עץ המשי / ג'אנג שיאנליאנג

עשרים ושתיים שנים מחייו של הסופר והמשורר ג'אנג שיאנליאנג עברו עליו במחנות עבודה וחינוך מחדש של סין המאואיסטית. החטא שהודבק לו, כמו למליוני סינים אחרים, היה מוצאו הבורגני, שבגללו, וגם בגלל שיר שכתב, סומן כ"ימני". הוא סבל חרפת רעב, הועבד בפרך, חירותו וזכויותיו נשללו ממנו, ויותר מפעם אחת היה על סף המוות. יצירתו, ובה שלושת ספריו שתורגמו לעברית – "עץ המשי", "חצי הגבר הוא אשה" ו"לחיות את המוות" – משקפת את שחווה על בשרו.

"עץ המשי", הנובלה הארוכה מבין השלוש המרכיבות את הספר, מתרחשת במהלך פסק זמן בין מחנה אחד למשנהו. אחרי ארבע שנים כאסיר במחנה עבודה שוחרר ג'אנג יונגלין, המספר את הנובלה בגוף ראשון, ונשלח לעבודה בחווה חקלאית. לכאורה אדם חופשי, למעשה כפוף למערכת החוקים הדורסנית של ארצו, שלא אפשרה לו לבחור תעסוקה ומקום מגורים. אבל אחרי שנותיו כאסיר, הוא יודע להעריך את החופש היחסי שזכה לו. מכיוון שכבר אינו מורעב, הוא פנוי לחשוב על משמעות חייו. "עכשו אין אני חי אלא למען החיים. אילו אידיאלים חדשים צריך שיהיו לי, איזו תכלית חדשה בחיים?". ג'אנג מיטלטל בין "הכרה" ב"אשמתו" – "גורל המעמד שנולדתי בו נחרץ. מקומי בתופת" – ובין תשוקתו לשוב לחיים אינטלקטואלים. "מנסיוני האישי ידעתי, שיש לבני האדם משאבים מדהימים של כוח, וגבולם היחיד הוא המוות לבדו. לרוע המזל, כשעדיין הייתי חסר מודעות לא מצאתי בי אלא את אינסטינקט השימור העצמי. ואילו כעת הייתי סמוך ובטוח שבכוחי לפתח את הכוחות הרדומים בי ולהתעלות מעל לעצמי. כך אקנה לי אושר וסיפוק". אשה מקומית, מא ינגהואה, שם שפירושו עץ המשי, פורשת עליו את חסותה, מטליאה את בגדיו, דואגת לארוחותיו, ומבקשת לוודא שיהיה פנאי בידו להשתקע בקריאה ובלימוד. יחסיו איתה מטלטלים אותו בין החיבה, אולי האהבה, שהוא רוחש לה, ובין הידיעה שבין פשטותה ובורותה לבין האינטלקטואליות שלו כנראה לא ניתן לגשר. יהיה אשר יהיה גורלם המשותף, אם בכלל יהיה כזה, ג'אנג יודע שבעץ המשי ובפועלים פשוטים אחרים הוא גילה יהלומים גולמיים שאת קיומם לא שיער קודם לכן. "אף שהקשרים בינינו ניתקו, השרו עלי פועלים חקלאים פשוטים אלה מרוחם, עזרו לי להיות לאדם חדש".

גם הסיפור השני, "מעיינות מרים", עוסק באנשים הפשוטים באזורים הנידחים של סין. נהג משאית במדבר גובי לוקח אתו עיתונאי לנסיעה ארוכה, ושמח על ההזדמנות לחלוק את בדידותו של הנוסע למרחקים גדולים. הסיפור הוא מונולוג שהוא נושא באוזניו של העיתונאי, ובו הוא מגולל את סיפור חייו, את האופן בו התגלגל למקצועו, לאחר שבשרירות לב נמנע ממנו לעסוק בהוראה על פי כישוריו. דבריו, הגם שהם נאמרים ברוח של השלמה, משקפים את האבסורד הקיצוני שאליו הגיעו החיים בסין. יותר מכל הוא מקונן על הניכור החברתי הנובע מפחד. "מה, לדעתך, מדכא בני אדם יותר מכל? בשבילי, הגרוע ביותר הוא זה שאתה לא יכול להגיד כל מה שאתה מרגיש באמת. כשקמים בבוקר, לובשים לבנים, עליהם בגדים, עליהם מעיל מוך, ובסוף, כשיוצאים החוצה, מתעטפים בשריון בלתי נראה. כל אחד מכונס לו בתוך השריון הבלתי נראה שלו, וכך אפילו האנשים הרבים שעובדים באותה חברה, לעולם אינם מכירים ממש זה את זה".

הסיפור השלישי, "סיפורו של רועה", מספר אף הוא על אדם שחייו הוסטו ממסלולם. אביו של גיבור הסיפור עזב את המשפחה כשהיה עדיין ילד, היגר לארצות הברית ועשה שם חיל. הבן, לעומת זאת, הגשים לרגע חלום להיות מורה, אך כש"ראשי בית הספר נדרשו למלא את מכסת הנאשמים ב"סטיה ימנית", שקצבו להם הממונים עליהם", נזכרו באב וטפלו את חטא הצלחתו על ראש בנו. שלושים שנה מאוחר יותר שב האב לסין, והשניים נפגשו. האב, אולי כדי למרק את מצפונו, מציע לבן להצטרף אליו, אבל נפשו של הבן, שהפך לרועה, והוא נשוי באהבה לאשה ששודכה לו כדי להחלץ ממצוקה כלכלית מבלי שהכירה אותו קודם לכן, כבר נקשרה בטבע ובחיים הפשוטים.

ג'אנג שיאנליאנג, למרות כל מה שעבר, אינו כותב בשנאה וברגשות נקם. הוא מכיר במגבלותיו של האדם בסין לשנות את חייו, מוקיר טוב לב, ער ליופי, ומתאר אנשים שלמדו להשלים עם גורלם, לשאת אותו בסבלנות וליצור לעצמם חלקה קטנה של נחת.

חנוך ברטוב מתאר באחרית דבר את מפגשיו עם הסופר ואת התרשמותו ממנו. את הנובלות שבספר תרגם יפה מאנגלית באישורו של הסופר ובעידודו.

מומלץ מאוד.

Mimosa – Zhang Xianliang

עם עובד

1986 (1981, 1983, 1984)

תרגום מאנגלית: חנוך ברטוב

סודות קטלניים, שקרים מסוכנים / יגאל צור

רפי, איש עסקים ישראלי, נמצא מת בדירתו בבייג'ינג. מיכאלה, שעבדה אתו, מתקשרת, על פי הנחיות שנתן לה לפני מותו, אל דותן, חברו של רפי ואיש מוסד לשעבר. מתוך רגש נאמנות לחבר המת, וגם משום שליחות שנכפתה עליו על ידי ראש הממשלה, דותן עולה על מטוס לסין, נחוש לגלות את הרוצח, וגם למלא מעין צוואה בעל-פה לפיה עליו לדאוג למורשת של רפי. "אתה מבטיח שתדאג למה שאותיר אחרי", אמר רפי לדותן בפגישתם האחרונה, ולא פירט. לכן אין לדותן מושג מהי מורשת זו, אבל הוא סקרן לגלות.

יגאל צור כתב ספר קצבי, ששומר על רמת מתח גבוהה מתחילתו ועד סיומו. יתרה מזו – ומבחינתי זהו העיקר – הספר מעוגן במציאות מרתקת מאוד, ומטרידה לא פחות, ובכך הוא מציע ערך מוסף שמגביה אותו מעל התבנית ה"אֶקשנית". רובו של הספר מתרחש בסין של ימינו, זו שרומסת את זכויות הפרט, בין אם הוא סיני ובין אם הוא אויגורי או טיבטי, זו שמבקשת להיות מעצמה יחידה. הספר מוליך אותנו אל בתי כלא בלתי רשמיים, אל חדרי חקירות, אל בעלי ההון ואנשי השלטון המושכים בחוטים, ואל הדרכים בהן סין פועלת כדי לצבור עוצמה ולהרחיב את השפעתה. הכוח המניע את ההתרחשויות, פרט לתאוות הממון הבלתי נמנעת, הוא מחקר גנטי, שראשיתו ברצון להציל חיים, והמשכו הצפוי והעצוב הוא בניצולו למטרות דיכוי והשמדה. עוד בעלילה תיאור מפורט ומעורר ענין של פעילות קומנדו ישראלית בסוריה, וכדי להבין כיצד היא נקשרת לסין תצטרכו לקרוא את הספר. ניכר שלסופר היכרות מעמיקה עם הרקע עליו הוא כותב, הן בפרטים היומיומיים כמו תיאורי מאכלים ומקומות, והן בהקשרים החברתיים והפוליטיים, ועובדה זו מעניקה לספר משנה אמינות.

נקודה אחת שהפריעה לי היא האזכור של "קוד הכוהנים" בהקשר של המחקר. מכיוון שלא שמעתי עליו בעבר מיהרתי לחפש, ומצאתי כי הקוד המדובר הוא תוצאת מחקר שנעשה בקרב אנשים הנושאים את שם המשפחה כהן על שלל גרסאותיו, ולפיה לכולם מוצא משותף המיוחס לאהרן הכהן. ההתיחסות בספר אל הקוד מחילה אותו על כלל העם היהודי. מחקר ספרותי יכול להיות בדוי או אמיתי, אבל לטעמי אם משתמשים במונח קיים כדאי לשמור על דיוק לפחות בהתייחס אליו. מכל מקום, היתה לי כאן הזדמנות ללמוד משהו שלא ידעתי.

"סודות קטלניים, שקרים מסוכנים" כתוב היטב, מותח במידה הנכונה, מעשיר בידע ולפיכך מומלץ.

בזלת

2023

להרחבה על סין של ימינו אני ממליצה על שני ספרי עיון: "קיסרות אדומה" ו"מלחמת 100 השנים הבאות".

מלחמת 100 השנים הבאות / ערן ניצן

כותרת משנה: העימות המתעצם בין סין לארצות הברית והשפעתו על כל אחד מאתנו

לפני זמן מה קראתי את "קיסרות אדומה", ספר מעניין שבו ביקש ניצן דוד פוקס להציג בפני הקורא הישראלי את סין בת זמננו, שהיא שחקנית מובילה במערך הכוחות הגלובלי. ערן ניצן, לשעבר הנציג הכלכלי הישראלי בוושינגטון, פורש אף הוא, בספר מעניין לא פחות, את ההיסטוריה הקרובה של סין, ואת המהפך המרשים שעברה בעשורים האחרונים. המוקד של ספרו הוא העימות היחודי בין שתי המעצמות, השונות זו מזו כמעט בכל דרך, ארצות-הברית וסין.

קל לטעות ולנסות גזירה שווה מיחסי ארצות-הברית וברית-המועצות בתקופת המלחמה הקרה ליחסים שבין ארצות-הברית וסין כיום. ההבדלים רבים כמעט בכל תחום. החל ביחסם של האזרחים הסינים אל מדינתם, כשבשונה מאזרחי ברית-המועצות אינם רואים בעצמן קורבנות, עבור במניעיה של סין, שאינה שואפת להשתלט על אדמות או להפיץ אידיאולוגיה, אלא לרכוש שליטה והשפעה עולמית, ובאופן בו סין משפיעה על כל תחומי החיים בעולם כולו, וכלה בתלות ההדדית שבין שני השווקים הגדולים.

סין הצטרפה, ביוזמת ארצות-הברית, לארגון הסחר העולמי, ולדברי הכותב היא מנצלת אותו למטרותיה, אך אינה מייצרת כללים הוגנים לתחרות נגדה. כחברה בבנק העולמי ובקרן המטבע היא ספקית חוב למרבית מדינות העולם המתפתח, ולכן בעלת משקל יתר בגיבוש מדיניות הבנק והקרן לגביהן. במסגרת היוזמה השאפתנית "החגורה והדרך" סין מעורבת בפרויקטים נרחבים של תשתיות ברחבי הגלובוס, כולל בישראל. מדברים על המעורבות הסינית בבחירות האמריקאיות, אבל ההשפעה הסינית רחבה יותר: החרדה מפני עליתה של סין גברה על הרתיעה של האמריקאים מפני מעורבות ממשלתית, כך שבפועל סין כבר שינתה את הפוליטיקה האמריקאית ואת ארצות הברית כולה.

מבחינת מדיניות פנים, סין עברה מהפך מרשים, כשממדינה תלותית ורעבה הפכה למדינה תעשייתית, מודל יחודי של דיקטטורה קפיטליסטית, שהצליחה למחוק כמעט לחלוטין את העוני. מאיימות עליה בעיות פנימיות עתידיות – דמוגרפיה, מחירי נדל"ן, פערים חברתיים – אך נראה שהממשל, לפחות זה הנוכחי, מיומן בהתמודדות עם חולשות ועם משברים. מבחינת מדיניות חוץ, סין חרדה לכבודה ולשלמותה, וחשה מאוימת מן הנוכחות האמריקאית המסיבית באוקינוס השקט. למרות התלות ההדדית, היחסים בין שתי המעצמות נפיצים. נסיון לנבא את העתיד נדון, כמובן, לכשלון, אבל יש להיות ערים לתהליכים.

אזרחי סין, גם אם הם מפגינים פטריוטיות ושביעות רצון, משלמים את מחיר השינויים ברמיסת זכויות הפרט ובהעדר מוחלט של פרטיות, ונראה כי במערב מקבלים זאת כזכותו של הממשל. ערן ניצן מספר את סיפור הכניעה של אפל, שאפשרה לסין גישה למידע בשרתיה, אחרי שעמדה יפה בלחצים לספק גישה דומה, אך מוגבלת בהיקפה, לשירותי הביון האמריקאים. אינטרסים כלכליים גרמו לכניעה בנימוק מפוקפק לפיו מדובר רק במידע הטמון בשרתים על אדמת סין. כלומר, המשתמשים הסינים במכשירי אפל הופקרו. גישה דומה מפגינים אולפני הוליווד, הרגישים לזכויות אדם ולליברליזם, שלא היו מתחשבים ברגישויות של הממשל האמריקאי, אבל מטילים על עצמם צנזורה עצמית כדי לרצות את השלטון הסיני.

מהי הדרך הנכונה לנהוג בסין? האם דרכו האגרסיבית של טראמפ, שראה את העולם בשחור-לבן, וזכה לתרועות על שלא התכופף מול הבריון השכונתי (ובסופו של דבר גרם נזק לארצות-הברית)? או אולי דרכו של קלינטון שביקש לאמץ ולהכיל, וסלל את הדרך בפני סין לרכוש עוצמה? האם נכון לשתף פעולה בנושאי חוץ ולהעלים עין מעוולות מדיניות הפנים? ההגיון אומר, כמובן, ששיתוף פעולה יועיל לכל הצדדים, אך הגיון לחוד ואינטרסים אישיים ומדיניים לחוד. בעולם, שעלול להתלקח ברגע ולגלוש למלחמה גרעינית, אין תשובות פשוטות.

"מלחמת 100 השנים הבאות" מרתק, מטריד ומומלץ.

מטר

2022

קיסרות אדומה / ניצן דוד פוקס

כותרת משנה: להבין את סין ואת עתיד הסדר העולמי

בערך במחצית הספר כותב ניצן דוד פוקס כי הסיבה שאנחנו קוראים אותו היא כדי להבין למה סין חופרת מנהרות בתל אביב. כלומר, מה שאנחנו רוצים לדעת היא מה סין, שבה מתגוררת קרוב לחמישית מאוכלוסית כדור הארץ, רוצה מהעולם בכלל ומאתנו בפרט. אתחיל אם כך מהסוף.

לדברי הסופר, לסין יש שלוש מטרות כשהיא נכנסת לשוק המקומי: ללמוד מישראל, להשיג טכנולוגיות ישראליות, ולצרף את ישראל לדרך המשי החדשה. האם ההשקעה הסינית טובה לנו? אולי, אך נראה שיש בה יותר סיכונים מסיכויים. כדי להבין זאת יש לזכור כי סין, בשונה מהתנהלות רגילה של מעצמות עולות, אינה חותרת ליצור בריתות. היא אינה מבקשת שיאהבו אותה, רק שלא יפריעו לה. התקרבות לסין על חשבון הברית הישראלית עם ארצות-הברית עלולה להשאיר את ישראל ללא בת ברית כלל. עוד יש לזכור כי אי ההתקשרות של סין עלולה להביא לזליגת טכנולוגיות ישראליות למדינות אויב, שגם בהן יש לסינים אינטרסים. וכמובן, יש להשמר מפני תחרות טכנולוגית מצד סין עצמה, שתלמד ותיישם אצלה בעלויות מופחתות. האם יש לבלום את הקשר עם סין כליל? לא, אבל יש להבין את הראש הסיני ולהערך בהתאם.

להבין את הראש הסיני – זה מה שהספר מבקש לעשות. לשם כך הוא סוקר את ההיסטוריה הסינית, בעיקר מאז עלית המפלגה הקומוניסטית, אך גם את "המאה הארוכה", למעלה ממאה שנים המוגדרות כשנות השפלה לאומית, שהחלו במלחמות האופיום. על רקע ההיסטוריה אפשר להבין את העקרונות המרכזיים של מדיניותו של שי ג'ינפינג, המזכיר הכללי הנוכחי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, האיש החזק של המדינה: עליתה מחדש של סין כמעצמה היא תיקון עוול היסטורי; מעצמות זרות הן איום פוטנציאלי; סין הושפלה ולכן חייבת לשמור על כבודה. הדרך למימוש העקרונות הללו עוברת בדיכוי בדלנות, ומחיקת כל הזכויות של המיעוט האויגורי בשינג'יאנג מהווה הדגמה מצמררת לכך. יתרה מזו, גם זכויותיו של היחיד הסיני אינן מובנות מאליהן, וסין מטפחת מערכת של אשראי חברתי, שבה אדם מדורג על פי התנהלותו היומיומית – גרימת רעש בלילה, ביקורת על המפלגה וכיוצא באלה מורידים את הדירוג – והשירותים הניתנים לו נקבעים בהתאם, כולל הזכות להתקבל לעבודה או לנסוע ברכבת. ואם נאמר בטעות שמדובר בענין סיני פנימי (כפי שסין באמת רוצה שנאמר), כדאי לדעת שהמערכת הזו חלה גם על גופים זרים שנאלצים לצנזר את עצמם כדי להמשיך לשמור על קשר עם סין.

עוד שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת כדי להבין את סין: האחת – חברי האוליגרכיה במפלגה הקומוניסטית מנהלים את סין והם רוצים להמשיך לשלוט, לכן המפלגה לא תתפוגג בעתיד הקרוב. השניה – סין פועלת להחליש את האופי הליברלי של הסדר הבינלאומי. היא מבקשת לקדם סדר יום חדש לזכויות אדם בזירה הבינלאומית שבו תהיה קדימות לזכויות כלכליות על פני זכויות פוליטיות, ולגופים בינלאומיים לא תהיה יכולת לבקר או להעניש מדינה בשל הפרת זכויות אדם בתחומה. היא עושה זאת באמצעות החלשת גופים כמו האו"ם, ובאמצעות שורה ארוכה של מבצעי השפעה, כמו חדירה לגופי תקשורת ולאקדמיה. יתכן שהמסקנה מכך היא המסר החשוב ביותר של הספר: המלחמה הקרה בין מערב למזרח בעבר היתה פוליטית בעיקרה, מאבק על השפעה. מול סין אי אפשר להסתפק בכך. אסור לטשטש את קו העימות האידיאולוגי ולאפשר לסין לשנות את העולם.

מה צופן העתיד? תחזיות הן כלי חלש, כפי שיכולות להעיד אלה משנות התשעים של המאה העשרים שקבעו חד-משמעית כי סין עלתה על דרך בלתי הפיכה לליברליות ולדמוקרטיה. ואז הגיע שי ג'ינפינג. צריך להבין את ההיסטוריה ולהתמודד עם ההווה כדי להשפיע על העתיד.

אני מבקשת תמיד לקרוא ספרים מסוג זה קריאה ביקורתית. כדי להיות מסוגלת לכך הפעם יש צורך במחקר מקיף, בידע שאין לי, ובאפשרות להיות זבוב על הקיר בחדר הישיבות של הלשכה הפוליטית והועדה הקבועה של המפלגה. לדוגמא, פוקס קובע נחרצות כי "או שסין תהפוך ליברלית, או שהסדר הבינלאומי יהפוך א-ליברלי. או שסין תפסיק לעלות, או שארה"ב תשקע. פתרון שלישי אין". אין לי כלים להסכים או לא להסכים, ואני מסתפקת בהבאת דברים בשם אומרם.

"קיסרות אדומה" הוא ספר מרתק ממש. הסיכום שלמעלה הוא מעט מאוד מן השפע המקיף שבו. פוקס מנתח כל פרק בהיסטוריה ובהווה, מנפץ מיתוסים, מאיר פרטים מהותיים, ופותח צוהר אל האופן בו סין משפיעה על כולנו. מומלץ בהחלט.

ספרי ניב

2021

מאגם הרקיע / ויקראם סת

כותרת משנה: מסע דרך שינג'יאנג וטיבט

ויקראם סת, בטרם הפך לסופר, למד כלכלה ודמוגרפיה, וכחלק מן הדוקטורט שלו יצא, בראשית שנות השמונים, לערוך מחקר שדה בסין. את שהותו שם ניצל גם לטיול ברחבי המדינה. הטיול, כנהוג בסין באותה תקופה, נערך בחברתם של סטודנטים זרים אחר, ובליווי צמוד של מדריך, שקבע את המסלול ואת לוח הזמנים, וטיפל בהשגת כל האישורים שנדרשו כדי לנוע ממקום למקום. בהגיעם לאגם הרקיע שבצפון-מערב סין, קצה נפשו של סת' במגבלות שהוטלו על הקבוצה. ביקור בטיבט היה משאת נפש כמעט אובססיבית מבחינתו, ואיכשהו הצליח לקבל אישור מעבר ללהסה. מכיוון שאשרת השהיה שלו בסין עמדה לפוג בתוך חודש, תכנן לעבור מטיבט לנפאל, ומשם לחזור אל משפחתו בהודו.

"מאגם הרקיע" מתאר את המסע רצוף הקשיים, בהעדר תחבורה ציבורית מסודרת, בשל תשתיות רעועות הנתונות לשגיונות מזג האויר, ובשל ביורוקרטיה מייסרת. הסופר מתפעם ממראות נוף עוצרי נשימה, ומתאר את חייהם של התושבים. הוא קושר שיחה עם אנשים לאורך הדרך, ולומד על השפעותיה של מהפכת התרבות, ועל הרפורמות שבעקבותיה, ומצביע על תופעות הממחישות את הטוטליטריות המתמשכת גם בעידן שאחרי מאו. בלהסה הוא מבקר באתרים מרכזיים, מתאר את פרטי היומיום, כגון טקסים ומאכלים, ומנסה לעמוד על הלך רוחם של בני המקום.

מעניין להשוות בין הספר הזה ל"אבק אדום" מאת מא ג'יאן, שבו מתאר הסופר מסע בן שלוש שנים ברחבי סין וטיבט. סת' וג'יאן, בשלהי שנות העשרים שלהם, יצאו לדרך בערך באותו הזמן. שניהם כתבו ספרי מסע, המתבוננים בנוף ובתושבים גם יחד, ובכל זאת נושא כל אחד מהספרים אופי שונה. סת' למד סינית ולכן מסוגל לשוחח עם התושבים בשפתם, והוא מוכיח בקיאות ברקע הפוליטי והתרבותי. הוא אימץ לבוש סיני, וניכר שהוא נוטה חיבה לעם הסיני, הנדיב והשש לעזור, לדבריו. אבל סת' הוא אורח: הוא לא חווה את מהפכת התרבות על בשרו, ולמרות כל המגבלות הוא נהנה מכמה זכויות יתר של זרים. לשהות שלו בסין יש תאריך תפוגה. מא ג'יאן הוא סיני, חניך שלטונו של מאו, צלם בשרות התעמולה, נרדף על ידי השלטונות בשל "זיהום רוחני". המסע שלו אינו מונע מסקרנות ומהרפתקנות, אלא מתחושת חנק, וכדי לאפשר אותו הוא זייף תעודות מסע. כששב לבייג'ינג נעצר ונחקר. סת' הוא תייר אוהד, מתבונן חיצוני; ג'יאן מספר מבפנים, ער לפרטים שסת' אינו יכול להיות מודע אליהם. שני הספרים טובים ומומלצים, כל אחד מנקודת מבטו.

ויקראם סת' ייחד את תשומת לבו, בכל אחד מספריו המוכרים יותר, לנושא הקרוב ללבו – החברה ההודית ב"שידוך הולם", מוזיקה ב"מוזיקה שקולה", ודודו ודודתו ב"חיי שניים". "מאגם הרקיע", הראשון שבהם, מתאפיין אף הוא בהיכרות קרובה עם המסופר בו, וסימני ההיכר של הסופר – בקיאות והרכבת סיפור מאינספור פרטים קטנים – מתחילים להנץ בו. חובבי מסעות, ולא רק הם, ייהנו ממנו.

 

From Heaven Lake – Vikram Seth

זמורה ביתן

2001 (1983)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

טוטם הזאב / ג'יאנג רונג

צ'ן ג'ן הוא סטודנט סיני, שבמסגרת מהפכת התרבות נשלח לעבוד בערבות מונגוליה הפנימית. בתקופה הראשונה מסופחים הסטודנטים למשפחות הנוודים המונגולים, ולאחר תקופת הכשרה הם עוברים לגור ביורט נפרד, כמה סטודנטים בצוותא, ומקבלים תפקיד כמו כל אחד מן הנוודים. צ'ן ג'ן, שהוכשר בידי ביליגה, מנהיג מקומי, מאמץ את אורח חייהם של המקומיים, הולך שבי אחר תפיסת חייהם, ובעיקר מוקסם מן הזאבים המסתובבים בערבה בלהקות מאיימות. כדי לעמוד מקרוב על יחודו של הזאב, הוא לוכד גור, ומבקש לגדל אותו, למורת רוחו של ביליגה, הזועם על הפגיעה בטוטם הזאב, בעיקר כשג'ן צ'ן מספר לו על כוונתו לזווג את הגור עם כלבה. הימצאותו של הזאב במחיצת בני האדם אינה טבעית לאף אחד מן הנוגעים בדבר, בני אדם וזאבים גם יחד, וג'ן צ'ן מודע לכך, אך היקסמותו מן החיה גוברת על שיקולי הגיון וחמלה.

סביב הסיפור המשותף של ג'ן צ'ן והגור, מתאר ג'יאנג רונג, בהתבסס על חוויותיו שלו, את חיי הנוודים בערבה, את האיזון העדין בין בני האדם לטבע, ואת המאבק בן אלפי השנים בין נוודים לחקלאים. הקריאה בספר כמוה כצפיה בסרט טבע מרתק, נורא הוד, אכזרי ויפהפה. ג'יאנג רונג מספר בפירוט רב על חיי היומיום של הנוודים, על האופן בו הם מתפקדים בעונות השנה המתחלפות, על השתלבותם בטבע המערים קשיים, ועל היאחזותם באורח חייהם העתיק. הוא מתאר לפרטי פרטים קרבות בין זאבים לסוסים, והתקפות על צאן ועל ישובי בני אדם, בהם באה לידי ביטוי האסטרטגיה העילאית של התוקפים. הוא מצייר במילים את הנוף ואת בעלי החיים, מן היתוש הקטן, דרך העכבר והמרמיטה, הברבורים והברווזים, הכלב המבוית, הצאן והבקר, ועד הזאבים מעוררי היראה.

ג'יאנג רונג כתב ספר עם מסר, שתמציתו היא כבוד עמוק לאופן בו הטבע מאזן את עצמו ושאיפה להשתלב באיזון הזה. ביליגה מנהל קרבות מאסף נגד הפלישה הסינית, שהביאה איתה את התפיסה של צעדים קיצוניים כדי לממש באופן מיידי מטרות קצרות טווח. התושבים המונגולים המקומיים והתושבים הסינים החדשים מאורגנים ביחידות יצור, שעליהן מוטלת משימת אספקת בשר לאוכלוסית סין הצומחת במהירות. אם הזאבים מהווים איום על הצאן, יש לתפיסתם להרוג את כל הזאבים. ביליגה, לעומתם, מצביע שוב ושוב על האופן בו הזאבים מטייבים את הערבה, ומזהיר מפני תוצאות הרות אסון של המדיניות הסינית. לדבריו, הסוסים המונגולים מצטיינים בסגולות גופניות וטקטיות, משום שהם נאלצים ללמוד להתגונן מפני הזאבים; הצאן והבקר יכולים למצוא עשב במרעה, משום שהזאבים מדללים את אוכלוסית הצבאים, שמסוגלים לחסל כמויות עצומות של עשב ולהותיר מאחוריהם שממה; ג'ינג'יס חאן שלט על שטחים נרחבים, כי למד טקטיקות זאביות. מערכות איזונים ובלמים מתקיימות בטבע ללא הרף. לדוגמא, במקום בו הסטודנטים העירונים רואים מים מזוהמים מצואת כבשים שהופשרה בתום החורף, המקומיים רואים דשן שמצמיח את העשב החיוני כל כך; כשהסטודנטים סבורים שכדאי לאסוף את גופות הצבאים שהותירו הזאבים בקרח לאחר ששבעו, ביליגה מורה להותיר גופות רבות מאחור, כדי שבבוא ההפשרה ישמשו מזון לזאבים, ואלה לא יוכרחו לתקוף סוסים וצאן ובני אדם. המערכת המאוזנת מתקיימת גם לאחר מותם של בני אדם, כשגופותיהם מושארות על פני האדמה, מאכל לזאבים: "אנחנו, תושבי הערבות, אוכלים בשר כל חיינו, ולשם כך אנחנו הורגים יצורים רבים. לאחר מותנו אנחנו תורמים את בשרנו בחזרה לערבה. זה נראה לנו פשוט הוגן, וזה מועיל לנשמותינו כאשר אנחנו עולים לטֶנְגְרִי". על האדם להוות חלק מן המערכות הללו, שאם לא כן התוצאה תהיה הרס הערבות והפיכתן למדבר. המדבר בתורו יסתער בסופות חול על עריה הגדולות של סין.

נראה שסיכוייו של ביליגה להנחיל את תפיסת עולמו קלושים, שכן מולו ניצבת סין המאואיסטית, שנציגיה באזור רוצים לראות תוצאות מהירות, ובעיניהם הכל פוליטי. כשבאטו, רועה סוסים, מאבד חלק נכבד מן העדר לאחר קרב נואש נגד להקת זאבים, רוב האנשים סבורים שהוא והרועים האחרים אינם צריכים להענש, אבל כמה מן הסינים אומרים שהרועים אולי ניצלו אסון טבע למטרות שליליות, אקט אנטי-צבאי וקונטרה-מהפכני, ושצריך לבדוק בקפידה את הרקע של כל הארבעה. מנהיג במשמרות האדומים טוען כי "זאבים הם האויבים המעמדיים האמיתיים [..] אנחנו צריכים לארגן את ההמונים כדי לצוד אותם וליישם את דיקטטורת הפרולטריון על כל הזאבים […] אנחנו חייבים גם לחשוף את כל הרעיונות המיושנים וההרגלים המיושנים – כמו אהדה לזאבים, פיוס הזאבים והאכלת הזאבים בגוויות המתים שלנו – לביקורת חמורה". המנהיגים הסינים במקום, הנתונים לביקורת של שולחיהם, דורשים עמידה במכסות הבשר, ללא התחשבות בהשלכות עתידיות, והם מבקשים ליישם במהירות את חיסול אורח החיים הנוודי ולהקים ישובי קבע. ביליגה אינו עיוור ליתרונות הקביעות, כמו בתי ספר ובתי חולים, אבל חרד לגורל הערבות.

כשמשימה פוליטית משתלבת בהנאתם של הסינים מן הציד, וכשרכבים מהירים הופכים את הציד לשעשוע עבור בני אדם ולבריחה מתישה עבור הזאבים, נדמה שגורל האחרונים נחרץ, ואתו, בתגובת שרשרת בלתי נמנעת, גם גורלם של הנוודים וגורל ערבות מונגוליה הפנימית.

ג'יאנג רונג כתב ספר נפלא, שלמרות היותו ממוקד מסר הוא יפיפה ומרתק. עלילתו מתרחשת רובה ככולה בטבע, ללא קישוטים סיפוריים מיותרים, ותחושת ההיקסמות של הסופר, ושל צ'ן ג'ן בן דמותו, עוברת היטב בתרגום של עודד פלד, וכובשת.

מומלץ מאוד.

姜戎 – 狼图腾

כנרת זמורה ביתן

2012 (2004)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

אבק אדום / מא ג'יאן

מא ג'יאן נולד ב-1953 בסין שתחת שליטתו של מאו דזה דונג. ילדותו ונערותו עברו בתקופת מהפכת התרבות, תקופה של דיכוי ושל טרור, שהשפיעה עמוקות על תפיסת עולמו ועל יצירתו. בבגרותו – כשהוא משורר, סופר, צייר וצלם – עבד בשרות התעמולה הסיני כצלם. כך הוא מתאר התרחשות אופיינית במהלך יום עבודה, כשנדרש לצלם במפעל פלדה:

ביקשתי מהאיש לעמוד בשבילי בפוזה מסוימת, והיושב-ראש מלמל, "אתה לא יכול להשתמש בו, הוא לא חבר מפלגה, ובחודש שעבר הוא ביקש חופשת מחלה". במקומו הוא הציג בפני שלושה פועלים לדוגמה, שאצלם אותם. עד שגמרתי אתם, הפנים שלהם היו מכוסים שלפוחיות מהניצוצות של הפלדה המותכת. כשעובדים בשביל המפלגה, צריך ללמוד לזייף את המציאות.

שלוש השנים המתוארות בספר מתרחשות בשנות השמונים בתקופתו של דנג שייאו-פנג, יורשו של מאו, שש שנים לאחר תום מהפכת התרבות. סין נחלצה מחשכת תקופת מאו, דנג שייאו-פינג הכריז על ליברליזציה ועל מודרניזציה בארבעה תחומים – חקלאות, תעשיה, מדע, טכנולוגיה – אך המפלגה עדיין שולטת בכל פרט בחייו של היחיד.

כשאחד האקטיביסטים, ויי ג'ינגשנג, אמר שארבע המודרניזציות חסרות משמעות בלי החמישית – דמוקרטיה – הוא נעצר, הועמד למשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר.

מא ג'יאן – מצד אחד סיני שנאלץ להיות ממושמע כדי לשרוד, מצד שני אקטיביסט מרדן שאורחות חייו לא נשאו חן בעיני המפלגה – מצא עצמו בגיל שלושים מופרד מבתו היחידה, גרוש מאשתו, מואשם ב"זיהום רוחני", ונרדף על ידי השלטונות בעקבות הלשנה (בהקשר זה יש לציין את כתיבתו הכנה של הסופר, כנות שמאירה את הלך הרוח של הסינים באותה תקופה: כשמתברר לו שחברתו בגדה בו, הוא כותב מכתב הלשנה, ובו הוא מנסה למנוע ממנה להשיג תפקיד שחשקה בו בנימוק ששכבה עם חוליגן. לא ברור אם המכתב אכן נשלח, אבל עצם הפניה להלשנה כאמצעי לנקמה בסכסוכים פרטיים אופיינית לתקופה). כשקצה נפשו של מא ג'יאן בחייו הדחוסים והמחניקים בבייג'ינג, עזב את עבודתו, זייף אישורי מסע, שבלעדיהם לא ניתן לנוע בסין, ונסע הרחק ככל שניתן אל ג'יאיוגואן שבמחוז גאנסו במערב, המקום בו מסתיימת החומה הגדולה.

לו היו אומרים לי לחזור עכשו לבייג'ין, הייתי מסתער היישר לתוך החומות האלה. מוטב לפצח את גולגולתי ולמות מאשר לחזור ולהירקב בעיר הטחובה ההיא.

במשך שלוש שנים נדד הסופר ברחבי סין. לפעמים התנהל ברגל, במדבר, ביערות, על הרים – מסעות מפרכים, תוך שהוא סובל מרעב, ישן על עצים, נופל לנהר סוער. לפעמים עצר בישובים, מציג מכתבי הפניה שכתבו מכרים שרכש לעצמו בדרך כדי לזכות באישור לינה או בעבודה מזדמנת. כדי לפרנס את עצמו עבד בעבודות מגוונות – נגר ספות, ספר, צייר מודעות, מארגן אירועי תרבות. הספר משלב תיאורי נוף עם סיפוריהם של הסינים בישובים נידחים, ברובם סיפורים של עליבות, של סביבה מרוטה, ישנה ומזוהמת, של מצוקה קשה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מוצא כי למרות הפתיחות היחסית של המשטר החדש, היחיד עדיין מעוך, עדיין חושש, עדיין מציג תמונות של מאו ומצטט מדבריו.

החיים כאן תלויים על בלימה, ולכן לומדים בני האדם להשתנות עם הרוח. בנים של אנשים שנרצחו בידי המפלגה עובדים בלשכה לבטחון הציבור. משפחות שנהרסו מידיו של מאו דזה דונג, תולות כרזות שלו על קירות בתיהן. כולם יודעים שההיסטוריה של סין משתנה באותה תכיפות שהנהר הצהוב מציף את גדותיו.

השלטונות לא הניחו למא ג'יאן גם במהלך מסעו. הוא שהה במעצר כשנאשם שהוא מרגל בורמזי. בעקבות הרצאה שנתן באחד הישובים כדי לממן את עצמו, הואשם ב"הפצת תעמולה ליברלית בין צעירים נוחים להתרשם". הוא נאלץ לתמרן, להמלט, להסוות את עצמו.

כשניסה להסביר את הסיבה ליציאה למסע, מעבר לסיבות המובנות שפורטו למעלה, כתב:

סין היא חור שחור, אני רוצה לצלול לתוכו. אני לא יודע לאן אני הולך, אני רק יודע שהייתי מוכרח לעזוב. כל מה שהייתי אני נושא איתי, כל מה שאהיה מחכה לי בדרך שלפני. אני רוצה לחשוב בעמידה, לחיות חיי נדודים. אף פעם לא אוכל לחיות יותר את חיי בחדר אחד.

תוך כדי הליכה, נוכח הקשיים, ונוכח העובדה שלא מצא תשובות לכל מה שמציק לו, כתב:

ככל שאני הולך יותר, אני פחות מבין למה. נהפכתי למכונת הליכה. כל עוד יש לי תרמיל על הגב, אני אלך, עד שאפול. הדרך תופסת שליטה, אני הולך בה כמו עיוור. איבדתי כל תחושת כיוון. למה בחרתי לחיות חיים כאלה?

מא ג'יאן, בודהיסט שחיפש מענה או הסבר לחייו הכאוטיים, שוטט במהלך מסעו גם בטיבט, כשהוא מגדיר את עצמו כצליין. דווקא שם לא מצא חיבור אל האמונה. עייף ומרוקן הוא מחליט לשוב לביתו.

סיירתי כל כך הרבה זמן, בכל כך הרבה מקומות זרים, נעשיתי זר לעצמי.

אחרי שובו לבייג'ינג, מא ג'יאן נעצר ונחקר, ולאחר שספרו הראשון נאסר לפרסום נמלט להונג-קונג. הוא שב לבייג'ינג לתמוך בסטודנטים בארועי טיינאנמן, ארועים שתיאר בספרו "תרדמת בייג'ינג". מאז 1997 הוא חי מחוץ לסין, ונאסר עליו לבקר בה. סין, למרות הליברליזציה היחסית והפתיחות לעולם, היא עדיין דיקטטורה הפוקחת עין על התנהלותם של תושביה, ומפעילה צנזורה מחמירה.

"אבק אדום" הוא ספר מסע מרתק, שופע תיאורי נוף ודברי הגות מעמיקים, פותח אשנב אל מרחביה של סין ואל אנשיה. מומלץ מאוד.

Red Dust – Ma Jian

עם עובד

2005 (2001)

תרגום מאנגלית: עידית שורר (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

עמק הפלאות / אמי טאן

כשהסופרת אמי טאן נתקלה במקרה בתמונה של עשר הקורטיזנות היפות ביותר בשנגחאי, היא לא יכלה שלא לשים לב לדמיון שבין תלבושתן של הנשים שבתמונה, שתוארה כ"בגדי קורטיזנות אופייניים לתקופה", לתלבושת שלבשה סבתה המנוחה בתמונה שטאן הכירה היטב. הגילוי שלח אותה לחקור את קורות משפחתה ואת חייהן של הקורטיזנות בשליש הראשון של המאה העשרים. התוצאה היא "עמק הפלאות".

הקורטיזנות היו זונות צמרת, שסיפקו לגברים שרותי בידור בנוסף על שרותי מין. ילדות נמכרו לבתי עינוגים בגיל צעיר, וחונכו להוות כלי פיתוי ושירות מושלם. כסף רב נשפך בבתים אלה, המאפיה נטלה את חלקה, מנהלת הבית שלטה ביד ברזל, ומי שסר חינה נזרקה והחלה להדרדר במורד היררכיית הזנות. ויולט, גיבורת הספר, נולדה לאם אמריקאית, מנהלת בית שכזה, ולאב סיני שזנח אותה. כשהגורל הפריד בינה ובין אמה בהיותה כבת ארבע-עשרה, היא מצאה את עצמה כלואה בבית תענוגות אחר, שם הוקדשו השנים הבאות לשיפור הליכותיה, עד לרגע המיוחל של מכירת בתוליה למרבה במחיר. הספר מוסיף ומספר את קורותיה, ולא ארחיב מחמת הספולירים.

הספר סובל מכמה חולשות: אחת מהן היא הפירוט הטרחני שלו. אפשר היה לקצר את הספר למחצית, ודבר לא היה נגרע ממנו. החולשה השניה היא בעלילה רומן-רומנטית, שמסיחה את הדעת ממה שצריך היה להיות הנושא העיקרי והמסר – העוולות הנוראות של סחר בנשים. וחולשה נוספת: הדמויות אינן משכנעות. כך, לדוגמא, כשויולט מאבדת את בתה, הרגש שהיא מביעה עקר, ולא משום שהיא לא כואבת, אלא משום דלות התיאור.

אודה, ולא אבוש בכלל, את המחצית השניה של הספר קראתי ברפרוף. הוא פשוט נמשך ונמשך ולא זז, ואחרי כשלוש-מאות עמודים כבר לא מצאתי סיבה להקדיש לו תשומת לב ממוקדת. כשהמספרת גלשה לנושאים מעט יוצאי דופן מבחינתה, כמו המצב הכלכלי והמדיני בסין, האטתי את קצב הקריאה מתוך ענין, אבל האזכורים האלה היו מעטים ושטחיים.

בשורה התחתונה: חבל.

The Valley of Amazement – Amy Tan

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

תרדֶמֶת בייג'ינג / מא ג'יאן

במהלך אירועי כיכר טיינאנמן בחודשים אפריל עד יוני 1989, נורה גיבור הספר דאי ויי ושקע בתרדמת. הוא אמנם משותק לחלוטין ונראה כצמח, אך מסתבר שהוא ער לסביבה, שומע ומריח וחש חלקית, וזכרונו לא נפגע. העלילה מסופרת מפיו בגוף ראשון, והיא נעה בין זכרונותיו למתרחש סביבו בהווה.

דאי ויי נולד לאחר שאביו הוקע כימני ונשלח למחנה חינוך מחדש. מכיוון שאמו נאלצה ללבוש חולצה שעליה נכתב "אשתו של ימני", לא הסכים אף רופא לסייע בלידה, ודאי ויי נולד על רצפת מסדרון בית החולים. התמונה הקטנה הזו מקפלת בתוכה את אימת הטירוף הסיני החל מימי מאו, ובמידה רבה עד ימינו. דאי ויי מתאר את חייו כילד בצל הבושה, שלא פגה גם לאחר שאביו שוחרר מן המחנה ושמו טוהר. האב ניהל יומן, ובו תיאר את הזוועות שעברו עליו ועל חבריו במחנה, זוועות שהדירו שינה מעיני, ואני מתארת לעצמי כיצד השפיעו על מי שבאמת חוו אותן או הנחילו את הטראומה לקרוביהם.

אירועי טיינאנמן של 1989 פרצו בשל רפורמות שהנהיגה הממשלה. הסטודנטים, שהובילו את האירועים, מצאו את הרפורמות בלתי מספקות, מעין עלה תאנה על השחיתות ועל הדיכוי, ויצאו להפגין בכיכר המרכזית של בייג'ינג. דאי ויי היה שותף פעיל לאירועים כאחראי על הבטחון בכיכר מטעם הסטודנטים. הספר מתאר, כאמור, את כל מהלך חייו של דאי ויי, אך עיקרו מוקדש לאירועים בכיכר שעה אחר שעה. המספר יורד לפרטי פרטים של מה שהתרחש שם, כולל התארגנות לוגיסטית, התחבטויות באשר לדרך הנכונה להביע מחאה, הפחד מתגובה נוקשה של השלטונות, המריבות הפנימיות בין הסטודנטים לבין עצמם, ההתמודדות עם מזג האויר החם והגשום, ועוד פרטי פרטים. כשקראתי תהיתי אם הסופר ערך תחקיר כל-כך מדוקדק, או שהוא מדמיין פרטים, אבל מסתבר שהאמת פשוטה יותר: הוא היה שם. למרות שנעצר פעמיים קודם לכן, ספריו נאסרו להפצה בסין, והוא נאלץ להמלט להונג-קונג, כשפרצו אירועי טיינאנמן הוא חזר לבייג'ינג לתמוך במחאה, והיה מעורב בפעילות בכיכר. ארבעה ימים אחרי הטבח של ארבעה ביוני הוא שב להונג-קונג. עד היום הוא גולה מארצו ומתגורר בלונדון.

בדומה לגיבור הספר, גם מא ג'יאן, יליד 1953, חווה כילד טראומה משפחתית. סבו, שהיה בעל אדמות – מעמד שדינו מוות בסין של מאו – הוצא להורג על ידי המשמרות האדומים, שמצאו דרך מקורית להמית אותו: הם מנעו ממנו לשתות. כשמא ג'יאן התבגר, הוא אמנם עבד כצלם בשירות התעמולה, אבל היה מעורב בפעילות למען החופש לפרט. מכיוון שחווה בעצמו את ימי מאו, דנג שיאופינג וממשיכיהם, התיאורים של החיים בסין, כפי שהם מובאים בספר, אמינים ומשכנעים. הוא נוטה לפירוט יתר, ואולי יהיו מי שימצאו את הפירוט מייגע, אבל בעיני רוב הזמן ההעמקה בפרטים הקטנים, אפילו השוליים, מרחיבה את היריעה, ומאפשרת לחוש את מה שחשו האנשים שהיו שם. בשליש האחרון של הספר ניתן היה לדעתי לקצץ בתיאורי תחושותיו של דאי ויי כצמח, אבל מכיוון שהתיאורים האלה משקפים גם את שהתרחש בסין בעשר השנים שאחרי טיינאנמן, יש בהם ענין, כך שהם לא מיותרים רק לעתים ארכניים יתר על המידה. הכתיבה המפורטת והבחירה לא לחלק את הספר לפרקים, יוצרות ספר דחוס, עמוס, שאינו מאפשר מנוחה גם כשהוא הופך פיוטי. אפילו הרגעים הרומנטיים שהמספר חווה נגועים בפוליטיקה ובפחד. אבל לקורא הסבלני צפוי תגמול מלא: שני קווי העלילה – העבר וההווה – מתלכדים בסופו של הספר בקרשנדו מהדהד ועוצר נשימה.

לצד העלילה המרכזית, מעניין לעקוב אחרי קורותיהן של דמויות בשולי הארועים. אמו של דאי ויי, לדוגמא, היא דמות מרתקת, המייצגת במידה רבה את שורדי המשטר, האנשים שמתמרנים על בסיס יומי בין קשיי המחיה להטרדות המשטרה. היא נעה הלוך ושוב מאמונה להתרסה, מחוסר אונים למניפולציות, מטינה כלפי בעלה ובניה למסירות אימהית, משפיות לטירוף. חייה הם מאבק יומיומי להשרדות בעולם כאוטי.

"תרדמת בייג'ינג" מצטרף לשורה של ספרים מרשימים, המבוססים על ביוגרפיה או על התנסות אישית, אודות ההיסטוריה של סין במאה העשרים, כמו "ברבורי פרא" מאת רונג ג'אנג, שחוותה כילדה וכמתבגרת את "מהפכת התרבות", "לחיות את המוות" מאת ג'אנג שיאנליאנג, שבמשך עשרים ושלוש שנים היה כלוא לסירוגין במחנות עבודה ובמחנות כפיה, ו"בלזק והתופרת הסינית הקטנה" מאת דאי סיג'י, שחווה שלוש שנים במחנה חינוך מחדש.

Beijing Coma – Ma Jian

אחוזת בית

2014 (2009)

תרגום מאנגלית: ענת מוניץ (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

הספה הנודדת של מר מוּאוֹ / דאי סיג'י

סין, עפ"י "הספה הנודדת", היא מקום מוטרף, מטונף ומושחת. העובדה שכל זה מתואר כמעט ללא ביקורת, כמעט ללא התיחסות שיפוטית לטוב או לרע, תורמת לאוירת "קן הקוקיה".

מר מואו, סיני כבן 40, ששהה מספר שנים בפריז, חוזר לסין, כנראה כדי לשחרר מן הכלא ידידה מן העבר שנאסרה לאחר נסיון לפרסם תמונות אסורות פוליטית. מר מואו הוא סוג של דון קישוט, רק בלי הלהט. כמו דון קישוט הוא שוגה באשליות: משום שעשה בצרפת היכרות עם פסיכואנליזה הוא רואה עצמו כאיש מקצוע, בעוד אינו אפילו פותר חלומות מן הזן המסורתי. אהבתו לאותה ידידה מן העבר חד צדדית, ויותר מזה – מול האהבה שמצדו היו ככל הנראה התעלמות ו/או בוז מצדה. יש פתטיות מרובה בדמותו – בתול בן 40, חסר מקצוע, חסר עוגן, שקוע ראשו ורובו במרדף אחר מטרה שלא תושג, ובכל פעם שנדמה שאולי כן – הגלגל מתהפך, הוא מגלה שנכשל, מתנער כעוף החול, וחוזר לדפוק את הראש בקיר.

בערך עד שליש הספר הוא נראה לי הזוי ולא ברור – מר מואו מחפש באובססיביות בתולה, ולא ברור מדוע. קצת אחרי עמוד 80 הדברים מתחילים להתבהר, ולחיפוש מוענקת משמעות.

סיימתי אותו בתחושה מסוימת של החמצה ואכזבה, אולי משום שציפיתי לעוד "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" (ספר מקסים פרי עטו של אותו סופר). אבל כמה ימים וכמה ספרים אחרי, הוא עדיין העסיק אותי, וגיליתי בדיעבד נקודות למחשבה. כנראה הוא מסוג הספרים שצריכים זמן כדי לשקוע.

מצורף קישור לפרק הראשון. התחלתי לקרוא אותו כעת, ומצאתי את עצמי מרותקת, כאילו לא קראתי אותו מעולם.

לסיכום: ספר שונה, וקצת משונה, אבל בהחלט מומלץ.

 

Le Complexe de Di – Dai Sijie

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: שרון פרמינגר