האישה עם הזאבה / רנה ויויאן

"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.

ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".

סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.

את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.

La Dame à la Louve – Renée Vivien

אפרסמון

2020 (1904)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

השטן בגוריי / יצחק בשביס-זינגר

כותרת משנה: מעשה משכבר הימים, וסיפורים אחרים

פרעות ת"ח ות"ט (1648) החריבו קהילות יהודיות בפולין (היום אוקראינה). גוריי היתה אחת מהן, ובתקופה המתוארת בספר "השטן מגוריי", ספרו הראשון של בשביס-זינגר, החלה להשתקם. כמה מתושביה שבו אליה, מוסדות הקהילה שבו לתפקד, אך הזוועות לא עברו מבלי להשאיר חותם בנפשם של היהודים. על רקע זה יכלו לשגשג שרלטנים ונביאי שקר. תחילה הופיע במקום אדם בשם יצ'י-מתת, רוכל ספרים כריזמטי, שכבר ביצע מעשי נכלים במקומות רבים, ומצא לעצמו מקלט זמני בגוריי. אחריו הגיע ר' גדליה ובפיו בשורת שבתי צבי, שהסיפורים אודות הכבוד שרוחשים לו הגויים כבשו את לב המעונים. כפי שתואר ב"ספרי יעקב", שהארועים המסופרים בו התרחשו מאה שנה מאוחר יותר, גם בגוריי מוליכים חסידי נביא השקר את לב הבריות אל האמונה כי הכל מותר, וכי כדי להגיע אל הגאולה יש לשקוע עמוק בתוך הטומאה. מכיוון שהגאולה ממש מעבר לפינה, חדלים בני האדם לעשות לביתם, והעיירה הולכת מדכי אל דכי, שוקעת בפריצות מחד גיסא ובקפאון כללי מאידך גיסא.

אל הספר, שהוא הראשון של בשביס-זינגר והיחיד מספריו שראה אור בפולין, צורפו בתרגומו העברי סיפורים נוספים. הראשון שבהם, "חורבן קרשב", דומה ברוחו לסיפורה של גוריי. הוא מתרחש מספר שנים מאוחר יותר, ובו אשה צעירה, משכילה ומוצלחת, נישאת בשידוך לתלמיד חכם, שמשכנע אותה, ברוח השבתאות, שהכל מותר, ומוביל לאובדנה.

היצר הרע, שבשביס-זינגר הרבה לעסוק בו, הוא הדובר בסיפור "זיידלוס הראשון". כשפים, שגם להם נוכחות מתמדת ביצירתו, הם נושאו של "הבבלי". נימה אופטימית נשזרת בסיפורים "זקן", "השפינוזאי" ו"הסנדלרונים הקטנים", שבהם זוכים גברים בזקנתם להזדמנות לחיים חדשים.

הסיפור כובש הלב מכולם הוא "גימפל תם", שגיבורו סופג עלבונות מרים ונפגע מבגידות חוזרות ונשנות, אבל בוחר במודע בתמימות, לא מתוך טפשות ובורות, אלא כדרך חיים שבבסיסה אמונה בטוב שבאדם ובאלוהים.  

סיפוריו של בשביס-זינגר שופעי חיים, יצריים מאוד, ועוסקים ללא הרף בשאלות של אמונה ושל מוסר. גיבוריו מתמודדים עם קשיים קיומיים, עם ספקות ועם פיתויים, עולמם הוא עולם של חול ושל בליל אמונות, נתון לטלטלות חיצוניות ופנימיות. קראתי את הספר בתרגומו של מ. ליפסון משנת 1953, וצר לי לומר שהעברית שלו כמעט בלתי נסבלת. הספר תורגם מחדש בידי בלהה רובינשטיין, ואם כי לדעתי היא מתרגמת "תרגום יתר", אין לי ספק שבמקרה זה החדש עדיף.

כמו מכלול יצירתו של יצחק בשביס-זינגר, "השטן בגוריי" מומלץ בהחלט.

