תמונות מחיי הכפר / עמוס עוז

שבעה סיפורים ועוד סיפור מרכיבים את "תמונות מחיי הכפר". השבעה מתרחשים כולם בתל אילן, ישוב ישראלי פסטורלי, שהיה פעם חלק מן ההתישבות החקלאית, והיום הוא שרוי בתהליך השתנות. החקלאות ננטשת בהדרגה, הבתים הישנים נהרסים לטובת וילות מודרניות, והנמנום הכפרי מופר מדי שבת לטובת יריד אמנות ומזון, המושך אליו את המוני בית ישראל. הסיפור השמיני, האחרון, מתרחש, כשמו, במקום רחוק בזמן אחר, והאופן בו הוא נקשר אל קודמיו פתוח לפרשנות.

אפשר לקרוא את הספר כקינה על היעלמותו של אורח החיים הישן. האידיאלים של עבודת האדמה ושל הפשטות הוחלפו במסחר ובמודרנה, ומן העבר נותרו רק חורבות שדינן להעלם. ארץ ישראל הישנה והטובה אולי התפוגגה, וכל שנותר ממנה הוא השירים, שרבים מהם מוזכרים בסיפור "שרים". "טוב היה לנו לשיר יחד במעגל בליל גשם וסערה שירים ישנים מן הימים שבהם הכל היה נהיר לכולם", אומר המספר. באחד המאמרים על הספר מצאתי הצעה לקרוא את הספר כהצצה אל תהומות הנפש של הסופר, גישה פסיכולוגית שאינה חביבה עלי. אפשר לתהות מה רצה עמוס עוז לומר (המעוניינים לשמוע את דעתו על שאלות בדבר כוונת הכותב מוזמנים לשיחה בנושא ב"ממה עשוי התפוח?"), אבל אני מעדיפה לקרוא את הספר כפשוטו. מאחורי דלתות סגורות, בכפר מנומנם למדי, המתנהל על מי מנוחות, רוחשים תסכולים, אנשים תקועים בחיים חסרי סיפוק, ואין איש יודע באמת את שבלבו של האחר.

אריה צלניק, שאשתו נטשה אותו ובנותיו ניתקו קשר, חי עם אמו המזדקנת בביתה האפלולי. הוא חושב שחיים אחרים יתחילו אחרי דעיכתה, אבל זה מן הסתם לא יקרה; גילי שטיינר הרופאה נרשמה בשנים האחרונות לשניים מן החוגים המתקיימים בבית-התרבות של הכפר תל אילן בהנהגתה של דליה לוין, אבל לא מצאה בחוגים האלה מה שביקשה. מה ביקשה לא ידעה;באחד הבתים הישנים חי פסח קדם, חבר כנסת לשעבר נרגן, יחד עם בתו רחל המורה, התוהה עד מתי תהיה תקועה כאן; לבו של יוסי ששון, סוכן נדל"ן, נמשך אחר אחד הבתים החרבים בכפר, שם מתגוררות אמו ואלמנתו של הסופר אלדד רובין. "אני אקנה אותו ואני אהרוס אותו עד היסוד למרות שלבי יוצא אליו", הוא מחליט בינו ובין עצמו; בני אבני, ראש המועצה, מקבל מאשתו פתק "אל תדאג לי", ויוצא מודאג לחפש אותה; קובי בן השבע-עשרה מאוהב בעדה דבש, עובדת הדואר והספריה, המנסה לשכנע את עצמה שהיא בסדר, שאין לה ממה לפחד; ובביתם של אברהם ודליה לוין מתכנסים מדי מספר שבועות לשיר בצוותא, אחת הפעילויות שבה בני הזוג מטביעים את יגונם על התאבדותו של בנם בן השש-עשרה. משהו אפל ומסתורי מרחף מעל כל הסיפורים, קולות חפירה בלתי מוסברים, היעלמותם של בני אדם, מרתפים מאיימים, המתנה למוות. העלילות מצומצמות במרחב ובזמן, והתרה אין.

"במקום רחוק בזמן אחר" הוא סיפור אפוקליפטי. במקום מנוון, מעלה צחנה וריקבון, חיה חבורת בני אדם, ההולכת ושוקעת בשל גילוי עריות ובשל חוסר יכולת לקום ולשנות את גורלה. המספר, שנשלח לפני שנים רבות לסייע לאוכלוסיה, מעלה אף הוא עובש ונתקע במקומו. האם זה מה שצפוי לאנשים התקועים בתל אילן, אלה שמבקשים לעצמם חיים אחרים אך אין בהם את הכוח פשוט לעשות מעשה? או אולי להפך, דווקא משום שתל אילן ככלל הוא מקום בתהליך שינוי, גורלו הופכי לזה שמתואר הסיפור האחרון?

כך או כך, עמוס עוז מיטיב לתאר את נבכי נפשם של בני אדם ואת סביבתם, ולמרות המועקה הקודרת הספר מומלץ.

פרק ראשון

כתר

2009

לנסוע עם מטען קל / טובה ינסון

טובה ינסון, הסופרת והמאיירת הפינית-שבדית, המוכרת בעיקר כיוצרת של המומינים, כתבה גם נובלות וסיפורים למבוגרים. "לנסוע עם מטען קל" הוא קובץ המכיל שנים-עשר סיפורים, שברובם נכללת נסיעה כלשהי, תמיד נושאת מטען שאינו קל כלל.

הסיפור הנושא את שם הקובץ, ואחד הטובים שבו, מסופר מפיו של גבר שקץ בחברת בני אדם. הוא מרגיש חנוק במחויבויות החברתיות היומיומיות, ולכן הוא קם ועוזב. לא באקט של מחאה, לא בטריקת דלת, רק בהחלטה שקטה. הוא משאיר דירה מסודרת, שאליה אינו מתכוון לחזור, אורז את המינימום הנדרש, ועם המטען הקל עולה על אניה, חש תחושת חופש מסחררת, והחלטתו נחושה לאמץ הלך רוח נונשלנטי, או לפחות הליכות מתאימות. עד מהרה יגלה שאינו יכול להפוך את עורו, ושאת הבדידות המיוחלת לא ימצא באנית נוסעים הומה אדם.

"השחפים" הוא בעיני המבריק ביותר בקובץ. מורה, שהעבודה בחברת ילדים מערערת אותו, נוסע עם אשתו אל אי מרוחק בנסיון להרגע. על הפערים בין השניים מספרת טובה ינסון באמצעות יחסם אל הציפורים באי.  

עוד אחד מהחביבים עלי הוא "האשה ששאלה זכרונות", שבו אמנית שבה אחרי שנים אל דירת הסטודיו שבה התגוררה בעבר. במקום גרה כעת אשה שהיתה בשולי החברה שהקיפה את האמנית. במשך השנים שעברו ניכסה לעצמה את זכרונותיה של חברתה, והטירוף המסתחרר במוחה מחלחל אל האמנית.

בין הסיפורים האחרים בספר – מכתבים מקוראת צעירה ביפן, שנפשה יוצאת למסעות, אך עליה להשלים עם המחשבה ש"עלי לפגוש סופרת רק בספריהָ"; ילד עירוני המגיע לכפר לתקופת הקיץ, ומשרה קדרות על מארחיו; זקן המאבד חלקים מזכרונו בעיר זרה; אמן צעיר המחפש את קולו היחודי; ועוד.

הטבע משחק תפקיד מפתח במרבית הסיפורים. איים משמשים כאמצעי המבודד כמה מן הדמויות מן היומיום ומזרז פורקן רגשי; קור מקפיא שורר בכמה מן העלילות; היער מפחיד ילדים, ואולי מהווה טריגר להתאבדות; נוף דרמטי משתלב בחיבתה של אחת הדמויות לספרי מתח.

הפרוזה של ינסון אינה מתמסרת בקלות. העלילות אינן מסובכות, אך מעין ערפל רגשי שרוי עליהן, משהו זר שבהעדר מילה מדויקת לתארו, ומשום שהוא נובע מן הרקע התרבותי-חברתי, אכנה אותו "פיני". בספרה "הרמאית הישרה" הזרות והמוזרות הטביעו את העלילה, ונראו לי כעודף התחכמות. בסיפורים שב"לנסוע עם מטען קל" הן משתלבות היטב בעלילות. דנה כספי תרגמה יפה, והסיפורים מיוחדים ומומלצים.

Resa med Lätt Bagage – Tove Jansson

קרן וליברוס

2021 (1987)

תרגום משוודית: דנה כספי

אל תשבי סתם ככה / איריס רילוב

בסיפור "פנורמה", הפותח את הקובץ, מאבטח בסניף בנק בחיפה מסווג את האנשים העוברים מולו לשלוש קבוצות – ג'ירפות שראשן גבוה בעננים, חזירים שאפם תקוע בזבל, ולטאות שאינן מעזות להרים את הראש,  "וככה יוצא שאף אחד לא רואה אף אחד". בהכללה ניתן לומר שאי-הנִרְאוּת משותפת לתשעה הסיפורים הנכללים בספר. ברובם ככולם גם אם מתרחשת עלילה חיצונית, ליבתם היא ההתרחשות בקרבם של הגיבורים, וזו תמיד חבויה, מוסתרת מן הזולת, ולא לגמרי מודעת לעצמה.

ב"פנורמה" הסיפור נודד בין דמויות, מאשה לאחר ניתוח כריתת רחם לבתה, מן הבת לאח הערבי, לשומר בבנק, לחברה של הבת, לבעלה של האשה, וחזרה אל בית החולים. הדינמיקה בין הדמויות נובעת מן האופן – השגוי – בו הן רואות זו את זו, עד שארוע דרמטי מטלטל אותן מעט מן המשבצות של השגרה. ב"התכנסות" אי-הנִרְאוּת היא של סופר נערץ, שתדמיתו הציבורית אינה משקפת את המתרחש בביתו פנימה, שם האגו שלו ממלא את החלל וחונק את בני משפחתו הסובלים מעריצותו. לנשים בתוך זוגיות ומשפחתיות מוקדשים כמה מן הסיפורים, וכך גם לצעירים בתוך חברת בני גילם. הסיפורים כולם משקפים חוויות אוניברסליות, אך גם מעוגנים בתוך היומיום הישראלי – בקיבוץ, בעת מלחמה, ביחסי יהודים-ערבים, בחיפה, בשליחות מעבר לים.

איריס רילוב כותבת מדויק מאוד. גם כשהמסופר אינו משיק לחיי הקורא, קל להבין את שעובר על הדמויות, להתלבט איתן, ולקוות לשחרור ממה שמעיק עליהן. שניים מן הסיפורים מסתיימים בסוף קטוע מדי לטעמי, מן הסתם מכוון להותיר את כל האפשרויות פתוחות, אבל הייתי מעדיפה לשהות מעט יותר עם ההתרחשויות. פרט לכך הסיפורים כולם נוגעים ללב, מעוררי אמפתיה ומעניינים לקריאה.  

פרדס

2021

נוסע מעירו / יהואש ביבר

נסיעה אל מחוזות רחוקים משותפת לחמישה משבעה סיפורי "נוסע מעירו". התקופה המתוארת בסיפורים קודמת לעידן הטיסות השוות לכל נפש, ונסיעה אל מחוץ לגבולות ישראל היא מבצע יקר ומורכב, הכרוך בשיט ממושך ובניתוק קשר עם קרובים ומכרים שנותרו בארץ. מה שקורה למרבית הדמויות אי-שם במרחק הוא לעתים קופסה שחורה, מידע שהן שומרות לעצמן, והקוראים, כמו המקורבים אל דמויות אלה, רואים בדרך כלל רק את תוצאותיהם של המסעות.

פנחס, בסיפור "באניה לונצואלה", הוא אדם בודד, קשה-יום. מכל משפחתו נותרו אחרי מלחמת העולם רק הוא ואחותו שבונצואלה, וחלומותיו מצטמצמים לבית ברחביה, מקום מגוריהם של האמידים, ולביקור אצל אחותו. מחמת הבדידות הוא נישא פעמיים ללא אהבה, ועל הנסיעה לונצואלה, שסוף-סוף הוגשמה, אינו אומר מילה.

ב"אדון קוקיה נושא אשה" חוזר ירושלמי עשיר מאירופה עם אשה צעירה, אחרי שנים ארוכות של אלמנות נינוחה שלא הטרידה אותו. על אשתו הצעירה אינו מרחיב את הדיבור, והשינוי שחולל בחייו הפרטיים יקרין על סביבותיו, לאו דווקא לטובתו.

"ארץ חדשה לגלות" הוא סיפורו של יואל, שמגיל צעיר שאף להיות חוקר ארצות, ובבגרותו ויתר על משפחתו ועל אהבתה של חברתו כדי להגשים את משאת נפשו.

כמו אדון קוקיה גם מנוחה עסיס, ב"מנוחה עסיס נוסעת למונטה-קארלו", יוצאת למסע לאירופה, מונעת מתאוות הימורים, חוזרת עם גבר זר, וחייה מקבלים תפנית שסופה עגום.

ב"חלון מואר בדלפי", בשונה מן הסיפורים האחרים, המסע נחשף לפרטיו, משום שהוא מסופר בגוף ראשון. ספינת השיט, שבה נוסע המספר, עוגנת למשך שלושה ימים באתונה, והוא מבלה אותם בחברת נוסעת ערביה ישראלית. לו היתה יהודיה היה אולי נרקם ביניהם קשר אינטימי, אבל המספר מודע כל העת למטען שבין שני העמים ולתרבויות השונות, והופך משום כך חששן.

ב"מלכת אסתר" המסע אינו מרחיק אל ארצות זרות, אך בעבור שרינה, ילדה דחויה הסובלת מפיגור ומורחקת למוסד, הוא מסע אל מחוזות רחוקים.

"ספרים הרבה" מציג מסע הפוך, לא הרחק החוצה, אלא מסע מתכנס אל תוך חדר יחיד. מורה בדימוס מגשים חלום לפרסם ספר מיצירותיו, וחייו הולכים ומצטמצמים.

יהואש ביבר כתב סיפורים אמינים ומינוריים. דמויותיו, גם אם הן מתרועעות עם אחרים, מקיימות עולם פנימי חסר מנוחה וסמוי מן העין. הסופר אינו נוטל על עצמו את תפקידו של היודע-כל, והסיפורים מזמינים את הקורא אל תוך חיי הדמויות, במגבלות שהללו מטילות על סביבתן. צובט לב.

במאמר מוסגר: יהואש ביבר כתב, בין השאר, את אחד מספרי הילדות הזכורים לי לטובה, "מסעי הטיסן קל-כנף".

הקיבוץ המאוחד

1986

האישה עם הזאבה / רנה ויויאן

"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.

ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".

סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.

את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.

La Dame à la Louve – Renée Vivien

אפרסמון

2020 (1904)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

השטן בגוריי / יצחק בשביס-זינגר

כותרת משנה: מעשה משכבר הימים, וסיפורים אחרים

פרעות ת"ח ות"ט (1648) החריבו קהילות יהודיות בפולין (היום אוקראינה). גוריי היתה אחת מהן, ובתקופה המתוארת בספר "השטן מגוריי", ספרו הראשון של בשביס-זינגר, החלה להשתקם. כמה מתושביה שבו אליה, מוסדות הקהילה שבו לתפקד, אך הזוועות לא עברו מבלי להשאיר חותם בנפשם של היהודים. על רקע זה יכלו לשגשג שרלטנים ונביאי שקר. תחילה הופיע במקום אדם בשם יצ'י-מתת, רוכל ספרים כריזמטי, שכבר ביצע מעשי נכלים במקומות רבים, ומצא לעצמו מקלט זמני בגוריי. אחריו הגיע ר' גדליה ובפיו בשורת שבתי צבי, שהסיפורים אודות הכבוד שרוחשים לו הגויים כבשו את לב המעונים. כפי שתואר ב"ספרי יעקב", שהארועים המסופרים בו התרחשו מאה שנה מאוחר יותר, גם בגוריי מוליכים חסידי נביא השקר את לב הבריות אל האמונה כי הכל מותר, וכי כדי להגיע אל הגאולה יש לשקוע עמוק בתוך הטומאה. מכיוון שהגאולה ממש מעבר לפינה, חדלים בני האדם לעשות לביתם, והעיירה הולכת מדכי אל דכי, שוקעת בפריצות מחד גיסא ובקפאון כללי מאידך גיסא.

אל הספר, שהוא הראשון של בשביס-זינגר והיחיד מספריו שראה אור בפולין, צורפו בתרגומו העברי סיפורים נוספים. הראשון שבהם, "חורבן קרשב", דומה ברוחו לסיפורה של גוריי. הוא מתרחש מספר שנים מאוחר יותר, ובו אשה צעירה, משכילה ומוצלחת, נישאת בשידוך לתלמיד חכם, שמשכנע אותה, ברוח השבתאות, שהכל מותר, ומוביל לאובדנה.

היצר הרע, שבשביס-זינגר הרבה לעסוק בו, הוא הדובר בסיפור "זיידלוס הראשון". כשפים, שגם להם נוכחות מתמדת ביצירתו, הם נושאו של "הבבלי". נימה אופטימית נשזרת בסיפורים "זקן", "השפינוזאי" ו"הסנדלרונים הקטנים", שבהם זוכים גברים בזקנתם להזדמנות לחיים חדשים.

הסיפור כובש הלב מכולם הוא "גימפל תם", שגיבורו סופג עלבונות מרים ונפגע מבגידות חוזרות ונשנות, אבל בוחר במודע בתמימות, לא מתוך טפשות ובורות, אלא כדרך חיים שבבסיסה אמונה בטוב שבאדם ובאלוהים.  

סיפוריו של בשביס-זינגר שופעי חיים, יצריים מאוד, ועוסקים ללא הרף בשאלות של אמונה ושל מוסר. גיבוריו מתמודדים עם קשיים קיומיים, עם ספקות ועם פיתויים, עולמם הוא עולם של חול ושל בליל אמונות, נתון לטלטלות חיצוניות ופנימיות. קראתי את הספר בתרגומו של מ. ליפסון משנת 1953, וצר לי לומר שהעברית שלו כמעט בלתי נסבלת. הספר תורגם מחדש בידי בלהה רובינשטיין, ואם כי לדעתי היא מתרגמת "תרגום יתר", אין לי ספק שבמקרה זה החדש עדיף.

כמו מכלול יצירתו של יצחק בשביס-זינגר, "השטן בגוריי" מומלץ בהחלט.

דער שטן אין גאָריי: אַ מעשה פון פארצייטנס

דביר

1953 (1933)

תרגום: מ. ליפסון

וינסבורג, אוהאיו / שרווד אנדרסון

כותרת משנה: מחרוזת סיפורים מחיי עיירה באוהאיו

עשרים ושניים סיפורים מרכיבים את הקובץ "וינסבורג, אוהאיו", שכתב שרווד אנדרסון בהתבססו באופן חלקי על עיירת הולדתו קלייד שבצפון אוהיו. הסיפורים, שנכתבו בשנים 1915 עד 1919, מציגים את דיוקנה של עיירה אמריקאית קטנה רגע לפני פרוץ העידן התעשייתי. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, ומשותפת לכולם בעיקר דמותו של ג'ורג' וילארד, צעיר בן העיירה, המתגורר עם הוריו במלון שבבעלותם, ועובד ככתב בעתון המקומי, "הנשר של וינסבורג". כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, לעתים כדמות ראשית, לעתים כאזכור אגבי, והקישורים הללו מגבשים את הסיפורים הנפרדים ליצירה אחת.

הסיפור הראשון, "ספר הגרוטסקה", משמש כעין מבוא. סופר מזדקן, שמתקשה להציץ ממיטתו על העצים שמחוץ לחלונו, מזמין נגר כדי להגביה את המיטה, ומגלגל בראשו דמויות שהכיר. את הסיפור, בתרגום מאוחר יותר של רחל פן, אפשר לקרוא כאן. הסיפור האחרון, "יציאה", חותם את פרשת חייו של ג'ורג' בוינסבורג. בין שני אלה משרטט הסופר את דמויותיהם של כמה מאנשי העיירה, כולם סובלים מרמה כזו או אחרת של קשיי תקשורת, מבדידות ומקושי להגדיר את מקומם בחיים. הבדידות מפעפעת בהווית העיירה, ומובעת בסיפורים כמו "הרפתקה": "ובהפכה פניה אל הקיר החלה לאלץ את עצמה לעמוד באומץ לב בפני העובדה כי רבים הם אשר נידונו לחיות ולמות בגפם, אפילו בוינסבורג". ג'ורג' וילארד מעורר בכל אחד מהם מודעות חדשה, חלקם חשים צורך להפתח בפניו. הם משליכים עליו מהרהורי לבם, תוצאה של קנאה או של קירבה, ואיש מהם אינו רואה את ג'ורג' האמיתי, כפי שאיש בעיירה אינו באמת רואה את זולתו. "תפקידו" זה של ג'ורג' נרמז בסיפורים השונים, ובא לידי ביטוי מלא ב"תמהוני": "הוא חש כי ג'ורג' וילארד שייך לעיירה, אפייני לעיירה, מייצג באישיותו את רוחה של העיירה. אלמר קאולי לא היה מאמין כי גם לג'ורג' וילארד יש ימים שבהם אומלל הוא, כי רעבונות סתומים ותשוקות כמוסות לא תכונינה בשם פוקדים גם אותו".

שרווד אנדרסון מיטיב לבטא תחושות ורגשות באמצעות אפיזודות מרוכזות ואמירות תמציתיות. על חנוך בסיפור "בדידות" הוא כותב כי "שני ילדים נולדו לאשה שנשא", ואין צורך ביותר מכך כדי לתפוס את תחושת הבדידות שחש האיש במשפחה שהקים. על אותו חנוך הוא מספר קודם לכן כי ביקש לחזר אחרי אשה שפגש ברחוב, אבל "פתאם נתבהל הבחור וברח. האשה היתה מבוסמת, והמקרה בידח את דעתה". אופיו של הבחור, פחדיו, הקושי שלו לתקשר עם נשים – כל אלה נמצאים בתיאור הזה.

אהרן אמיר תרגם יפה, כרגיל. יחד עם זאת יש היבטים משעשעים בתרגומו, אולי ברוח התקופה. בסיפור הארוך ביותר, "יראת אלוהים", מבקש אדם בשם ישי מאלוהים שיוולד לו בן. בדמיונו הוא אביו של דוד, ראש שושלת מפוארת. מבוקשו ניתן לו רק אחרי דור, כשנולד נכדו דויד. רחל פן, בתרגום מחודש, חמישים שנה אחרי זה של אהרן אמיר, השיבה לשניים את שמותיהם, כפי שהם במקור – ג'סי ודייויד – והתנערה מן הפרשנות הבלתי נחוצה שבתרגום לשמות עבריים.

שרווד אנדרסון נחשב אחד מחלוצי הכתיבה המודרנית, וההתמקדות של סיפוריו בהלכי רוח ולאו דווקא בעלילה היתה פורצת דרך. העצב השפוך על הסיפורים מכביד רגשית על קריאתם ברצף, אבל אינו גורע דבר מאיכותם, כמובן, והספר מומלץ בשני תרגומיו.

Winesburg, Ohio – Sherwood Anderson

עם עובד

1959 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

כובע הצילינדר הישן / אביגדור דגן

אביגדור דגן, המוכר לציבור כסופר, שירת כשלושה עשורים בשירות הדיפלומטי, וייצג את ישראל במדינות שונות באירופה ובאסיה. במרבית ספריו לא התייחס להיבט זה של חייו, ומבחינה זו "כובע הצילינדר הישן" יוצא דופן במכלול יצירתו. למעשה, גם בספר זה, השופע סיפורים מחוויותיו כדיפלומט, הוא אומר בהתייחס לאחד מהם: "גם את הסיפור הזה איני רוצה לספר, למען האמת, מפני שאיני כותב זכרונות (וכנראה לעולם לא אכתוב), ומשום שאני משתדל להמנע מכל דבר הקשור בעבודתי הממשית". מסתבר, ולא במפתיע, שגם כשלכאורה אינו רוצה לספר, אביגדור דגן הוא מספר מחונן.

הצילינדר הישן שבשם הספר נרכש ביפן, והוא פריט הלבוש הרשמי היחיד שדגן שמר אצלו. הכובע משמש אותו במופעי הקסמים שהוא עורך עבור נכדיו, אבל שמור לו גם תפקיד סמוי יותר. כשהסופר אינו מצליח להעלות בזכרונו סיפור לספר לידידיו, הכובע נחלץ לעזרה. "אני מוציא את הצילינדר שלי מן הארון, מניח אותו על השולחן כששוליו כלפי מעלה, מסובב אותו שלוש פעמים ימינה, פעמיים שמאלה ועוד פעם ימינה, ואז – הוקוס פוקוס – סיפור שנשכח מזמן קם ועולה מן הכובע כאדים מקומקומו של קוסם". בעולם פרי דמיונו של הסופר, שבו שכווי, ב"בינת השכווי", יכול להיות בן-שיחו האופטימי ושופע התבונה של רופא כפרי, תפקידו של כובע צילינדר כמעורר נשכחות מתקבל בהחלט על הדעת.

דגן מעיד על סיפוריו שרובם נוגים, וכשהוא חורג מהלך רוח עגמומי הרי זה "משום שהצילינדר הישן שלי חושב שהגיע הזמן לספר משהו מרנין יותר מסיפורי הקודמים". מרבית הסיפורים בקובץ אמנם נגועים בטרגיות, אבל כדרכו של דגן הם מסופרים בהשלמה, בחן ובחסד, ולעתים אפילו בשמץ של הומור שמפזר את המועקה. בין הסיפורים הטרגיים נמצא שגריר בריטי שבחר לשים קץ לחייו הרחק מעיני מכל מכריו לאחר שחלה במלחה סופנית; דיפלומט תורכי שלבו ניבא לו את מותו, שאכן בא לו מידי מתנקשים ארמנים; משפחה אוסטרית שמתפוררת בשל התאהבותו של אבי המשפחה בצעירה יפנית, ועוד. כמה מן הסיפורים עוסקים בזוית היהודית, ביניהם קשר בין ניצולת שואה, שהסתירה את יהדותה, וצאצא האנוסים; נישואי איש השגרירות האירנית לאשה פולניה בהשראת סיפור מגילת אסתר; סיפור אהבה בין איסלנדית, צאצאית לסבתא יהודיה, וצעיר ישראלי, ואחרים. דגן מיטיב לספר גם אודות ארועים משעשעים, כמו שיחה בלתי צפויה ביידיש עם צעיר אפריקאי, וכתיבת מכתבי המלצה לאלים הינדים עבור אנשים שמתו. בספר צנום למדי, באמצעות מבחר סיפורים מגוון, הוא לוקח את הקורא לסיור מעניין בחיי הדיפלומטים, וחושף מעט מעצמו.

אביגדור דגן הותיר אחריו יצירה מגוונת. בין ספריו, הטובים כולם, "ליצני החצר", שעוסק בארבעה יהודים שניצלו בזכות כישוריהם והשפלתם; "השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל, ומתרחש בצל טראומת השואה; "רחוב ושמו ממילא" ו"קפקא בירושלים", המתארים, כשמם, דמויות ירושלמיות, ו"הרובע החמישי" החוזר אל נוף ילדותו בפראג; "בינת השכווי" הרוחני-הגותי, ו"כולם היו דודי" המציב יד זכרון לדמויות ממשפחתו; דמיונו של סופר הוביל אותו לשאול מה קרה אחרי הסוף של הסיפורים הידועים, והתוצאה היא "חתונת הזהב של פיגרו" עתיר הדמיון. גיבוריו סיפוריו מתחבטים בתוך דלת אמות עולמם בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות, ותמיד מעורר מחשבה.

על הרובע החמישי בפראג כתב דגן כי "על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש". לבו של הסופר היה ער לכל הטמיר, ומבטו הבוחן ונפשו החומלת ניכרים בכל ספריו, המומלצים, כמובן.

The Old Top Hat – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1991

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

מסעות בנימין הרביעי / צבי פרייגרזון

מחקר ועריכה: חגית הלפרין

צבי פרייגרזון, סופר עברי ואסיר ציון, כתב במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים סיפורים תחת הכותרת "מסעות בנימין הרביעי". גיבורם של הסיפורים משוטט במקומות מושבם של היהודים בברית המועצות, ומתעד את שארע לאנשים ולתרבותם באותן שנים סוערות ומרובות תהפוכות ואסונות. שמם המשותף של הסיפורים הוא מחווה לספרו של מנדלי מוכר ספרים, "מסעות בנימין השלישי", שראה אור ב-1878, ותיאר באופן סאטירי מסע בנוסח דון-קישוט בעיירות יהודיות. שם ספרו של מנדלי אף הוא מחווה לקודמיו, בנימין המקורי, הלא הוא בנימין מטודלה, איש המאה בשתים-עשרה, ששוטט בעולם והעלה את חוויותיו על הכתב, וישראל יוסיף בנימין בן המאה התשע-עשרה, שכינה עצמו "בנימין השני", אף הוא נוסע מתמיד שתיעד את מסעותיו. פרופ' חגית הלפרין, שחקרה את יצירתו של פרייגרזון, קיבצה בספר זה את סיפוריו של הסופר, והקדימה להם מבוא מאיר עיניים.

פרייגרזון, שגדל בבית ציוני דובר עברית, היה מדען ואיש אקדמיה, במקביל לעבודתו הספרותית. את שיריו ואת סיפוריו כתב בעברית, גם כשזו נאסרה, ושילם על כך ועל פעילותו בחוגי הסופרים היהודים בשש שנות גלות במחנה עבודה בסיביר. כתב היד של רומן שכתב הוברח מברית המועצות לארץ, וראה אור בהוצאת עם עובד בשם "אש התמיד" תחת השם הבדוי א. צפוני.

אופי סיפוריו של פרייגרזון, כפי שמציינת חגית הלפרין במבוא, עבר שינוי במהלך השנים. בתחילה אימץ את הביקורתיות והלגלגנות של בנימין השלישי, והיה סבור שזמנן של הקהילות עבר. אולם כשאכן נהרסו בחסותו של המשטר הסובייטי, בנימין הרביעי מקונן על קיצן. ממבקר הוא הופך למבכה ולמתעד. סיפוריו עוקבים אחרי הכוחות המרכזיים שקבעו את חיי היהודים והחריבו אותם – השלטון הקומוניסטי, האנטישמיות והשואה – ואת השינויים הוא מבטא באמצעות ארועים מן היומיום. נושא מרכזי ברבים מן הסיפורים הוא שאלת הזהות היהודית, והכפילות שחשו רבים מן היהודים בתפר שבין ההוויה היהודית להתנהלות ה"גויית", שבה נאלצו או בחרו לדבוק כדי להשרד.

שפתו של פרייגרזון עשירה מאוד, ממציאה את עצמה ללא הרף. למרות שמהנה להתמודד איתה, היא מהווה מכשול בפני קריאה רציפה. גם סגנונו הסיפורי של הסופר אינו מתמסר בקלות. יש בו משהו משל זרם התודעה, הנע בחופשיות אחרי מחשבות מתרוצצות. כמו כן מצויים בסיפורים אזכורים רבים, שמן הסתם היו מוכרים היטב לקוראי התקופה, אבל מחייבים כיום הערות שוליים מבהירות. אין בדברים אלה משום אי המלצה על הספר, כמובן, אלא משום המלצה לקריאה איטית ולסרוגין כדי ליהנות ממנו במלואו.

הנה, כדוגמא, קטע מתוך "שבט המְבַכִּים", יפיפה ומאתגר כאחד:

הנה הִשיר החורף מאי-שם על דובובקה את צהלת חירותו ומחרק שירים איתנים קרן מתחת כל מצעד. החורף נפל על עיירתנו, התבלבל באבק השמש המעריבה, נתלה בזנבות הכפור הנרדמים סביב הגגות, הזהיר בציצים הקרים שנצמדו אל החלונות המטולאים. הארץ שלנו המקופאה, מְלֵאָתי הקדחתנות והעמל, התנערה פתאום ותחייך את חיוכה הנפלא. נוצות שלג ערטילאיות היו נתלות באויר, מהרהרות הרהורים קונדסייים: לצנוח על עפעף אחת הנערות המחוכללות, להחשיך עליה את חצי העולם ולמות מיתה חטופה; או לנשור על גג משוטח, לנוח מנוחת ישישים, לצפות משם על הליכות דובובקה ואורחות חייה, לשיש בששונה ולדאוב בדאבונה – עד בוא האביב, עד התערטל הגגות ועטות ביצת קדומים על דובובקה…

בשורה התחתונה: ספר מיוחד וראוי לתשומת לב.

דביר

1927 – 1965

סיד / אסתי ג' חיים

"סיד" מכיל שלוש נובלות, שכל אחת נבדלת לעצמה, אך חוטים דקים מקשרים ביניהן. סיד משחק תפקיד בשלושתן, מכסה ומרפא או מכשיל; נפילת חומת ברלין, תעודת אזרח ותיק והמחזה "חשמלית ושמה תשוקה" משתלבים ברקע, ויוצרים ביניהן קשר סמוי; ויותר מכל – סודות רוחשים בסתר, מתחבטים בין הסתרה לשיתוף, וטראומה מעוררת מערבולת של רגשות לאורך תקופה ארוכה.

הנובלה הנושאת את שם הספר היא, בעיני, הטובה מבין השלוש. העלילה מסופרת דרך מחשבותיו של לָצי, ברזלן לשעבר, הנאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, דודתה של אשתו. לצי הוא ניצול שואה, שמצא אהבה במחנות המוות, ושם גם איבד אותה. בארץ נישא לאנה, ניצולת שואה אף היא, שלא הצליחה לשקם את נפשה הפגועה. חיי המשפחה המורחבת, הכוללת את אמה של אנה, את דודותיה, ואת שני הילדים שנולדו לזוג, עמדו בצל טראומת השואה. אנה אושפזה שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות, אמה לא הצליחה להרפות מאחיזתה בה, דודתה כיסתה על סוד שהיה מביש בעיניה, ולצי הפך תוקפני וחסר מנוחה. הנובלה נעה בין הווה לעבר, ומיטיבה לבטא את מצוקת המשפחה כולה.

"וחג לה שמח" אף היא נובלה עוצמתית. חנה, בהגיעה לגיל ששים ותשע, מתקשה להתמודד עם הפער שבין גילה הכרונולוגי לתחושתה הפנימית. היא אשה פעילה, מעסיקה את עצמה בפרויקטים שונים, אבל בתוכה היא מרירה ומתוסכלת. התחושה הקשה ביום ההולדת גורמת לה לאבד לרגע את הרסן העצמי, ובעקבות כך מזדמן לה מפגש יוצא דופן, שאליו היא מתמכרת בחוסר זהירות, במין עווית אחרונה של השתטות נעורים. חנה היא דמות אמינה מאוד, והנובלה מבטאת בחיוניות רבה את אישיותה ואת מהלכיה.

לעומת שתי אלה, "זכרון סמוי" היא בעיני בלתי משכנעת. אליה חוותה בצעירותה תקיפה, והניחה לטראומה לעצב את חייה. היא הרסה במו ידיה את נישואיה, אמללה את בתה היחידה, ועשרות שנים אחר כך עדיין לא הצליחה, ולדעתי לא באמת נסתה, להתגבר. חשתי הזדהות עם בתה, כשזו התלוננה על ההתקרבנות של אמה, ולא מצאתי בעלילה שום צידוק לבחירות שאליה עשתה בחייה. אני לא מפקפקת באפשרות התכנותה של אשה כמו אליה, אבל הסיפור, לדעתי, היה צריך לחפור יותר לעומק אל הלמה. הסיום של הנובלה היה צפוי מאוד ולכן מאכזב.  

אסתי ג' חיים כותבת בכשרון ובאמפתיה, ובשל שתי הנובלות המצוינות אני ממליצה על הספר.

 

אחוזת בית

2020