ליידי מקבת ממחוז מצנסק / ניקולאי לסקוב

ליידי מקבת ממחוז מצנסק

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא " הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

מודעות פרסומת

סיפורי הופמן / את"א הופמן

989459

"סיפורי הופמן" הוא קובץ המאגד חמישה מסיפוריו של ארנסט תיאודור אמדאוס (את השם השלישי אימץ לעצמו בשל הערצתו למוצרט) הופמן, הסופר הגרמני בן המאה ה-18 וה-19. הופמן, כך למדתי בעקבות קריאת הסיפורים, היה מן הסופרים הבולטים בזרם הרומנטי בגרמניה.

הסיפורים בקובץ מתאפיינים באוירה פנטסטית, רווית מיסטיקה וכשפים. ב"איש החול" – גרסתו הקודרת של הופמן לדמות שיצר הנס כריסטיאן אנדרסן – נרדף נתנאל על ידי סיוט מילדותו בדמות הפרקליט קופליוס, ששנים אחר כך התגלגל לדמותו של קופליה, מוכר האסטרולבים ואיש השעונים, שגרם לו להתאהב בבובה ממוכנת. ב"היועץ קרספל" מאשים המספר את היועץ התמהוני בכליאת בתו ובגרימת מותה. ב"קדירת הזהב" מתאהב הסטודנט אנסלמוס בבתו המכשפת של סלמנדר עתיק יומין. אליס פרבום נמשך כאחוז קסם אל פלאיו הגנוזים של מכרה אפל ב"מכרות פאלון". המציאות והבדיה מתמזגות לבלי הפרד ב"דון ג'ובאני".

סיפוריו של הופמן מתעתעים. אפשר להסחף עם הפנטזיה וליהנות מן הויזואליות העשירה של העלילות, שכן הופמן עתיר הדמיון צובע את סיפוריו בגוונים זוהרים וקודרים, מתעכב על ריחות ועל תחושות פיזיות. אבל גם אם מניחים לפנטזיה להשתלט, אי אפשר שלא לקלוט את הריאליות המשתרגת לתוכה. "איש החול", כדוגמא, מעמיד זה מול זו את נתנאל, ההוזה המאמין באמונה שלמה בסיוטיו, ואת קלרה אהובתו, השומרת על ראש צלול ועל הגיון צרוף. מן הזוית הזו הסיפור נקרא באופן שונה, וכך פירשתי אותו לעצמי. נילי מירסקי, שתרגמה את הספר, הוסיפה אחרית דבר, ובה הציעה זוית נוספת, לפיה המציאות העל-טבעית היא האמיתית, וקלרה מייצגת קרתנות צרת-מוחין. בדומה ל"איש החול" גם הסיפורים האחרים בקובץ מציעים חוויה רב-משמעית שמפתה לקריאה חוזרת בהם. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר, הדנה לעומק בדואליות שאפיינה את הופמן ואת יצירתו.

למרות הפנטזיה, שאינה הסוגה המועדפת עלי, למרות תעתועי העלילות, ולמרות הקדרות המסויטת, הסיפורים קריאים מאוד וזורמים. הופמן מגניב פנימה הומור, נועץ סיכות בדמויות מנופחות, ותיאוריו תיאטרליים ושופעי רגש. לא בכדי הם שבים ונקראים מאתים שנה אחרי שנכתבו.

 

Erzählungen – E.T.A. Hoffmann

מפרשים

2017 (1814 – 1819)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

 

האופרה "סיפורי הופמן" מאת המלחין ז'ק אופנבך מבוססת על שלושה מסיפוריו של הופמן, וביניהם "איש החול" ו"היועץ קרספל".

"הציפורים בחורש", שירה המתוק של הבובה הממוכנת מתוך האופרה "סיפורי הופמן", בקישור זה.

 

הדלת שבקיר; תחת הסכין / ה.ג' ולס

989348

הספר מכיל שני סיפורים, המוקדם שבהם הוא "תחת הסכין" משנת 1896 והמאוחר הוא "הדלת שבקיר" משנת 1911.

הסכין שבסיפור המוקדם היא זו שבידי המנתח. המספר, העומד לעבור ניתוח, תוהה אם ישרוד אותו. "ואם אמות תחתיה?" – כך נפתח הסיפור, ובדפיו הראשונים הוא מתאר את הרהוריו, את קהות הרגש התוקפת אותו לנוכח אפשרות מותו. לאחר מכן הוא עובר לספר על הניתוח עצמו, על תקלה שאירעה בו, שבעקבותיה ניתקה רוחו מגופו, ועל חווית הריחוף שפקדה אותו. כשהתברר ששב אל החיים, נמוגה כליל אותה קהות אפורה שהיתה נחלתו בתקופה האחרונה. הערכתי את המסגרת, את הלפני והאחרי. תיאור המסע בחלל של נשמתו, המתרחקת מכדור הארץ ויוצאת ממערכת השמש, היה מייגע בעיני. כתוב מדויק וחי, אך הוא אינו מסוג הסיפורים הנשארים איתי אחרי הקריאה.

הסיפור השני, לעומתו, עמוק יותק בעיני. חברו של המספר חווה בילדותו מעבר מן העולם המציאותי האפור אל מעין גן-עדן צבעוני ומאושר. בבגרותו נקרתה בדרכו מספר פעמים הדלת אל אותו עולם, אך תמיד היתה לו איזושהי סיבה לא לפתוח אותה, למרות כמיהתו אל השלווה שחש כשפתח אותה כילד. זהו סיפור מהנה על הבחירות העומדות בפנינו, על הפיתוי לרדת ממסוע החיים הדוהר קדימה אל אפשרויות רגועות יותר.

הכתיבה של ה"ג' ולס בהירה ושוטפת, ודמיונו העשיר מקורי ומאפשר זוית ראיה יחודית על הרעיונות שהוא מעלה. יותם בנשלום תרגם בעושר לשוני ובשפה נאה.

שני הסיפורים זמינים בשפת המקור ברשת – "תחת הסכין" ו"הדלת שבקיר".

The Door in the Wall; Under the Knife – H. G. Wells

תשע נשמות

2018 (1911, 1896)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

עץ הקזוארינה / סומרסט מוהם

988422

"עץ הקזוארינה" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים, שנכתבו על ידי סומרסט מוהם בעקבות סיוריו במושבות הבריטיות באזור חצי האי המלאי. בדומה לסיפורים שבקובץ מאוחר יותר, "אה קינג", גם כאן מתמקדות העלילות במתיישבים הלבנים, בעוד המקומיים נותרים ברקע, בלתי מפוענחים. במבוא ל"אה קינג" הסביר זאת מוהם בחוסר הנגישות אל נפשם של אנשים שתרבותם זרה לזו המוכרת לו. את הגישה הזו, בתוספת התנשאות אימפריאליסטית, העביר אל גיבוריו, ובמידה רבה היא הנושא המרכזי בסיפורים אלה. לצידה, ובמשולב בה, עוברת כחוט השני בסיפורים תחושת הבדידות העמוקה שחשים האנגלים במושבות, בדידות שהיא במידה רבה פרי אותו כשל להפתח אל השונה ופרי אותו מבט מלמעלה אל תרבויות שבעיניהם הן נחותות.

בכל אחד מסיפורי הקובץ מתרחשת דרמה. ב"לפני המסיבה" חושפת אשה את סוד מותו של בעלה בעת שהייתם בדרום-מזרח אסיה, מוות אלים שנבע מהדרדרותו לשתיה. ב"הדרך הביתה" סובל מתיישב, שעזב מאחור את בת זוגו המקומית, ממחלה מוזרה. ב"תחנת הספר" מתערערת שלוות נפשו של מנהל תחנה שמרן, המתנהל כאילו הוא נמצא באנגליה מבלי לגלות שמץ של הסתגלות למקומו החדש, כשמצטרף אליו עוזר המזלזל בערכיו. ב"כורח הנסיבות" חושפת אשה את קשריו של בעלה עם אשה בת המקום. ב"תו הפחד" חרד מתיישב לבן פן יתגלה שאמו היא בת תערובת. ב"המכתב" הקשר בין גבר לבן לאשה מקומית מוביל לסוף טרגי.

סומרסט מוהם אינו מביע ישירות את דעתו על גיבוריו. הוא מניח לתיאורים לדבר בעד עצמם. באחד הסיפורים הוא מתאר את הנוף המקומי ואת הישוב הלבן, העתק של ישוב בריטי, שצמח בתוכו. בסיפור "תחנת הספר" הוא מקצין את חוסר ההיטמעות של הלבנים במקום באמצעות תיאור אורחות חייו של מנהל התחנה, הלבוש הרשמי שהוא לובש מדי יום לארוחת הערב כאילו הוא מצוי בטרקלין לונדוני, העתונים הבריטים שהוא קורא על פי סדר פרסומם שישה שבועות אחרי שראו אור. הניכור בין המתיישבים לבין ילידי האזור בא לידי ביטוי בוטה בסיפור "כורח הנסיבות", שבו אומר הגבר הלבן על הילדים שילדה לו האשה המקומית, "חשבתי שאוהב אותו יותר מכפי שאהבתי אי-פעם את אמו. אני מניח שהייתי חש כך אילו הוא היה לבן […] אך לא היתה לי תחושת קשר ממשי אליו […] אינני מרגיש שהם שייכים לי". את הזרות העמוקה הוא ממחיש בסיפור "המכתב", שבו אחת הדמויות המניעות את העלילה היא של צ'י סנג, מתמחה במשרד עורך דין לבן, אך למרות מרכזיותו של האיש הוא מתואר שוב ושוב כנטול מבע ובלתי מפוענח, בעוד רגשותיהם של הלבנים מנותחים ומבוארים. מוהם נוקט בסרקסטיות מעודנת, המגיעה לשיאה ב"תו הפחד", שם הגיבור הלבן, ה"נגוע" במה שהוא מכנה "טיפה עלובה של דם ילידי", מייחס תכונות שליליות לילידים, אך ממהר להצדיק את עצמו בפני עצמו כשנדמה לו שיש שמץ של אפשרות שבגין מוצאה של אמו יואשם אף הוא בתכונות אלה. לא במקרה נחשב מוהם לאישיות בלתי רצויה במושבה הבריטית לאחר פרסום סיפוריו.

למרות שהסיפורים נטועים בתקופה מוגדרת ובנוף מוגדר, הם אינם נקראים בהקשרים אלה בלבד. מוהם מיטיב לחדור אל נפש האדם, ואל הכוחות המניעים אותו – קנאה, אהבה, צווים תרבותיים. הסיפורים לוקחים את הקורא אל תקופה אקזוטית רחוקה, ובד בבד מתבוננים בהתנהגות האנושית שאינה תלוית זמן. הפרוזה הבהירה והמיומנת של סומרסט מוהם הופכת את יצירותיו לאל-זמניות, ואני ממליצה גם על ספרו זה.

The Casuarina Tree – Somerset Maugham

ספרית פועלים

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: יהודה פורת

אה קינג / סומרסט מוהם

392997

בשנות העשרים של המאה העשרים סייר הסופר סומרסט מוהם במדינות דרום מזרח אסיה. שישה מתוך תשעה הסיפורים בקובץ מתרחשים באותו אזור, שהיה באותה תקופה תחת שליטה אירופאית, בעיקר בריטית והולנדית. הדמויות שבמרכז הסיפורים הן של אנשים לבנים: במבוא לספר מסביר מוהם שכבריטי קשה לו להבין אפילו צרפתי או גרמני, על אחת כמה וכמה אינו יכול להעמיק בנפשם של ילידי אסיה שעולמם שונה לחלוטין משלו. הסופר, כך כותב מוהם, "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה". באותו הקשר הוא מספר כמה הופתע כשהמקומי שנשכר לשירותו בעת מסעותיו, אדם בשם אה קינג, הזיל דמעות בעת פרידתם: "מעולם לא עלה בדעתי, ולו לרגע, שראה בי משהו יותר מיצור משונה, אווילי במקצת, ששילם לו את שכרו וסיפק לו מקום לינה ומזון […] מעולם לא הרהרתי באה קינג כביצור אנושי". בשל דמעותיו של אה קינג נקרא הקובץ על שמו.

מוהם מתייחס במבוא לשני נושאים מעניינים נוספים. האחד הוא המיקום האקזוטי של שישה מהסיפורים. הוא מצהיר כי אלה הם ככל הנראה הסיפורים האחרונים שיכתוב על רקע האזור, משום שאינו חש צורך לכפות את האקזוטיות על העלילה אם אינה מחייבת זאת, או בלשונו, "אין שום הצדקה לקבוע את מקום העלילה של סיפור כלשהו בסביבה זרה, רק משום שהדבר ציורי יותר". הנושא השני הוא הלך נפשן של דמויותיו. מדובר באירופאים שעקרו או נעקרו ממקומם, וניטעו בסביבה שונה לחלוטין, לעתים עוינת, בה מצד אחד ניתנה בידם שררה ומצד שני נידונו לבדידות. מכורח הנסיבות, "הטיפוסים שניטל עליו לטפל בהם ייראו לפרקים מוזרים ומשונים, מכיוון שבני-אדם השרויים בנסיבות אלו, בפינות המרוחקות, מוצאים לעצמם על פי רוב הזדמנות ואפשרות לפיתוח הרגליהם המיוחדים ושגיונותיהם הקטנים ולהביאם לכלל קיצוניות שלא היתה אפשרית כלל על רקע אחר". הוא שב ומתייחס לבדידות גם בסיפור "אמתחת הספרים": "אנשים הגרים בבדידות נואשת כזו, בנקודות הנידחות ביותר של עולמנו, מוצאים לעתים הקלה בכך שהם מספרים למישהו, שבוודאי לא יפגשוהו שנית, את הפרשה שהעיקה אולי מזה שנים רבות על שעות יומם וחלומות לילותיהם".

את מרבית דמויותיו של מוהם יש להבין על רקע זה. ב"עקבות בג'ונגל" מעורבים שני אנשים נורמטיבים ברצח ואינם באים על עונשם. ב"שעת כושר" מתגלה אדם שהוא לכאורה כליל המעלות כפחדן ואדיש לסבל הזולת הזר. "ידידות" מדבר בשבחה של מחילה על בגידה. ב"נייל מק-אדם", שהוא לדעתי המבריק מכולם, אשה משועממת מנסה לכפות עצמה על סגנו של בעלה. ב"אמתחת הספרים" תנאי הבדידות מהווים קרקע פוריה ליחסים בלתי הולמים, וב"כלי מלא חימה" נרקם זיווג בלתי אפשרי בין שיכור הולל לאחותו החסודה של מיסיונר. הסיפורים מאופיינים בהתגלגלותם בניחותא, לפעמים דרך פתיח שהוא לכאורה בלתי קשור לנושא המרכזי, או במעבר ממספר למספר. כולם מתכנסים לאמירה חברתית כלשהי, לעתים מתקבלת על הדעת בקלות, לעתים מצריכה מחשבה ודיון.

שלושת הסיפורים ה"בלתי אקזוטים" חותמים את הקובץ, ומכונסים תחת הכותרת "יצירי המסיבות". ב"חיצוניות ומציאות" סנטור מוצא את פילגשו הדוגמנית במיטה עם גבר זר, ומוצא פתרון מקורי וציני כיצד להוסיף ולהחזיק בה ולא לחוש נבגד. ב"סנאטוריום" פורחת אהבה בין שני חולי שחפת השוהים חודשים באותו מוסד. ב"העפיפון" ניטש מאבק בלתי שקול בין אמו של גבר לאשתו.

סומרסט מוהם הוא סופר מיומן, סיפוריו נעימים מאוד לקריאה, ותמיד תימצא בהם התבוננות מדויקת ומעניינת אל תוך נבכי נפשם של גיבוריו. המעלות שמניתי ב"הפרוטה והירח" וב"הצעיף הצבעוני" מצויות גם בסיפורים.

Ah King – Somerset Maugham

מ. מזרחי

1987 (1933)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי, אריה חשביה

ביבליומאניה / פלובר, אוזאן, מנגל

988861

"ביבליומאניה" הוא קובץ של שלוש יצירות קצרות שעניינן אהבת ספרים. שתים מן היצירות הן סיפורים, והשלישית היא רשימת הערות בנושא קריאה.

הסיפור הראשון, "קץ הספרים", נכתב על ידי אוקטב אוזאן ב-1901, ומתאר מפגש של אינטלקטואלים המנסים לנבא את עתידו של העולם. המספר, אספן ספרים, מתבקש על ידי חבריו לדמיין את גורלם של הספרים המודפסים. משעשע לקרוא למעלה ממאה שנה אחרי שהדברים נכתבו נבואות שנאמרות גם היום, ומטילות ספק ביכולתם של ספרי הנייר לשרוד. הכותב סבור שהקורא יעדיף תמיד האזנה על פני קריאה, בעיקר משום שהקריאה מחייבת מאמץ של העיניים, תנוחות בלתי נוחות, שלא לדבר על ההכרח לחתוך את הדפים ולדפדף: אני מאמין איפה בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העליה במדרגות. הפונוגרף ישמיד קרוב לוודאי את בית הדפוס. הוא נותן דרור לדמיונו כשהוא מתאר את התפתחותם של אמצעי ההקלטה וההקראה, ומן הסתם היה משתאה נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות שלא יכול היה להעלות בדעתו באותה תקופה. נקודה מעניינת היא חזונו על המהפך התוכני והערכי שיחול עם שינוי המדיה, כאשר האיכות הקולית של הקריין תהיה נחשבת יותר מן התוכן של הסיפור.

הסיפור השני, "ביבליומאניה", נכתב על ידי גוסטב פלובר ב-1837, כשהיה בן שש-עשרה. גיבורו של הסיפור הוא סוחר ספרים שיעשה הכל כדי לזכות בספר או בכתב-יד שחשק בו. אהבתו אינה נתונה לתכנים, אלא לספרים, לריחם, לצורתם, ותשוקתו לובשת צורה של שגעון לדבר אחד.

"תשע הערות על ספרות וקריאה" מאת הביבליופיל אלברטו מנגל חותמות את הספר. כל אחת ואחת מהן תעורר הזדהות אצל אוהבי קריאה. הנה שלוש מהן על קצה המזלג, הראשונה מתכתבת עם "קץ הספרים", השניה עם "ביבליומאניה", והשלישית גרמה לי לחייך כשחשבתי על ספר מסוים:

כלי הכתיבה ישתנו, צורות הקריאה ישתנו, טכניקות ההוצאה לאור ישתנו – אבל הפעולה הספרותית, ביסודה, לא תשתנה.

לכולנו הזדמן לקנות ספר בגלל הכריכה שלו.

לכל קורא יש ספר שבעיניו הוא מופלא, סודי, שהוא רוצה לשמור לעצמו בלבד, ואם קורה שהספר הזה נעשה פופולרי, מפורסם, הקורא מרגיש נבגד וזנוח, כי כל קורא הוא גם מאהב קנאי.

"ביבליומאניה" מעניק לקורא חובב הספרות והספרים תחושה אינטימית של שיחה מהנה על עולמו בחברת דוברי שפתו. מומלץ.

Bibliomania – Flaubert, Uzanne, Manguel

תשע נשמות

2018 (1837, 1901, 2014)

תרגום מצרפתית ומספרדית: מיכל שליו, אנמרי בארטפלד

הירחים של יופיטר / אליס מונרו

200703770b

"הירחים של יופיטר" הוא אוסף של אחד-עשר סיפורים שכתבה אליס מונרו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. מרבית הסיפורים מתרחשים, כרגיל אצלה, בעיירות באונטריו, ובמרכזן נשים. בשונה מן הספרים האחרים שעליהם כתבתי כאן – "חיים יקרים", "מי את חושבת שאת" ו"משהו שרציתי לספר לך" – בקובץ הזה אין חוט מקשר או מכנה משותף בין הסיפורים, אך כולם מצטיינים בחדות אבחנה, בתבונה מעמיקה, ובכושר תיאור מדויק עד להפעים.

סיפוריה של אליס מונרו מציגים דמויות בטווח גילים שבין הילדות לזיקנה. התקופה המסופרת נעה בין יום לחיים שלמים. לפעמים מוקד הסיפור דרמטי, אבל בדרך-כלל הוא שגרתי לכאורה, יומיומי, ורק כשרונה של המספרת מקנה לו יחודיות ומשמעות עמוקה. לפעמים היא מתעכבת על פרטים ומספרת באריכות, לעתים מסתפקת במשפטים קצרים, מנחיתה מהלומה חדה ומשתקת במקום בלתי צפוי (הסיפור "תאונה" מספק רגע שכזה), ותמיד הבחירה הסגנונית משרתת בשלמות את האוירה ואת המסר.

הנה, לדוגמא, פתיחה כאילו בנאלית של הסיפור "תאונה", פתיחה שמציירת תמונה, מושכת לקרוא הלאה, ובהמשך מתברר עד כמה היטיבה מונרו לכנס אליה את עיקרי הסיפור כולו:

פרנסס משתהה ליד חלון בקומה השניה של בית הספר התיכון בהנראטי, אחר צהרים אחד בתחילת דצמבר. השנה היא 1943. התלבושת של פרנסס אופנתית לאותה שנה: חצאית משובצת כהה ושָל משולש מצויץ מאותו בד, מונח על הכתפיים כשהקצוות קשורים במותניים; חולצת סאטן בגון שמנת – סאטן אמיתי, בד שבמהרה ייעלם – עם כפתורי פנינה קטנים רבים בחזית ובשרוולים. היא לא התלבשה כך כשבאה ללמד מוזיקה בתיכון; כל סוודר ישן וחצאית הספיקו. השינוי הזה לא נעלם מעיני הסובבים.

ועוד מאותו סיפור, קטע מתוק, קצת צדדי לעלילה, ואף הוא מדגים כיצד מונרו מציירת תמונה במלים, ומאפיינת דמות כמעט בעקיפין, בקוים דקים:

מדי שבוע הביאה לאמה שלושה ספרים חדשים מהספריה. אמה אהבה את מראהו של ספר טוב עב-כרס. יש כאן הרבה מה לקרוא, היתה אומרת, בדיוק כפי שאמרה שיש הרבה מה ללבוש במעיל או הרבה מה להתעטף בשמיכה. ואכן הספר היה כמו שמיכת נוצות עבה שהיתה יכולה להתעטף בה, להתכרבל בה. כשהגיעה לקראת סופו והשמיכה הלכה והידלדלה, היתה סופרת את הדפים שנותרו ואומרת, "הבאת לי ספר אחר? אה, כן, הנה הוא. טוב עדיין יש לי את ההוא כשאסיים את זה".

בסקירה על "מי את חושבת שאת" ציטטתי משפט מנימוקי פרס בוקר: "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". בוריאציה עליו אפשר לומר שלקרוא את מונרו זה למצוא את מחשבותיך מובעות בצלילות על ידי כותבת שמעולם לא פגשת, אבל נדמה שהיא מכירה אותך לפני ולפנים. משום כך קריאת הסיפורים, או לפחות קטעים מהם, היא לא חוויה ספרותית בלבד, אלא אף חוויה אינטימית נדירה.

לקריאת הספר נוספה הפעם תחושת היכרות עמוקה יותר, אחרי שחרשתי ברגל את רחובות דאונטאון טורונטו, ויכולתי לשוטט בעיר עם הדמויות, לקנות תכשיטים זולים בדוכן ברחוב ספדינה, למדוד בגדים ברחוב בלור. רובד שלם של חיבור ליצירה אובד כשקורא זר אינו מודע להבדל בין דיזנגוף לאלנבי, והעובדה שבספרים הקודמים לא חשתי בחוסר הזה, ושאליס מונרו מצליחה להביא את הקורא אל עולמה למרות הפער, מעידה על איכות יצירתה.

יכולתי להפליג בציטוטים, לנסות לנתח את הסיפורים, אבל באמת עדיף לקרוא אותם בשלמותם, ליהנות מן הניואנסים הדקים שבהם ומן התובנות העולות מהם, ולצלול לשעה קצרה לעולמן של נשים שהן לכאורה רחוקות, אך בקסם עטה של אליס מונרו הופכות לקרובות ולמוכרות.

מומלץ.

The Moons of Jupiter – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2017 (1982)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

החוליה / שולמית הראבן

החוליה

"החוליה", קובץ ובו שלושה סיפורים, פורסם לראשונה ב-1986, תחת שם העט טל יערי. מי שכתבה את הסיפורים היא הסופרת שולמית הראבן, וכעת, לרגל עיבודו הקולנועי של הסיפור הראשון בקובץ ("מסתור" בבימויו של ערן ריקליס מבוסס על הסיפור "החוליה"), הספר רואה אור תחת שמה.

בשלושה הסיפורים שבקובץ הסופרת מציגה לקוראים את אחורי הקלעים של פעילות המוסד. בסיפור הראשון, "החוליה", רות, סוכנת מוסד, יוצאת לפריז להשגיח על משתפת פעולה לבנונית שעברה ניתוח פלסטי לטשטוש זהותה. בסיפור השני, "הקשר העיראקי", נחקרים התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק ומוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להפגש אתו. בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", נפגש שליח המוסד עם איש עסקים יווני, שמציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. שני מאפיינים עיקריים משותפים לסיפורים, בנוסף לדמויות המופיעות בשלושתם. האחד – בכולם מתקיים מידור קפדני, שכתוצאה ממנו הדמויות שבסיפורים, כמו גם הקוראים, נותרים במידה רבה בערפל, והמסתורין אינו מפוענח עד סופו. והשני – אמנם מדובר בסיפורי מתח, ופעילות המוסד מרתקת לכשעצמה, אבל הענין האמיתי הוא הגורם האנושי, ההתנהלות של הדמויות בתנאי אי-ודאות, באוירה של קנוניות ושל סיכון חיים. באחרית דבר מצוטט המבקר גרשון שקד, שכתב כי שולמית הראבן יוצרת "עלילה ריאליסטית על רקע של ארוע יוצא דופן המביא לחשיפתו של המצב האנושי", אמירה המתארת במדויק את אופיים של הסיפורים.

נועה מנהיים כתבה אחרית דבר מעניינת, בה היא דנה בהיבטים שונים הנוגעים ליצירתה של הראבן. בין השאר היא עוסקת בשאלה מדוע בחרה לפרסם את הסיפורים בעילום שם, וסוקרת את תולדות יצוגו הספרותי של המוסד. למרות שחשתי תסכול מסוים בשל המידור שהזכרתי קודם, נהניתי מאוד מן הקריאה, בעיקר בשל סגנונה של הסופרת, שאותו תיארה יפה נועה מנהיים: "החוליה הוא ספר "הראבני" במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו".

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

1986

178153

עזה כמוות / סטנדאל

979708

"עזה כמוות" הוא קובץ המכיל ארבעה סיפורי אהבה ונובלה אחת שנכתבו בין השנים 1829 ו-1837, כולם עוסקים באהבה, ובמרכז כולם עומדת אשה הנחושה לזכות באהוב ליבה.

בסיפור הראשון, "ואנינה ואניני", בת אצולה, שרבים מבקשים את קרבתה ואת ידה, מתאהבת בקארבונרו, חבר בקבוצה מחתרתית שפעלה לשחרור איטליה משלטונה של אוסטריה. הקארבונרו נקרע בין אהבת האשה לאהבת המולדת והשליחות שנטל על עצמו, והאשה, שמכירה בכוחה של יריבתה, תנקוט בדרך של בגידה על מנת לנצח.

בסיפור השני, "סם פרנצ'סקו א ריפה", שתי אצילות, אחייניותיו של האפיפיור, נמשכות אל אותו גבר, והיריבות ביניהן תחרוץ גורלות למוות.

"חייה ומותה של מינה דה ואנגל" מספר על התאהבותה של בת הרוזן בגבר נשוי, ועל התחפושת שהיא עוטה כדי להיות קרובה אליו.

ב"השיקוי" אשה צעירה, שנישאה לגבר המבוגר ממנה בארבעים שנה, מתאהבת בלהטוטן, מוותרת על חייה הנוחים למענו, וממשיכה לאהוב אותו גם לאחר שהוא מתגלה כנוכל.

"אם המנזר בקסטרו" (ראה אור בעבר בשם "אם המנזר" בהוצאת עם עובד) הוא סיפור מפותל ורב תהפוכות, שבלבו סיפור אהבה בין בת למשפחה מיוחסת ושודד.

כל הסיפורים שבספר מסתיימים בטרגדיה. הנשים אינן נרתעות מכל אמצעי להשגת מטרתן. הן מתחפשות, מרמות, בוגדות, ואינן מניחות לכל מחסום – ממשי או מוסרי – לעמוד בדרכן. הסיפורים, לפיכך, זרועי גופות וטרגדיות, וסוף טוב אינו בגדר האפשר. די התקשיתי להתחבר אליהם, ונראה לי שהסיבה העיקרית היא היותם תוצר מובהק של זמנם. יותר מפעם אחת חשתי צורך לומר לנשים "נו, די, תרפי, לכי תמצאי לך חיים", והייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהאפשרויות למימוש עצמי של הנשים היו מוגבלות עד מאוד: מעבר מבית האב לבית הבעל, מעבר מסטטוס "בתו של" ל"אמו של". החיים, בעיקר של אלו שלא נאלצו לעבוד לפרנסתן, היו שוממים למדי. אובססית האהבה שתקפה אותן, האמביציה להשיג את שלהן בכל מחיר, מוסברות על רקע התסכול מחייהן המסוגרים. ובכל זאת, למרות ההבנה התקשיתי להתחבר. יש בדמויותיו של סטנדל משהו תיאטרלי, גדול מהחיים, וחווית הקריאה בספר דומה יותר לצפיה באופרה מאשר לקריאת ספרים אחרים. אין בכך כדי לגרוע מכוחו כבוחן נפשות וכבעל כשרון תיאורי וסיפורי, אבל הסגנון הרחיק אותי מן העלילה.

המתרגמת אירית עקרבי הוסיפה אחרית דבר מרחיבה אודות הספר ואודות יצירתו.

Novelles d’amour – Stendhal

כרמל

2015 (1829 – 1837)

תרגום מצרפתית: אירית עקרבי

אחוזות החוף / אמיר גוטפרוינד

ahozot20ahofe_med

את "אחוזות החוף" קראתי לראשונה לפני כשמונה שנים, אחרי שקראתי ואהבתי את "שואה שלנו" ואת "העולם, קצת אחר כך". אולי משום שציפיתי ליצירה דומה לשני אלה, ואולי משום שאני מעדיפה רומנים על פני סיפורים קצרים, לא נהניתי מהספר. למעשה, לא סיימתי אותו. כעת הגיע אלי כשאני בהלך רוח סבלני יותר, והתמדתי עד סיומו.

ב"אחוזות החוף" שבעה-עשר סיפורים. כל סיפור שונה מן האחרים, אך כמה נושאים חוזרים ונשנים בהם, כמו גם בספריו האחרים של גוטפרוינד. זכרונות מן ההיסטוריה הפרטית וההתמודדות איתם הם מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים, ו"שעונים" הוא דוגמא מצוינת לכך. בסיפור זה המספר הוא ילד שאיבד בזה אחר זה את אביו, את סבתו ואת סבו, אבל זכרם משתמר באופנים שונים – בשעון הקוקיה שתיקן האב, בשמש ששימשה שעון עבור הסבתא, ובוורדים המשמשים תזכורת מתמדת לפרחים שניסה הסב לטפח. מוטיב נוסף הוא החיים ששובשו או נקטעו במלחמת העולם השניה. בהקשר זה נגע ללבי הסיפור "גלויה מוואלדְזֶה", שבו ילד שנשלח לארץ כחלוץ לפני משפחתו, שמר על קשר עם עברו באמצעות מכתביו שבהם התוודה על חטאים קטנים, כדי להמשיך להיות שותף מרחוק למנהג "בית הדין המשפחתי" שהנהיג האב בכל יום חמישי, כך עד שנותר יחיד ממשפחתו שנספתה. "טאקוב והסביבה" סובב סביב שני המוטיבים הללו: צעיר נשכר לתרגם מסמכים הקשורים לעיירה שהושמדה, בעוד מעסיקו משנה את העובדות ההיסטוריות כדי שיתאימו לאופן בו הוא מעונין לזכור. ברונו שולץ מככב בשניים מן הסיפורים, מבשר את "אגדת ברונו ואדלה" שיראה אור ארבע-עשרה שנים אחרי "אחוזות החוף". עוד נמצא בספר אדם השובת מול משרדי הפיס, משום שלטענתו זכה בלוטו אך מפעל הפיס מתכחש לו, ואדם המגדל פטרוזיליה גזומה לאותיות המרכיבות את שיריו של פרנסיס ז'ם, ואלמן היוצא לפגישה עיוורת עם אלמנה, וחופר בתוך עצמו לאחר שהיא מסרבת לפגישה שניה, ועוד דמויות יחודיות.

כמה מן הסיפורים דברו אלי במיוחד, אחרים פחות, אך בכולם ניכרים דמיון ומעוף ומקוריות. את "שואה שלנו" קראתי רק פעם אחת לפני למעלה מחמש-עשרה שנה, ובכל זאת אני זוכרת, בין השאר, בחיות רבה את תיאורו של סבא לולק בפרק הפותח את הספר, תיאור חד, חותך ישירות אל מהותו הפנימית של האיש באמצעות תמונות אופייניות מהתנהלותו. תיאורים מהימנים ומיומנים מסוג זה נמצאים גם בין דפי "אחוזות החוף", אם כי בצמצום המתחייב מן הסוגה. הספר הזה אולי אינו מוביל בראש ספריו של גוטפרוינד, אבל גם הוא מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2002