דער שטן אין גאָריי: אַ מעשה פון פארצייטנס

דביר

1953 (1933)

תרגום: מ. ליפסון

וינסבורג, אוהאיו / שרווד אנדרסון

כותרת משנה: מחרוזת סיפורים מחיי עיירה באוהאיו

עשרים ושניים סיפורים מרכיבים את הקובץ "וינסבורג, אוהאיו", שכתב שרווד אנדרסון בהתבססו באופן חלקי על עיירת הולדתו קלייד שבצפון אוהיו. הסיפורים, שנכתבו בשנים 1915 עד 1919, מציגים את דיוקנה של עיירה אמריקאית קטנה רגע לפני פרוץ העידן התעשייתי. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, ומשותפת לכולם בעיקר דמותו של ג'ורג' וילארד, צעיר בן העיירה, המתגורר עם הוריו במלון שבבעלותם, ועובד ככתב בעתון המקומי, "הנשר של וינסבורג". כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, לעתים כדמות ראשית, לעתים כאזכור אגבי, והקישורים הללו מגבשים את הסיפורים הנפרדים ליצירה אחת.

הסיפור הראשון, "ספר הגרוטסקה", משמש כעין מבוא. סופר מזדקן, שמתקשה להציץ ממיטתו על העצים שמחוץ לחלונו, מזמין נגר כדי להגביה את המיטה, ומגלגל בראשו דמויות שהכיר. את הסיפור, בתרגום מאוחר יותר של רחל פן, אפשר לקרוא כאן. הסיפור האחרון, "יציאה", חותם את פרשת חייו של ג'ורג' בוינסבורג. בין שני אלה משרטט הסופר את דמויותיהם של כמה מאנשי העיירה, כולם סובלים מרמה כזו או אחרת של קשיי תקשורת, מבדידות ומקושי להגדיר את מקומם בחיים. הבדידות מפעפעת בהווית העיירה, ומובעת בסיפורים כמו "הרפתקה": "ובהפכה פניה אל הקיר החלה לאלץ את עצמה לעמוד באומץ לב בפני העובדה כי רבים הם אשר נידונו לחיות ולמות בגפם, אפילו בוינסבורג". ג'ורג' וילארד מעורר בכל אחד מהם מודעות חדשה, חלקם חשים צורך להפתח בפניו. הם משליכים עליו מהרהורי לבם, תוצאה של קנאה או של קירבה, ואיש מהם אינו רואה את ג'ורג' האמיתי, כפי שאיש בעיירה אינו באמת רואה את זולתו. "תפקידו" זה של ג'ורג' נרמז בסיפורים השונים, ובא לידי ביטוי מלא ב"תמהוני": "הוא חש כי ג'ורג' וילארד שייך לעיירה, אפייני לעיירה, מייצג באישיותו את רוחה של העיירה. אלמר קאולי לא היה מאמין כי גם לג'ורג' וילארד יש ימים שבהם אומלל הוא, כי רעבונות סתומים ותשוקות כמוסות לא תכונינה בשם פוקדים גם אותו".

שרווד אנדרסון מיטיב לבטא תחושות ורגשות באמצעות אפיזודות מרוכזות ואמירות תמציתיות. על חנוך בסיפור "בדידות" הוא כותב כי "שני ילדים נולדו לאשה שנשא", ואין צורך ביותר מכך כדי לתפוס את תחושת הבדידות שחש האיש במשפחה שהקים. על אותו חנוך הוא מספר קודם לכן כי ביקש לחזר אחרי אשה שפגש ברחוב, אבל "פתאם נתבהל הבחור וברח. האשה היתה מבוסמת, והמקרה בידח את דעתה". אופיו של הבחור, פחדיו, הקושי שלו לתקשר עם נשים – כל אלה נמצאים בתיאור הזה.

אהרן אמיר תרגם יפה, כרגיל. יחד עם זאת יש היבטים משעשעים בתרגומו, אולי ברוח התקופה. בסיפור הארוך ביותר, "יראת אלוהים", מבקש אדם בשם ישי מאלוהים שיוולד לו בן. בדמיונו הוא אביו של דוד, ראש שושלת מפוארת. מבוקשו ניתן לו רק אחרי דור, כשנולד נכדו דויד. רחל פן, בתרגום מחודש, חמישים שנה אחרי זה של אהרן אמיר, השיבה לשניים את שמותיהם, כפי שהם במקור – ג'סי ודייויד – והתנערה מן הפרשנות הבלתי נחוצה שבתרגום לשמות עבריים.

שרווד אנדרסון נחשב אחד מחלוצי הכתיבה המודרנית, וההתמקדות של סיפוריו בהלכי רוח ולאו דווקא בעלילה היתה פורצת דרך. העצב השפוך על הסיפורים מכביד רגשית על קריאתם ברצף, אבל אינו גורע דבר מאיכותם, כמובן, והספר מומלץ בשני תרגומיו.

Winesburg, Ohio – Sherwood Anderson

עם עובד

1959 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

כובע הצילינדר הישן / אביגדור דגן

אביגדור דגן, המוכר לציבור כסופר, שירת כשלושה עשורים בשירות הדיפלומטי, וייצג את ישראל במדינות שונות באירופה ובאסיה. במרבית ספריו לא התייחס להיבט זה של חייו, ומבחינה זו "כובע הצילינדר הישן" יוצא דופן במכלול יצירתו. למעשה, גם בספר זה, השופע סיפורים מחוויותיו כדיפלומט, הוא אומר בהתייחס לאחד מהם: "גם את הסיפור הזה איני רוצה לספר, למען האמת, מפני שאיני כותב זכרונות (וכנראה לעולם לא אכתוב), ומשום שאני משתדל להמנע מכל דבר הקשור בעבודתי הממשית". מסתבר, ולא במפתיע, שגם כשלכאורה אינו רוצה לספר, אביגדור דגן הוא מספר מחונן.

הצילינדר הישן שבשם הספר נרכש ביפן, והוא פריט הלבוש הרשמי היחיד שדגן שמר אצלו. הכובע משמש אותו במופעי הקסמים שהוא עורך עבור נכדיו, אבל שמור לו גם תפקיד סמוי יותר. כשהסופר אינו מצליח להעלות בזכרונו סיפור לספר לידידיו, הכובע נחלץ לעזרה. "אני מוציא את הצילינדר שלי מן הארון, מניח אותו על השולחן כששוליו כלפי מעלה, מסובב אותו שלוש פעמים ימינה, פעמיים שמאלה ועוד פעם ימינה, ואז – הוקוס פוקוס – סיפור שנשכח מזמן קם ועולה מן הכובע כאדים מקומקומו של קוסם". בעולם פרי דמיונו של הסופר, שבו שכווי, ב"בינת השכווי", יכול להיות בן-שיחו האופטימי ושופע התבונה של רופא כפרי, תפקידו של כובע צילינדר כמעורר נשכחות מתקבל בהחלט על הדעת.

דגן מעיד על סיפוריו שרובם נוגים, וכשהוא חורג מהלך רוח עגמומי הרי זה "משום שהצילינדר הישן שלי חושב שהגיע הזמן לספר משהו מרנין יותר מסיפורי הקודמים". מרבית הסיפורים בקובץ אמנם נגועים בטרגיות, אבל כדרכו של דגן הם מסופרים בהשלמה, בחן ובחסד, ולעתים אפילו בשמץ של הומור שמפזר את המועקה. בין הסיפורים הטרגיים נמצא שגריר בריטי שבחר לשים קץ לחייו הרחק מעיני מכל מכריו לאחר שחלה במלחה סופנית; דיפלומט תורכי שלבו ניבא לו את מותו, שאכן בא לו מידי מתנקשים ארמנים; משפחה אוסטרית שמתפוררת בשל התאהבותו של אבי המשפחה בצעירה יפנית, ועוד. כמה מן הסיפורים עוסקים בזוית היהודית, ביניהם קשר בין ניצולת שואה, שהסתירה את יהדותה, וצאצא האנוסים; נישואי איש השגרירות האירנית לאשה פולניה בהשראת סיפור מגילת אסתר; סיפור אהבה בין איסלנדית, צאצאית לסבתא יהודיה, וצעיר ישראלי, ואחרים. דגן מיטיב לספר גם אודות ארועים משעשעים, כמו שיחה בלתי צפויה ביידיש עם צעיר אפריקאי, וכתיבת מכתבי המלצה לאלים הינדים עבור אנשים שמתו. בספר צנום למדי, באמצעות מבחר סיפורים מגוון, הוא לוקח את הקורא לסיור מעניין בחיי הדיפלומטים, וחושף מעט מעצמו.

אביגדור דגן הותיר אחריו יצירה מגוונת. בין ספריו, הטובים כולם, "ליצני החצר", שעוסק בארבעה יהודים שניצלו בזכות כישוריהם והשפלתם; "השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל, ומתרחש בצל טראומת השואה; "רחוב ושמו ממילא" ו"קפקא בירושלים", המתארים, כשמם, דמויות ירושלמיות, ו"הרובע החמישי" החוזר אל נוף ילדותו בפראג; "בינת השכווי" הרוחני-הגותי, ו"כולם היו דודי" המציב יד זכרון לדמויות ממשפחתו; דמיונו של סופר הוביל אותו לשאול מה קרה אחרי הסוף של הסיפורים הידועים, והתוצאה היא "חתונת הזהב של פיגרו" עתיר הדמיון. גיבוריו סיפוריו מתחבטים בתוך דלת אמות עולמם בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות, ותמיד מעורר מחשבה.

על הרובע החמישי בפראג כתב דגן כי "על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש". לבו של הסופר היה ער לכל הטמיר, ומבטו הבוחן ונפשו החומלת ניכרים בכל ספריו, המומלצים, כמובן.

The Old Top Hat – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1991

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

מסעות בנימין הרביעי / צבי פרייגרזון

מחקר ועריכה: חגית הלפרין

צבי פרייגרזון, סופר עברי ואסיר ציון, כתב במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים סיפורים תחת הכותרת "מסעות בנימין הרביעי". גיבורם של הסיפורים משוטט במקומות מושבם של היהודים בברית המועצות, ומתעד את שארע לאנשים ולתרבותם באותן שנים סוערות ומרובות תהפוכות ואסונות. שמם המשותף של הסיפורים הוא מחווה לספרו של מנדלי מוכר ספרים, "מסעות בנימין השלישי", שראה אור ב-1878, ותיאר באופן סאטירי מסע בנוסח דון-קישוט בעיירות יהודיות. שם ספרו של מנדלי אף הוא מחווה לקודמיו, בנימין המקורי, הלא הוא בנימין מטודלה, איש המאה בשתים-עשרה, ששוטט בעולם והעלה את חוויותיו על הכתב, וישראל יוסיף בנימין בן המאה התשע-עשרה, שכינה עצמו "בנימין השני", אף הוא נוסע מתמיד שתיעד את מסעותיו. פרופ' חגית הלפרין, שחקרה את יצירתו של פרייגרזון, קיבצה בספר זה את סיפוריו של הסופר, והקדימה להם מבוא מאיר עיניים.

פרייגרזון, שגדל בבית ציוני דובר עברית, היה מדען ואיש אקדמיה, במקביל לעבודתו הספרותית. את שיריו ואת סיפוריו כתב בעברית, גם כשזו נאסרה, ושילם על כך ועל פעילותו בחוגי הסופרים היהודים בשש שנות גלות במחנה עבודה בסיביר. כתב היד של רומן שכתב הוברח מברית המועצות לארץ, וראה אור בהוצאת עם עובד בשם "אש התמיד" תחת השם הבדוי א. צפוני.

אופי סיפוריו של פרייגרזון, כפי שמציינת חגית הלפרין במבוא, עבר שינוי במהלך השנים. בתחילה אימץ את הביקורתיות והלגלגנות של בנימין השלישי, והיה סבור שזמנן של הקהילות עבר. אולם כשאכן נהרסו בחסותו של המשטר הסובייטי, בנימין הרביעי מקונן על קיצן. ממבקר הוא הופך למבכה ולמתעד. סיפוריו עוקבים אחרי הכוחות המרכזיים שקבעו את חיי היהודים והחריבו אותם – השלטון הקומוניסטי, האנטישמיות והשואה – ואת השינויים הוא מבטא באמצעות ארועים מן היומיום. נושא מרכזי ברבים מן הסיפורים הוא שאלת הזהות היהודית, והכפילות שחשו רבים מן היהודים בתפר שבין ההוויה היהודית להתנהלות ה"גויית", שבה נאלצו או בחרו לדבוק כדי להשרד.

שפתו של פרייגרזון עשירה מאוד, ממציאה את עצמה ללא הרף. למרות שמהנה להתמודד איתה, היא מהווה מכשול בפני קריאה רציפה. גם סגנונו הסיפורי של הסופר אינו מתמסר בקלות. יש בו משהו משל זרם התודעה, הנע בחופשיות אחרי מחשבות מתרוצצות. כמו כן מצויים בסיפורים אזכורים רבים, שמן הסתם היו מוכרים היטב לקוראי התקופה, אבל מחייבים כיום הערות שוליים מבהירות. אין בדברים אלה משום אי המלצה על הספר, כמובן, אלא משום המלצה לקריאה איטית ולסרוגין כדי ליהנות ממנו במלואו.

הנה, כדוגמא, קטע מתוך "שבט המְבַכִּים", יפיפה ומאתגר כאחד:

הנה הִשיר החורף מאי-שם על דובובקה את צהלת חירותו ומחרק שירים איתנים קרן מתחת כל מצעד. החורף נפל על עיירתנו, התבלבל באבק השמש המעריבה, נתלה בזנבות הכפור הנרדמים סביב הגגות, הזהיר בציצים הקרים שנצמדו אל החלונות המטולאים. הארץ שלנו המקופאה, מְלֵאָתי הקדחתנות והעמל, התנערה פתאום ותחייך את חיוכה הנפלא. נוצות שלג ערטילאיות היו נתלות באויר, מהרהרות הרהורים קונדסייים: לצנוח על עפעף אחת הנערות המחוכללות, להחשיך עליה את חצי העולם ולמות מיתה חטופה; או לנשור על גג משוטח, לנוח מנוחת ישישים, לצפות משם על הליכות דובובקה ואורחות חייה, לשיש בששונה ולדאוב בדאבונה – עד בוא האביב, עד התערטל הגגות ועטות ביצת קדומים על דובובקה…

בשורה התחתונה: ספר מיוחד וראוי לתשומת לב.

דביר

1927 – 1965

סיד / אסתי ג' חיים

"סיד" מכיל שלוש נובלות, שכל אחת נבדלת לעצמה, אך חוטים דקים מקשרים ביניהן. סיד משחק תפקיד בשלושתן, מכסה ומרפא או מכשיל; נפילת חומת ברלין, תעודת אזרח ותיק והמחזה "חשמלית ושמה תשוקה" משתלבים ברקע, ויוצרים ביניהן קשר סמוי; ויותר מכל – סודות רוחשים בסתר, מתחבטים בין הסתרה לשיתוף, וטראומה מעוררת מערבולת של רגשות לאורך תקופה ארוכה.

הנובלה הנושאת את שם הספר היא, בעיני, הטובה מבין השלוש. העלילה מסופרת דרך מחשבותיו של לָצי, ברזלן לשעבר, הנאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, דודתה של אשתו. לצי הוא ניצול שואה, שמצא אהבה במחנות המוות, ושם גם איבד אותה. בארץ נישא לאנה, ניצולת שואה אף היא, שלא הצליחה לשקם את נפשה הפגועה. חיי המשפחה המורחבת, הכוללת את אמה של אנה, את דודותיה, ואת שני הילדים שנולדו לזוג, עמדו בצל טראומת השואה. אנה אושפזה שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות, אמה לא הצליחה להרפות מאחיזתה בה, דודתה כיסתה על סוד שהיה מביש בעיניה, ולצי הפך תוקפני וחסר מנוחה. הנובלה נעה בין הווה לעבר, ומיטיבה לבטא את מצוקת המשפחה כולה.

"וחג לה שמח" אף היא נובלה עוצמתית. חנה, בהגיעה לגיל ששים ותשע, מתקשה להתמודד עם הפער שבין גילה הכרונולוגי לתחושתה הפנימית. היא אשה פעילה, מעסיקה את עצמה בפרויקטים שונים, אבל בתוכה היא מרירה ומתוסכלת. התחושה הקשה ביום ההולדת גורמת לה לאבד לרגע את הרסן העצמי, ובעקבות כך מזדמן לה מפגש יוצא דופן, שאליו היא מתמכרת בחוסר זהירות, במין עווית אחרונה של השתטות נעורים. חנה היא דמות אמינה מאוד, והנובלה מבטאת בחיוניות רבה את אישיותה ואת מהלכיה.

לעומת שתי אלה, "זכרון סמוי" היא בעיני בלתי משכנעת. אליה חוותה בצעירותה תקיפה, והניחה לטראומה לעצב את חייה. היא הרסה במו ידיה את נישואיה, אמללה את בתה היחידה, ועשרות שנים אחר כך עדיין לא הצליחה, ולדעתי לא באמת נסתה, להתגבר. חשתי הזדהות עם בתה, כשזו התלוננה על ההתקרבנות של אמה, ולא מצאתי בעלילה שום צידוק לבחירות שאליה עשתה בחייה. אני לא מפקפקת באפשרות התכנותה של אשה כמו אליה, אבל הסיפור, לדעתי, היה צריך לחפור יותר לעומק אל הלמה. הסיום של הנובלה היה צפוי מאוד ולכן מאכזב.  

אסתי ג' חיים כותבת בכשרון ובאמפתיה, ובשל שתי הנובלות המצוינות אני ממליצה על הספר.

 

אחוזת בית

2020

שולחן הלימון / ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים / טטיאנה טולסטיה

"עלמה בפריחה וסיפורים אחרים" מאגד יחדיו שמונה-עשר סיפורים פרי עטה של טטיאנה טוסלטויה. מועד ההוצאה לאור של הסיפורים לא צוין, וחבל, אבל חיפוש ברשת העלה כי נכתבו בין שנות השמונים לימינו אלה, והופעתם בספר אינה כרונולוגית. הסיפורים מתרחשים רובם ככולם ברוסיה, בעיקר בסנקט פטרסבורג, למעט שני האחרונים שנכתבו על רקע שנותיה של טולסטיה כמרצה באוניברסיטאות בארצות הברית.

לטטיאנה טולסטויה קול יחודי, תערובת של אירוניה מושחזת וסאטירה מלוטשת, עם יכולת מרשימה ללכוד במאפיינים בודדים דמויות והלכי רוח. קראתי את הסיפורים בהתפעלות, וגם בחדוות הגילוי שאני חשה כשמזדמן לי ספר שיש בו קול חדש, מפתיע ומרנין. בביקורות שנכתבו על ספריה מצאתי כי מייחסים לה כשרון פיתוח דמויות ותבונה רגשית כשל צ'כוב, פרוזה חסכנית כשל באבל, וכישורים לשוניים מופלאים כשל נבוקוב. נראה לי כי מעבר למחמאות שבהשוואות, זה מה שכותבים כשלא מוצאים הגדרה אחרת, אבל למה בכלל להגדיר. מכל מקום, למרות האילנות הגבוהים הללו, ואולי בדומה להם, הכתיבה של טולסטיה אינה "ספרותית", אלא יוצרת רושם של האזנה למספר כריזמטי, הדובר בשטף ובהתלהבות, ומתזמן במדויק שנינויות, הפתעות, ופיתולים בעלילה. הסיפורים זכו לתרגום מצוין של דן ורשקוב, המעביר יפה את שפתן של הדמויות בסיפורים ואת האנרגיה של הסופרת, המספרת את חלקם בגוף ראשון ואת האחרים כמתבוננת חדת עין.

אופייני לכל הסיפורים הוא השפע הדחוס במספר מצומצם של עמודים, מבלי לאבד את המיקוד. רובם מספרים על החיים ברוסיה בעשורים האחרונים. עם אלה נמנים, בין השאר, "עלמה בפריחה", "חלומות זרים" ו"יום האשה". הראשון, המסופר בגוף ראשון, מגולל את התקופה בה עבדה בדואר כמחלקת מכתבים. הביורוקרטיה הרוסית והחברה הרוסית מקופלות בסיפור השנון והמריר הזה; השני, הנדמה תחילה כתיאור פואטי של סנקט פטרסבורג, הופך לתיאור מסויט הפורש את אומללותה; השלישי מתאר ברגש עז את החינוך לאחידות שחוותה כילדה. שני הסיפורים החותמים את הספר – "עשן וצל" ו"עולמות שמימיים" – מתרחשים בארצות הברית, ובין שאר מַטעמים נוגעים בפערים תרבותיים. סיפור חברתי-ביקורתי, שאהבתי במיוחד, הוא "ציד הממותה", המספר על אשה הנגררת אחרי גבר שהיא מתעבת, רק כדי לזכות בסטטוס הנישואים, שבו תוכל להפסיק להעמיד פנים שהוא מעניין אותה. על חלומותיו של ילד ועל התנפצותם היא כותבת ב"פגישה עם ציפור", ואת התשוקה של יתום לזכות באם, גם כשהוא כבר גבר, היא מתארת ב"חלומות פז, בן". וכן הלאה, כל סיפור ויחודו.

כדי להעביר מעט מן הטעם הטוב, בחרתי לסיים בשני ציטוטים. הקטע הראשון מתוך "עלמה בפריחה" מתרחש בגן חיות, בו היא מבקרת מתוך תשוקה להשיג נוצת טווס, כשלפתע נשמע קול צחוק אכזרי:

הצחוק הנשי הלעגני, המצטלצל, האכזרי, נתלה תחת האויר החם כמו מטריה, כמו חופה, כמו כיפת השמים הקיצית. אה-חה-חה-חה-חה! – על חשבוני, ועל חשבון תכניותי לעשוק את הטווס, ועל חשבון התחשיבים הקמצניים שלי – קופייקה לקופייקה, ישר לקופה; על חשבון התכניות שלי לפרוח, ועל חשבון התכניות שלי לחיות – הצחוק נתלה עצמאי, כאילו כל הבריאה כולה הבחינה פתאם בקיומי: אהה, זו את שמציצה לחיי אחרים, זבובון קטן שכמותך? – הרי את בעצמך כמו ספר פתוח! אה-חה-חה-חה-חה!…

הקטע השני הוא מתוך "שורה החביבה". שורה היא אשה מזדקנת, ששנים רבות קודם לכן תכננה לעזוב את אחד מבעליה, קנתה כרטיס רכבת, ארזה את חפציה, ו…נשארה בבית. המספרת משתוקקת בעבורה לאפשרות לשנות את העבר:

אולי, אם אפשר לגלות את מילת הקסם… לנחש… לשבת ולחשוב טוב-טוב.. או לחפש איפשהו… הרי צריכה להיות דלת, סדק, מעבר עקום, סמוי, לשם, ליום ההוא; סגרו את הכל, אבל לפחות סדק אחד – התעצלו והשאירו; אולי באיזה בית ישן;  בעלית הגג, אם להסיט את הקרשים… או בסמטה ללא מוצא, בתוך קיר הלבנים – יש חור, שכוסה בלבנים כלאחר יד, שנצבע בחפזון, שמוסמר באקראי בלוחות מוצלבים… אולי לא כאן, אלא בעיר אחרת… אולי, אי-שם בערבובית פסי הרכבת, בצד, עומד הקרון הישן, החלוד, שרצפתו ממוטטת, הקרון שבתוכו לא התישבה שורה החביבה?

מומלץ מאוד.

Девушка в цвету – Татьяна Никитична Толстая

עם עובד

2020

תרגום מרוסית: דן ורשקוב

פרשן המחלות / ג'ומפה להירי

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית, נולדה בלונדון להורים שהיגרו מהודו. ספריה – שני קבצי סיפורים, "פרשן המחלות" ו"קרקע לא מוכרת", ושני רומנים, "השם הטוב" ו"הבקעה" – עוסקים בחווית ההגירה ובמפגש בין תרבויות, הזרות זו לזו באורחותיהן ובתפיסת עולמן.

"פרשן המחלות", ספר הביכורים של להירי שזכה בפוליצר בשנת 2000, מורכב מתשעה סיפורים, שכולם, למעט שניים, מתרחשים בחוג משפחות שהיגרו מהודו. חלקם נוגעים באופן ישיר בתחושת הזרות שחש המהגר במקומו החדש, בהרגשת הפליטות למרות שמדובר בהגירה מבחירה, ובתחושת הבדידות של מי שהורגלו למשפחות גדולות, המפגינות מעורבות דחוסה בחיי בניהן. כזה הוא "אצל הגברת סן", סיפורה של אשה שעברה לארצות-הברית בעקבות נישואיה לפרופסור באוניברסיטה, והיא מעבירה את ימיה בבדידות זועקת, בדומיה שלא הורגלה לה, מוצאת נחמה בעיסוק אינסופי בבישול מאכלים מן הבית, ומחאתה השקטה על מצבה מתבטאת באוזלת היד המוחלטת שלה כשהיא נדרשת ללמוד לנהוג. סיפורים אחרים נוגעים בנושאים אלה בצורה עקיפה יותר, באמצעות פרטים יומיומיים, והאופן בו גיבוריהם מושפעים מהם. סיפור כזה הוא "הבית המבורך", ובו הפער בין שני בני זוג, שנישאו בעקבות שידוך והיכרות קצרה, בא לידי ביטוי באמצעות יחסם השונה לפריטים נוצריים שהם מוצאים בביתם החדש. את החיים הכפולים – הראש כאן והלב עדיין שם – מציג הסיפור "כשבא מר פירזדה לסעוד", שבו פקיסטני, שמשפחתו נשארה בדאקה, מתיידד עם משפחה הודית, למרות הדם הרע שבין העמים, וכולם יחדיו מרותקים לחדשות על המתרחש בארצותיהם. הסיפור שעל שמו קרוי הקובץ, מפגיש בין מדריך תיירים הודי למשפחה הודית שבאה מארצות הברית לביקור מולדת, ולמרות שעדיין אינה לגמרי אמריקאית כבר רחקה מן ההודיות עד כדי אי הבנה בינה לבינו. לפעמים ההגירה אינה ניצבת בחזית הסיפור, אלא נרקמת לתוכו, ולפעמים תחושת הזרות והפליטות אינה נובעת ממעבר פיזי בין ארצות, אלא מניתוק ממשפחה כתוצאה מיתמות וממחלה, או מאובדן מעמד ורכוש.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה גדולתה של ג'ומפה להירי היא ביכולת לשקף רגש באמצעות תיאורם של פרטים טריוויאלים בחיי הדמויות. גיבוריה כולם חווים רגשות עמוקים, אבל רובם אינם נותנים להם ביטוי מילולי מתלהם. מעניין לציין שהדמויות הדברניות יותר מופיעות בשני הסיפורים המתרחשים בהודו, ושתיהן מלבישות את קינותיהן על מצבן במלים ישירות וברורות. הדמויות בסיפורים האחרים, אלה המבקשות לעצמן בית במקום חדש, חרישיות יותר, אולי מצניעות את עצמן, מנסות להסתגל ולהשתלב, לא בטוחות כיצד תתקבלנה. עוד יש לציין כי הסופרת נמנעת מלכתוב על תופעות של גזענות ושל דחיית הזר והשונה. התנגשויות ממין זה מצויות בסיפוריה רק לעתים רחוקות וברמזים דקים, ומעמיקות את תחושת הזרות שאיתה נאלצים גיבורי הסיפורים להתמודד.

הסיפור האחרון בקובץ, "היבשת השלישית והאחרונה", מסתיים בדברים שהמספר, אדם שהיגר מהודו ללונדון ומשם לבוסטון (בשנה בה נחתו בני אדם על הירח), אומר כשהוא מודע לכך שבנו המתבגר עתיד בקרוב לפלס לבדו את דרכו בעולם. אסיים במשפטים אלה בהם המספר מתמצת את המאמץ ואת ההישג של חייו: "בכל פעם שרוחו נופלת, אני אומר לו שאם אני יכולתי לשרוד על פני שלוש יבשות, אין שום מכשול שלא יוכל להתגבר עליו. האסטרונאוטים, שהוכתרו כגיבורים לנצח, בילו רק שעות ספורות על הירח, ואילו אני נשארתי בעולם החדש הזה כמעט שלושים שנה. אני יודע שההישג שלי רגיל למדי. אני לא היחיד שחיפש את מזלו הרחק מהבית, ובוודאי גם לא הראשון. ובכל זאת, לפעמים אני נדהם מכל קילומטר שעברתי, מכל ארוחה שאכלתי, מכל אדם שהכרתי, מכל חדר שישנתי בו. רגילים ככל שנראים כל אלה, לפעמים הם לי מעל ומעבר לכל דמיון".

Interpreter of Maladies – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שלומית אפל

סיפורים מכיס אחד / קארל צ'אפק

"סיפורים מכיס אחד" הוא אוסף של שמונה סיפורים, מתוך עשרים וארבעה שראו אור במקור הצ'כי. המשותף לכל השמונה הוא אופי בלשי בוריאציות שונות, הומור שנון, והסבת הזרקור מן התעלומה והפיצוח אל ההיבטים האנושיים של הדמויות המעורבות.

חוקר משטרה, שתפס פורץ קופות, אינו מרוצה מפיצוח הפשע, משום שנראה לו שהגיע אליו במקרה ולא בשל מקצועיותו; תובע לומד במקרה משהו על אופיו שלו בזכות רואה נסתרות; אלוף משנה מסתבך כשמסמך חסוי נגנב ממנו; מועל נלכד משום שפרצופו אינו מוצא חן בעיני השוטרים; שוטר מנסה להפוך אדם שנחשד בגרימת נזק גופני לאלוף ספורטיבי; תעלומה נפתרת בזכות שיר שנכתב בזירת הארוע; התמסרותו המוחלטת של שחקן לתפקידו חורצת את גורלו; והחביב עלי מכולם – שוטר, שפענח את סיבת התאבדותה של פקידת דואר, משליט צדק משלו, שאי אפשר להמנע מלהריע לו.

ניכר בסיפורים כי נכתבו מתוך חיבה לבני אדם וכי תורגמו באהבה, וכך אכן מעידה רות בונדי בפתח אחרית דבר לספר: "אינני מסוגלת לכתוב על קארל צ'אפק בנימה עובדתית מנוכרת: הוא היה אהבת נעורי (הספרותית), הושפעתי ממנו בראשית דרכי העיתונאית, והוא נשאר נחמתי בשעת דכדוך עד היום. בעת תרגום מבחר זה מתוך "סיפורים מכיס אחד" חזרתי וראיתי שהשנים לא יכלו לא לחן כתיבתו, לא לאהבת האדם על כל חולשותיו ולא להומור העצור".

מומלץ בהחלט.

Povídky z Jendé Kapsy – Karel Čapek

עם עובד

1997 (1929)

תרגום מצ'כית: רות בונדי