הפיל נעלם / הרוקי מורקמי

"הפיל נעלם" הוא קובץ המכיל שבעה-עשר סיפורים מאת הרוקי מורקמי, שנכתבו בין השנים 1980 ו-1991. אחד מהם, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי" הפך מאוחר יותר לפרק הראשון בספרו "קורות הציפור המיכנית". הסיפורים בתרגומם של רינה וגדעון ברוך ראו אור בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד, ושלוש-עשרה שנים אחר-כך באותו תרגום במהדורה זו. 

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך קריאתם ברצף יוצרת רושם מעורפל של מספר יחיד. ברובם של הסיפורים נמצאת דמות מרכזית של גבר בשנות השלושים לחייו, מנותק מאורח חיים "שגרתי", קצת מתקשה להתנתק מן החופש ומן הריחוף של מנטליות גיל העשרה, נצמד לפרטים (לעולם לא יאמר שמשהו ארע בשעה 6:00, אלא ידייק ויאמר ב-6:13), מושפע ממוזיקה, מתנער מזוגיות גם כשהוא מצוי במערכת זוגית מחייבת, מתבונן קשוב במראות שסביבו. מורקמי עצמו מסייע לתחושת הרצף כשהוא שותל פרטים חוזרים בכמה סיפורים. כך, לדוגמא, נובורו וטנבה הוא שמו של החתול בסיפור הראשון, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי", וגם של השומר בסיפור האחרון, "הפיל נעלם".

מרבית הסיפורים כתובים בסגנונו המוכר של מורקמי, שזורים אלמנטים פנטסטיים, שלא לומר הזויים. אני מניחה שמסתתרת בהם כוונה ומשמעות – בערך של הספר בויקיפדיה מצאתי הצעות פרשנות לשלושה מן הסיפורים – אבל, כמו שקרה לי במפגשים אחרים עם יצירותיו של הסופר, התייגעתי חלק ניכר מן הזמן. יחד עם זאת, סיפורים אחדים נשאו מאוד חן בעיני, בזכות סגנונם הסיפורי או בשל האופן בו העבירו מסר. "השתיקה" הוא אחד מן הסיפורים הללו, ובו באמצעות האזנה לסיפורו של גבר הנזכר בארוע מנערותו, מורקמי מצביע על היסחפותו העדרית של ההמון אחרי השמצות ללא בדיקה: "מה שבאמת מפחיד אותי זה באיזו קלות, באיזה חוסר ביקורת, אנשים מוכנים להאמין לזיבולים שטינופת כמו אאוקי מספק להם […] ובקבוצה הזאת אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הם טועים […] הם המפלצות האמיתיות". נהניתי לקרוא על מערכת היחסים בין המספר לאחותו ב"ענין משפחתי", ולקבל הצצה אל אורחותיה של משפחה יפנית. "חלון" נגע ללבי בבדידות שהוא מתאר באמצעות סיפורו של אדם שעבד בעבר כ"חבר לעט", ובמסגרת תפקידו לימד כותבים אנונימיים כיצד לכתוב מכתבים שירתקו את הנמענים. אהבתי גם את "ספינה איטית לסין", שאולי מספר על היחסים בין יפן לסין דרך מפגשים פרטיים של המספר עם סינים במהלך חייו.

אוהדי מורקמי ייהנו מהספר, אחרים עשויים למצוא בו סיפורים לטעמם.

אסיים בציטוט מתוך "הדשא האחרון": הזכרון דומה לסִפרות; או שמא הספרות היא שדומה לזכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו.

The Elephant Vanishes – Haruki Murakami

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (1993)

תרגום מאנגלית: רינה וגדעון ברוך

בצל גבירתנו / נורית זרחי

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013

אדון הלילה / לאה שדה

כשאני מנסה למצוא את הניסוח שיביע את התרשמותי מן הסיפורים שב"אדון הלילה" עולה במוחי המילה "קפסולה". בדומה לכמוסה תרופתית או לדרגון של ספייסאקס, שהן קפסולות ארוזות בהידוק המכילות את כל הנחוץ להן ביעילות נקיה ומדויקת, כך גם הסיפורים בספר. כל אחד מהם בנוי בַּמינון המאוזן היטב הדרוש לבריאת העולם שהוא יוצר. השימוש במונחים "יעילות" ו"דיוק" עלול להעלות על הדעת משהו קר ומחושב, אבל בהקשר של הספר הזה הם חיים בשלום יחד עם היכולת להציג דמויות הנכנסות אל הלב ועלילות שקל מאוד למצוא אִתן נקודות חיבור. אם כל זה נשמע קצת מעורפל, אוסיף דברים שכתבה דפנה שחורי, עורכת הספר, על הסיפורים שבו: "סיפור קצר כדי ש'יצדיק את קיומו', חשוב שישמור לכל אורכו על הידוק רעיוני ולשוני. לא 'ירדם בשמירה' ולא ירשה לעצמו, גם לא לרגע אחד, 'לנמנם על שטחים מתים'. סיפור קצר טוב מחזיק את הקוראים דרוכים, גם אם לכאורה אין סיבה. בסיפור קצר טוב משהו מסתורי שטמון בו משאיר אותנו פקוחי עיניים. תמיד מוכנים לקראת הבלתי צפוי שממתין מעבר לעיקול כמו נסיעה בחושך". סיפורי "אדון הלילה" הם כאלה.

חמישה-עשר הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, רובם על ידי נשים. בניגוד לכנות החשופה של המספרות, המודעות העצמית שלהן לקויה. אולי המשותף למרבית הסיפורים הוא קיומה של נקודה עיוורת כלשהי. בסיפור הראשון, לדוגמא, שכותרתו "מקסי", המספרת היא אשה גבוהה, מכוערת, לפחות בעיני עצמה, הסובלת מחרדה חברתית קשה. כדי להמחיש את תחושתה שמאז ומעולם היא מעוררת דחיה, היא מספרת כבדרך-אגב: "אמא שלי היתה אומרת לי, "דקלה, כשאלוהים חילק גובה לא היית צריכה להדחף. מספיק חטפת". היא היתה מסרקת אותי עם שביל בצד שמאל, ככה שהשיער הארוך יוכל לכסות חלק מהפנים שלי. שלא יראו הכל בבת אחת". אין לה שמץ של מושג שההתיחסות הזו של אמה היא שמן הסתם גרמה לה להגיש דוחה ודחויה מלכתחילה.

הורות מרעילה נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. אולי הבולט שבהם הוא "חלב חמוץ", מונולוג של אשה מזדקנת, שבתה המנותקת חידשה אתה קשר אחרי מותו של האב. האשה מלאה טרוניות כרימון, אפילו כשהיא מתארת את העוול שגרמה לבתה, ושבשלו ובשל האגוצנטריות שלה עצמה נגרם הנתק מלכתחילה.

מרבית גיבורי הסיפורים שרוטים באופן כלשהו, מתקשים להשתלב ושוגים בהבנת הסובבים אותם. תלמידת נהיגה שבטוחה שבינה ובין המורה מתקיים קשר אהבה, גבר שמבלבל בין יחס מקצועי של מעסה ליחס אישי, ואחר שלוקה כהגדרת בת-זוגו בחוסר חוש בִּרְבּוּר. "זה חוש מיוחד שאתו אתה מברבר לאחרים במוח ונותן להם לברבר בשלך. זה חוש שמוליד לך קשרים חברתיים".

גם לזיקנה ולפרישה לגמלאות יש נוכחות משמעותית בסיפורים. אשה מחפשת אצל קוראת בקפה את עתידה כשפרשה אחרי שלושים שנות עבודה; נשים זקנות סובלות מבלבול ומחוסר אונים כשהן נאלצות להתאשפז בבית חולים; אשה מזדקנת, שאינה מרוצה מן הקשר עם בנה ומן האופן שבו התגלגלו חייו, מוצאת בשליח הפיצה "בן חילופי".

ופה ושם, בין השרוטים והשוגים, מבליחות דמויות שמתנערות מן השגרה הרעה שבה שקעו ומעזות ליצור שינוי, גם אם בקנה מידה קטן. כזו היא גיבורת "טריקת דלת", הנשואה לגבר תלותי, שנוהג לעזוב מדי פעם, מן הסתם כדי לשאוב תשומת לב. לראשונה בחייה היא אינה משחקת את תפקיד המתחננת והמפצירה והמבטיחה להשתנות כשהוא שוב קם ועוזב, ודי מתחשק להריע לה.

סיפור טוב מצליח ליצור קשר בין הקורא לדמויות, גם אם חוויותיהם שונות, וגם אם בין המציאות של הקורא למציאות של הדמות אין נקודות השקה. לאה שדה, בספר ראשון החף לחלוטין מבוסריות של ביכורים, יוצרת את החיבור הזה בכל סיפור וסיפור. דמויותיה ארציות, ממשיות ואמינות, ולמרות שמדובר בסיפורים קצרים הן מצליחות להכות שורשים ולהמשיך לחיות גם בסיום הקריאה.

ספר מרשים בהחלט ומומלץ.

מטר

2022

נשים מתוך קטלוג / סביון ליברכט

שלושה סיפורים נפרדים מרכיבים את "נשים מתוך קטלוג". בכל השלושה נכנסת דמות זרה אל ביתה של משפחה ותיקה, ובעצם נוכחותה מערערת את מרקם חייה.

בריגיטה ב"הגבר של בריגיטה" היא עובדת פיליפינית צעירה שנשכרה לטפל באביה של המספרת המוגבל בתנועה בשל ניתוח. האב, הנתון בדרך-כלל למרותה של אשתו הדומיננטית, חווה התאהבות והתיילדות, ומפתח תלות באשה הזרה, למורת רוחה. זהו סיפור עצוב של החמצות ושל קצרים בתקשורת שגורמים כאב לב לכל המעורבים.

דיאנה ב"הילד של דיאנה" היא מתנדבת אירית, שנכנסת לחיי הוריו של איתן אחרי שנרצח במהלך שירותו הצבאי. האבל על הבן דוחף את אמו אל תהומות הדכאון, יוצר ריחוק בינה ובין בעלה, וגורם לה לתהות אם הכירה את בנה. דיאנה, שאותה לא הכירו ההורים קודם לכן, הרה עם בנו של איתן, ואינה מעונינת לגדל את הילד. האם האבלה מכריעה בדבר גורלו של נכדה, הכרעה משונה, לדעתי, שקצת פוגמת באיכותו של הסיפור.

ולנטינה ב"אמא של ולנטינה" היא פולניה בת שש-עשרה שנשכרת לעבוד אצל פולה, ניצולת שואה ילידת פולין. נוכחותה של הצעירה מעוררת אצל המעסיקה זכרונות קשים שעד כה נדחקו אל עומק התת-מודע. הסיפור, הטוב בעיני מבין השלושה, מתחקה אחר המתרחש בנפשה של פולה, המיוסרת מצד אחד אך דבקה בזכרונות הילדות הטובה שקמו גם הם לתחיה, ונפשה נקשרת בזו של ולנטינה, שאינה ראויה לכך משום בחינה.

סביון ליברכט מיטיבה לתאר את הנפש המסוכסכת של גיבוריה. דמויותיה רב-מימדיות, מבולבלות ומעוררות חמלה וקל להקשר אליהן גם אם השכל הישר מתקשה לעקוב אחרי נפתולי רגשותיהן.

מרגש ומומלץ.

כתר

2000

אוסף סיפורי ים ונהר אחד

שבעה סיפורים המתרחשים בסביבה ימית או בהשראתה נכללים בקובץ זה. עוצמתם של המים ומרחביהם האינסופיים שורים על העלילות, שבכולן מתרחשת דרמה כלשהי, והם המקנים לעתים לסיפורים גוון אל-טבעי, פנטסטי. יחד עם זאת, היצירות שונות מאוד זו מזו, וכל אחת מהן מהנה, או מאיימת, בדרכה.

"הקול בלילה" מאת ויליאם הופ הודג‘סון, שכתב יצירות אימה ופנטסיה, מתרחש בלב ים, כשאפלת הלילה שוררת, וקולו של אדם אלמוני עולה ומספר על תופעה מוזרה המאיימת לכלות את ניצוליה של ספינה הנמקים בבדידותם.

"המקדש" מאת ה.פ. לאבקראפט, שכתב אף הוא יצירות מאותה הסוגה ובאותה התקופה (שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים), מתאר את טביעתה של צוללת גרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאבקראפט מתאר היטב את שקיעתם המנטלית של אנשי הצוות ושל הקברניט המספר בגוף ראשון, אך נראה לי שמה שאזכור מן הסיפור במיוחד יהיה אישיותו הפרוסית הנחושה והקשוחה של הקברניט. גם בצלילה לאבדון הוא אינו חווה ענווה ואינו מאבד את תחושת העליונות.

"הספינה הטובעת", סיפור קצרצר מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מציג אף הוא דמות של קברניט, הפעם סטואי, שנוכח אסון מתקרב הוא בוחר להתפלסף בנחת. זהו אחד מן הסיפורים החביבים עלי במיוחד בספר.

"ג'ון מאר" מאת הרמן מלוויל שונה מן הסיפורים האחרים בקובץ בסביבת התרחשותו. מלח שנאלץ לפרוש מן הימאות בגלל פציעה קשה, בוחר להתיישב הרחק מן הים בלבה של ערבה אמריקאית שוממת. מלוויל עומד יפה על המבנה הנפשי של האיש, שנותק ממקומו הטבעי אך נותר איש ים בנשמתו. דימוייו שאובים מן המרחבים הימיים, ותפיסת עולמם של אנשי היבשה נותרת זרה לו גם כשהוא חי בקרבם.

"איש במים!" הוא סיפור מורבידי קצר פרי עטו של וינסטון צ'רצ'יל. אדם הנופל מספינה בלבו של הים האדום עובר בתוך דקות מתשוקה להנצל לתשוקה למות.

"הבית של מפוהי" הוא האהוב עלי מבין סיפורי הקובץ, אולי לא במפתיע, שכן כתב אותו ג'ק לונדון החביב עלי מאוד. אדם ששלה פנינה יוצאת דופן באיכותה, ונעשק על ידי הקניינים, יזכה להזדמנות שניה אחרי הוריקן קטלני, בזכות הנחישות שתפיח הפנינה הנגזלת באשה עיקשת אחת.

"הגדה השלישית של הנהר" מאת ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה נכתב עשורים אחדים אחרי הסיפורים האחרים בקובץ, והוא מתרחש בנהר רחב ידים. המספר היה ילד, כשאביו בנה קאנו, ירד אתו לנהר ומעולם לא שב ויצא ממנו. נוכח אך נעדר, נוכחותו והיעדרותו אינן מרפות מן הבן שנותר לחכות.

כמו בקבצים אחרים ש"תשע נשמות" הוציאה לאור בעבר, גם הפעם איסופם יחדיו של סיפורים שונים סביב מכנה משותף אחד יוצר מקבץ מגובש. שבעה הסופרים המוכשרים, מגובים בארבעה מתרגמים מוצלחים, מביאים לידי ביטוי את עוצמתם של הימים ואת השפעתם על חיי הגרים סביבם או עליהם ממש, ומעניקים חווית קריאה מהנה ומקיפה. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אורי זינדל.

מומלץ.

