סיפורו של רחוב ביל / ג'יימס בולדווין

סיפורו של רחוב ביל

"סיפורו של רחוב ביל" הוא סיפור מחמם לב על משפחה ועל אהבה, והוא גם סיפור מקומם על שרירות לב גזענית ועל מלחמה נואשת ברשויות המנצלות לרעה את כוחן.

העלילה מתרחשת בארצות-הברית במחצית המאה שעברה. התקופה אינה מצוינת במפורש, אבל אזכורים של מלקולם אקס ושל ארת'ה פרנקלין מעגנים אותה בשנות הששים. טיש ופוני הם שני צעירים שחורי עור, חברים מילדות. כשהתבגרו – טיש בת שמונה-עשרה, פוני בן עשרים ואחת – גילו שהחברות הקרובה הפכה לאהבה, והחליטו להנשא. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ופתוחה, איש אינו מעונין להשכיר דירה לזוג שחור. כשהם סוף סוף מוצאים עלית-גג באזור תעשיה, הם אינם זוכים לעבור אליה. שוטר לבן מושחת, שבעבר רצח ילד שחור ולא נענש, מפברק מסדר זיהוי בעקבות מעשה אונס, ופוני מושלך לכלא. הספר מתאר את המאבק להביא לזיכויו.

ג'יימס בולדווין בחר לסיים את הספר לפני שפוני הובא למשפט, ובעיני זוהי בחירה חכמה, מכיוון שהסיפור המשפטי אינו לב הספר. המסר המרכזי הוא זעקה נגד קיפוח, נגד גזענות, נגד מדינה שדוגלת בערכי שוויון אך אינה מיישמת אותם. הספר מתרחש בתקופת המאסר של פוני, אבל מלווה את גיבוריו מאז הילדות, שעליה טיש, המספרת בגוף ראשון, אומרת: "פוני מצא משהו שיכול לעשות, שרצה לעשות, וזה הציל אותו מן המוות שהיה מחכה לקפוץ על הילדים בגיל שלנו […]. המוות עצמו היה פשוט מאוד וגם הסיבה היתה פשוטה – פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם שווים לתחת וכל מה שראו סביבם הוכיח את זה". טיש ופוני נחשפים לראשונה למוראות הכלא באמצעות דניאל, חבר ילדות שהורשע בשוגג בגניבת מכונית. דניאל שיצא מהכלא, בו ישב שנתיים, לא היה אותו דניאל שנכנס אליו. הוא חווה גיהינום, ובמצבו הפוסט-טראומטי הוא מלא שנאה ויאוש: "הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. מה שהם רוצים. והם כלבים, בן-אדם. בבור התברר לי באמת מה שמלקולם והפרצופים ההם מדברים. הלבן מוכרח להיות השטן. הוא בוודאי אינו בן-אדם". טיש, שהופרדה מפוני כשהיא מצפה ללידת ילדם, חרדה שמא אהובה יעבור חוויות דומות.

משפחתה של טיש נרתמת בכל כוחה להצלתו של פוני. ארנסטין, אחותה של טיש, מגייסת עורך-דין ובונה אסטרטגית הגנה. אביהן ג'וזף עובד בפרך כדי לגייס את הכסף הנדרש להגנה, והוא ואביו של פוני אינם בוחלים בגניבה ממעסיקיהם כדי לגרד עוד דולר לתשלום להגנה ואולי אף לשחרורו של פוני בערבות: כל אחד משני הגברים האלה […] היה הולך בשמחה לבית-הכלא, דופק שוטר, או מפוצץ עיר, בשביל להציל את יוצאי-חלציהם ממלתעות הגיהינום הדמוקרטי הזה. שרון, אמן של טיש ושל ארנסטין, נוסעת לפורטוריקו לדבר על לבה של הנאנסת. למרות הנושא המדכדך של הספר, יש הרבה אופטימיות בתיאור היחסים שבין טיש למשפחתה, בכוחם של הקשרים התוך-משפחתיים להעניק לטיש כוח ואמונה.

ג'יימס בולדווין, אקטיביסט חברתי שיצירתו השפיעה על סופרים רבים, משמש בבירור שופר לקולם של המושתקים, אבל למרות חלוקת העולם ללבנים ולשחורים משני עברי מתרס בלתי עביר, הוא מתאר שני לבנים אנושיים – עורך הדין והאיש שמשכיר לצעירים את עלית הגג – ומעביר ביקורת על אחיותיו של פוני, שתי נשים צעירות שעורן הבהיר יחסית ואמונתן הדתית גורמים להן להתנשא על טיש ועל משפחתה.

כאמור, "סיפורו של רחוב ביל" מסופר מפיה של טיש. בולדווין, גבר הומוסקסואל בן חמישים בעת כתיבת הספר, דובר באמינות רבה מפיה של בת שמונה-עשרה, כשהוא כותב על רגשותיה וגם כשהוא מתאר מפגשים אינטימיים עם פוני. לא קראתי את הספר במקור, אבל נראה לי שהתרגום אינו משקף נאמנה את השפה בה נכתב, כשהוא נוקט במלים כמו "אינני בטוחה" ו"הבינותי". מכל מקום, בדומה ל"צבע החלב", שבו תחילה הטרידה אותי העילגות, ובמהרה חדלתי לחוות אותה בנפרד מהדמות, גם כאן טיש ופוני, שני צעירים שתרצו לחבק, מתעלים מעל השפה המלאכותית של התרגום, וסיפור אהבתם מרגש.

כשחיפשתי ברשת מידע אודות הסופר, מצאתי שבצירוף מקרים נחמד בחרתי לקרוא את הספר פחות מחודש לפני בכורת הסרט המבוסס עליו. צירוף מקרים עצוב זימן את הספר לידי בשבוע בו ארת'ה פרנקלין, ששיריה הם פס הקול של גיבורי הספר, הלכה לעולמה.

עלילת הספר מתרחשת אמנם לפני כחמישים שנה, אך היא רלוונטית גם היום, כשידם של שוטרי ארצות-הברית קלה על האלה ועל ההדק מול האפרו-אמריקאים. אם להסתמך על סדרות טלויזיה אמריקאיות, ההתנשאות הלבנה חיה ובועטת עד עצם היום הזה, והספרות השחורה – "המשת"פ", "בין העולם וביני", "אמריקנה", אם להזכיר כמה דוגמאות – מתמודדת בדרכים שונות עם הגזענות שלא התפוגגה.

"סיפורו של רחוב ביל", ששמו המקורי קולע טוב יותר אל מסריו – If Beale Street Could Talk – הוא סיפור אהבה ומאבק רב עוצמה, כתוב בכשרון גדול, נוגע ללב ומזעזע כאחד. מומלץ מאוד.

If Beale Street Could Talk – James Baldwin

עם עובד

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: י. איתן