ארכנגלסק / רוברט האריס

archangel_he

"ארכאנגלסק" מתרחש ברוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים. זהו העשור שלאחר התפרקות ברית המועצות, נשיא המדינה הוא בוריס ילצין, שמגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. סודותיה של ברית המועצות מתחילים להחשף עם פתיחת הארכיונים, ובמוסקבה מתקיים כנס מטעם "רוסארכיב" בהשתתפותם של היסטוריונים מארצות המערב.

עם ההיסטוריונים נמנה קֶלסו, היסטוריון בריטי בלתי שגרתי, פרובוקטיבי, חורג להכעיס מכללי הטקס. כשהספר נפתח הוא יושב בחדרו במלון בחברת אדם זקן, וזה מספר לו סיפור מפתיע. פאפו רפאבה עמד על משמרתו בביתו של לברנטי ברייה, כשזה האחרון נקרא בדחיפות להגיע לביתו של סטלין. פאפו, שהצטווה להתלוות אל מעסיקו, מתאר לקלסו את קורות אותו הערב, שבו סטלין נמצא מחוסר הכרה, וברייה מנע מאנשיו להזעיק רופא בתואנה שהרודן ישן (סטלין מת מספר ימים אחר כך). עד כאן הסיפור נצמד לעובדות ההיסטוריות, ומכאן מתחיל האריס, באמצעות פאפו, לרקום את הפן הבדיוני של ספרו. ברייה, כך על פי פאפו, חיפש בחדרו של סטלין מפתח לכספת, ומשמצא אותו מיהר לקרמלין, שם שלף מן המחבוא מחברת, ככל הנראה יומן שכתב סטלין. את המחברת סגר בתוך ארגז כלים אטום, והורה לפאפו לקבור אותו בחצר ביתו. כשקלסו יוצא לרגע מן החדר, פאפו קם ומסתלק, ומותיר את הסיפור תלוי באויר מבלי לחשוף את תוכנה של המחברת.

רוברט האריס רקח סיפור מתח מצמרר, ששולח את קלסו לאחור בזמן, אל תקופת שלטונו של סטלין, מוביל אותו אל ארכנגלסק, העיר הצפונית הסמוכה לים הלבן, ומסבך אותו עם יורשי הק.ג.ב, עם המשטרה, ועם בעלי אינטרסים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. דרך העלילה הבדיונית הוא מציג את רוסיה של שנות התשעים, כמו גם את אוירת האימים של הסטליניזם. הוא עומד על אוזלת ידם של ההיסטוריונים בבואם לחקור את התקופה, בשל טירוף המערכות ששרר אז, ושכדבריו מזכיר לו ש"עלי להיות זהיר ולא לכפות שום מבנה הגיוני על העבר" (בתמונה שתשאר איתי לאורך זמן, מתואר ערב אופייני בביתו של סטלין, כשהוא מכריח את שריו לרקוד עמוק אל תוך הלילה. "אין שום דבר בארכיון כאן שיצביע על כך שסגן יושב ראש מועצת השרים, או הקומיסר לענייני חוץ, היו מותשים מעייפות וכנראה גם מוכי אימה כשקיבלו את ההחלטות שלהם – אין כאן דבר שיעיד על כך שהם היו ערים עד שלוש לפנות בוקר, רקדו מתוך פחד על חייהם, ידעו היטב שיתכן שיצטרכו לרקוד שוב באותו ערב"). אוזלת היד נובעת גם מהעובדה ש"סטלין הקפיד לרצוח כמעט כל מי שהיה מסוגל לומר לנו מי היה סטלין באמת".

אבל יותר מכל, ונדמה לי שזו מטרת כתיבת הספר, הוא מתמקד בהערצה לסטלין שעדיין לא התפוגגה. הוא טוען כי " אין שום ספק עתה שסטלין, ולא היטלר, הוא הדמות המפחידה ביותר של המאה העשרים. אני אומר זאת לא רק משום שסטלין הרג יותר אנשים מהיטלר – אף שזה ודאי נכון – וגם לא משום שסטלין היה פסיכופת גדול יותר מהיטלר, אף שגם זה ודאי נכון. אני אומר זאת משום שרוחו הרעה של סטלין, בניגוד לזו של היטלר, עדיין לא גורשה". בגרמניה, כך הוא כותב, שום נהג מונית לא יתלה במכוניתו את תמונתו של היטלר. בגרמניה אי אפשר לקנות ברחובות קלטות עם נאומיו של היטלר. פוליטיקאים גרמנים אינם מכנים את היטלר "פוליטיקאי גדול". אבל ברוסיה של שנות התשעים כל הדברים האלה נכונים לגבי סטלין. העלילה הבדיונית שרקח האריס מתקבלת על הדעת על רקע זה.

רוברט האריס הוא כותב רהוט הבקיא בחומר, וכרגיל השילוב של אמת ובדיה עובד אצלו היטב. הספר מציע סיפור מתח מרתק לצד העשרה היסטורית, ולכן מומלץ.

Archangel – Robert Harris

זמורה ביתן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: יותם ראובני

מודעות פרסומת

האוטוביוגרפיה של סטלין / ריצ'רד לורי

האוטוביוגרפיה של סטלין

"האוטוביוגרפיה של סטלין" כתובה לכאורה מפיו של שליט ברית המועצות. למעשה, מדובר יותר ביומן ש"נכתב" בין השנים 1937 ו-1940, ועיקרו המאבק הממושך בינו ובין טרוצקי, מאבק שהסתיים ברצח האחרון במקום מקלטו במכסיקו.

ריצ'רד לורי מתאר מפיו של סטלין את הביוגרפיה שלו, מילדות בגרוזיה, שם נולד כיוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי, דרך פעילות מהפכנית, מעצרים והגליות, עד שהגיע למעמד של שליט יחיד. הוא מספר על יחסו המעריץ ללנין, ועל ההתנגשויות התכופות – אמיתיות או מדומינות מהרהורי לבו – עם טרוצקי. סטלין, באמצעות מרגליו, עוקב אחרי כתיבת הביוגרפיה שלו בידי טרוצקי, ומתעמת עם הטענות העולות בה. לורי בונה את היומן כספר מתח, כשסטלין תוהה מתי יחשוף טרוצקי את סודו העמוק ביותר, וחרד מפני הרגע הזה. תשוקתו להפטר מיריבו מתעצמת ככל שטרוצקי מתקרב לגילוי.

ביקורות שנכתבו על הספר טענו כי "ריצ'ארד לורי מתיימר להבין את דמותו של סטלין" (גיל הראבן) וכי "בצעד נועז צולל ריצ'רד לורי לעומק הפסיכולוגיה של סטלין, ובהיות הסיפור מסופר בגוף ראשון, יקשה על הקורא שלא להזדהות עם הגיבור המספר, שנחקק בזיכרון ההיסטורי כמפלצת" (שמעון גלבץ שתרגם את הספר). אני סבורה אחרת. לדעתי, לורי לא ניסה להבין את סטלין או להסביר אותו, אלא לתאר אדם שהמצפון זר לו. הוא שם בפיו של סטלין משפטים כמו, "אני בחרתי בבדידות מפני שכמו נזיר, רציתי להתנקות מכל שריד לקשר אנושי, משאריות הרגש האחרונות לכל דבר שהוא, למעט אידיאל החירות החדש שלי, שמי החדש. סטלין – דרכי לא להיות אנושי". הוא מתאר את חיבתו לעינויים, פיזיים ונפשיים, את האופן הקר – והפרנואידי – שבו הוא מחסל יריבים וידידים כאחד. הבחירה לכתוב את הדברים בגוף ראשון מדגישה, בעיני, את אישיותו המעוותת, לא משום שהיה מסוגל באמת לומר דברים כאלה על עצמו (אין לי מושג מה היתה רמת המודעות העצמית שלו), אלא משום הקור המצמית המתלווה ל"אני" שכזה. טענו כנגדו של לורי (אמנון ז'קונט) כי הוא מבקש למצוא לסטלין הסבר, דוגמת קישור בין אכזריותו שלו לזו של אביו כלפיו, אבל סטלין שבספר מתייחס לחוויות ילדותו בשוויון נפש, מציין עובדה, לא מחפש צידוק. הוא סטלין, הגדול מכולם, הוא לא צריך להסביר את עצמו.

מבחינתי, כמי שבקיאותה בהיסטוריה הסטליניסטית נמוכה למדי, הספר היווה מבוא מעניין להכרת האיש והתקופה. ככל שבדקתי, העובדות המובאות בספר נכונות (כנראה למעט הסוד העמוק שהוזכר קודם), ואל הפרשנות שהכותב מעניק לה פה ושם אפשר וצריך להתייחס בביקורתיות כאל אלמנט ספרותי. הספר אינו מהווה כתב סנגוריה על רוצח המונים, הכתיבה מוצלחת, ובסך הכל חווית הקריאה בו טובה ומועילה.

The Autobiography of Joseph Stalin – Richard Lourie

כנרת

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: שמעון גלבץ