כל הסיפורים / טרומן קפוטה

טרומן קפוטה, המוכר בעיקר בזכות ספריו, "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", כתב גם עשרים סיפורים קצרים, הנכללים בספר זה. הסיפורים נכתבו בין 1944 ל-1982, הם שונים ברובם זה מזה, וכולם מצטיינים בכושר תיאורי וביכולת לחשוף את נפשם של גיבוריהם.

לא אתייחס כאן לכל הסיפורים, אזכיר רק כמה מאלה שנגעו במיוחד ללבי.

הביוגרפיה הפרטית של קפוטה באה לידי ביטוי בשני סיפורים, "זיכרון מחג המולד", שנכתב ב-1956, ו"חג מולד אחר", אחד מסיפוריו האחרונים מ-1982. הוריו של הסופר נפרדו בעודו תינוק, ושנותיו הראשונות עברו עליו באזור כפרי באלבמה בחברת קרובי משפחה. בסיפור הראשון מתאר הילד בן השבע סביבה המורכבת ממספר מבלבל של מבוגרים. אלה מנהלים את חייו, אך הוא אינו מתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים. חברתו היחידה היא בת שישים, ילדה שלא התבגרה. הסיפור נפתח בשלהי נובמבר, כשהכפור הראשון מסמן עבור השניים את תחילת עונת הפירות היבשים, נמשך עם תיאור ההכנות לחג המולד, ומסתיים עם החג. סיפור מכמיר לב על שתי דמויות בודדות, שמוצאות זו בזו נחמה. הסיפור השני מתרחש אף הוא באותה תקופת השנה. לראשונה בחייו מזמין אותו אביו, הזר לו, לבלות את חג המולד בחברתו בניו אורלינס. עולמו הילדותי מתערער, כשאגדות ילדותו מתנפצות בזו אחר זו. חברתו, הילדה-הזקנה, תשקם את תמימותו.

בדידות היא מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים. אחד מהם, לדוגמא, הוא "בין השבילים לעדן". אלמן, שנהנה מבדידותו החדשה, עולה לראשונה אל קברה של אשתו, בעיקר כדי לחלץ את עצמותיו ולרַצות את בנותיו. אשה זרה קושרת אתו שיחה, וחושפת בהדרגה את בדידותה, הדוחפת אותה אל בית הקברות בתקווה להסב אל עצמה את תשומת לבו של אלמן המשווע לבת זוג.

"סגור דלת אחרונה" הוא, בעיני, סיפור מבריק אודות אדם שכל קיומו מסתמך על דעתם של אחרים. הוא זקוק למחמאות, לחנופה, להכרה, וכשאלה אינם מגיעים מעצמם הוא יוזם אותם במירמה. בשיאו של הסיפור הוא מתמוגג מידיעה שקרית אודותיו שפורסמה באחד העיתונים, ידיעה שהוא עצמו דאג לפרסומה.

אלימות גם היא מוטיב חוזר בכמה מן הסיפורים. הקפיא את דמי "ילדים בימי ההולדת שלהם". ילדה בת עשר, מלאך-שטן, מגיעה לעיירה, ובתוך זמן קצר משבשת את סדרי חברת הילדים במקום. אפשר להתווכח עם התפיסה שהביאה להענשתה בעונש החמור מכל, בעוד שני הבנים האכזריים המאוהבים בה נותרו נקיים, אך כך או כך הסיפור מצטיין בגווני אימה מדויקים.

שניים מן הסיפורים מספרים סיפור דומה למדי: "פרוות חורפן משלך" המוקדם ו"המציאה" המאוחר, מפגישים כל אחד שתי נשים, גורלה של האחת שפר עליה, חייה של השניה השתבשו, והיא מנסה למכור מעיל יקר ערך לראשונה. השלד הסיפורי זהה, אך קפוטה הוביל את העלילה בכיוונים שונים, והיה מעניין להשוות בין הדמויות בשניהם.

אסתפק באלה, אם כי נהניתי לקרוא כמעט את כולם.

טרומן קפוטה כותב על חברות ועל ניצול, על ילדות ועל זיקנה, וכאמור על בדידות. גיבוריו הם אנשים יומיומיים, אפורים, לא גדולים מהחיים, אבודים באופן כלשהו. הסיפורים מלוטשים ומזוקקים, ומציגים דמויות אנושיות מאוד על חולשותיהן ועל מכאוביהן. רחל פן תרגמה יפה, והספר כולו מומלץ.

The Complete Short Stories – Truman Capote

פן וידיעות ספרים

2019 (1943 – 1975)

תרגום מאנגלית: רחל פן

מודעות פרסומת

חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

רביעייה אנגלוסקסית / וולף, מורלי, לונדון, ולס

"רביעייה אנגלוסקסית" הוא קובץ המכיל חמישה סיפורים מאת ארבעה סופרים. משותפת להם שפת הכתיבה – אנגלית –  כמו גם העובדה שכולם פרי עטם של סופרים איכותיים בעלי שם, שהטעם הטוב של יצירותיהם לא פג, למרות שעברו כמאה שנים מאז ראו אור לראשונה.

הסיפור הראשון, "קרקס עם שחר" מאת תומס וולף, הוא תיאור מלא חיים ורגש של שני צעירים, המשכימים קום כדי לספוג את האוירה המיוחדת האופפת את הקרקס שהגיע לעירם. וולף לוכד את קסמו של הקרקס בעטו הרגיש, והתפעמותם של הצעירים מדבקת.

כריסטופר מורלי כתב את הסיפור השני, "עצות לשבורי הלב". אחד מקוראי טור העצות מתאהב בכותבת הטור, ומפלס בתחבולות את דרכו אל לבה. סיפור חביב וחינני, ויחד עם זאת שוביניסטי להחריד, לגמרי לא מה שציפיתי ממי שכתב את דמותה של גיבורת "פרנסוס על גלגלים".

שני הסיפורים הבאים, "חתיכת בשר" ו"המקסיקני", נכתבו על ידי ג'ק לונדון. בשניהם מתוארים בפירוט קרבות איגרוף, ובשניהם האיגרוף אינו הנושא. בראשון מבין השניים הקרב הוא מאבק בין כוחם של העלומים וחפזונם לחולשתה של הזיקנה ולתבונתה. בשני המאבק ניטש בין מתאבק שהמשחק הוא חייו ומטרתו רווח אישי, למתאבק הנלחם למען המהפכה המקסיקנית. שני הסיפורים מצוינים.

את הסיפור האחרון, "ארץ העיוורים", כתב האנגלי היחיד בחבורה, ה.ג'. ולס. אדם רואה נקלע לעמק מבודד, שכל תושביו עיוורים. בעיני הסיפור הוא משל על הנטיה הדורסנית של ההמון העיוור, הבור, לספח אליו את הרואים נכוחה. ולס מעמיד את גיבורו בפני בחירה קשה, והחלטתו שימחה אותי.

שלושת המתרגמים – לי עברון, יהונתן דיין ויותם בנשלום – עשו עבודה יפה בהנגשת הסיפורים אל הקורא של ימינו, מבלי לאבד את הטעם של פעם.

קשה לפספס עם מבחר מסיפורי יוצרים אלה, ו"רביעייה אנגלוסקסית" מומלץ בחום.

תשע נשמות

2019

Circus at Dawn – Thomas Wolfe (1935) תרגום: לי עברון

Advise to Lovelorn – Christopher Morley (1921) תרגום: יהונתן דיין

A Piece of Steak – Jack London (1909) תרגום: יותם בנשלום

The Mexican – Jack London (1911) תרגום: יותם בנשלום

The Country of the Blind – H.G. Wells (1911) תרגום: יותם בנשלום

סיפורים אוקראיניים / ניקולאי גוגול

באחרית דבר לספר מתיחסת המתרגמת נילי מירסקי לרקע לכתיבת הסיפורים האוקראיניים. גוגול, יליד אוקראינה, חי בתקופה של התעוררות לאומית ותרבותית בארצו, תקופה של התבדלות מן האימפריה הרוסית. היתה לו האפשרות לבחור להצטרף אל שורות הסופרים האוקראינים שהחלו לכתוב בשפתם, או להשתייך אל המסורת הספרותית הרוסית. הוא בחר לעבור לסנקט פטרבורג ולכתוב ברוסית, אך את סיפוריו הראשונים מיקם בסביבה האוקראינית, אותה הכיר היטב.

חמישה הסיפורים שבקובץ ראו אור בין השנים 1830 ו-1835, שלושה מהם ריאליסטים, ושניים – "ויי" ו"ערבו של יום איואן קופאלו" – נטועים באגדות עם ובאמונות טפלות, ונושאים אופי של פנטזית אימה, שבה השטן ומכשפות שולטים בגורלם של בני אנוש.

"מעשה במריבה שרב איואן איונוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'", הממוקם במירגורוד, אזור הולדתו של הסופר, הוא סיפור משעשע אודות שני אנשים נכבדים, שכנים המיודדים זה עם זה, שבעטיה של מילה שאינה במקומה – איון ניקיפורוביץ' כינה את איון איונוביץ' "אווז" – נגלע ביניהם סכסוך בלתי ניתן לגישור, שהתגלגל אל פתחו של בית המשפט. גוגול מלגלג על בטלנותם של גיבוריו, על נפיחוּת המעמד, על סדרי בית הדין, או ליתר דיוק על הסחבת ואי האכפתיות של בית הדין, ועל חטטנותם של הבריות שמצאו להם ענין לעסוק בו.

"בעלי אחוזה מן הדור הישן" הוא סיפור מתוק וחומל על שקיעתם של בני זוג, בעלי אחוזה מזדקנים, שחייהם מתנהלים בשגרה מצומצמת, נעים בין אכילה לשינה, בעוד משרתיהם וצמיתיהם פושטים על רכושם.

"איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו" הוא סיפור ללא סיום על איש צבא תם וישר דרך, שדודתו האמביציוזית דוחקת בו לשאת אשה. גוגול, בחן רב, מציג את עצמו בפתח הדברים כשכחן כרוני, שכדי לא לשכוח את הסיפור כתב אותו לעצמו, אך אשתו השתמשה בדפים למטרות משלה, ולכן אם ירצה מישהו מאוד-מאוד לדעת מה מסופר בהמשך, אין הוא צריך אלא לקום ולנסוע לגאדיאץ' ולבקש מסטפן איונוביץ'. הלה יספר בחפץ-לב, ואפילו ישוב לספר מן ההתחלה ועד הסוף.

גוגול מספר את סיפוריו כמו משיח לפי תומו לפני קהל שאוזניו כרויות. הוא עושה שימוש בהפרזות ובהיתממות, ומוביל את קוראיו לקרוא בין השורות, לזהות את הביקורת מתחת לדברי הקילוסין שהוא מעתיר על ראשי גיבוריו. תיאוריו את האנשים ואת סביבתם בהירים וחיים, עד כי אפשר להריח ולראות ולמשש ולחוות את הסיפורים באופן כמעט גשמי. מספר פעמים הוא חוזר על המשאלה להיות צייר כדי להיטיב להמחיש את שרואות עיניו, אך די במילותיו כדי להעלות תמונה. הנה קטע מתוך "מעשה במריבה שרב איואן איונוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'":

הו, אילו צייר אני, מצייר הייתי להפליא את כל חמדתו של הלילה! מצייר הייתי את מירגורוד השקועה כולה בתרדמה; את הכוכבים שלא ייספרו מרוב, הצופים בה ללא-ניע;  את הדממה המדומה, שנביחות כלבים מחלחלות אל תוכה מקרוב ומרחוק, את שמש-הכנסיה המאוהב החולף בסערה על פניהם ומזדחל מבעד למשוכה בעוז-רוח של אביר; וכיצד כתליהם הלבנים של הבתים מלבינים ביתר-שאת לאור הירח, והעצים החופים עליהם מתכהים והולכים, וצל העצים משתרע שחור והואר משחיר והולך, והפרחים והעשב שנדם מגבירים ניחוחם, והצרצרים, אביריו ההומים של הלילה, פוצחים מכל עבר ברינה צרודה, נלבבת. מצייר הייתי אחד מאותם בתי-החומר הנמוכים, וכיצד מתהפכת בו על משכבה הבודד בת העיר שחורת הגבות, שדיה הצעירים רוטטים, ובחלומה שפם של הוזאר וזוג דרבנות, ואור הירח משתעשע על בלחייה. מצייר הייתי את הדרך הלבנה ועליה מרצד צלו השחור של העטלף, הנתלה על ארובותיהם הלבנות של הבתים…

הסיפורים האוקראיניים נכתבו, כאמור, בראשית דרכו הספרותית של גוגול, אך הם בשלים, שנונים ומקסימים, ומהנים מאוד לקריאה. נילי מירסקי תרגמה יפה, והוסיפה אחרית דבר מעניינת.

Никола́й Васи́льевич Го́голь

עם עובד

1980 (1830 – 1835)

תרגום מרוסית: נילי מירסקי

חברת נעורי / אליס מונרו

כך (על פי ויקיפדיה) אמרה אליס מונרו על אמנותה בעקבות זכיתה בפרס נובל לספרות ב-2013: "במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן… ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך". דבריה אלה יפים לתיאור הסיפורים שב"חברת נעורי", שכולם, למרות מימדיהם הצנועים, מכילים יותר מסיפור פשוט אחד, ושלגיבוריהם ניתנת הבמה לדברי הגות מרחיבי דעת ומעוררי מחשבה.

הסיפור הנושא את שם הספר, כדוגמא, מסופר מפיה של אשה שאמה נפטרה זה מכבר. קו סיפורי אחד עוסק ביחסים בין האם והבת. קו סיפורי אחר מתאר את חייה של פלורה, חברת נעורים של האם. ושני הסיפורים גם יחד הם המצע לנושאים מגוונים, ביניהם החיים בסְפָר הקנדי, הקשר בין אחיות, הפער שבין המוניטין שמיוחס לאנשים ובין דמותם האמיתית, יחסי גברים-נשים, הערכים החברתיים המשתנים, וגם האופן בו נולד סיפור.

עשרה הסיפורים שבספר מתרחשים, כרגיל אצל אליס מונרו, באונטריו הכפרית, במחוז יורון שעל שפת ימת יורון. מעט יוצא דופן הוא הסיפור "חבקיני נא, ואל תרפי", שמתרחש ברובו בסקוטלנד, שם מבקרת הייזל, קנדית אלמנה, מבקשת לתור אחר חוויותיו של בעלה ג'ק במלחמת העולם. בעבור ג'ק היתה המלחמה חוויה מכוננת, שממנה מעולם לא השתחרר: "הוא כעס גם כשראה את המפגינים למען השלום בטלוויזיה, אף שבדרך כלל לא אמר דבר, רק רטן אל המסך באיפוק, במיאוס. ככל שהייזל הבינה, הוא חשב שהרבה אנשים – נשים, כמובן, אבל עם הזמן גם יותר ויותר גברים – היו נחושים לחרב את התדמית של התקופה הכי טובה בחייו. הם מחרבים אותה בחרטות ובתוכחות צדקניות ובמידה מסוימת של שקרים בוטים. איש מהם לא יודה שמשהו במלחמה היה כיף".  כמו בסיפורים האחרים, גם כאן משתלבות בליבת הסיפור עלילות נוספות, ביניהן סיפור חייה של בעלת המלון הסקוטי, קורותיה של נערה צעירה שילדה מחוץ לנישואים, ועוד.

מאפיין נוסף של כל הסיפורים בקובץ הוא המידה המסוימת של ערפול מכוון. לאף אחד מהסיפורים אין מספר יודע-כל, והעלילה משקפת נקודת מבט מוגבלת של מספר יחיד. מכיוון שכך, ניתן מקום נרחב להשערות הנסמכות על שמועות ועל מידע מכלי שני ושלישי. הקיצוני שבסיפורים מן ההיבט הזה הוא "טוב וחסד", המתאר מסע בים של אם גוססת ושל בתה. הנסיבות יוצאות הדופן של הריחוק מן הבית ומן היבשה, הקִרבה שהן כופות, וצל המוות הקרוב, משווים לסיפור גוון של מסתורין מאיים.

נושאיה של אליס מונרו חוצי זמן ומקום. היא מקדישה את מלוא תשומת ליבה ליחסים בין אנושיים, ועוסקת רבות ביחסים בתוך המשפחה, במוסד הנישואים ובחיי הנשים. האמצעים הספרותיים מגוונים – "מנסטאנג", כדוגמא, עוקב אחרי חייה של משוררת באמצעות קטעים משיריה ומעתוני התקופה – אך משותפת לרוב הסיפורים התנועה המתמדת בין עבר לעתיד, פירוק לגורמים של צמתים בחיי הדמויות, וקילוף רגשות עד לליבתם.

כבר כתבתי כאן סקירות על חמישה ספרים אחרים של הסופרת, ונדמה שהסקירות חוזרות במידת מה על עצמן. סיפוריה של אליס מונרו, לעומת זאת, ולמרות נושאים זהים, אינם חוזרים על עצמם, וכל אחד מהם מבריק ביחודו.

כמו את הספרים הקודמים של מונרו, שיצאו בהוצאה זו, גם את הספר הזה תרגמה יפה אורטל אריכא.

מומלץ בהחלט.

Friend of my Youth – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2019 (1990)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

ומי גר במגדל / איתן דרור-פריאר

"ומי גר במגדל" הוא קובץ המכיל ארבע נובלות.

הציר הסיפורי של הנובלה הראשונה, "הושיעה את עמך", הוא טיול שנתי של תלמידי בית ספר דתי, טיול שמתחיל בים המלח, עובר בעין-גדי ומסתיים במצדה. איתן דרור-פריאר, כך למדתי מחיפוש ברשת, הוא בוגר החינוך הדתי, והיכרותו העמוקה עם העולם שהוא מתאר באה לידי ביטוי בניואנסים הקטנים, שמהם מורכבת התנהגותן של הדמויות בסיפור. "הושיעה את עמך", לדוגמא, היא הדרך בה המורה נפתלי מונה את התלמידים, שכן ספירה פשוטה אינה מקובלת. הנובלה מצטיינת בכתיבה מרשימה ומדויקת, ובנקל יכול כל אחד למצוא בה מקבילות לזכרונותיו שלו: מלכת הכיתה זוכה לחיבתה הגלויה של המורה, הילדה העניה נחשדת במכת כינים ומנודה, מבוגרים סוטים אורבים לילדות חלשות. וגם ביקורת נוקבת שזורה בין השורות, כשנפשם של הילדים נדחקת לקרן זוית חשוכה, הקפדה על כללים נוקשים אינה מאפשרת קשר אנושי של ממש בין מורים ותלמידים, והילדים עצמם אינם יכולים להושיע את החלשים שביניהם.

"ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" מתרחש במקביל בשלושה זמנים. בזמן הראשון, ג'ולי, שברחה ארצה מאימת הנאצים, ובאמתחתה רק מעיל פרווה ומספר מכתבים ותמונות, חיה בתל-אביב, בקשר זוגי מרגש ונוגע ללב, עם בעלה ארתור. משפחתה כולה נמחתה מעל פני האדמה, ורק אסתרה, דודתה של אמה, שרדה בארגנטינה, לשם היגרה עם בעלה לפני המלחמה. בזמן השני, סיפורה של אסתרה הוא סיפורו של "צבי מגדל", ארגון הסרסורים שפיתה הורים יהודים עניים לחתן את בנותיהם עם זרים אמידים, תוך הבטחה להעניק לבנות חיים טובים מעבר לים. ובזמן השלישי, ג'ולי, לאחר שהתאלמנה, נוסעת לארגנטינה לחפש את קברה של אסתרה. איתן דרור-פריאר מתמרן יפה בין שלושת הזמנים, ומתאר את חייהן של שתי הנשים באמצעות אפיזודות מזוקקות. צובטת את הלב דבקותה של ג'ולי בכל פרט משתי התמונות היחידות ששלחה אסתרה אחרי שעזבה את בית הוריה, כאילו אם תצליח להבין כל כתם וכל צללית תצליח להעניק לדודה חיים חדשים. לא יכולתי שלא להזכר בתמונה מתוך "תחרה הונגרית", שבה השורדים היחידים מתאמצים לוודא, עשרות שנים אחרי השואה, מתי בדיוק נולדו ומתי בדיוק התחתנו כל אחד מן הנרצחים, כאילו מבקשים לקבע את קיומם.

הנובלה השלישית נושאת את שם הספר, "ומי גר במגדל", והיא מתרחשת בבנין משותף. גם הנובלה הזו מתרוצצת בין הזמנים, תינוקות נולדים, ילדים יוצאים להרפתקאות, זוגות נוצרים ונפרדים, הבנין רוחש בגידות ואהבות. הפעם יש לסיפור מספר יחיד, ניר שגדל בבנין, והוא מתאר, מתוך געגוע למרות קשיי החיים, את הדינמיקה בין השכנים, ואת השתלשלות חיי הילדים שבגרו והמבוגרים שהזדקנו. כמו הנובלות הקודמות, גם זו מצטיינת בכשרון ללכוד את הפרטים החשובים, שבכוחם להעמיד תמונות מדויקות של ארועים ושל רגשות, אבל לטעמי היא מעט עמוסה מדי.

ב"ילד משלָך" אנו פוגשים את המורה נפתלי, זה שמלמל "הושיעה את עמך" בנובלה הראשונה כדי לוודא שכל הילדים נוכחים. כאן הוא כבר גבר במיטב שנותיו, נשוי לרחל. שניהם כמהים לילדים, ניסו להעזר ברפואה, ניסו להשתטח על קברי צדיקים, אך לשווא. הסופר מתאר באמפתיה את תסכוליה ואת כמיהותיה של רחל, כאילו הוא מצוי בתוך עורה, ועל רקע זה הפתרון הבלתי שגרתי שמציע נפתלי משכנע ומתקבל על הדעת.

איתן דרור-פריאר זכה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרו הקודם "אצבעות על הגבעה". למען האמת, לא שמעתי על הסופר עד שקראתי את ספרו השני, תגלית משמחת מבחינתי. הסיפורים, הנכנסים אל הלב, כתובים בקול יחודי, בכשרון לבחור את הפרטים המעבירים תמונה ומשמעות, וביכולת לתאר עומק רגשי סוער בעדינות רכה. ספר מומלץ בהחלט.

עם עובד

2019

תנ"ך עכשיו / מאיר שלו

בהקדמה ל"תנ"ך עכשיו" מציג מאיר שלו את גישתו אל סיפורי המקרא. הוא דוחה את הפרשנות המסורתית שמייפה את הסיפור המקראי ומוצאת בו פנים הלכתיות, ומבקש את האדם שבסיפור: "התנ"ך שלי הוא תנ"ך אחר. מחבריו ודמויותיו הם בשר ודם. הוא לא חובר בידי אלוהים, וגיבוריו אינם קדושים וטהורים. אין לי השכלה של חוקר ולא מוטיבציה של דרשן. זה ספר שאני אוהב לקרוא בו, והוא גורם לי להתרגשות ומחשבה. יש בתנ"ך כמויות מספיקות של פוליטיקה, אהבה, אמונה והגות כדי לעורר כל קורא להרהר במתרחש סביבו גם בימים אלו".

פרקי הספר נשענים על פרקי התנ"ך, החל מבראשית וכלה בדברי הימים. מאיר שלו משיל מן הסיפורים את מעטפת המיתוס, מתנער מפרשנויות צדקניות, ומבקיע ישירות אל הלב האנושי הפועם של העלילות. התהליך הזה, כך לדעתי, אינו מוזיל את המקור המקראי, אלא מציב אותו בגובה עיני הקורא, ומאפשר לו להפיק ממנו מסרים ומסקנות והיקשים, שישמשו אותו לא רק להתענגות על אירועי העבר אלא גם, ואולי בעיקר, להתבוננות מפוכחת בהווה.

הכתיבה של שלו רבת חן, שזורת הומור, בעלת תשומת לב לפרטים, ומעמיקה לראות אל תוך נפשם של גיבורי הדרמות. השלכותיו אל ההווה (שנות השמונים של המאה הקודמת) נקשרות יפה אל הפרקים שהוא מתאר, אם כי פה ושם לוקות בעוקצנות מופרזת (וזוהי ההסתיגות הקלה היחידה שלי מן הספר). מעבר להנאה מהניתוחים ומהסגנון בו נכתבו, הספר מספק הזדמנות להזכר בסיפורי המקרא בדרך נעימה.

חשבתי שאבחר פרק אחד כהדגמה, אבל באמת קשה לבחור רק אחד. מבחינת עומק הניתוח הרשים אותי במיוחד הפרק "אדם מלך החיות", העוסק בסיפור בריאת האדם, שהוא בעצם סיפור בן שתי גרסאות, המתוארות בזו אחר זו בספר "בראשית". אהבתי את תיאור סיפור אהבת יעקב לרחל, שהשפעתו על הסופר באה לידי ביטוי בספרו "כימים אחדים". "מיכיהו והקונסנזוס" מתאר תהליך קבלת החלטות, שבשינויים המתבקשים תואם לכל מקום בו הממסד חושש מדעה שונה. חשתי אי נעימות לצחוק ב"איש היה בארץ עוץ", אבל הציניות שבה מתייחס שלו ליחסו של אלוהים אל איוב הצחיקה אותי מאוד. "מילדות קשה לעסקנות פוליטית" הוא סיפור קורע לב על הפעוט שמואל שנקרע מהוריו ונמסר לידי עלי, ועל ההשפעות ארוכות הטווח של ילדותו של התנהלותו כמבוגר. הסופר קושר באופן מבריק בין המעיל הקטון שאמו של שמואל היתה תופרת ומביאה לו מדי שנה, להתקף הזעם שחווה כששאול קרע את כנף מעילו, ולזיהויו על ידי שאול אצל בעלת האוב כ"איש זקן עולה והוא עוטה מעיל". וכן הלאה, כל פרק פנינה, והספר כולו מומלץ מאוד.

שוקן

1985

איורים: Collectio Imaginum Historiae Israelitorum 1848

לילה מופלא / סטפן צווייג

כל הנטיות הדיבוקיות, כל האנשים המכורים לרעיון אחד, גירו ועניינו אותי תמיד, שכן ככל שהאדם מגביל את עצמו יותר, כך הוא קרוב יותר אל האינסוף. דווקא אנשים אלה, המצטדדים לכאורה מהעולם, בונים, בחומר המיוחד שלהם ובשקדנות של טרמיטים, דגם מוקטן של העולם, חד-פעמי ומיוחד במינו.

ציטוט זה מתוך "משחק המלכים" מייצג את המשותף לששה הסיפורים שבספר. כל אחד מהם מציג אדם אחוז דיבוק, ודיבוק זה משבש את מהלך חייו הרגיל, משנה אותם לצמיתות. הסיפורים ראו אור בין 1922 ל-1942, ונראה – מהם ומיצירות אחרות של שטפן צווייג, כולל הביוגרפיות שכתב – שחקר אינטנסיביות הרגש העסיק אותו לאורך שנים.

ב"לילה מופלא" הגיבור, צעיר עשיר, שאינו זקוק לעבודה כדי להתקיים, שוקע בשוויון נפש בשל העדר אתגר ומטרה. בלילה שישנה את חייו הוא גונב כמעט בטעות כרטיס הימורים, וההיסחפות קצרת הרוח והמטורפת שלו אל המשחקים מוליכה אותו ברחבי העיר, מן החברה המיוחסת שבמסלול עד לזונות ולגנבים בסמטאות עלובות. את מצבו באותו לילה מופלא הוא מתאר כקטר מוסק יתר-על-המידה הדוהר בטירוף כדי להמלט מן הלחץ האדיר. ב"גוויעתו של הלב" אב מזדקן אינו מסוגל לשוב אל חייו הסדירים לאחר שראה בחטף את בתו יוצאת באישון לילה מחדרו של גבר זר. "מכתבה של אלמונית" – בעיני הסיפור הפחות משכנע בקובץ – הוא וידוי על ערש דווי, שבו אשה צעירה מספרת לגבר על אהבתה כלפיו, אהבה שהוצתה ממבט ראשון בעודה נערה, ושלטה לחלוטין בחייה. "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך", כך היא כותבת לו. "משחק המלכים" מתאר התמכרות של שני אנשים למשחק השח: שמחת-המשחק נהפכה לעונג-המשחק, עונג-המשחק היה לכפיית-המשחק, למַניה, לזעם מטורף. ב"עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" מתוודה גבירה מזדקנת על דיבוק שאחז בה למשך יממה אחת, כשהתאהבה במהמר: רק אנשים נטולי-תאווה פוקדות אולי לשניות יחידות התפרצויות תאווה כאלה, כהוריקנים, כמפולות-שלג. "אמוק", אותו מגדיר המספר כ"יותר משכרון… זה טירוף, מין כַּלֶבֶת אנושית", מספר על רופא שסירב לעזור לאשה שפנתה אליו, וצחוק הבוז שלה כשיצאה מן המרפאה הצית בו את הדיבוק. שני הסיפורים האחרונים הם, לטעמי, הטובים ביותר בספר.

שטפן צווייג מפרק במומחיות סיטואציות, רגילות ויוצאות דופן, למרכיביהן הרגשיים. כתיבתו, שהיא לעתים קצרת נשימה, משקפת במדויק את הסערות הפוקדות את גיבוריו, אך למרות היסחפותו בעקבותיהם הוא שומר על מיומנות ספרותית מוקפדת. הרשים אותי, כדוגמא להקפדה עילאית על כל פרט בסיפורים, המשפט המסיים את "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה". לאחר שפעמים אחדות במהלך דבריה הגבירה מתארת את היקסמותה מעושר ההבעה של ידיו של הבחור בו התאהבה, האיש שבאוזניו היא מתוודה מסיים את סיפורו במשפט, "רכנתי ונשקתי בכבוד את ידה הקמולה, הרוטטת כעלה בסתיו". מושלם.

ליחם של סיפוריו של צווייג, שתורגמו מספר פעמים במהלך השנים, לא נס עם הזמן. "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" תורגם לאחרונה מחדש בידי הראל קין. את "אמוק" קראתי בעבר בתרגומו של שמעון הלקין.

מומלץ, כמובן.

Fantastische Nacht – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1984 (1922 – 1938)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

Fantastische Nacht (1922)

Untergang eines Herzens (1927)

Brief einer Unbekannten (1922)

Schachnovelle (1942)

Vierundzwanzig Stunden aus dem Leben einer Frau (1927)

Amok (1922)

סצנות מברצלונה / מרסה רודורדה

באחרית דבר מעניינת מספר אוריאל קון על העיר ברצלונה ועל התגלויותיה בסיפורים של מרסֶה רוּדוּרֵדָה. אודה שללא ההרחבה הזו לא הייתי מזהה את העיר בקובץ, בשל העובדה הפשוטה שאיני מכירה אותה, אבל עשרה הסיפורים טובים לכשעצמם, והערכתי אותם גם ללא ההקשר.

המשותף למרבית הסיפורים הוא הפער בין המציאות לבין מה שהדמויות חשות לגביה, והגילוי שאנשים מגלים על עצמם דווקא בעיצומה של שיגרה. הילד ב"פניניות" הולך לשוק, וכשהוא חוזר משם הוא "כאילו בבת אחת נעשה גדול יותר". זוג צופה בסרט ב"אחר הצהרים בקולנוע", ומול הנאהבים שעל המסך האשה מנסה לפענח, ללא מסקנה חד משמעית, אם היא ובן זוגה מאושרים או אומללים. ב"אהבה" מנסה גבר לבחור מתנה לאשתו, ומן המונולוג שהוא נושא באוזני המוכרת עולה, שבעצם אינו יודע דבר על האשה שלה הוא נשוי ועל העדפותיה. ב"החולצה האדומה" סטודנט סבור שמשהו מחיי האהבה של זוג בחלון שממול זולג אל חייו. הסופרת מפרקת תמונות יומיומיות למרכיביהן הרגשיים, וכשהרכיבים מצטרפים מחדש זה לזה, משהו בתמונה המקורית כבר אינו כשהיה.

המלצת הקריאה שלי היא לקרוא את הספר בהפסקות, להשאיר מרחב זמן ושהות לנשימה סביב כל סיפור לפני המעבר לסיפור הבא. קראתי את הסיפורים ברצף, רוב הזמן תחת השפעתו המדכדכת של הסיפור הראשון, ובקריאה חוזרת איטית לפני כתיבת הסקירה התבלט היחוד של כל אחד מהם.

טליה בן-אבו, שאיירה יפה רבים מספרי ההוצאה, העניקה ל"סצנות מברצלונה" איור נאה במיוחד.

מומלץ.

Barcelona Scenes – Mercè Rodoreda

תשע נשמות

2018 (1958 – 1978)

תרגום מקטלאנית: יוסי טל

עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג