שבר ענף ירוק / בלה שגיא

שנים-עשר הסיפורים שב"שבר ענף ירוק" מתרחשים סביב שבר כלשהו שארע בחיי גיבוריהם. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הדמויות המופיעות באחד מהם עשויות לשוב ולהופיע בסיפור מאוחר יותר, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, וקשרים עדינים אך בני קיימא אלה שוזרים יחדיו את כל ההתרחשויות למסכת אחת שמרכזה בשכונה ירושלמית.

המילה הראשונה שעולה על הדעת היא 'מדויק'. בלה שגיא משרטטת את דמויותיה בקוים דקים וברורים, מיטיבה לתאר את שמתרחש בנפשותיהן, וכורכת באופן משכנע בין תחושותיהן לסביבתן. בין אם מסופר על צעיר שמתקשה להשלים עם שיתוק בעקבות פציעה, או על אם החרדה בשל אי-השתלבותו של בנה בחברת ילדי הגן, בזכות הכתיבה המדויקת קל לקורא להעמיד עצמו במקומם, לחוש את כאבם, לייחל עבורם להקלה. כמה מן הדמויות המיטו על עצמן את יסוריהן, כמו האשה שהפכה לצמח אחרי תאונת דרכים, אחרות הן קורבנות בעל כורחן, כמו הילדה המכווצת בחדרה בעוד מעבר לקיר אביה מכה את אמה. כמה מהן חזקות, כמו אמה של קארינה שלקחה על עצמה את עול המשפחה בעוד בעלה מרחף בחלומותיו, אחרות שבירות, כמו רומי שהיתה ילדה הססנית ונשברה בשל אהבה שהתפוגגה. אבל כך או כך, בשל כתיבה אמפתית, לא שיפוטית, רגישה – וזו המילה השניה לתיאור חווית הקריאה – כולן נכנסות אל הלב.

מה אנחנו יודעים על מה שקורה אצל אנשים סביבנו? לא הרבה. ליאת, שמתוארת בשני סיפורים, פעם כילדה ופעם כאשה צעירה, מאבחנת בדיעבד כי "אף אחת מהחבורה שלהן לא רצתה לחזור הביתה, לכל אחת חיכה איזה סיפור בבית, כמו טלנובלה. כלום לא היה רגיל בשכונה ההיא, בזמנים ההם, לא היו "משפחות טובות", אבל כאילו כולן היו מ"משפחות טובות"". לכל אותן "טלנובלות" השפעה על חיי גיבוריהן לאורך שנים, וכל אחת מהן הושפעה אף היא משורשים רחוקים יותר.

בלה שגיא, שזהו לה הספר הראשון, כותבת במיומנות בשלה. הדבר היחיד שהפריע לי בספר היתה הבחירה במקרים רבים לכתוב משפטים המדלגים היישר אל הנשוא ללא נושא, בחירה שגויה תחבירית ולדעתי מאולצת ספרותית. מכל מקום, עוצמתם של הסיפורים גברה על חריקת השיניים שלי. זהו גם אחד מספריה הראשונים של ההוצאה החדשה, "שתים". בהחלט פתיחה נאה.

את הסיפור הראשון, "אומנות השברים היפנית", ניתן לקרוא באתר עברית.

שתַּים בית הוצאה לאור

2021

בית סבתא שחרב / ישראל זרחי

בספרו האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך", סיפר עמוס עוז על הסופר ישראל זרחי, שבתקופה מסוימת חלקו הוא ומשפחתו דירה עם יהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז. הוא מזכיר לשבחו של זרחי, שלא יכול היה לראות בצערו של ידידו, אשר רוחו נפלה כי ספרו לא נמכר. למרות שזרחי עצמו סבל מחסור, הוא רכש בסתר את שלושת העותקים של ספרו של קלוזנר שהוצגו בחנות השכונתית. עוד מציין עוז כי קרנו של זרחי, שהיה סופר פורה ופרסם כחמישה-עשר ספרים לפני שנפטר ב-1947 בהיותו כבן שלושים ושמונה, ירדה עם השנים, והוא כמעט נשכח מלב. המעבר מספרו של עוז לספרו של זרחי נראה לי לפיכך מתבקש.

"בית סבתא שחרב" הוא קובץ של שלושה סיפורים, שונים זה מזה. הראשון, שעל שמו נקרא הספר, מתאר את קורות חייה של סבתו של המספר, החל מאירוסיה בעודה ילדה צעירה בעיירה, דרך חיי הנישואים, עבור בטלטלות שחוו יהודי פולין – מפוגרום למלחמה, מעוני לשגשוג, וחוזר חלילה. דמותה של הסבתא עולה וזורחת מתוך הסיפור, אופטימית ומשרה בטחון, עמוד התווך של המשפחה, גם כשבצוק העתים החלו צאצאיה להתפזר בעולם. זרחי מיטיב לתאר את תחושת הרדיפה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ואת הבלבול ואת חוסר הוודאות. בדרך לא דרך חזרה הסבתא, ואתה אחדים מצאצאיה, אל עיירת הולדתה, שם, למזלה, זכתה למות מוות טבעי בטרם נפלו יהודי המקום אל ציפורניי הכובש הגרמני.

הסיפור השני, הטוב בעיני מבין השלושה, "מלון אורחים", מתרחש בירושלים בשנות השלושים. עולים מברלין, שמצאו עצמם תלושים וזרים בארץ, התקבצו במלון שהקימה גברת נתן, אחת העולות. בעלה, שעולמו חרב עליו כשפוטר מעבודתו בבנק בשל יהדותו, הפך בארץ חסר אונים, מתעניין אך ורק בחתולתו. גברת נתן נטלה את המושכות, רכשה בית, והכשירה אותו לשמש כמלון. חדריו היו פשוטים ופונקציונליים, אבל הסלון, מרכז הבית, המקום בו התכנסו האורחים לאכול, הפך לברלין בזעיר אנפין, על רהיטיו והליכותיו. אחדים מן האנשים ניסו להשאיר את העבר מאחור ולהשתלב בארץ הזרה, אך לא כולם היו מסוגלים לכך. עולמם של אלה האחרונים השתבש כליל עם פרוץ המלחמה. הקשרים הקלושים עם המולדת התנתקו, ותחושת התלישות איימה למוטט אותם. "בערוב ימי נגדעתי משורשי ושוב אין לי לבלוב חדש", כותב אחד מהם. זרחי מפגין כאן כושר התבוננות פסיכולוגי דק, והלב נחמץ.

הסיפור החותם את הספר, "על שום מה", הוא, בניגוד לקודמיו, סיפור פרטי קטן על אהבה שנגמרה. אשה, שנישאה מתוך התלהבות כמעט קפריזית, גילתה שלמרות שלא מצאה בבעלה שום פגם עדיין אהבתה אליו הצטננה כפי שהתלקחה. כפי שמשתמע משם הסיפור, לה עצמה אין שמץ של מושג על שום מה התאהבה ועל שום מה חדלה לאהוב.  

למרות ששפת הספר עשויה להחשב מיושנת, הקריאה בו נעימה ושוטפת. הסיפורים מעניינים, מצטיינים בתיאורים חיים ובכושר התבוננות אל הסביבה ואל הנפש פנימה, וראויים מאוד להקרא.

את הסיפורים מעטרים איוריו של דני קרמן.

הספר ניתן לקריאה בפרויקט בן יהודה

ספרית תרמיל

1988

הי, אתם שם למעלה! / יצחק בר-יוסף

אחרי מותו של הסופר יהושע בר-יוסף כתב בנו יצחק את "מזכרת אהבה", ספר מרגש אודות דמותו המרתקת של אביו, ואודות יחסיו המורכבים עם אשתו ועם ילדיו. גם "הי, אתם שם למעלה!" מספר על משפחתו, אבל באופן שונה לחלוטין. בהשראת הכלבה שאימץ, שמשתטה וקופצת באויר ומתפקעת מהתרגשות, הוא מזמן את קרוביו המתים לחגיגה ספרותית. אבא ואמא וסבא וסבתא והדודים, צפת, תל אביב, ירושלים. יוצאים במחול, שולחים רגליים לכאן ולשם, מכרכרים ומתהוללים, משליכים שטריימלים ושביסים לאויר וקולטים אותם בחזרה, זה לשמאל וזה לימין, כאילו לשמח חתן וכלה באו. גם הם טיפשונים כאלה. נושכים, נובחים, מתהפכים באויר. שלושה-עשר הסיפורים שבספר הם תערובת מרנינה של אגדה ומציאות, נעים באופן חופשי בין החיים על פני האדמה לעולם הבא, מסופרים בלשון חכמים ובלשון ימינו, ומקימים לתחיה באופן מקורי ומהנה דמויות ממשפחתו.

בלתי אפשרי לתמצת את הסיפורים. אמנם בלבו של כל אחד מהם דמות או שתיים וארוע מוביל אחד, אך הם כולם מורכבים מעלילות מסתעפות המתכנסות בסופו של דבר אל אותו ארוע. ביסודו של דבר, יצחק בר-יוסף מצא כאן דרך בלתי שגרתית לספר ביוגרפיה. הנה כדוגמא "ממליגה ומלאך המוות", שהוא סיפור מותו של אביו של הסופר. המספר פותח בתיאור פסטורלי של מלאך המוות המתענג על אוירה של צפת ביום הכיפורים, נח מעט ממלאכתו, מניח לאנשים את האשליה כי נשפטו לחיים. אחר-כך הוא מתנער וניגש אל ביתו של יהושע בר-יוסף, הנהנה מארוחת צהרים בעיצומו של הצום, ונתקף מעט יסורי מצפון רק כשהוא חש בבטנו. מלאך המוות עושה את שלו, וכשבשמים דנים בשאלה אם עשה את מלאכתו כראוי, המת הטרי עצמו נעלם. אין נסתר בפני בורא עולם. בכל מקום מצוי הוא – "כלום אינכם שומעים?" אמר. השתתקו כולם, ושמעו גם הם: קול נחרה עולה ממרחקים. הלכו בעקבות הקול ומצאו את אבא שרוע על גבו, נם את שנת הצהרים המקודשת שלו, נוחר במלוא המרץ. כדי להעירו בעדינות הם אומרים "ממליגה", המאכל האהוב על המת. והנה למדנו כמה פרטים ביוגרפים על האיש ועל אופיו תוך קריאת סיפור מענג.

בין הדמויות בספר, סבתא שיינדל, שמפצה עצמה על השנים שבהן סבא מאיר יעקב היה בשליחויות בחו"ל לגיוס כספים לכוללים, ומטילה עליו עבודות בית; דוד יחזקאל, שבחר להיות חשמלאי ולא ללמוד, ואחרי מותו ביקש להיות אחראי על סולם יעקב, ונימוקיו עמו; אמו של הסופר שנדחתה על ידי מועמד לשידוך משום שגרבה גרביים חומים במקום שחורים צנועים; דוד אליעזר, שחילק בקבוקי חלב בחייו, וממשיך לעשות זאת גם בשמים; דוד שרה ודוד נתן, שנישאו מאהבה והם עדיין מאוהבים, שנים רבות אחר-כך; וגם דמויות מן העולם הבא, המתים המאכלסים את גן העדן ואת הגיהינום, ואלוהים והמלאכים המשמשים אותו, חלקם חומקים מעבודה בחסות ועד העובדים, חלקם צעירים חמושי פייסבוק וגוגל. הסיפורים דינמיים, עתירי ידע ומבודחים, והדמויות – האנושיות והמואנשות – מלאות חיים, אמינות ונכנסות ללב.

על הכריכה מצוטט חיים באר כמי שאמר, "הלכתי שבי אחרי יכולתו הוירטואוזית של יצחק בר-יוסף לספר סיפור בעברית שבוחשת ובוללת יחדיו לשון דיבור עכשווית, חיה ובועטת, עם לשון שריח של ספרים עתיקים ושל סבתות קדושות נודף ממנה". אין לי אלא להצטרף לדברים אלה ולהמליץ על הספר.

עם עובד

2021

הסוכן הבריטי / סומרסט מוהם

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס הסופר סומרסט מוהם לשורות הביון הבריטי. הוא נשלח לשווייץ כאחד מרשת של סוכנים, תחת מסווה של סופר, שהיה לו, כמובן, טבעי. חוויותיו מן השנתים בשווייץ, וגם מן השליחות המאוחרת יותר לרוסיה ב-1917, הן הבסיס לסיפורים שבספר זה. הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של שמואל גילאי תחילה ב-1960 תחת השם "אשנדן או הסוכן הבריטי" בהוצאת מעריב, ב-1980 תחת השם "הסוכן הבריטי" בהוצאת כתר, וב-1992 כ"אשנדן" בהוצאת זמורה ביתן. בהוצאה האחרונה נכללו רק כמה מן הסיפורים ונוסף אחד שלא היה חלק מן המהדורות הקודמות.

אשנדן, בן דמותו של מוהם, נבחר לתפקידו בזכות מוח מיושב וריסון הרגשות, תכונות שהשפיעו על דמותו של מרגל ספרותי מאוחר יותר, ג'יימס בונד. "בעיניך זהו כעין משחק שחמט, ודומה שאין לך רגשות לכאן או לכאן", אומר ר. שגייס אותו לשירות. הוא שקול, מעונין להגיע להישגים אך לא בכל מחיר, מסוגל רוב הזמן להבדיל בין שקר לאמת. הוא מודע לכך שהוא רכיב קטן במערכת מורכבת – צריך היה להודות, שלדגי רקק כמוהו לא היתה החברות בשירות החשאי ענין גדוש הרפתקאות במידה שתיארו לעצמן הבריות – ומשלים עם המגבלות, גם אם התוצאה היא שעמום מסוים.

כמה מן הסיפורים בספר עוסקים בעבודת הסוכן, וכפי שהסופר מזכיר במבוא, חלקם נחשבו חומר קריאה של חובה למצטרפים לשירות. אשנדן ועמיתיו מנסים ללכוד הודי שעובד עבור הגרמנים באמצעות לחץ שהם מפעילים על אהובתו, נעזרים במורד מכסיקני כדי לחסל סוכן יווני, מנסים לגייס מרגלים, ומתמודדים עם העולם המתעתע של הביון, שבו דברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ואנשים מורכבים ובלתי מפוענחים נמשכים אליו. "אכן, מה קלים היו החיים לו היו כל הבריות שחורות לגמרי או לבנות לגמרי, ומה קל היה לעשות את המעשה הראוי להן!", מהרהר אשנדן כשהוא מנסה לפצח את דמותו של גבר שהוא מבקש לגייס.

מכיוון שאשנדן הוא קודם כל סופר, גם אם הוא סוכן מוצלח, חוויותיו אינן מצטמצמות לעבודתו. הוא מתבונן באנשים סביבו, וניחן ביכולת לתפוס את תמציתם. הסיפור "הוד מעלתו", כדוגמא, שהוא המשכו של זה שקדם לו, "מאחורי הקלעים", שעסק בביון, מספר על אהבה אובססיבית. סיפור אחר, "אהבה וספרות רוסית", עוסק בפרשיית אהבה של אשנדן עצמו, והופך קומי לקראת סיומו.

הספר אמנם בנוי כאוסף של סיפורים, אך משום שחלקם ממשיכים זה את זה, הוא נקרא כספר מגובש. מעבר לעלילות המסקרנות ולדמויות המשורטטות היטב, ערכו של הספר נובע גם מהערותיו של הסופר, לפעמים בסוגריים, לפעמים כחלק מן הטקסט. כל בר דעת יודע, שרדיפת כבוד היא ההרסני, הנפוץ והעקשני שביצרים, המענים את נפש האדם; הפטריוטיזם (רגש שבימות שלום אין טוב אלא להניחו לפוליטיקאים, לפובליציסטים ולשוטים); האדם ברחוב (שאנו מלגלגים על רודנותו – ונכנעים לה), ועוד מעין אלו בשפע.

פה ושם משולבים בספר נושאים משולחן עבודתו של הסופר. במבוא הוא דן בשאלת הקשר בין המציאות לספרות, ומעדיף את התפיסה לפיה הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, ולא לחקות אותה. באחד הסיפורים הוא מתבונן במחווה של זוג מבוגר וחושב כי פרשה קטנה זו היה בה משום מפתח לכל חייהם, וממנה התחיל אשנדן לשחזר את תולדותיהם, את מצבם ואת תכונות אופיים. הוא כנראה אינו מחבב את הרומנים המודרנים, המרצים לפניך כמה אפיזודות שאינן קשורות זו בזו, ומטילים עליך לצרפן יחדיו במחשבתך ולעשותן סיפור רצוף. ועל הסיפורים שבספר הוא אומר כי תכליתם אך לבדר את הקורא, ועדיין אני סבור, ללא שום חרטה, כי זוהי תכליתה העיקרית של יצירה ספרותית.

גילם של הסיפורים נושק למאה, אבל כמו שכתב מוהם במבוא לרגל מהדורה חדשה, שלושים וחמש שנים אחרי המקורית, "תמיד יהיה ריגול ותמיד יהיה ריגול נגדי", ותמיד יהיו אנשים שיבגדו, או שיאהבו הרפתקאות, או שיפעלו מתוך תחושת חובה. "הסוכן הבריטי" הוא ספר מפוכח, מעניין, חד אבחנה ומומלץ.

The British Agent – W. Somerset Maugham

כתר

1980 (1927)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

תמונות מחיי הכפר / עמוס עוז

שבעה סיפורים ועוד סיפור מרכיבים את "תמונות מחיי הכפר". השבעה מתרחשים כולם בתל אילן, ישוב ישראלי פסטורלי, שהיה פעם חלק מן ההתישבות החקלאית, והיום הוא שרוי בתהליך השתנות. החקלאות ננטשת בהדרגה, הבתים הישנים נהרסים לטובת וילות מודרניות, והנמנום הכפרי מופר מדי שבת לטובת יריד אמנות ומזון, המושך אליו את המוני בית ישראל. הסיפור השמיני, האחרון, מתרחש, כשמו, במקום רחוק בזמן אחר, והאופן בו הוא נקשר אל קודמיו פתוח לפרשנות.

אפשר לקרוא את הספר כקינה על היעלמותו של אורח החיים הישן. האידיאלים של עבודת האדמה ושל הפשטות הוחלפו במסחר ובמודרנה, ומן העבר נותרו רק חורבות שדינן להעלם. ארץ ישראל הישנה והטובה אולי התפוגגה, וכל שנותר ממנה הוא השירים, שרבים מהם מוזכרים בסיפור "שרים". "טוב היה לנו לשיר יחד במעגל בליל גשם וסערה שירים ישנים מן הימים שבהם הכל היה נהיר לכולם", אומר המספר. באחד המאמרים על הספר מצאתי הצעה לקרוא את הספר כהצצה אל תהומות הנפש של הסופר, גישה פסיכולוגית שאינה חביבה עלי. אפשר לתהות מה רצה עמוס עוז לומר (המעוניינים לשמוע את דעתו על שאלות בדבר כוונת הכותב מוזמנים לשיחה בנושא ב"ממה עשוי התפוח?"), אבל אני מעדיפה לקרוא את הספר כפשוטו. מאחורי דלתות סגורות, בכפר מנומנם למדי, המתנהל על מי מנוחות, רוחשים תסכולים, אנשים תקועים בחיים חסרי סיפוק, ואין איש יודע באמת את שבלבו של האחר.

אריה צלניק, שאשתו נטשה אותו ובנותיו ניתקו קשר, חי עם אמו המזדקנת בביתה האפלולי. הוא חושב שחיים אחרים יתחילו אחרי דעיכתה, אבל זה מן הסתם לא יקרה; גילי שטיינר הרופאה נרשמה בשנים האחרונות לשניים מן החוגים המתקיימים בבית-התרבות של הכפר תל אילן בהנהגתה של דליה לוין, אבל לא מצאה בחוגים האלה מה שביקשה. מה ביקשה לא ידעה;באחד הבתים הישנים חי פסח קדם, חבר כנסת לשעבר נרגן, יחד עם בתו רחל המורה, התוהה עד מתי תהיה תקועה כאן; לבו של יוסי ששון, סוכן נדל"ן, נמשך אחר אחד הבתים החרבים בכפר, שם מתגוררות אמו ואלמנתו של הסופר אלדד רובין. "אני אקנה אותו ואני אהרוס אותו עד היסוד למרות שלבי יוצא אליו", הוא מחליט בינו ובין עצמו; בני אבני, ראש המועצה, מקבל מאשתו פתק "אל תדאג לי", ויוצא מודאג לחפש אותה; קובי בן השבע-עשרה מאוהב בעדה דבש, עובדת הדואר והספריה, המנסה לשכנע את עצמה שהיא בסדר, שאין לה ממה לפחד; ובביתם של אברהם ודליה לוין מתכנסים מדי מספר שבועות לשיר בצוותא, אחת הפעילויות שבה בני הזוג מטביעים את יגונם על התאבדותו של בנם בן השש-עשרה. משהו אפל ומסתורי מרחף מעל כל הסיפורים, קולות חפירה בלתי מוסברים, היעלמותם של בני אדם, מרתפים מאיימים, המתנה למוות. העלילות מצומצמות במרחב ובזמן, והתרה אין.

"במקום רחוק בזמן אחר" הוא סיפור אפוקליפטי. במקום מנוון, מעלה צחנה וריקבון, חיה חבורת בני אדם, ההולכת ושוקעת בשל גילוי עריות ובשל חוסר יכולת לקום ולשנות את גורלה. המספר, שנשלח לפני שנים רבות לסייע לאוכלוסיה, מעלה אף הוא עובש ונתקע במקומו. האם זה מה שצפוי לאנשים התקועים בתל אילן, אלה שמבקשים לעצמם חיים אחרים אך אין בהם את הכוח פשוט לעשות מעשה? או אולי להפך, דווקא משום שתל אילן ככלל הוא מקום בתהליך שינוי, גורלו הופכי לזה שמתואר הסיפור האחרון?

כך או כך, עמוס עוז מיטיב לתאר את נבכי נפשם של בני אדם ואת סביבתם, ולמרות המועקה הקודרת הספר מומלץ.

פרק ראשון

כתר

2009

לנסוע עם מטען קל / טובה ינסון

טובה ינסון, הסופרת והמאיירת הפינית-שבדית, המוכרת בעיקר כיוצרת של המומינים, כתבה גם נובלות וסיפורים למבוגרים. "לנסוע עם מטען קל" הוא קובץ המכיל שנים-עשר סיפורים, שברובם נכללת נסיעה כלשהי, תמיד נושאת מטען שאינו קל כלל.

הסיפור הנושא את שם הקובץ, ואחד הטובים שבו, מסופר מפיו של גבר שקץ בחברת בני אדם. הוא מרגיש חנוק במחויבויות החברתיות היומיומיות, ולכן הוא קם ועוזב. לא באקט של מחאה, לא בטריקת דלת, רק בהחלטה שקטה. הוא משאיר דירה מסודרת, שאליה אינו מתכוון לחזור, אורז את המינימום הנדרש, ועם המטען הקל עולה על אניה, חש תחושת חופש מסחררת, והחלטתו נחושה לאמץ הלך רוח נונשלנטי, או לפחות הליכות מתאימות. עד מהרה יגלה שאינו יכול להפוך את עורו, ושאת הבדידות המיוחלת לא ימצא באנית נוסעים הומה אדם.

"השחפים" הוא בעיני המבריק ביותר בקובץ. מורה, שהעבודה בחברת ילדים מערערת אותו, נוסע עם אשתו אל אי מרוחק בנסיון להרגע. על הפערים בין השניים מספרת טובה ינסון באמצעות יחסם אל הציפורים באי.  

עוד אחד מהחביבים עלי הוא "האשה ששאלה זכרונות", שבו אמנית שבה אחרי שנים אל דירת הסטודיו שבה התגוררה בעבר. במקום גרה כעת אשה שהיתה בשולי החברה שהקיפה את האמנית. במשך השנים שעברו ניכסה לעצמה את זכרונותיה של חברתה, והטירוף המסתחרר במוחה מחלחל אל האמנית.

בין הסיפורים האחרים בספר – מכתבים מקוראת צעירה ביפן, שנפשה יוצאת למסעות, אך עליה להשלים עם המחשבה ש"עלי לפגוש סופרת רק בספריהָ"; ילד עירוני המגיע לכפר לתקופת הקיץ, ומשרה קדרות על מארחיו; זקן המאבד חלקים מזכרונו בעיר זרה; אמן צעיר המחפש את קולו היחודי; ועוד.

הטבע משחק תפקיד מפתח במרבית הסיפורים. איים משמשים כאמצעי המבודד כמה מן הדמויות מן היומיום ומזרז פורקן רגשי; קור מקפיא שורר בכמה מן העלילות; היער מפחיד ילדים, ואולי מהווה טריגר להתאבדות; נוף דרמטי משתלב בחיבתה של אחת הדמויות לספרי מתח.

הפרוזה של ינסון אינה מתמסרת בקלות. העלילות אינן מסובכות, אך מעין ערפל רגשי שרוי עליהן, משהו זר שבהעדר מילה מדויקת לתארו, ומשום שהוא נובע מן הרקע התרבותי-חברתי, אכנה אותו "פיני". בספרה "הרמאית הישרה" הזרות והמוזרות הטביעו את העלילה, ונראו לי כעודף התחכמות. בסיפורים שב"לנסוע עם מטען קל" הן משתלבות היטב בעלילות. דנה כספי תרגמה יפה, והסיפורים מיוחדים ומומלצים.

Resa med Lätt Bagage – Tove Jansson

קרן וליברוס

2021 (1987)

תרגום משוודית: דנה כספי

אל תשבי סתם ככה / איריס רילוב

בסיפור "פנורמה", הפותח את הקובץ, מאבטח בסניף בנק בחיפה מסווג את האנשים העוברים מולו לשלוש קבוצות – ג'ירפות שראשן גבוה בעננים, חזירים שאפם תקוע בזבל, ולטאות שאינן מעזות להרים את הראש,  "וככה יוצא שאף אחד לא רואה אף אחד". בהכללה ניתן לומר שאי-הנִרְאוּת משותפת לתשעה הסיפורים הנכללים בספר. ברובם ככולם גם אם מתרחשת עלילה חיצונית, ליבתם היא ההתרחשות בקרבם של הגיבורים, וזו תמיד חבויה, מוסתרת מן הזולת, ולא לגמרי מודעת לעצמה.

ב"פנורמה" הסיפור נודד בין דמויות, מאשה לאחר ניתוח כריתת רחם לבתה, מן הבת לאח הערבי, לשומר בבנק, לחברה של הבת, לבעלה של האשה, וחזרה אל בית החולים. הדינמיקה בין הדמויות נובעת מן האופן – השגוי – בו הן רואות זו את זו, עד שארוע דרמטי מטלטל אותן מעט מן המשבצות של השגרה. ב"התכנסות" אי-הנִרְאוּת היא של סופר נערץ, שתדמיתו הציבורית אינה משקפת את המתרחש בביתו פנימה, שם האגו שלו ממלא את החלל וחונק את בני משפחתו הסובלים מעריצותו. לנשים בתוך זוגיות ומשפחתיות מוקדשים כמה מן הסיפורים, וכך גם לצעירים בתוך חברת בני גילם. הסיפורים כולם משקפים חוויות אוניברסליות, אך גם מעוגנים בתוך היומיום הישראלי – בקיבוץ, בעת מלחמה, ביחסי יהודים-ערבים, בחיפה, בשליחות מעבר לים.

איריס רילוב כותבת מדויק מאוד. גם כשהמסופר אינו משיק לחיי הקורא, קל להבין את שעובר על הדמויות, להתלבט איתן, ולקוות לשחרור ממה שמעיק עליהן. שניים מן הסיפורים מסתיימים בסוף קטוע מדי לטעמי, מן הסתם מכוון להותיר את כל האפשרויות פתוחות, אבל הייתי מעדיפה לשהות מעט יותר עם ההתרחשויות. פרט לכך הסיפורים כולם נוגעים ללב, מעוררי אמפתיה ומעניינים לקריאה.  

פרדס

2021

נוסע מעירו / יהואש ביבר

נסיעה אל מחוזות רחוקים משותפת לחמישה משבעה סיפורי "נוסע מעירו". התקופה המתוארת בסיפורים קודמת לעידן הטיסות השוות לכל נפש, ונסיעה אל מחוץ לגבולות ישראל היא מבצע יקר ומורכב, הכרוך בשיט ממושך ובניתוק קשר עם קרובים ומכרים שנותרו בארץ. מה שקורה למרבית הדמויות אי-שם במרחק הוא לעתים קופסה שחורה, מידע שהן שומרות לעצמן, והקוראים, כמו המקורבים אל דמויות אלה, רואים בדרך כלל רק את תוצאותיהם של המסעות.

פנחס, בסיפור "באניה לונצואלה", הוא אדם בודד, קשה-יום. מכל משפחתו נותרו אחרי מלחמת העולם רק הוא ואחותו שבונצואלה, וחלומותיו מצטמצמים לבית ברחביה, מקום מגוריהם של האמידים, ולביקור אצל אחותו. מחמת הבדידות הוא נישא פעמיים ללא אהבה, ועל הנסיעה לונצואלה, שסוף-סוף הוגשמה, אינו אומר מילה.

ב"אדון קוקיה נושא אשה" חוזר ירושלמי עשיר מאירופה עם אשה צעירה, אחרי שנים ארוכות של אלמנות נינוחה שלא הטרידה אותו. על אשתו הצעירה אינו מרחיב את הדיבור, והשינוי שחולל בחייו הפרטיים יקרין על סביבותיו, לאו דווקא לטובתו.

"ארץ חדשה לגלות" הוא סיפורו של יואל, שמגיל צעיר שאף להיות חוקר ארצות, ובבגרותו ויתר על משפחתו ועל אהבתה של חברתו כדי להגשים את משאת נפשו.

כמו אדון קוקיה גם מנוחה עסיס, ב"מנוחה עסיס נוסעת למונטה-קארלו", יוצאת למסע לאירופה, מונעת מתאוות הימורים, חוזרת עם גבר זר, וחייה מקבלים תפנית שסופה עגום.

ב"חלון מואר בדלפי", בשונה מן הסיפורים האחרים, המסע נחשף לפרטיו, משום שהוא מסופר בגוף ראשון. ספינת השיט, שבה נוסע המספר, עוגנת למשך שלושה ימים באתונה, והוא מבלה אותם בחברת נוסעת ערביה ישראלית. לו היתה יהודיה היה אולי נרקם ביניהם קשר אינטימי, אבל המספר מודע כל העת למטען שבין שני העמים ולתרבויות השונות, והופך משום כך חששן.

ב"מלכת אסתר" המסע אינו מרחיק אל ארצות זרות, אך בעבור שרינה, ילדה דחויה הסובלת מפיגור ומורחקת למוסד, הוא מסע אל מחוזות רחוקים.

"ספרים הרבה" מציג מסע הפוך, לא הרחק החוצה, אלא מסע מתכנס אל תוך חדר יחיד. מורה בדימוס מגשים חלום לפרסם ספר מיצירותיו, וחייו הולכים ומצטמצמים.

יהואש ביבר כתב סיפורים אמינים ומינוריים. דמויותיו, גם אם הן מתרועעות עם אחרים, מקיימות עולם פנימי חסר מנוחה וסמוי מן העין. הסופר אינו נוטל על עצמו את תפקידו של היודע-כל, והסיפורים מזמינים את הקורא אל תוך חיי הדמויות, במגבלות שהללו מטילות על סביבתן. צובט לב.

במאמר מוסגר: יהואש ביבר כתב, בין השאר, את אחד מספרי הילדות הזכורים לי לטובה, "מסעי הטיסן קל-כנף".

הקיבוץ המאוחד

1986

האישה עם הזאבה / רנה ויויאן

"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.

ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".

סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.

את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.

La Dame à la Louve – Renée Vivien

אפרסמון

2020 (1904)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

השטן בגוריי / יצחק בשביס-זינגר

כותרת משנה: מעשה משכבר הימים, וסיפורים אחרים

פרעות ת"ח ות"ט (1648) החריבו קהילות יהודיות בפולין (היום אוקראינה). גוריי היתה אחת מהן, ובתקופה המתוארת בספר "השטן מגוריי", ספרו הראשון של בשביס-זינגר, החלה להשתקם. כמה מתושביה שבו אליה, מוסדות הקהילה שבו לתפקד, אך הזוועות לא עברו מבלי להשאיר חותם בנפשם של היהודים. על רקע זה יכלו לשגשג שרלטנים ונביאי שקר. תחילה הופיע במקום אדם בשם יצ'י-מתת, רוכל ספרים כריזמטי, שכבר ביצע מעשי נכלים במקומות רבים, ומצא לעצמו מקלט זמני בגוריי. אחריו הגיע ר' גדליה ובפיו בשורת שבתי צבי, שהסיפורים אודות הכבוד שרוחשים לו הגויים כבשו את לב המעונים. כפי שתואר ב"ספרי יעקב", שהארועים המסופרים בו התרחשו מאה שנה מאוחר יותר, גם בגוריי מוליכים חסידי נביא השקר את לב הבריות אל האמונה כי הכל מותר, וכי כדי להגיע אל הגאולה יש לשקוע עמוק בתוך הטומאה. מכיוון שהגאולה ממש מעבר לפינה, חדלים בני האדם לעשות לביתם, והעיירה הולכת מדכי אל דכי, שוקעת בפריצות מחד גיסא ובקפאון כללי מאידך גיסא.

אל הספר, שהוא הראשון של בשביס-זינגר והיחיד מספריו שראה אור בפולין, צורפו בתרגומו העברי סיפורים נוספים. הראשון שבהם, "חורבן קרשב", דומה ברוחו לסיפורה של גוריי. הוא מתרחש מספר שנים מאוחר יותר, ובו אשה צעירה, משכילה ומוצלחת, נישאת בשידוך לתלמיד חכם, שמשכנע אותה, ברוח השבתאות, שהכל מותר, ומוביל לאובדנה.

היצר הרע, שבשביס-זינגר הרבה לעסוק בו, הוא הדובר בסיפור "זיידלוס הראשון". כשפים, שגם להם נוכחות מתמדת ביצירתו, הם נושאו של "הבבלי". נימה אופטימית נשזרת בסיפורים "זקן", "השפינוזאי" ו"הסנדלרונים הקטנים", שבהם זוכים גברים בזקנתם להזדמנות לחיים חדשים.

הסיפור כובש הלב מכולם הוא "גימפל תם", שגיבורו סופג עלבונות מרים ונפגע מבגידות חוזרות ונשנות, אבל בוחר במודע בתמימות, לא מתוך טפשות ובורות, אלא כדרך חיים שבבסיסה אמונה בטוב שבאדם ובאלוהים.  

סיפוריו של בשביס-זינגר שופעי חיים, יצריים מאוד, ועוסקים ללא הרף בשאלות של אמונה ושל מוסר. גיבוריו מתמודדים עם קשיים קיומיים, עם ספקות ועם פיתויים, עולמם הוא עולם של חול ושל בליל אמונות, נתון לטלטלות חיצוניות ופנימיות. קראתי את הספר בתרגומו של מ. ליפסון משנת 1953, וצר לי לומר שהעברית שלו כמעט בלתי נסבלת. הספר תורגם מחדש בידי בלהה רובינשטיין, ואם כי לדעתי היא מתרגמת "תרגום יתר", אין לי ספק שבמקרה זה החדש עדיף.

כמו מכלול יצירתו של יצחק בשביס-זינגר, "השטן בגוריי" מומלץ בהחלט.

דער שטן אין גאָריי: אַ מעשה פון פארצייטנס

דביר

1953 (1933)

תרגום: מ. ליפסון