מייד אין אמריקה לטינה / סנטיאגו גמבואה, טרינו מלדונדו

"מייד אין אמריקה לטינה" הוא צירוף של שני סיפורים: "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מאת סנטיאגו גמבואה הקולומביאני, בתרגומה של סוניה ברשילון, ו"כמו לשחות בקרח" מאת טרינו מלדונדו המכסיקני, בתרגומו של יוסי טל. מדובר בשני סיפורים שונים בנושאיהם ובאופיים – הראשון קליל יחסית ומשעשע ברובו, השני עוסק בנושא כבד-ראש יותר – אך הם צורפו יחדיו, כך אני מניחה, בשל שני קוים משותפים. האחד הוא יחסי גברים-נשים, שבהם הנשים הן הדומיננטיות. השני הוא המפגש הבין-תרבותי, שנוכח בסיפור הראשון ובא לידי ביטוי בעיקר בסיפור השני.

את "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מספר אניבל אסטרהאזי, צלם עיתונות, שמרבה לטוס מתוקף תפקידו. אסטרהאזי הוא קולומביאני ממוצא הונגרי, שאינו מוצא לעצמו מנוח כיושב-בית, והוא אוהב נמלי תעופה וטיסות למקומות רחוקים. "האושר נמצא תמיד בנסיעה הבאה. נכון יותר: באותה ארץ יפהפייה שמעולם לא ביקרנו בה", הוא אומר, ומנצל עד תום את ההזדמנויות שמאפשר לו מקצועו. בעקבות אחת הטיסות, שבמהלכה מטלטלת סופה את המטוס ומטילה אל חיקו את אחת הדיילות, נוצר קשר מיני בינו ובינה. אסטרהאזי חש להפתעתו שהוא מתאהב, אך מגלה, בהיפוך תפקידים נוגד סטראוטיפים, ש"אני, ומי יודע עוד כמה כמותי, רק ז'יטונים להחלפה”. ידו של מי תהיה על העליונה במלחמת גברים-נשים, נוסעים-אנשי צוות? סנטיאגו גמבואה כתב סיפור דינמי, משובץ בארועי התקופה – שנות ה-90 של המאה הקודמת – שבו מספר אמין ומעניין ועלילה מהנה.

"כמו לשחות בקרח" עוסק גם הוא במתח בין-מיני, וגם כאן תפקידי הגברים והנשים חורגים מן הסטראוטיפ. אך עיקרו של הסיפור הוא המפגש רצוף חוסר ההבנה בין אירופה לדרום-אמריקה. מכסיקו שרויה במשבר עמוק, וכך גם המספר. הוא איבד את עבודתו כמורה, ויחסיו עם בת זוגו עומדים בפני סיום. חבר, הנמנה עם הגָבָּצֵ'רוֹס, כלומר כאלה שניזונים מה"גָבָּצ'וֹס", הזרים הלבנים, ובעיקר הזרות הלבנות, מזמין אותו לבלות בחברת שתי תיירות שבדיות. התיירות רואות בעיר אואחקה את הקסם הלטיני, המספר חושב לעצמו, "קסם. באואחקה אנחנו קוראים לזה עוני". הן סולדות מעירן שלהן, שטוקהולם, ומתארות את החיים בה כשחִיה בקרח, אבל קרח, בעיני המספר הוא טוהר, ההפך מן הכאוס שבו ארצו שרויה. טרינו מלדונדו מציג יפה דמות של אינדיבידואל, שמתוך העמדה המנותקת משהו של המתבודד מתבונן בארצו, כפי שתושביה חווים אותה וכפי שהיא נראית לזרים.

שני הסיפורים זכו לתרגום עברי מוצלח, והספר מומלץ בהחלט.

