עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

מודעות פרסומת

מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד פקרובסקי

לאוניד פֶּקָרובסקי עלה לישראל מאוקראינה בהיותו בן ארבעים וארבע. בקייב רכש תואר שני באמנות, ובמסגרת עבודתו היה אוצֵר תערוכות. בארץ לא מצא עבודה בתחומו, והועסק תחילה כגנן בבית קברות, אחר-כך כעובד דפוס, ובמשך מרבית השנים כשומר. עיסוקיו אלה, המצויים, לתפיסתו, ולא רק לתפיסתו, סמוך מאוד לתחתית ההיררכיה החברתית, משמשים עבורו נקודת תצפית על עצמו ועל החברה הישראלית, ותצפיותיו מבוטאות בסיפוריו.

אודה ואבוש, היתה לי דעה קדומה כלפי הספר. חשבתי שההתיחסות לסיפורים תהיה חייבת להיות מעורבת בהתיחסות לביוגרפיה של הסופר, כפי שכל סקירה או ביקורת של שירי שיבטה טויו אינה יכולה להיות משוחררת מן הידיעה שהכותבת שלחה ידה בכתיבה רק בהגיעה לגיל תשעים ושתיים. מתברר שלדעה קדומה זו לא היתה אחיזה כלשהי במציאות. פקרובסקי אמנם מרבה לספר על חוויותיו האישיות, ולפער שבין העיסוק הפשוט לרוח הממריאה אל על הוא מתייחס בהומור נוגה, אבל הסיפורים פשוט מצוינים מן ההיבט הספרותי הנקי, והרקע האישי שמאחוריהם הוא עובדה, לא גימיק פיקנטי.

הספר נפתח בסיפור "בודקה", שמתאר איך השתנה היחס כלפי השומר לאחר הפרסום הראשון של סיפור משלו – "המטאטא" – בעברית, ומסתיים בסיפור "נעליים", שבו הוא מתבשר על החלטתה של ההוצאה לאור לפרסם קובץ מסיפוריו. בין שני אלה משובצים עשרים ושישה סיפורים נוספים, שהמשותף לכולם, בהכללה, הוא שילוב היומיום של המספר עם תצפיותיו בסביבתו ועם הרהורים הגותיים הנשענים על ידע תרבותי נרחב. הנה כמה מנושאי הספר: בסיפור "להתראות בגן עדן", שהוא אחד הארוכים בקובץ, פקרובסקי מספר על עבודתו הראשונה בארץ כגנן וכחופר קברים, "מתייהר" או "מתנחם" בעובדה שמקצוע הגננות – ולא מקצוע הזנות – הוא המקצוע העתיק ביותר, שהרי אלוהים הטיל על אדם הראשון לעבוד את גן העדן, שוטח את מחשבותיו בעודו מנסה למצוא שיטות לא להרדם בתפקידו כשומר, ותוהה אם אכן הובילה אותו פורטונה לגן עדן. בסיפור "מצבה", שהוא אחד הקצרצרים בקובץ, הוא ניצב מול חלקת קבר ובה מצבה שהכינו לעצמם בני זוג בעודם בחיים, והוא כותב על הכפילות המטושטשת הזו של אדם חי וקבר הממתין לו. ב"בורשט" הוא מספר על ארבע זונות אוקראיניות. ב"אלברכט דירר" הוא מתאר אדם בן דמותו שחוקר את אמנותו של דירר. "החור" הוא סיפור כמעט אפרים-קישוני, אך בנופך הגותי, על התלאות עם הנגר ועם האינסטלטור. "חס וחלילה" הוא סיפור אוטופי-אירוני על השלום העתידי שיצמח מאהבתם של חס, נצר לחלוצים ציוניים, ושל חלילה, בתו של בכיר חמאס. הנושאים, כפי שאפשר להתרשם, מגוונים, אך כולם ניחנו בעומק, בריאליזם, באבחנות שנונות, ובשילוב של אירוניה עצמית עם ביקורת חברתית.

מצאתי בסיפורים רוח אליטיסטית בלתי מתנצלת, שאין לטעות בינה לבין סנוביזם. פקרובסקי אמנם מתקשה בלימוד השפה העברית – בראיון תיאר את תחושתו כ"אני כמו כלב חכם, שאתה מסתכל בעיניים החכמות שלו ואומר לו 'נו, אני יודע שאתה רוצה להגיד לי משהו'. אבל הוא לא יכול" – ומועסק בעבודה שאינה מנצלת את כישוריו, אבל הוא מכיר בערך עצמו, נשען על בסיס תרבותי רחב ואיתן, ואינו מתפשר. כמי שלא נולד בארץ יש לו נקודת מבט "מבחוץ" על התרבות הישראלית, והוא אינו מהסס לנעוץ סיכות בתופעות של גאווה מנופחת ושל יומרנות. הוא ניחן בכושר להבחין בפרטים ולתאר אותם, למצוא יופי בטבע העירוני המצולק, ולהעביר אל הנייר ואל הקורא את עולמו הפנימי, שאינו כבול אל הבודקה של השומר.

לטעימה מן הסיפורים, הנה קישור אל "נעליים", ופיסקה שאהבתי – אחת מני רבות – ושצבטה את לבי, מתוך "גן העדן שנשרף":

כמה פעמים, מאז שעלית לישראל, שכנעת את עצמך שאתה אדם בעל שלמות פנימית, שעולמך הפנימי לא מפחיד אותך אלא להפך – אתה שואף אליו, שההתעמקות בו היא אולי השמחה היחידה של האדם הרוחני (שזה אתה), ושהבדידות לא מכבידה עליך אלא אולי דווקא קוסמת לך? תיזכר כיצד ברגעי יאוש התרופה למכאוביך היתה הפילוסופיה של הסטואיקנים. ואיך הדפים הלוהטים מ"אמרות השפר של תורת החיים", של שופנהאואר, חיממו את נשמתך הקופאת ב"כפור הנצחי" של הסביבה הזרה. עכשו, כשאתה יושב פה, בחשכה מוחלטת, תודה לפחות בפני עצמך: נסחפת. לא באמת הצלחת לסלק מתוכך את "האנושי, האנושי מדי". כן, כן, כן! חסר לך, כמו לגימת מים, איזשהו פטפוט שולי ואווילי עם טיפש מוחלט. הרי לךָ הבדידות שלך: היא יוצאת ממך כמו אבן כליה, עם דם ועם כאב שלא ניתן לשאת…

טניה חזנובסקי ותומר שריג תרגמו להפליא, וסיפוריו של לאוניד פקרובסקי מענגים ספרותית ואינטלקטואלית. שמחתי לגלות אותם, ואשמח לקרוא עוד.

ספרית פועלים

2012

תרגום מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

גלגולי האהבה / אליס מונרו

"גלגולי האהבה" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים. בדומה לסיפורים שבספריה האחרים של אליס מונרו, גם כאן העלילות מתרחשות פיזית על רקע קנדה הכפרית, אך התרחשותן האמיתית היא בנפשות דמויותיהן, ובכך הן חוצות גבולות. בשונה מספרים כמו "מי את חושבת שאת", כאן אין חוט סיפורי או רעיוני מקשר בין הסיפורים. כל אחד מהם עומד לעצמו, עוסק בנושא משלו, רובם בוחנים יחסים בתוך המשפחה – בין בני זוג ובין הורים וילדים, חלקם שמים דגש על מצבן של הנשים. בשונה מספרים כמו "חיים יקרים", שם הוּבלה כל עלילה אל משבר, כאן הדרמה רוחשת בכל שלבי הסיפורץ

קריאת ספר נוסף של אליס מונרו יש בה מעין תחושה של שיבה אל מחוזות מוכרים. לא רק בשל המיקום הגיאוגרפי, אלא בעיקר משום שהסופרת מעניקה לקורא חוויה אינטימית, כאילו בעודה מספרת על זרים היא בעצם מספרת לקורא משהו על עצמו. יש בסיפורים, למרות הפשטות לכאורה של הגשתם, מורכבות שמחייבת ריכוז: הם אף פעם אינם חד מימדיים, למרות שנראה כי הם ממוקדים בנושא אחד. תמיד יש בהם תובנות דקות מעבר למוקד הסיפורי, והמכלול על פרטי פרטיו ראוי לתשומת לב.

סגנונה של מונרו בסיפורי הקובץ הזה הוא של מִקטעים המצטרפים יחדיו לסיפור מושלם. הסופרת נעה בחופשיות בין זמנים, עוברת כאילו בקשר אסוציאטיבי מאפיזודה לאפיזודה, אך אלה נקשרות יחדיו להביע רעיון, וברור שהבחירה האסוציאטיבית לכאורה היא בעצם מוקפדת ומכוונת.

בסקירה על "משהו שרציתי לספר לך" עשיתי לעצמי חיים קלים, ובמקום לנסות לנתח את אמנותה המרשימה של מונרו בחרתי לצטט כמה קטעים שדברו אלי במיוחד. הפעם אקל על עצמי עוד יותר, ואצרף קישור אל הסיפור הראשון, "גלגולי האהבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו. המוטיב המרכזי בסיפור הוא האופן שבו מתקבעים זכרונות ילדות בניגוד להתרחשות הארועים בפועל, ובעיני הוא פשוט נפלא.

כמו את ספריה הקודמים שקראתי, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מי שכבר קרא מספריה של אליס מונרו, אינו זקוק להמלצה. מי שלא קרא, ייהנה בסיפורים שבקובץ זה מתחילתו של קשר מהנה.

The Progress of Love – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2018 (1983)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

הדברים שאיבדנו באש / מריאנה אנריקס

"הדברים שאיבדנו באש" הוא קובץ סיפורים, שנים-עשר במספר, מסויטים כולם. סיפוריה של מריאנה אנריקס מתרחשים בשכונות פשע ארגנטינאיות, גיבוריה סובלים מאובססיות שסופן להתנקם בהם, ומאמינים באמונות טפלות שהופכות למציאות חייהם. הסופרת אינה חוסכת בפרטים הופכי קרביים ובתסריטי אימה, אך עילת העלילה היא מציאות החיים הקשה שעליה היא מבקשת לספר.

כל אחד מהסיפורים מטפל בנושא נפרד. בין הנושאים נמצא את חסרי הבית ב"הילד המלוכלך", ילדה דחויה שפוגעת בעצמה ב"סוף שנה", התמודדות עם תקופת ההתבגרות הקשה באמצעות סמים ב"השנים המורעלות", הסתרת הנטיה המינית ב"הפונדק", משבר בחיי נישואים עם לידת הילד הראשון ב"פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד", ועוד. על כריכת הספר מוזכר סטיבן קינג כאחד ממקורות ההשראה של הסופרת, ואחד הסיפורים – "הבית של אדלה" – ניחן במובהק במוטיבים האל-טבעיים והמצמררים שקינג עושה בהם שימוש תכוף. הסופרת מצליחה לגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמויות בסיפורים, ובו זמנית היא עומסת פרטים מזוויעים מעוררי בחילה שמעוררים חשק להשליך את הספר הצידה.

קשה להחליט אם להמליץ על הספר. יש בו לפחות שני סיפורים שהייתי שמחה להיות מוזהרת מפניהם, פן יככבו בביעותַי. מצד שני, הכתיבה של מריאנה אנריקס מהפנטת, והחומר ממנו נוצרים סיוטים הוא רק כלי בידיה לשירות נושאיה. אסתפק, אם כך, בסקירה ללא שורה תחתונה.

Las Cosas que Perdimos en le Fuego – Mariana Enríquez

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

השריד שנותר / יצחק בשביס-זינגר

בשנות העשרים לחייו, בעודו מתגורר בורשה, פרסם יצחק בשביס-זינגר סיפורים קצרים בכתבי העת "ליטערארישע בלעטר" (דפים ספרותיים) ו"דאס נייע ווארט" (מילה חדשה). היו אלה פרסומיו הראשונים, לאחר שסיפור הביכורים שלו, "לעת זִקנה", הנכלל בספר, זכה בפרס בתחרות ספרותית. הסיפורים בחלקו הראשון של הספר ראו אור מעל דפי העתון בשנים 1925 – 1932, והסיפור הארוך מכולם "ורשה, 1914 – 1918" הודפס ב-1935. הסופר בחר שלא לכנס אותם בספר, אולי משום שלא העריך אותם. למעשה, בספרו האוטוביוגרפי אף השמיץ את כתב העת הראשון, בו עבד כמגיה, וטען שמאמרים ושירים שפורסמו בו היו גרועים ודלים. המתרגמת, בלהה רובינשטיין, סבורה שיתכן שהיה משנה את דעתו באשר לפרסום, כפי שארע עם ששים הסיפורים, שראו אור בעתון יידי-אמריקאי, ואוגדו יחדיו בספר "בית הדין של אבא" ב-1956.

עשרה הסיפורים שבחטיבה הראשונה בספר מתארים את חיי הקהילה היהודית בפולין בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בשביס-זינגר מתאר חיים של הידלדלות ערכי החברה והמשפחה, אולי בעטיה של הדלות הקשה שבאה בעקבות המלחמה או הוחמרה בגינה. החברה המתוארת בספר שקועה בבוּרוּת, ברגזנות על סף טירוף. משפחות מתפרקות, כיבוד הורים הוא ערך שחלף מן העולם, בנות משרכות דרכן, בנים מסתגרים באנוכיותם. הסופר מציג את המציאות במלוא כיעורה, ללא נסיון ליפות, כמעט ללא חמלה. הוא אינו נוקט עמדה כלשהי, לטוב או לרע, ומסתפק בתיאור מדויק של הדמויות ושל חייהן.

הסיפור "ורשה, 1914 – 1918" שונה מאלה שקדמו לו, ובעיני הוא טוב מהם. בסיפור זה, שהתפרסם בעתון בהמשכים, ונקטע למרות שבסיומו של הפרק האחרון שפורסם הובטח המשך, מתוארים חייו של ילד יהודי בורשה בתקופת המלחמה. הילד, ששמו בסיפור מנשה, הוא בן דמותו של הסופר, כחול-עיניים ואדום-שיער, בנו של דיין ומורה הוראה. מנשה, שאחיו הבכור נטש את הדת ועזב את הבית, מתלבט אף הוא בשאלות של אמונה, מנצל את הכאוס של המלחמה כדי לחמוק מן המסגרת, ומשוטט ברחובות עם חברו הפנטזיונר. כמו כל בני תקופתו הוא סובל ממחסור במזון ומחוסר ודאות לגבי העתיד. את פיזור נפשם של המבוגרים הוא מנצל כדי לקרוא ספרים אסורים. המתרגמת בחרה לספח לספר סיפור מאוחר יותר, "סודות מן הקבלה" שנכתב ב-1966, ובו חוזר הסופר אל אותה תקופה ואל אותן דמויות, הפעם בגוף ראשון ובהלך רוח פחות מרדני ועוין. כך, לדוגמא, ההורים מצטיירים בסיפור הראשון באור שלילי כלשהו, ואילו בסיפור המאוחר יחסו אליהם מתון ונינוח יותר. חוקרי ספרות, ואולי גם חוקרי נפש, ימצאו ענין בהשוואה.

באחרית דבר בלהה רובינשטיין כותבת גם על מלאכת התרגום. את דעתי על תרגומיה, שבעיני סובלים מפרשנות עודפת, הבעתי כבר בהזדמנויות קודמות, ביניהן בהתייחס ל"המשומדת", ולא ארחיב שוב.

למרות שהסופר עצמו לא מצא לנכון לשוב אל סיפוריו הראשונים, אני שמחה על הקובץ הזה, ועל שהמתרגמת טרחה לאסוף את הסיפורים מן הגליונות בהם פורסמו. בשביס-זינגר כתב מדויק וחד כבר בשנותיו הראשונות כסופר, ויצירתו מעניקה חיים לקהילה שהיתה ואיננה.

ידיעות ספרים

2016 (1925 – 1932, 1935, 1966)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

ליידי מקבת ממחוז מצנסק / ניקולאי לסקוב

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא " הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

סיפורי הופמן / את"א הופמן

"סיפורי הופמן" הוא קובץ המאגד חמישה מסיפוריו של ארנסט תיאודור אמדאוס (את השם השלישי אימץ לעצמו בשל הערצתו למוצרט) הופמן, הסופר הגרמני בן המאה ה-18 וה-19. הופמן, כך למדתי בעקבות קריאת הסיפורים, היה מן הסופרים הבולטים בזרם הרומנטי בגרמניה.

הסיפורים בקובץ מתאפיינים באוירה פנטסטית, רווית מיסטיקה וכשפים. ב"איש החול" – גרסתו הקודרת של הופמן לדמות שיצר הנס כריסטיאן אנדרסן – נרדף נתנאל על ידי סיוט מילדותו בדמות הפרקליט קופליוס, ששנים אחר כך התגלגל לדמותו של קופליה, מוכר האסטרולבים ואיש השעונים, שגרם לו להתאהב בבובה ממוכנת. ב"היועץ קרספל" מאשים המספר את היועץ התמהוני בכליאת בתו ובגרימת מותה. ב"קדירת הזהב" מתאהב הסטודנט אנסלמוס בבתו המכשפת של סלמנדר עתיק יומין. אליס פרבום נמשך כאחוז קסם אל פלאיו הגנוזים של מכרה אפל ב"מכרות פאלון". המציאות והבדיה מתמזגות לבלי הפרד ב"דון ג'ובאני".

סיפוריו של הופמן מתעתעים. אפשר להסחף עם הפנטזיה וליהנות מן הויזואליות העשירה של העלילות, שכן הופמן עתיר הדמיון צובע את סיפוריו בגוונים זוהרים וקודרים, מתעכב על ריחות ועל תחושות פיזיות. אבל גם אם מניחים לפנטזיה להשתלט, אי אפשר שלא לקלוט את הריאליות המשתרגת לתוכה. "איש החול", כדוגמא, מעמיד זה מול זו את נתנאל, ההוזה המאמין באמונה שלמה בסיוטיו, ואת קלרה אהובתו, השומרת על ראש צלול ועל הגיון צרוף. מן הזוית הזו הסיפור נקרא באופן שונה, וכך פירשתי אותו לעצמי. נילי מירסקי, שתרגמה את הספר, הוסיפה אחרית דבר, ובה הציעה זוית נוספת, לפיה המציאות העל-טבעית היא האמיתית, וקלרה מייצגת קרתנות צרת-מוחין. בדומה ל"איש החול" גם הסיפורים האחרים בקובץ מציעים חוויה רב-משמעית שמפתה לקריאה חוזרת בהם. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר, הדנה לעומק בדואליות שאפיינה את הופמן ואת יצירתו.

למרות הפנטזיה, שאינה הסוגה המועדפת עלי, למרות תעתועי העלילות, ולמרות הקדרות המסויטת, הסיפורים קריאים מאוד וזורמים. הופמן מגניב פנימה הומור, נועץ סיכות בדמויות מנופחות, ותיאוריו תיאטרליים ושופעי רגש. לא בכדי הם שבים ונקראים מאתים שנה אחרי שנכתבו.

 

Erzählungen – E.T.A. Hoffmann

מפרשים

2017 (1814 – 1819)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

 

האופרה "סיפורי הופמן" מאת המלחין ז'ק אופנבך מבוססת על שלושה מסיפוריו של הופמן, וביניהם "איש החול" ו"היועץ קרספל".

"הציפורים בחורש", שירה המתוק של הבובה הממוכנת מתוך האופרה "סיפורי הופמן", בקישור זה.

 

הדלת שבקיר; תחת הסכין / ה.ג' ולס

הספר מכיל שני סיפורים, המוקדם שבהם הוא "תחת הסכין" משנת 1896 והמאוחר הוא "הדלת שבקיר" משנת 1911.

הסכין שבסיפור המוקדם היא זו שבידי המנתח. המספר, העומד לעבור ניתוח, תוהה אם ישרוד אותו. "ואם אמות תחתיה?" – כך נפתח הסיפור, ובדפיו הראשונים הוא מתאר את הרהוריו, את קהות הרגש התוקפת אותו לנוכח אפשרות מותו. לאחר מכן הוא עובר לספר על הניתוח עצמו, על תקלה שאירעה בו, שבעקבותיה ניתקה רוחו מגופו, ועל חווית הריחוף שפקדה אותו. כשהתברר ששב אל החיים, נמוגה כליל אותה קהות אפורה שהיתה נחלתו בתקופה האחרונה. הערכתי את המסגרת, את הלפני והאחרי. תיאור המסע בחלל של נשמתו, המתרחקת מכדור הארץ ויוצאת ממערכת השמש, היה מייגע בעיני. כתוב מדויק וחי, אך הוא אינו מסוג הסיפורים הנשארים איתי אחרי הקריאה.

הסיפור השני, לעומתו, עמוק יותק בעיני. חברו של המספר חווה בילדותו מעבר מן העולם המציאותי האפור אל מעין גן-עדן צבעוני ומאושר. בבגרותו נקרתה בדרכו מספר פעמים הדלת אל אותו עולם, אך תמיד היתה לו איזושהי סיבה לא לפתוח אותה, למרות כמיהתו אל השלווה שחש כשפתח אותה כילד. זהו סיפור מהנה על הבחירות העומדות בפנינו, על הפיתוי לרדת ממסוע החיים הדוהר קדימה אל אפשרויות רגועות יותר.

הכתיבה של ה"ג' ולס בהירה ושוטפת, ודמיונו העשיר מקורי ומאפשר זוית ראיה יחודית על הרעיונות שהוא מעלה. יותם בנשלום תרגם בעושר לשוני ובשפה נאה.

שני הסיפורים זמינים בשפת המקור ברשת – "תחת הסכין" ו"הדלת שבקיר".

The Door in the Wall; Under the Knife – H. G. Wells

תשע נשמות

2018 (1911, 1896)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

עץ הקזוארינה / סומרסט מוהם

"עץ הקזוארינה" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים, שנכתבו על ידי סומרסט מוהם בעקבות סיוריו במושבות הבריטיות באזור חצי האי המלאי. בדומה לסיפורים שבקובץ מאוחר יותר, "אה קינג", גם כאן מתמקדות העלילות במתיישבים הלבנים, בעוד המקומיים נותרים ברקע, בלתי מפוענחים. במבוא ל"אה קינג" הסביר זאת מוהם בחוסר הנגישות אל נפשם של אנשים שתרבותם זרה לזו המוכרת לו. את הגישה הזו, בתוספת התנשאות אימפריאליסטית, העביר אל גיבוריו, ובמידה רבה היא הנושא המרכזי בסיפורים אלה. לצידה, ובמשולב בה, עוברת כחוט השני בסיפורים תחושת הבדידות העמוקה שחשים האנגלים במושבות, בדידות שהיא במידה רבה פרי אותו כשל להפתח אל השונה ופרי אותו מבט מלמעלה אל תרבויות שבעיניהם הן נחותות.

בכל אחד מסיפורי הקובץ מתרחשת דרמה. ב"לפני המסיבה" חושפת אשה את סוד מותו של בעלה בעת שהייתם בדרום-מזרח אסיה, מוות אלים שנבע מהדרדרותו לשתיה. ב"הדרך הביתה" סובל מתיישב, שעזב מאחור את בת זוגו המקומית, ממחלה מוזרה. ב"תחנת הספר" מתערערת שלוות נפשו של מנהל תחנה שמרן, המתנהל כאילו הוא נמצא באנגליה מבלי לגלות שמץ של הסתגלות למקומו החדש, כשמצטרף אליו עוזר המזלזל בערכיו. ב"כורח הנסיבות" חושפת אשה את קשריו של בעלה עם אשה בת המקום. ב"תו הפחד" חרד מתיישב לבן פן יתגלה שאמו היא בת תערובת. ב"המכתב" הקשר בין גבר לבן לאשה מקומית מוביל לסוף טרגי.

סומרסט מוהם אינו מביע ישירות את דעתו על גיבוריו. הוא מניח לתיאורים לדבר בעד עצמם. באחד הסיפורים הוא מתאר את הנוף המקומי ואת הישוב הלבן, העתק של ישוב בריטי, שצמח בתוכו. בסיפור "תחנת הספר" הוא מקצין את חוסר ההיטמעות של הלבנים במקום באמצעות תיאור אורחות חייו של מנהל התחנה, הלבוש הרשמי שהוא לובש מדי יום לארוחת הערב כאילו הוא מצוי בטרקלין לונדוני, העתונים הבריטים שהוא קורא על פי סדר פרסומם שישה שבועות אחרי שראו אור. הניכור בין המתיישבים לבין ילידי האזור בא לידי ביטוי בוטה בסיפור "כורח הנסיבות", שבו אומר הגבר הלבן על הילדים שילדה לו האשה המקומית, "חשבתי שאוהב אותו יותר מכפי שאהבתי אי-פעם את אמו. אני מניח שהייתי חש כך אילו הוא היה לבן […] אך לא היתה לי תחושת קשר ממשי אליו […] אינני מרגיש שהם שייכים לי". את הזרות העמוקה הוא ממחיש בסיפור "המכתב", שבו אחת הדמויות המניעות את העלילה היא של צ'י סנג, מתמחה במשרד עורך דין לבן, אך למרות מרכזיותו של האיש הוא מתואר שוב ושוב כנטול מבע ובלתי מפוענח, בעוד רגשותיהם של הלבנים מנותחים ומבוארים. מוהם נוקט בסרקסטיות מעודנת, המגיעה לשיאה ב"תו הפחד", שם הגיבור הלבן, ה"נגוע" במה שהוא מכנה "טיפה עלובה של דם ילידי", מייחס תכונות שליליות לילידים, אך ממהר להצדיק את עצמו בפני עצמו כשנדמה לו שיש שמץ של אפשרות שבגין מוצאה של אמו יואשם אף הוא בתכונות אלה. לא במקרה נחשב מוהם לאישיות בלתי רצויה במושבה הבריטית לאחר פרסום סיפוריו.

למרות שהסיפורים נטועים בתקופה מוגדרת ובנוף מוגדר, הם אינם נקראים בהקשרים אלה בלבד. מוהם מיטיב לחדור אל נפש האדם, ואל הכוחות המניעים אותו – קנאה, אהבה, צווים תרבותיים. הסיפורים לוקחים את הקורא אל תקופה אקזוטית רחוקה, ובד בבד מתבוננים בהתנהגות האנושית שאינה תלוית זמן. הפרוזה הבהירה והמיומנת של סומרסט מוהם הופכת את יצירותיו לאל-זמניות, ואני ממליצה גם על ספרו זה.

The Casuarina Tree – Somerset Maugham

ספרית פועלים

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: יהודה פורת

אה קינג / סומרסט מוהם

בשנות העשרים של המאה העשרים סייר הסופר סומרסט מוהם במדינות דרום מזרח אסיה. שישה מתוך תשעה הסיפורים בקובץ מתרחשים באותו אזור, שהיה באותה תקופה תחת שליטה אירופאית, בעיקר בריטית והולנדית. הדמויות שבמרכז הסיפורים הן של אנשים לבנים: במבוא לספר מסביר מוהם שכבריטי קשה לו להבין אפילו צרפתי או גרמני, על אחת כמה וכמה אינו יכול להעמיק בנפשם של ילידי אסיה שעולמם שונה לחלוטין משלו. הסופר, כך כותב מוהם, "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה". באותו הקשר הוא מספר כמה הופתע כשהמקומי שנשכר לשירותו בעת מסעותיו, אדם בשם אה קינג, הזיל דמעות בעת פרידתם: "מעולם לא עלה בדעתי, ולו לרגע, שראה בי משהו יותר מיצור משונה, אווילי במקצת, ששילם לו את שכרו וסיפק לו מקום לינה ומזון […] מעולם לא הרהרתי באה קינג כביצור אנושי". בשל דמעותיו של אה קינג נקרא הקובץ על שמו.

מוהם מתייחס במבוא לשני נושאים מעניינים נוספים. האחד הוא המיקום האקזוטי של שישה מהסיפורים. הוא מצהיר כי אלה הם ככל הנראה הסיפורים האחרונים שיכתוב על רקע האזור, משום שאינו חש צורך לכפות את האקזוטיות על העלילה אם אינה מחייבת זאת, או בלשונו, "אין שום הצדקה לקבוע את מקום העלילה של סיפור כלשהו בסביבה זרה, רק משום שהדבר ציורי יותר". הנושא השני הוא הלך נפשן של דמויותיו. מדובר באירופאים שעקרו או נעקרו ממקומם, וניטעו בסביבה שונה לחלוטין, לעתים עוינת, בה מצד אחד ניתנה בידם שררה ומצד שני נידונו לבדידות. מכורח הנסיבות, "הטיפוסים שניטל עליו לטפל בהם ייראו לפרקים מוזרים ומשונים, מכיוון שבני-אדם השרויים בנסיבות אלו, בפינות המרוחקות, מוצאים לעצמם על פי רוב הזדמנות ואפשרות לפיתוח הרגליהם המיוחדים ושגיונותיהם הקטנים ולהביאם לכלל קיצוניות שלא היתה אפשרית כלל על רקע אחר". הוא שב ומתייחס לבדידות גם בסיפור "אמתחת הספרים": "אנשים הגרים בבדידות נואשת כזו, בנקודות הנידחות ביותר של עולמנו, מוצאים לעתים הקלה בכך שהם מספרים למישהו, שבוודאי לא יפגשוהו שנית, את הפרשה שהעיקה אולי מזה שנים רבות על שעות יומם וחלומות לילותיהם".

את מרבית דמויותיו של מוהם יש להבין על רקע זה. ב"עקבות בג'ונגל" מעורבים שני אנשים נורמטיבים ברצח ואינם באים על עונשם. ב"שעת כושר" מתגלה אדם שהוא לכאורה כליל המעלות כפחדן ואדיש לסבל הזולת הזר. "ידידות" מדבר בשבחה של מחילה על בגידה. ב"נייל מק-אדם", שהוא לדעתי המבריק מכולם, אשה משועממת מנסה לכפות עצמה על סגנו של בעלה. ב"אמתחת הספרים" תנאי הבדידות מהווים קרקע פוריה ליחסים בלתי הולמים, וב"כלי מלא חימה" נרקם זיווג בלתי אפשרי בין שיכור הולל לאחותו החסודה של מיסיונר. הסיפורים מאופיינים בהתגלגלותם בניחותא, לפעמים דרך פתיח שהוא לכאורה בלתי קשור לנושא המרכזי, או במעבר ממספר למספר. כולם מתכנסים לאמירה חברתית כלשהי, לעתים מתקבלת על הדעת בקלות, לעתים מצריכה מחשבה ודיון.

שלושת הסיפורים ה"בלתי אקזוטים" חותמים את הקובץ, ומכונסים תחת הכותרת "יצירי המסיבות". ב"חיצוניות ומציאות" סנטור מוצא את פילגשו הדוגמנית במיטה עם גבר זר, ומוצא פתרון מקורי וציני כיצד להוסיף ולהחזיק בה ולא לחוש נבגד. ב"סנאטוריום" פורחת אהבה בין שני חולי שחפת השוהים חודשים באותו מוסד. ב"העפיפון" ניטש מאבק בלתי שקול בין אמו של גבר לאשתו.

סומרסט מוהם הוא סופר מיומן, סיפוריו נעימים מאוד לקריאה, ותמיד תימצא בהם התבוננות מדויקת ומעניינת אל תוך נבכי נפשם של גיבוריו. המעלות שמניתי ב"הפרוטה והירח" וב"הצעיף הצבעוני" מצויות גם בסיפורים.

Ah King – Somerset Maugham

מ. מזרחי

1987 (1933)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי, אריה חשביה