נטשה / דייויד בזמוזגיס

206162

בספרו "העולם החופשי" תיאר דייויד בזמוזגיס את קורותיהם של מהגרים יהודים מברית-המועצות בשנות השבעים, בחודשים בהם שהו במחנה מעבר ברומא בהמתנה לאשרת כניסה למדינות המערב שיסכימו לקלוט אותם. בספר "נטשה", שקדם ל"העולם החופשי", הוא מספר על חייהם המהגרים שהגיעו לטורונטו. שבעה הסיפורים שבספר עומדים כל אחד בפני עצמו, אך ביחד הם מספרים, בסדר כרונולוגי, על משפחה אחת, משפחת ברמן, וכולם מתוארים מפיו של הבן מארק, בן שש בסיפור הפותח, וגבר צעיר בסיפור החותם את הספר.

הסיפורים עוקבים אחרי חבלי הקליטה של משפחות המהגרים. מהגרת המתגוררת בבית המשותף בשכנות למשפחתו של המספר, שכלבתה נדרסת, מסרבת להתנחם באפשרות לאמץ כלב חדש, וזעקתה מתמצתת את תחושת התלישות הקשה שהיא חווה בארצה החדשה: "חדש? מה הכוונה בחדש? אני לא רוצה חדש […] כל מה שיש לנו היום חדש". כשאביו של מארק, העובד לפרנסתו במפעל שוקולד, חולם על חידוש הקריירה שלו כמעסה טיפולי, הדיונים בנושא זה – ובנושאים אחרים – נערכים באוזניו של הילד בן התשע: "לא היה דבר שלא דנו בו בפתיחות מולי, ולעתים אף ביקשו את חוות דעתי. הם היו זרים בארץ והכירו בעובדה שמבחינתי המקום היה זר פחות, אף שהייתי רק ילד". מארק ער לחולשה שחש אביו בשל הירידה במעמדו החברתי והכלכלי, ובשל זרותו של המקום, ומנחם את עצמו בהתבוננות בתמונתו של האב בדרכון, בה הוא עוטה הבעה אטומה של פקיד סובייטי בכיר: "היתה נחמת-מה במחשבה שהגבר שבתמונה ואבי היו פעם אותו אדם". בסיפור הרביעי והחמישי הילד הוא כבר נער, מגבש את זהותו שלו בנפרד מהוריו, מבקש לעזוב את בית הספר היהודי, מתנהג בבריונות, מסתגר במרתף הבית – המשפחה הצליחה להתקדם מבית משותף לבית עם גינה בפרברים – שם הוא מתמסטל ומאונן. "נטשה", שעל שמו נקרא הספר, מציג פן נוסף של ההסתגלות, בדמותה של נערה שאולצה להגר עם אמה כשהיא כבר בת-עשרה. שני הסיפורים האחרונים סובבים סביב מהגרים מזדקנים – בראשון הולכת לעולמה סבתו של מארק; בשני נאבקים מהגרים אלמנים על הזכות לקבל דירה מסובסדת בערוב ימיהם.

דייויד בזמוזגיס, שבדומה למארק היה אף הוא בן שש כשהיגר עם משפחתו מריגה לטורונטו, מתאר במבט מבפנים את החוויה הסבוכה של ההגירה. כתיבתו עניינית, לא מתלוננת ולא מאשימה, רגישה לפרטים, כנה ומרגשת.

מומלץ.

Natasha – David Bezmozgis

כנרת זמורה ביתן

2006 (2004)

תרגום מאנגלית: יעל גרינפטר

אספת דיירים / אורית גרוס

אספת דיירים

אורח החיים העירוני מכנס אל תחת גג אחד אנשים שונים זה מזה. הימצאותם בכפיפה אחת אינה תמיד מבחירה, דיירים עוזבים, אחרים נכנסים, וכולם נדרשים להסתדר איכשהו יחדיו. אחדים יתיידדו, אחרים יפתחו רגשות טינה. אחדים יהיו מעורבים בחיי שכניהם, אחרים יסתגרו בתוך דירתם-מבצרם. כלפי חוץ יטפחו תדמית ציבורית מסוימת, ומאחורי דלתותיהם יתרחשו חיים פרטיים נסתרים.

"אספת דיירים" הוא סיפורו של בנין אחד ברחובות. את הפן המשותף מייצגות הודעות הנתלות בלובי – גבית כספים, החלפת מנקה, איחולי חג שמח, שיפוץ מתוכנן. בתוך הדירות, ומעט גם ביניהן, רוחשים חיים מגוונים: אשה, שבנה עבר טראומה והתרחק מהבית, נאלצת לחלוק את דירתה עם חמה המשותק והשותק ועם המטפל הזר. מנהלת משפחתון עוקבת בחרדה אחר היחסים בין אחת הפעוטות לסבה. אלמנה מזדקנת מבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה. אם חוששת לאבד את בנה כפי שאיבדה את אביו. שכנים ששיפצו את דירתם מתרשלים בתיקון הנזקים שנגרמו לדירה שתחתם. בחניה המשותפת יש מי שאינו מתחשב בקוי ההפרדה שבין החניות. מאחת הדירות עולה באופן קבוע קול בכיה של תינוקת. בסיפורים קצרים וממוקדים, המיטיבים לתאר את דיירי הבנין במבט כפול – כפי שהם נראים למתבונן מבחוץ, וכפי שהם חשים בתוך עצמם – הסופרת יוצרת מארג רוחש חיים, ופורטת בנין משותף כמושג למרכיביו האנושיים.

אורית גרוס כותבת באמפתיה וברגישות, וניחנה ביכולת ללכוד הלכי רוח באמצעות מלים פשוטות ומחוות. הסיפורים מחוברים מאוד למציאות, וקריאתם מעוררת בהכרח את התהיה מה אנחנו באמת יודעים על מי שמצויים מדי יום ביומו במרחק כה קצר מאתנו.

קריא, עכשווי ומומלץ.

כרמל

2019

אנרי דושמן וצלליו / עמנואל בוב

אנרי דושמן וצלליו

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס לאפלה הפנימית השוררת בחייהן של הדמויות שברא עמנואל בוב, ואכן נדמה שכל אחת מהן לוקה בעיוורון פנימי כלשהו, המונע ממנה ליצור קשר אנושי פשוט. שבעה סיפורים בספר, כל אחד מהם מתרחש במסגרת זמן מצומצמת, לפעמים נאחז ברגע יחיד, ובלב כולם דמות מיוסרת, כבולה בעבותות רגשיים, הכולאים אותה בתוך עצמה ומונעים ממנה את מימוש התשוקה לאהבה ולקרבת לבבות.

אשה מודיעה לבעלה במפתיע, מבחינתו, שאינה אוהבת אותו. גבר משוכנע שראה את אשתו מנשקת גבר זר, והחשד מענה אותו. אדם מנתק באחת את קשריו עם אהוביו ועם אוהביו, ומתייהר, "איני רפה כוח כפי שחושבים". בן שעזב בחרפה את בית הוריו וניתק איתם קשר, עושה דרכו חזרה חמש שנים מאוחר יותר. אלה כמה מן הארועים המניעים את העלילה בסיפורים, עלילה המתרחשת רובה ככולה בנפשותיהן של הדמויות, ומובילה כמעט תמיד אל מעשה קיצוני בתקוות שווא שיספק פורקן ומוצא מן המבוך הפנימי האפל.

עמנואל בוב ניחן בכשרון ללכוד מאפייני אישיות והלכי רוח באמצעות פרטים קטנים, לכאורה בלתי משמעותיים אך למעשה מעידים על רבדים עמוקים. בסיפור "ידיד אחר", כדוגמא, הסיפור שהרשים אותי במיוחד, המספר הוא גבר בודד מאוד, לכוד בטקסים קטנים ובמנהגים קבועים, שמונעים ממנו, כך אני מבינה את הסיפור, להתפרק בזעקה נואשת לידידות. בפתח הדברים הוא מטייל בפארק, ומן הדברים הקטנים שהוא מספר על עצמו נשקפת אישיותו כולה. הוא מעדיף את הגנים האנגלים על הצרפתים, כי ניתן ללכת בהם לאיבוד לכמה רגעים, "ובעיקר אין אנו חולפים על פני חזיתות בתי הקפה שמהן אנשים כה רבים מביטים בנו". הספסל, שעליו הוא בוחר לשבת, חייב להמצא במרכזו של הפארק, "כך ששטחים שווים של עצים ומדשאות יחצצו ביני לבין העיר מכל העברים". כשאדם זר מתייחס אליו בידידות, הוא מהלך לצדו "בצעדים מדודים, בצעדים שמוכנים להאיץ או להאט, כצעדיהן של נערות שמשדלות את העוברים והשבים". וכך הלאה, בסיפור זה ובאחרים, התבטאויות מדודות, פסיכולוגיה דקה, מעט המחזיק את המרובה, ואמפתיה שופעת.

הסיפורים, שראו אור במקור ב-1928 בעידודה של קולט, תורגמו ברגישות בידי מיכל אסייג, והקריאה בהם היא חוויה ספרותית מומלצת בהחלט.

Henri Duchemin et ses Ombres – Emmanuel Bove

אפרסמון

2019 (1928)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

מועד א' / רות לורנד

imamsdlpfhnzwpy7

"מועד א'" הוא קובץ סיפורים פרי עטה של רות לורנד, מי שכתבה קרוב לארבעים שנה מאוחר יותר את "תחרה הונגרית".

אחד-עשר סיפורים בקובץ, ואף כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו, רב המשותף ביניהם. במרביתם נקודת המוצא היא ארוע חיצוני כלשהו – לפעמים דרמטי, כמו הריון בלתי מתוכנן, ולפעמים שגרתי, כמו פגישה באוניברסיטה בין שני חברי ילדות. נקודת המוצא מניעה עלילה, המתרחשת רובה ככולה בתוך נפשה של הדמות המרכזית בכל סיפור. מכיוון שהעלילות מסופרות מבפנים החוצה, סגנונן הוא כשל מחשבות שאדם חושב לעצמו, לפעמים משוטטות, לפעמים מסתפקות במשפטים קטועים, שהרי האדם עצמו מבין את כוונתו. גיבורי הסיפורים כולם חווים תחושה של החמצה – בעת דיון בירושת האב, בנו מביט לאחור ביחסיהם ובמחלה שהפכה את אביו מאדם חזק לתשוש; במהלך יום של כאב ראש מייסר, מנהל חשבונות מדמיין את עצמו נטול דאגות על בחוף באילת, משוחרר מעבותות המשפחה. בשל ההחמצות, ומכיוון שגיבורי הסיפורים הם אנשים "רגילים", עמוסי דאגות "רגילות", כאלה שקל להזדהות איתם, הסיפורים כולם צובטי לב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור רק אחד להרחבה, הוא "פיקאסו". גבר אלמן, צבע לשעבר, מוכר את דירתו כדי לעבור לגור סמוך לבתו, ומציע לצבוע את הדירה עבור הקונים. טוב לבו מתגלה כמקור לכאב לב, כשהוא מוחק במו ידיו את עקבות חייו המשותפים עם אשתו המנוחה, ומתאים את הקירות לטעמם של זרים.

סיפורי "מועד א'" מחוברים ליומיום, נכנסים אל הלב, כתובים בכשרון, בבהירות ובחמלה, ובהחלט מומלצים.

מועד א' / רות לורנד

ספרית פועלים

1977

בין החומות / ג'ורג'ו בסאני

בין החומות

ג'ורג'ו בסאני, הסופר האיטלקי-יהודי שגדל בפרארה שבצפון איטליה, הקדיש את מרבית יצירתו הספרותית לעירו. כמו בספרו הידוע, "גן פינצי-קונטיני", גם סיפורי הקובץ הזה מתרחשים על רקע הפשיזם ומלחמת העולם השניה, ובחלקם עוסקים בגורל היהודים.

בין הדמויות בסיפורים, בת לאם לא נשואה שבה לבית אמה לאחר שילדה אף היא ילד ללא נישואין; אשה צופה בחיי אחותה, אחות במקצועה שנישאת לרופא יהודי; ניצול יהודי חוזר מן המחנות, ומסרב לתת לעיר לשכוח את עברה; פעילה אנטי פשיסטית משפיעה על חייו של צעיר יהודי; רוקח משותק משקיף ממרפסת דירתו על רצח.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא המגוון הסגנוני. רב המשותף בין הסיפורים – המקום, התקופה, הרקע הפוליטי והחברתי – אך אין אחד מהם דומה למשנהו. החביב עלי מכולם, "הטיול לפני ארוחת הערב", נפתח בהתבוננות בגלויה ישנה מן המאה התשע-עשרה, המציגה את רחוב ג'ובקה, העורק העירוני הראשי. המספר מתבונן במבנים ובסביבה הפיזית שבתמונה, עובר אל הדמויות המוצגות בה, וחושף בהדרגה את אחת מגיבורות סיפורו, למרות שכלל אינה מיוצגת שם: "אם מישהו מנסה להתעמק בתמונה ומביט בה היטב, אולי בצמצום עיניים, השטח הזעיר שבמרכז הגלויה, שמציג את החלק המרוחק ביותר של הג'ובקה, נעשה פתאם בנקודה זו מטושטש כולו (החפצים והאנשים כמו מתמזגים יחדיו במין אבק זוהר), ודי בכך כדי להסביר איך זה שצעירה כבת עשרים, שצעדה בזריזות לאורך המדרכה משמאל והגיעה בדיוק באותו הרגע למרחק של לא יותר מכמאה מטרים מהפרוספטיבה, לא הצליחה להעביר אלינו, המתבוננים בתמונה היום, שום עדות חזותית ולו הזעירה ביותר לנוכחותה, לעצם קיומה". ומכאן מתחילה העלילה, והסיפור כולו נושא אופי של ציור במילים. לסיפורים האחרים סגנונות אחרים – פרוזה סיפורית, תיעוד, ציניות, ואף תעלומה.

למרות יופיים של הסיפורים, הקריאה בהם אינה קלה, משום אינספור ההתיחסויות לארועים היסטוריים. לחמשת הסיפורים שבספר צירף המתרגם אריה אוריאל למעלה ממאתים הערות מועילות, המתיחסות להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים, למונחים באיטלקית, ולכתיבתו של בסאני. ההוצאה בחרה למקם את כל ההערות בסוף הספר, הייתי מעדיפה לראות אותן בצמוד לטקסט, כך הקריאה היתה פחות קטועה. מכל מקום, אין בקושי זה כדי להאפיל על הסיפורים עצמם, ואולי כדאי לקרוא אותם פעמיים – עם הסברים ובלעדיהם.

הספר ראה אור במקור ב-1956, וזהו תרגומו הראשון לעברית. בהחלט חווית קריאה שונה ומומלצת.

Dentro le Mura – Giorgio Bassani

שוקן

2019 (1956)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

אווזים / עלית קרפ

sweden_master

כותרת משנה: רשמי מסע בשוודיה

"אווזים", כפי שמעידה כותרת המשנה, הוא אוסף רשמים של סופרת ישראלית מחייה בשוודיה, משיטוט בנופיה ובתרבותה, ומהתבוננות באנשיה. קשה, ומן הסתם גם בלתי נחוץ, להגדיר את אופיו של הספר. בתוך המסגרת הצנומה יחסית, סגנונו מתגלגל בכתיבה בטוחה מסיפור הזייתי משהו בפתיחה, דרך סיפורים אנושיים אפופי חמלה, ועד מאמר חברתי וסקירה ספרותית. אמנם שוודיה היא המצויה תחת הזכוכית המגדלת, אך זוית ההתבוננות היא אישית-ישראלית-יהודית-קיבוצית, והיא המחשקת את כל הסיפורים והמאמרים לכלל יחידה מגובשת.

החטיבה הפותחת את הספר כוללת ארבעה סיפורים, שזירת ההתרחשות שלהם היא שטוקהולם. הראשון שבהם, כאמור, הזייתי משהו, ומכיוון שקצת קשה לי עם הריחוף, חוויתי דרך הסיפור בעיקר את העיר, בה מסתובבת המספרת בחברת הנער נילס, בין ספטמבר למרץ, בין ביקור בסקנסן לחדר הלידה. בשני, אולי העמוק מבין הארבעה, מספר כומר על אהבתו לאשה יהודיה. שני הסיפורים הנותרים דברו ללבי במיוחד: בשניהם הדמות המרכזית אפורה, שקועה בשגרה מייגעת, ומאורע יוצא דופן וחד-פעמי מאיר לרגע את חייה. "פרינסס לנסיכה" מדגים את יכולתה של עלית קרפ להאיר נושא משלל זויות באמצעות סיפור פשוט לכאורה, במקרה הזה היחס השוודי לבית המלוכה, בתוספת קריצה ישראלית. "נעליים" נתן השראה לכריכה המקסימה שעיצבה טליה בר.

החטיבה הסוגרת את הספר מרחיקה לצפון, אל העיר קירונה שבלפלנד השוודית. חייהם של התושבים כולם, הסאמים הנודדים ותושבי הקבע בעיר, מושפעים דרמטית ממכרה הברזל, ומאמר מקיף עוסק בדומיננטיות הגורפת של החברה המפעילה את המכרה. מקירונה ממשיכה הסופרת מזרחה, אל איי לופוטן שבנורווגיה, בעקבות ספריו של רוי יקובסן, שלדאבוני עדיין לא קראתי, "הבלתי נראים" ו"ילדת פלא". "נסענו ללופוטן," כך היא כותבת, "כי אני מאמינה למה שכתוב בספרים". גם אני.

בין שתי אלה משובץ מאמר, שתחילתו בתרגום שירו של ביאליק, "אל הציפור", לשוודית, והמשכו בהחיאת דיאלקט שוודי נשכח, בהשפעת ההגירה המסיבית על אוכלוסית המדינה הקולטת, ובמשט לעזה.

עלית קרפ כותבת בכשרון ובמיומנות מובהקים, נעה בביטחון מן הרעיון המרכזי של כל סיפור ומאמר אל הערות שוליים ואל רעיונות נספחים, מפרוזה בדויה לתיעוד, מכובד ראש להומור. במאמר מוסגר אציין שמכיוון שיש לי היכרות מסוימת עם שוודיה, בעיקר עם שטוקהולם, יכולתי להעריך את הדייקנות שבתיאורים, שעוררו בי גל של נוסטלגיה. אסיים, אם כך, בציטוט קטע מתוך "יאללה בית"ר":

הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא אתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

מומלץ בהחלט.

אפיק

2019

בריחה / אליס מונרו

1uhaodxe2dcw16ug

שמונה סיפורים נכללים בקובץ "בריחה". כמו בסיפוריה האחרים של אליס מונרו, הדמויות הראשיות הן נשיות, העלילה החיצונית היא רק מסגרת לעלילה שמתרחשת בתוך נפשן, והרקע הוא ברובו אונטריו על שפת אגם יורון, עם גיחות לטורונטו ולוונקובר. ג'ונתן פרנזן, בפתח דבר לספר, כותב שמונרו מספרת שוב ושוב את אותו הסיפור, ו"ככל שהיא חוזרת אליו, כך היא מוצאת בו יותר". ובעיני, בכל פעם שהיא מוצאת משהו נוסף, היא בוראת וריאציה מרהיבה חדשה.

בכל אחד מן הסיפורים הגיבורה ניחנה בחריגות כלשהי – אחת בוחרת בלימודי לטינית, שפה שאיש אינו מתעניין בה. שניה – שומו שמיים – הולכת, בשנות העשרים של המאה הקודמת, בגפה לתיאטרון. שלישית חוזרת פעמיים על כתה י"ג, שנת רשות, כדי להספיק וללמוד כמה שיותר כל עוד הלימודים חינם. רביעית אינה מצליחה להשתלב בחברת בנות גילה. החריגוּת הפעוטה הזו מייחדת אותן, ובעצם מאותתת על אמביציה ועל תשוקה להשיג יותר מכפי שהמסגרת החברתית של זמנן אפשרה לנשים להשיג. כל אחת מהן מבצעת בריחה כלשהי. הבריחה אינה בהכרח צעד של מחאה ושל שבירת כלים; לפעמים היא דווקא צעד של שינוי מתוך כניעה. קרלה, בסיפור "בריחה", חיה עם בעל מעיק ומאיים, ובעידודה של שכנתה מבצעת בריחה פיזית כדי לפתוח בחיים חדשים נטולי פחד. ג'ולייט, ב"סיכוי", סוטה מדרכה הביתה כדי להפגש עם גבר שהכירה ששה חודשים קודם לכן, וחייה מקבלים תפנית, אולי לטובה, אולי לא. פנלופה, ב"שתיקה", בתה של ג'ולייט מ"סיכוי", מבצעת בריחה מושלמת, כשהיא נוטשת את אמה.

המקריות והגורל משחקים תפקיד בחייהן של הגיבורות. גבר בודד מנסה לקשור שיחה עם ג'ולייט בעת נסיעה ברכבת. אילו נשארה לשוחח אתו, היו חייה פונים בכיוון אחד. מכיוון שבחרה להתרחק, קבלו חייה תפנית מכרעת. רובין, ב"תעלולים", מקדימה, או אולי מאחרת, להגיע לפגישה שייחלה לה במשך שנה שלמה, וכל חייה יעמדו בסימן הפספוס הזה, עליו היא אומרת, "והנה, אתה זז סנטימטר אחד לכאן או לכאן, ואתה אבוד".

מרבית הסיפורים משתרעים על פרק זמן של שנים, לפעמים של חיים שלמים. לגיבורות הסיפורים ניתנת שהות להתבגר, לחיות את תוצאות בחירותיהן, ולהתבונן לאחור. מונרו מציגה בתוך כל סיפור, באופן משכנע, את הגרסאות המשתנות של דמויותיה, את גלגולן מנערות לזיקנה. ההתבוננות בעבר אינה, כפי שטוענים ילדיה של ננסי ב"כוחות", חיים בעבר. ננסי רואה זאת כך: "מה שהיא מאמינה שהיא עושה, מה שהיא רוצה לעשות אם רק תמצא את הזמן הדרוש, הוא לא כל כך לחיות בעבר אלא יותר לפתוח את העבר ולתת בו מבט יסודי אחד".

פרנזן, במבוא לספר, מזכיר את אלמנט המתח בסיפורים, את העובדה שהמשמעות האמיתית שלהם נגלית רק בסיום, ורק למי שעקב אחרי כל פיתול בעלילה. "העמוד או שני העמודים האחרונים הם תמיד אלה שמדליקים בבת אחת את כל אורות הבמה". אוסיף לכך את היכולת שלה לתעתע בקורא, להניח לו להחזיק בדעה מסוימת, ולהראות לו בהמשך עד כמה הוא טועה. כך, לדוגמא, כשרובין אומרת בתחילת "תעתועים" שהיא תמות אם השמלה שלה לא תחזור עד מחר מהמכבסה, ברור שמדובר בלהגנית קלת דעת. כשהיא חוזרת על אותו המשפט כמה עמודים אחר כך, הוא נקרא אחרת לגמרי.

למרות הקוים המשותפים, כל אחד מהסיפורים הוא פנינה נפרדת. "בריחה" הוא סיפור מצמרר, אפילו מטיל אימה. "עוונות" הוא סיפור מיוסר אודות זהות מבולבלת של ילדה בבית מסוכסך. "כוחות" הוא יצירה מורכבת, המסופרת בארבעה קולות. כל סיפור ויחודו.

עדה פלדור העניקה לספר תרגום מצוין, וג'ונתן פרנזן תרם מבוא מתלהב. מכיוון שאני מסכימה אתו ש"ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אסכם בציטוט מדבריו שלו: "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו".

Runway – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

קפקא בירושלים / אביגדור דגן

d7a7d7a4d7a7d79020d791d799d7a8d795d7a9d79cd799d79d-1

תשעה סיפורים קצרים מאוגדים ב"קפקא בירושלים", וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

הספר נפתח ומסתיים בסיפורים הנושאים את שם הספר, ושניהם יחד מכילים את תמצית אהבתו של הסופר לעירו ואת תמצית תפיסת עולמו. בסיפור הראשון הוא עולה ברכבת לירושלים, ומוצא מולו את בן דמותו של קפקא, שהלך לעולמו עשרות שנים קודם לכן. על תיקו של הנוסע מוטבע, למרבה המוזרות, השם יוסף ק.. סיפור חולמני מתרקם מן המפגש הזה, ובסיומו מתייחס דגן ליחודה של ירושלים, כפי שעשה גם בספריו האחרים, ביניהם "רחוב ושמו ממילא": "אינני סבור שמשהו דומה היה עולה על רוחי, אילו התרחש הכל במקום אחר. אולם כאן, בעיר הקסומה הזאת, שבה שום דבר איננו בלתי אפשרי, עולים בדעתי שוב ושוב דברים המפתיעים גם אותי […] כי העיר הזאת, שבה הכל חודר את הכל, ואין בה התחלה ואין בה סוף, טובה ומיטיבה היא אמנם לכל, אבל במיוחד למשוררים. שהרי היא משוררת בשבילם". בסיפור האחרון שוב פוגש המספר בקפקא, הפעם בשל הזיה שנגרמה על ידי השמש הקופחת. כשהוא מתאושש, ושומע את הדאגה בקולה של אשתו, הוא חושב על הסופר המיוסר ואומר בלבו, בחמלה המיוחדת לו: "עד כמה יכלו חייו להיות שונים, ואתם אולי דברים רבים שנותרו אחריו בספריו, אילו יכול לשמוע מפעם לפעם את הרעד הקל בקולו של מישהו שדואג לשלומו".

קסמה של העיר והחמלה שבלבו של הסופר נוכחים בכל הסיפורים. ב"תיאורית דריישטיין" הוא מתאר את תופעת הנדידה בעיר בחודש מוּחַרָם, החודש בו היו הבריות מחליפים את מקום מגוריהם. בחינניות מרובה הוא מתאר שני מלומדים, הנפגשים ברחוב, כשהם עמוסים בחפציהם, ומתיישבים על מיטת ברזל של אחד מהם כדי לדון בענינים רוחניים העומדים ברומו של עולמם. "הדיבוק הטוב" משמש לסופר רקע עליו הוא פורש את אמונתו בטוב האנושי ובכוחו לשרוד. "הדוד יוליוס" הוא חייט מוכשר ואיש עסקים עשיר, שעולמו התהפך עליו פעמיים, כשגרמניה השתלטה על אוסטריה, וכשפלשה לצ'כוסלובקיה. שפיותו שהתערערה שבה לתיקונה דווקא כשהתברר לו שנותר נקי מנכסיו. גם "מנהל תחנת הרכבת" צובט הלב הוא אדם שגורלו השתנה באחת, כשנדרש לנהל את המשלוחים האנושיים מטרזין למחנות ההשמדה, וכעת הוא מסתובב בתחנת הרכבת בירושלים ומחפש ניצולים כדי להקל את משא האשמה שהוא חש. "האסופי" הוא תינוק עזוב, שמוצאו אינו ברור. הוא נמסר לבית יתומים ערבי, והמספר תוהה מה היה גורלו, בארץ המסוכסכת הזו, אילו היה נמסר למוסד יהודי: "מי מאתנו יודע בבטחון מלא את קורות אבותיו? האם זה באמת כל-כך חשוב? האם לא היה כל אחד מאתנו מישהו אחר, אילו גדל בבית אחר, בארץ אחרת?". "מוסיקת לילה זעירה" ו"הדוור" הם שני סיפורי אהבה צנועים, הצומחים מתוך בדידות נואשת.

אביגדור דגן נותן לבו לאנשים האפורים, המצולקים, המבקשים שלווה וקרבת לבבות בעולם קשה. למרות הכאב הנוכח בחיי גיבוריו, דגן רואה את היופי ואת האור שבנפשם, מבחין בחיוך שבין קמטי הצער, ומביא אותם בשלמותם אל הסיפורים.

מקסים.

ספרית פועלים

1994

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

סיפורים / זאב ז'בוטינסקי

692653

שלושה-עשר סיפורים פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי קובצו בספר זה, רובם ככולם נכתבו בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. קראתי אותם לראשונה לפני מספר עשורים, וזכורה לי ההפתעה שחשתי נוכח גיוונם, נושאיהם וההומור השזור בכמה מהם. מז'בוטינסקי, המדינאי חמור הסבר, ציפיתי, מן הסתם, ליצירות דידקטיות, לאומיות. מאוחר יותר, כששלושה מן הסיפורים ראו אור (באותו תרגום) בסדרת קלאסיכיס של עם עובד, למדתי מאחרית הדבר שכתב חנן חבר כי ז'בוטינסקי גרס ש"הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין", וכי היה "רוצה אחת ולתמיד להפריד ביני-של-מטבח לביני-של-שבת".

בשלושה מן הסיפורים עוסק ז'בוטינסקי בנושאים יהודיים. ב"יהודון" הוא נפגש עם נער ארצישראלי יליד רוסיה, שממגעיו עם צעירים במולדת שעזב הסיק, שכדי לגבש את העם היהודי יש צורך ללמוד עברית ולהשיב במכה על מכה. ב"בעל בית כזית" מדריך אותו צעיר יליד הארץ בעת ביקור בעמק יזרעאל, ותחושת השייכות שלו למקום מעוררת במספר קנאה: "אני מביט ומקנא. מעולם לא ידעתי, לעולם לא אדע, אותו רגש שלם, אורגני, אחיד ויחיד של תחושת המולדת, בה נתמזג הכל, העבר עם ההווה, האגדות עם התקוות, הפרטי עם ההיסטורי". " Edmée סיפור של רופא בא בימים" מציף את האנטישמיות המוטבעת בנפשם של הנוצרים מינקות.

קנאה היא הנושא של שלושה סיפורים בקובץ, ביניהם "דיאנה", הסיפור הארוך ביותר. המספר מרבה לבלות בשלושה עם מכרו ועם בת זוגו. כשהוא חש רגשי חיבה כלפי בת הזוג, דיאנה, נתקף המכר בקנאה שהופכת לאובססיה. המספר, מצדו, מטפח את הקנאה בקור רוח מרושע. " Via Montebello 48" הוא מעין וריאציה על "דיאנה". ב"וירג'יניה" מואס גבר באשתו משום שעברה התעללות מינית בילדותה.

סיפורי הילדות משובבי לב, וז'בוטינסקי מיטיב לשקף את חווית הילד בשילוב עם מבטו המפוכח של המבוגר. "סנאית" מתאר התאהבות של ילד בילדה מבוגרת ממנו. "השיטים" משחזר תעלולי נערים המלווים בריחה המשכר של השיטה. מרנין לא פחות הוא "תיאור שוויץ", שבו יוצאים שלושה חברים לשוטט בהרי שוויץ, בלי תכנית מסודרת ואחרי התארגנות כושלת: "לפי דעתי לא זה העיקר, מה מקומות אתה עובר, אלא כיצד אתה מסייר אותם. לסייר את שוויץ צריך לא סתם-כך, אלא בטעם ובשכל: ברגל, בחבורה חמה, עם מדריך לשוורצוולד בכיס, ואם אפשר, במכנסים זרים: אזי כל המקומות טובים ויפים, כאותו הטוב בשירים – אשר לא שמעת…"

עוד בספר סיפור מעורר מחלוקת, "בדורות חשוכים", המתרחש בסיומם של ימי הביניים, ובו איכרים מורדים בברון אכזר, בעיקר בשל העלבון הישן של זכות הלילה הראשון. תגובתן של הנשים, שנלקחו למיטתו של הברון היישר מטקס הכלולות, מפתיעה. "הוּני" נושא מסר על אווילותה של המלחמה, כשהוא מפגיש לשיחה אינטלקטואלית חייל גרמני שבוי, רופא בלגי שמשגיח עליו בדרכו למעצר, ונוסע רכבת רוסי. "בִּיצֶ'טָה" מבקר את נוקשות החינוך במנזר, ו"וְסיובָה" מציב יד זכרון למהפכן שנבגד והוצא להורג.

זאב ז'בוטינסקי כתב סיפורים חינניים, ממוקדים ומעמיקים, חנניה רייכמן תרגם יפה, והקובץ מומלץ בהחלט.

תרמיל

1980 (1900 – 1920)

תרגום מרוסית: חנניה רייכמן

אנטארקטיקה / קלייר קיגן

אנטארקטיקה

שישה-עשר סיפוריה הראשונים של קלייר קיגן נכללים בקובץ "אנטארקטיקה". הסיפורים מתרחשים באירלנד ובארצות-הברית, רובם על רקע יחסים בתוך המשפחה, בעיקר מנקודת מבטן של הדמויות הנשיות, ובכולם מתרחש אסון מצמרר. לעתים האסון כבר קרה, והטראומה מטילה את צילה על הדמויות. לעתים האסון מסתמן בעתיד, ומכיוון שהוא בלתי נמנע האוירה ספוגת אימה.

בין הסיפורים בקובץ, אשה נשואה מבקשת להתנסות פעם אחת בחייה במפגש מיני עם גבר אחר, רווקה מחכה עשור לקיום הבטחתו של מאהבה להפרד מאשתו, ילדים חוזרים עם אביהם ועם אשתו החדשה לבית בו התעללה בהם אמם, ילד נושא רגשי אשמה בשל מותה של אמו, בני זוג מתמודדים עם היעלמה של בתם כשהיתה באחריותו של האב, ואחרים.

קלייר קיגן מצטיינת בשרטוט תמונות חיות ובבנית אוירה באמצעות פרטים קטנים המצטברים לשלם מדויק. לטבע יש תפקיד משמעותי בעלילות, כמו גם לסביבה האנושית. הסופרת משלבת דיבור ישיר (כמו בסיפור "גברים ונשים", שם שואלת הילדה את אמה "למה הם לא עושים כלום?", ונענית בפשטות "הם גברים") עם רמזים הטמונים בכל משפט (כמו צליל האבזם בסיפור "אנטארקטיקה" המטרים צליל אחר, מאיים יותר), ויוצרת עלילות שהן חדות ומעורפלות בו זמנית. ניתן למצוא בסיפורים אינספור דוגמאות להמחשת האופן בו הסגנון יוצר אוירה ועלילה. בחרתי להראות כאן את הדרך בה היא רוקמת את הסיפור "סופות" באמצעות מחוות ידים. הנה מדגם מייצג של מובאות:

ידו של אבי היתה מרימה אותם ומשליכה אותם כמו נבטי עשבים. ידה של אמי היתה מרימה את האפרוח המת בעדינות, מחפשת אות חיים בגוף הצהוב, וכשלא מצאה, אמרה: "גוזל מסכן שלי", וחייכה אלי כשזרקה אותו אל פיר האשפה.

שני האנשים שמעולם לא נגעו זה בזה, שאצבעותיהם הרפו תמיד מקערית הרוטב לפני שאחז בה האחר, נגעו כעת.

דודה שלי שמרה על ירך החזיר. "מי רוצה עוד חתיכה יפה מהאמצע?" סכין הפריסה קטלנית בידה.

מעלה ומעלה צעדנו דרך שדות השלף, ידה כצבת, זנב הכתונת מתנפנף מאחוריה ברוח.

"אנטארקטיקה" הוא ספר ביכורים, אך כתיבתה של קלייר קיגן בשלה, חודרת לנשמה, מצמררת ומרגשת. תומר בן אהרון היטיב לתרגם, והספר מומלץ בהחלט.

Antarctica – Claire Keegan

תשע נשמות

2019 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון