המאהב החשאי / איזבל איינדה

the_lover_master

אלמה בלסקו, אשה כבת שמונים, עברה מרצונה לגור ב"לארק האוס", דיור מוגן. היא עצמאית, מתבדלת, ומסרבת לעבור את הסף שבין הזיקנה לישישוּת. אירינה בזילי, צעירה מזרח-אירופאית, העובדת במקום, מושכת את תשומת לבה, והיא מציעה לה משרה נוספת כמזכירתה. יחד עם סת, הנכד של אלמה, תחשוף אירינה את סודותיה של מעסיקתה, שתהפוך לידידתה, תוך שהיא מסתירה את סודותיה שלה.

איזבל איינדה רקחה עלילה, המערבת כמה טרגדיות יחדיו. מה יש בספר? גטו ורשה, אושוויץ, התרסקות מטוס, כליאת היפנים-אמריקאים במחנות ריכוז, סחר בנשים, פדופיליה, שמץ של גילוי עריות, רעלת הריון, ולקינוח איידס. גם הסכסוך הישראלי-ערבי נרמז, והוא מיוצג בדמות אחיה המגוחך של אלמה, איש מוסד, שמשווה את עצמו ברצון לחיה נאצית, ומצהיר שלא רק כל העולם לא רצה את היהודים, גם ישראל לא רצתה אותו משום שהיה ניצול שואה. שוויון הנפש והשטחיות המאפיינים את יצוגן של הטרגדיות בעלילה, מעידים על היותן כלי בלבד לקידום השאלה הלא בוערת בכלל, מתי ייחשפו כל הסודות. אפשר היה לבחור כל סט אחר של טרגדיות, והעלילה לא היתה מושפעת לכאן או לכאן.

לא רק מרכיבי העלילה שטחיים, גם הדמויות חסרות עומק וחסרות איזון. הדוד והדודה של אלמה, כדוגמא, מוצגים כדמויות מופת, בזכות אהבתם לילדה, ובזכות פעילותם העסקית והפילנטרופית. הפרט השולי של יחסם הגרוע כלפי ילדיהם שלהם, מוצג על ידי הסופרת כיתרון, כי בשלו הם אוהבים יותר את אחייניתם. הדמות היחידה שהסופרת מצליחה לא להרוס היא של המאהב החשאי, בנו של הגנן של משפחת בלסקו, שנפשו נקשרה בנפשה של אלמה. איצ'ימיי פוקודה ניצל מגורלן הספרותי של הדמויות האחרות, משום שאינו מתואר ישירות, אלא רוב הזמן כפי שהוא משתקף בעיני הדמויות האחרות.

בשורה התחתונה: ספר חלש.

El Amante Japones – Isabel Allende

ידיעות ספרים

2017 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

מודעות פרסומת

פרח קטן / יוסי אביליו

פרח קטן

חוסה, המספר את "פרח קטן" בגוף ראשון, פותח את סיפורו בהצהרה המבשרת על מהפך שעבר: "הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר". בבוקרו של יום שני הוא מדווש על אופניו בדרך לעבודתו, אך מגלה שמפעל הזיקוקים בו הועסק עלה באש. בתחושה משולבת של דיכאון ושחרור הוא חוזר הביתה אל אשתו לאורה ואל בתם בת השנה אנטוניה. בסיומו של הספר, לאחר כל התהפוכות שבמהלכו, הוא מחליט, בעידודה של לאורה, להיות סופר.

את מה שקורה בין הפתיחה לסיום אפשר לקרוא ביותר מדרך אחת. אם דוחקים הצידה את כל הביזארי והסימבולי, זהו סיפורם של בני זוג, שבשל היפוך בתפקידיהם המסורתיים – היא מפרנסת, הוא עקר-בית – נאלצים להתבונן אל תוכם פנימה, יחד כזוג וכל אחד לחוד, ולהגיח מן ההתבוננויות שונים מכפי שהיו קודם לכן. בניגוד לקריאה הפשוטה הזו, אפשר לפטור את עלילתו של הספר כתוצר של מוח חולני, שהרי המספר עצמו מעיד כי "תודעתי התפצלה בין שפיות לשגעון". הוא נמשך למוות (את טולסטוי הנערץ עליו הוא מנציח בחדרו באמצעות תצלום של קברו), מרותק לפשע ללא השלכות, מטפח אמונות טפלות עד כדי טשטוש ביניהן לבין האמת, וחי במידה רבה בעולם פנימי משלו, לא תמיד מחובר למציאות. ואפשר, וזו נראית לי הדרך הנכונה, לאמץ את הביזארי והסימבולי אל תוך הסיפור הפשוט, בדיוק כפי שהעלילה נעה ללא מעקשים בין היומיומי להזוי ולחריג, ולחשוף את המשמעויות ואת תתי המשמעויות השזורות בו. כתבתי לעצמי מספר הערות תוך כדי קריאה ראשונה, חלקן סותרות אלה את אלה. כדאי לשוב לספר בקריאה חוזרת כדי לפענח את מורכבותו.

הספר כתוב כפיסקה אחת ארוכה, מבנה שמקנה לעלילה דחיסות  ועוצמה, ומקשה על הקורא לעצור וליטול הפוגה. הסופר בחר בסוף פתוח, נמנע במתכוון מן הסוף הורוד שאליו נראה היה שהעלילה מתקדמת. הקורא, הבוחר בפרשנות מבוססת הגיון, יכול להניח שההמשך, שאינו מסופר, טרגי. קורא אחר, שנוטה יותר לעל-טבעי, יכול להניח, באותה מידה של שכנוע, שהטרגיות לכאורה היא רק מבוא לשיפור. כך או כך, יוסי אביליו מתעתע עד המילה האחרונה.

הספר שאל את שמו מיצירת הג'אז של סידני בשט, Petite Fleur. המוזיקה זכתה לאינספור ביצועים ולכמה גרסאות מילוליות, והסופר ציין בראיון כי גרסת ה-Hot Sardines היא בין המועדפות עליו. אולי הטקסט המעודן בגרסה זו מרמז על הנושא העיקרי של הסיפור ועל היעד שלו – אהבה.

"פרח קטן" הוא ספר מורכב ופשוט כאחד, הנוגע, למרות מוזרותו, ביומיום של כולנו. כפי שנכתב, בצדק, על הכריכה, "גם במשפחה ממוצעת, ששאיפותיה ובעיותיה ממוצעות, המתגוררת בבנין דירות ממוצע בעיר ממוצעת – האימה, אי-השפיות, הדרמה וחגיגת הספרות יכולות לחכות לנו ממש מעבר לפינה".

מומלץ לקריאה ולקריאה חוזרת.

Pequeña Flor – Iosi Havilio

תשע נשמות

2019 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

שתי חברות / מרטין רכטמן

989343

עלילת "שתי חברות" נפתחת עם פלורנסיה בת השמונה-עשרה, שמיד כשקיבלה רשיון נהיגה נסעה לכפר, מרחק חמש שעות מבואנוס איירס, כדי לחפש את חברתה אָסוּל, שעזבה את העיר שלוש שנים קודם לכן. היא לא מצאה אותה, אך כשהחיפוש הובא לידיעתה של אסול, קמה זו ונסעה לבואנוס איירס. מכאן ואילך מתרחשים עוד ועוד אירועים, שאינם מובילים זה לזה. נערה תיאנס, ותתיידד – או שלא – עם האנס; נהג אוטובוס יותקף באלימות בסצנה תלושה; אשה תשקע בדכאון, וכשתתאושש תהפוך למארחת אובססיבית; קטטה אלימה בין אוהדי שתי קבוצות תהפוך למלחמה זוטא, וכיוצא באלה. נסיון למצוא הגיון מקשר בין ההתרחשויות הרבות, נדון לכשלון. הדמויות שבספר אינן מניעות את הארועים, הן נסחפות.

מודה, ולאו דווקא בבושה: לא הבנתי את הספר הזה. קראתי דברים שכתבו קוראים אחרים, קראתי את הטקסט שעל הכריכה ואת דבריו של המו"ל, וזויות הראיה השונות והפרשנויות לא סייעו לי לראות מעבר לבלגן הספרותי.

בהיבט הספרותי, אם כך, לא הערכתי את הספר. ההיבט הקולנועי שבו, לעומת זאת, מרשים. גם מבלי לקרוא על הסופר, ניכר בספר שהכותב הוא איש קולנוע, ער מאוד לפרטים חזותיים. כבר בעמוד הראשון , כשפלורנסיה ודייגו מסתובבים בכפר, רכטמן כותב, "אשה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק", והפרט השונה הזה הופך רחוב כפרי סתמי לרחוב אחר לחלוטין. וכך לכל אורכו של הספר, פרטים קטנים ושוליים אינם חומקים מעיניו, והכללתם בטקסט יוצרת תמונות מדויקות ויחודיות.

בשורה התחתונה: לא בשבילי

Dos Amigas – Martin Rejtman

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

גוף ראשון שני / סילביה מולוי

984776

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום / ריקרדו סטרפאסה

%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%90-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%9d

באחרית-דבר המצורפת לספר, מתוארים שורשיו הספרותיים של הסופר הארגנטינאי ריקדרו סטרפאסה, היוצרים שהשפיעו על יצירתו והסגנון המאפיין אותם. הספרות שלו, כך נכתב, משמרת את השמחה הספרותית, את ההגזמה הפרודית ואת אי-הנחת הרוטטת של קודמיו. שלושת המרכיבים האלה אכן מאפיינים את "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום".

הספר נפתח בפגישה בין גבריאלה היפה לבסואלדו, סופר שכתב ספר אחד שלא פורסם. השניים נפגשו במסיבה, ובאשמת האלכוהול הסכימה גבריאלה למסור את מספר הטלפון שלה, ואף נעתרה להצעה להפגש למחרת. מאזן הכוחות בין השניים נוטה לחלוטין לטובתה של גבריאלה. בסואלדו מסונוור ממנה, מתקשה להאמין למזלו הטוב, וגבריאלה, המנסה להפיק את המיטב מן הפגישה הלא רצויה, נסחפת בדמיונה, ומספרת סיפור בדוי על בן-זוגה לכאורה, צעיר סיני, שאביו נרצח בסין משום שהיה פעיל בצבא הלאומי שביקש לשנות את שמה של מדינתו לפרגוואי. המתיחה הלא מזיקה הזו הופכת לסאגה אפלה, כשבסואלדו מאמין לכל מילה, מבקש להצטרף לתנועת השחרור הסינית, ומחפש דרכים להרשים את גבריאלה ולהתעלות מעל הישגיו של בן הזוג המומצא. למרות טפשותו, ולמרות הדרך שבה בחר, רוב הזמן ריחמתי עליו.

משפט בדף הראשון מרמז על ביקורת פוליטית-חברתית: בארץ שולטת ממשלה שכבר לא יודעת מה לעשות כדי להגביר את אושרו של העם. וכיוון שהיא לא יודעת מה לעשות – לא עולה בדעתה דבר – מדי פעם היא מכריזה על השבוע כולו כשבוע חופש. בהמשך נמצא פה ושם הבלחות שכאלה, אך הספר אינו פוליטי. הוא עוסק בכוחן של האשליה ושל הבדיה, ובהתאהבות שואבת שמובילה את הלוקה בה אל מחוזות שלא היו אופיניים לו טרם ההתאהבות.

"הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" הוא ספר ממוקד עלילה, קיצוני אך משכנע, ומספק גירוי למחשבה לצד שעשוע. נהניתי לקרוא אותו.

En Chino que Leia el Diario en la Fila del Patibulo – Ricardo Strafacce

תשע נשמות

2016 (2014)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

הרולטיסט / מירצ'ה קרטרסקו

%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%a1%d7%98

"הרולטיסט" מסופר מפיו של סופר מזדקן, על סף מותו. מדובר בסופר מצליח, נערץ על רבים, אך לא על עצמו. הוא אהב את ספרו הראשון, וכשלא הצליח לכתוב ספרים נוספים מסוגו, וויתר על המאמץ, והחל להתאים את יצירתו להעדפות הקהל. הרולטיסט, מכר של הסופר מילדות, הידרדר לפשע ולעוני, והחל להתעשר לאחר שזכה בהימורים ברולטה רוסית.

לכאורה מדובר בשתי דמויות נפרדות, שהקשר ביניהן מתבטא רק בנוכחותו של הסופר במאורות הימורים בכמה מן הארועים בהם סיכן הרולטיסט את חייו. למעשה, סיפורו של הרולטיסט משליך על זה של הסופר בדרך ההנגדה. הסופר הגיע ליעודו בגיל צעיר, ומשם רק דשדש. הרולטיסט הגיע לשפל באותו שלב, ומשם מצא את יעודו. המצליחן הרים ידים, המפסידן הימר והרוויח. הסופר, שאמור להיות מרוצה מהצלחתו, אדיש לנוכח פני המוות, הרולטיסט, השם נפשו בכפו, חרד מאפשרות מותו.

לצד שתי הדמויות הללו מתואר בסיפור צד שלישי, אולי שולי יותר, אבל הכרחי, ושלא כהנגדה העלילתית, הוא דווקא משותף לסופר ולמהמר. מדובר בקהל, גם קהל הקוראים, שלמעשה מכתיב את יצירתו של הסופר, וגם קהל הצופים ברולטיסט. בעוד הרולטיסט מעלה את ההימור מכדור אחד בתוף האקדח לחמישה כדורים, הקהל הצופה בו הולך וגדל.

אפילו הגברת העדינה ביותר באולם לא הסיטה את עיניה, שבנצנוצן הסגול אפשר היה לקרוא את התשוקה הסוטה לראות את מה שרק מעטות זכו לשמוע: הגולגולת המתפצפצת כקליפת ביצה והחומר הלא ברור הנוזלי של המוח ניתז על שולי שמלותיהן.

"הרולטיסט" – יצירה תמציתית ובלתי שגרתית – הוא החלק הראשון מחמישה של הנובלה "נוסטלגיה". לא ברור לי למה לא תורגמה הנובלה במלואה.

לסיפור מצורפות שתי תוספות, המתיחסות לשני הפנים של הספר, הרולטה והספרות: "רולטה רוסית" מאת ג'ורג' סירדז בתרגומו של יהונתן דיין – זהו הסיפור שטבע את המונח שבשמו, ו"מצב התרבות", ראיון עם הסופר דמיאן טברובסקי בתרגומה של סוניה ברשילון.

 

Ruletistul – Mircea Cărtărescu

תשע נשמות

2016 (1989)

תרגום מרומנית: אנמרי בארטפלד