ללכת בשדות הכחולים / קלייר קיגן

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן נוכח כאן ביתר שאת, ומשקף את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

משקפיים ועוד שניים / הנרי ג'יימס

"משקפיים ועוד שניים", כשמו, הוא מקבץ של שלושה סיפורים פרי עטו של הנרי ג'יימס. "משקפיים" ראה אור ב-1896, ושני האחרים – "גון הזמן" ו"כנפיים שבורות" – ב-1900.

"משקפיים" הוא סיפורה העגום של פלורה סונט, אשה צעירה יפיפיה, שכל עצמיותה וזהותה מרוכזות במראה הנאה של פניה. פלורה יתומה מאב ומאם, ולכשתכלה את ירושתה תהיה תלויה לחלוטין בגבר שתנשא לו. מגיל צעיר נגזר עליה להרכיב משקפיים בשל קוצר ראיה חמור, אבל הפחד להשחית את חזותה גובר על שיקולים של בריאות ושל נוחות. אם תרכיב משקפיים, מי ירצה להסתכל עליה? אם לא תרכיב אותם, היא מסתכנת באובדן כושר הראיה. מה תהיה הבחירה שלה? משה רון, שתרגם את הסיפורים, מצביע באחרית דבר על ההחפצה של פלורה כנושא מרכזי בסיפור: האשה לכודה באידיאל הנשי של תקופתה, ומפנימה אותו עד שהוא הופך לתמצית אישיותה, והיא מוכנה לשלם מחיר מופרז לאין שיעור כדי להגשימו.

"גון הזמן" הוא סיפור יוצא דופן. ג'יימס מעמיד בו קונפליקט בין שתי נשים, שקשרו את חייהן בחיי גבר אחד. אחת מהן קיימה אתו יחסי קירבה, השניה ביקשה להצמד לדרך המוסכמת של נישואין תחילה. שנים רבות אחרי מותו, דרכיהן של השתיים מצטלבות שוב בצירוף מקרים מפתיע: אחת מהן מבקשת להציג בביתה תמונה של גבר, שתסמל כביכול, את בעלה שאינו עוד בחיים ואולי מעולם לא היה. השניה היא הציירת שאליה מועברת ההזמנה. התמונה לא תביא להן מזור, אך לאשה אחת יוענק ה"נצחון". משקפיים משחקים תפקיד גם בסיפור הזה: הם מסמלים את הויתור של הציירת על הרצון להרשים באמצעות החזות החיצונית, והם מציבים במוזרותם מרחק בינה ובין המספר. אחד הנושאים המעניינים בסיפור, בדומה ל"יומנו של בן חמישים", הוא אופיו של הזכרון ואופן הטיפול בו.

שני הסיפורים מסופרים מפיו של צייר, ועובדה זו ניכרת מאוד בתיאורים המדויקים והציוריים של כל שרואות עיניו. הנה, לדוגמא, ההופעה הראשונה של פלוה ב"משקפיים", בעוד המספר מטייל עם גברת מלדרם, שהמשקפיים המכערים אותה מפחידים את פלורה כמבשרים על הצפוי לה: "במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת". למרות שהדמויות הראשיות נשיות, הגוף הראשון של המספר שם דגש על המבט הגברי. באותה אחרית דבר משה רון מרחיב גם בנושא זה.

גם ב"כנפיים שבורות" מופיע צייר, הפעם לא כמספר אלא כאחת משתי הדמויות. הדמות השניה אף היא אמנית, סופרת בעלת שם. דרכיהם של השניים נפרדו בעבר בשל אי הבנה הדדית. כשהם נפגשים שוב, לגמרי במקרה, מתברר להם ששגו לגמרי בהערכתם זה את הצלחתו של זה. הסופרת כותבת לפרנסתה טורים שהיא אינה גאה בהם, הצייר מתכנן תלבושות למחזות שוליים. לא הצורך להתפשר ולהקטין את עצמם הוא הקשה, אלא העמדת הפנים הממושכת וההסתרה. הגילוי ההדדי מביא להם הקלה, אפילו נחמה.

הנרי ג'יימס הוא סופר מדויק מאוד, ולכל מילה בסיפוריו יש עומק ומשמעות במרקם העלילתי. הוא מצטיין בהעברת מסרים חברתיים באמצעות דמויות מובחנות ומאובחנות מבלי להניח למסר להשתלט על הסיפור. כמו בספריו האחרים, ביניהם "דפי אספרן" ו"מה ידעה מייזי", הוא בונה משפטים מורכבים, בלתי שגרתיים, המהווים אתגר למתרגם ולקורא. משה רון תרגם היטב והוסיף אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.

מומלץ בהחלט.

3 Stories – Henry James

Glasses (1896)

The Tone of Time (1900)

Broken Wings (1900)

אפרסמון

2021 (1896, 1900)

תרגום מאנגלית: משה רון

מאה מטר – אסופת סיפורים

לרגל הסגרים בימי הקורונה קיבצה "עברית" ארבעה-עשר סופרים ישראלים, והגישה את סיפוריהם כמתנה לקוראים. שמו של הקובץ מכוון כמובן למגבלת מאה המטרים שהוטלה בזמן הסגר הראשון. אולי במפתיע הסיפורים, למעט שניים, אינם שמים את המגפה במרכז. נושאי הסיפורים מגוונים, הסגנונות, מדרך הטבע, שונים, ובהכללה ניתן לומר שמשותפת לכולם הישראליות.

אקדים ואומר שהזדמן לי לקרוא את ספריהם של אחדים מן הסופרים, ואילו עם אחרים היתה לי זו היכרות ראשונה. אם להסתמך על סיפוריהם של הסופרים שהכרתי, נראה לי שהמקבץ כאן מהווה היכרות טובה, וברוב המקרים מפתה, עם יצירותיהם. לדוגמא, אוריאל קון ב"נתיב הבריחה" משוטט ומבקש מנוחה כמו בספרו "לעשות מקום";  אילנה ברנשטיין ב"מגפת נשים" יוצרת אוירה של מצוקה בתוך המשפחה כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק"; אלי שמואלי ב"קורותיו של שקרן" מתאר אפיזודה בחייו של יהושע, הדמות הראשית בספריו "אישוליים" ו"המשורר והחשפנית".

שני הסיפורים שעוסקים ישירות במגפה הם "אהבה בימי מגפה" מאת משה סקאל ו"מגפה:אהבה" מאת רוני גלבפיש. הראשון מתאר את ההסתגרות בין ארבעה קירות, שנחווית תחילה כהרפתקה ומתפתחת לבדידות צורבת ולהתערערות נפשית. השני, רגיש ונוגע ללב, מתרחש בין כתליו של בית אבות, שדייריו, שחוו את זוועותיה של המאה העשרים, נותקו באחת מכל קרוביהם, ונותרו בגפם מול האימה המתחדשת. "אנחנו תכף ידענו שזו היא, שהיא חזרה. איך שאמרו שהיא לא פוגעת בילדים, אנחנו תכף ידענו: היא חזרה בשבילנו".

עוד בספר, בועז כהן מספר על פרידה ב"תראה לי, תראה לי, תראה לי"; טל ניצן מתלווה אל אשה שנספחת לרילוקשיין של בעלה ונמחקת ב"לגבעה את אשר לגבעה"; מאשה צור גלוזמן מסתובבת עם גיבור סיפורה במסע נוסטלגי סביב "הדירה ברחוב מאפו"; ערן בר-גיל מתלווה אל עבריינים ישראלים בחופשה בחו"ל ב"חזיר"; ערן צור מתבונן ביחסי בת עם אביה שנטש ב"מתרחבים ומתכווצים"; אב מנוכר מופיע גם ב"רגע הפירוד" של רון דהן, ומתקשה להשלים עם ליקוי של בנו; ב"סקס לא יהיה פה" מפגישה רינת שניידובר שתי נשים וגבר באמצעות טינדר; הגיבורה של שרי שביט מבכה את מותו של "מרקו" עד שאלמנתו מוכיחה אותה; ותמר מרין מביאה את "הדיירת" אל נקודת שבירה שתאפשר לה סוף סוף שחרור.

"עברית" קיבצה סיפורים טובים שנהניתי לקרוא, אפשרה לי היכרות עם סופרים שעוררו את סקרנותי, ואני שמחה להמליץ על הספר.

"מאה מטר" זמין חינם באפליקציה.

עברית

2020

האיש שצפה ברכבות / ז'ורז' סימנון

שני סיפורים שבמרכזם הסתלקות מכונסים בקובץ זה, "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק". בראשון גיבור הסיפור הוא זה שקץ בשעמום חייו, ובעקבות ארוע שטלטל אותו בחר בחיים מחוץ לחוק. בשני הגיבור הוא זה שנותר מאחור, טרף לבדידות. השני הוא בעיני הטוב מביניהם, אך בשניהם סימנון מדגים את כשרונו להכנס אל נפש דמויותיו.

"האיש שצפה ברכבות": קייס פופינחה חי חיי שגרה בחרונינגן שבהולנד, נשוי מזה חמש-שנים, אב לבן ולבת, עובד בכיר בחברה המספקת ציוד לספינות. הערב שבו נפתח הספר יכול היה להיות שגרתי ככל הערבים, לולא הלך פופינחה לחפש את המנהל שלו, לאחר שהתגלתה כי ציוד שנועד לספינה מסוימת לא הגיע. לראשונה בחייו ראה את המנהל שתוי, ויותר מזה, האיש התוודה באוזניו כי הוא מחזיק בפילגש באמסטרדם, וכי מעל בכספי החברה, ובדעתו לביים את מותו ולהסתלק. כל מה שפופינחה האמין בו עד אז קרס והתפוגג. "נשארתי נציג מוסמך מתוך הרגל, בעלה של אשתי ואבי ילדי מתוך הרגל, כי מישהו, אינני יודע מי, קבע שככה זה ולא אחרת", כתב מאוחר יותר, והוסיף, "בן ארבעים החלטתי לחיות כמו שמוצא חן בעיני, בלי להתחשב במנהגים, ולא בחוקים, כי גיליתי קצת באיחור שאף אחד לא מקיים אותם ושעד עכשו הוליכו אותי שולל […] ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדניה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן".

פופינחה קם והסתלק. תחילה שם פעמיו לאמסטרדם אל פילגשו של המנהל. כשזו לגלגה עליו, חנק אותה למוות ועבר לצרפת. החירות, היעדר החוקים, התחלפו בהדרגה במשטר זהיר שהטיל על עצמו לבל ייתפס. מתוך הבדידות שכפה על עצמו כשהפך לפושע נמלט, הלך ושקע בפרנויה, והקשר שלו עם המציאות הלך והטשטש. סימנון מיטיב לבטא את המתרחש בתודעתו המעורערת של פופינחה, ומצליח לברוא דמות שאינה מעוררת חיבה אבל בהחלט מעוררת חמלה.

"האיש הקטן מארחנגלסק": ז'ינה, אשתו של ז'ונאס, הצעירה ממנו בשש-עשרה שנים, יצאה ערב אחד מן הבית ולא שבה. כשנשאל למחרת על ידי שכניו היכן אשתו, פלט משום מה "היא נסעה לברוז'". מאוחר יותר, כשענן של חשדות יאפוף אותו, ישמש השקר הזה נגדו ויסבך אותו.

עלילת הסיפור מתרחשת בלבה של צרפת. ז'ונאס, בעל חנות ספרים, הוא מזה שנים רבות אזרח צרפתי, ילדותו הרחוקה ברוסיה כבר נשכחה ממנו כליל וכך גם השפה הרוסית. אבל בעיני מכריו, כך הוא מגלה בעת מצוקה, הוא האיש הקטן מארחנגלסק. המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם הפרידו לנצח בינו ובין הוריו וחמש אחיותיו, וכל קשר ביניהם נותק – הם שם והוא לבדו כאן. אולי משום היותו כה בודד, ואולי משום אופיו המסתפק בעצמו, הוא נותר, מבלי שהיה מודע לכך, נטע זר. העולם היה גדול מדי עבורו, צרפת היתה גדולה מדי עבורו, ואחרי נדודים מעטים קבע את משכנו במקום בו השתכן עם הוריו בילדותו, בטרם שבו לרוסיה לחפש את בנותיהם. שוב נמצא בלב-לבה של כיכר השוק הישן מימי ילדותו, וכל אחד שם הכיר אותו.

נישואיו לז'ינה ארעו ביוזמתה של אמה של הצעירה, שקיוותה כנראה לגרום לבתה להתיישב במקום אחד ולחדול מלנדוד בין גברים. לזכותה של ז'ינה יש לומר כי ציפיותיה מן הנישואים היו פשוטות, : "לפחות יהיה לי שקט!", ובכנות אמרה לז'ונאס כי "אני לא הבחורה שתביא אושר לאיש כמוך". מדי פעם נעלמה, אך תמיד שבה, וז'ונאס קיבל את פניה בשלווה. הוא לא אמר לה דבר. לשם מה? וכי מה יאמר לה? נהג בה דווקא יתר רוך והתחשבות רבה מן הרגיל.

ההיעלמות שבלב הסיפור שונה. ככל הנראה אין לז'ינה כוונה לחזור, וז'ונאס מוצא עצמו מבודד בתוך אוירה של חשדנות, כאילו הוא עצמו אשם בהיעלמות, ואולי אף איבד את שלוותו ורצח אותה. מעולם לא חש זר, ואילו כעת הוא מגלה שמעולם לא השתלב. החוקר המשטרתי מרחיק לכת ונובר לא רק ביחסיו עם אשתו, אלא גם בעברו כיהודי בתקופת המלחמה: "איך זה שאתה לא נשאת עליך מעולם את הכוכב הזה, ובכל זאת לא הציקו לך?". התנצרותו מרצון, כדי להתחתן כרצון משפחת אשתו בכנסיה וכדי להשתייך לקהילה, נתפסת כעת כמזימה מחשידה.

לא זו בלבד שלא היה עוד בתוך שלו בביתו, אלא גם בעורו כבר לא היה בתוך שלו.

סימנון מספר סיפור של בדידות ושל ניכור, של עולם המסרב לקבל את השונה, ושם למרמס את הפשוט והטהור.

יהושע קנז תרגם בכשרון, והספר מומלץ כמו סיפוריו האחרים של סימנון שראו אור במסגרת זו, ביניהם "השען מאוורטון" ו"מדרגות הברזל".

L’homme qui Regardait Passer les Trains / Le Petit Homme d’Arkhangelsk – George Simenon

עם עובד

2001 (1938, 1956)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

הטבוע היפה ביותר בעולם / גבריאל גרסיה מארקס

המבחר שב"הטבוע היפה היותר בעולם" מורכב מכמה מן הסיפורים שראו אור בשלושה ספרים קודמים של גבריאל גרסיה מארקס, "לוויתה של האם הגדולה", "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית" ו"שנים-עשר סיפורים נודדים". שבעה הסיפורים שנבחרו משני הקבצים הראשונים תורגמו מחדש בידי טל ניצן, והשבעה הנותרים מובאים כאן בתרגומם המקורי שנעשה על ידי ריטה מלצר ואמציה פורת.

בפרסום לספר נכתב כי המשותף ליצירות שבו הוא הריאליזם המאגי. אין בכך כדי להסביר מדוע דווקא סיפורים אלה ולא אחרים הם שקובצו יחדיו, שהרי המונח הזה יפה לכלל יצירתו של מארקס. אולי מן הראוי היה לרענן את תרגום שני הספרים הישנים (לראשון יש נוכחות קלושה מאוד ברשת, ובוודאי בחנויות הספרים), שנכתבו בשנות השישים, אבל אם כך אולי עדיף היה לתרגמם בשלמותם, ולא ליצור חיבור מלאכותי עם הסיפורים החדשים יותר משלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

ואם כבר פתחתי בנימה ביקורתית, אז עוד ביקורת קטנה לענין הערות השוליים המעטות. ההערות כולן, למעט אלה שמתרגמות מלים משפות זרות, מתיחסות למונחים שקל למצוא בחיפוש עצמאי פשוט. עדיף היה, לדעתי, להחליף אותן בהערות המבארות התיחסויות בתוך הטקסט, שבהעדר הסבר הן נותרות בגדר תעלומה לקורא שאינו בעל רקע תרבותי ספציפי.

ואחרי הביקורת, ובהתעלם ממנה, כתיבתו של מארקס תמיד ראויה מאוד לקריאה, יחודית, עשירה ומהנה. בהכללה, שבעה הסיפורים הראשונים מתרחשים בדרום-אמריקה, כולל במקונדו, והם עתירי פנטסיה, אפופי מאגיה, ונטועים עמוק באמונות המקומיות. שבעה האחרונים הם, כשם הספר ממנו נלקחו, סיפוריהם של דרום-אמריקאים שנדדו מסיבות שונות לאירופה, ואוירתם היא שילוב מוצלח של צבעוניות לטינית עם איפוק וריאליזם אירופי. התרשמתי מאוד מ"שנים-עשר סיפורים נודדים", ושמחתי למפגש החוזר עם נציגים מתוכו.  

בשורה התחתונה, הספר מומלץ בהחלט, וכך גם הספרים שמהם הורכב.

עם עובד

2021 (1962 – 1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר, אמציה פורת

גבר נכנס בפרדס / אשכול נבו

שלושה סיפורים מרכיבים את ספרו של אשכול נבו. דמויות ראשיות מסיפור אחד מבליחות להופעת אורח בסיפורים האחרים, אבל אין קשר עלילתי בין השלושה. יחד עם זאת, למרות שמדובר בעלילות נבדלות, משותף להן המוטיב של המתח שבין גרסת המספרים למציאות.

הסיפור הראשון, "דרך המוות", שהוא בעיני הטוב מביניהם, הוא גרסתו של עומרי לפרשה של ספק-תאונה-ספק-התאבדות-ספק-רצח, שהתרחשה בדרך המוות בבוליביה. עומרי, בשנות השלושים לחייו, יצא לדרום-אמריקה למה שהוא מכנה "הטיול שאחרי גירושים". בדרכו נקרו מור ורונן, זוג צעיר בירח דבש, האשה תוססת וחברותית, הגבר קודר ומסוגר. עומרי מצא עצמו נמשך אל מור, ונגרר כמעט בעל כורחו אל מלכודת הדבש המניפולטיבית שלה, שסבכה אותו בצרות. אשכול נבו מיטיב לתאר את הדואליות של הדמויות, מתנהל במיומנות על הקו שבין אמונה לחשד, ומצליח להסביר את התנהגותו הבלתי רציונלית של עומרי, שחושיו הורו לו להמלט ולבו הורה לו להשאר.

את "היסטוריה משפחתית" מספר רופא אלמן, המתקרב לגיל שבעים. מתמחה צעירה מושכת את תשומת לבו, מתברר שיש להם כמה העדפות משותפות, והוא מרמה את עצמו כשהוא מאמין כי המשיכה שלו אליה נובעת מן הצורך לגונן ולא ממשיכה שבין גבר לאשה. תנועה שלא במקומה מתפרשת על ידה כתקיפה, והעניינים מסתבכים. למרות תיאור נוגע ללב ואמין של בדידותו של המספר ושל הצורך שלו בנפש קרובה, צירוף המקרים המניע את העלילה היה בעיני מופרך מדי וצפוי מדי. לכן הסיפור הזה הוא הפחות חביב עלי.  

"גבר נכנס בפרדס" הוא סיפורו של גבר, עופר, שבעת ההליכה השבועית המשותפת עם אשתו חלי, נכנס לבדו לפרדס ונעלם. בימים הבאים נמצאו בגדיו של עופר, אבל הוא עצמו כאילו התנדף. חלי נדונה לחיים של חוסר ודאות ושל תהיות, ונדרשת לספר לעצמה ולאחרים את גרסתה על חייהם המשותפים, בנסיון למצוא הסבר לתעלומה. בסיפור זה, כמו בראשון, הסופר מתמרן היטב בסבך ההשערות וההתלבטויות והרגשות הסותרים, ומציג דמויות משורטטות היטב ומשכנעות, בעיקר אלה של חלי ושל בתה.

בתלמוד בבלי מסופר על ארבעה שנכנסו בפרדס, כלומר ביקשו לעסוק בתורת הסוד. אחד הציץ ומת, שני הציץ ונפגע, שלישי הפך לכופר, ורק הרביעי יצא בשלום. גם גיבורי שלושת הסיפורים נכנסים אל אזורים עתירי סכנה רגשית ונפשית, ומשלמים מחיר כבד על פזיזותם או על תעוזתם.

אני לא בטוחה אם הסיפורים יישארו איתי לאורך זמן, אני חושדת שלא, אבל נהניתי לקרוא אותם, ובעיקר בזכותו של הראשון אני ממליצה על הספר. מילה טובה מגיעה גם לגדי צדר שעיצב כריכה נאה והולמת.

כנרת זמורה

2021

שבר ענף ירוק / בלה שגיא

שנים-עשר הסיפורים שב"שבר ענף ירוק" מתרחשים סביב שבר כלשהו שארע בחיי גיבוריהם. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הדמויות המופיעות באחד מהם עשויות לשוב ולהופיע בסיפור מאוחר יותר, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, וקשרים עדינים אך בני קיימא אלה שוזרים יחדיו את כל ההתרחשויות למסכת אחת שמרכזה בשכונה ירושלמית.

המילה הראשונה שעולה על הדעת היא 'מדויק'. בלה שגיא משרטטת את דמויותיה בקוים דקים וברורים, מיטיבה לתאר את שמתרחש בנפשותיהן, וכורכת באופן משכנע בין תחושותיהן לסביבתן. בין אם מסופר על צעיר שמתקשה להשלים עם שיתוק בעקבות פציעה, או על אם החרדה בשל אי-השתלבותו של בנה בחברת ילדי הגן, בזכות הכתיבה המדויקת קל לקורא להעמיד עצמו במקומם, לחוש את כאבם, לייחל עבורם להקלה. כמה מן הדמויות המיטו על עצמן את יסוריהן, כמו האשה שהפכה לצמח אחרי תאונת דרכים, אחרות הן קורבנות בעל כורחן, כמו הילדה המכווצת בחדרה בעוד מעבר לקיר אביה מכה את אמה. כמה מהן חזקות, כמו אמה של קארינה שלקחה על עצמה את עול המשפחה בעוד בעלה מרחף בחלומותיו, אחרות שבירות, כמו רומי שהיתה ילדה הססנית ונשברה בשל אהבה שהתפוגגה. אבל כך או כך, בשל כתיבה אמפתית, לא שיפוטית, רגישה – וזו המילה השניה לתיאור חווית הקריאה – כולן נכנסות אל הלב.

מה אנחנו יודעים על מה שקורה אצל אנשים סביבנו? לא הרבה. ליאת, שמתוארת בשני סיפורים, פעם כילדה ופעם כאשה צעירה, מאבחנת בדיעבד כי "אף אחת מהחבורה שלהן לא רצתה לחזור הביתה, לכל אחת חיכה איזה סיפור בבית, כמו טלנובלה. כלום לא היה רגיל בשכונה ההיא, בזמנים ההם, לא היו "משפחות טובות", אבל כאילו כולן היו מ"משפחות טובות"". לכל אותן "טלנובלות" השפעה על חיי גיבוריהן לאורך שנים, וכל אחת מהן הושפעה אף היא משורשים רחוקים יותר.

בלה שגיא, שזהו לה הספר הראשון, כותבת במיומנות בשלה. הדבר היחיד שהפריע לי בספר היתה הבחירה במקרים רבים לכתוב משפטים המדלגים היישר אל הנשוא ללא נושא, בחירה שגויה תחבירית ולדעתי מאולצת ספרותית. מכל מקום, עוצמתם של הסיפורים גברה על חריקת השיניים שלי. זהו גם אחד מספריה הראשונים של ההוצאה החדשה, "שתים". בהחלט פתיחה נאה.

את הסיפור הראשון, "אומנות השברים היפנית", ניתן לקרוא באתר עברית.

שתַּים בית הוצאה לאור

2021

בית סבתא שחרב / ישראל זרחי

בספרו האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך", סיפר עמוס עוז על הסופר ישראל זרחי, שבתקופה מסוימת חלקו הוא ומשפחתו דירה עם יהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז. הוא מזכיר לשבחו של זרחי, שלא יכול היה לראות בצערו של ידידו, אשר רוחו נפלה כי ספרו לא נמכר. למרות שזרחי עצמו סבל מחסור, הוא רכש בסתר את שלושת העותקים של ספרו של קלוזנר שהוצגו בחנות השכונתית. עוד מציין עוז כי קרנו של זרחי, שהיה סופר פורה ופרסם כחמישה-עשר ספרים לפני שנפטר ב-1947 בהיותו כבן שלושים ושמונה, ירדה עם השנים, והוא כמעט נשכח מלב. המעבר מספרו של עוז לספרו של זרחי נראה לי לפיכך מתבקש.

"בית סבתא שחרב" הוא קובץ של שלושה סיפורים, שונים זה מזה. הראשון, שעל שמו נקרא הספר, מתאר את קורות חייה של סבתו של המספר, החל מאירוסיה בעודה ילדה צעירה בעיירה, דרך חיי הנישואים, עבור בטלטלות שחוו יהודי פולין – מפוגרום למלחמה, מעוני לשגשוג, וחוזר חלילה. דמותה של הסבתא עולה וזורחת מתוך הסיפור, אופטימית ומשרה בטחון, עמוד התווך של המשפחה, גם כשבצוק העתים החלו צאצאיה להתפזר בעולם. זרחי מיטיב לתאר את תחושת הרדיפה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ואת הבלבול ואת חוסר הוודאות. בדרך לא דרך חזרה הסבתא, ואתה אחדים מצאצאיה, אל עיירת הולדתה, שם, למזלה, זכתה למות מוות טבעי בטרם נפלו יהודי המקום אל ציפורניי הכובש הגרמני.

הסיפור השני, הטוב בעיני מבין השלושה, "מלון אורחים", מתרחש בירושלים בשנות השלושים. עולים מברלין, שמצאו עצמם תלושים וזרים בארץ, התקבצו במלון שהקימה גברת נתן, אחת העולות. בעלה, שעולמו חרב עליו כשפוטר מעבודתו בבנק בשל יהדותו, הפך בארץ חסר אונים, מתעניין אך ורק בחתולתו. גברת נתן נטלה את המושכות, רכשה בית, והכשירה אותו לשמש כמלון. חדריו היו פשוטים ופונקציונליים, אבל הסלון, מרכז הבית, המקום בו התכנסו האורחים לאכול, הפך לברלין בזעיר אנפין, על רהיטיו והליכותיו. אחדים מן האנשים ניסו להשאיר את העבר מאחור ולהשתלב בארץ הזרה, אך לא כולם היו מסוגלים לכך. עולמם של אלה האחרונים השתבש כליל עם פרוץ המלחמה. הקשרים הקלושים עם המולדת התנתקו, ותחושת התלישות איימה למוטט אותם. "בערוב ימי נגדעתי משורשי ושוב אין לי לבלוב חדש", כותב אחד מהם. זרחי מפגין כאן כושר התבוננות פסיכולוגי דק, והלב נחמץ.

הסיפור החותם את הספר, "על שום מה", הוא, בניגוד לקודמיו, סיפור פרטי קטן על אהבה שנגמרה. אשה, שנישאה מתוך התלהבות כמעט קפריזית, גילתה שלמרות שלא מצאה בבעלה שום פגם עדיין אהבתה אליו הצטננה כפי שהתלקחה. כפי שמשתמע משם הסיפור, לה עצמה אין שמץ של מושג על שום מה התאהבה ועל שום מה חדלה לאהוב.  

למרות ששפת הספר עשויה להחשב מיושנת, הקריאה בו נעימה ושוטפת. הסיפורים מעניינים, מצטיינים בתיאורים חיים ובכושר התבוננות אל הסביבה ואל הנפש פנימה, וראויים מאוד להקרא.

את הסיפורים מעטרים איוריו של דני קרמן.

הספר ניתן לקריאה בפרויקט בן יהודה

ספרית תרמיל

1988

הי, אתם שם למעלה! / יצחק בר-יוסף

אחרי מותו של הסופר יהושע בר-יוסף כתב בנו יצחק את "מזכרת אהבה", ספר מרגש אודות דמותו המרתקת של אביו, ואודות יחסיו המורכבים עם אשתו ועם ילדיו. גם "הי, אתם שם למעלה!" מספר על משפחתו, אבל באופן שונה לחלוטין. בהשראת הכלבה שאימץ, שמשתטה וקופצת באויר ומתפקעת מהתרגשות, הוא מזמן את קרוביו המתים לחגיגה ספרותית. אבא ואמא וסבא וסבתא והדודים, צפת, תל אביב, ירושלים. יוצאים במחול, שולחים רגליים לכאן ולשם, מכרכרים ומתהוללים, משליכים שטריימלים ושביסים לאויר וקולטים אותם בחזרה, זה לשמאל וזה לימין, כאילו לשמח חתן וכלה באו. גם הם טיפשונים כאלה. נושכים, נובחים, מתהפכים באויר. שלושה-עשר הסיפורים שבספר הם תערובת מרנינה של אגדה ומציאות, נעים באופן חופשי בין החיים על פני האדמה לעולם הבא, מסופרים בלשון חכמים ובלשון ימינו, ומקימים לתחיה באופן מקורי ומהנה דמויות ממשפחתו.

בלתי אפשרי לתמצת את הסיפורים. אמנם בלבו של כל אחד מהם דמות או שתיים וארוע מוביל אחד, אך הם כולם מורכבים מעלילות מסתעפות המתכנסות בסופו של דבר אל אותו ארוע. ביסודו של דבר, יצחק בר-יוסף מצא כאן דרך בלתי שגרתית לספר ביוגרפיה. הנה כדוגמא "ממליגה ומלאך המוות", שהוא סיפור מותו של אביו של הסופר. המספר פותח בתיאור פסטורלי של מלאך המוות המתענג על אוירה של צפת ביום הכיפורים, נח מעט ממלאכתו, מניח לאנשים את האשליה כי נשפטו לחיים. אחר-כך הוא מתנער וניגש אל ביתו של יהושע בר-יוסף, הנהנה מארוחת צהרים בעיצומו של הצום, ונתקף מעט יסורי מצפון רק כשהוא חש בבטנו. מלאך המוות עושה את שלו, וכשבשמים דנים בשאלה אם עשה את מלאכתו כראוי, המת הטרי עצמו נעלם. אין נסתר בפני בורא עולם. בכל מקום מצוי הוא – "כלום אינכם שומעים?" אמר. השתתקו כולם, ושמעו גם הם: קול נחרה עולה ממרחקים. הלכו בעקבות הקול ומצאו את אבא שרוע על גבו, נם את שנת הצהרים המקודשת שלו, נוחר במלוא המרץ. כדי להעירו בעדינות הם אומרים "ממליגה", המאכל האהוב על המת. והנה למדנו כמה פרטים ביוגרפים על האיש ועל אופיו תוך קריאת סיפור מענג.

בין הדמויות בספר, סבתא שיינדל, שמפצה עצמה על השנים שבהן סבא מאיר יעקב היה בשליחויות בחו"ל לגיוס כספים לכוללים, ומטילה עליו עבודות בית; דוד יחזקאל, שבחר להיות חשמלאי ולא ללמוד, ואחרי מותו ביקש להיות אחראי על סולם יעקב, ונימוקיו עמו; אמו של הסופר שנדחתה על ידי מועמד לשידוך משום שגרבה גרביים חומים במקום שחורים צנועים; דוד אליעזר, שחילק בקבוקי חלב בחייו, וממשיך לעשות זאת גם בשמים; דוד שרה ודוד נתן, שנישאו מאהבה והם עדיין מאוהבים, שנים רבות אחר-כך; וגם דמויות מן העולם הבא, המתים המאכלסים את גן העדן ואת הגיהינום, ואלוהים והמלאכים המשמשים אותו, חלקם חומקים מעבודה בחסות ועד העובדים, חלקם צעירים חמושי פייסבוק וגוגל. הסיפורים דינמיים, עתירי ידע ומבודחים, והדמויות – האנושיות והמואנשות – מלאות חיים, אמינות ונכנסות ללב.

על הכריכה מצוטט חיים באר כמי שאמר, "הלכתי שבי אחרי יכולתו הוירטואוזית של יצחק בר-יוסף לספר סיפור בעברית שבוחשת ובוללת יחדיו לשון דיבור עכשווית, חיה ובועטת, עם לשון שריח של ספרים עתיקים ושל סבתות קדושות נודף ממנה". אין לי אלא להצטרף לדברים אלה ולהמליץ על הספר.

עם עובד

2021

הסוכן הבריטי / סומרסט מוהם

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס הסופר סומרסט מוהם לשורות הביון הבריטי. הוא נשלח לשווייץ כאחד מרשת של סוכנים, תחת מסווה של סופר, שהיה לו, כמובן, טבעי. חוויותיו מן השנתים בשווייץ, וגם מן השליחות המאוחרת יותר לרוסיה ב-1917, הן הבסיס לסיפורים שבספר זה. הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של שמואל גילאי תחילה ב-1960 תחת השם "אשנדן או הסוכן הבריטי" בהוצאת מעריב, ב-1980 תחת השם "הסוכן הבריטי" בהוצאת כתר, וב-1992 כ"אשנדן" בהוצאת זמורה ביתן. בהוצאה האחרונה נכללו רק כמה מן הסיפורים ונוסף אחד שלא היה חלק מן המהדורות הקודמות.

אשנדן, בן דמותו של מוהם, נבחר לתפקידו בזכות מוח מיושב וריסון הרגשות, תכונות שהשפיעו על דמותו של מרגל ספרותי מאוחר יותר, ג'יימס בונד. "בעיניך זהו כעין משחק שחמט, ודומה שאין לך רגשות לכאן או לכאן", אומר ר. שגייס אותו לשירות. הוא שקול, מעונין להגיע להישגים אך לא בכל מחיר, מסוגל רוב הזמן להבדיל בין שקר לאמת. הוא מודע לכך שהוא רכיב קטן במערכת מורכבת – צריך היה להודות, שלדגי רקק כמוהו לא היתה החברות בשירות החשאי ענין גדוש הרפתקאות במידה שתיארו לעצמן הבריות – ומשלים עם המגבלות, גם אם התוצאה היא שעמום מסוים.

כמה מן הסיפורים בספר עוסקים בעבודת הסוכן, וכפי שהסופר מזכיר במבוא, חלקם נחשבו חומר קריאה של חובה למצטרפים לשירות. אשנדן ועמיתיו מנסים ללכוד הודי שעובד עבור הגרמנים באמצעות לחץ שהם מפעילים על אהובתו, נעזרים במורד מכסיקני כדי לחסל סוכן יווני, מנסים לגייס מרגלים, ומתמודדים עם העולם המתעתע של הביון, שבו דברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ואנשים מורכבים ובלתי מפוענחים נמשכים אליו. "אכן, מה קלים היו החיים לו היו כל הבריות שחורות לגמרי או לבנות לגמרי, ומה קל היה לעשות את המעשה הראוי להן!", מהרהר אשנדן כשהוא מנסה לפצח את דמותו של גבר שהוא מבקש לגייס.

מכיוון שאשנדן הוא קודם כל סופר, גם אם הוא סוכן מוצלח, חוויותיו אינן מצטמצמות לעבודתו. הוא מתבונן באנשים סביבו, וניחן ביכולת לתפוס את תמציתם. הסיפור "הוד מעלתו", כדוגמא, שהוא המשכו של זה שקדם לו, "מאחורי הקלעים", שעסק בביון, מספר על אהבה אובססיבית. סיפור אחר, "אהבה וספרות רוסית", עוסק בפרשיית אהבה של אשנדן עצמו, והופך קומי לקראת סיומו.

הספר אמנם בנוי כאוסף של סיפורים, אך משום שחלקם ממשיכים זה את זה, הוא נקרא כספר מגובש. מעבר לעלילות המסקרנות ולדמויות המשורטטות היטב, ערכו של הספר נובע גם מהערותיו של הסופר, לפעמים בסוגריים, לפעמים כחלק מן הטקסט. כל בר דעת יודע, שרדיפת כבוד היא ההרסני, הנפוץ והעקשני שביצרים, המענים את נפש האדם; הפטריוטיזם (רגש שבימות שלום אין טוב אלא להניחו לפוליטיקאים, לפובליציסטים ולשוטים); האדם ברחוב (שאנו מלגלגים על רודנותו – ונכנעים לה), ועוד מעין אלו בשפע.

פה ושם משולבים בספר נושאים משולחן עבודתו של הסופר. במבוא הוא דן בשאלת הקשר בין המציאות לספרות, ומעדיף את התפיסה לפיה הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, ולא לחקות אותה. באחד הסיפורים הוא מתבונן במחווה של זוג מבוגר וחושב כי פרשה קטנה זו היה בה משום מפתח לכל חייהם, וממנה התחיל אשנדן לשחזר את תולדותיהם, את מצבם ואת תכונות אופיים. הוא כנראה אינו מחבב את הרומנים המודרנים, המרצים לפניך כמה אפיזודות שאינן קשורות זו בזו, ומטילים עליך לצרפן יחדיו במחשבתך ולעשותן סיפור רצוף. ועל הסיפורים שבספר הוא אומר כי תכליתם אך לבדר את הקורא, ועדיין אני סבור, ללא שום חרטה, כי זוהי תכליתה העיקרית של יצירה ספרותית.

גילם של הסיפורים נושק למאה, אבל כמו שכתב מוהם במבוא לרגל מהדורה חדשה, שלושים וחמש שנים אחרי המקורית, "תמיד יהיה ריגול ותמיד יהיה ריגול נגדי", ותמיד יהיו אנשים שיבגדו, או שיאהבו הרפתקאות, או שיפעלו מתוך תחושת חובה. "הסוכן הבריטי" הוא ספר מפוכח, מעניין, חד אבחנה ומומלץ.

The British Agent – W. Somerset Maugham

כתר

1980 (1927)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי