בתוך אישון / סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי

סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי, סופר רוסי ממוצא פולני, כתב את יצירותיו בברית המועצות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. נסיונותיו להוציא את יצירותיו לאור נכשלו בשל מחסום הצנזורה, וכשהצליח לעבור אותו סבל מבעיות מימון. רק לקראת שלהי המאה העשרים, שנים רבות אחרי פטירתו ב-1950, נגאל מן השִכחה. שבעה מסיפוריו נכללים בספר זה.

קשה לאפיין את כתיבתו של קרז'יז'נובסקי. המילה סוריאליזם עולה על הדעת משום המרכיבים הפנטסטיים, המתנהלים ליד המציאות, שמובילים את העלילה. גם המונח פילוסופיה יתאים, שכן הסוריאליזם אינו משרת את הסיפוריות בלבד, אלא את הרעיונות שהסופר מבקש להביע. במבוא שכתבה אולגה סונקין, המתרגמת שהתמודדה בהצלחה עם אתגר מסובך, היא מציינת כי "השפה המפורקת של קרז‘יז‘נובסקי מפליאה לתאר עולם מפורק", והפירוק המורכב הזה מאפיין אף הוא את הסיפורים. כך, לדוגמא, באחד החביבים עלי, "האצבעות שנמלטו", מתפרקת ידו של פסנתרן בעיצומה של נגינה, ואצבעותיו יוצאות לשיטוט עצמאי. הן חוות את העולם באופן שונה מכפי שחווה אותן הפסנתרן, ובשובן אליו הוא כבר לא יהיה האדם שהיה. בסיפור שנתן לקובץ את שמו, "בתוך אישון", האיש הקטן שבאישון מקבל חיים משל עצמו, ומנהל עם אישונים אחרים שיחה מעמיקה על אהבה.

אודה שלא תמיד היה לי קל לרדת לעומק דעתו של הסופר. בכמה מן הסיפורים דליתי מתוך העלילה, המתפרקת ומורכבת תדיר, רעיונות מעוררי מחשבה, באחרים נדרשתי לקריאה חוזרת ואיטית כדי לעקוב אחרי חוט המחשבות. אבל בכל אחד מהם הערכתי את המקוריות ואת הכשרון לנטוע את ההתרחשויות הפנטסטיות בקרקע המציאות.

החביב עלי מכולם הוא "המרפק הלא נשוך". אדם עונה לסקר שנשלח אליו, ומצהיר ששאיפתו בחיים היא לנשוך לעצמו את המרפק. תמהונותו מנוצלת על ידי אנשי עסקים רודפי כסף, עיתונאים רודפי סנסציה, מדענים רודפי הכרה, וכמובן פוליטיקאים שמנכסים אותו לצרכיהם. חיש קל הוא הופך לסלבריטי, מבלי שאיש יתעניין בו באמת, אפילו שמו אינו מוזכר, רק חריגותו מעניינת את הבריות ומנוצלת לטובתם. הסיפור, שנכתב ב-1935, נותר רענן ורלוונטי, חוצה תרבויות וזמנים, וכמוהו גם הסיפורים האחרים בספר.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה טליה בר.

מומלץ בהחלט.

в зрачке – избранные рассказы – Сигизму́нд Домини́кович Кржижано́вский

אפרסמון

2023 (1922 – 1935)

תרגום מרוסית: אולגה סונקין

גלגול בפארק אווניו / נתן אנגלנדר

"גלגול בפארק אווניו", ספרו הראשון של נתן אנגלנדר, הוא קובץ בן תשעה סיפורים, העוסקים מזויות שונות בגורל היהודי. בין הדמויות והארועים נמצא עשרים ושבעה סופרים יידיים שנגזר עליהם מוות בהוראתו הקפריזית של סטלין; קבוצת יהודים מחלם שבהנהגת אחד מחכמי העיר חומקת מרכבות המוות דווקא משום נטייתו להחמיר; רב שמתאמץ להשכין שלום בית בין אשה לבעלה המאושפז תכופות בבית חולים פסיכיאטרי, עד שהתמודדות אישית עם קרוב חולה נכפית עליו; יוצרת פיאות דתית אובססיבית להשיב לעצמה את תפארת ראשה; נוצרי שמתגלגל ברגע מפתיע אחד להיות יהודי; רב שנאלץ להפרד מתלמודו למשך חודש בשנה כדי להתפרנס כסנטה קלאוס; אשה שתעשה הכל כדי להשתחרר מעגינותה; גבר שאשתו מאסה בו, היוצא בעצת הרב למצוא לו זונה; וצעיר יהודי-אמריקאי, בן דמותו של הסופר, השוהה בירושלים מוכת האוטובוסים המתפוצצים.

את הספר קראתי לראשונה סמוך להוצאתו לאור בעברית, והתרשמתי עמוקות. הזכרתי אותו בהתפעמות כשכתבתי על "המשרד למקרים מיוחדים" המיוחד, ושוב אחרי שקראתי את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שנראה לי צל חיוור שלו. כעת, בקריאה חוזרת למעלה מעשרים שנה אחרי הראשונה, לא מצאתי בו את מה שהפעים אותי. הוא נראה לי יותר מדי אוֹבֶּר-חוּכֶעם, כזה ששם דגש חזק על הטכניקה, על ההתחכמות, ופחות על התוכן. קשה לשחזר לאחור, אבל אני מניחה שבזמנו הוא היה בעיני חדשני, שונה, ומאז נכתבו עוד סיפורים כאלו, כולל סיפוריו שלו, סיפורים שהכלי העיקרי שלהם הוא אירוניה המכסה על סבל, כך שהחידוש פג. הכשרון של אנגלנדר ללכוד דקויות, ליצור דרמה, לאפיין דמויות, אינו מוטל בספק, והתרגום של יערית טאובר בן-יעקב נאה וזורם, אבל נותרתי עם טעם תפל מעט בשל היעדר אמירה משמעותית שתשאר איתי.

אסכם בהמלצה מסויגת.

For the Relief of Unbearable Urges – Nathan Englander

עם עובד

2003 (1999)

תרגום מאנגלית: יערית טאובר בן-יעקב

המפתח לשער הגדול / הינקו גוטליב

כשבני הזוג רוז'ה והינקו גוטליב עלו לארץ-ישראל ב-1945, הם היו למודי סבל. אחרי חיים מלאי הצלחה כמשפטן וכמנהיג קהילה, עולמם התהפך עם כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית. הם חוו מאסר, עינויים, שכול (שני בניהם שהצטרפו לפרטיזנים נהרגו), אובדן כל רכושם, נדודים ופעילות בשורות הפרטיזנים. גורלם לא שפר עליהם בארץ, והם התפרנסו בדוחק מחיזור על פתחי בתים וחנויות כדי למכור מוצרי מאפה שהוכנו בביתם. בלילות ישב הינקו גוטליב וכתב, ניסה לשחזר יצירות משלו שכתב היד שלהן אבד בסערה, ויצר חדשות. ב-1948, בהיותו בן ששים ושתים, נפטר מסרטן.

"המפתח לשער הגדול" היה אחת מן היצירות שנכתבו במחנה מעצר ואבדו. ב-1947 תורגמה לאנגלית, וב-1950 לעברית. המספר הוא אסיר בכלא נאצי, החולק תא עם רב יווני, הדבק במצוות, ועם משפטן חששן וחיישן. אל התא מצטרף יום אחד דוב טרנופולסקי, יהודי ורשאי. טרנופולסקי, טיפוס גאה שאינו מתכופף בפני איש, המציא מדחס המכווץ את המרחב. בזכות המצאתו הוא מצליח לשלוף יש מאין סיגריות, מזון כיד המלך, רדיו, פסנתר, ואפילו את ביתו שלו. הסיפור נע בין אלמנטים מד"ביים משעשעים לתיאור מציאות הכלא המרירה, האבסורדית, הקשה, על ההשפלה והכאב והרעב הכרוכים בה, אך הוא מכוון כולו אל ההיבטים הפילוסופיים בתפיסת עולמו של טרנופולסקי הפלאי. בין שאר שיחות מעניינות שמנהלים האסירים, הם מדברים על נקמה ועל הריגת מענייהם:

"אילו רצחתי את וייקסלבראון, במה הייתי טוב ממנו? במה הייתי שונה מן הגרמני שירה מתותחו ברגע שהיה סבור שטווחו עולה על טווח כל ירי התותחים, שהיה משוכנע שהפלדה שלו קשה מכל פלדה אחר, וחרב חדה מכל החרבות?"

הרב התקומם: "ודעתך שאתה חייב להיות טוב מן הגרמני? טוב מאותו גרמני שרצח את אחיך, שדד את אביך, אנס את אחותך, השפיל אותך, ירק בפניך והתעלל בך? וכי עלינו להשיב על מחנות ריכוז בגני ילדים, ועל פצצות הגרמנים במרססי בושם?"

"[…] רצוני להיות טוב יותר משום שאני מבקש לשמור על כוחי ועוצמתי. העוצמה היא סם משכר, משכר מן חשיש והרואין, ואני לא רוצה להשתכר בה ולגמור בשגעון […] רצוני לרסן את עצמי ולשמור על חוסני"

וכך רואה טרנופולסקי את העתיד:

"בימי קדם ביקשו בעלי השררה להחזיק בשלטון בשוותם לו מוצא אלוהי […] הטכניקה התקדמה, ועכשו אפשר לוותר על תחליפים. מכונת יריה זולה מהגמון, גם צייתנית ויעילה ממנו.

אלא שיש גם מכונת יריה מעל למכונות יריה, ומעל לכל מכונות היריה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מורשה! […] אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו […] דיו לעולם שייוודע שאינני מבקש לא הכרה ולא כבוד, שאינני רוצה לא לפקוד ולא לנהוג, ורק דבר אחד לא אוכל לשאת: שרירות לב, אלימות ורודנות. אם ייוודע דבר זה, ואני אשקוד שאמנם ייוודע, יסתדרו כל היחסים בין בני אדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם. כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כך מתמידה שאיפתו לחזור אל החוק.

להתקדם עקב בצד אגודל המעלה הקידמה המשתפע ברוך – זה הכל"

יחד עם יצירה מרכזית זו נכללים בספר שלושה סיפורים קצרים, עצובים, חדים, שאף הם עוסקים בגורל היהודים. ב"השטן הצולע בברלין" מראה השטן ליהודי את גורל אחיו. "רשות ישיבה" מתרחש בעת בריאת אדם וחווה. אחד המלאכים מביע ספק ביכולתם לאכלס את מרחבי כדור הארץ, ובתגובה אלוהים מקרין סרט צופה עתידות, ובו ליהודי קטן אחד אין שום מקום שחפץ בו ושמאפשר לו לשבת בו בנחת. "בובה חנה" הוא אולי הצורב מכולם. בובה שנלקחה מילדה יהודיה שנרצחה נמסרת לידיה של ילדה אחרת, שמשפחתה השתכנה בבית המשפחה העזוב.

בארבעים שנות כתיבה יצר הינקו גוטליב מחזות, סיפורים ושירים, ואף עסק בתרגום. בסיפורים שבקובץ זה הצליח להמחיש את העוול, את הכאב ואת האבסורד באמצעות אירוניה, השתעשעות עצובה, ובכתיבה סיפורית מדויקת וחודרת אל עיקרם של הדברים. ראוי מאוד להקרא ולהזכר.

להרחבה, מאמר מאת דינה קטן בן-ציון אודות הסופר ויצירתו ב"יקום תרבות".

Ključ od velikih vrata – Хинко Готлиб

ספרית תרמיל

1987

תרגום מסרבית-קרואטית: צבי רותם

האצבעות על הגבעה / איתן דרור-פריאר

שלוש משפחות מפורקות, כל אחת מהן אומללה בדרכה, מאכלסות את שלוש הנובלות שבספר. כל אחת מהנובלות מסופרת מנקודת המבט של בן המשפחה, שכילד חווה את התפוררותה, וכמבוגר נותר באופן כזה או אחר מצולק.

את הנובלה הראשונה, "האצבעות על הגבעה", מספר בנו של פגוע הלם קרב, שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו אלא גם את חברו הטוב. הסיוטים שמהם הוא סובל וחוסר יכולתו להתנתק מזכרון חברו, גרמו לאשתו להסתלק הרחק, אל מעבר לים, יחד עם שלושת ילדיהם.

"העונש של חנוך" הוא סיפור השפעתה של בגידת הבעל על חיי המשפחה. אשתו קבלה את הסבריו שמדובר היה במעידה חד פעמית, ובחרה להשאר אתו, אך בפועל לא חדלה להעניש אותו, וגם את עצמה. שני בניהם שילמו אף הם את המחיר.

את "כיכר היונים" מספר גבר, בנם של אשה שהשתגעה ושל גבר סנילי, שאיבד, כך נראה, את היכולת ליצור קשר בר קיימא עם בני אדם אחרים, והוא בוחר בפתרון קיצוני.

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הסופר קושר ביניהן בעדינות באמצעות מתן שמות זהים לדמויות שונות בנובלות. ה"טריק" הזה, יחד עם הדמיון שבאופי העלילות, מגבשים את היצירות הנפרדות ליצירה מאוגדת.

כל אחת מן הנובלות יכלה להוות בסיס לספר עלילתי רחב יריעה. איתן דרור-פריאר מפגין בספר הביכורים שלו את כשרון הצמצום וההתמקדות. הוא לוכד רגשות עזים בתיאורים דקים ומדויקים, בורא עולמות שלמים מקרעי תמונות, ובאופן מוצדק זכה בפרס ספיר לספר ביכורים. נהניתי לקרוא את הספר, ונהניתי אף יותר מזה שבא אחריו, "ומי גר במגדל".

נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2015

סיפורי אהבה / אמיל זולא

שלושה סיפורים על אהבה פרי עטו של אמיל זולא נכללים בקובץ ישן זה של ספרית תרמיל הזכורה לטוב. שני הראשונים תורגמו על ידי יוסף כרוסט, השלישי על ידי יעקב בן-ציון.

"למען ליל אהבה" הוא סיפורו של צעיר בודד שמתאהב בשכנתו, שאותה הוא מכיר רק מצפיה בחלונה. מה יהיה מוכן לעשות אם תינתן לו ההזדמנות לממש את אהבתו? גיבורת "סמי אהבה" היא אשה צעירה הנשואה לגבר שגילו כפול משלה. בשל גילו וחוסר יכולתו להעניק לה ילד, ומכיוון שנראה שאין ביניהם שום דבר משותף, היא נמשכת לגבר אחר. ב"ההתקפה על הטחנה" מגיעה המלחמה בין הפרוסים לצרפתים אל סף ביתם של צעירים ביום בו הם אמורים להנשא.

אמיל זולא מיטיב לתאר את דמויותיו, את כאבן, את חריגותן ואת כמיהתן לאהבה, ומשלב בחוכמה וברגישות תיאורי טבע ונסיבות היוצרים אוירה מובחנת ומדויקת. סיפוריו וספריו מומלצים תמיד.

לעומת זאת, התרגום לוקה בחסר. לא מבחינת השפה, שהיא נאה וקריאה למרות היותה פה ושם מיושנת. הבעיה היא בהשמטות שמשום מה הרשו לעצמם מתרגמים בעבר. את הסיפור הראשון קראתי לפני מספר שנים בקובץ "חמישיה צרפתית" תחת השם "בעבור לילה אחד של אהבה" בתרגומה של אחינעם ברגר. הנה דוגמא להשוואה משני התרגומים.

תרגומה של אחינעם ברגר: "הגבר הצעיר איבד את אביו ואת אמו כשהיה רך בשנים. לפנים היו בני מישו משפחה של רצענים מאלוּאֶה שבקרבת העיירה מאנט. כשמתו הוריו שלח אחד הדודים את הילד לפנימיה. אחר כך עזב גם הדוד את העולם, וזה חמש שנים מועסק ז'וליאן במשרה צנועה כמעתיק במשרד הדואר של פ.".

תרגומו של יוסף כרוסט: "הצעיר נתייתם מאביו ואמו בעודו ילד. אחד מדודיו שלח אותו לפנימיה. אחר כך מת הדוד וז'יליין מילא תפקיד של פקיד במשרד הדואר במשך חמש השנים האחרונות".

למרות ההשמטות – מומלץ.

ספרית תרמיל

1973

Pour Une Nuit d’Amour (1883)

Les coquillages de Monsieur Chabre (1984)

l'attaque du moulin (1892)

אובססיה זה שם של בושם / אריאל להמן

קובץ הסיפורים "אובססיה הוא שם של בושם" קרוי על שם אחד מסיפוריו. סטודנטית הופכת אובססיבית למרצה שלה, בוראת בראשה קשר ביניהם שאינו קיים במציאות, ומגיבה בעלבון כשהוא משמיע את המילה "אובססיה". הוא מנסה להסביר לה כי "את צריכה להבין, זה משהו שהבאת אתך, הכל כאן בא ממך. זה לא אני, אני מקרי, זה היה יכול להיות גם מישהו אחר", ומשפט זה כוחו יפה גם לסיפורים האחרים, שכל אחד מהם מוּנָע מִדבֵקוּת באדם, במנהג, בזכרון, ומתרחש רובו ככולו בראשן של הדמויות.

בין העלילות נמצא גבר שמניח לעצמו להתגלגל אל קשר עם אשה שאינה בת-זוגו, כובסת שמחטטת בחייה של בחורה שמוסרת לה פריטים אינטימיים לניקוי, ילדה שחיה בצל הזוהר של אחותה הבכורה, אשה שמתקשה להחליט אם לשמור על ההריון, שחקנית מתחילה שמתלבטת כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לקבל תפקיד, בחור שקונה זר פרחים כדי לממש התאהבות חסרת סיכוי, ועוד. למרות המוטיבים המשותפים לסיפורים, אין האחד דומה למשנהו, לא בתכנים ולא בסגנון. בין יוצאי הדופן בסגנונם אזכיר את "תיעוד ליל סדר במשפחה יהודית ממוצא איטלקי, ירושלים 1993", שמתאר בסגנון דיווחי, ובאופן מדויק להפליא, את התנהלותו של ליל הסדר במשפחת הכותב, ארוע שאיש אינו נהנה ממנו, אבל כולם דבקים בו. "אני לא יודע מה יש בו בליל-הסדר הזה. מלכודת, אבן-שואבת, קצת משניהם. אני לא יודע מה זה", הוא חורג מן הדיווח אל הזוית האישית. אזכיר גם את "קורות חיים", המפרק את המסמך היבש והתמציתי לסיפור החיים שמאחוריו, שסובב בעיקר סביב קשר שהתפרק.

אריאל להמן היא פסיכולוגית שניחנה ביכולת להתבונן אל ליבתם של גיבוריה, ובכשרון לתאר את שהיא רואה שם. קראתי את הספר לראשונה כשראה אור ב-1999, והתרשמתי מאוד. בקריאה חוזרת הוא מרשים לא פחות.

מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

1999

תספרי על אנחנו / ענת גביש

ענת גביש, גננת של בני שנתים וחצי – שלוש במעלה צביה, מספרת באהבה גדולה על חוויותיה בגן ועל תפיסת העולם המנחה אותה ואת חברותיה. חלק מן הסיפורים מסופרים מנקודת מבט של צופה חיצונית, המתבוננת בדינמיקה שבין הילדים לבין עצמם, ואחרים מנקודת מבט של מחנכת, שמעסיקה את הילדים, מפעילה אותם ומופעלת על ידם.

מעניין לציין שאת ילדיה שלה בחרה לחנך בחינוך ביתי, ויצאה בשצף קצף כנגד הגן הממוסד. היא אינה חוזרת בה מן הדברים שאמרה בעבר, אבל, כפי שהיא מעידה, המוסד בו זכתה לעבוד שונה. דרך האנקדוטות המלבבות שבספר היא פורשת את הגישה שהיא מיישמת, שאפשר לסכמה בפשטות באמצעות הציטוט הזה: "פעוטות וילדים שיתייחסו אליהם טוב מאוד, יצליחו, כנראה, להיות אנשים שמחים יותר, שלמים יותר, בריאים יותר בנפשם, וכאלה שיבנו חברה טובה, חזקה ומיטיבה, ויעשו זאת ללא פחד". אני איני סבורה שילדים הם מבוגרים שטרם התקלקלו, ולכן ניתן לעצבם כרצוננו, אבל הזדהיתי מאוד עם הגישה המכבדת כלפיהם, ועם תחושת השליחות שלפיה ניתן לכוון ילדים להפוך לאנשים חיוביים באמצעות הקשבה אמיתית ומתן רשות דיבור והבעה.

גננות, מחנכים והורים ימצאו כאן, לצד סיפורים מהנים, גם עצות מועילות כיצד לנטרל עימותים, לזהות מה באמת עומד מאחורי כעס קפריזי, לעורר סקרנות ולרתק. "תספרי על אנחנו" אינו ספר הדרכה, אבל אפשר לשאוב ממנו טיפים, כמו "את רוצה שהם יידעו משהו, תעשי אותו. אל תשגעי את כולם בניסיונות לחנך אף אחד. פשוט תעשי. בין כה וכה, מה שאת עושה זה מה שהם באמת רואים". ומי שאינו, או שכבר אינו, נמצא במגע עם פעוטות, ייהנה גם הוא מן ההתבוננות המעניינת בעולמם.

ההיקסמות של ענת גביש מן הילדים מדבקת, והספר מומלץ.

פטל

2022

רומן בכתובים / קובי אריאלי

שמונה הסיפורים שב"רומן בכתובים" שואבים את השראתם מדמויות ומארועים המתוארים בתנ"ך. בשפה עכשווית, בנוף ימינו, קובי אריאלי רוקם עלילות העומדות בזכות עצמן, אך ה"ההתכתבות" שלהן עם המקורות מעניקה להן נופך מיוחד.

נמצא כאן, לדוגמא, את אברם, ניצול שואה, שעל פי בקשת אשתו שורקע רוכש עבור שניהם את חלקת הקבר הסמוכה לזו של בנם צחי, שנפטר ממחלה. עפרון החתי מתגלגל כאן לעפרוני, איש חברה קדישא. נמצא גם את אחיה של דיני, שמתכנן מזימה להפטר מן הבחור הבלתי רצוי למשפחתה. יונה של אריאלי הוא בעל טור עיתונאי, שמנסה להמלט ממשימה שהוטלה עליו, וסופו שיקיים אותה במלואה. אסתר היא דסי, צעירה יהודיה-אמריקאית שאינה הולכת בדרכה של משפחתה החב"דית. ועוד.

החביב עלי מכולם הוא הקצר מביניהם, "מיכל". מיכל היא בתו של שאול, שחקן תיאטרון מיתולוגי, ואשתו של דודי, שחקן אף הוא, שזכה בפרס על תפקיד בהצגת ילדים. הסיפור מנוסח כמונולוג שנושא דודי באוזני אשתו המזלזלת בהישג שלו. "למה צחקה מיכל?", שאלו הגששים, ושואל גם דודי, שהודף את תחושת העליונות שלה.

באחרית דבר, וגם ב"נאום נובל" על דש הספר, מתייחס הסופר לפער שבין שומרי החומות, המנשקים את התנ"ך בעודו סגור, ובין החילוניים שדוחים אותו משום שאינם מכירים אותו כלל. הוא עצמו בוחר לאמץ אותו כמכלול אמוני והיסטורי וספרותי, ואין האחד סותר את חבריו.

האיור שעל הכריכה לקוח מתנ"ך ליסבון מם המאה החמש-עשרה.

הסיפורים כתובים היטב, חלקם כואבים חלקם הומוריסטיים, והם נעימים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2011

סוסים על כביש גהה / סביון ליברכט

שש נשים מעורערות וגבר מעורער אחד עומדים במרכזם של סיפורי "סוסים על כביש גהה". בכולם, למעט באחד, ארוע יחיד מניע את העלילה, מעורר שדים מן העבר, ומחריד ממקומם דעות קדומות וסטראוטיפים שבנסיבות אחרות היו נשארים לרחוש מתחת לפני השטח.

בסיפור ששמו כשם הספר, מות אביהם של שני אחים מחזיר לארץ אחד מהם, שנים אחרי שעזב, או הועזב לאחר שנדבק בשגעונותיה של חברתו, שכעת נשואה לאחיו. האשה, שמצבה הנפשי מעולם לא היה מזהיר, נסחפת שוב אל מערבולת רגשותיה כלפיו, ושגעונה מאיים לפורר את המשפחה בשנית. ב"כריתה" נחרדת ניצולת שואה לגלות פתק שנמסר לנכדתה, בו דווח להוריה כי נמצאו כינים בשערותיה. הכינים של המחנות רוחשים ובוחשים בזכרונותיה ובפחדיה, והיא משליכה מהם על הילדה. "בדרך לסידר ביטי" הוא סיפור מכמיר לב על אשה שחשה מעורערת ורדופה, כשבעלה ובנה שמים אותה ללעג ולקלס במהלך טיול משותף בחו"ל. נקמתה מעודנת אך פוגענית. אלמנת מלחמה צעירה סובלת במשך שנים מניכור מצד משפחת בעלה ב"כתוב באבן", אך מתעקשת להצטרף אל נשות המשפחה בכל יום זכרון עד שמתברר לה פשר היחס כלפיה. שיאו של "סוניה מוסקט" בתקופת מלחמת העולם השניה, כשאשה שולחת את בתה אל בית אחותה, בתקווה להציל אותה מן הגרמנים שפלשו לאזור מגוריה, אך שורשיו שנים רבות קודם לכן בדחיה שדחתה המשפחה את האשה, שמצאה לעצמה מפלט בחיים כפריים עם בן זוג נוצרי. "דשאים סגולים" אף הוא צובט לב, ובמרכזו אשה חרדית שהורחקה מקהילתה, מבעלה ומבתה על לא עוול בכפה. הסיפור האחרון, "אושר", שונה גם משום שהדמות הראשית היא של גבר – משותק ומוכה הלם בעקבות ארוע צבאי – וגם משום שלמרות מצבו הוא בסופו של דבר מעורר בוז, והחמלה מופנית אל סובביו שסובלים מתוצאות מצבו.

כמו בספריה המאוחרים יותר, דוגמת "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"נשים מתוך קטלוג", סביון ליברכט מיטיבה למקד את סיפוריה במתרחש בנפש גיבוריה. גם אם לפעמים משוך על הסיפורים דוק הזוי משהו, כמו ב"סוסים על כביש גהה" וב"כתוב באבן", הם עדיין ניצבים עם שתי רגליים על קרקע המציאות, וקל להזדהות עם הדמויות ולחוש כלפיהן אמפתיה. למרות שאין קשר עלילתי בין הסיפורים, הקווים המשותפים מקנים לספר תחושה של גיבוש ומיקוד שמוסיפים, לטעמי, לאיכותו.

מומלץ.

ספרית פועלים

1988

מסיפורי היום השני / אהרן מגד

שלושת הסיפורים המרכיבים את "מסיפורי היום השני" ראו אור לראשונה בשנים 1955-6, וקובצו עשור אחר-כך בנוסח חדש.

"גשם נדבות", הארוך מבין השלושה, מכנס יחדיו שבעה אנשים זרים לנסיעה לילת משותפת במונית מבאר-שבע לתל-אביב. כששלולית שנגרמה בשל גשם שוטף משתקת את המנוע, הם מגששים לעצמם דרך בכבישים בוציים, ומתארכים בישוב עולים. "מעשה בלתי רגיל" מתאר החלטה ספונטנית של גבר, ששקע בשגרת עבודה ומשפחה, להצטרף למסיבה עם חברים מן העבר מבלי להודיע לאשתו, שמא תטיל וטו. השעות הספורות שתוכננו לבילוי הופכות ליממה, כולל מעשים שהוא מתחרט עליהם תוך כדי עשייתם. "יד ושם" הוא סיפור קורע לב אודות מאבק על מתן שם לתינוק. מצד אחד ניצב סבה של היולדת, שמבקש להנציח את נכדו שנרצח בשואה. מן הצד השני ניצבים הנכדה ובן זוגה, שמבקשים לתת לבנם שם ישראלי ולא שם גלותי.

אהרן מגד אהוב עלי במיוחד בשל יכולתו לספר סיפורים משמעותיים באמצעות אנשים אפורים וארועים שגרתיים. "גשם נדבות" ניצב על קו התפר שבין האידיאולוגיה של הקמת המדינה לתחושה שכל אדם לעצמו וזוכה מי שיודע לנצל הזדמנויות, כי "מגיע לי". הוא גם מאיר בחמלה את מצבם של עולי צפון אפריקה, שנשלחו אל הנגב בתנאים לא תנאים, כדי שיבנו לעצמם איכשהו פרנסה ורווחה. בתוך סיפור קצר מגד מצליח לאפיין במדויק כל אחת מן הדמויות הרבות, כולל הדינמיקה שביניהן. "מעשה בלתי רגיל" נע גם הוא בין הנוסטלגיה של ההגנה והעצמאות לשגרה המסעירה פחות, ומספר על הקושי להשלים עם אורח החיים החדש. "יד ושם" סובב סביב שאלת השורשים. האם סירובם של ההורים להנציח את הנכד המת בשמו של בנם פירושו שהילד יגדל ללא עבר, ללא אבות קדומים וללא קשר למשפחה שהיתה ואבדה?

מגד חביב עלי גם בשל סגנונו. לשונו, בעיקר באותן שנים בהן נכתבו הסיפורים, היא תערובת של שפה עדכנית עם מלים גבוהות ונאות, ועם המצאות שנראה שהוא ממציא תוך כדי כתיבה כדי לדייק בתיאוריו. מן המלים שבספר זה התחבבה עלי "טפלילית", הֶלחם של טף עם לילית, הווה אומר "שמרטפית", זו שמוזמנת להשגיח על הטף בלילה.

הנה אחד מן התיאורים היפים בסיפור הראשון: "המכונית החליקה על פני הכביש, שהיה רחוץ עוד מגשמי היום, ופנסיה המישוּ את האפילה הלוך ודחה לפניהם, והיו מריצים לצדדים צללים ארוכים עד אין סוף של עמודי טלפון, גבעות ותלוליות, שנסוגו בקשתות רחבות מאוד לאחור; ואילו מעבר לתחום זה שררה חשיכה מוחלטת, מעובּה, ללא סימן של שמיים וארץ. בראשונה נתתי דעתי על הדרך, להבחין, על פי ציוּנים שאני שומר בזכרוני, היכן אנו עוברים, אך עד-מהרה נואשתי מכך. אותה חשכת-לילה היתה פּרוּשׂה על הכל, ואותם צללים ניסוֹטו לאחור, עד כי דומה היה שהעולם הולך-סובב סביבנו במעגל, חזור וסבוב וחזור. המהמורות שבכביש נדמו כשקעים עמוקים, והגבשושיות כּתּילים גבוהים, ומשונה היה שהמכונית אצה על פני כל אלה ללא תקלה".

את הסיפורים הורדתי מפרויקט בן-יהודה, תיבת האוצרות הבלתי נדלית.

ספרית תרמיל

1965