אבק אדום / מא ג'יאן

d790d791d7a7_d790d793d795d79d3

מא ג'יאן נולד ב-1953 בסין שתחת שליטתו של מאו דזה דונג. ילדותו ונערותו עברו בתקופת מהפכת התרבות, תקופה של דיכוי ושל טרור, שהשפיעה עמוקות על תפיסת עולמו ועל יצירתו. בבגרותו – כשהוא משורר, סופר, צייר וצלם – עבד בשרות התעמולה הסיני כצלם. כך הוא מתאר התרחשות אופיינית במהלך יום עבודה, כשנדרש לצלם במפעל פלדה:

ביקשתי מהאיש לעמוד בשבילי בפוזה מסוימת, והיושב-ראש מלמל, "אתה לא יכול להשתמש בו, הוא לא חבר מפלגה, ובחודש שעבר הוא ביקש חופשת מחלה". במקומו הוא הציג בפני שלושה פועלים לדוגמה, שאצלם אותם. עד שגמרתי אתם, הפנים שלהם היו מכוסים שלפוחיות מהניצוצות של הפלדה המותכת. כשעובדים בשביל המפלגה, צריך ללמוד לזייף את המציאות.

שלוש השנים המתוארות בספר מתרחשות בשנות השמונים בתקופתו של דנג שייאו-פנג, יורשו של מאו, שש שנים לאחר תום מהפכת התרבות. סין נחלצה מחשכת תקופת מאו, דנג שייאו-פינג הכריז על ליברליזציה ועל מודרניזציה בארבעה תחומים – חקלאות, תעשיה, מדע, טכנולוגיה – אך המפלגה עדיין שולטת בכל פרט בחייו של היחיד.

כשאחד האקטיביסטים, ויי ג'ינגשנג, אמר שארבע המודרניזציות חסרות משמעות בלי החמישית – דמוקרטיה – הוא נעצר, הועמד למשפט ונידון לחמש-עשרה שנות מאסר.

מא ג'יאן – מצד אחד סיני שנאלץ להיות ממושמע כדי לשרוד, מצד שני אקטיביסט מרדן שאורחות חייו לא נשאו חן בעיני המפלגה – מצא עצמו בגיל שלושים מופרד מבתו היחידה, גרוש מאשתו, מואשם ב"זיהום רוחני", ונרדף על ידי השלטונות בעקבות הלשנה (בהקשר זה יש לציין את כתיבתו הכנה של הסופר, כנות שמאירה את הלך הרוח של הסינים באותה תקופה: כשמתברר לו שחברתו בגדה בו, הוא כותב מכתב הלשנה, ובו הוא מנסה למנוע ממנה להשיג תפקיד שחשקה בו בנימוק ששכבה עם חוליגן. לא ברור אם המכתב אכן נשלח, אבל עצם הפניה להלשנה כאמצעי לנקמה בסכסוכים פרטיים אופיינית לתקופה). כשקצה נפשו של מא ג'יאן בחייו הדחוסים והמחניקים בבייג'ינג, עזב את עבודתו, זייף אישורי מסע, שבלעדיהם לא ניתן לנוע בסין, ונסע הרחק ככל שניתן אל ג'יאיוגואן שבמחוז גאנסו במערב, המקום בו מסתיימת החומה הגדולה.

לו היו אומרים לי לחזור עכשו לבייג'ין, הייתי מסתער היישר לתוך החומות האלה. מוטב לפצח את גולגולתי ולמות מאשר לחזור ולהירקב בעיר הטחובה ההיא.

במשך שלוש שנים נדד הסופר ברחבי סין. לפעמים התנהל ברגל, במדבר, ביערות, על הרים – מסעות מפרכים, תוך שהוא סובל מרעב, ישן על עצים, נופל לנהר סוער. לפעמים עצר בישובים, מציג מכתבי הפניה שכתבו מכרים שרכש לעצמו בדרך כדי לזכות באישור לינה או בעבודה מזדמנת. כדי לפרנס את עצמו עבד בעבודות מגוונות – נגר ספות, ספר, צייר מודעות, מארגן אירועי תרבות. הספר משלב תיאורי נוף עם סיפוריהם של הסינים בישובים נידחים, ברובם סיפורים של עליבות, של סביבה מרוטה, ישנה ומזוהמת, של מצוקה קשה. בכל מקום אליו הוא מגיע הוא מוצא כי למרות הפתיחות היחסית של המשטר החדש, היחיד עדיין מעוך, עדיין חושש, עדיין מציג תמונות של מאו ומצטט מדבריו.

החיים כאן תלויים על בלימה, ולכן לומדים בני האדם להשתנות עם הרוח. בנים של אנשים שנרצחו בידי המפלגה עובדים בלשכה לבטחון הציבור. משפחות שנהרסו מידיו של מאו דזה דונג, תולות כרזות שלו על קירות בתיהן. כולם יודעים שההיסטוריה של סין משתנה באותה תכיפות שהנהר הצהוב מציף את גדותיו.

השלטונות לא הניחו למא ג'יאן גם במהלך מסעו. הוא שהה במעצר כשנאשם שהוא מרגל בורמזי. בעקבות הרצאה שנתן באחד הישובים כדי לממן את עצמו, הואשם ב"הפצת תעמולה ליברלית בין צעירים נוחים להתרשם". הוא נאלץ לתמרן, להמלט, להסוות את עצמו.

כשניסה להסביר את הסיבה ליציאה למסע, מעבר לסיבות המובנות שפורטו למעלה, כתב:

סין היא חור שחור, אני רוצה לצלול לתוכו. אני לא יודע לאן אני הולך, אני רק יודע שהייתי מוכרח לעזוב. כל מה שהייתי אני נושא איתי, כל מה שאהיה מחכה לי בדרך שלפני. אני רוצה לחשוב בעמידה, לחיות חיי נדודים. אף פעם לא אוכל לחיות יותר את חיי בחדר אחד.

תוך כדי הליכה, נוכח הקשיים, ונוכח העובדה שלא מצא תשובות לכל מה שמציק לו, כתב:

ככל שאני הולך יותר, אני פחות מבין למה. נהפכתי למכונת הליכה. כל עוד יש לי תרמיל על הגב, אני אלך, עד שאפול. הדרך תופסת שליטה, אני הולך בה כמו עיוור. איבדתי כל תחושת כיוון. למה בחרתי לחיות חיים כאלה?

מא ג'יאן, בודהיסט שחיפש מענה או הסבר לחייו הכאוטיים, שוטט במהלך מסעו גם בטיבט, כשהוא מגדיר את עצמו כצליין. דווקא שם לא מצא חיבור אל האמונה. עייף ומרוקן הוא מחליט לשוב לביתו.

סיירתי כל כך הרבה זמן, בכל כך הרבה מקומות זרים, נעשיתי זר לעצמי.

אחרי שובו לבייג'ינג, מא ג'יאן נעצר ונחקר, ולאחר שספרו הראשון נאסר לפרסום נמלט להונג-קונג. הוא שב לבייג'ינג לתמוך בסטודנטים בארועי טיינאנמן, ארועים שתיאר בספרו "תרדמת בייג'ינג". מאז 1997 הוא חי מחוץ לסין, ונאסר עליו לבקר בה. סין, למרות הליברליזציה היחסית והפתיחות לעולם, היא עדיין דיקטטורה הפוקחת עין על התנהלותם של תושביה, ומפעילה צנזורה מחמירה.

"אבק אדום" הוא ספר מסע מרתק, שופע תיאורי נוף ודברי הגות מעמיקים, פותח אשנב אל מרחביה של סין ואל אנשיה. מומלץ מאוד.

Red Dust – Ma Jian

עם עובד

2005 (2001)

תרגום מאנגלית: עידית שורר (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

מודעות פרסומת

עמק הפלאות / אמי טאן

978328

כשהסופרת אמי טאן נתקלה במקרה בתמונה של עשר הקורטיזנות היפות ביותר בשנגחאי, היא לא יכלה שלא לשים לב לדמיון שבין תלבושתן של הנשים שבתמונה, שתוארה כ"בגדי קורטיזנות אופייניים לתקופה", לתלבושת שלבשה סבתה המנוחה בתמונה שטאן הכירה היטב. הגילוי שלח אותה לחקור את קורות משפחתה ואת חייהן של הקורטיזנות בשליש הראשון של המאה העשרים. התוצאה היא "עמק הפלאות".

הקורטיזנות היו זונות צמרת, שסיפקו לגברים שרותי בידור בנוסף על שרותי מין. ילדות נמכרו לבתי עינוגים בגיל צעיר, וחונכו להוות כלי פיתוי ושירות מושלם. כסף רב נשפך בבתים אלה, המאפיה נטלה את חלקה, מנהלת הבית שלטה ביד ברזל, ומי שסר חינה נזרקה והחלה להדרדר במורד היררכיית הזנות. ויולט, גיבורת הספר, נולדה לאם אמריקאית, מנהלת בית שכזה, ולאב סיני שזנח אותה. כשהגורל הפריד בינה ובין אמה בהיותה כבת ארבע-עשרה, היא מצאה את עצמה כלואה בבית תענוגות אחר, שם הוקדשו השנים הבאות לשיפור הליכותיה, עד לרגע המיוחל של מכירת בתוליה למרבה במחיר. הספר מוסיף ומספר את קורותיה, ולא ארחיב מחמת הספולירים.

הספר סובל מכמה חולשות: אחת מהן היא הפירוט הטרחני שלו. אפשר היה לקצר את הספר למחצית, ודבר לא היה נגרע ממנו. החולשה השניה היא בעלילה רומן-רומנטית, שמסיחה את הדעת ממה שצריך היה להיות הנושא העיקרי והמסר – העוולות הנוראות של סחר בנשים. וחולשה נוספת: הדמויות אינן משכנעות. כך, לדוגמא, כשויולט מאבדת את בתה, הרגש שהיא מביעה עקר, ולא משום שהיא לא כואבת, אלא משום דלות התיאור.

אודה, ולא אבוש בכלל, את המחצית השניה של הספר קראתי ברפרוף. הוא פשוט נמשך ונמשך ולא זז, ואחרי כשלוש-מאות עמודים כבר לא מצאתי סיבה להקדיש לו תשומת לב ממוקדת. כשהמספרת גלשה לנושאים מעט יוצאי דופן מבחינתה, כמו המצב הכלכלי והמדיני בסין, האטתי את קצב הקריאה מתוך ענין, אבל האזכורים האלה היו מעטים ושטחיים.

בשורה התחתונה: חבל.

The Valley of Amazement – Amy Tan

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

תרדֶמֶת בייג'ינג / מא ג'יאן

d7aad7a8d793d79ed7aa-d791d799d799d792d7b3d799d7a0d792

במהלך אירועי כיכר טיינאנמן בחודשים אפריל עד יוני 1989, נורה גיבור הספר דאי ויי ושקע בתרדמת. הוא אמנם משותק לחלוטין ונראה כצמח, אך מסתבר שהוא ער לסביבה, שומע ומריח וחש חלקית, וזכרונו לא נפגע. העלילה מסופרת מפיו בגוף ראשון, והיא נעה בין זכרונותיו למתרחש סביבו בהווה.

דאי ויי נולד לאחר שאביו הוקע כימני ונשלח למחנה חינוך מחדש. מכיוון שאמו נאלצה ללבוש חולצה שעליה נכתב "אשתו של ימני", לא הסכים אף רופא לסייע בלידה, ודאי ויי נולד על רצפת מסדרון בית החולים. התמונה הקטנה הזו מקפלת בתוכה את אימת הטירוף הסיני החל מימי מאו, ובמידה רבה עד ימינו. דאי ויי מתאר את חייו כילד בצל הבושה, שלא פגה גם לאחר שאביו שוחרר מן המחנה ושמו טוהר. האב ניהל יומן, ובו תיאר את הזוועות שעברו עליו ועל חבריו במחנה, זוועות שהדירו שינה מעיני, ואני מתארת לעצמי כיצד השפיעו על מי שבאמת חוו אותן או הנחילו את הטראומה לקרוביהם.

אירועי טיינאנמן של 1989 פרצו בשל רפורמות שהנהיגה הממשלה. הסטודנטים, שהובילו את האירועים, מצאו את הרפורמות בלתי מספקות, מעין עלה תאנה על השחיתות ועל הדיכוי, ויצאו להפגין בכיכר המרכזית של בייג'ינג. דאי ויי היה שותף פעיל לאירועים כאחראי על הבטחון בכיכר מטעם הסטודנטים. הספר מתאר, כאמור, את כל מהלך חייו של דאי ויי, אך עיקרו מוקדש לאירועים בכיכר שעה אחר שעה. המספר יורד לפרטי פרטים של מה שהתרחש שם, כולל התארגנות לוגיסטית, התחבטויות באשר לדרך הנכונה להביע מחאה, הפחד מתגובה נוקשה של השלטונות, המריבות הפנימיות בין הסטודנטים לבין עצמם, ההתמודדות עם מזג האויר החם והגשום, ועוד פרטי פרטים. כשקראתי תהיתי אם הסופר ערך תחקיר כל-כך מדוקדק, או שהוא מדמיין פרטים, אבל מסתבר שהאמת פשוטה יותר: הוא היה שם. למרות שנעצר פעמיים קודם לכן, ספריו נאסרו להפצה בסין, והוא נאלץ להמלט להונג-קונג, כשפרצו אירועי טיינאנמן הוא חזר לבייג'ינג לתמוך במחאה, והיה מעורב בפעילות בכיכר. ארבעה ימים אחרי הטבח של ארבעה ביוני הוא שב להונג-קונג. עד היום הוא גולה מארצו ומתגורר בלונדון.

בדומה לגיבור הספר, גם מא ג'יאן, יליד 1953, חווה כילד טראומה משפחתית. סבו, שהיה בעל אדמות – מעמד שדינו מוות בסין של מאו – הוצא להורג על ידי המשמרות האדומים, שמצאו דרך מקורית להמית אותו: הם מנעו ממנו לשתות. כשמא ג'יאן התבגר, הוא אמנם עבד כצלם בשירות התעמולה, אבל היה מעורב בפעילות למען החופש לפרט. מכיוון שחווה בעצמו את ימי מאו, דנג שיאופינג וממשיכיהם, התיאורים של החיים בסין, כפי שהם מובאים בספר, אמינים ומשכנעים. הוא נוטה לפירוט יתר, ואולי יהיו מי שימצאו את הפירוט מייגע, אבל בעיני רוב הזמן ההעמקה בפרטים הקטנים, אפילו השוליים, מרחיבה את היריעה, ומאפשרת לחוש את מה שחשו האנשים שהיו שם. בשליש האחרון של הספר ניתן היה לדעתי לקצץ בתיאורי תחושותיו של דאי ויי כצמח, אבל מכיוון שהתיאורים האלה משקפים גם את שהתרחש בסין בעשר השנים שאחרי טיינאנמן, יש בהם ענין, כך שהם לא מיותרים רק לעתים ארכניים יתר על המידה. הכתיבה המפורטת והבחירה לא לחלק את הספר לפרקים, יוצרות ספר דחוס, עמוס, שאינו מאפשר מנוחה גם כשהוא הופך פיוטי. אפילו הרגעים הרומנטיים שהמספר חווה נגועים בפוליטיקה ובפחד. אבל לקורא הסבלני צפוי תגמול מלא: שני קווי העלילה – העבר וההווה – מתלכדים בסופו של הספר בקרשנדו מהדהד ועוצר נשימה.

לצד העלילה המרכזית, מעניין לעקוב אחרי קורותיהן של דמויות בשולי הארועים. אמו של דאי ויי, לדוגמא, היא דמות מרתקת, המייצגת במידה רבה את שורדי המשטר, האנשים שמתמרנים על בסיס יומי בין קשיי המחיה להטרדות המשטרה. היא נעה הלוך ושוב מאמונה להתרסה, מחוסר אונים למניפולציות, מטינה כלפי בעלה ובניה למסירות אימהית, משפיות לטירוף. חייה הם מאבק יומיומי להשרדות בעולם כאוטי.

"תרדמת בייג'ינג" מצטרף לשורה של ספרים מרשימים, המבוססים על ביוגרפיה או על התנסות אישית, אודות ההיסטוריה של סין במאה העשרים, כמו "ברבורי פרא" מאת רונג ג'אנג, שחוותה כילדה וכמתבגרת את "מהפכת התרבות", "לחיות את המוות" מאת ג'אנג שיאנליאנג, שבמשך עשרים ושלוש שנים היה כלוא לסירוגין במחנות עבודה ובמחנות כפיה, ו"בלזק והתופרת הסינית הקטנה" מאת דאי סיג'י, שחווה שלוש שנים במחנה חינוך מחדש.

Beijing Coma – Ma Jian

אחוזת בית

2014 (2009)

תרגום מאנגלית: ענת מוניץ (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

הספה הנודדת של מר מוּאוֹ / דאי סיג`י

hasapa_hanodedet_big

סין, עפ"י "הספה הנודדת", היא מקום מוטרף, מטונף ומושחת. העובדה שכל זה מתואר כמעט ללא ביקורת, כמעט ללא התיחסות שיפוטית לטוב או לרע, תורמת לאוירת "קן הקוקיה".

מר מואו, סיני כבן 40, ששהה מספר שנים בפריז, חוזר לסין, כנראה כדי לשחרר מן הכלא ידידה מן העבר שנאסרה לאחר נסיון לפרסם תמונות אסורות פוליטית. מר מואו הוא סוג של דון קישוט, רק בלי הלהט. כמו דון קישוט הוא שוגה באשליות: משום שעשה בצרפת היכרות עם פסיכואנליזה הוא רואה עצמו כאיש מקצוע, בעוד אינו אפילו פותר חלומות מן הזן המסורתי. אהבתו לאותה ידידה מן העבר חד צדדית, ויותר מזה – מול האהבה שמצדו היו ככל הנראה התעלמות ו/או בוז מצדה. יש פתטיות מרובה בדמותו – בתול בן 40, חסר מקצוע, חסר עוגן, שקוע ראשו ורובו במרדף אחר מטרה שלא תושג, ובכל פעם שנדמה שאולי כן – הגלגל מתהפך, הוא מגלה שנכשל, מתנער כעוף החול, וחוזר לדפוק את הראש בקיר.

בערך עד שליש הספר הוא נראה לי הזוי ולא ברור – מר מואו מחפש באובססיביות בתולה, ולא ברור מדוע. קצת אחרי עמוד 80 הדברים מתחילים להתבהר, ולחיפוש מוענקת משמעות.

סיימתי אותו בתחושה מסוימת של החמצה ואכזבה, אולי משום שציפיתי לעוד "בלזק והתופרת הסינית הקטנה" (ספר מקסים פרי עטו של אותו סופר). אבל כמה ימים וכמה ספרים אחרי, הוא עדיין העסיק אותי, וגיליתי בדיעבד נקודות למחשבה. כנראה הוא מסוג הספרים שצריכים זמן כדי לשקוע.

מצורף קישור לפרק הראשון. התחלתי לקרוא אותו כעת, ומצאתי את עצמי מרותקת, כאילו לא קראתי אותו מעולם.

לסיכום: ספר שונה, וקצת משונה, אבל בהחלט מומלץ.

 

Le Complexe de Di – Dai Sijie

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: שרון פרמינגר

מאו – הסיפור הבלתי נודע / רונג צ`אנג וג`ון הלידיי

0704014

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ`אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ`אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

 

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר

בקתה קטנה, דגים מנתרים / צ'יו-סיה טיי

115-2007b

הספר מתרחש בשלהי המאה ה-19, לקראת תום תקופת שלטון הקיסרים בסין, שלטון שתחילתו עוד לפני ספירת הנוצרים. מרידות מבית, תביעות עצמאות (קוריאה, טייואן ועוד), פלישות לוחמניות (יפן), ותחילת קשרים מסחריים עם אירופה – כל אלה מאיימים לערער את היציבות השלטונית, ולשנות את פני החברה הסינית השמרנית.

בכפר קטן נולד מינגג'י. הוא גדל בבית סבו, המנהל את משפחתו כעריץ, לצד אביו המכור לאופיום, אמו הכנועה, אשתו השניה של האב ובנה המקנא בו, ולצד דודו האלמן הנוהג בו כאב. מינגג'י ואחיו למחצה מינגיואן הם הפכים גמורים: מינגג'י הוא אוהב ספר, איש תם וישר, שדי לו בעצמו. מינגיואן, אולי בהשפעת אמו התככנית השונאת את אמו של מינגג'י, מקנא באחיו, שואף מצד אחד להגיע להישגיו (מינגג'י הוא תלמיד מצטיין שנועד לגדולות), ומצד שני נוטה לתענוגות שעבריינות בצידם.

הספר נע על קוי עלילה רבים. הנה כמה:

–          מינגג'י שואף להפוך למנדרין, משרה סינית מסורתית, אך מתעניין מאוד גם במה שיש לתרבויות אחרות להציע. מכיוון שהלבנים נחשבים על ידי סינים רבים לשדים, הוא נאלץ להסתיר את התענינותו.

–          הבדלי המעמדות ברורים וחד משמעיים בסין של אותם ימים. הספר מאיר את חיי האיכרים הצמיתים הנתונים לגחמות בעל האחוזה, סבו של מינגג'י

–          המסורת מכתיבה כל היבט בחיים, כולל פרטים קטנים כמו ביגוד ותספורת. בסצנה סמלית בספר מינגג'י נשאל על ידי ידידו הלבן למה הוא, כמו כל הסינים, מגדל צמה. זו אולי הפעם הראשונה שבה מינגג'י מהרהר בשאלת הרצון החופשי

–          מעמד האשה בשפל המדרגה. היא בעצם רכושו של הגבר (האב, הבעל, הבן), ובתקופה בה מדובר עדיין נפוץ המנהג של קשירת רגליים שהופך את הנשים לצעצעוע מקרטע. מינגג'י, בדרכו השקטה והבלתי מהפכנית, מציע לאחותו ולבתה חרות מסוימת

–          סין שבספר מוצגת כמדינה שהשחיתות פשתה בה, וכולם – המושחתים וקורבנותיהם – התרגלו למצב. מינגג'י מנסה להראות שאפשר אחרת.

–          ההתמכרות לאופיום היא מכת מדינה, אבל איש אינו עוצר את התעשיה, כי רווח כספי גדול צומח ממנה

הספר כתוב כולו בלשון הווה, סגנון כתיבה שאינו חביב עלי בדרך-כלל. בספר הזה הסגנון עובד יפה, משום הציוריות שהסופרת מביאה אליו: כל פרק הוא מעין תמונה בפרוזה, והתמונות כולן נחרזות למחרוזת עלילתית מושכת את הלב.

לסיכום, ספר מעניין היסטורית, פיוטי משהו, ומומלץ

Little Hut of Leaping Fishes – Chiew-Siah Tei

הוצאת ספרית מעריב

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: תלמה אדמון

לחיות את המוות / ג'אנג שיאנליאנג

b1d66314fe25dd640b94707a1959145e

לכאורה ספר שאני אמורה לא לאהוב מכמה סיבות:
– הסופר עובר חופשי מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, ולקח לי זמן לקלוט שבעצם מדובר על אותו אדם
– העלילה קופצת בין הזמנים
– בראשית הספר מופיעה טבלה, העושה סדר כרונולוגי בהיסטוריה של סין בכלל, ושל גיבור הספר בפרט, מה שמעיד על בלגן בעלילה
– יש בספר התיחסויות רבות להיסטוריה של סין, שמחייבות הבהרות בשולי הטקסט

בקיצור, הצטברות של מרכיבים שאינם חביבים עלי.

למה קניתי אותו? כי התרשמתי מהסופר בספר אחר שלו "חצי הגבר הוא אשה". למה קניתי את הספר הקודם? כי השם של הסופר מתנגן כל-כך יפה. נסו לומר בקול "ג'אנג שיאנליאנג". מוסיקה ממש. סיבה דבילית לקנית ספר, נכון, אבל לא קראתי שום ספר של סופר סיני עד אז, ורציתי להתחיל איפשהו

ההסתיגויות שהיו לי בתחילה נעלמו, ואני ממליצה על הספר, אפילו ממליצה בחום. גיבור הספר, בדומה לסופר, "התחנך" במחנות לחינוך מחדש של סין. יש בספר תיאורים מצמררים של סצנות מחיי המחנה, כמו מחיי היומיום האבסורדים של סין, אבל כוחו לא רק בתיאורים המדויקים, אלא בעיקר בתיאור ההשפעות של אותם ימים על כמה סינים, ובעיקר כמובן על המספר. האלמנט של שטיפת מוח מפחיד בגילוייו השונים, והאכזריות של אנשים נורמלים לכאורה בהשפעת תורות חברתיות נאורות לכאורה מעוררת – ולא בפעם הראשונה – מחשבות עגומות על האנושיות של המין האנושי

נקודה שהדהימה אותי בספר: הייתי מצפה לשנאה כלפי השלטונות, כלפי מנהלי המחנות, להתמרמרות על הגורל המר. ואין. ההתיחסות למאורעות מעשי ידי אדם היא כמעט כאל כוח עליון. האם הסופר, למרות מבטו המפוכח, שטוף מוח במידה מסוימת? ואולי, מה שנראה לי הגיוני יותר, הוא עדיין, אחרי כל-כך הרבה שנים, קורבן לפחד? הוא עצמו מתייחס לאימה שהושרשה בו, אימה שלדעתו ישחרר ממנה רק המוות. כך או כך, התוצאה כל-כך עצובה.

Getting Used to Dying – Zhang Xianliang

הוצאת ספרית מעריב

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר