מחקר ועריכה: חגית הלפרין
צבי פרייגרזון, סופר עברי ואסיר ציון, כתב במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים סיפורים תחת הכותרת "מסעות בנימין הרביעי". גיבורם של הסיפורים משוטט במקומות מושבם של היהודים בברית המועצות, ומתעד את שארע לאנשים ולתרבותם באותן שנים סוערות ומרובות תהפוכות ואסונות. שמם המשותף של הסיפורים הוא מחווה לספרו של מנדלי מוכר ספרים, "מסעות בנימין השלישי", שראה אור ב-1878, ותיאר באופן סאטירי מסע בנוסח דון-קישוט בעיירות יהודיות. שם ספרו של מנדלי אף הוא מחווה לקודמיו, בנימין המקורי, הלא הוא בנימין מטודלה, איש המאה בשתים-עשרה, ששוטט בעולם והעלה את חוויותיו על הכתב, וישראל יוסיף בנימין בן המאה התשע-עשרה, שכינה עצמו "בנימין השני", אף הוא נוסע מתמיד שתיעד את מסעותיו. פרופ' חגית הלפרין, שחקרה את יצירתו של פרייגרזון, קיבצה בספר זה את סיפוריו של הסופר, והקדימה להם מבוא מאיר עיניים.
פרייגרזון, שגדל בבית ציוני דובר עברית, היה מדען ואיש אקדמיה, במקביל לעבודתו הספרותית. את שיריו ואת סיפוריו כתב בעברית, גם כשזו נאסרה, ושילם על כך ועל פעילותו בחוגי הסופרים היהודים בשש שנות גלות במחנה עבודה בסיביר. כתב היד של רומן שכתב הוברח מברית המועצות לארץ, וראה אור בהוצאת עם עובד בשם "אש התמיד" תחת השם הבדוי א. צפוני.
אופי סיפוריו של פרייגרזון, כפי שמציינת חגית הלפרין במבוא, עבר שינוי במהלך השנים. בתחילה אימץ את הביקורתיות והלגלגנות של בנימין השלישי, והיה סבור שזמנן של הקהילות עבר. אולם כשאכן נהרסו בחסותו של המשטר הסובייטי, בנימין הרביעי מקונן על קיצן. ממבקר הוא הופך למבכה ולמתעד. סיפוריו עוקבים אחרי הכוחות המרכזיים שקבעו את חיי היהודים והחריבו אותם – השלטון הקומוניסטי, האנטישמיות והשואה – ואת השינויים הוא מבטא באמצעות ארועים מן היומיום. נושא מרכזי ברבים מן הסיפורים הוא שאלת הזהות היהודית, והכפילות שחשו רבים מן היהודים בתפר שבין ההוויה היהודית להתנהלות ה"גויית", שבה נאלצו או בחרו לדבוק כדי להשרד.
שפתו של פרייגרזון עשירה מאוד, ממציאה את עצמה ללא הרף. למרות שמהנה להתמודד איתה, היא מהווה מכשול בפני קריאה רציפה. גם סגנונו הסיפורי של הסופר אינו מתמסר בקלות. יש בו משהו משל זרם התודעה, הנע בחופשיות אחרי מחשבות מתרוצצות. כמו כן מצויים בסיפורים אזכורים רבים, שמן הסתם היו מוכרים היטב לקוראי התקופה, אבל מחייבים כיום הערות שוליים מבהירות. אין בדברים אלה משום אי המלצה על הספר, כמובן, אלא משום המלצה לקריאה איטית ולסרוגין כדי ליהנות ממנו במלואו.
הנה, כדוגמא, קטע מתוך "שבט המְבַכִּים", יפיפה ומאתגר כאחד:
הנה הִשיר החורף מאי-שם על דובובקה את צהלת חירותו ומחרק שירים איתנים קרן מתחת כל מצעד. החורף נפל על עיירתנו, התבלבל באבק השמש המעריבה, נתלה בזנבות הכפור הנרדמים סביב הגגות, הזהיר בציצים הקרים שנצמדו אל החלונות המטולאים. הארץ שלנו המקופאה, מְלֵאָתי הקדחתנות והעמל, התנערה פתאום ותחייך את חיוכה הנפלא. נוצות שלג ערטילאיות היו נתלות באויר, מהרהרות הרהורים קונדסייים: לצנוח על עפעף אחת הנערות המחוכללות, להחשיך עליה את חצי העולם ולמות מיתה חטופה; או לנשור על גג משוטח, לנוח מנוחת ישישים, לצפות משם על הליכות דובובקה ואורחות חייה, לשיש בששונה ולדאוב בדאבונה – עד בוא האביב, עד התערטל הגגות ועטות ביצת קדומים על דובובקה…
בשורה התחתונה: ספר מיוחד וראוי לתשומת לב.
דביר
1927 – 1965