Santiago Gamboa – Tragedia del hombre que amaba en los aeropuertos

Tryno Maldonado – Como nadar en el hielo

תשע נשמות

2015 (2012, 2014)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

תמציות / אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל, ילידת 1911, נדדה בין מספר ערים ומדינות בזו אחר זו: וינה, שם נולדה, ברלין, אליה עברה עם אמה לאחר מותו של אביה, פראג ולונדון, בנסיון להתרחק מן האיום הנאצי, ברלין של אחרי המלחמה, ומ-1965 ירושלים שבה נפטרה ב-2001. על התחנות בחייה כתבה באחד מפרקי הספר: "העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות". יוקל היתה פסיכותרפיסטית, עתונאית, תסריטאית וסופרת, כתבה פרוזה, מחזות ועיון בתחום התמחותה, ותרגמה יצירות מעברית ומיידיש לגרמנית. בארץ תורגם עד כה רק ספר אחד שלה, "צבע הפנינה", אך פרט לכך היא נותרה אלמונית לציבור הקוראים הישראלי. בגרמניה, שנים רבות אחרי שעזבה, הוענק לה פרס על מכלול יצירתה.

"תמציות" מכיל תמונות מתחנות חייה של יוקל, קטעים שכתבה בין השנים 1969 ו-1992, וראו אור בגרמנית ב-1993. חנן אלשטיין, שתרגם את הקטעים, סיפר בראיון כי במשך שנים רבות ניסה לעניין הוצאות לאור בפרסום הספר המתורגם, אך נדחה. טוב עשתה הוצאת אפרסמון שנטלה על עצמה את המשימה, ואפשרה לקוראים היכרות עם אשה מעניינת, חדת מבט ובהירת לשון, שהשכילה לתמצת משמעות ותובנה מאפיזודות שוליות לכאורה – ערב ריקודים בבר צ'כי, מפגש עם חייל הודי שאיבד את דרכו בלונדון, סיור במערת אבשלום. לפעמים היא מספרת סיפור אינטימי כמו "החתולה", אודות כאבה של אשה שהתאלמנה, ולפעמים היא מציעה נקודת מבט מקורית ומעניינת על מאורעות גלובליים, כמו "השלישיה", הנפתח ברצח קנדי ומפליג אל האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואל ניקיטה כרושצ'וב, שלישיית הנהגה חד-פעמית בעיניה שירדה מן הבמה פחות או יותר באותו הזמן. בפרק הקצר ביותר, ואולי אחד הנוקבים ביותר, בספר מציגה ווקל שתי תמונות מפיהם של מי שחוו את השואה: הראשונה, מפיו של יוזף וולף, היסטוריון יהודי שורד אושוויץ, מתמצתת את הקלות בה אובד כבודו של האדם, השניה, באותה תמציתיות, מתארת כיצד מחווה פשוטה עשויה להחזיר אותו.

אנה מריה יוקל כתבה בעדינות ומתוך תשומת לב רגישה לפרטים ולמשמעותם. חנן אלשטיין תרגם באהבה, טליה בר איירה את הכריכה באיור הולם, והספר ראוי בהחלט לתשומת לב.

Essenzen – Anna Maria Jokl

אפרסמון

2021 (1993)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

אנטיקליימט

אנתולוגית סיפורים בנושא משבר האקלים

"אנטיקליימט" מאגד שישה-עשר סיפורים, שנוגעים באופן כלשהו במשבר האקלים. כמה מן הסיפורים מניחים במרכז את האסונות הרובצים לפתחנו – חום קיצוני, שריפות, בצורת, שטפונות – ורוקמים סביבם את אופן ההתמודדות האנושית עם התנאים הבלתי אפשריים. סיפורים אחרים מרומזים יותר, נקודת המוצא שלהם היא האדם, והאקלים המשתנה משתקף מהם. סיפור אחד עוקץ דווקא את המתיימרים להיות ירוקים, אחר כורך פוליטיקה ישראלית עתידית בפגעי הטבע, שניים מפליגים הרחק אל העתיד. יש בקובץ סיפורים טובים יותר וטובים פחות בעיני, אבל הנושא צריך להיות בתודעה, ומשהו חייב להיעשות, ויפה עשו הסופרים המשתתפים בקובץ שתרמו את חלקם למודעות. רון דהן ערך והקדים מבוא, והוצאת עברית מאפשרת הורדה של הספר בחינם.

מכיוון שטעמי נוטה אל המרומז ואל הסיפור האנושי, אזכיר כאן שניים מן הסיפורים המתאפיינים באלה. "לעולם תהא השמש" מאת אלעד זרט מספר על חקלאי בן לשושלת של חקלאים, שאינו מסוגל להפרד מעבודת האדמה, למרות שהאדמה כבר מזמן אינה מצליחה לגדל דבר. "חומה ירוקה גדולה" מאת נטע חוטר מציג זה לצד זה מִדבור נפשי ומִדבור ממשי, ואת הנסיון לעצור את שניהם. מן הסיפורים העתידניים יותר אזכיר את "ברנדו" הנוגע ללב מאת אופיר טושה גפלה. הסיפור נפתח בהשוואה שאומרת הכל בין סב לנכדו. כשהסב התאלמן התעקשה בתו שיאמץ כלב, כדי שתהיה לו סיבה לצאת מהבית. כשהנכד התאלמן, שנים אחר-כך, הוא אימץ כלב למרות התנגדות בתו, שחששה מן היציאה מן המגורים התת-קרקעיים אל העולם החרב ומוכה השמש שבחוץ.

אלה הסופרים המשתתפים בקובץ, על פי סדר הסיפורים: מאשה צור גלוזמן, אופיר טושה גפלה, מאיה ערד, אלעד זרט, טלי כהן צדק, יובל אלבשן, נועה לוצקי, נטע חוטר, שרי שביט, ענת לב-אדלר, עדנה גורני, רחלי ריף, תמר וייס גבאי, עיליי אשדות, איריס רילוב, רפי טופז.

קישור להורדת הספר

עברית

2021

גברים ללא נשים / הרוקי מורקמי

שבעה סיפורים נכללים בקובץ "גברים ללא נשים", ושמו של הקובץ מעיד על תוכנם. בכל אחד מהם חש גבר בחסרונה של אשה, והסיפור האחרון, זה ששמו כשם הקובץ כולו, מסכם: "מרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר […] לגברים ללא נשים העולם הוא מערבולת גדולה ופולחת, דומה מאוד לצדו האפל של הירח".

אדם מתרפק על זכרה של אשתו בחברת הגבר שאתו היא בגדה בו; אדם אחר מציע לחברו לצאת עם הבחורה שהוא אוהב מאז היו ילדים כדי למנוע ממנה לצאת עם אחרים; גבר מאבד את הרצון לחיות כשאחרי שנים ארוכות של הימנעות מודעת מאהבה הוא מתאהב אהבה בלתי אפשרית; גבר אחר, הסובל ממגבלות חברתיות-נפשיות, מפתח תלות בסיפוריה של האשה המטפלת בו ובעצם נוכחותה בחייו; אדם, שאשתו בגדה בו, מוצא לעצמו מקלט חמים בניהול בר עד שמציאות חייו משתבשת קשות; וחרק, שהתגלגל באדם בשם גרגור סמסא, מתאהב בצעירה גיבנת. אלה הן, על קצה המזלג, העלילות שמורקמי רוקח בסיפורים.

זהו הספר הרביעי של מורקמי שאני קוראת, ושוב מתאכזבת. אני מחפשת שוב ושוב את סיבת הפופולריות שלה הוא זוכה, ולא מוצאת. כל משפט בנפרד כתוב יפה, אבל המשפטים לא מתגבשים לעלילה שמדברת אלי באופן כלשהו. המכלול לא מתחבר, והסיפור או הספר נשכחים ממני מיד. אולי הגיע הזמן לחדול לנסות. על כריכת הספר נכתבה ההצהרה היומרנית "סיפורים מהפנטים המדברים אל כולנו". לא הופנטתי, והסיפורים חלפו לידי מבלי להטביע חותם. אני מניחה שאוהבי מורמקי יתרשמו לגמרי אחרת ממני.

הספר תורגם מאנגלית, ולא משפת המקור. אני תוהה מדוע.

Men Without Women – Haruki Murakami

女のいない男たち – 村上 春樹

כתר וכנרת זמורה דביר

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

רצח ברחוב בלפוג'ו / איטלו סבבו

שניים מסיפוריו הקצרים של איטלו סבבו נכללים בספר זה, שניהם מן העשור הראשון שבו החל לפרסם.

"רצח ברחוב בלפוג'ו" מ-1890 נפתח, כמשתמע משמו, ברצח, ונראה כי ג'ורג'ו, הרוצח המספר, אינו עתיד לסבול מהשלכות המעשה שביצע. "אם כך, לרצוח זה דבר פשוט כל כך?", הוא מתפלא. ג'ורג'ו טומן בכיסיו את השטרות שגזל מן הנרצח, ומתכנן להסתלק לשווייץ ולהתחיל ליהנות מן השלל. מהר מאוד הוא מגלה שאיבד לחלוטין את היכולת לנהוג בטבעיות, אף אחת מן ההחלטות שהוא מקבל אינה טובה דיה בעיניו, והוא סובב סביב עצמו בנסיון להצדיק את הרצח ולחמוק מעונש, או שמא דווקא בנסיון לספוג עונש ולשים קץ לחוסר הוודאות. יותר משזרועות החוק יוצאות למרדף אחריו, נפשו שלו רודפת אותו. סבבו, בדקות פסיכולוגית, מיטיב להכנס אל מחשבותיו המסתחררות של המספר.

על "השבט" ("La tribù"), שנכתב שבע שנים מאוחר יותר, נכתבו כמה וכמה מאמרים שייחסו לו פרשנויות שונות. כפי שאני מבינה אותו, הוא מנסה לבחון את תהליך המעבר מחברה פרימיטיבית לחברה מודרנית, ומאתגר את התפיסה המקובלת. שבט ערבי של נודדים, שתקע יתד באזור פורה וזנח את האוהלים לטובת בתי קבע, שולח נציג לאירופה כדי ללמוד את החוקים של חברה היושבת ישיבת קבע ומתמודדת עם הבעיות החברתיות הנובעות ממנה. אחמד השליח נעדר זמן ארוך, ובשובו, כשהוא מתכוון לשאת את בשורת התיעוש, כולל ההתעשרות המיוחלת שלו כתעשיין והדיכוי הצפוי של מעמד הפועלים, הוא מגלה שהשבט כבר עלה על הנתיב לחברה מקוטבת: "הבתים הקטנים והחינניים, שזה מכבר החליפו את האוהלים, נעלמו כדי לפנות מקום לבנינים מפוארים ולבקתות מטונפות. על פניו חלפו אנשים עירומים למחצה ואחרים מכוסים בבדים יקרים". האם האבולוציה החברתית, שמכוונת אל שוויון אך סובלת יסורים בדרך הארוכה לשם, היא מחויבת המציאות, או שהשבט ימצא לו דרך חילופית? סבבו דן בשאלה, שהיתה בלב השיח בתקופתו, בסיפור מינימליסטי הנושא סממנים של אגדות ערב.

הוצאת תשע נשמות פרסמה בעבר את "הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה", אחד האחרונים שכתב סבבו. שני הסיפורים המוקדמים והסיפור המאוחר מציגים יחד סופר מגוון מאוד ומעניין מאוד, וכולם מומלצים.

L’assassinio di Via Belpoggio – Italo Svevo

תשע נשמות

2021 (1890, 1897)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר

ללכת בשדות הכחולים / קלייר קיגן

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן נוכח כאן ביתר שאת, ומשקף את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

משקפיים ועוד שניים / הנרי ג'יימס

"משקפיים ועוד שניים", כשמו, הוא מקבץ של שלושה סיפורים פרי עטו של הנרי ג'יימס. "משקפיים" ראה אור ב-1896, ושני האחרים – "גון הזמן" ו"כנפיים שבורות" – ב-1900.

"משקפיים" הוא סיפורה העגום של פלורה סונט, אשה צעירה יפיפיה, שכל עצמיותה וזהותה מרוכזות במראה הנאה של פניה. פלורה יתומה מאב ומאם, ולכשתכלה את ירושתה תהיה תלויה לחלוטין בגבר שתנשא לו. מגיל צעיר נגזר עליה להרכיב משקפיים בשל קוצר ראיה חמור, אבל הפחד להשחית את חזותה גובר על שיקולים של בריאות ושל נוחות. אם תרכיב משקפיים, מי ירצה להסתכל עליה? אם לא תרכיב אותם, היא מסתכנת באובדן כושר הראיה. מה תהיה הבחירה שלה? משה רון, שתרגם את הסיפורים, מצביע באחרית דבר על ההחפצה של פלורה כנושא מרכזי בסיפור: האשה לכודה באידיאל הנשי של תקופתה, ומפנימה אותו עד שהוא הופך לתמצית אישיותה, והיא מוכנה לשלם מחיר מופרז לאין שיעור כדי להגשימו.

"גון הזמן" הוא סיפור יוצא דופן. ג'יימס מעמיד בו קונפליקט בין שתי נשים, שקשרו את חייהן בחיי גבר אחד. אחת מהן קיימה אתו יחסי קירבה, השניה ביקשה להצמד לדרך המוסכמת של נישואין תחילה. שנים רבות אחרי מותו, דרכיהן של השתיים מצטלבות שוב בצירוף מקרים מפתיע: אחת מהן מבקשת להציג בביתה תמונה של גבר, שתסמל כביכול, את בעלה שאינו עוד בחיים ואולי מעולם לא היה. השניה היא הציירת שאליה מועברת ההזמנה. התמונה לא תביא להן מזור, אך לאשה אחת יוענק ה"נצחון". משקפיים משחקים תפקיד גם בסיפור הזה: הם מסמלים את הויתור של הציירת על הרצון להרשים באמצעות החזות החיצונית, והם מציבים במוזרותם מרחק בינה ובין המספר. אחד הנושאים המעניינים בסיפור, בדומה ל"יומנו של בן חמישים", הוא אופיו של הזכרון ואופן הטיפול בו.

שני הסיפורים מסופרים מפיו של צייר, ועובדה זו ניכרת מאוד בתיאורים המדויקים והציוריים של כל שרואות עיניו. הנה, לדוגמא, ההופעה הראשונה של פלוה ב"משקפיים", בעוד המספר מטייל עם גברת מלדרם, שהמשקפיים המכערים אותה מפחידים את פלורה כמבשרים על הצפוי לה: "במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת". למרות שהדמויות הראשיות נשיות, הגוף הראשון של המספר שם דגש על המבט הגברי. באותה אחרית דבר משה רון מרחיב גם בנושא זה.

גם ב"כנפיים שבורות" מופיע צייר, הפעם לא כמספר אלא כאחת משתי הדמויות. הדמות השניה אף היא אמנית, סופרת בעלת שם. דרכיהם של השניים נפרדו בעבר בשל אי הבנה הדדית. כשהם נפגשים שוב, לגמרי במקרה, מתברר להם ששגו לגמרי בהערכתם זה את הצלחתו של זה. הסופרת כותבת לפרנסתה טורים שהיא אינה גאה בהם, הצייר מתכנן תלבושות למחזות שוליים. לא הצורך להתפשר ולהקטין את עצמם הוא הקשה, אלא העמדת הפנים הממושכת וההסתרה. הגילוי ההדדי מביא להם הקלה, אפילו נחמה.

הנרי ג'יימס הוא סופר מדויק מאוד, ולכל מילה בסיפוריו יש עומק ומשמעות במרקם העלילתי. הוא מצטיין בהעברת מסרים חברתיים באמצעות דמויות מובחנות ומאובחנות מבלי להניח למסר להשתלט על הסיפור. כמו בספריו האחרים, ביניהם "דפי אספרן" ו"מה ידעה מייזי", הוא בונה משפטים מורכבים, בלתי שגרתיים, המהווים אתגר למתרגם ולקורא. משה רון תרגם היטב והוסיף אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.

מומלץ בהחלט.

3 Stories – Henry James

Glasses (1896)

The Tone of Time (1900)

Broken Wings (1900)

אפרסמון

2021 (1896, 1900)

תרגום מאנגלית: משה רון

מאה מטר – אסופת סיפורים

לרגל הסגרים בימי הקורונה קיבצה "עברית" ארבעה-עשר סופרים ישראלים, והגישה את סיפוריהם כמתנה לקוראים. שמו של הקובץ מכוון כמובן למגבלת מאה המטרים שהוטלה בזמן הסגר הראשון. אולי במפתיע הסיפורים, למעט שניים, אינם שמים את המגפה במרכז. נושאי הסיפורים מגוונים, הסגנונות, מדרך הטבע, שונים, ובהכללה ניתן לומר שמשותפת לכולם הישראליות.

אקדים ואומר שהזדמן לי לקרוא את ספריהם של אחדים מן הסופרים, ואילו עם אחרים היתה לי זו היכרות ראשונה. אם להסתמך על סיפוריהם של הסופרים שהכרתי, נראה לי שהמקבץ כאן מהווה היכרות טובה, וברוב המקרים מפתה, עם יצירותיהם. לדוגמא, אוריאל קון ב"נתיב הבריחה" משוטט ומבקש מנוחה כמו בספרו "לעשות מקום";  אילנה ברנשטיין ב"מגפת נשים" יוצרת אוירה של מצוקה בתוך המשפחה כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק"; אלי שמואלי ב"קורותיו של שקרן" מתאר אפיזודה בחייו של יהושע, הדמות הראשית בספריו "אישוליים" ו"המשורר והחשפנית".

שני הסיפורים שעוסקים ישירות במגפה הם "אהבה בימי מגפה" מאת משה סקאל ו"מגפה:אהבה" מאת רוני גלבפיש. הראשון מתאר את ההסתגרות בין ארבעה קירות, שנחווית תחילה כהרפתקה ומתפתחת לבדידות צורבת ולהתערערות נפשית. השני, רגיש ונוגע ללב, מתרחש בין כתליו של בית אבות, שדייריו, שחוו את זוועותיה של המאה העשרים, נותקו באחת מכל קרוביהם, ונותרו בגפם מול האימה המתחדשת. "אנחנו תכף ידענו שזו היא, שהיא חזרה. איך שאמרו שהיא לא פוגעת בילדים, אנחנו תכף ידענו: היא חזרה בשבילנו".

עוד בספר, בועז כהן מספר על פרידה ב"תראה לי, תראה לי, תראה לי"; טל ניצן מתלווה אל אשה שנספחת לרילוקשיין של בעלה ונמחקת ב"לגבעה את אשר לגבעה"; מאשה צור גלוזמן מסתובבת עם גיבור סיפורה במסע נוסטלגי סביב "הדירה ברחוב מאפו"; ערן בר-גיל מתלווה אל עבריינים ישראלים בחופשה בחו"ל ב"חזיר"; ערן צור מתבונן ביחסי בת עם אביה שנטש ב"מתרחבים ומתכווצים"; אב מנוכר מופיע גם ב"רגע הפירוד" של רון דהן, ומתקשה להשלים עם ליקוי של בנו; ב"סקס לא יהיה פה" מפגישה רינת שניידובר שתי נשים וגבר באמצעות טינדר; הגיבורה של שרי שביט מבכה את מותו של "מרקו" עד שאלמנתו מוכיחה אותה; ותמר מרין מביאה את "הדיירת" אל נקודת שבירה שתאפשר לה סוף סוף שחרור.

"עברית" קיבצה סיפורים טובים שנהניתי לקרוא, אפשרה לי היכרות עם סופרים שעוררו את סקרנותי, ואני שמחה להמליץ על הספר.

"מאה מטר" זמין חינם באפליקציה.

עברית

2020

האיש שצפה ברכבות / ז'ורז' סימנון

שני סיפורים שבמרכזם הסתלקות מכונסים בקובץ זה, "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק". בראשון גיבור הסיפור הוא זה שקץ בשעמום חייו, ובעקבות ארוע שטלטל אותו בחר בחיים מחוץ לחוק. בשני הגיבור הוא זה שנותר מאחור, טרף לבדידות. השני הוא בעיני הטוב מביניהם, אך בשניהם סימנון מדגים את כשרונו להכנס אל נפש דמויותיו.

"האיש שצפה ברכבות": קייס פופינחה חי חיי שגרה בחרונינגן שבהולנד, נשוי מזה חמש-שנים, אב לבן ולבת, עובד בכיר בחברה המספקת ציוד לספינות. הערב שבו נפתח הספר יכול היה להיות שגרתי ככל הערבים, לולא הלך פופינחה לחפש את המנהל שלו, לאחר שהתגלתה כי ציוד שנועד לספינה מסוימת לא הגיע. לראשונה בחייו ראה את המנהל שתוי, ויותר מזה, האיש התוודה באוזניו כי הוא מחזיק בפילגש באמסטרדם, וכי מעל בכספי החברה, ובדעתו לביים את מותו ולהסתלק. כל מה שפופינחה האמין בו עד אז קרס והתפוגג. "נשארתי נציג מוסמך מתוך הרגל, בעלה של אשתי ואבי ילדי מתוך הרגל, כי מישהו, אינני יודע מי, קבע שככה זה ולא אחרת", כתב מאוחר יותר, והוסיף, "בן ארבעים החלטתי לחיות כמו שמוצא חן בעיני, בלי להתחשב במנהגים, ולא בחוקים, כי גיליתי קצת באיחור שאף אחד לא מקיים אותם ושעד עכשו הוליכו אותי שולל […] ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדניה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן".

פופינחה קם והסתלק. תחילה שם פעמיו לאמסטרדם אל פילגשו של המנהל. כשזו לגלגה עליו, חנק אותה למוות ועבר לצרפת. החירות, היעדר החוקים, התחלפו בהדרגה במשטר זהיר שהטיל על עצמו לבל ייתפס. מתוך הבדידות שכפה על עצמו כשהפך לפושע נמלט, הלך ושקע בפרנויה, והקשר שלו עם המציאות הלך והטשטש. סימנון מיטיב לבטא את המתרחש בתודעתו המעורערת של פופינחה, ומצליח לברוא דמות שאינה מעוררת חיבה אבל בהחלט מעוררת חמלה.

"האיש הקטן מארחנגלסק": ז'ינה, אשתו של ז'ונאס, הצעירה ממנו בשש-עשרה שנים, יצאה ערב אחד מן הבית ולא שבה. כשנשאל למחרת על ידי שכניו היכן אשתו, פלט משום מה "היא נסעה לברוז'". מאוחר יותר, כשענן של חשדות יאפוף אותו, ישמש השקר הזה נגדו ויסבך אותו.

עלילת הסיפור מתרחשת בלבה של צרפת. ז'ונאס, בעל חנות ספרים, הוא מזה שנים רבות אזרח צרפתי, ילדותו הרחוקה ברוסיה כבר נשכחה ממנו כליל וכך גם השפה הרוסית. אבל בעיני מכריו, כך הוא מגלה בעת מצוקה, הוא האיש הקטן מארחנגלסק. המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם הפרידו לנצח בינו ובין הוריו וחמש אחיותיו, וכל קשר ביניהם נותק – הם שם והוא לבדו כאן. אולי משום היותו כה בודד, ואולי משום אופיו המסתפק בעצמו, הוא נותר, מבלי שהיה מודע לכך, נטע זר. העולם היה גדול מדי עבורו, צרפת היתה גדולה מדי עבורו, ואחרי נדודים מעטים קבע את משכנו במקום בו השתכן עם הוריו בילדותו, בטרם שבו לרוסיה לחפש את בנותיהם. שוב נמצא בלב-לבה של כיכר השוק הישן מימי ילדותו, וכל אחד שם הכיר אותו.

נישואיו לז'ינה ארעו ביוזמתה של אמה של הצעירה, שקיוותה כנראה לגרום לבתה להתיישב במקום אחד ולחדול מלנדוד בין גברים. לזכותה של ז'ינה יש לומר כי ציפיותיה מן הנישואים היו פשוטות, : "לפחות יהיה לי שקט!", ובכנות אמרה לז'ונאס כי "אני לא הבחורה שתביא אושר לאיש כמוך". מדי פעם נעלמה, אך תמיד שבה, וז'ונאס קיבל את פניה בשלווה. הוא לא אמר לה דבר. לשם מה? וכי מה יאמר לה? נהג בה דווקא יתר רוך והתחשבות רבה מן הרגיל.

ההיעלמות שבלב הסיפור שונה. ככל הנראה אין לז'ינה כוונה לחזור, וז'ונאס מוצא עצמו מבודד בתוך אוירה של חשדנות, כאילו הוא עצמו אשם בהיעלמות, ואולי אף איבד את שלוותו ורצח אותה. מעולם לא חש זר, ואילו כעת הוא מגלה שמעולם לא השתלב. החוקר המשטרתי מרחיק לכת ונובר לא רק ביחסיו עם אשתו, אלא גם בעברו כיהודי בתקופת המלחמה: "איך זה שאתה לא נשאת עליך מעולם את הכוכב הזה, ובכל זאת לא הציקו לך?". התנצרותו מרצון, כדי להתחתן כרצון משפחת אשתו בכנסיה וכדי להשתייך לקהילה, נתפסת כעת כמזימה מחשידה.

לא זו בלבד שלא היה עוד בתוך שלו בביתו, אלא גם בעורו כבר לא היה בתוך שלו.

סימנון מספר סיפור של בדידות ושל ניכור, של עולם המסרב לקבל את השונה, ושם למרמס את הפשוט והטהור.

יהושע קנז תרגם בכשרון, והספר מומלץ כמו סיפוריו האחרים של סימנון שראו אור במסגרת זו, ביניהם "השען מאוורטון" ו"מדרגות הברזל".

L’homme qui Regardait Passer les Trains / Le Petit Homme d’Arkhangelsk – George Simenon

עם עובד

2001 (1938, 1956)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

הטבוע היפה ביותר בעולם / גבריאל גרסיה מארקס

המבחר שב"הטבוע היפה היותר בעולם" מורכב מכמה מן הסיפורים שראו אור בשלושה ספרים קודמים של גבריאל גרסיה מארקס, "לוויתה של האם הגדולה", "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית" ו"שנים-עשר סיפורים נודדים". שבעה הסיפורים שנבחרו משני הקבצים הראשונים תורגמו מחדש בידי טל ניצן, והשבעה הנותרים מובאים כאן בתרגומם המקורי שנעשה על ידי ריטה מלצר ואמציה פורת.

בפרסום לספר נכתב כי המשותף ליצירות שבו הוא הריאליזם המאגי. אין בכך כדי להסביר מדוע דווקא סיפורים אלה ולא אחרים הם שקובצו יחדיו, שהרי המונח הזה יפה לכלל יצירתו של מארקס. אולי מן הראוי היה לרענן את תרגום שני הספרים הישנים (לראשון יש נוכחות קלושה מאוד ברשת, ובוודאי בחנויות הספרים), שנכתבו בשנות השישים, אבל אם כך אולי עדיף היה לתרגמם בשלמותם, ולא ליצור חיבור מלאכותי עם הסיפורים החדשים יותר משלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

ואם כבר פתחתי בנימה ביקורתית, אז עוד ביקורת קטנה לענין הערות השוליים המעטות. ההערות כולן, למעט אלה שמתרגמות מלים משפות זרות, מתיחסות למונחים שקל למצוא בחיפוש עצמאי פשוט. עדיף היה, לדעתי, להחליף אותן בהערות המבארות התיחסויות בתוך הטקסט, שבהעדר הסבר הן נותרות בגדר תעלומה לקורא שאינו בעל רקע תרבותי ספציפי.

ואחרי הביקורת, ובהתעלם ממנה, כתיבתו של מארקס תמיד ראויה מאוד לקריאה, יחודית, עשירה ומהנה. בהכללה, שבעה הסיפורים הראשונים מתרחשים בדרום-אמריקה, כולל במקונדו, והם עתירי פנטסיה, אפופי מאגיה, ונטועים עמוק באמונות המקומיות. שבעה האחרונים הם, כשם הספר ממנו נלקחו, סיפוריהם של דרום-אמריקאים שנדדו מסיבות שונות לאירופה, ואוירתם היא שילוב מוצלח של צבעוניות לטינית עם איפוק וריאליזם אירופי. התרשמתי מאוד מ"שנים-עשר סיפורים נודדים", ושמחתי למפגש החוזר עם נציגים מתוכו.  

בשורה התחתונה, הספר מומלץ בהחלט, וכך גם הספרים שמהם הורכב.

עם עובד

2021 (1962 – 1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר, אמציה פורת