הקול בלילה / ויליאם הופ הודג‘סון, 1907, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Voice in the Night – William Hope Hodgson

המקדש / ה.פ. לאבקראפט, 1925, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Temple – H.P. Lovecraft

הספינה הטובעת / רוברט לואיס סטיבנסון, 1901, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Sinking Ship – Robert Louis Stevenson

ג'ון מאר / הרמן מלוויל, 1888, תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

John Marr – Herman Melville

איש במים! / וינסטון צ'רצ'יל, 1908, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

Man Overboard! – Winston Churchill

הבית של מפוהי / ג'ק לונדון, 1909, תרגום מאנגלית: ארז וולק

The House of Mapuhi – Jack London

הגדה השלישית של הנהר / ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה, 1962, תרגום מפורטוגלית: מיכל שליו

A terceira margem do rio – João Guimarães Rosa

תשע נשמות

2022 (1888 – 1962)

ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות / זולא, צ'כוב, קריין, קונן-דויל

ארבעה סיפורים נכללים בקובץ זה. כפי ששמו של הספר מעיד, מופיעות בו ארבע רכבות, אחת בכל אחד מן הסיפורים, שנכתבו בשלהי המאה התשע-עשרה, עת פריחתה של מסילת הברזל, במציאות ובסִפרות.

שלושת הסיפורים הראשונים מתרחשים מיד אחרי טקס נישואים, וכל אחד מהם מדגים את אמנות הסיפור הקצר, המסוגל להכיל במסגרת מצומצמת עולם שלם. בני הזוג, שמתאר אמיל זולא ב"נסיעה במסלול מעגלי", עובדים בחנותה של אם הכלה הדורסנית וצרת העין, שאינה מאפשרת להם ליהנות מן החיים כזוג, ומונעת מהם את ירח הדבש שהובטח להם. באקט מרנין של חירות הם מצליחים לזכות בפרטיות זמנית במקום שכוח אל. זולא, שאינו נזקק לתיאורים מפורשים, מצליח באמצעות רמזים קטנים להציג את כמיהתם של השניים זה אל זה ואל הנורמליות הזוגית. השתיין השיכור מאושר ומיין של אנטון צ'כוב ב"אדם מאושר" משתף את הנוסעים ברכבת באושרו, עד שהוא מגלה, מיד אחרי שטען ששום דבר לא יכול לפגוע בהרגשתו זו, שעלה בטעות על הרכבת הלא נכונה, והותיר את אשתו לבדה ברכבת הנוסעת אל ירח הדבש. בתוך סיפור קצרצר ומשעשע למדי משלב צ'כוב דיון במהותו של האושר. ב"הכלה מגיעה אל ילו סקיי" מלווה סטיבן קריין זוג בנסיעתו ברכבת אל מקום מגוריו של החתן, שריף העיירה שלא סיפר לחבריו על נישואיו והוא חרד מתגובותיהם. תיאור הנסיעה ברכבת, במהלכה מודגמת הקרתנות של בני הזוג, שאינם חשים בה, ובמהלכה הם מחליקים בהדרגה לתפקידיהם כנשואים, מרשים.

הסיפור הרביעי שונה. ארתור קונן-דויל מפצח תעלומת היעלמות של רכבת שלמה ב"הרכבת האבודה". ארוע שנראה לחלוטין בלתי אפשרי בא על פתרונו באמצעות וידוי של נידון למוות, שמאיים לסחוט שורה ארוכה של אנשי שררה. השונות של סיפור זה מן האחרים אינה נובעת רק מן ההיעדרות של החתונה, אלא בעיקר מהצגתה של עלילה דינמית, בניגוד לאחרים, בעיקר שני הראשונים, המתמקדים באופן מוצלח כל כך בהלכי רוח.

המכלול כולו מהנה מאוד ומומלץ.

זיקית

2015 (1884, 1886, 1898)

נסיעה במסלול מעגלי / אמיל זולא, 1884. תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

Voyage Circulaire – Émile Zola

אדם מאושר / אנטון צ'כוב, 1886. תרגום מרוסית: גל נולמן

Счастливчик – Антон Чехов

הכלה מגיעה אל ילו סקיי / סטיבן קריין, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Bride Comes yo Yellow Sky – Stephen Crane

הרכבת האבודה / ארתור קונן דויל, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Lost Special – Arthur Conan Doyle

מייד אין אמריקה לטינה / סנטיאגו גמבואה, טרינו מלדונדו

"מייד אין אמריקה לטינה" הוא צירוף של שני סיפורים: "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מאת סנטיאגו גמבואה הקולומביאני, בתרגומה של סוניה ברשילון, ו"כמו לשחות בקרח" מאת טרינו מלדונדו המכסיקני, בתרגומו של יוסי טל. מדובר בשני סיפורים שונים בנושאיהם ובאופיים – הראשון קליל יחסית ומשעשע ברובו, השני עוסק בנושא כבד-ראש יותר – אך הם צורפו יחדיו, כך אני מניחה, בשל שני קוים משותפים. האחד הוא יחסי גברים-נשים, שבהם הנשים הן הדומיננטיות. השני הוא המפגש הבין-תרבותי, שנוכח בסיפור הראשון ובא לידי ביטוי בעיקר בסיפור השני.

את "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מספר אניבל אסטרהאזי, צלם עיתונות, שמרבה לטוס מתוקף תפקידו. אסטרהאזי הוא קולומביאני ממוצא הונגרי, שאינו מוצא לעצמו מנוח כיושב-בית, והוא אוהב נמלי תעופה וטיסות למקומות רחוקים. "האושר נמצא תמיד בנסיעה הבאה. נכון יותר: באותה ארץ יפהפייה שמעולם לא ביקרנו בה", הוא אומר, ומנצל עד תום את ההזדמנויות שמאפשר לו מקצועו. בעקבות אחת הטיסות, שבמהלכה מטלטלת סופה את המטוס ומטילה אל חיקו את אחת הדיילות, נוצר קשר מיני בינו ובינה. אסטרהאזי חש להפתעתו שהוא מתאהב, אך מגלה, בהיפוך תפקידים נוגד סטראוטיפים, ש"אני, ומי יודע עוד כמה כמותי, רק ז'יטונים להחלפה”. ידו של מי תהיה על העליונה במלחמת גברים-נשים, נוסעים-אנשי צוות? סנטיאגו גמבואה כתב סיפור דינמי, משובץ בארועי התקופה – שנות ה-90 של המאה הקודמת – שבו מספר אמין ומעניין ועלילה מהנה.

"כמו לשחות בקרח" עוסק גם הוא במתח בין-מיני, וגם כאן תפקידי הגברים והנשים חורגים מן הסטראוטיפ. אך עיקרו של הסיפור הוא המפגש רצוף חוסר ההבנה בין אירופה לדרום-אמריקה. מכסיקו שרויה במשבר עמוק, וכך גם המספר. הוא איבד את עבודתו כמורה, ויחסיו עם בת זוגו עומדים בפני סיום. חבר, הנמנה עם הגָבָּצֵ'רוֹס, כלומר כאלה שניזונים מה"גָבָּצ'וֹס", הזרים הלבנים, ובעיקר הזרות הלבנות, מזמין אותו לבלות בחברת שתי תיירות שבדיות. התיירות רואות בעיר אואחקה את הקסם הלטיני, המספר חושב לעצמו, "קסם. באואחקה אנחנו קוראים לזה עוני". הן סולדות מעירן שלהן, שטוקהולם, ומתארות את החיים בה כשחִיה בקרח, אבל קרח, בעיני המספר הוא טוהר, ההפך מן הכאוס שבו ארצו שרויה. טרינו מלדונדו מציג יפה דמות של אינדיבידואל, שמתוך העמדה המנותקת משהו של המתבודד מתבונן בארצו, כפי שתושביה חווים אותה וכפי שהיא נראית לזרים.

שני הסיפורים זכו לתרגום עברי מוצלח, והספר מומלץ בהחלט.

Santiago Gamboa – Tragedia del hombre que amaba en los aeropuertos

Tryno Maldonado – Como nadar en el hielo

תשע נשמות

2015 (2012, 2014)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

תמציות / אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל, ילידת 1911, נדדה בין מספר ערים ומדינות בזו אחר זו: וינה, שם נולדה, ברלין, אליה עברה עם אמה לאחר מותו של אביה, פראג ולונדון, בנסיון להתרחק מן האיום הנאצי, ברלין של אחרי המלחמה, ומ-1965 ירושלים שבה נפטרה ב-2001. על התחנות בחייה כתבה באחד מפרקי הספר: "העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות". יוקל היתה פסיכותרפיסטית, עתונאית, תסריטאית וסופרת, כתבה פרוזה, מחזות ועיון בתחום התמחותה, ותרגמה יצירות מעברית ומיידיש לגרמנית. בארץ תורגם עד כה רק ספר אחד שלה, "צבע הפנינה", אך פרט לכך היא נותרה אלמונית לציבור הקוראים הישראלי. בגרמניה, שנים רבות אחרי שעזבה, הוענק לה פרס על מכלול יצירתה.

"תמציות" מכיל תמונות מתחנות חייה של יוקל, קטעים שכתבה בין השנים 1969 ו-1992, וראו אור בגרמנית ב-1993. חנן אלשטיין, שתרגם את הקטעים, סיפר בראיון כי במשך שנים רבות ניסה לעניין הוצאות לאור בפרסום הספר המתורגם, אך נדחה. טוב עשתה הוצאת אפרסמון שנטלה על עצמה את המשימה, ואפשרה לקוראים היכרות עם אשה מעניינת, חדת מבט ובהירת לשון, שהשכילה לתמצת משמעות ותובנה מאפיזודות שוליות לכאורה – ערב ריקודים בבר צ'כי, מפגש עם חייל הודי שאיבד את דרכו בלונדון, סיור במערת אבשלום. לפעמים היא מספרת סיפור אינטימי כמו "החתולה", אודות כאבה של אשה שהתאלמנה, ולפעמים היא מציעה נקודת מבט מקורית ומעניינת על מאורעות גלובליים, כמו "השלישיה", הנפתח ברצח קנדי ומפליג אל האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואל ניקיטה כרושצ'וב, שלישיית הנהגה חד-פעמית בעיניה שירדה מן הבמה פחות או יותר באותו הזמן. בפרק הקצר ביותר, ואולי אחד הנוקבים ביותר, בספר מציגה ווקל שתי תמונות מפיהם של מי שחוו את השואה: הראשונה, מפיו של יוזף וולף, היסטוריון יהודי שורד אושוויץ, מתמצתת את הקלות בה אובד כבודו של האדם, השניה, באותה תמציתיות, מתארת כיצד מחווה פשוטה עשויה להחזיר אותו.

אנה מריה יוקל כתבה בעדינות ומתוך תשומת לב רגישה לפרטים ולמשמעותם. חנן אלשטיין תרגם באהבה, טליה בר איירה את הכריכה באיור הולם, והספר ראוי בהחלט לתשומת לב.

Essenzen – Anna Maria Jokl

אפרסמון

2021 (1993)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

אנטיקליימט

אנתולוגית סיפורים בנושא משבר האקלים

"אנטיקליימט" מאגד שישה-עשר סיפורים, שנוגעים באופן כלשהו במשבר האקלים. כמה מן הסיפורים מניחים במרכז את האסונות הרובצים לפתחנו – חום קיצוני, שריפות, בצורת, שטפונות – ורוקמים סביבם את אופן ההתמודדות האנושית עם התנאים הבלתי אפשריים. סיפורים אחרים מרומזים יותר, נקודת המוצא שלהם היא האדם, והאקלים המשתנה משתקף מהם. סיפור אחד עוקץ דווקא את המתיימרים להיות ירוקים, אחר כורך פוליטיקה ישראלית עתידית בפגעי הטבע, שניים מפליגים הרחק אל העתיד. יש בקובץ סיפורים טובים יותר וטובים פחות בעיני, אבל הנושא צריך להיות בתודעה, ומשהו חייב להיעשות, ויפה עשו הסופרים המשתתפים בקובץ שתרמו את חלקם למודעות. רון דהן ערך והקדים מבוא, והוצאת עברית מאפשרת הורדה של הספר בחינם.

מכיוון שטעמי נוטה אל המרומז ואל הסיפור האנושי, אזכיר כאן שניים מן הסיפורים המתאפיינים באלה. "לעולם תהא השמש" מאת אלעד זרט מספר על חקלאי בן לשושלת של חקלאים, שאינו מסוגל להפרד מעבודת האדמה, למרות שהאדמה כבר מזמן אינה מצליחה לגדל דבר. "חומה ירוקה גדולה" מאת נטע חוטר מציג זה לצד זה מִדבור נפשי ומִדבור ממשי, ואת הנסיון לעצור את שניהם. מן הסיפורים העתידניים יותר אזכיר את "ברנדו" הנוגע ללב מאת אופיר טושה גפלה. הסיפור נפתח בהשוואה שאומרת הכל בין סב לנכדו. כשהסב התאלמן התעקשה בתו שיאמץ כלב, כדי שתהיה לו סיבה לצאת מהבית. כשהנכד התאלמן, שנים אחר-כך, הוא אימץ כלב למרות התנגדות בתו, שחששה מן היציאה מן המגורים התת-קרקעיים אל העולם החרב ומוכה השמש שבחוץ.

אלה הסופרים המשתתפים בקובץ, על פי סדר הסיפורים: מאשה צור גלוזמן, אופיר טושה גפלה, מאיה ערד, אלעד זרט, טלי כהן צדק, יובל אלבשן, נועה לוצקי, נטע חוטר, שרי שביט, ענת לב-אדלר, עדנה גורני, רחלי ריף, תמר וייס גבאי, עיליי אשדות, איריס רילוב, רפי טופז.

קישור להורדת הספר

עברית

2021

גברים ללא נשים / הרוקי מורקמי

שבעה סיפורים נכללים בקובץ "גברים ללא נשים", ושמו של הקובץ מעיד על תוכנם. בכל אחד מהם חש גבר בחסרונה של אשה, והסיפור האחרון, זה ששמו כשם הקובץ כולו, מסכם: "מרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר […] לגברים ללא נשים העולם הוא מערבולת גדולה ופולחת, דומה מאוד לצדו האפל של הירח".

אדם מתרפק על זכרה של אשתו בחברת הגבר שאתו היא בגדה בו; אדם אחר מציע לחברו לצאת עם הבחורה שהוא אוהב מאז היו ילדים כדי למנוע ממנה לצאת עם אחרים; גבר מאבד את הרצון לחיות כשאחרי שנים ארוכות של הימנעות מודעת מאהבה הוא מתאהב אהבה בלתי אפשרית; גבר אחר, הסובל ממגבלות חברתיות-נפשיות, מפתח תלות בסיפוריה של האשה המטפלת בו ובעצם נוכחותה בחייו; אדם, שאשתו בגדה בו, מוצא לעצמו מקלט חמים בניהול בר עד שמציאות חייו משתבשת קשות; וחרק, שהתגלגל באדם בשם גרגור סמסא, מתאהב בצעירה גיבנת. אלה הן, על קצה המזלג, העלילות שמורקמי רוקח בסיפורים.

זהו הספר הרביעי של מורקמי שאני קוראת, ושוב מתאכזבת. אני מחפשת שוב ושוב את סיבת הפופולריות שלה הוא זוכה, ולא מוצאת. כל משפט בנפרד כתוב יפה, אבל המשפטים לא מתגבשים לעלילה שמדברת אלי באופן כלשהו. המכלול לא מתחבר, והסיפור או הספר נשכחים ממני מיד. אולי הגיע הזמן לחדול לנסות. על כריכת הספר נכתבה ההצהרה היומרנית "סיפורים מהפנטים המדברים אל כולנו". לא הופנטתי, והסיפורים חלפו לידי מבלי להטביע חותם. אני מניחה שאוהבי מורמקי יתרשמו לגמרי אחרת ממני.

הספר תורגם מאנגלית, ולא משפת המקור. אני תוהה מדוע.

Men Without Women – Haruki Murakami

女のいない男たち – 村上 春樹

כתר וכנרת זמורה דביר

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין