אחוזות החוף / אמיר גוטפרוינד

ahozot20ahofe_med

את "אחוזות החוף" קראתי לראשונה לפני כשמונה שנים, אחרי שקראתי ואהבתי את "שואה שלנו" ואת "העולם, קצת אחר כך". אולי משום שציפיתי ליצירה דומה לשני אלה, ואולי משום שאני מעדיפה רומנים על פני סיפורים קצרים, לא נהניתי מהספר. למעשה, לא סיימתי אותו. כעת הגיע אלי כשאני בהלך רוח סבלני יותר, והתמדתי עד סיומו.

ב"אחוזות החוף" שבעה-עשר סיפורים. כל סיפור שונה מן האחרים, אך כמה נושאים חוזרים ונשנים בהם, כמו גם בספריו האחרים של גוטפרוינד. זכרונות מן ההיסטוריה הפרטית וההתמודדות איתם הם מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים, ו"שעונים" הוא דוגמא מצוינת לכך. בסיפור זה המספר הוא ילד שאיבד בזה אחר זה את אביו, את סבתו ואת סבו, אבל זכרם משתמר באופנים שונים – בשעון הקוקיה שתיקן האב, בשמש ששימשה שעון עבור הסבתא, ובוורדים המשמשים תזכורת מתמדת לפרחים שניסה הסב לטפח. מוטיב נוסף הוא החיים ששובשו או נקטעו במלחמת העולם השניה. בהקשר זה נגע ללבי הסיפור "גלויה מוואלדְזֶה", שבו ילד שנשלח לארץ כחלוץ לפני משפחתו, שמר על קשר עם עברו באמצעות מכתביו שבהם התוודה על חטאים קטנים, כדי להמשיך להיות שותף מרחוק למנהג "בית הדין המשפחתי" שהנהיג האב בכל יום חמישי, כך עד שנותר יחיד ממשפחתו שנספתה. "טאקוב והסביבה" סובב סביב שני המוטיבים הללו: צעיר נשכר לתרגם מסמכים הקשורים לעיירה שהושמדה, בעוד מעסיקו משנה את העובדות ההיסטוריות כדי שיתאימו לאופן בו הוא מעונין לזכור. ברונו שולץ מככב בשניים מן הסיפורים, מבשר את "אגדת ברונו ואדלה" שיראה אור ארבע-עשרה שנים אחרי "אחוזות החוף". עוד נמצא בספר אדם השובת מול משרדי הפיס, משום שלטענתו זכה בלוטו אך מפעל הפיס מתכחש לו, ואדם המגדל פטרוזיליה גזומה לאותיות המרכיבות את שיריו של פרנסיס ז'ם, ואלמן היוצא לפגישה עיוורת עם אלמנה, וחופר בתוך עצמו לאחר שהיא מסרבת לפגישה שניה, ועוד דמויות יחודיות.

כמה מן הסיפורים דברו אלי במיוחד, אחרים פחות, אך בכולם ניכרים דמיון ומעוף ומקוריות. את "שואה שלנו" קראתי רק פעם אחת לפני למעלה מחמש-עשרה שנה, ובכל זאת אני זוכרת, בין השאר, בחיות רבה את תיאורו של סבא לולק בפרק הפותח את הספר, תיאור חד, חותך ישירות אל מהותו הפנימית של האיש באמצעות תמונות אופייניות מהתנהלותו. תיאורים מהימנים ומיומנים מסוג זה נמצאים גם בין דפי "אחוזות החוף", אם כי בצמצום המתחייב מן הסוגה. הספר הזה אולי אינו מוביל בראש ספריו של גוטפרוינד, אבל גם הוא מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2002

מודעות פרסומת

תספורת והרפתקאות אחרות / רינג לרדנר

129800000277b

"תספורת והרפתקאות אחרות" מכיל שישה סיפורים פרי עטו של רינג לרדנר, עתונאי וסופר בן תקופתם של פיצ'רלד והמינגווי. בשפה פשוטה – אך לא ירודה – ובמונולוגים ודיאלוגים רזים, כמעט דיווחיים – אך מבלי לוותר על הסיפוריות – לרדנר לוכד את רוח התקופה, ומציג דמויות מן החיים, אירוניות, לא נחמדות (למעט בסיפור האחרון), שנונות, אמינות ובלתי מצטעצעות.

בסיפור הראשון, "יום עם קונרד", מסופר על איש תיאטרון בעל שם, שעוזרו האישי מזה שנים, אדם בשם פלנט, מת. במהלך היום המתואר בסיפור קונרד מרמה את אשתו ואת המאהבת שלו, רודה בעוזר החדש, גונב רעיון למחזה, מוטרד ממעמדו החברתי, נסחט ומתפטם. כדי לעמוד על אופיו די לצטט משפט אחד המובא בסיומה של פיסקה בה קונרד מתכנן את יומו: "ודרך אגב, אסור לו לשכוח את הלוויתו של פלנט היום אחר הצהרים". הסיפור הסאטירי הזה משקף את עולם הבידור של התקופה, שנות העשרים של המאה הקודמת, דקה לפני פרוץ הקולנוע.

שני הסיפורים הבאים, "שלושה מלכים וזוג" ו"ריפוי במים", מסופרים שניהם בגוף ראשון מפי אותו אדם, המבקש להפטר מגיסתו ומבן-זוגה שהתעלקו עליו. אין דמויות חיוביות בסיפור: המספר אגואיסט, אשתו קלת דעת, גיסתו טפילה ובן-זוגה שקרן, אבל נדמה שרק המספר רואה נכוחה את המצב, וכשנסיונותיו להפטר מן השניים ביושר עולים בתוהו, הוא אינו בוחל במניפולציות. הציניות של המספר שופעת, ולמרות אמירותיו הפסימיות על זוגיות הסיפורים פשוט מצחיקים.

הסיפור הרביעי, "תספורת", קודר יותר, מעין החטא ועונשו, כשהמספר בעצם אינו מודע לא לחטא ולא לעונש. גם בסיפור הזה, כמו באחרים, הסופר משחק על הפער שבין התמימות והנייטרליות – האמיתיות או המדומות – של המספר, לרשעות ולהעדר המצפון של הדמויות המתוארות בסיפורו.

"אלוף" מספר על מתאגרף, שהיה מרושע כנער – בסצנה הפותחת הוא בועט באחיו הנכה – ונותר נוכל גם כשהתפרסם. כמו בסיפור הראשון, גם כאן תופס הסופר באמצעות דמות אחת עולם שלם, במקרה הזה אחורי הקלעים של האגרוף התחרותי.

הסיפור האחרון, "חתונת הזהב", שונה מקודמיו. המספר הוא גבר מזדקן, שיוצא עם אשתו מזה חמישים שנה לירח דבש שני. במקום בו הם נופשים נמצאים גם ארוסה לשעבר של האשה ואשתו. המפגש מעלה את התהיה "מה היה אילו", אבל זה אינו סיפור של חשבון נפש, אלא בעיקר הצצה מרנינה אל הזוגיות הנוחה של בעל ואשה אחרי חמישים שנים של יחד.

אפשר לקרוא את הספרים ללא רקע על הסופר, וליהנות מהם כעומדים בפני עצמם. אפשר, וכדאי, להרחיב את החוויה, ולקרוא את אחרית הדבר מאת דן תמיר, בה הוא עומד על ההקשרים החברתיים והתקופתיים שבסיפורים, וכן את דברי הסיום של אוריאל קון, המרחיב על חשיבותו של לרדנר ועל סגנונו.

בשורה התחתונה: אשמח לקרוא סיפורים נוספים פרי עטו

Haircut & Other Adventures – Ring Lardner

תשע נשמות

2017 (1916 – 1926)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

הבאולינג ההוא על הטיבר / מיכלאנג'לו אנטוניוני

c_habowling_hahu_p_wo_500_722

"מדי פעם אני עוצר ומטה אוזן לשיחות של אנשים. ברוב המקרים הנושאים מתאימים כל כך לפנים המדברות, שבאופן טבעי אני מתחיל לחשוב על זה. המחשבות שלי הן כמעט תמיד סרטים. מפנים כאלה העלילות מגיחות החוצה בספונטניות"

"הבאולינג ההוא על הטיבר" הוא בעיני מסע בתוך ראשו של קולנוען. מיכלאנג'לו אנטוניוני, במאי קולנוע, סופר וצייר איטלקי, מתאר בשלושים ושלושה טקסטים את חומרי הגלם של עבודתו, את הדרך בה נולדים רעיונות, ואת דרכם של הרעיונות אל היצירה המושלמת. לעתים נולד מהתיאור סיפור, לעתים קוים לתסריט, לעתים תמונה קצרה. זה אינו ספר הדרכה לבמאים, גם לא ספר עיון, אלא אוסף קטעי פרוזה בסגנונות שונים, שהמשותף לכולם הוא גלגולם של מחשבות ושל רגשות אל היצירה.

תיאוריו של אנטוניוני חזותיים מאוד. הוא עירני לפרטים, ומצליח במלים ספורות ובמשפטים תמציתיים להעמיד תמונה חיה ולעורר סקרנות. הנה לדוגמא אחד הקטעים הקצרצרים החביבים עלי, חמישה משפטים בלבד, "במקום שאין יותר בתים". לכאורה תמונה סטטית, ולמעשה שער לסיפור מסקרן:

נוף מישורי בשפך נהר הפו. בתי הכפר נמוכים וצבעוניים, בקצה רחוב אחד המדרכה ממשיכה. אין יותר בתים בצדדים, רק המדרכה המתארכת שוממה לכיוון הסכר.

לצד המדרכה, בערב, חונה תמיד משאית ריקה. כאילו בעליה גר שם, במקום שאין יותר בתים.

לא רק התמונה מעניינת את אנטוניוני. "מהקומה השלושים ושבע מעל הסנטרל פארק" הוא כולו פסקול, קולותיה של העיר המתעוררת בין שש לשמונה וחצי בבוקר. בקטע אחר הוא מתייחס לתחושת הריח בסרטים.

לצד האפקטים החושיים, אנטוניוני נמשך לחקור אנשים הנקרים בדרכו, לנסות להבינם או לחבר להם סיפור. לפעמים הוא מניח לדמיונו להוביל. במקרים אחרים, כמו בסיפור "גוף הבוץ הזה", הוא עורך מחקר הכרוך בהתנסות אישית, כמו ביקור במשך מספר ימים במנזר כדי להיטיב להבין את הנזירות הפורשות אליו, סיפור אותו הוא מסיים במשפט "איזו התחלה נפלאה לסרט. סרט שבשבילי מסתיים כאן". בסיפור "ארבעה גברים בלב ים" הוא בונה עלילה על בסיס מעשה שהיה, של יאכטה שנסחפה בים, וכותב "להלן מסקנותי ומחשבותי, משעה שקראתי את המכתב וניסחתי פרשנות פיזיונומית של התמונה". ב"סרט שצריך לעשות או לא לעשות" למראה נוף מסוים "מתהווה במוחי סיטואציה, ודיאלוג", וכבמטה קסם נוצרות דמויות חיות ומאובחנות. הסיפור האחרון, "אל תחפש אותי", הוא תמציתו של סרט מושלם – סיפור, תחושות, מראה עיניים ומשמע אוזניים.

אין לי רקע קולנועי, וגם לא היכרות עם יצירותיו של אנטוניוני, אבל נהניתי מן המסע בחברתו. אני מניחה שהבקיאים בעבודותיו ימצאו בסיפורים מימד נוסף שמן הסתם חמק ממני. אחרית הדבר המעניינת מאת מאוריציו ג'. דה בוניס מסכמת את אמנותו של הבמאי.

התרגום של אופיר פלדמן קולח, נטול מאמץ, ומשקף נאמנה את האמנותיות שבטקסט.

"הבאולינג ההוא על הטיבר" היה מבחינתי חווית קריאה שונה, הזדמנות להשקיף על העולם מעיניו של קולנוען. קראתי אותו ברצף, והשארתי בהישג יד כדי לחזור מדי פעם לכל קטע בנפרד ובניחותא.

Quel Bowling sul Tevere – Michelangelo Antonioni

לוקוס

2017

תרגום מאיטלקית: אופיר פלדמן

בראש של ברונו שולץ / מקסים בילר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d790d7a9_d7a9d79c_d791d7a8d795d7a0d795_d7a9d795d79cd7a52

לעתים נדירות אני ממש מתעבת ספר, והארוע הנדיר הזה התרחש כעת בעזרתו של מקסים בילר וחמישה הסיפורים שבקובץ. בנסיון ראשון הנחתי אותו בצד באמצע הסיפור הראשון, בנסיון שני הצלחתי איכשהו לקרוא את השני ואת הרביעי, ובנסיון אחרון – בכל זאת מדובר ב"עם עובד", הוצאה מוערכת בעיני – דשדשתי בסיפור השלישי עד סיומו. אי אפשר לומר שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת.

בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, ברונו שולץ – היסטרי, רדוף הזיות ופחדים – מסתגר בחדר במרתף, ומנסח מכתב אל תומס מאן. הוא מבקש כנראה למשוך את תשומת לבו של הסופר הדגול, ועושה זאת באמצעות סיפור בדוי על בן דמותו של מאן שמסתובב בעיר. אם הסיפור הזה הוא מחווה לברונו שולץ, כפי שמצוין על הכריכה, אני כנראה מבינה לא נכון את משמעות המונח. שולץ שבסיפור הוא טיפוס דוחה – גבלס היה מאמץ בשמחה את דמותו כמייצג הגזע היהודי – עד כדי כך שנטשתי את הסיפור בגועל. לעולם לא אדע מה רצה שולץ ממאן, ולמען האמת ממש לא אכפת לי.

הסיפורים הבאים פחות דוחים, אבל באמת לא הבנתי למה נכתבו. קראתי, כאמור, שלושה מהם: "הליברמן האמיתי" מכיל גם הוא שני יהודים דוחים שגזלו תמונות במלחמת העולם השניה. "פרופסור גרוסמן" מסופר מפיו של יהודי שמן בעל עיני עגל יהודיות, שמגיע ללווית בתו, אותה לא ראה מעולם. "להתראות בקיבוץ הזורע" – הסיפור הסביר יחסית בקובץ – מסופר מפיו של נער יהודי-גרמני, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אין לי מושג במה עוסק הסיפור האחרון, "הרלם הולוקוסט", כי תש כוחי.

הנובלות מתוארות על הכריכה כ"שנונות ומרירות" והסופר כ"ילד הרע" של הספרות הגרמנית. לא מצאתי שנינות בסיפורים, ואם ילד רע פירושו סיפורים רעים, אז לא, תודה.

Im Kopf von Bruno Schulz – Maxim Biller

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

הבטחות / דייב מרגושס

havtachot_f

לפעמים בחירה בספר משיקולים פסאודו-ספרותיים מובילה באקראי לתגלית, וזה מה שקרה לי עם "הבטחות". רציתי לקרוא ספרות קנדית, בנוסף לבחירה המובנת מאליה בספריהן של מרגרט אטווד ושל אליס מונרו, ובחרתי בספר הזה, למרות שלא ידעתי דבר וחצי דבר על הסופר, ולמרות שמדובר בקובץ סיפורים, ואני בדרך-כלל מעדיפה רומנים. נכבשתי כבר מפתיחת הסיפור הראשון, "סיפור אהבה", שנכתב בטון ענייני שכזה: "זהו סיפור אהבה. כלומר, זה סיפור על אהבה, אבל אולי גם על משהו אחר. הדמויות הן אלה: ארתור, ג'ואנה, אמילי. גבר ושתי נשים – אתם כבר יכולים לראות את האפשרויות. אולי אתם אפילו חושבים שאתם רואים לאן הסיפור מוביל. אולי כן ואולי לא".

"הבטחות" מכיל 18 סיפורים, שרובם ככולם עוסקים בדילמות הכרוכות במערכות יחסים: בגידה לכאורה של בן זוג, חיפוש אחר אם ביולוגית, התלבטות אם להכנס לקשר רציני לאחר נסיונות כושלים, יחסי הורים-ילדים ועוד. כמה מן הסיפורים מכסים חיים שלמים, כמו הסיפור הראשון, רובם מתמקדים בהתלבטות נקודתית ומותירים סוף פתוח, כמו הסיפור האחרון, "הנשיקה שהוחמצה", שהוא בעצם הקדמה לפגישה מחודשת של חברי נעורים. נמצא כאן גם סיפור בטעם של המערב האמריקאי הישן, "דלי הדמים", ושני סיפורים מתוקים במיוחד, אולי האהובים עלי ביותר בספר: "גברת צעירה מוירג'יניה המערבית", שמתאר מפגש בין בני זוג שנישאו ממש לפני שהבעל גויס בעקבות פרל הרבור, ו"לייטפוט וגודבאדי – ככל שזה לא ייאמן", אודות ההתמודדות עם היציאה לגמלאות ועם האלמנות, שמתוכו נגע ללבי המשפט הזה: "אני לא מרגישה חנוקה, אבל אני עדיין מי שאני, לא רק אמא, סבתא וגברת גודבאדי הנחמדה הזו. אני עדיין דוריס, תמיד הייתי ותמיד אהיה, ולפעמים מתחשק לי טיול בהרים".

הסיפורים ב"הבטחות" לוקטו משלושה קבצים שפורסמו בין השנים 1996 ו-2014. אי אפשר לנחש איזה מהם נכתב בתקופה מוקדמת, ואיזה בתקופה מאוחרת ומנוסה יותר, שכן כולם כתובים בכשרון ובמיומנות. מרשימה העובדה שהסופר כותב באותה מידה של שכנוע כגבר וכאשה. לדעתי, כשהכתיבה נעשית מנקודת מבט של בן-אדם, המגדר אינו משחק תפקיד מהותי. בסיומו של הספר מובא ראיון קצר עם הסופר, ואחת השאלות שבו מתייחסת לנושא זה. תשובתו פשוטה: "בסופו של דבר מדובר באמפתיה […] ברגע שאתה נכנס לעורו של מישהו אחר – ההבדל, לדעתי, נמחק".

ההוצאה הציפה את הכריכה, כולל הדשים, בציטוטי מחמאות לסופר ולספר. אני לא מחבבת את שיטת היחצ"ון הזו, אבל מכיוון שהסופר בלתי מוכר מחוץ לקנדה ונזקק למילות היכרות, ומכיוון שהסכמתי עם המחמאות, אסכם בציטוט משולב משתי מובאות שבגב הספר: "מרגושס יודע לספר סיפור טוב. הסיפורים שלו מצחיקים, עצובים, חכמים […] ההשפעה המצטברת של סיפוריו מרוממת ומאירה גם יחד".

Promises – Dave Margoshes

מרנגא

2017 (1996, 2007, 2014)

תרגום מאנגלית: עטרה מוסקוביץ, עירית נוי

 

אהבות לא שלמות / יצחק רובין

112900002852b

נהניתי מאוד לקרוא את ספרו של יצחק רובין, "שלג בחולות", ומשום כך בחרתי לקרוא גם את "אהבות לא שלמות". לצערי, התאכזבתי. בעוד "שלג בחולות" מוקפד וכתוב היטב, "אהבות לא שלמות" סובל משורה של ליקויים.

הספר מכיל תשעה סיפורים. לולא קיוויתי למצוא בהמשכו עוד מטעמו הטוב של "שלג בחולות", יתכן שהייתי נוטשת אחרי הסיפור הראשון, שלטעמי הוא החלש בקובץ. "צוואתו של קלמן בייניש" מפגיש ברגע המוות את קלמן, מיליונר אמריקאי שהיה ילד ישראלי דחוי, עם ד"ר זוהר, חבר ילדות, שנישא לאהובתו לשעבר של קלמן. נניח לעובדה שהסיפור אינו משכנע בעיני. מה שהתמיה אותי היה מבנה המשפטים המסורבל, שלא לומר שגוי, והעדר יד עורכת ומגיהה. מאוד לא אופייני להוצאת פרדס.

סגנונם של הסיפורים האחרים טוב יותר, ועדיין בחלקם ניכר חוסר תשומת לב לפרטים, שמבחינתי עלול להרוס סיפור. להמחשה, הנה דוגמא מן הסיפור השני, "הנסיכה של אמיר". אמיר הערבי, המכנה עצמו רפי כשהוא בחברה יהודית, היה קרוב מאוד אל המספרת בילדותה. כשהם נפגשים שוב, עשרות שנים אחר-כך, מתפתחת ביניהם שיחה (עמ' 56). אחרי המשפט השני בשיחה היא כותבת "צחקתי". שישה משפטים אחר-כך היא שוב צוחקת. ובחלוף משפט נוסף היא מציינת "צחקתי בפעם הראשונה בשיחה". תמהתני…

דבר נוסף שהפריע לי היה סיפורי משנה תלושים. בסיפור "סמוכים זה לזה", מהטובים יותר בספר, הסיפור העיקרי הוא של בנו של חברו של המספר, צעיר בדואי, שהתגייס לגבעתי, ונדחה משום כך על ידי חבריו ועל ידי ארוסתו. המספר פורש את הרקע המעניין להיכרותו עם אביו של הצעיר ועם חבר נוסף, ומשלב את סיפורו של החבר הזה על עימות עם אשתו שמצאה מכתבי אהבה שמוענו אליו. ו… ? האפיזודה התלושה הזו נקטעת ללא המשכיות וללא קישור משכנע לסיפור כולו. במרבית הסיפורים קו עלילתי אחד מוביל לאחר, ולעתים מתפזר לעלילות צדדיות. רוב הזמן השיטה הזו עובדת יפה, כמו ב"הילדה מבנגלדש", אבל בדוגמא הזו ההקשר ניתק.

עוד בספר סיפור אודות ניצול שואה ויחסיו עם אשתו הגרמניה ("פישל ואלוהים"), סיפור אודות הינדי שהציל ילדה מוסלמית בבנגלדש ("הילדה מבנגלדש", הסיפור הארוך ביותר בספר), סיפור נוגע ללב אודות צעירה יהודיה ששימשה כקאפו מצפונית ("אהובת הקצין הגרמני"), סיפור אהבה בין צעירה אמריקאית לצעיר ישראלי ("האינדיאנית מויסקונסין"), סיפור שמתחיל מציאותי ומסתיים בחלום ("מונייק החיגר"), וסיפור קצרצר, שבעיני הוא הטוב מכולם, אודות זכרון ושכחה ("משורר האביונות").

לצערי לא אוכל להמליץ על הספר. התכנים ברובם מעניינים, והעובדה שגרעינם מבוסס על ארועים שארעו באמת מוסיפה לענין, אך כדי שה"מה" יהיה משכנע ונוגע ה"איך" זקוק לעריכה.

פרדס

2017

הדוח של דוקטור ברודי / חורחה לואיס בורחס

0770000145115

"הדוח של דוקטור ברודי" הוא הספר הראשון של בורחס שאני קוראת. עד לאחרונה היתה לי רתיעה בלתי מוסברת ממנו, והספר הזה שחרר אותי ממנה. מעיון בכמה מקורות ברשת למדתי שהסיפורים בקובץ נמנים עם יצירתו המאוחרת יותר של הסופר, והם בהירים ופשוטים יותר מיצירות קודמות שלו. בורחס עצמו מעיד על סיפוריו אלה בפתח דבר לספר: "ניסיתי, לא אדע באיזו מידה של הצלחה, לכתוב סיפורים ישירים […] ויתרתי מראש על ההפתעות […] בקיצור, העדפתי למלא ציפיה יותר מאשר לגרום להפתעה [..] עתה, משעברתי את גיל השבעים, אני מאמין שמצאתי את הקול שלי".

בספר אחד-עשר סיפורים קצרים, כתובים בהידוק, בעלילה ממוקדת ללא פיתולים שאליהם בורחס מתייחס כ"סגנון הבארוק". אין להבין מכך שאין בסיפורים עומק או התרחשויות בלתי צפויות, אבל המינוריות של העלילות, שרובן ככולן כרוכות באלימות, משרה הלך-רוח של פשטות מטעה.

את הסיפור הראשון, "הבשורה על פי מארקוס", בורחס מכתיר בהקדמה לספר כ"אולי הטוב שבקובץ" (השיפוט העצמי הזה שעשע אותי). הסיפור מפגיש בן טובים, בתלזאר אשפינוזה, עם משפחה כפרית בורה, ונסיונו לקרב אותם אל הבשורה מסתיים בטרגדיה. הסיפור תורגם מחדש על ידי אורי בן-דוד, וניתן לקרוא אותו, בתוספת פרשנות במאמר שבקישור.

בסיפורים האחרים בקובץ נפגוש בחור ביישן ומבוזה הנאלץ להצטרף למעשה שוד, שתי ציירות יריבות, שני יריבים מגויסים למלחמה, ונידונים לגורל משותף, אשה שנופלת קורבן ליחסי אהבה-שנאה בין אחים, אלמנה שמתגלה כרוצחת, ועוד. הסיפור האחרון הוא זה שעל שמו נקרא הספר, והוא מושפע בגלוי ממסעו האחרון של גוליבר וממפגשו עם שבט יאהו.

הספר עמוס אזכורים של אישים וארועים מן ההיסטוריה של ארגנטינה ושל שכנותיה. את מיעוטם הכרתי, כמה מהם חיפשתי ברשת, אבל לנוכח מספרם הגדול בחרתי להתרכז בעלילות הבדויות ולחדול ממחקר של הרקע. אני מניחה שאיבדתי בכך מימד נוסף, אולי חשוב, של הסיפורים, אבל הצד האנושי שבהם, שהוא גלובלי, די היה בו כדי שאעריך אותם ואהנה מקריאתם.

אני שמחה ש"גיליתי" את בורחס, ואשמח לקרוא יצירות נוספות שלו.

El informe de Brodie – Jorge Luis Borges

ספרית פועלים

1976 (1970)

תרגום: צבי וולובסקי וחיים פלג

ברֵכת התנינים / בועז יזרעאלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d79bd7aa_d794d7aad7a0d799d7a0d799d79d2

"ברכת התנינים" הוא קובץ המכיל עשרים סיפורים קצרים. מצד התוכן מאפיינים אותם טיפוסים מנותקים ואוירה של הזיה מתונה עד גבוהת גלים. מצד הסגנון הם רהוטים, כתובים בשפה נאה ובמיומנות, ניחנים בנקודת מבט שונה, לעתים מעניינת ומשעשעת.

במהלך הקריאה בספר, החל מן הסיפור הראשון, תהיתי אם התוכן אינו מדבר אלי משום שהסיפורים משעממים, או משום שאין לי שום ענין בדמויות מסוגן של המתוארות בהם. מצד אחד, האין זה "תפקידו" של הסופר להפיח בדמויותיו חיים שיגעו באופן כלשהו אל לבם של הקוראים? מצד שני, אם אלו הן הדמויות המעסיקות אותו, ואם הוא חש קרוב אליהן ממש כפי שהן, כלומר מנותקות ומעורפלות, אולי חוסר החיבור שלי אליהן אינו מעניינו, והוא פונה אל קהל שונה ממני? מצד שלישי, מכיוון שהצלחתי להתחבר לדמויות מנותקות ולאוירה מעורפלת בספרים אחרים, אולי ה"אשמה" אינה בי. לא מצאתי תשובה חד-משמעית לתהיה הזו.

בהכללה, הסיפורים בקובץ מטפלים באנשים שמבקשים להתנתק מזרם החיים הרגיל, כמו ב"מיטה מתקפלת", בטיפוסים של מסוממים ושל עבריינים קטנים, כמו ב"סבתא שלי, אמא שלי" וב"מתנה מאבא", ובדמויות בלתי ברורות, נטולות עבר ובעלות הווה הזוי, כמו ב"הקוף" ו"אדריכל". ברבים מהסיפורים משולבות אמירות חברתיות, בדרך-כלל אירוניות, כמו ב"ראיון עבודה", שבו המספר החילוני מנסה להתקבל לעבודה בישראל המתחרדת, וב"המדריך הישראלי לארגון צבאי", שמלגלג על הצבאיות בהיבטיה השונים.

הסיפור היחיד שהתחבב עלי הוא "דלות": המספר שוכר דירה, ומוצא במרפסת את הדייר הקודם שפוחד לצאת אל הרחוב. הדינמיקה בין השניים נבחנת ומתוארת באופן משכנע.

ה"מה" מושך לכיוון אי-המלצה. ה"איך", כלומר הסגנון הבוגר והמיומן, מושך לכיוון הפוך. אני משתלבת באוירת הרפיון השורה על מרבית הסיפורים, ומחליטה לא להחליט.

עם עובד

2017

ציפור כהה בדרך / יוסל בירשטיין

61444

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

מי את חושבת שאת? / אליס מונרו

200703763b

כותרת משנה: "סיפורים על פלו ורוז"

"מי את חושבת שאת?" הוא קובץ המכיל עשרה סיפורים, המתארים את חייה של רוז, מילדותה ברחובותיה העניים של עיירה קטנה ונידחת בקנדה, דרך חייה בטורונטו, נישואיה לגבר עשיר, גירושיה, החיים לבדה, וחזרתה לעיירה לטפל באמה החורגת. שמו של הקובץ שאול מן הסיפור האחרון, ויש בו כדי לרמז על הנושא המרכזי של הספר, הזהות העצמית של רוז. למרות ש"טכנית" זהו קובץ סיפורים, הוא נקרא כרומן המתנהל כרונולוגית, כשכל סיפור/פרק עוסק בפן מרכזי אחד, בהתלבטות מרכזית אחת, בחייה. כותרת המשנה של הספר, כמו גם הטקסט על הכריכה, קובעים שזהו סיפורו של הקשר בין שתי נשים, רוז ואמה החורגת פְלוֹ, אבל פלו נוכחת רק בארבעה הסיפורים הראשונים, בדומיננטיות הולכת ופוחתת, והיא שבה אל הספר בסיפור שלפני האחרון, כשהיא סובלת מדמנציה. החלוקה לסיפורים מאפשרת השמטות סיפוריות – לדוגמא, לא ברור כיצד הפכה רוז למנחת תכנית אירוח ולשחקנית – ויתר מיקוד בנושאים שבלבו של כל סיפור.

השם העברי של הספר הוא תרגום של השם שבחרה הסופרת למהדורה הקנדית. מחוץ לקנדה נקרא הספר The Beggar Maid, העלמה הקבצנית, כשם הסיפור החמישי. סיפור זה הוא בעיני מעין קו פרשת מים בספר, והוא מתמקד במוטיב החוזר הן בספר הזה והן במכלול יצירתה של אליס מונרו, התהליך שעוברת נערה מתבגרת עד להשלמה עם מוצאה, עם העיירה בה גדלה. שם הסיפור שאול מאגדה ומציור בשם זה (פטריק, בן זוגה של רוז, גבר אמיד ומשכיל, מזועזע כשמתברר לו שהיא אינה מכירה אותם). על פי האגדה מלך מתאהב בקבצנית, נישא לה, והם חיים באושר ובעושר. לעומת זאת, בכל האזכורים הרבים של האגדה ביצירות ספרות לאורך מאות שנים, השניים אינם זוכים לסוף טוב. רוז, המגלמת בעיני פטריק את הקבצנית, שבה הוא מאוהב ובמוצאה הוא מתבייש, עומדת בסיפור זה על סף הינתקות מוחלטת מחייה הקודמים, אחרי שבסיפורים הקודמים עשתה צעדים קטנים בכיוון ההיחלצות מן העיירה, ולמרות השפע המוצע לה ההחלטה אינה קלה.

מונרו משרטטת בקוים עדינים ומדויקים מאוד הלכי רוח ורגשות. עיסוקה הוא באנשים קטנים, אך הדילמות שהיא מעלה גדולות, והן משותפות לכל אדם, בין אם נסיבות חייו דומות לאלו של רוז (הזהות בחלקן לאלו של הסופרת עצמה), ובין אם לאו. היא מתארת את הדינמיקה במשפחה, במערך המורכב של הורים וילדים, נכנסת לחצר בית הספר ולכיתות, ומאבחנת את יחסי המורים ותלמידיהם, ואת הקשיים העצומים של השתלבות בחברת הילדים. רוז המתבגרת מתמודדת עם התבגרות מינית ללא הדרכה. בשלב מאוחר יותר היא מתחבטת בנושאי יחסים זוגיים, חוקיים או לא, ובתפקידה כאם. הקורא, גבר או אשה, ימצא עצמו בסיפורים, משום שהם עוסקים בפרטים המהותיים המרכיבים את החיים. בנימוקי השופטים בפרס בוקר 2009 נאמר כי "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". אולי זו אימרה מפליגה, אבל יש לסופרת יכולת להלביש במלים תחושות שאצל אחרים הן אולי מעורפלות, ולזקק דילמות לכלל תובנות צלולות. היא כותבת על רוז: "היתה לה יכולת לראות צדדים רבים מדי לכל דבר", ואת היכולת הזו מונרו מעמידה לרשות הקורא.

מומלץ

The Beggar Maid – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2016 (1977)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא