סיפור הצלחה / רינת שניידובר

אדם, בן שלושים ושש, עומד על גג בנין פנורמה בתל-אביב ומתבונן מטה ברחוב. החלטתו נחושה לקפוץ אל מותו, אבל הוא מתמהמה. יורד לקנות לעצמו משהו לאכול, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, משתרע על ספה עזובה, ניגש למעקה ומתרחק ממנו, וכל הזמן חושב. מחשבותיו מתרוצצות אל תחנות בחייו, אל בני משפחתו, אל אהובותיו, אל הצלחתו כאמן, אל החלטתו לא ללדת ילדים, אל עבודתו בעבר כמטפל בגופות במכון לרפואה משפטית, ואל תוכניותיו לקריירה עתידית. "אילו מין מחשבות אלו, חשב. מחשבות מטופשות, יום־יומיות. הוא רצה לחשוב מחשבות עמוקות". כל ההרהורים הללו מתכנסים שוב ושוב אל שאלת משמעות החיים, ומסקנתו הנחרצת היא שאין כזו.

בערך בשליש הספר חשבתי שכדאי שמישהו יבוא וידחף את אדם מן הגג, כי הוא הצטייר לי כטיפוס נרגן ללא סיבה, כזה שאינו יודע להעריך את כל הטוב שנפל בחלקו, כזה שבכל טוב מוצא את הרע ומתלונן עליו. אבל בו-זמנית, ולמרות הסתירה הברורה בין שתי התחושות, ריחמתי עליו. קשה מאוד לחיות עם בליל הרגשות שמתרוצצים בו. הוא פוחד למות, והוא פוחד לא למות. החיים מפחידים אותו. פעילות יומיומית פשוטה מתישה אותו. "אדם מתוסכל שהצליח בחיים. אדם מאושר אומלל". הוא אמן מוערך, מציג בתערוכות, שתי נשים מאוהבות בו ומוכנות לחלוק בו, הוא אינטליגנטי, כנראה מעל הממוצע, מצבו הכלכלי איתן. "לא היה חסר לו כלום. הוא היה משועמם. אולי היה מפונק מדי, אולי ביקש יותר מדי מהחיים". רובנו תוהים על משמעות החיים, אבל רוב הזמן פשוט מתעלמים באלגנטיות מן השאלה, שקועים בחיים עצמם, מוצאים יופי ומטרה בפרח שפורח, בילד שצוחק. לאדם אין את היכולת להתעלם. לכן הוא מיוסר. לכן הוא משקיף מלמעלה על הרחוב ותוהה אם בסופו של דבר יקפוץ.

אדם הבין כבר בגיל צעיר שבעצם לא ביקש לבוא לעולם, והאשים את הוריו שילדו אותו אל רצף של אומללויות. אבל בגיל מבוגר יותר נוסף לתחושתו זו העצב על שעולמו הפך אפור, רגיל, משעה שהחל ליטול תרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. הוא אינו רוצה להחזיר את המצב לקדמותו, שכן תקופות המאניה לוו אצלו באלימות שיכלה לגרום לו לאבד הכל, אבל הוא סובל קשות מן הגמילה מן האופוריה, מן המאניה שעזרה לו להרגיש חי. למרות שבמבט מבחוץ נראה שיש לו הכל, ושהכל בא לו בקלות, קשה להיות הוא. הימצאותו היום על הגג נראית לפתע כמו פתרון הגיוני.

רינת שניידובר כתבה ספר אמין מאוד, ישיר, נוגע ללב, מתעתע כמו אישיותו המורכבת של אדם, ומטריד. הוא מטריד לא רק בגלל גורלו של היחיד המתואר בו, אלא משום שהיחיד הזה יכול לייצג, בשל הסתירות הפנימיות שבמעשיו ובמחשבותיו, אנשים רבים, וכל קורא יוכל לזהות בו משהו משל עצמו ולהיות שותף להתחבטויותיו, גם אם לא למסקנותיו. סגנונה ריתמי, זורם עם אדם אך מחשק את הסיפור בחזרתיות נוקשה על המלים "חשב והביט מטה, אל הרחוב הסואן". את הספר הקדישה "לעצמי", והאינטימיות הזו באה לידי ביטוי בהתיחסותה אל גיבורה.

האם אדם יעזוב את הבנין דרך המעלית או דרך המעקה? לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת, אבל לכל סיפור יש סוף, והסופרת סוגרת את שלה, כפי שפתחה אותו, בישירות ובעוצמה.

מיוחד ומומלץ.

אפיק

2022