סיפורי אהבה / אמיל זולא

שלושה סיפורים על אהבה פרי עטו של אמיל זולא נכללים בקובץ ישן זה של ספרית תרמיל הזכורה לטוב. שני הראשונים תורגמו על ידי יוסף כרוסט, השלישי על ידי יעקב בן-ציון.

"למען ליל אהבה" הוא סיפורו של צעיר בודד שמתאהב בשכנתו, שאותה הוא מכיר רק מצפיה בחלונה. מה יהיה מוכן לעשות אם תינתן לו ההזדמנות לממש את אהבתו? גיבורת "סמי אהבה" היא אשה צעירה הנשואה לגבר שגילו כפול משלה. בשל גילו וחוסר יכולתו להעניק לה ילד, ומכיוון שנראה שאין ביניהם שום דבר משותף, היא נמשכת לגבר אחר. ב"ההתקפה על הטחנה" מגיעה המלחמה בין הפרוסים לצרפתים אל סף ביתם של צעירים ביום בו הם אמורים להנשא.

אמיל זולא מיטיב לתאר את דמויותיו, את כאבן, את חריגותן ואת כמיהתן לאהבה, ומשלב בחוכמה וברגישות תיאורי טבע ונסיבות היוצרים אוירה מובחנת ומדויקת. סיפוריו וספריו מומלצים תמיד.

לעומת זאת, התרגום לוקה בחסר. לא מבחינת השפה, שהיא נאה וקריאה למרות היותה פה ושם מיושנת. הבעיה היא בהשמטות שמשום מה הרשו לעצמם מתרגמים בעבר. את הסיפור הראשון קראתי לפני מספר שנים בקובץ "חמישיה צרפתית" תחת השם "בעבור לילה אחד של אהבה" בתרגומה של אחינעם ברגר. הנה דוגמא להשוואה משני התרגומים.

תרגומה של אחינעם ברגר: "הגבר הצעיר איבד את אביו ואת אמו כשהיה רך בשנים. לפנים היו בני מישו משפחה של רצענים מאלוּאֶה שבקרבת העיירה מאנט. כשמתו הוריו שלח אחד הדודים את הילד לפנימיה. אחר כך עזב גם הדוד את העולם, וזה חמש שנים מועסק ז'וליאן במשרה צנועה כמעתיק במשרד הדואר של פ.".

תרגומו של יוסף כרוסט: "הצעיר נתייתם מאביו ואמו בעודו ילד. אחד מדודיו שלח אותו לפנימיה. אחר כך מת הדוד וז'יליין מילא תפקיד של פקיד במשרד הדואר במשך חמש השנים האחרונות".

למרות ההשמטות – מומלץ.

ספרית תרמיל

1973

Pour Une Nuit d’Amour (1883)

Les coquillages de Monsieur Chabre (1984)

l'attaque du moulin (1892)

אובססיה זה שם של בושם / אריאל להמן

קובץ הסיפורים "אובססיה הוא שם של בושם" קרוי על שם אחד מסיפוריו. סטודנטית הופכת אובססיבית למרצה שלה, בוראת בראשה קשר ביניהם שאינו קיים במציאות, ומגיבה בעלבון כשהוא משמיע את המילה "אובססיה". הוא מנסה להסביר לה כי "את צריכה להבין, זה משהו שהבאת אתך, הכל כאן בא ממך. זה לא אני, אני מקרי, זה היה יכול להיות גם מישהו אחר", ומשפט זה כוחו יפה גם לסיפורים האחרים, שכל אחד מהם מוּנָע מִדבֵקוּת באדם, במנהג, בזכרון, ומתרחש רובו ככולו בראשן של הדמויות.

בין העלילות נמצא גבר שמניח לעצמו להתגלגל אל קשר עם אשה שאינה בת-זוגו, כובסת שמחטטת בחייה של בחורה שמוסרת לה פריטים אינטימיים לניקוי, ילדה שחיה בצל הזוהר של אחותה הבכורה, אשה שמתקשה להחליט אם לשמור על ההריון, שחקנית מתחילה שמתלבטת כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לקבל תפקיד, בחור שקונה זר פרחים כדי לממש התאהבות חסרת סיכוי, ועוד. למרות המוטיבים המשותפים לסיפורים, אין האחד דומה למשנהו, לא בתכנים ולא בסגנון. בין יוצאי הדופן בסגנונם אזכיר את "תיעוד ליל סדר במשפחה יהודית ממוצא איטלקי, ירושלים 1993", שמתאר בסגנון דיווחי, ובאופן מדויק להפליא, את התנהלותו של ליל הסדר במשפחת הכותב, ארוע שאיש אינו נהנה ממנו, אבל כולם דבקים בו. "אני לא יודע מה יש בו בליל-הסדר הזה. מלכודת, אבן-שואבת, קצת משניהם. אני לא יודע מה זה", הוא חורג מן הדיווח אל הזוית האישית. אזכיר גם את "קורות חיים", המפרק את המסמך היבש והתמציתי לסיפור החיים שמאחוריו, שסובב בעיקר סביב קשר שהתפרק.

אריאל להמן היא פסיכולוגית שניחנה ביכולת להתבונן אל ליבתם של גיבוריה, ובכשרון לתאר את שהיא רואה שם. קראתי את הספר לראשונה כשראה אור ב-1999, והתרשמתי מאוד. בקריאה חוזרת הוא מרשים לא פחות.

מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

1999

תספרי על אנחנו / ענת גביש

ענת גביש, גננת של בני שנתים וחצי – שלוש במעלה צביה, מספרת באהבה גדולה על חוויותיה בגן ועל תפיסת העולם המנחה אותה ואת חברותיה. חלק מן הסיפורים מסופרים מנקודת מבט של צופה חיצונית, המתבוננת בדינמיקה שבין הילדים לבין עצמם, ואחרים מנקודת מבט של מחנכת, שמעסיקה את הילדים, מפעילה אותם ומופעלת על ידם.

מעניין לציין שאת ילדיה שלה בחרה לחנך בחינוך ביתי, ויצאה בשצף קצף כנגד הגן הממוסד. היא אינה חוזרת בה מן הדברים שאמרה בעבר, אבל, כפי שהיא מעידה, המוסד בו זכתה לעבוד שונה. דרך האנקדוטות המלבבות שבספר היא פורשת את הגישה שהיא מיישמת, שאפשר לסכמה בפשטות באמצעות הציטוט הזה: "פעוטות וילדים שיתייחסו אליהם טוב מאוד, יצליחו, כנראה, להיות אנשים שמחים יותר, שלמים יותר, בריאים יותר בנפשם, וכאלה שיבנו חברה טובה, חזקה ומיטיבה, ויעשו זאת ללא פחד". אני איני סבורה שילדים הם מבוגרים שטרם התקלקלו, ולכן ניתן לעצבם כרצוננו, אבל הזדהיתי מאוד עם הגישה המכבדת כלפיהם, ועם תחושת השליחות שלפיה ניתן לכוון ילדים להפוך לאנשים חיוביים באמצעות הקשבה אמיתית ומתן רשות דיבור והבעה.

גננות, מחנכים והורים ימצאו כאן, לצד סיפורים מהנים, גם עצות מועילות כיצד לנטרל עימותים, לזהות מה באמת עומד מאחורי כעס קפריזי, לעורר סקרנות ולרתק. "תספרי על אנחנו" אינו ספר הדרכה, אבל אפשר לשאוב ממנו טיפים, כמו "את רוצה שהם יידעו משהו, תעשי אותו. אל תשגעי את כולם בניסיונות לחנך אף אחד. פשוט תעשי. בין כה וכה, מה שאת עושה זה מה שהם באמת רואים". ומי שאינו, או שכבר אינו, נמצא במגע עם פעוטות, ייהנה גם הוא מן ההתבוננות המעניינת בעולמם.

ההיקסמות של ענת גביש מן הילדים מדבקת, והספר מומלץ.

פטל

2022

רומן בכתובים / קובי אריאלי

שמונה הסיפורים שב"רומן בכתובים" שואבים את השראתם מדמויות ומארועים המתוארים בתנ"ך. בשפה עכשווית, בנוף ימינו, קובי אריאלי רוקם עלילות העומדות בזכות עצמן, אך ה"ההתכתבות" שלהן עם המקורות מעניקה להן נופך מיוחד.

נמצא כאן, לדוגמא, את אברם, ניצול שואה, שעל פי בקשת אשתו שורקע רוכש עבור שניהם את חלקת הקבר הסמוכה לזו של בנם צחי, שנפטר ממחלה. עפרון החתי מתגלגל כאן לעפרוני, איש חברה קדישא. נמצא גם את אחיה של דיני, שמתכנן מזימה להפטר מן הבחור הבלתי רצוי למשפחתה. יונה של אריאלי הוא בעל טור עיתונאי, שמנסה להמלט ממשימה שהוטלה עליו, וסופו שיקיים אותה במלואה. אסתר היא דסי, צעירה יהודיה-אמריקאית שאינה הולכת בדרכה של משפחתה החב"דית. ועוד.

החביב עלי מכולם הוא הקצר מביניהם, "מיכל". מיכל היא בתו של שאול, שחקן תיאטרון מיתולוגי, ואשתו של דודי, שחקן אף הוא, שזכה בפרס על תפקיד בהצגת ילדים. הסיפור מנוסח כמונולוג שנושא דודי באוזני אשתו המזלזלת בהישג שלו. "למה צחקה מיכל?", שאלו הגששים, ושואל גם דודי, שהודף את תחושת העליונות שלה.

באחרית דבר, וגם ב"נאום נובל" על דש הספר, מתייחס הסופר לפער שבין שומרי החומות, המנשקים את התנ"ך בעודו סגור, ובין החילוניים שדוחים אותו משום שאינם מכירים אותו כלל. הוא עצמו בוחר לאמץ אותו כמכלול אמוני והיסטורי וספרותי, ואין האחד סותר את חבריו.

האיור שעל הכריכה לקוח מתנ"ך ליסבון מם המאה החמש-עשרה.

הסיפורים כתובים היטב, חלקם כואבים חלקם הומוריסטיים, והם נעימים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2011

סוסים על כביש גהה / סביון ליברכט

שש נשים מעורערות וגבר מעורער אחד עומדים במרכזם של סיפורי "סוסים על כביש גהה". בכולם, למעט באחד, ארוע יחיד מניע את העלילה, מעורר שדים מן העבר, ומחריד ממקומם דעות קדומות וסטראוטיפים שבנסיבות אחרות היו נשארים לרחוש מתחת לפני השטח.

בסיפור ששמו כשם הספר, מות אביהם של שני אחים מחזיר לארץ אחד מהם, שנים אחרי שעזב, או הועזב לאחר שנדבק בשגעונותיה של חברתו, שכעת נשואה לאחיו. האשה, שמצבה הנפשי מעולם לא היה מזהיר, נסחפת שוב אל מערבולת רגשותיה כלפיו, ושגעונה מאיים לפורר את המשפחה בשנית. ב"כריתה" נחרדת ניצולת שואה לגלות פתק שנמסר לנכדתה, בו דווח להוריה כי נמצאו כינים בשערותיה. הכינים של המחנות רוחשים ובוחשים בזכרונותיה ובפחדיה, והיא משליכה מהם על הילדה. "בדרך לסידר ביטי" הוא סיפור מכמיר לב על אשה שחשה מעורערת ורדופה, כשבעלה ובנה שמים אותה ללעג ולקלס במהלך טיול משותף בחו"ל. נקמתה מעודנת אך פוגענית. אלמנת מלחמה צעירה סובלת במשך שנים מניכור מצד משפחת בעלה ב"כתוב באבן", אך מתעקשת להצטרף אל נשות המשפחה בכל יום זכרון עד שמתברר לה פשר היחס כלפיה. שיאו של "סוניה מוסקט" בתקופת מלחמת העולם השניה, כשאשה שולחת את בתה אל בית אחותה, בתקווה להציל אותה מן הגרמנים שפלשו לאזור מגוריה, אך שורשיו שנים רבות קודם לכן בדחיה שדחתה המשפחה את האשה, שמצאה לעצמה מפלט בחיים כפריים עם בן זוג נוצרי. "דשאים סגולים" אף הוא צובט לב, ובמרכזו אשה חרדית שהורחקה מקהילתה, מבעלה ומבתה על לא עוול בכפה. הסיפור האחרון, "אושר", שונה גם משום שהדמות הראשית היא של גבר – משותק ומוכה הלם בעקבות ארוע צבאי – וגם משום שלמרות מצבו הוא בסופו של דבר מעורר בוז, והחמלה מופנית אל סובביו שסובלים מתוצאות מצבו.

כמו בספריה המאוחרים יותר, דוגמת "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"נשים מתוך קטלוג", סביון ליברכט מיטיבה למקד את סיפוריה במתרחש בנפש גיבוריה. גם אם לפעמים משוך על הסיפורים דוק הזוי משהו, כמו ב"סוסים על כביש גהה" וב"כתוב באבן", הם עדיין ניצבים עם שתי רגליים על קרקע המציאות, וקל להזדהות עם הדמויות ולחוש כלפיהן אמפתיה. למרות שאין קשר עלילתי בין הסיפורים, הקווים המשותפים מקנים לספר תחושה של גיבוש ומיקוד שמוסיפים, לטעמי, לאיכותו.

מומלץ.

ספרית פועלים

1988

מסיפורי היום השני / אהרן מגד

שלושת הסיפורים המרכיבים את "מסיפורי היום השני" ראו אור לראשונה בשנים 1955-6, וקובצו עשור אחר-כך בנוסח חדש.

"גשם נדבות", הארוך מבין השלושה, מכנס יחדיו שבעה אנשים זרים לנסיעה לילת משותפת במונית מבאר-שבע לתל-אביב. כששלולית שנגרמה בשל גשם שוטף משתקת את המנוע, הם מגששים לעצמם דרך בכבישים בוציים, ומתארכים בישוב עולים. "מעשה בלתי רגיל" מתאר החלטה ספונטנית של גבר, ששקע בשגרת עבודה ומשפחה, להצטרף למסיבה עם חברים מן העבר מבלי להודיע לאשתו, שמא תטיל וטו. השעות הספורות שתוכננו לבילוי הופכות ליממה, כולל מעשים שהוא מתחרט עליהם תוך כדי עשייתם. "יד ושם" הוא סיפור קורע לב אודות מאבק על מתן שם לתינוק. מצד אחד ניצב סבה של היולדת, שמבקש להנציח את נכדו שנרצח בשואה. מן הצד השני ניצבים הנכדה ובן זוגה, שמבקשים לתת לבנם שם ישראלי ולא שם גלותי.

אהרן מגד אהוב עלי במיוחד בשל יכולתו לספר סיפורים משמעותיים באמצעות אנשים אפורים וארועים שגרתיים. "גשם נדבות" ניצב על קו התפר שבין האידיאולוגיה של הקמת המדינה לתחושה שכל אדם לעצמו וזוכה מי שיודע לנצל הזדמנויות, כי "מגיע לי". הוא גם מאיר בחמלה את מצבם של עולי צפון אפריקה, שנשלחו אל הנגב בתנאים לא תנאים, כדי שיבנו לעצמם איכשהו פרנסה ורווחה. בתוך סיפור קצר מגד מצליח לאפיין במדויק כל אחת מן הדמויות הרבות, כולל הדינמיקה שביניהן. "מעשה בלתי רגיל" נע גם הוא בין הנוסטלגיה של ההגנה והעצמאות לשגרה המסעירה פחות, ומספר על הקושי להשלים עם אורח החיים החדש. "יד ושם" סובב סביב שאלת השורשים. האם סירובם של ההורים להנציח את הנכד המת בשמו של בנם פירושו שהילד יגדל ללא עבר, ללא אבות קדומים וללא קשר למשפחה שהיתה ואבדה?

מגד חביב עלי גם בשל סגנונו. לשונו, בעיקר באותן שנים בהן נכתבו הסיפורים, היא תערובת של שפה עדכנית עם מלים גבוהות ונאות, ועם המצאות שנראה שהוא ממציא תוך כדי כתיבה כדי לדייק בתיאוריו. מן המלים שבספר זה התחבבה עלי "טפלילית", הֶלחם של טף עם לילית, הווה אומר "שמרטפית", זו שמוזמנת להשגיח על הטף בלילה.

הנה אחד מן התיאורים היפים בסיפור הראשון: "המכונית החליקה על פני הכביש, שהיה רחוץ עוד מגשמי היום, ופנסיה המישוּ את האפילה הלוך ודחה לפניהם, והיו מריצים לצדדים צללים ארוכים עד אין סוף של עמודי טלפון, גבעות ותלוליות, שנסוגו בקשתות רחבות מאוד לאחור; ואילו מעבר לתחום זה שררה חשיכה מוחלטת, מעובּה, ללא סימן של שמיים וארץ. בראשונה נתתי דעתי על הדרך, להבחין, על פי ציוּנים שאני שומר בזכרוני, היכן אנו עוברים, אך עד-מהרה נואשתי מכך. אותה חשכת-לילה היתה פּרוּשׂה על הכל, ואותם צללים ניסוֹטו לאחור, עד כי דומה היה שהעולם הולך-סובב סביבנו במעגל, חזור וסבוב וחזור. המהמורות שבכביש נדמו כשקעים עמוקים, והגבשושיות כּתּילים גבוהים, ומשונה היה שהמכונית אצה על פני כל אלה ללא תקלה".

את הסיפורים הורדתי מפרויקט בן-יהודה, תיבת האוצרות הבלתי נדלית.

ספרית תרמיל

1965

אמת מארץ תצמח / חיים סבתו

ספר הפרוזה הראשון של חיים סבתו מורכב משלושה סיפורים, כולם נטועים עמוק בקהילת יהודי חַלַבּ, מבוססים על מעשים שהיו, וכוללים פרטים ביוגרפיים מחייו של הכותב.

"גלגל חוזר בעולם", הארוך מבין השלושה עוקב אחר מספר דורות במשפחת ספורטה, שהתחבטויותיהם וגלגוליהם מייצגים את השתנות אורחות החיים והערכים, של המשפחה, של הקהילה ושל העם. אל החיים סביב התורה ותלמודה, חודרים קולות חיצוניים של ההשכלה ושל הציונות. אחד הבנים מתעקש ללמוד בבית הספר של כל ישראל חברים, ואף מהגר לצרפת כדי להמשיך בלימודיו. הוא עתיד לשוב לחלב, ויקיים אורח חיים שישלב ישן וחדש, אבל בנו ירחק מהדת, ידבק בסארטר, ויהפוך לאחד ממנהיגי הפגנות הסטודנטים. אלא שגלגל חוזר הוא בעולם, ומנורה שנמכרה שנים קודם לכן על ידי אחד מאבותיו תִּקָּרֶה בדרכו ותשיב אותו אל מקורותיו. לבו של הסיפור הוא הקונפליקט שבין דבקות בתורה ובאורחות החיים הישנים להתרחקות מהם, אך שלובים בו נושאים מעניינים רבים, ביניהם חווית ההגירה ותחושת הזרות אחרי השיבה אל המולדת; הנסיון להוציא את כתר ארם צובא מידי הקהילה ואובדנו החלקי אחרי הפרעות; דיון במחלוקת שבין הגישה המחמירה שאינה מאפשרת מתן היתר כלשהו מחשש פריצת גדר, לגישה הריאליסטית יותר המכירה בכך שאין טעם בהטלת גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, שבכך הן מאבדות מטעמן ומתקפותן; ועוד. הסיפור, כך מצאתי ברשת, מבוסס חלקית על חייו של בני לוי.

"אמת מארץ תצמח" הוא סיפורה של מחלוקת שבגינה נגנז ספר שכתב אחד מאבותיו של המספר. המספר הסקרן להוט לגלות את הסוד שמאחורי הגניזה, אך כמנהג אבותיו אף הוא סבלני. "ידעתי מן הפרקים הקודמים שהמעשה הזה מן המעשים שפותרים את עצמם הוא, ולא רציתי לדחוק את הקץ. וכך היה", הוא כותב באחד משלבי חקירתו, ומשפט זה הוא בעיני אחד מסודות קסם כתיבתו של סבתו. הוא אינו דוחק את הקץ. יש לו סבלנות לרדת לפרטים המתארים אוירה ודמויות. הוא גולש בנחת לסיפורים צדדיים, ושב בבוא הזמן אל ציר הסיפור המרכזי, והנינוחות הזו הופכת גם נחלת הקורא.

"שברי לוחות" מתאר קיבוץ גלויות במעברת בית מזמיל בירושלים. עולים מארצות ערב ומאירופה, פליטי פרעות וניצולי שואה, עולים מרצון ומבחירה, התגוררו זה בצד זה וניסו למצוא לשון משותפת. סבתו מתאר בדידות נוגעת ללב של אדמור מהונגריה, וגעגועים צובטי לב של סבו לבית כנסת בנוסח קהילת חלב. רגעים של מחלוקת ורגעים של קירבה צמחו מתוך כור ההיתוך.

הזכרתי בפיסקה קודמת את אחד הדברים החביבים עלי בכתיבתו של סבתו. הנה עוד ציטוט, הפעם מתוך "גלגל חוזר בעולם", שמסביר אף הוא את אופי כתיבתו: "אנו אין לנו עסק בגוזמאות אלא בסיפור הדברים כהוויתם". למרות שבין הדמויות שבספר נכללים גדולים בתורה שבכוח מילותיהם לשנות את המציאות, סבתו אינו נסחף אל סיפורי נסים, אלא דבק במציאות. גיבוריו, גם אם הם מופלגים במעלות, הם קודם כל בני אדם בשר ודם, שגם אם אין חולקים איתם את אמונתם ואת אורח חייהם קל להבין ללבם ולחוש את תחושותיהם.

כמו ספרו "כעפעפי שחר", גם ספר זה מסופר במתינות, באהבה, בפייסנות. מדי פעם הוא מפתיע בקטע כמו סאטירי, המתייחס אל חולשותיהן של הבריות, אך נמנע מעוקצנות נושכנית. למרות תפיסת עולמו הברורה אין בסיפוריו שיפוטיות כלפי מי שבחר בדרך שונה. אלה ואלה קרובים ללבו, והוא מקרבם אל לב הקוראים. אני סבורה שמשום כל אלה ספריו נושאים חן בעיני דתיים וחילוניים גם יחד.

מהנה ומומלץ.

ידיעות ספרים

2000

אבא, בן, סבתא דינה / יוסף בר יוסף

"אבא, בן, סבתא דינה" מתואר בפרסומים כטריפטיכון, כלומר שלוש יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני. קוים רבים אכן משותפים לשלושת הסיפורים שבספר, ובראשם תנועה מתמדת בין העדר לנוכחות, בין אהבה לטינה, בין אמונה לאפיקורסות.

"אבא" הוא סיפורו של הקשר המורכב בין הסופר ואביו, יהושע בר יוסף, נושא שבו עסק גם בספרו "הזקן הזה הקירח על האופניים". את קורות משפחתם כתב אחיו, יצחק בר יוסף, בספרו המצוין "מזכרת אהבה", ולא ארחיב כאן בפרטים הביוגרפיים. יוסף בר יוסף מספר על כמה אפיזודות משותפות לו ולאביו שהוסיפו לחיות בו ולהטריד אותו גם אחרי מות האב, וגם אחרי שהגיע הוא עצמו לגיל שיבה. הקשה שבהן התרחשה ביום הראשון לשבעה על בנו שהתאבד, כשאביו, שישב מצדו האחד, רכן ופנה מעליו אל נכדו, שישב מצדו האחר, ושאל: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו'?". שנים רבות עברו מאז, ועדיין "אותה תולעת מכוערת ממשיכה לחיות בתוכי […] האם השאלה ההיא ברגע ההוא […] האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם?". זו לצד זו מתקיימות ההיקסמות מן האב והביקורתיות הקשה כלפיו.

עוד מאותו סיפור נטלתי את השאלה "מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין-אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל זאת…", ובאותה רוח פילוסופית גם את המשפט "החלקתי בלי קושי מ"אין אלוהים" ל"יש אלוהים" ובחזרה ל"אין אלוהים", ואם לדייק, מצאתי את עצמי ב"אין אין-אלוהים"".

"בן" הוא הסיפור שנגע ללבי במיוחד. דודו של המספר, טיפוס קצת יוצא דופן בנוף של ירושלים החרדית, סירב לכל השידוכים שהוצעו לו, עד שבחר בגולדה, ניצולת שואה, חריגה אף יותר ממנו. הקשר היפה בין השניים, הקשר המיוחד בינה ובין הילד שנולד להם, ונסיונותיה של גולדה להאחז בשפיות למרות פחדי העבר שאוחזים בה, מסופרים ברגישות וצובטים את הלב.

הגרוטסקיות המעודנת שבסיפור הראשון צוברת עוצמה בשני, וחוגגת בסיפור השלישי, "סבתא דינה". אולי משום כך היה לי קשה יותר להתחבר אליו. מיכאל, בנה של סבתא דינה, חי בצל נפילתו של אביו, אינו מוצא לעצמו מקום, ומשבש קשות את חיי נשותיו וילדיו.

הכתיבה של יוסף בר יוסף משלבת היטב תיאורים חיים ומדויקים עם הגות רוחנית מעוררת מחשבה, והספר מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

2020

תשע דרכים להיפרד / סנונית ליס

תשעה סיפורי "תשע דרכים להפרד" סובבים, כנרמז מן הכותרת, סביב פרידה.

בין הפרידות שבספר נמצא פרידה באמצעות שליח, כשהסופרת לוקחת את הניכור החברתי, הנובע מאפשרויות התקשורת הבלתי אישיות, צעד קדימה, ומתארת סיטואציות של הזמנת שירותים חברתיים שלא נעים לבצע לבד; תכנון מסיבת פרידה מהחיים, ותוך כדי כך המצאת חיים בדויים, מסעירים יותר מן המציאות, שניתן יהיה להתגאות בהם במסיבה, שוב צעד אחד נוסף אחרי המצאת ביוגרפיה ותכונות באתרי היכרויות; פרידה מאחריות הורית, מכישורים פיזיים, מסביבת ילדות, מזכרונות, מאשליות ומדכאון.

השניים שאהבתי במיוחד הם "חברות" ו"מייג'ור דיפרשן". בראשון בת לחברי קיבוץ נתקלת בקשיים לא צפויים כשמועמדותה לחברות בקיבוץ נשקלת. הקלות הבלתי נסבלת של הריסת שמו הטוב של אדם היא נושא מרכזי בסיפור. בשני אשה שהוצאה לחל"ת והחתול שאימצה נטש אותה, נאלצת להכיר בעובדה שהיא שקועה בדכאון עמוק, ומנסה להפטר מן ה"מייג'ור דיפרשן", שאותו היא מדמיינת כקצין בריטי שמנסה לרפות את ידיה.

רובם של הסיפורים מתרחשים בעתיד קרוב או רחוק, וכוללים טכנולוגיות עתידיות. אמנם ההיבט העתידני מקבל דגש בטקסט שעל הכריכה, אבל בעיני הוא בבחינת "קישוט", לא תמיד נחוץ. העיקר בסיפורים, ומה שנגע בהם ללבי, הוא הפן האנושי – אבל על חבר שנהרג בתאונה, כמיהה לחיים אחרים, התרפקות על זכרונות, התמודדות עם ילד השונה מאוד מהוריו, נסיונות להנציח אושר.

חביב וקריא.

סנונית תוכן

2022

עשרה אינדיאנים קטנים / שרמן אלקסי

שרמן אלקסי, אינדיאני-אמריקאי, עוסק בכתיבתו בנושאים שבלב ההוויה האינדיאנית. גיבורי תשעה הסיפורים שבקובץ הם, כמו הסופר, בנים לשבט ספוקן – "ילדי השמש" בשפת הסייליש – ילידי השמורה שביקשו לעצמם חיים חדשים בסיאטל (הקרויה, אגב, על שמו של צ'יף אינדיאני). אלקסי נוגע בגזענות, בסטראוטיפים, אינו עושה הנחות לבורים ולצרי אופקים ללא קשר לצבע עורם, ובתערובת של חמלה-כאב-שנינות-פרובוקציה מתאר דמויות המבקשות זהות ברורה, וככל הנראה נידונות לחיות בין שתי תרבויות.

מן הסיפורים שבספר, שכולם טובים, אהבתי במיוחד שניים. "חייה ומעלליה של אסטל-העוברת-מעל" מתאר את אמו של המספר בגוף ראשון, את הקשר בינו ובינה, ואת אופן השתלבותה בחברה הלבנה. "אמא שלי, כמו רבים מהמהגרים לארצות-הברית (ויציאה מהשמורה לסיאטל היא אכן הגירה), המציאה את עצמה מחדש כשנחתה על חופינו הדמוקרטים", הוא כותב, אבל המכרות הלבנות שלה קיבעו אותה במה שהן תיארו לעצמן כ"אינדיאניוּת". "מה יש באינדיאנים שהופך אנשים שככלל הם מוכשרים, מעניינים ואינטליגנטים, לאדיוטים מטופשים? אני לא חושב שכל לבן שאני פוגש ניחן בכשרון רוחני ותודעת שירות של נזיר ישועי, אבל הלבנים חושבים לעתים קרובות שאנחנו, האינדיאנים, שאמאנים גאונים. רוב האינדיאנים הם בסך-הכל אנשים עניים שלא יודעים מאיפה לשלם שכר-דירה וחשבון חשמל, ובדרך-כלל הם מתפללים לזכות בלוטו המזוין". על עצמו הוא כותב כי הוא מנסה לשמר את מה שטוב באינדיאניות – גישה פתוחה ולבבית לתמהונות, יחס אוהד ואוהב לביטוי היצירתי, ותפיסה שיתופית של הקהילה, וגם מנסה להפרד מכל מה שרע באינדיאניות – הערכה עצמית נמוכה, אלכוהוליזם, שנאת נשים ושנאה עצמית.

אלכוהוליזם והערכה עצמית נמוכה הם מנת חלקו של גיבור הסיפור השני שאהבתי ביותר, "אתה תמשכן – אני אפדה". אינדיאני חסר בית אלכוהוליסט מנסה לגייס כסף לפדות חליפת הפאו-וואו של סבתא שלו מבית עבוט, אבל מטביע כל דולר שהוא מגייס באלכוהול. הוא רחב-לב, אהוב על חבריו, אפילו השוטרים אוהבים אותו וגם בעל בית העבוט מתקשה לעמוד בפניו. אבל הוא חסר כל יכולת לקבוע משימה ולהתמיד בה, והאלכוהול שולט בו. אלקסי מצליח להעביר את הקסם של האיש, ולרמוז על מצוקה עתיקת יומין שהביאה אותו למצבו. כששוטר, שהציל אותו אחרי שקרס על פסי רכבת, שואל אותו כיצד הוא מסוגל לצחוק אחרי שכמעט מת, הוא עונה, "שני השבטים הכי מצחיקים שיצא לי להכיר הם אינדיאנים ויהודים, אז אני מניח שזה אומר משהו על ההומור האופייני לרצח-עם".

עוד בסיפורים סטודנטית אינדיאנית לספרות, שבגלל לימודיה חשה יוצאת דופן בשמורה, ובגלל המוצא שלה חשה יוצאת דופן באוניברסיטה; אינדיאני-אפריקני ששואף להיות סנטור מצטיין כשלב בדרך לבית הלבן; אשה אינדיאנית שרואה בארוע טרור קטלני הזדמנות לחיים חדשים; הורים המתמודדים עם מחלה קשה ואשפוז של בנם התינוק; ועוד.

למרות הקוים המשותפים בין הסיפורים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, וכל אחד מהם מתאפיין באופן מרשים בסגנון שונה. כולם נוקבים, כתובים בחיות ובבהירות, והקובץ כולו מומלץ.

The Little Indians – Sherman Alexie

חרגול

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד