר האחרון בשושלת היוליו-קלאודית. הבן האמצעי, שהשם שבחר לעצמו קוצר לאָפּוּ, בחר לתת בארצות הברית ביטוי לכישוריו האמנותיים שדוכאו בהודו. הבן הצעיר, ששמו קוצר לדִי, התחבט בשאלות של זהות מגדרית. הבן הבכור, שכונה פֶּטְיָה, התמודד עם אספרגר ועם אגורפוביה, וניסה ללא הרף לפרוץ את גבולות עולמו המיוסר. על עצמו אמר רנו, "אני מודע לעובדה שאני חי יותר מדי בראש, שקוע עמוק מדי בסרטים וספרים ואמנות, כך שתנועות לבי, מעשי הבגידה של טבעי האמיתי, נסתרים לפעמים מעיני". צעירה רוסיה, שתצטרף לסיפור, תיטול את שמה של וסיליסה, ילדה קסומה, ואת אישיותה המתועבת של באבה יאגה. חברתו של די, שתדחה את "פוליטיקת הזהויות" לטובת "פוליטיקת האהבה", תזכה לקיתונות של בוז.

בתוך בועת בית גולדן, נושאיו של רנה הם שבריריות החיים, הפתאומיות הקלה של המוות, והתחייה האיטית הגורלית של העבר. המשפחה חווה טרגדיות, הכרוכות כולן בתעתועי הזהויות שנכפו עליה, או שנבחרו על ידה. העבר, שאותו ביקש האב לקבור, ושאותו בחרו הבנים רוב הזמן לא להכיר כלל, שב ומתגנב אל חייהם ועתיד להמיט עליהם חורבן.

לא רק ארצות הברית מונחת תחת זכוכית המגדלת של הסופר. כשהעבר שב אל ההווה, הסיפור חוזר אל מומבאי/בומביי, ומתאר את השחיתות שפשתה בעיר, ואת ההקצנה הדתית והפילוג הקטלני בין הינדים למוסלמים.

סלמאן רושדי הוא קוסם של מלים. כשכתבתי על "ילדי חצות" המופתי, ציטטתי משפט מתוך "הקוסמת מפירנצה", והוא מתאים לחלוטין גם כאן: "בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר". הספר שופע אזכורים ספרותיים, קולנועיים והיסטוריים, הדמויות ססגוניות, העלילה רחבה ומתפתלת, ולכל פרט יש מקום מדויק בקליידוסקופ. ארז אשרוב, כך נראה לי, עמד בפני אתגר מורכב להמיר במדויק וביצירתיות את המשחקים הלשוניים של רושדי לעברית, ולטעמי עמד בו בכשרון רב.

מומלץ מאוד.

The Golden House – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

פרק ראשון

The Boy in the Bubble – Paul Simon

 

שנתים שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות / סלמאן רושדי

shnataim_shmona_hodashim_front

אל-ע'זאלי, חכם דת מוסלמי, יליד המאה האחת-עשרה, יצא בספרו "מפלת הפילוסופים" (המוכר גם כ"הקוהרנטיות של הפילוסופים") נגד החשיבה הפילוסופית הדתית, והעמיד את האמונה מעל החשיבה. אִבְּן רוּשְד, רופא ופילוסוף מוסלמי בן המאה השתים-עשרה, כתב חיבור תשובה בשם "מפלת המפלה" (המוכר גם כ"אי-הקוהרנטיות של אי-הקוהרנטיות"), ובו טען בזכות הפילוסופיה כדרך לגיטימית להגיע אל האמת. אבן המחלוקת הבסיסית בין השניים – האמונה מול התבונה – היא לבו של הספר.

"שוחרי האמת יודעים שהתבונה והמדע הם עלומי האנושות. האמונה היא מתת אל, והתבונה היא מרד הנעורים כלפיה. בבגרותנו נשוב לאמונה מלאה, כפי שנועדנו לעשות מיום היוולדנו".

"בחלוף הזמן תגלה, שהדת היא שתרחיק את האדם מאלוהים. האדוקים הם הסנגורים הגרועים ביותר של אלוהים. אולי זה יימשך אלף שנים ועוד שנה, אך בסופו של דבר הדת תצטמק, ורק אז נתחיל לחיות על פי האמת האלוהית".

עלילת הספר מתרחשת ברובה בימינו, אך מנקודת מבטה של האנושות במילניום הרביעי. שורשי העלילה נטועים בימיו של אבן רושד: נסיכת הג'ינים מתגלמת בדמותה של אשה המכונה דוניא (עולם), וזו מתאהבת באבן רושד. במשך תקופה של שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות, בתקופה בה סר חינו של הפילוסוף וכתביו נשרפו, השניים חיים יחדיו, ודוניא יולדת עשרות ילדים. כשהח'ליף משיב לאבן רושד את שמו הטוב ואת מעמדו, דוניא ננטשת, ושבה אל עולם הג'ינים. במשך שמונה מאות ומעלה שנים יתקיימו שני העולמות בנפרד זה מזה – עולמם של בני האדם ועולמם של הג'ינים. בשלהי המילניום השני תתקוף סופה הרסנית את ניו-יורק, סדקים ייבקעו בקו ההפרדה בין בני האדם לג'ינים, ותחל תקופה של מוזרויות. אל-ע'זאלי מקברו ינצל את שובם של הג'ינים לגבית המשאלות שהובטחו לו על ידי שד ששוחרר על ידו ממנורה, ומלחמת אמונה ותבונה תפרוץ במלוא עוזה. המלחמה תסתיים בנצחונם של הג'ינים המוארים, מייצגי התבונה, בהנהגתם של דוניא ושל צאצאיה, על הג'ינים האפלים, מייצגי הדת.

נראה לנו מובן מאליו שהשימוש בדת כהצדקה לדיכוי, הפחדה, עריצות ואפילו ברבריות, תופעה שללא ספק קדמה למלחמת העולמות אך היתה היבט מרכזי בסכסוך, הוביל בסופו של דבר להתפכחות המין האנושי מרעיון האמונה.

סלמאן רושדי רקח עלילה מסחררת, המשלבת דמיון עשיר עם מציאות, ובה סיפורים משתלבים ונובעים זה מזה בנוסח סיפורי אלף לילה ולילה. אלף לילה ולילה נמשכים שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות (בלי להתקטנן על סטיה בשל אורכו המשתנה של פברואר), ומכאן שמו של הספר. הסיפור הוא אמנם פנטזיה פראית, שזורת שדים, גיבורי-על ותופעות אל-טבעיות – ריחוף המתעלם מהכבידה, תינוקת החושפת שחיתויות, ידים אנושיות המשגרות ברקים ועוד – אך הוא מעוגן בחוזקה למציאות ימינו, ושופע עובדות מן ההיסטוריה ומן ההווה, גם אם זיהוין אינו מפורש. הקורא המלומד ימצא בו אינספור התיחסויות לדמויות שונות ולנושאים שונים. הקורא המלומד פחות, אך הסקרן, ייהנה לפצח את הרמזים ואת ההקשרים, ולהרחיב את ידיעותיו. אפשר ליהנות גם מהאקשן שבספר מבלי להתעמק ברבדים שתחתיו, אבל כמו שרושדי כותב, "לגולל פנטזיה, סיפור דמיוני, זאת דרך לספר משהו על הממשי. שאם לא כן, המעשה חסר טעם". לכן קריאה איטית וקפדנית מאוד מומלצת כאן.

דעותיו של רושדי על הדת ידועות, ובספר הזה הוא נותן להן ביטוי חד וממוקד. בסגנונו היחודי, שבו כעס, הומור ואירוניה משמשים בערבוביה, הוא מתייחס להקצנה האיסלמית, לטרור הנובע ממנה, לשימוש שעושים המנהיגים הדתיים בפחד כד לקרב אנשים לאמונה, ולאוזלת ידו של המערב. סימנתי לעצמו מראי מקום רבים תוך כדי קריאה, הנה שני ציטוטים להתרשמות על קצה המזלג:

בימים ההם, ימי המוּזרוּת ומלחמת העולמות שלאחריה, נשיא ארצות הברית היה אדם נבון במידה לא רגילה, רהוט, מתחשב, מעודן, שקול במילותיו ובמעשיו, רקדן טוב (אם כי לא כמו אשתו), איטי-חֵמה, מהיר-חיוך, אדם דתי שהחשיב את עצמו כאיש-מעשה שקול, יפה תואר (אם גם בעל אזניים בולטות), מרגיש בנוח בגופו כמו גלגול של סינטרה (אם כי הוא סלד מזִמרה) ועיוור צבעים. הוא היה מעשי, פרגמטי, נטוע היטב באדמה. כתוצאה מכך לחלוטין לא היה מסוגל להגיב כראוי לאתגר הסוריאליסטי, הגחמני, המפלצתי שהציב זומורוד הגדול.

ברגעים אלה אנחנו מכוננים שלטון טרור על פני האדמה, ויש רק מילה אחת שמצדיקה את זה מבחינת הפראים הנוגעים בדבר: מילה של אל כזה או אחר. בשם ישות אלוהית אנחנו יכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, ורוב הטפשים שם למטה בולעים את זה כמו גלולה מרה.

התרגום של קטיה בנוביץ' מצוין, עשיר וזורם, ועושה צדק עם היצירה.

מומלץ מאוד

Two Years Eight Months and Twenty-Eight Nights – Salman Rushdie

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הקוסמת מפירנצה / סלמאן רושדי

648165

סלמאן רושדי רקח ממיטב דמיונו הפורה עלילת אלף לילה ולילה מרנינה. אי-אז במחצית השניה של המאה ה-15 מגיע זר בהיר שיער להודו הרחוקה. הוא ניחן ביכולות ליהטוט וקסם, אך הכלי המתעתע ושופע הכשרון ביותר שלו הוא לשונו הקסומה וכשרונו לטוות סיפור.

כשנודעה לקיסר האמת, הוא שוב הבין עד כמה נועז היה המכשף שאותו פגש באותו בוקר רחוק אחרי החלום על העורב. אלא שאז הידיעה כבר לא הועילה לו, חוץ מאשר להזכיר לו את מה שאסור לו לשכוח לעולם: שבשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר.

בכשרון הקסם הזה, שרושדי ניחן בו בשפע, הוא טווה עלילה נטולת גבולות של מרחב ושל זמן, עלילה שמציאות ודמיון משמשים בה בערבוביה, וכל אדם וכל ארוע משקפים בתוכם אנשים וארועים אחרים ומשתקפים בתורם בזולתם. ארז אשרוב, המתרגם, מתיחס לספר כאל "ספר של השתקפויות אינסופיות", וזהו אכן אחד המוטיבים הבולטים בו: הנסיכה ובת לוויתה, המכונה מראה, שתי הנסיכות הכבודות בחצר והזונות המקבילות להן, המראה של הדוכס המשקפת את האשה היפה בעולם, הבריכה הקסומה של הקיסר, ועוד ועוד, מין מראה בתוך מראה בתוך מראה עד לאינסוף. וכך נוצר לו סיפור תוסס, אגדי, שזור הומור, שופע פרטי פרטים מדויקים ומתעתעים בו זמנית.

הרשים אותי במיוחד השילוב של עובדות היסטוריות עם העלילה הבדויה. לא מדובר רק באזכור של ארועים היסטוריים המהווים רקע לעלילה, אלא בשילוב מוחלט. בראשית היו שלושה חברים, אנטוניו ארגליה, ניקולו, איל מקיה, ואגו וספוצ'י. ניקולו הוא מקיאוולי, וסיפורו מועתק כמעט אחד לאחד לתוך "הקוסמת מפירנצה". אגו וספוצ'י הוא אחיינו (הבדוי, אני מניחה) של אמריגו וספוצ'י, מגלה הארצות שעל שמו נקראה אמריקה. את ארגליה לא זיהיתי. ואלה רק דוגמאות בודדות. השילוב הזה יורד ממש לפרטי פרטים – לדוגמא, השלושה מחפשים ללא הרף אחרי צמח הדודא שיעניק להם, כך הם מקווים, און מיני, והמחזה של מקיאוולי "מנדרגולה" (שגם הוא מוזכר בספר בדרך אגבית) מבוסס על האמונה בסגולות הצמח (מה היינו עושים בלי גוגל?). זה ספר שממש מבקש נספח היסטורי מאיר עיניים. אבל גם בלי ידע מקיף הקריאה היא חוויה חושית מהנה.

מומלץ מאוד

The Enchantress of Florence – Salman Rushdie

הוצאת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

ילדי חצות / סלמאן רושדי

ילדי חצות1

"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר" – מתוך "הקוסמת מפירנצה" מאת סלמאן רושדי

הוא קוסם! בשפה מתגלגלת ובלשון מוכספת רושדי יצר ספר שהכישוף הוא מיסודותיו, ואותו כישוף אוחז את הקורא (או לפחות את הקוראת הח"מ) בכבלי קסם.

סאלים סינאי נולד ב-15 באוגוסט 1947 בשעת חצות, וגורלו נחרץ להיות קשור בעבותות בל ינותקו לארצו הודו, שזכתה לעצמאות באותה שעה. ילד נוסף נולד באותה דקה בדיוק, ובסך הכל נולדו בשעה הראשונה לעצמאותה של הודו אלף ואחד ילדים. סאלים עתיד לייסד את מי"ח, מועצת ילדי חצות, שכל קיומה באמצעות כוחותיו הטלפתים, ובה הוא תולה את תקוותיו לעתיד טוב יותר של הודו. סיפורו של סאלים, והגורלות המשתלבים של ילדי חצות, הם סיפורה של הודו בשלושים השנים הראשונות לעצמאותה.

סיפורו של סאלים שזור ארועים על-טבעיים, נבואות, מעשי כישוף, כוחות-על. איכשהו, במסורת אלף לילה ולילה, לסיפור יש הגיון פנימי משכנע. רושדי מצליח לגרום לי לצאת ממשבצת הריאליזם, ולאמץ בחדווה את אוירת הפנטסיה. ליתר דיוק, הפנטסיה הגרוטסקית שלו, מבוססת המציאות, מצטיירת אמיתית למרות, ואולי בגלל, היסודות האבסורדים שבה. בהקשר הזה הוא מצוטט על כריכת הספר:  "גדלתי על מסורת ספרותית מסוג 'אלף לילה ולילה', שבה מובן מאליו שסיפורים אינם אמת: הסוסים מעופפים, וכמותם גם השטיחים; ועם כל שקריותם, הם האמת העמוקה ביותר… נראה לי שהמציאות אינה ריאליסטית, ואם הרומנים שלי משקפים את המציאות הגרוטסקית, הגרגאנטואית, הסוריאליסטית שבה כולנו חיים, הרי הם רומנים ריאליסטיים".

חייו של סאלים כרוכים בחייה של הודו בעשרות נימים, ורושדי משתמש בשלל אמצעים כדי להמחיש את החיבור, החל מרגע הספירה לאחור לקראת לידת האיש והמדינה. דוגמאות: סאלים מתהדר בכישורי רכיבה על אופניים, מתדרדר לתוך תהלוכת מחאה, וההתנגשות מביאה את התהלוכה להמציא סיסמא שתמשוך המונים ותניע שינוי חברתי. החשד שלו ברומן שמנהלת אמו מניע, לפי תפיסתו, שרשרת ארועים שתביא לרצח פוליטי. לדעתו, המלחמה בין הודו לפקיסטן נועדה בסך הכל להביא להכחדת משפחתו. וכן הלאה. אי אפשר שלא לחייך עם כל קישור כזה.

שום פרט בספר אינו נותר בלתי מעובד, ולכל פרט יש אינספור גלגולים ומקבילות. כך, לדוגמא, נעשה יותר משימוש אחד במספר אלף ואחד (כמספרם של ילדי חצות). השביל בשערו של מי שמכר למשפחה בית בבומביי מתגלגל מאוחר יותר לשביל בשערה של אינדירה גנדי. גבירה רמת מעלה מיוצגת מאוחר יותר באמצעות בעל מועדון לילה נהנתן. מה שהפתיע אותי, וגם זה מסוג הקסמים של רושדי, זו העובדה שבמהלך הקריאה לא שכחתי דבר. קורה לפעמים, בספרים טובים פחות, שדמות שהופיעה בפרק מוקדם מופיעה שוב בהמשך הספר, ואני צריכה להתאמץ כדי לשבץ אותה בעלילה. כאן זה לא קרה: הסיפור מושקע ומוטמע, ודבר לא אבד במהלכו.

במהלך הספר היו כמה וכמה רגעים שבהם היתה לי תחושה של שיבה למחוזות מוכרים, בעיקר לעלילת "איזון עדין". כך, לדוגמא, סאלים חובק טרנזיסטור, ומציין שלדור ההוא בהודו הוא מסמל את הסירוס הכפוי, שכפיצוי עליו ניתן למסורסים טרנזיסטור, ולא יכולתי שלא להזכר בגיבורי "איזון עדין". כך גם באזכור של המומים שמוטלים בילדים כדי שייטיבו לקבץ נדבות, ועוד.

זהו ספר פוליטי-חברתי במידה רבה, ורושדי אינו חוסך בביקורת על התנהלות המדינה, בעיקר בתקופת החרום של אינדירה גנדי. יחד עם זאת אין תחושה של מניפסט, מכיוון שמרבית הזמן, בעיקר כשסאלים עדיין ילד, עלילת חייו תופסת נפח גדול יותר מעלילות הפוליטיקאים.

החוויה הספרותית, אם כן, מרשימה מאוד, ולא פחות ממנה מרשים ההיקף העצום של הידע וההקשרים התרבותיים: גלריה נרחבת של דמויות, התיחסויות מרובות לדתות, בעיקר הבודהיזם והאיסלם, היקף גיאוגרפי נרחב של הודו והמדינות הסמוכות לה, היקף הזמן המתואר – שלושים ושתיים שנים לפני לידתו של סאלים, ושלושים ואחת שנותיו. הספר תוסס, מבעבע, בשלל תמונות וצבעים וריחות.

מומלץ מאוד, אין צורך לומר.

Midnight`s Children -Salman Rushdie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (1981)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב (הספר ראה אור ב-1987 בתרגומו של אהרן אמיר)