הדוח של דוקטור ברודי / חורחה לואיס בורחס

0770000145115

"הדוח של דוקטור ברודי" הוא הספר הראשון של בורחס שאני קוראת. עד לאחרונה היתה לי רתיעה בלתי מוסברת ממנו, והספר הזה שחרר אותי ממנה. מעיון בכמה מקורות ברשת למדתי שהסיפורים בקובץ נמנים עם יצירתו המאוחרת יותר של הסופר, והם בהירים ופשוטים יותר מיצירות קודמות שלו. בורחס עצמו מעיד על סיפוריו אלה בפתח דבר לספר: "ניסיתי, לא אדע באיזו מידה של הצלחה, לכתוב סיפורים ישירים […] ויתרתי מראש על ההפתעות […] בקיצור, העדפתי למלא ציפיה יותר מאשר לגרום להפתעה [..] עתה, משעברתי את גיל השבעים, אני מאמין שמצאתי את הקול שלי".

בספר אחד-עשר סיפורים קצרים, כתובים בהידוק, בעלילה ממוקדת ללא פיתולים שאליהם בורחס מתייחס כ"סגנון הבארוק". אין להבין מכך שאין בסיפורים עומק או התרחשויות בלתי צפויות, אבל המינוריות של העלילות, שרובן ככולן כרוכות באלימות, משרה הלך-רוח של פשטות מטעה.

את הסיפור הראשון, "הבשורה על פי מארקוס", בורחס מכתיר בהקדמה לספר כ"אולי הטוב שבקובץ" (השיפוט העצמי הזה שעשע אותי). הסיפור מפגיש בן טובים, בתלזאר אשפינוזה, עם משפחה כפרית בורה, ונסיונו לקרב אותם אל הבשורה מסתיים בטרגדיה. הסיפור תורגם מחדש על ידי אורי בן-דוד, וניתן לקרוא אותו, בתוספת פרשנות במאמר שבקישור.

בסיפורים האחרים בקובץ נפגוש בחור ביישן ומבוזה הנאלץ להצטרף למעשה שוד, שתי ציירות יריבות, שני יריבים מגויסים למלחמה, ונידונים לגורל משותף, אשה שנופלת קורבן ליחסי אהבה-שנאה בין אחים, אלמנה שמתגלה כרוצחת, ועוד. הסיפור האחרון הוא זה שעל שמו נקרא הספר, והוא מושפע בגלוי ממסעו האחרון של גוליבר וממפגשו עם שבט יאהו.

הספר עמוס אזכורים של אישים וארועים מן ההיסטוריה של ארגנטינה ושל שכנותיה. את מיעוטם הכרתי, כמה מהם חיפשתי ברשת, אבל לנוכח מספרם הגדול בחרתי להתרכז בעלילות הבדויות ולחדול ממחקר של הרקע. אני מניחה שאיבדתי בכך מימד נוסף, אולי חשוב, של הסיפורים, אבל הצד האנושי שבהם, שהוא גלובלי, די היה בו כדי שאעריך אותם ואהנה מקריאתם.

אני שמחה ש"גיליתי" את בורחס, ואשמח לקרוא יצירות נוספות שלו.

El informe de Brodie – Jorge Luis Borges

ספרית פועלים

1976 (1970)

תרגום: צבי וולובסקי וחיים פלג

ברֵכת התנינים / בועז יזרעאלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d79bd7aa_d794d7aad7a0d799d7a0d799d79d2

"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.

במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.

בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.

הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.

ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.

עם עובד

2017

ציפור כהה בדרך / יוסל בירשטיין

61444

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

מי את חושבת שאת? / אליס מונרו

200703763b

כותרת משנה: "סיפורים על פלו ורוז"

"מי את חושבת שאת?" הוא קובץ המכיל עשרה סיפורים, המתארים את חייה של רוז, מילדותה ברחובותיה העניים של עיירה קטנה ונידחת בקנדה, דרך חייה בטורונטו, נישואיה לגבר עשיר, גירושיה, החיים לבדה, וחזרתה לעיירה לטפל באמה החורגת. שמו של הקובץ שאול מן הסיפור האחרון, ויש בו כדי לרמז על הנושא המרכזי של הספר, הזהות העצמית של רוז. למרות ש"טכנית" זהו קובץ סיפורים, הוא נקרא כרומן המתנהל כרונולוגית, כשכל סיפור/פרק עוסק בפן מרכזי אחד, בהתלבטות מרכזית אחת, בחייה. כותרת המשנה של הספר, כמו גם הטקסט על הכריכה, קובעים שזהו סיפורו של הקשר בין שתי נשים, רוז ואמה החורגת פְלוֹ, אבל פלו נוכחת רק בארבעה הסיפורים הראשונים, בדומיננטיות הולכת ופוחתת, והיא שבה אל הספר בסיפור שלפני האחרון, כשהיא סובלת מדמנציה. החלוקה לסיפורים מאפשרת השמטות סיפוריות – לדוגמא, לא ברור כיצד הפכה רוז למנחת תכנית אירוח ולשחקנית – ויתר מיקוד בנושאים שבלבו של כל סיפור.

השם העברי של הספר הוא תרגום של השם שבחרה הסופרת למהדורה הקנדית. מחוץ לקנדה נקרא הספר The Beggar Maid, העלמה הקבצנית, כשם הסיפור החמישי. סיפור זה הוא בעיני מעין קו פרשת מים בספר, והוא מתמקד במוטיב החוזר הן בספר הזה והן במכלול יצירתה של אליס מונרו, התהליך שעוברת נערה מתבגרת עד להשלמה עם מוצאה, עם העיירה בה גדלה. שם הסיפור שאול מאגדה ומציור בשם זה (פטריק, בן זוגה של רוז, גבר אמיד ומשכיל, מזועזע כשמתברר לו שהיא אינה מכירה אותם). על פי האגדה מלך מתאהב בקבצנית, נישא לה, והם חיים באושר ובעושר. לעומת זאת, בכל האזכורים הרבים של האגדה ביצירות ספרות לאורך מאות שנים, השניים אינם זוכים לסוף טוב. רוז, המגלמת בעיני פטריק את הקבצנית, שבה הוא מאוהב ובמוצאה הוא מתבייש, עומדת בסיפור זה על סף הינתקות מוחלטת מחייה הקודמים, אחרי שבסיפורים הקודמים עשתה צעדים קטנים בכיוון ההיחלצות מן העיירה, ולמרות השפע המוצע לה ההחלטה אינה קלה.

מונרו משרטטת בקוים עדינים ומדויקים מאוד הלכי רוח ורגשות. עיסוקה הוא באנשים קטנים, אך הדילמות שהיא מעלה גדולות, והן משותפות לכל אדם, בין אם נסיבות חייו דומות לאלו של רוז (הזהות בחלקן לאלו של הסופרת עצמה), ובין אם לאו. היא מתארת את הדינמיקה במשפחה, במערך המורכב של הורים וילדים, נכנסת לחצר בית הספר ולכיתות, ומאבחנת את יחסי המורים ותלמידיהם, ואת הקשיים העצומים של השתלבות בחברת הילדים. רוז המתבגרת מתמודדת עם התבגרות מינית ללא הדרכה. בשלב מאוחר יותר היא מתחבטת בנושאי יחסים זוגיים, חוקיים או לא, ובתפקידה כאם. הקורא, גבר או אשה, ימצא עצמו בסיפורים, משום שהם עוסקים בפרטים המהותיים המרכיבים את החיים. בנימוקי השופטים בפרס בוקר 2009 נאמר כי "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". אולי זו אימרה מפליגה, אבל יש לסופרת יכולת להלביש במלים תחושות שאצל אחרים הן אולי מעורפלות, ולזקק דילמות לכלל תובנות צלולות. היא כותבת על רוז: "היתה לה יכולת לראות צדדים רבים מדי לכל דבר", ואת היכולת הזו מונרו מעמידה לרשות הקורא.

מומלץ

The Beggar Maid – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2016 (1977)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

מאושרי והלאה / הילה עמית

meoshry_vahalaa_front2

"מאושרי והלאה" הוא קובץ המכיל שבעה סיפורים. מרבית הסיפורים סובבים סביב נקודת שבר או צומת הכרעה. כולם ממוקמים בהווה הישראלי, ומפגישים בין דמויות מגוונות. אהבה בין בני אותו המין היא מוטיב דומיננטי בספר, כמו גם קשרים חוצי מגזר ודת.

ב"ג'ומאנה" שבה רופאה ערביה, המתגוררת בתל אביב, אל בית הוריה באום אל פאחם בשל מות אביה, ומשאירה מאחור את ההתלבטות בין שתי אהבותיה לנשים יהודיות. ב"שטפון" מתוארת חופשה משפחתית אחרונה של גבר צעיר עם אשתו חולת הסרטן ועם שתי בנותיהם הפעוטות. "פרדסים" מסופר מפיה של ילדה תושבת יפו, שמשפחתה מתגוררת בקירבה מאיימת למשפחת פשע. "מוניר, דנה והילדה", הסיפור הארוך ביותר, מפגיש אם חד הורית יהודיה עם שוהה בלתי חוקי פלסטיני הומו. "והיתה להם הכינרת" מתאר את הסיוט הגדול ביותר של אם. "חורף" עוסק בהתמודדות עם דמנציה. "מאושרי והלאה" הוא סיפור אפוף חמלה על הקשר של המספרת עם אמה של בת זוגה.

הטקסט על כריכת הספר נפתח במלים "הרבה אומץ וכשרון יש בדפי הספר הזה". אני לא בטוחה שנדרש בימינו אומץ כדי לכתוב על נושאים שהוגדרו בעבר כטאבו, אבל כשרון אכן יש כאן, ובשפע. הכתיבה של הילה עמית מדויקת מאוד, ללא "שומנים" מיותרים, ישירה ובהירה, לא מתלהמת גם כשהרגשות שופעים. שפת הסיפורים נאה עד מאוד, והדרך בה הם נבנים מרתקת ומושכת.

זהו ספרה הראשון של הילה עמית, חף מליקויי ספר ביכורים ומומלץ.

טעימה מ"ג'ומאנה"

עם עובד

2016

נשמת האהבה / רבינדראנת טאגור

41800010868b

"נשמת אהבה" הוא אוסף של עשרים ושבעה מסיפוריו של רבינדראנת טאגור. טאגור, איש אשכולות – משורר, מחנך, מוסיקאי, צייר, מחזאי וסופר – היה הלא-אירופאי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות ב-1913. הוא נחשב למי שעיצב מחדש את האמנות הבנגלית בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

סיפוריו של טאגור עוסקים בהודו של תקופתו. ניכר שהסיפורים נכתבו עבור הקורא המקומי: עובדה זו מקשה מצד אחד על הקורא הזר, המוצא עצמו בעולם שונה על אמונותיו ומנהגיו, אך מצד שני, בשל סגנונו המזמין של הסופר, הקורא חש כמי שפתחו בפניו לרווחה את דלתו של בית פרטי, והניחו לו ברוחב לב להכנס ולהיות חלק מן המשפחה המארחת. דווקא משום שטאגור אינו טורח להקל על הזר, לפרש עבורו את החברה ההודית, נוצרת תחושת אינטימיות עם הדמויות שבסיפורים. כדי להיטיב להתמצא, נוספה לספר רשימה ארוכה של מונחים מבוארים (בחלקם תורמים לסיפורים, בחלקם מעורפלים, אבל גוגל משלים את החסר).

כל הסיפורים עוסקים ביומיומי: יחסים בין בני זוג, יחסי הורים-ילדים, מורים-תלמידים, קשרים בין אנשים ממעמדות שונים, עניני ירושה, נישואי קטינות (טאגור עצמו נישא בהיותו בן עשרים ושתים לבת עשר), אריסות, חינוך, עוני ועושר, ועוד. הסיפורים אינם מטיפים, אך בכל אחד מהם טאגור מוצא את המקום להשמיע את עמדותיו, בין אם במוצהר ובין אם במרומז. היכולת שלו להכנס לנפשם של גיבוריו, גברים, נשים וילדים, מרשימה.

למרות ה"הודיות" של הסיפורים, ובהתעלם מהבדלים תרבותיים, התוכן הוא במידה רבה בלתי מוגבל גיאוגרפית. כך, לדוגמא, קל להזדהות עם תלמיד, שמורה מרושע שם ללעג בפני כל הכיתה משום שראה אותו משחק עם אחותו הקטנה במשחקי ילדות, חברויות קרובות נשברות בגלל סכסוכים בין המשפחות בכל מקום, והכמיהה לילדים משותפת למרבית האנשים.

נושאי הסיפורים רציניים, לעתים עד מוות, אך טאגור מפתיע בהבזקי קלילות והומור. הנה דוגמא אחת מתוך הסיפור "תהילתו של טאראפראסאנה":

זו אחר זו הופיעו הביקורות בעתונים. נבואותיה של דאקשאיאני התגשמו והתבררו כמדויקות ביותר; המבקרים ברחבי המדינה, שלא עלה בידם להבין דבר וחצי דבר מהכתוב בספר, התרשמו ממנו עמוקות. כולם קבעו כאיש אחד, "טרם ראה אור ספר בעל תוכן ומשמעות כאלה."

מרבית הסיפורים, כמעט כולם, נשאו מאוד חן בעיני. החביב עלי מכולם הוא "משאלות התגשמו", ובו אב ובן, המבזבזים זמן רב במריבות שגרתיות – הבן מתעצל ללכת לבית הספר, האב מנסה לאלץ אותו – מביעים כל אחד בנפרד משאלה, האב להיות שוב בגילו של הבן, והבן להיות מבוגר. משאלתם מתמלאת, אך בניגוד לסיפורים השגרתיים שנכתבו והוסרטו בנושא זה, ההבנה של טאגור את משמעות החילופין, ואת מה שצפוי לשניים כשישובו להיות מי שהם, עמוקה ומשכנעת יותר.

ככל שהצלחתי לברר, כל הסיפורים ראו אור באותה הוצאה ובאותו תרגום ב-2002 בשני ספרים, "כניסה אסורה" וה"חיים והמתים". משום מה עובדה זו אינה מצוינת בספר הנוכחי. מכל מקום, גם אם יש סיבה להוצאה המחודשת – בכל זאת זוכה פרס נובל שסיפוריו אינם מוכרים דיים לקורא הישראלי – מן הראוי היה להקדיש זמן להגהה, ולא לאפשר הדפסת ספר עמוס שגיאות תחביריות מביכות, שגיאות כתיב בולטות, איות משתנה של שמות בתוך אותו סיפור, והערת שוליים שנתקעה לה באמצע העמוד.

אסטרולוג

2016 (1891 – 1941)

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי

הכוכב מעל היער / שטפן צווייג, לראות אשה / אנמארי שוורצנבך

983598

הספר מאגד יחדיו שני סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההתאהבות, והתהליכים הנפשיים שאותם חווה המתאהב. בסיפורו של שטפן צווייג מתאהב פרנסואה המלצר ברוזנת אוסטרובסקה בתוך שניה אחת, בה גחן להניח צלחת על שולחנה:

היתה זו אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח.

גם בסיפורה של אנמארי שוורצנבך נחווית ההתאהבות בכהרף עין. כך מתארת המספרת את השניה בה התאהבה באנה ברנשטיין:

לראות אשה: לשניה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח – אבל לראות אשה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שנפגש על סף הזרות, על אותו גבול תודעה אפל וקודר…

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם של הסיפורים. גיבורו של צווייג, למרות היותו מודע להבדלי המעמדות בינו ובין מושא התאהבותו, ולחוסר התוחלת של אהבתו, חווה בפועל את חווית האהבה, את הריגוש, את התקווה, את האופוריה. החוויה כולה נחווית בתוך תוכו, ללא כל ביטוי חיצוני, וללא כל שיתוף עם אחרים. הגיבורה של שוורצנבך מנהלת חיים חברתיים סוערים, ואם כי מרבית תחושותיה נשמרות בתוכה, משהו מהן מבצבץ החוצה, מדובר בינה ובין אחרים, משפיע על ההתנהלות היומיומית שלה. בעוד גיבורו של צווייג יודע מראש שדבר לא יתרחש בינו ובין הרוזנת, הגיבורה של שוורצנבך חותרת לנקודות מגע עם אהובתה. מושא אהבתו של המלצר אפילו אינה מודעת לקיומו, מושא אהבתה של המספרת מחליפה איתה מבטים. שני הסיפורים יגיעו, לפיכך, להתרה שונה לגמרי.

אהבתי מאוד את הסיפור של צווייג. הוא מזוקק, כל מילה הונחה במקומה בקפידה, אין שום פרט מיותר. לא אהבתי את הסיפור של שוורצנבך מן הסיבות ההפוכות: היא להגנית, דמויות בלתי מעניינות חולפות בסיפור, יותר מדי פרטים אינם קשורים לכלום.

ספוילר בפיסקה הבאה:

סיום סיפורו של צווייג נפלא בעיני. הרוזנת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המלצר, על התאהבותו ועל הגורל שפקד אותו, חשה בהתרוקנות העולם מקסם עם הסתלקותו מחייה. חוש שישי מיסטי? לדעתי, זהו רק אמצעי להציג תחושה של עולם ללא אהבה אופפת.

לשני הסיפורים מצורפות שתי תוספות אודות הסופרת ויצירתה: אחרית דבר מאת צאצאית של הסופרת, ומאמר מאת רות אלמוג.

 

Der Stern uber dem Walde – Stefan Zweig

Eine Frau zu Sehen – Annemarie Schwartzenbach

תשע נשמות

2016 (1904 צווייג, 1929 שוורצנבך)

תרגום מגרמנית: הראל קין (צווייג), גדי גולדברג (שוורצנבך)

82 עמודים

אחרית דבר: אלקסיס שוורצנבך

תקוות שחורות / נתן זהבי

%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa

כותרת משנה: 38 דוקו-סיפורים

"תקוות שחורות" כולל שלושים ושמונה סיפורים המעוגנים במציאות הישראלית. הספר מוקדש ל"כל אלו שפנו אלי ולא הצלחתי להקל על חייהם: קשישים, מוגבלים, עיוורים, שרידי שואה, שכבודם, בריאותם ורווחתם נרמסו על ידי הממסד האכזר והמרושע". בהסתמך על הפרסום הרשמי של הספר – "בספר תקוות שחורות חוזרת הזעקה נגד הממסד האכזר והמרושע ביחסו לזקנים, ניצולי שואה ובעלי מוגבלויות, וישנם גם סיפורים משעשעים, מותחים ואפילו סקסיים" – וכן על ההקדשה לספר, הנחתי שרובו ככולו יעסוק בקורבנות הממסד. בפועל, פחות ממחצית הסיפורים מאירים את האנשים שבשמם נתן זהבי זועק. מרבית הסיפורים הם סיפורי אלכוהול, סמים ופשע. כתוצאה מן האמור לעיל, התאכזבתי מהספר, שלא באשמתו.

נתן זהבי הוא כותב ברוך כשרון. סיפורי האלכוהול ושות' אמנם לא עניינו אותי, אך כתיבתם קולחת, מתרכזת בעיקר, מציירת תמונה חיה (קצת הזכירו לי את סיפורי יפו של מנחם תלמי ואת סיפורי תקופת היובש של דיימון ראניון, שגם אותם קראתי בחוסר התלהבות למרות הכשרון של כותביהם). הסיפורים האחרים, אלו שבגינם הערכתי את הספר, שופעי חמלה, נוקבים וצובטי לב: זקנים תשושים שנדחים על ידי ביטוח לאומי, ניצול שואה ערירי שכמיהתו לילדים מתפרשת כסטיה, זקן שקורא אנציקלופדיות כשהוא מוצא אותן בזבל, כי אינו מסוגל להוריד בעצמו את אלה שנמצאות אצלו בבית על המדף, זקן מותש המסיע את אשתו הנכה בתלת-אופן לחוף הים, כי הדיג מעלה חיוך על שפתיה, ואחרים. זהבי נותן להם במה וקול, הן בסיפורים והן – ובעיקר – בפעילותו הרדיופונית והציבורית בשמם ולמענם.

הספר כתוב בשפת דיבור שאינה מתנמכת. סגנונו של זהבי, בעיקר בסיפורי האלכוהול ושות', שופע הומור חד, כולל הומור עצמי, ודמויותיו – גם האבסורדיות שבהן – אמינות. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר לו היה מפוצל לשני ספרים מהודקים יותר מבחינת אחידות הנושאים, אך אני מניחה שיש שימצאו טעם בשילוב, המאפשר הפוגה מן הכאב לטובת ההומור ולהפך.

חבר לעט

2016

מוזרים ɪ – אנתולוגית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין

983166

האנתולוגיה "מוזרים ɪ" כוללת עשרים ושניים סיפורים, שנכתבו בשבע שפות במהלך כמאתים השנים האחרונות, ותורגמו לעברית על ידי ארבעה-עשר מתרגמים. כמה מן הסופרים קלאסים ואיקונים, כמו ה"ג ולס, צ'רלס דיקנס, וג'ק לונדון, אחרים מוכרים לקהל הקוראים הישראל במידה זו או אחרת, כמו סרחיו ביסיו, וכמה מהם מתורגמים לראשונה לעברית. אחד מן הסופרים הוא ככל הנראה דמות בדויה, שם עט של בורחס.

כל אחד מן הסיפורים מייצג פן שונה של ספרות הפנטזיה, האימה והמסתורין. את האימה הנובעת מהיותה מעוגנת במציאות מציג הסיפור הראשון, "אני עירום" מאת הסופר היפני יאסוטקה צוצוי. את השימוש הרה האסון בשלוש משאלות מספר "כף הקוף" מאת ויליאם ויימארק ג'ייקובס. באמיתותם של חלומות עוסק "מעשה בשניים שחלמו" מאת גוסטב וייל. "המרפסת" מאת פליסברטו ארננדס מטפל בכניעה לחרדה. "ג'יקינינקי" מאת לפקדיו הרן נטוע בעולם האמונות היפני. סיפורים אחרים סובבים סביב חיזוי העתיד, החוש השישי, שיבה מן המתים, האינקויזיציה, חילוף זהויות, ועוד.

הסוגות המיוצגות באנתולוגיה אינן הבחירה הטבעית בעבורי. עיקר הרתיעה שלי היא מסוגה המרוכזת בעצמה – אימה ומסתורין שמטרתם להפריח את נשמתו של הקורא, ותו לא. יחד עם זאת, כשהסוגה היא ה"איך" שמתלווה אליו "מה" משמעותי, הרתיעה מתעמעמת. כאלה הם הסיפורים באנתולוגיה. ברובם ככולם יש אותו משהו נוסף, ששלוב בסגנון ומעניק לו עומק: דמות שמעוררת הזדהות, אמירה מעניינת, רקע מרתק. כמה מן הסיפורים נועדו לא רק לבדר ולרתק, אלא גם להעביר מסר. הבולט שבהם הוא "הבובה" מאת ורנון לי (ילידת 1856), שבא להתריע מפני ההתיחסות לאשה כחפץ קישוטי.

מעניין לציין שרובם המוחלט של הסיפורים נכתבו על ידי גברים, ורק שניים על ידי נשים, שאחת מהן, ויולט פאג'ט, כתבה תחת שם עט גברי, ורנון לי.

מרבית הסיפורים באנתולוגיה נשאו חן בעיני. אהבתי במיוחד את "הנוסעים ברכבת הלילה" מאת רודולפו פוגוויל, סיפור ספק מציאותי ספק על טבעי, שסביב תופעת חיילי העיר השבים מן המלחמה, לאחר שהוכרזו כמתים, תופס יפה את ההווי המקומי של עיר קטנה השבה לשגרה.

ככל הנראה לא הייתי בוחרת לקרוא רומן מן הסוגה הזו, והאוסף איפשר לי להתוודע אל הסופרים במנות קטנות. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בבחירת הסיפורים, כדי לאפשר יצוג מגוון של סגנונות. מכיוון שנהניתי מן האנתולוגיה אני שמחה להמליץ עליה.

 

הסופרים שסיפוריהם נכללו בספר על פי סדר הופעתם: יאסוטקה צוצוי, הרברט ג’ורג’ ולס, ו”ו ג’ייקובס, רודולפו פוגוויל, צ’רלס דיקנס, האלווי הורן, גוסטב וייל, אוגוסט ויליה דה ליל־אדם, ריונוסוקה אקוטגווה, אורסיו קירוגה, פליסברטו ארננדס, ג’וזף תומס שרידן לה פאנו, פבלו קצ’אז’יאן, ורנון לי, ג’ק לונדון, ביביאנה קמאצ’ו, מריו דה סא־קרנירו, לפקדיו הרן, סאקי, הנס היינץ אוורס, סרחיו ביסיו, מריו לבררו

המתרגמים בסדר אלפביתי: אדם בלומנטל, יותם בנשלום, מתי בן יעקב, ליאור בצר, סוניה ברשילון, יהונתן דיין, ארז וולק, אירית ויינברג, רנה ורבין, יוסי טל, אמנון כץ, לאה מור, שהם סמיט, מיכל שלו

 

תשע נשמות

2016

מועדון המתאבדים / רוברט לואי סטיבנסון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed795d7a2d793d795d79f_d794d79ed7aad790d791d793d799d79d2

"מועדון המתאבדים" הוא קובץ הכולל שלושה סיפורים: "המעשה בצעיר ובעוגיות הקצפת", "המעשה ברופא ומזוודת הנסיעות הענקית", ו"הרפתקת הכרכרה הדו-אופנית". אמנם לכל סיפור עלילה נפרדת משלו, אך בין שלושתם מתקיים רצף סיפורי: בראשון נקלעים פלוריצל, נסיך בוהמיה, ועוזרו המסור קולונל ג'רלדין, אל מועדון המתאבדים, בשני הם מנהלים מרדף אחרי נשיא המועדון, ובאחרון המרדף מגיע לקצו.

הסיפורים ראו אור בעתונות ב-1877, וחמש שנים אחר-כך נכללו בכרך הראשון של "סיפורי אלף לילה ולילה החדשים" (New Arabian Nights). לסיפורים אכן יש כמה מאפיינים של אלף לילה ולילה. בדומה לשולטן ולווזיר הנאמן לו, המסתובבים מחופשים בשווקי ערב, הנסיך והקולונל עוטים זהויות שאולות, ויוצאים לשחר להרפתקאות ברחובות לונדון. ובדומה לסיפורי ערב, גם כאן נשמע קולו של מספר יחיד (המכונה "הסופר הערבי שלי"), המוליך את המאזינים מסיפור אחד למשנהו. במרוצת השנים מאז ראו אור, הסיפורים אומצו ועובדו פעמים רבות, ולמרות היותם מכתביו הראשונים של סטיבנסון, יש הרואים בהם את מיטב יצירתו, ואת מבשריה של אמנות הסיפור האנגלי הקצר. בעברית זהו תרגומם השלישי.

לא אכנס לפרטי העלילות, המופרכות למדי, בעיקר משום שבעיני הקסם של הסיפורים אינו בסיפור עצמו, אלא בפרטים הקטנים הנחבאים בו. הנה מספר דוגמאות.

סטיבנסון טומן בין המלים ביקורת על החברה בת זמנו:

עכשו […] אתה יכול להעריך את תענוגות החברה שלנו. אתה יכול לראות איך היא משלבת את ההתרגשות של שולחן משחקי מזל, דו-קרב וזירה רומאית. עובדי האלילים עשו חיל […], אבל נדרשה מדינה נוצרית כדי להגיע לקיצוניות הזאת, למיצוי הזה, לחריפות השלמה הזאת.

יש לסטיבנסון דרך עקיפה מעודנת להכפיש את גיבוריו במסווה של מחמאות:

קמצנותו היתה במידה רבה ענין של הרגל, ויושרו, שבלט מאוד בקרב בני חוגו, מקורו היה בראש וראשונה בחוסר בטחון ועלומים.

היו לו הרבה מידות רעות קטנות מן הסוג המכובד יותר, והאנינות לא מנעה אותו מלהתמסר להן בהרבה דרכים מפוקפקות למדי.

על אותו גיבור מפוקפק אומר הסופר הערבי בסוף הסיפור את הדברים הבאים, ומגניב באגביות ביקורת על הפוליטיקה האמריקאית:

אוסיף רק זאת שמר סקאדמור כבר החל לעלות בסולם התהילה הפוליטית, ולפי ידיעות אחרונות היה השריף של עיר הולדתו. 

ועוד עקיצה כלפי האמריקאים:

מוטב שיוציא מלבו תכף ומיד כל תקווה שיוכרז כנשיא ארצות הברית וישאיר אחריו פסל, בסגנון האמנותי הכי גרוע שבאפשר, לקשט בו את הקפיטול שבוושינגטון.

אני מחבבת מאוד אמירות על המודרנה, שנכתבו בימים הנראים לנו כעת מיושנים עד מאוד. הן מעניקות מעט פרופורציה ליוהרת הקידמה:

תקופת עזרי הנוחות עכשו […]. יש לנו עסקים בכל מיני מקומות ולכן הומצאו הרכבות. הרכבות הרחיקו אותנו שוב ושוב מידידינו, לכן הותקן הטלגרף כדי שנוכל לתקשר מהר ממרחקים גדולים.

הסיפורים שזורים הברקות מסוג זה ודומות להן, ובשלהן אני ממליצה על קריאת הקובץ.

פרק ראשון

The Suicide Club – Robert Louis Stevenson

עם עובד

2016 (1882)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין