אמת מארץ תצמח / חיים סבתו

ספר הפרוזה הראשון של חיים סבתו מורכב משלושה סיפורים, כולם נטועים עמוק בקהילת יהודי חַלַבּ, מבוססים על מעשים שהיו, וכוללים פרטים ביוגרפיים מחייו של הכותב.

"גלגל חוזר בעולם", הארוך מבין השלושה עוקב אחר מספר דורות במשפחת ספורטה, שהתחבטויותיהם וגלגוליהם מייצגים את השתנות אורחות החיים והערכים, של המשפחה, של הקהילה ושל העם. אל החיים סביב התורה ותלמודה, חודרים קולות חיצוניים של ההשכלה ושל הציונות. אחד הבנים מתעקש ללמוד בבית הספר של כל ישראל חברים, ואף מהגר לצרפת כדי להמשיך בלימודיו. הוא עתיד לשוב לחלב, ויקיים אורח חיים שישלב ישן וחדש, אבל בנו ירחק מהדת, ידבק בסארטר, ויהפוך לאחד ממנהיגי הפגנות הסטודנטים. אלא שגלגל חוזר הוא בעולם, ומנורה שנמכרה שנים קודם לכן על ידי אחד מאבותיו תִּקָּרֶה בדרכו ותשיב אותו אל מקורותיו. לבו של הסיפור הוא הקונפליקט שבין דבקות בתורה ובאורחות החיים הישנים להתרחקות מהם, אך שלובים בו נושאים מעניינים רבים, ביניהם חווית ההגירה ותחושת הזרות אחרי השיבה אל המולדת; הנסיון להוציא את כתר ארם צובא מידי הקהילה ואובדנו החלקי אחרי הפרעות; דיון במחלוקת שבין הגישה המחמירה שאינה מאפשרת מתן היתר כלשהו מחשש פריצת גדר, לגישה הריאליסטית יותר המכירה בכך שאין טעם בהטלת גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, שבכך הן מאבדות מטעמן ומתקפותן; ועוד. הסיפור, כך מצאתי ברשת, מבוסס חלקית על חייו של בני לוי.

"אמת מארץ תצמח" הוא סיפורה של מחלוקת שבגינה נגנז ספר שכתב אחד מאבותיו של המספר. המספר הסקרן להוט לגלות את הסוד שמאחורי הגניזה, אך כמנהג אבותיו אף הוא סבלני. "ידעתי מן הפרקים הקודמים שהמעשה הזה מן המעשים שפותרים את עצמם הוא, ולא רציתי לדחוק את הקץ. וכך היה", הוא כותב באחד משלבי חקירתו, ומשפט זה הוא בעיני אחד מסודות קסם כתיבתו של סבתו. הוא אינו דוחק את הקץ. יש לו סבלנות לרדת לפרטים המתארים אוירה ודמויות. הוא גולש בנחת לסיפורים צדדיים, ושב בבוא הזמן אל ציר הסיפור המרכזי, והנינוחות הזו הופכת גם נחלת הקורא.

"שברי לוחות" מתאר קיבוץ גלויות במעברת בית מזמיל בירושלים. עולים מארצות ערב ומאירופה, פליטי פרעות וניצולי שואה, עולים מרצון ומבחירה, התגוררו זה בצד זה וניסו למצוא לשון משותפת. סבתו מתאר בדידות נוגעת ללב של אדמור מהונגריה, וגעגועים צובטי לב של סבו לבית כנסת בנוסח קהילת חלב. רגעים של מחלוקת ורגעים של קירבה צמחו מתוך כור ההיתוך.

הזכרתי בפיסקה קודמת את אחד הדברים החביבים עלי בכתיבתו של סבתו. הנה עוד ציטוט, הפעם מתוך "גלגל חוזר בעולם", שמסביר אף הוא את אופי כתיבתו: "אנו אין לנו עסק בגוזמאות אלא בסיפור הדברים כהוויתם". למרות שבין הדמויות שבספר נכללים גדולים בתורה שבכוח מילותיהם לשנות את המציאות, סבתו אינו נסחף אל סיפורי נסים, אלא דבק במציאות. גיבוריו, גם אם הם מופלגים במעלות, הם קודם כל בני אדם בשר ודם, שגם אם אין חולקים איתם את אמונתם ואת אורח חייהם קל להבין ללבם ולחוש את תחושותיהם.

כמו ספרו "כעפעפי שחר", גם ספר זה מסופר במתינות, באהבה, בפייסנות. מדי פעם הוא מפתיע בקטע כמו סאטירי, המתייחס אל חולשותיהן של הבריות, אך נמנע מעוקצנות נושכנית. למרות תפיסת עולמו הברורה אין בסיפוריו שיפוטיות כלפי מי שבחר בדרך שונה. אלה ואלה קרובים ללבו, והוא מקרבם אל לב הקוראים. אני סבורה שמשום כל אלה ספריו נושאים חן בעיני דתיים וחילוניים גם יחד.

מהנה ומומלץ.

ידיעות ספרים

2000

אבא, בן, סבתא דינה / יוסף בר יוסף

"אבא, בן, סבתא דינה" מתואר בפרסומים כטריפטיכון, כלומר שלוש יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני. קוים רבים אכן משותפים לשלושת הסיפורים שבספר, ובראשם תנועה מתמדת בין העדר לנוכחות, בין אהבה לטינה, בין אמונה לאפיקורסות.

"אבא" הוא סיפורו של הקשר המורכב בין הסופר ואביו, יהושע בר יוסף, נושא שבו עסק גם בספרו "הזקן הזה הקירח על האופניים". את קורות משפחתם כתב אחיו, יצחק בר יוסף, בספרו המצוין "מזכרת אהבה", ולא ארחיב כאן בפרטים הביוגרפיים. יוסף בר יוסף מספר על כמה אפיזודות משותפות לו ולאביו שהוסיפו לחיות בו ולהטריד אותו גם אחרי מות האב, וגם אחרי שהגיע הוא עצמו לגיל שיבה. הקשה שבהן התרחשה ביום הראשון לשבעה על בנו שהתאבד, כשאביו, שישב מצדו האחד, רכן ופנה מעליו אל נכדו, שישב מצדו האחר, ושאל: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו'?". שנים רבות עברו מאז, ועדיין "אותה תולעת מכוערת ממשיכה לחיות בתוכי […] האם השאלה ההיא ברגע ההוא […] האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם?". זו לצד זו מתקיימות ההיקסמות מן האב והביקורתיות הקשה כלפיו.

עוד מאותו סיפור נטלתי את השאלה "מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין-אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל זאת…", ובאותה רוח פילוסופית גם את המשפט "החלקתי בלי קושי מ"אין אלוהים" ל"יש אלוהים" ובחזרה ל"אין אלוהים", ואם לדייק, מצאתי את עצמי ב"אין אין-אלוהים"".

"בן" הוא הסיפור שנגע ללבי במיוחד. דודו של המספר, טיפוס קצת יוצא דופן בנוף של ירושלים החרדית, סירב לכל השידוכים שהוצעו לו, עד שבחר בגולדה, ניצולת שואה, חריגה אף יותר ממנו. הקשר היפה בין השניים, הקשר המיוחד בינה ובין הילד שנולד להם, ונסיונותיה של גולדה להאחז בשפיות למרות פחדי העבר שאוחזים בה, מסופרים ברגישות וצובטים את הלב.

הגרוטסקיות המעודנת שבסיפור הראשון צוברת עוצמה בשני, וחוגגת בסיפור השלישי, "סבתא דינה". אולי משום כך היה לי קשה יותר להתחבר אליו. מיכאל, בנה של סבתא דינה, חי בצל נפילתו של אביו, אינו מוצא לעצמו מקום, ומשבש קשות את חיי נשותיו וילדיו.

הכתיבה של יוסף בר יוסף משלבת היטב תיאורים חיים ומדויקים עם הגות רוחנית מעוררת מחשבה, והספר מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

2020

תשע דרכים להיפרד / סנונית ליס

תשעה סיפורי "תשע דרכים להפרד" סובבים, כנרמז מן הכותרת, סביב פרידה.

בין הפרידות שבספר נמצא פרידה באמצעות שליח, כשהסופרת לוקחת את הניכור החברתי, הנובע מאפשרויות התקשורת הבלתי אישיות, צעד קדימה, ומתארת סיטואציות של הזמנת שירותים חברתיים שלא נעים לבצע לבד; תכנון מסיבת פרידה מהחיים, ותוך כדי כך המצאת חיים בדויים, מסעירים יותר מן המציאות, שניתן יהיה להתגאות בהם במסיבה, שוב צעד אחד נוסף אחרי המצאת ביוגרפיה ותכונות באתרי היכרויות; פרידה מאחריות הורית, מכישורים פיזיים, מסביבת ילדות, מזכרונות, מאשליות ומדכאון.

השניים שאהבתי במיוחד הם "חברות" ו"מייג'ור דיפרשן". בראשון בת לחברי קיבוץ נתקלת בקשיים לא צפויים כשמועמדותה לחברות בקיבוץ נשקלת. הקלות הבלתי נסבלת של הריסת שמו הטוב של אדם היא נושא מרכזי בסיפור. בשני אשה שהוצאה לחל"ת והחתול שאימצה נטש אותה, נאלצת להכיר בעובדה שהיא שקועה בדכאון עמוק, ומנסה להפטר מן ה"מייג'ור דיפרשן", שאותו היא מדמיינת כקצין בריטי שמנסה לרפות את ידיה.

רובם של הסיפורים מתרחשים בעתיד קרוב או רחוק, וכוללים טכנולוגיות עתידיות. אמנם ההיבט העתידני מקבל דגש בטקסט שעל הכריכה, אבל בעיני הוא בבחינת "קישוט", לא תמיד נחוץ. העיקר בסיפורים, ומה שנגע בהם ללבי, הוא הפן האנושי – אבל על חבר שנהרג בתאונה, כמיהה לחיים אחרים, התרפקות על זכרונות, התמודדות עם ילד השונה מאוד מהוריו, נסיונות להנציח אושר.

חביב וקריא.

סנונית תוכן

2022

עשרה אינדיאנים קטנים / שרמן אלקסי

שרמן אלקסי, אינדיאני-אמריקאי, עוסק בכתיבתו בנושאים שבלב ההוויה האינדיאנית. גיבורי תשעה הסיפורים שבקובץ הם, כמו הסופר, בנים לשבט ספוקן – "ילדי השמש" בשפת הסייליש – ילידי השמורה שביקשו לעצמם חיים חדשים בסיאטל (הקרויה, אגב, על שמו של צ'יף אינדיאני). אלקסי נוגע בגזענות, בסטראוטיפים, אינו עושה הנחות לבורים ולצרי אופקים ללא קשר לצבע עורם, ובתערובת של חמלה-כאב-שנינות-פרובוקציה מתאר דמויות המבקשות זהות ברורה, וככל הנראה נידונות לחיות בין שתי תרבויות.

מן הסיפורים שבספר, שכולם טובים, אהבתי במיוחד שניים. "חייה ומעלליה של אסטל-העוברת-מעל" מתאר את אמו של המספר בגוף ראשון, את הקשר בינו ובינה, ואת אופן השתלבותה בחברה הלבנה. "אמא שלי, כמו רבים מהמהגרים לארצות-הברית (ויציאה מהשמורה לסיאטל היא אכן הגירה), המציאה את עצמה מחדש כשנחתה על חופינו הדמוקרטים", הוא כותב, אבל המכרות הלבנות שלה קיבעו אותה במה שהן תיארו לעצמן כ"אינדיאניוּת". "מה יש באינדיאנים שהופך אנשים שככלל הם מוכשרים, מעניינים ואינטליגנטים, לאדיוטים מטופשים? אני לא חושב שכל לבן שאני פוגש ניחן בכשרון רוחני ותודעת שירות של נזיר ישועי, אבל הלבנים חושבים לעתים קרובות שאנחנו, האינדיאנים, שאמאנים גאונים. רוב האינדיאנים הם בסך-הכל אנשים עניים שלא יודעים מאיפה לשלם שכר-דירה וחשבון חשמל, ובדרך-כלל הם מתפללים לזכות בלוטו המזוין". על עצמו הוא כותב כי הוא מנסה לשמר את מה שטוב באינדיאניות – גישה פתוחה ולבבית לתמהונות, יחס אוהד ואוהב לביטוי היצירתי, ותפיסה שיתופית של הקהילה, וגם מנסה להפרד מכל מה שרע באינדיאניות – הערכה עצמית נמוכה, אלכוהוליזם, שנאת נשים ושנאה עצמית.

אלכוהוליזם והערכה עצמית נמוכה הם מנת חלקו של גיבור הסיפור השני שאהבתי ביותר, "אתה תמשכן – אני אפדה". אינדיאני חסר בית אלכוהוליסט מנסה לגייס כסף לפדות חליפת הפאו-וואו של סבתא שלו מבית עבוט, אבל מטביע כל דולר שהוא מגייס באלכוהול. הוא רחב-לב, אהוב על חבריו, אפילו השוטרים אוהבים אותו וגם בעל בית העבוט מתקשה לעמוד בפניו. אבל הוא חסר כל יכולת לקבוע משימה ולהתמיד בה, והאלכוהול שולט בו. אלקסי מצליח להעביר את הקסם של האיש, ולרמוז על מצוקה עתיקת יומין שהביאה אותו למצבו. כששוטר, שהציל אותו אחרי שקרס על פסי רכבת, שואל אותו כיצד הוא מסוגל לצחוק אחרי שכמעט מת, הוא עונה, "שני השבטים הכי מצחיקים שיצא לי להכיר הם אינדיאנים ויהודים, אז אני מניח שזה אומר משהו על ההומור האופייני לרצח-עם".

עוד בסיפורים סטודנטית אינדיאנית לספרות, שבגלל לימודיה חשה יוצאת דופן בשמורה, ובגלל המוצא שלה חשה יוצאת דופן באוניברסיטה; אינדיאני-אפריקני ששואף להיות סנטור מצטיין כשלב בדרך לבית הלבן; אשה אינדיאנית שרואה בארוע טרור קטלני הזדמנות לחיים חדשים; הורים המתמודדים עם מחלה קשה ואשפוז של בנם התינוק; ועוד.

למרות הקוים המשותפים בין הסיפורים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, וכל אחד מהם מתאפיין באופן מרשים בסגנון שונה. כולם נוקבים, כתובים בחיות ובבהירות, והקובץ כולו מומלץ.

The Little Indians – Sherman Alexie

חרגול

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

הפיקניק ומהומות אחרות / ג'ראלד דארל

שישה סיפורים מרכיבים את "הפיקניק ומהומות אחרות". כמו בקובץ "לחתן את אמא", המאוחר יותר, גם כאן משולבים יחדיו סיפורים מן הסוג של "משפחתי וחיות אחרות" וסיפורים חוץ-משפחתיים. כל השישה מסופרים בגוף ראשון.

הסיפורים המשפחתיים – "הפיקניק" ו"הפלגת הבכורה" – הם המוצלחים ביותר בספר. לארי, מרגו, לזלי וג'רי מככבים בו, כבר כאנשים בוגרים, יחד עם אמם, שלמרות נסיונה רב השנים והאכזבות עדיין מנסה לייצר עבור משפחתה הכאוטית מסגרת כלשהי ומצפה מצאצאיה להתנהגות נאותה. בסיפור הראשון היא מארגנת פיקניק קבלת פנים ללארי, ששב לאנגליה אחרי עשור של היעדרות, ומגייסת את בעלה של מרגו כנהג. בשני, המתרחש מאוחר יותר, והיא כבר בשנות השבעים לחייה, היא מצליחה לגרום לילדיה להצטרף אליה להפלגה מאיטליה ליוון. כרגיל, בשני המקרים כל מה שיכול להשתבש משתבש, והאחים אינם חדלים להקניט זה את זה, להתלונן, ולהשמיע שורות מחץ. שני הסיפורים מצחיקים עד דמעות.

ארבעה הסיפורים האחרים נחמדים, כתובים בחן, ומשעשעים למדי, למעט האחרון שהוא סיפור אימה. ב"חינוך יוקרתי" המספר מסתבך בעל כורחו בקנוניות של חברה ותיקה, בעודו מבקש לנפוש בשלווה בונציה. ב"האבלוק הזורע הרס" נוצר לו מוניטין שלילי בגלל השתקעותו בסדרת ספרים על הפסיכולוגיה של המין, אך במקביל פונים אליו אנשים נבוכים המבקשים להעזר בספרים. "איש מישלן" מתרחש בצרפת על רקע התשוקה לזכות בכוכב מישלן היוקרתי. "הכניסה" הוא, כאמור, סיפור אימה, ומסתבר שדארל החביב יודע להפחיד.

דארל מתאר יפה דמויות ונופים, מיטיב לברוא חיים במלים. בעיני הוא במיטבו כשהוא מספר על משפחתו ועל חוויותיו כזואולוג, או כשהוא מבקש להעביר מסר, כמו ב"ציפור הלעג".

מהנה.

The Picnic and Suchlike Pandemonium – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1989 (1979)

תרגום מאנגלית: איילה בלאנדר

ספרים מחוקים / חיים וייס

חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מספר ב"ספרים מחוקים" פרקים ביוגרפיים של ילדות והתבגרות בירושלים בשנות השבעים. ב"ערפל", הסיפור הפותח את הספר, הוא מסייג את הדיוק העובדתי, כמוהו כאמו: "אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו, וכאימי איני מבקש ואף איני יכול להפריד ביניהם". בין אם קרו הדברים המתוארים בהמשך בדיוק כפי שהם מובאים בפני הקורא ובין אם מעורבת בדיה בעובדות, הם מיטיבים לתאר אוירה והלך-רוח ורעיונות.

מרבית הסיפורים ממוקמים על קו התפר שבין חרדיות לדתיות מן הסוג של בני עקיבא. המספר, שמשפחתו היתה קרובה יותר לשניה, התחנך אצל הראשונה, וסופו שמצא עצמו מחוץ לשתיהן. הוא מתאר חינוך נוקשה, מאיים, שאינו רואה את היחיד אלא את היעוד. ב"יפוי כוח" הוא מספר על תקופה קצרה של נסיון להאמין בכוח, כדי לזכות בהקלה ובתחושת השתייכות, אבל מרבית הזמן היו הוא וחבריו יושבי הספסלים האחוריים, "ילדיו הדחויים של בית המדרש ובניה המובסים של הישיבה: בטלנים, חולמים, חובבי כדורגל, קוראי ספרות אסורה בגניבה והוזי הזיות על בנות בית הספר "פלך" היפות שלמדו במרחק שכונה אחת ושנות אור מאיתנו".

וייס אינו הראשון, ומן הסתם גם אינו האחרון, שכותב על חוויות ילדות של מי שנולד אל הדת ובחר לעצמו נתיב חיים אחר. כתיבתו יפה ומדויקת, אך בנושא זה אינה מחדשת, למעט חריג יחיד בסיפור "ספרים מחוקים", שבו הוא מספר כיצד אירע שהופקד בידיו תפקיד הצנזור, שתפקידו למחוק מספרי החול הבודדים בספרית הישיבה קטעים בלתי צנועים. בנימה כמעט הומוריסטית הוא מתאר את שנותר מן הספרים לאחר עבודתו השקדנית – "מפגשיו התכופים והמתסכלים של ד"ר מנפרד הרבסט עם האחות שירה נראו לאחר מעשה העריכה כתמליל חקירה של השב"כ שנמסר לעיונו של הציבור" – ומודה בכנות (פרופסור לספרות או לא?) כי "הצנזורה אינה נחלתו הבלעדית של העולם הדתי שממנו ביקשתי בכל כוחי לברוח. הספרות העברית עצמה, שראשיתה והורתה בישיבות מזרח ומרכז אירופה, נתגלתה כצנזורית אכזרית. הקטעים שצבעתי בשחור היו רובם מהוססים, מגומגמים ועומדים לפני הקוראים כנערים מתבגרים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם וידיהם תחובות להם בכיסיהם מרוב מבוכה".

מן הסיפורים שבספר אהבתי במיוחד שלושה, שבמקרה או לא במקרה, אינם, או כמעט אינם, דתל"שיים: ב"כיכר השבת" ניצולת שואה, שילדיה נרצחו, מקללת את אלוהים בכיכר השבת, מול עוברי אורח חרדים ברובם, והציבור כולו דומם בחמלה ובכאב; ב"מתי מדבר" הוא מספר על ההתמודדות עם עובדת הנכות של ידו הימנית שנפגעה בלידה, על הבושה והכאב והעלבון והזעם; הדמות המרכזית ב"נחשים" היא של אילן סוויסה, ילד חריג בבית הספר בשל היותו מזרחי ובן לאב עשיר, שסולק מן המוסד אחרי מסיבת בר המצווה שלו שכללה, מול עיניהם הנדהמות של חבריו לכתה, ריקודי בטן. הילד יצא מחייהם אבל "את נוכחותם הממיתה והמחיה של נחשי הכסף והזהב שגלשו במורד כיפתו הכחולה של אילן סוויסה לא היה ניתן להעלים יותר, והם ארבו בשקט ובסבלנות מחוץ למחנה למי מאיתנו שיהיה נכון, ביום מן הימים, לפיתויָם".

בסיפור הראשון מוזכרת המכולת של רכלבסקי, מן הסתם זו של משפחתו של הסופר חיים באר, יליד ירושלים, שערך את הספר.

חיים וייס מיטיב להעמיד זכרונות מלאי חיים, סיפוריו מעניינים ונכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

אפרסמון

2022

צריך סוף לסיפור אהבה / סביון ליברכט

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך מוטיבים חוזרים קושרים ביניהם: בני זוג בוגדים, ילדים שמתים לפני הוריהם, עיסוק בכתיבה, ובעיקר טעויות ואי הבנות.

רפתנית, שקראה לאחת הפרות שברשותה וירג'יניה, כשם המדינה בה השתקע בנה, משכנעת את עצמה שהבן ירצה להמשיך בדרכה, מתנפצת אל סלע המציאות ההפוכה, ומוצאת נחמה בלתי צפויה; אשה יוצאת לנסיעה ספונטנית לאילת, כדי לפרוק בבכי על כתפה של אמה את כאב בגידת בעלה; נערה טועה לחשוב שהנער שבו היא מאוהבת מתעניין בה; אשה שמתה "רודפת" את בעלה כשהוא מחליט להכיר אשה אחרת; מנחת קבוצת קריאה מזמינה למפגש סופרת שניהלה רומן עם אביה; סב משנן לנכדו תאריכים חשובים מתקופת מלחמת העולם השניה כדרך להתמודד עם זכרונותיו הקשים; סופר שלוקה בסרטן מנסה לכתוב סיפור שישנה את גורלו ממוות להחלמה; אשה מגלה שכל מה שחשבה על בתה ועל חברותיה שגוי; אשה שאינה רואה זמנית בעקבות ניתוח מגלה את בגידת בעלה באמצעות חוש הריח; אב מגלה לזוועתו שבתו עומדת להנשא לאחיינו של קאפו שאשם ברציחת אחיו של האב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור אחד, הוא "הנצחון של גנרל מונטגומרי". שלוש פעמים בשבוע מגיע נכד לבקר את סבו ואת סבתו. בעודו אוכל מספרת לו הסבתא על חוויות הגטו, על הרעב, על אחיה שמת. אחרי הארוחה משחק אתו סבו במשחק התאריכים: מתי פלשו הגרמנים לפולין, מתי בוצע האנשלוס, והתאריך שאליו הוא חוזר שוב ושוב – 23 באוקטובר 1942, היום בו מוטגומרי ניצח את רומל באל-עלמיין. זהו סיפור נוגע ללב על קשר לבבות בין סב לנכד, ועל התמודדות עם זכרונות קשים באמצעות היאחזות בתאריכים ואזכור חוזר ונשנה של הנצחון כאור בתוך האפלה.

כמו ב"נשים מתוך קטלוג", שראה אור חמש שנים מאוחר יותר, סביון ליברכט מיטיבה לתאר דמויות רב-מימדיות, שמתמודדות עם מכאובים בלתי פתורים, ועם חיים מסוגרים בעצמם שחווים קושי כשהם מוצאים עצמם חשופים מול המציאות. העלילות פשוטות לעתים, ונוגעות בביזארי בפעמים אחרות, אך בכל המקרים לוז הסיפור הוא נפשו של היחיד, ובה הסופרת מתבוננת במבט חד אבחנה, אמפתי ולא שיפוטי.

מומלץ.

כתר

1995

הפיל נעלם / הרוקי מורקמי

"הפיל נעלם" הוא קובץ המכיל שבעה-עשר סיפורים מאת הרוקי מורקמי, שנכתבו בין השנים 1980 ו-1991. אחד מהם, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי" הפך מאוחר יותר לפרק הראשון בספרו "קורות הציפור המיכנית". הסיפורים בתרגומם של רינה וגדעון ברוך ראו אור בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד, ושלוש-עשרה שנים אחר-כך באותו תרגום במהדורה זו. 

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך קריאתם ברצף יוצרת רושם מעורפל של מספר יחיד. ברובם של הסיפורים נמצאת דמות מרכזית של גבר בשנות השלושים לחייו, מנותק מאורח חיים "שגרתי", קצת מתקשה להתנתק מן החופש ומן הריחוף של מנטליות גיל העשרה, נצמד לפרטים (לעולם לא יאמר שמשהו ארע בשעה 6:00, אלא ידייק ויאמר ב-6:13), מושפע ממוזיקה, מתנער מזוגיות גם כשהוא מצוי במערכת זוגית מחייבת, מתבונן קשוב במראות שסביבו. מורקמי עצמו מסייע לתחושת הרצף כשהוא שותל פרטים חוזרים בכמה סיפורים. כך, לדוגמא, נובורו וטנבה הוא שמו של החתול בסיפור הראשון, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי", וגם של השומר בסיפור האחרון, "הפיל נעלם".

מרבית הסיפורים כתובים בסגנונו המוכר של מורקמי, שזורים אלמנטים פנטסטיים, שלא לומר הזויים. אני מניחה שמסתתרת בהם כוונה ומשמעות – בערך של הספר בויקיפדיה מצאתי הצעות פרשנות לשלושה מן הסיפורים – אבל, כמו שקרה לי במפגשים אחרים עם יצירותיו של הסופר, התייגעתי חלק ניכר מן הזמן. יחד עם זאת, סיפורים אחדים נשאו מאוד חן בעיני, בזכות סגנונם הסיפורי או בשל האופן בו העבירו מסר. "השתיקה" הוא אחד מן הסיפורים הללו, ובו באמצעות האזנה לסיפורו של גבר הנזכר בארוע מנערותו, מורקמי מצביע על היסחפותו העדרית של ההמון אחרי השמצות ללא בדיקה: "מה שבאמת מפחיד אותי זה באיזו קלות, באיזה חוסר ביקורת, אנשים מוכנים להאמין לזיבולים שטינופת כמו אאוקי מספק להם […] ובקבוצה הזאת אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הם טועים […] הם המפלצות האמיתיות". נהניתי לקרוא על מערכת היחסים בין המספר לאחותו ב"ענין משפחתי", ולקבל הצצה אל אורחותיה של משפחה יפנית. "חלון" נגע ללבי בבדידות שהוא מתאר באמצעות סיפורו של אדם שעבד בעבר כ"חבר לעט", ובמסגרת תפקידו לימד כותבים אנונימיים כיצד לכתוב מכתבים שירתקו את הנמענים. אהבתי גם את "ספינה איטית לסין", שאולי מספר על היחסים בין יפן לסין דרך מפגשים פרטיים של המספר עם סינים במהלך חייו.

אוהדי מורקמי ייהנו מהספר, אחרים עשויים למצוא בו סיפורים לטעמם.

אסיים בציטוט מתוך "הדשא האחרון": הזכרון דומה לסִפרות; או שמא הספרות היא שדומה לזכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו.

The Elephant Vanishes – Haruki Murakami

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (1993)

תרגום מאנגלית: רינה וגדעון ברוך

בצל גבירתנו / נורית זרחי

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013

אדון הלילה / לאה שדה

כשאני מנסה למצוא את הניסוח שיביע את התרשמותי מן הסיפורים שב"אדון הלילה" עולה במוחי המילה "קפסולה". בדומה לכמוסה תרופתית או לדרגון של ספייסאקס, שהן קפסולות ארוזות בהידוק המכילות את כל הנחוץ להן ביעילות נקיה ומדויקת, כך גם הסיפורים בספר. כל אחד מהם בנוי בַּמינון המאוזן היטב הדרוש לבריאת העולם שהוא יוצר. השימוש במונחים "יעילות" ו"דיוק" עלול להעלות על הדעת משהו קר ומחושב, אבל בהקשר של הספר הזה הם חיים בשלום יחד עם היכולת להציג דמויות הנכנסות אל הלב ועלילות שקל מאוד למצוא אִתן נקודות חיבור. אם כל זה נשמע קצת מעורפל, אוסיף דברים שכתבה דפנה שחורי, עורכת הספר, על הסיפורים שבו: "סיפור קצר כדי ש'יצדיק את קיומו', חשוב שישמור לכל אורכו על הידוק רעיוני ולשוני. לא 'ירדם בשמירה' ולא ירשה לעצמו, גם לא לרגע אחד, 'לנמנם על שטחים מתים'. סיפור קצר טוב מחזיק את הקוראים דרוכים, גם אם לכאורה אין סיבה. בסיפור קצר טוב משהו מסתורי שטמון בו משאיר אותנו פקוחי עיניים. תמיד מוכנים לקראת הבלתי צפוי שממתין מעבר לעיקול כמו נסיעה בחושך". סיפורי "אדון הלילה" הם כאלה.

חמישה-עשר הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, רובם על ידי נשים. בניגוד לכנות החשופה של המספרות, המודעות העצמית שלהן לקויה. אולי המשותף למרבית הסיפורים הוא קיומה של נקודה עיוורת כלשהי. בסיפור הראשון, לדוגמא, שכותרתו "מקסי", המספרת היא אשה גבוהה, מכוערת, לפחות בעיני עצמה, הסובלת מחרדה חברתית קשה. כדי להמחיש את תחושתה שמאז ומעולם היא מעוררת דחיה, היא מספרת כבדרך-אגב: "אמא שלי היתה אומרת לי, "דקלה, כשאלוהים חילק גובה לא היית צריכה להדחף. מספיק חטפת". היא היתה מסרקת אותי עם שביל בצד שמאל, ככה שהשיער הארוך יוכל לכסות חלק מהפנים שלי. שלא יראו הכל בבת אחת". אין לה שמץ של מושג שההתיחסות הזו של אמה היא שמן הסתם גרמה לה להגיש דוחה ודחויה מלכתחילה.

הורות מרעילה נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. אולי הבולט שבהם הוא "חלב חמוץ", מונולוג של אשה מזדקנת, שבתה המנותקת חידשה אתה קשר אחרי מותו של האב. האשה מלאה טרוניות כרימון, אפילו כשהיא מתארת את העוול שגרמה לבתה, ושבשלו ובשל האגוצנטריות שלה עצמה נגרם הנתק מלכתחילה.

מרבית גיבורי הסיפורים שרוטים באופן כלשהו, מתקשים להשתלב ושוגים בהבנת הסובבים אותם. תלמידת נהיגה שבטוחה שבינה ובין המורה מתקיים קשר אהבה, גבר שמבלבל בין יחס מקצועי של מעסה ליחס אישי, ואחר שלוקה כהגדרת בת-זוגו בחוסר חוש בִּרְבּוּר. "זה חוש מיוחד שאתו אתה מברבר לאחרים במוח ונותן להם לברבר בשלך. זה חוש שמוליד לך קשרים חברתיים".

גם לזיקנה ולפרישה לגמלאות יש נוכחות משמעותית בסיפורים. אשה מחפשת אצל קוראת בקפה את עתידה כשפרשה אחרי שלושים שנות עבודה; נשים זקנות סובלות מבלבול ומחוסר אונים כשהן נאלצות להתאשפז בבית חולים; אשה מזדקנת, שאינה מרוצה מן הקשר עם בנה ומן האופן שבו התגלגלו חייו, מוצאת בשליח הפיצה "בן חילופי".

ופה ושם, בין השרוטים והשוגים, מבליחות דמויות שמתנערות מן השגרה הרעה שבה שקעו ומעזות ליצור שינוי, גם אם בקנה מידה קטן. כזו היא גיבורת "טריקת דלת", הנשואה לגבר תלותי, שנוהג לעזוב מדי פעם, מן הסתם כדי לשאוב תשומת לב. לראשונה בחייה היא אינה משחקת את תפקיד המתחננת והמפצירה והמבטיחה להשתנות כשהוא שוב קם ועוזב, ודי מתחשק להריע לה.

סיפור טוב מצליח ליצור קשר בין הקורא לדמויות, גם אם חוויותיהם שונות, וגם אם בין המציאות של הקורא למציאות של הדמות אין נקודות השקה. לאה שדה, בספר ראשון החף לחלוטין מבוסריות של ביכורים, יוצרת את החיבור הזה בכל סיפור וסיפור. דמויותיה ארציות, ממשיות ואמינות, ולמרות שמדובר בסיפורים קצרים הן מצליחות להכות שורשים ולהמשיך לחיות גם בסיום הקריאה.

ספר מרשים בהחלט ומומלץ.

מטר

2022