רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

קרן אקסודוס / נתן שחם

0770000122816

יואל אפרתי היה פוליטיקאי ישראלי אפור. אמנם שירת כשר בממשלת אשכול ובממשלת האחדות, אך לא הותיר חותם משמעותי. טניה, קרובת משפחה רחוקה, אשה אמידה העובדת כתחקירנית מטעמי ענין ולא מטעמי פרנסה, מגויסת על ידי הסופר מ' כנען, כותב ביוגרפיות ידוע, לעבוד לצדו לצורך כתיבת הביוגרפיה של אפרתי. למה זכה דווקא הפוליטיקאי הנשכח למפעל הנצחה? איל הון אוסטרלי, אסיר תודה לאפרתי על טובה שעשה לו אי-אז בגרמניה אחרי המלחמה, החליט להנציח את זכרו בדרך זו. לרשות כנען עומד תקציב נדיב, אך במהרה מתברר כי היד שהעניקה את התקציב היא גם זו שמבקשת להתערב בתכנים.

טניה וכנען לא ימצאו סודות כמוסים שיאירו את האיש האפור באור חדש: פה מכתב כואב מחייל שלו במלחמת העצמאות, שם מכתב אישי שכתב למי שהיתה הידועה בציבור שלו בעשור האחרון לחייו. אבל החיטוט בקורותיו של אפרתי הוא רק הציר שסביבו רוקם נתן שחם סיפורים רבים המשתלבים זה בזה לכלל רקמת חיים רוגשת של המדינה ושל כמה מאזרחיה. הספר עוסק בפוליטיקה, באהבה, באמנות, בזיקנה, בחברות. הוא מתרחש בארץ, אך שולח ענפים גם לתפוצות. במרכזו שתי הדמויות היציבות של טניה ושל כנען, אנשים בגיל העמידה, המביטים בעצמם בפכחון שבא עם השנים, ועדיין מחפשים את הפינה המאושרת. לצדם חברותיה של טניה, האחת חדה השניה שטחית, בתו החורגת של כנען, ציירת חופשיה ברוחה אך מיוסרת, בנו של חברו של אפרתי, גבר בן ארבעים שעדיין מחפש את עצמו כנער מתבגר, חברי קיבוצו של אפרתי, בתו שנדדה ללונדון, ילדיה של טניה שהתפזרו בעולם, אמה של טניה, שלא סלחה לאפרתי על שאביו לא סייע לבעלה לעלות עמה לארץ, וכפה עליהם ניתוק רב שנים, אביה הקומוניסט של טניה שכבר הלך לעולמו, ואחרים. את כולם משרטט שחם בעדינות ובמיומנות.

מכיוון שציר הסיפור הוא כתיבת ביוגרפיה, מתקיים בין כנען וטניה דיון מתמיד בשאלה כיצד כותבים יצירה מסוג זה. אמנם אין זה הנושא המרכזי בספר, אם כי הוא מתעכב בפרוטרוט על שלבי העבודה, אבל מרתק לעקוב אחרי התחבטויותיהם של השניים, אחרי נסיונות הניסוח של הפרק הפותח, ואחרי הדיון בשאלת הכסות הספרותית שצריכה ביוגרפיה ללבוש.

נתן שחם, כותב מיומן ומדויק, מצליח להפוך עיסוק באיש אפור לסיפור רב גוונים. הספר שזור אמירות חכמות בנושאים שונים, ומומלץ לקריאה סבלנית.

כנרת זמורה ביתן

2006

 

פעמון בקיונג'ו / נתן שחם

פעמון בקיונגו

"פעמון בקיונג'ו" מתרחש ב-1969. ג'וזף סניידר, עתונאי יהודי-אמריקאי ידוע, עולה על מטוס בדרכו מאתונה לניו-יורק. לרוע מזלו, כפי שיסתבר בדיעבד, הוא משודרג למחלקה הראשונה. המטוס נחטף על ידי אנשי ארגון "שמים פתוחים", שיזוהו מאוחר יותר כאנשי פת"ח. במשך מספר ימים המטוס נע ונד בין שדות תעופה, שבהם מתאפשר לחוטפים לתדלק בלבד, אך לא להאריך את שהותם מעבר לזה, עד שמדינה קטנה באמריקה הדרומית מתירה למטוס לנחות. מרבית הנוסעים משוחררים, למעט תשעה: הקברניט ושמונה שיושבי המחלקה הראשונה, שזוהו על ידי החוטפים כיהודים, אחד מהם – איש עסקים גרמני, חייל ורמאכט לשעבר – בטעות. ג'וזף סניידר נמנה בני הערובה, הנכלאים במבצר עזוב על אי נידח באוקינוס. האנשים, בחברתם הוא עתיד להעביר מאה ושבעה ימים, הם, כאמור, הקברניט והגרמני, ואיתם רב אמריקאי אורתודוכסי, ניצול שואה חולה סרטן סופני, ניצול שואה נוסף שבחר לחזור לגור בגרמניה, היסטוריון בעל שם, רופא, ושחקן קולנוע שאינו יהודי, ומן הסתם נבחר להימנות עם הקבוצה בשל פרסומו.

עשרים ושש שנים אחרי אותה פרשה יושב סניידר לכתוב את זכרונותיו. אחד מעמיתיו לשבי כתב ספר זכרונות מיד אחרי השחרור, לאקרנים עלה סרט אודות החטיפה, ובו הוצגו החטופים כגיבורים, שכן בשלב מסוים מרדו וניסו להחלץ תוך השתלטות על חוטפיהם, אחדים מן הניצולים הרבו להתראיין. סניידר, שבמהלך תקופת השבי כתב יומן, בחר לשמור על שתיקה. במהלך השנים שחלפו נצר בלבו סודות שלא רצה לחלוק עם איש, וכפי שהוא כותב "רק עתה, אחרי עשרים ושש שנים, מצאתי בי את מנוחת- הנפש המאפשרת לי לדון בארועי הימים ההם ברוח הנכונה". מות אשתו היווה זרז לכתיבה, כך גם מפגש שאורגן בינו לבין אחד החוטפים, שהפך לבכיר בארגונים הפלשתינאים.

זה אינו ספר מתח על חטיפה ועל התקוממות, למרות שאצל הקורא – גם אם הוא יודע מראש בקווים כללים על גורל החטופים – נוצרת סקרנות לגבי השתלשלות הענינים. זה אינו ספר פוליטי על יחסי יהודים-ערבים, למרות שהנושא נוכח בו. הספר הוא מארג מרשים של שאלות מצפוניות, של התבוננות חדה ודקדקנית בנפשות המשתתפים, של השרדות נפשית, של התחבטות בנושאי מוסר ואמונה. מתוך תיאור הדינמיקה שבין אנשים, שמצאו עצמם חולקים בעל כורחם מרחב וגורל, נתן שחם מאפשר מגוון של התנהלויות ושל אמונות, איש איש עם מטענו ועם איתנותו הנפשית. הוא מיטיב לתאר בדקות ובעדינות, באמצעות המבט הכן המתבונן פנימה של סניידר, את שעובר על אדם במצבי קיצון. לרגשותיהם המתחלפים של השבויים, הנתונים כל העת תחת אימת המוות, וחווים טלטלות ביחסיהם עם שוביהם, ניתן בספר ביטוי רב עוצמה, אך עיקר כוחו ברעיונותיו, במה שהרגשות האלה מחוללים בנפשם.

שמו של הספר ניתן לו על שם פעמון עתיק ב- Gyeongju שבדרום-קוריאה, Bell of King Seongdeok. הפעמון מכונה גם Emile Bell, בשל האגדה אודות יציקתו. על פי האגדה, כדי להפיק מן הפעמון צליל מושלם, הושלך תינוק אל המתכת בשלבי התכתה. התינוק צעק Emile, הנשמע כמו אמא'לה, וזהו אכן פירושו בשפת Silla, וזעקתו הצלולה מהדהדת כשמכים בפעמון. יש גרסאות אחרות להסבר שמו של הפעמון, אך זו הגרסה הנפוצה, ונתן שחם בחר בה כפתיח לספר.

הספר המרשים הזה חמק איכשהו מן התודעה. למעט שני מאמרים, שנכתבו סמוך לצאתו לאור לפני למעלה מעשור, לא מצאתי כל התיחסות. אם הסקירה שלי אינה משכנעת, אני ממליצה על קריאת מאמריהם של אריאנה מלמד ושל מולי פלג, שמביעים ברהיטות רבה את מה שחשתי כלפי הספר.

"פעמון בקיונג'ו" הוא ספר חכם, מעורר מחשבות רבות, ומאוד מומלץ.

ידיעות ספרים

2005

פעמון בקיונגו - תמונה

סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי / נתן שחם

sipur_kisuy1

"סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי" נכתב על ידי נתן שחם במטרה להציב יד זכרון לאמו. הסופר ואחיו, הסופר דוד שחם, ידעו מעט מאוד אודות חיי הוריהם – הסופר אליעזר שטיינמן ורעיתו ורדה – טרם לידתם, וגם המעט שסופר לא היה עקבי, והסתיר יותר משחשף.

כשנחשפה הגרסה האחרת על ילדותה ונעוריה הבנתי שאמא ואני נפגשנו על הגשר הצר של הזיקה שבין אם לבן, ומעולם לא הזמינה אותי להתוודע אל מי שהיתה כאשר עדיין לא היתה אמי.

כמוטו לספר (אחד משלושה) בחר נתן שחם להתייחס לנטיה לחטט בעבר ולהתרפק עליו:

לא אחת הוזהרנו מן המבט לאחור. אשת לוט היתה לנציב מלח ואורפיאוס יצא מן השאול בגפו. אף על פי כן, אנו מתרפקים על העבר בהנחה מוטעית שאפשר להקיש ממנו על העתיד.

לטעמי, יותר משהמוטו הזה מייצג את הספר, מייצגת אותו אמירתו של ביאליק בהתייחס לביוגרפיות, אמירה המצוטטת בספר:

"ובכלל אין בדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות".

אמירה זו תופסת יפה את כוחו של הספר שלפנינו. ספר ביוגרפי, או אוטוביוגרפי, המכיל אנקדוטות מחייו של גיבורו, ומסופר כדרך שמסופרות אנקדוטות שכאלה במסיבת רעים ("פרוטוקולית ופספורטית" בלשונו של ביאליק), משקלו בדרך-כלל משקל נוצה. על מנת שלספר ביוגרפי יהיה משקל של ממש, עליו להיות בעל ערך מוסף, מה שביאליק מכנה "ביוגרפיה של הרוח והתפתחותו". לספרו של נתן שחם יש ערך מוסף שכזה.

אליעזר שטיינמן ורוזה לבית בריסמן נפגשו באודסה. הוא כבר היה אז עמוד תווך בספרות העברית, היא הכשירה עצמה להיות זמרת אופרה. לאחר שנישאו, נאלצו להמלט לפולין בשל המשטר הסובייטי.

"אחרי שהוציאו להורג אדם בגלל קילו סוכר החלטתי שהמהפכה הזאת היא רצחנית ולא תשנה דבר", אמר לי פעם, וכשתמהתי: "בגלל אדם אחד?" הוא ענה לי בשאלה: "כמה צריך?"

בורשה הקדישה רוזה – שמאוחר יותר שינתה את שמה לשושנה ואחר-כך לורדה – את זמנה ללימוד העברית, שבעלה היה מנושאי הדגל שלה, ונרשמה ללימודי גננות שהתאימו לה מאוד בשל נטייתה לילדים. נסיון להשיג סרטיפיקט לארץ לא צלח, משום שארץ-ישראל – כך נאמר להם – היתה זקוקה לרועי צאן ולא לאנשי רוח. כשהחלו השניים לשקול הגירה לארצות-הברית, התערב ביאליק, שהציע לשטיינמן להיות עורכו של כתב עת ספרותי בארץ. למוסדות הציוניים היה קשה לסרב למשורר הידוע, והזוג, שכבר היה מטופל בילד וציפה לילד השני, עלה ארצה.

אצל כותב שטחי יותר ומיומן פחות מנתן שחם, פרשת התערבותו של ביאליק בסוגית הסרטיפיקט היתה נותרת בגדר אנקדוטה להשתבח בה. אצל נתן שחם הפרשיה הזו מתוארת כפרק ממערכת היחסים שבין אביו לביאליק, שבין השאר מובילה לתובנה שריב עקרוני לחוד וכבוד הדדי לחוד: דרכיהם של השניים נפרדו בשל חילוקי דעות עקרוניים, אך ביאליק המשיך להיות מעורב בחיי המשפחה, ובין שני הסופרים שררו יחסי רעות קרובים.

הנה עוד סיפור, שיכול היה להשאר בגדר מעשיה להתגדר בה, אבל אצל נתן שחם הוא מהווה אמצעי להמחשת אבהותו של אביו. בניגוד לאמו, שהיטיבה לתקשר עם ילדים, כמו גם עם מבוגרים, לאביו האבהות היומיומית לא באה בקלות. מי שמילא אצל הילדים כמה מתפקידי האב היה המשורר אברהם שלונסקי. בין שאר הפרטים ששחם בוחר לספר בהקשר זה, הוא מספר על הולדתו של הספר (המקסים) "עלילות מיקי מהו". אביו ושלונסקי נסעו יחדיו בשליחות לחו"ל. מהאב לא קיבלו מכתבים, ומי שכתב לילדים שנותרו בארץ היה שלונסקי, ובמכתביו אלה למעשה יצר בהמשכים את מה שיהיה אחר-כך הספר.

הספר מתאר יפה את הסביבה הספרותית של אותה תקופה, אבל לבו הוא הנסיון לפצח את דמותה של האם. הילדים הכירו אשה דאגנית, חששנית, שהיתה גם אשת חיל, עובדת שעות ארוכות מחוץ לבית ומתחזקת דירה ומשפחה. דבר לא היה ידוע על ילדותה, למעט הפרטים המעטים שבחרה לספר, וגם אלה לא היו עקביים. פעם סיפרה שאביה היה בעל טחנת קמח עשיר, ופעם שהיה רק מנהל חשבונות בטחנה. רק שנים אחרי מותה, כשאחת מאחיניותיה עלתה לארץ, נחשפה ילדותה האמיתית. לא היו שם סודות אפלים, רק ילדות קשה, וילדה נחושה שפילסה את דרכה. כמה תהיות שעלו במהלך השנים מצאו את פתרונן, ותהיות אחרות צצו במקומן.

מוטיב חוזר בספר, וכמובן בחיי המשפחה, הוא המאמץ של הבנים לא לצער את אמם. הרבה תרגילי הטעיה ננקטו כדי למנוע ממנה דאגה ועוגמת נפש, ששיאם ההמנעות מלספר לה על גירושיו של דוד, שאת אשתו אהבה מאוד. כל הנוגעים בדבר שיתפו פעולה – הבנים דוד ונתן, האשה שממנה דוד נפרד ושתי בנותיהם, האשה שאיתה חי ושני ילדיהם. יש, בעיני, משהו מבייש בהתיחסות הזו, שמקורה אמנם טהור, אך יש בה משום זלזול ביכולת של האם להכיל את מצוקות החיים. זו, כמובן, הערה בלתי ספרותית בעליל, אבל מכיוון שהסופר חוזר שוב ושוב אל הפן הזה ביחסיו עם אמו – ולמעשה בו הוא פותח וגם סוגר את הספר – לא יכולתי להמנע מלהתייחס אליו.

בשורה התחתונה: ספר שנכתב באהבה כיד זכרון לאשה אחת, ומכיל עולם שלם. מומלץ. 

 

כנרת זמורה ביתן

2015