שפילפוגל, שפילפוגל / מתן חרמוני

shpilfogel_master

הרבה מלאכים מסתובבים אצלנו במחלקה לספרות, מלאך החוכמה, מלאך הטיפשות, מלאך הקנאה, היצר הרע, שגם הוא מעין מלאך, ומלאך הצדקנות ומלאך ההתחסדות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" מתאר את כל המלאכים הללו, למעט מלאך החוכמה שאינו משתלב בספר שכולו ביקורת. המחלקה לספרות, שמייצגת מן הסתם את האקדמיה כולה, מוּנעת מיצרים, מתשוקות, משנאות ומהתחשבנויות. וחקר הספרות, מה יהא עליו?

ד"ר יהושע רדלר, איש המחלקה, מתעורר בוקר אחד כד"ר יהודית רדלר. השינוי מתקבל על ידו / על ידה ועל ידי המחלקה כולה כטבעי. לכאורה לא השתנה דבר, למעט השינוי הפיזי, אבל היחס האקדמי מקבל תפנית לרעה. הספר, שיהושע היה על סף הוצאתו לאור, נדחה כעת כשהכותבת היא יהודית. "מי זאת יהודית רדלר?", שואל מנהל המחלקה, פרופ' ססובר, כשהוא מבקש תירוץ לדחות את הפרסום. היחס השונה לנשים בא לידי ביטוי גם ביחסן של הבריות אל מאמר מחמיא שכתבה רדלר על ספרו של ססובר: "אז זה מה שנהוג לחשוב: כשגבר משבח גבר זה פשוט כי יש גבר אחד שעשה משהו ראוי לשבח. כשאשה באה לשבח גבר זה כי היא צריכה להשיג ממנו משהו". התגובות המעליבות למאמר אינן מאחרות לבוא, וכנהוג בימינו הן בוטות ומכוערות. כשחבר ותיק, שחייב לססובר טובה, מצוטט על גב הספר מרעיף מחמאות, איש אינו מרים גבה.

שיקולים זרים אינם מתבטאים רק באפליה על רקע מין. ספרה של יהודית רדלר, שעוסק במשנתו של אהרן יהודה לייב הורוביץ, כולל קטע המתאר מנהג של יהדות המזרח. הקטע הבודד הזה מקדם את סיכויי הפרסום של הספר, בעידודו של חבר המחלקה הנושא שם מזרחי. גם לקשרי משפחה, לטוב ולרע, ולאהבות ולשנאות ישנות, יש משקל בכל החלטה הקשורה לפרסום, או לקידום, או לקביעות, או לאיוש משרה נחשקת. חנופה משחקת תפקיד חשוב במיוחד במבנה המעמדי הנוקשה של האקדמיה, ושפילפוגל, שעל שמו נקרא הספר, יודע זאת טוב מכולם. הקביעות שזכה בה נזקפת כולה לזכות חנופתו המתמשכת לססובר. הסטודנטים אינם נכללים בעלילה, למעט הערת אגב אחת, הממקמת את הדוקטורנטים בתחתיתה של ההיררכיה: בעוד שסטודנט רגיל לתואר ראשון הוא בחזקת לקוח, אורח, מי שסגל המחלקה נועד לרצות אותו, לחזר אחריו, להקנות לו חוכמה וידע ולהנעים את זמנו, תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים.

הספר שופע תיאורים מיניים, אך דווקא לקשרים מסוג זה אין כמעט כל משמעות במערך היחסים במחלקה. כולם שוכבים עם כולם בכל הרכב גיל ומגדר, ולמען האמת לא הצלחתי להבין מה ביקש הסופר להשיג או להביע באמצעות ההיבט הזה של העלילה.

מתן חרמוני נמנה עם סגל המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות של האוניברסיטה הפתוחה, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון. מן הסתם הספר מתאר הווי המוכר לו, וצר לי על עמיתיו שיחפשו את עצמם בספרו. בעלילה הבדויה שילב חרמוני עובדות אמיתיות רבות מתחום הספרות, כולל מתחומי עיסוקו שלו. כך, לדוגמא, ספרה של יהודית נקרא "כל הנכלים זורמים לאמריקה – מסכת חייו של המשכיל אהרן יהודה לייב הורוביץ (איל"ה)", ושמו מהדהד את עבודת הדוקטורט של חרמוני, "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה". כמה מהערות השוליים, שהוא מרבה בהן, כמו מדובר במסמך דוקומנטרי, מפנות אל מקורות אמיתיים (כולל הפניה אחת אל עצמו).

שמו של הספר נושא משמעויות שונות. פירושו "ציפור שיר", ובהשאלה הוא מתייחס בזלזול אל איבר מינו של האיש. החזרה הכפולה על שמו מרמזת גם היא לאקט מיני, לאופן בו בת זוגו פונה אליו. שפילפוגל הוא גם שמו של הפסיכולוג ב"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות, והספר מכיל רמזים ספרותיים רבים מסוג זה.

מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח. יחד עם זאת, היתה לי הרגשה סתמית למדי במהלך קריאתו. אולי האשם בכל ה"קישוטים" המופרכים שמטביעים את האמירות שהוא מנסה, מן הסתם, להביע. הפריעה לי גם הזחיחות המסוימת, שמסתתרת חלקית מתחת לטון המצטנע של המספר. למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מן הספר, משום שלא הערכתי את "היברו פבלישינג קומפני", אבל ייאמר לזכותו שהוא טוב מקודמו.

כתר

2019

מודעות פרסומת

האיש שהשחית את העיירה / מארק טוויין

man_master2

הַדְלִיבֶּרְג היא העיירה הישרה ביותר בכל סביבותיה. כדי לשמר את שמה הטוב מתחנכים ילדיה מקטנותם על ברכי ערכיה, והוריהם מסלקים מדרכם כל פיתוי שיסיט אותם מדרך הישר. אל העיירה הזו נקלע גבר זר ויוצא פגוע, מבלי שאיש מן התושבים יהיה מודע לכך. הזר, שניחן באישיות נקמנית, סבור שהדרך הטובה ביותר להשיב לעיירה כגמולה היא פגיעה במוניטין המושלם שלה. הוא רוקח מזימה שתכליתה לחשוף את היצרים הרעים שתחת הכסות המהוגנת. הפיתוי האולטימטיבי שהוא מציב בפני התושבים הוא שק של כסף, שכצפוי מעורר חמדנות אנוכית, ומצית חשדות בין ידידים.

לא אשחית את הסקירה בקלקלנים. אציין רק שאם כי כותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על הזר, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה. אל השק נלווה מכתב, המסביר כי הכסף הוא תמורה על הושטת עזרה מצד אחד התושבים, מבלי לנקוב בשמו, והעיירה כולה מייחסת את המעשה הטוב דווקא לאיש השנוא היחיד במקום. איש אינו "חושד" באחד התושבים המכובדים לכאורה שהוא אשר סייע לזר. כשאחד מפיתולי העלילה גורם לבריות להסתובב כשחיוך מרוצה על פניהן, שוטה העיירה סבור שהסיבות לאושר הפתאומי הן שכן ששבר רגל או מותה של חותנת. סיבות שמקורן באחווה אנושית אינן עולות בדעתו כלל. העיירה השכילה לשמור על תדמיתה המצוחצחת כשנמנעה במודע מפיתויים. ברגע שהוצב בפניה פיתוי, נחשף אופייה האמיתי. האנשים, חרדים מצד אחד לתדמיתם בעיני שכניהם, ולהוטים מצד שני להיטיב את מצבם, ירמו אחרים, ולא פחות מזה ירמו את עצמם, כדי לתרץ את שחיתותם. עוד מעניין לציין שמי שעומדים למבחן, וכושלים, הם תשעה-עשר מכובדי המקום. התושבים האחרים, שלא התמזל מזלם, או שלא איתרע מזלם, לנסות לזכות בשק הכסף, עטים בששון על האפשרות לשים ללעג את מכובדיהם. אליבא דטוויין, איש אינו חף מליקויים, בהנתן ההזדמנות.

את הסאטירה המשעשעת והצינית של טוויין תרגם בחן רב יותם בנשלום, והיא נקראת בשטף ובחיוך תוך שהיא מעוררת הרהורים על אופיו של האדם, ובאופן טבעי מעלה את השאלה מה היה הקורא עושה לו עמד באותו המבחן.

מומלץ, כמובן.

הטקסט המלא באנגלית

The Man That Corrupted Hadleyburg – Mark Twain

לוקוס

2016 (1900)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר

שלושה ארונות קבורה לבנים

לורנסו קנטונה מתגורר עם אביו השתקן, ומנהל חיים שגרתיים, רובם בתוך הבית פנימה. מדי פעם הוא הולך לאוניברסיטה לשמוע הרצאה, ואינו יוצר קשר עם המרצים או עם הסטודנטים. בכלל, קשר אנושי קשה לו: בפרק הפותח את הספר, אביו חורג משגרת יומם, ומסרב ללכת לקנות לחם. לורנסו כמעט מתמוטט כשהוא נדרש לצאת אל הרחוב כדי למלא את המשימה הפשוטה הזו. יחודו היחיד של לורנסו, המספר את הספר בגוף ראשון, הוא בדמיונו הפיסי לפדרו אקירה, מנהיג האופוזיציה האמיץ במיראנדה, הנתונה תחת שלטון דיקטטורי רצחני. התנקשות בחייו של אקירה משנה את מסלול חייו של לורנסו. חברו מימי בית הספר, המשמש כיועצו של אקירה, משתף אותו בקנוניה פוליטית: הוא, ושותפיו למזימה, מודיעים לאומה שאקירה נפצע קשה, למרות שלמעשה נרצח, ולורנסו נעטף בתחבושות, מחובר למכשירים רפואיים, ומוצג כמנהיג ששרד.

תחילה לא נהניתי מהספר. חשבתי שהסופר משתמש ברעיון שכבר נלעס ביצירות אחרות – איש שולי נדחק בטעות אל תפקיד בכיר – רעיון שמשמש לצרכי סאטירה חברתית: "רביזור", לדוגמא, "להיות שם", "הקריירה של ניקודם דיזמה", ועוד. נראה לי לא סביר לצפות שהקורא יאמין במטמורפוזה בלתי הגיונית בעליל, לפיה אדם חרדתי, חסר כישורים חברתיים, מתפקד להפליא בחברת קושרי הקשר, ואפילו ניצב על במה לפני קהל ונושא דברים בבטחון. המשכתי לקרוא למרות ההסתיגויות בעיקר בשל הסגנון המשעשע של המספר, ולא התחרטתי. מעט אחרי מחצית הספר המפנה בעלילה הפתיע אותי, ובערך באותו שלב גם הבנתי שהספר – למרות נושאיו הכבדים – אינו לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, והנחתי לעצמי פשוט ליהנות מן הציניות של המספר.

העלילה מתרחשת, כאמור, בדיקטטורה, כנראה דרום-אמריקאית. במדינה שולט הנשיא טומאס דל פיטו, שבכוח הטרור שמפעילות פלוגות המוות שלו צובר לעצמו כוח ונכסים. שקרים, שחיתות ואלימות הם דבר יום ביומו, ובכל "אשמה" המחתרת הסטליניסטית, זו שהנשיא הצליח להכחיד לכאורה לפני שנים רבות, אך עדיין משמשת כמקור כל רע, על פי צרכיו. מרבית אוכלוסי מיראנדה הם עניים ומנושלים, בעוד שכבה דקה של מקורבים לשלטון נהנית מעושר מנקר עיניים. כך נשמעת מהדורת חדשות שגרתית במיראנדה:

סגן הנשיא קנה חגורת בטן מפחיתת משקל. שלושים ואחד איכרים מאזור הנפט מתו, כנראה בהתאבדות טקסית קולקטיבית, כל אחד מהם מכדור רובה בעורף. בהתקף חמלה הציע המנהיג העליון לקנות במחיר טוב את האדמות של האלמנות והיתומים. בנו של הנשיא מדד נעליים באלפיים דולר בניו יורק, כחלק מההכנות לנישואיו עם דוגמנית איטלקית. ספורטאי יליד מיראנדה התבלט אמש במקום ה-71 באליפות העולם לאופנוענים, ורב-החסד כבר הודיע שיתן לו עיטור, ירצה או לא ירצה.

מול השלטון המסואב, המזכיר את שלטונו של רפאל טרוחיו, כפי שתואר ב"חגיגת התיש" של יוסה, ניצבת מפלגת הצהובים בראשותו של אקירה. ההתנקשות במנהיג האופוזיציה מתרחשת חודשים ספורים לפני הבחירות, ותומכיו להוטים לרכב על גל האהדה לאישיותו בנסיון בלתי מציאותי לכבוש את השלטון. מכאן מתגלגל הסיפור, שהוא שילוב של מתח עם ביקורת פוליטית, עם סיפור על חברות ועל בגידה ועם סיפור אהבה, כולם מתוארים בתערובת של ציניות-חמלה-יאוש-הומור-גרדומים.

"שלושה ארונות קבורה לבנים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא קצבי, קריא מאוד, נושא אמירה ביקורתית, ובשורה התחתונה מספק חווית קריאה מהנה.

Tres Ataúdes Blancos – Antonio Ungar

מודן וחרגול

2016 (2010)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

ספר משפחתי / אפרים קישון

36200051764b

"ספר משפחתי" ראה אור לראשונה ב-1980, ויצא כעת במהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים במלאות עשור לפטירתו של קישון. הספר מאגד עשרות קטעי סאטירה קצרים שנכתבו במשך שנים, הסובבים ברובם סביב חיי המשפחה של הסופר. אבל יש בשם הקובץ כדי להטעות, שכן המכלול כולו אינו מתמקד רק בתוך הבית פנימה, אלא יוצר מיקרו קוסמוס מדויק של החיים בארץ. ואולי "החיים בארץ" היא הגדרה מצמצמת, ויעידו אינספור התרגומים של ספריו לעשרות לשונות.

יש מעין "סיכון" בחזרה לספרים שאהבתי לפני עשרות שנים. יכול להיות שהזמן שיווה לספרים של פעם מעטה נוסטלגי מתוק, ובהחלט יכול להיות שמה שהלהיב אותי אז לא מלהיב אותי היום. עם קישון, כך הסתבר לי השבוע, הסיכון הזה לא קיים. קראתי וצחקתי ונהניתי, ואפילו קטעים שזכרתי כמעט בעל-פה לא נשחקו עם השנים (את הקובץ הזה לא קראתי בעבר, אבל נכללים בו כמה קטעים שאני מכירה מספרים אחרים). לכאורה, פרטי הטריוויה בספר היו רלוונטים לזמנם, ונראים ארכאים כיום – מכונת כתיבה, חיים בלי טלפון צמוד, ערוץ בודד בטלויזיה, תקליטים – אבל הפרטים האלה הם רק הרקע. כשרונו היחודי של קישון הוא בתפיסת האדם בתוך הסיטואציה, ובהיבט הזה הספרים שלו לגמרי עדכניים. מעניין למצוא בספר קטעים על תופעות שנראות לנו חדשות, ומסתבר שכבר היו דברים מעולם. לדוגמא, מרבים לדבר ולהתלונן על האלימות ועל התרופפות המשמעת בבתי הספר, כאילו רק אתמול היו הדברים שונים. ב"ספר משפחתי" מוצאים שבדיוק על אותה תופעה התלוננו ב-1980, אולי עוד קודם. קצת מעמיד בפרופורציה את הגישה של "בזמננו זה היה לגמרי אחרת". סגנון הכתיבה של קישון מבודח, אבל התוכן רציני. אפשר לקרוא את הספר בחיוך, ואפשר לצלול פנימה אל הפרטים, ולגלות את כל מה שמעצבן בחיי היומיום. השילוב של השניים הוא שהופך את קישון לאל-זמני.

בעיני קישון הוא גאון, ההשפעה שלו על השפה העברית ועל התרבות המקומית מרשימה ביותר, בפרט אם לוקחים בחשבון שלמד עברית רק אחרי גיל עשרים וחמש. כשרונותיו לא התמצו בכתיבה ספרותית ועתונאית בלבד, הוא היה גם יוצר סרטים מחונן, ודי אם נזכיר את המועמדות לאוסקר והזכיה בגלובוס הזהב של "השוטר אזולאי" המרגש ו"סלאח שבתי". "תעלת בלאומילך" מצחיק אותי עד דמעות גם בצפיה חמישית.

אני, למותר לציין, ממליצה על הספר.

לטעימה מן המבחר

ידיעות ספרים

2014

12 כסאות / איליה אילף ויבגני פטרוב

0702054

בערך בשליש הספר התחלתי להרגיש שהספר קצת מתפספס לי בגלל חוסר רקע על המקום ועל התקופה, ותחושה זו ליוותה אותו עד סיומו.

מצורף לספר מבוא מאיר עיניים מאת מרק אמוסין שמתאר את הכותבים ואת גיבוריהם, ובעיקר את הרקע שעליו נכתב הספר הסאטירי הזה. כמו כן המתרגמת הוסיפה הערות שוליים חשובות. ובכל זאת, הספר שמאוד מצחיק את הרוסים, גרם לי רק לחייך, כי בשבילי הוא סיפור חביב על מעשי נוכלות עם תוספת קלה של היסטוריה רוסית, ואילו בשביל מי שחי את הדברים מדובר בחוויה חיה ותוססת.

כדי להבהיר: תארו לעצמכם ספר ישראלי שמתורגם לרוסית, ונכלל בו הדיאלוג הבא:
How many?
Seven
What seven? 

וכאן מוסיף המתרגם הרוסי הערה שמספרת על הגשש החיוור, שבאחד ממערכוניו נכללה השאלה הזו. אני לא רואה את הקורא הרוסי מתגלגל מצחוק. הקורא הישראלי, לעומתו, ממש שומע את שייקה ופולי וגברי, משלים אוטומטית את הדיאלוג – "מה כמה" – וצוחק.

או נניח שמישהו בספר מציג איזו המצאה, ומישהו עונה לו שההמצאה שלו בטח תאיר את כל רמת-גן. כל הערות השוליים שבעולם לא ישתוו לעולם האסוציאציות של מי שחי כאן וקלט את הלגלוג שבתשובה.

12 כסאות הוא כזה: עמוס הומור מקומי ואזכורים לארועים ולדמויות שאינם אומרים לי דבר, ולכן בעבור הקורא הלא בקיא הוא סוג של פיספוס.

אבל מעבר לכך – תענוג חביב ביותר.

Двенадцать стульев – Илья Ильф, Евгений Петров

הוצאת כרמל

2007

תרגום מרוסית: דינה מרקון