שבע אימהות / יוכי ברנדס

sheva_eimaot_master

כותרת משנה: הנשים הגדולות של התנ"ך

יוכי ברנדס מציגה ב"שבע אמהות" את הבחירה שלה במי שראויות להחשב אמהות האומה. אמנם כמה מן הבחירות נראות תמוהות על פניהן – כמו בתו של לוט שהשקתה את אביה לשוכרה ושכבה אתו – אך הסופרת מנמקת אותן באלגנטיות, וגם מי שלא ישתכנע ייהנה עד מאוד מהרצאת הדברים, מן הידע העמוק, ומן ההתלהבות והאהבה בה נכתבו. במבוא לספר מסתמכת הסופרת על דברי האר"י, לפיהם "לעתיד לבוא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו", ומציעה בספר את הפירוש הפרטי שלה, הנובע משורש נשמתה.

בפרק התודות מוזכרים שישה מורים, שכל אחד מהם השפיע על אופיו של הספר, ונראה לי שמה שהנחילו לסופרת, על פי דבריה, מסכם יפה את מרכיביו העיקריים: מציאת גוונים חדשים בכל פירוש, התיחסות לתרבות היהודית מתוך אמת פנימית, מתן תשומת לב מיוחדת למלים הקטנות בטקסט התנ"כי, חיפוש משמעות ולא רק הבנה, הרגשת התנ"ך בכל החושים, וחשיפת הרעיונות שמאחורי המבנים הטקסטואלים.

הקריאה של יוכי ברנדס בתנ"ך, וליתר דיוק בסיפורים שבחרה לספר, היא קריאה נשית מובהקת. בתוך הספרות הפטריארכלית של התנ"ך ושל חז"ל, היא מבקשת להשמיע את הקול הנשי המושתק. היא מריעה לנשים שהצליחו ליטול יוזמה ולהטביע חותם, ומציגה את הלקח המשמעותי בסיפוריהן, הרלוונטי מאוד גם לימינו.

הראשונה בתור היא בתו של לוט, שלאחר ששכבה עם אביה ללא ידיעתו הרתה וילדה את מואב. בזכותה קבלנו את רות ואת דוד, ולכן היא נמנית עם שבע האמהות. הרעיון המרכזי בפרק המוקדש לה הוא הרֶשע הנובע מחברה שמקדשת את האחידות ושונאת את השונה ואת הזר. לו הייתי צריכה לבחור את הפרק המרשים ביותר בספר, כנראה הייתי בוחרת בזה. הוא מתפקע מרעיונות, מקשר בין אברהם ללוט לפילגש בגבעה, דן באסונה של סדום, מפרק למרכיביו את סיפור הכנסת האורחים של לוט, מציג את בתו של לוט כנוקמת הגדולה של התנ"ך (אביה, כזכור, הציע להפקיר אותה ואת אחותה בידי אנשי סדום, שרצו לאנוס את אורחיו), מהלל את חג האהבה, ועוד ועוד.

הפרק הבא מוקדש לתמר, כלתו של יהודה, שהתחזתה לזונה כדי לפתותו. על פי תפיסתה של הסופרת, תמר מייצגת את הצד המואר של הפאם פאטאל התנ"כית – מולה מוצגת אשת פוטיפר כהיפוכה הגמור –  וסיפורה מחדד את התפיסה שהתירה לנשים לחרוג מן הכללים שהושתו עליהן רק למען המטרה המקודשת של לידת ילדים. בועז, בן זוגה של רות, הוא צאצא של יוזמה זו של תמר (מעניין לציין כי שושלתו של דוד נפתחת בתמר הכנענית וברות המואביה).

מרים הנביאה מיוצגת בתורה במספר מצומצם של פסוקים. למרות גדולתה, שהתגלתה כבר בילדותה כשהשגיחה על אחיה התינוק, והציעה לבת פרעה את אמו כמינקת, המקרא והמדרש דחקו אותה אל הגטו הנשי. הסופרת מדגימה את התופעה הזו בעיקר באמצעות דמותה של מרים, וגם באמצעות היחס אל דמותה של דבורה אשת לפידות, שהמדרש מפרש את התוספת לשמה כמצביעה על עיסוק בתפירה. לאורך זמן ניצחה המסורת המפארת את שמה, ו"אשת לפידות" הפך למחמאה.

בת פרעה, שהעזה להעניק חיים לתינוק יהודי, למרות מצוותו המפורשת של אביה, מייצגת את הבנות המורדות. למרות שמצוות כיבוד הורים היא מצווה ללא סייגים, רומז סיפורה של הנסיכה על חובת הצלת חיים הגוברת עליה. סיפור זה נקשר לסיפורה של מיכל, שהצילה את דוד מידו של שאול, ולסיפורן של רחל ושל לאה שנטשו את אביהן שלא מילא את חובותיו ההוריות. המדרשים מהללים את בת פרעה, ואף מעניקים לה את השם בתיה, בתו של אלוהים. אפשר לראות בה חסידת אומות עולם. לולא מרים ובתיה לא היה משה נותר בחיים, וגורלו של העם היה משתנה.

רות המואביה, סבתא-רבתא של דוד, מייצגת בספר את כולו של שיתוף הפעולה הנשי. לאחר שנותרה אלמנה, ודבקה בנעמי חמותה, תכננו שתי הנשים כיצד להניע את בועז לשאת את רות. בעולם פטריארכלי, שבו אשה נמסרת על ידי אביה לבעלה, ללא כל זכות בחירה, אלמנה עניה וזרה היתה אמורה להשאר במצבה כל ימיה. נעמי ורות לא השלימו עם צו הגורל, נטלו את היוזמה לידיהן, וקבעו את מסלול חייהן בעצמן. סיפור על טהרת הנשים יוצא דופן במכלול היצירה התנ"כית, והסופרת מסבירה יפה את אופן היווצרותו, את הסיבות לכתיבתו, וכיצד שרד בשלמותו (בניגוד, לדוגמא, לסיפורה של מרים שהתכווץ לשברי סיפורים מינימליסטיים).

מיכל, בת שאול ואשת דוד, היא דמות טרגית. הן אביה והן בעלה ראו בה כלי לניגוח הדדי או למימוש שאיפות, והיא נמסרה מיד ליד על פי צרכי השעה. מיכל, שהצילה את דוד, והמרתה בכך את פי אביה, לא זכתה שתושב לה האהבה שחשה כלפי בעלה. יתרה מזו, המדרש מייחס לה תכונות גבריות, ולדעת הסופרת הוא נועד להזהיר את הנשים לבל תחרוגנה ממקומן ותנסינה לשחק במגרש של הגברים.

האחרונה בספר היא אסתר. תחילה היא מצטיירת כברבי, יפה ושותקת, אך כשהיא תופסת את גודל האסון העומד להתרחש, היא רוקמת מזימה מתוחכמת, שמפילה בפח הן את אחשוורוש והן את המן – את האחד באמצעות רגש הקנאה ואת השני באמצעות רגש הכבוד – ומאשה קנויה היא הופכת לשליטה. למרות זאת המגילה מסתיימת בסיום גברי מובהק, המוחק את שמה לגמרי, ומניח את השלטון בידיהם של המלך ושל מרדכי.

כל מה שנאמר עד כה מציג על קצה המזלג את השפע שמצוי בספר. יוכי ברנדס מציעה קריאה רעננה, מתעמקת בכל פסיק, מפגינה ידע עמוק במקורות, ואינה מהססת להתפלמס עם חז"ל כשפרשנותה שונה משלהם. מלבד רענון ההיכרות שלי עם סיפורי התנ"ך, למדתי רבות על הדרך בה פורשו במהלך השנים, על תפקידם של המדרשים ועל המניעים שמאחוריהם. סגנונה של ברנדס קליל לכאורה, יחסיה עם גיבוריה כמעט פמיליאריים, והתוצאה מלהיבה מאוד.

"שבע אימהות" העלה בזכרוני את "אהובות ושנואות" מאת עליזה שנהר, שנתן אף הוא קול ומרחב לנשים התנ"כיות.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2010

מודעות פרסומת

גן ההרדופים / רוזה ונטרלה

994306

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

השמיעיני את קולך ונסו הצללים / בתיה דביר

dvir

כותרת משנה: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה

"השמיעיני את קולך ונסו הצללים" (ציטוט חלקי משיר השירים ב' יד-יז) הוא אסופה של דמויות נשיות בתקופת השואה. הספר מחולק לשערים, העוסקים כל אחד בפן אחר של התקופה: "זרות בביתן – הנשים היהודיות ברייך המורחב", "נשים במאבק על החיים בגטאות מזרח אירופה", "נשים בשלב הפתרון הסופי לשאלה היהודית", "נשים במאבק המזוין נגד הנאצים", "כאם חשה להציל… נסיונות הצלה", "אחרי ככלות הכל – כעוף החול".

המבוא לאסופה, מאת דליה עופר ולינור ג. וייצמן, מציג את הרציונל למחקר נפרד של חוויותיהן של הנשים. המדיניות הנאצית לא הבחינה בין נשים לגברים בבואה לגזור את גורל היהודים למוות, אבל לפחות ארבעה גורמים מבטאים את השוני בין גברים לנשים בתקופת השואה. הראשון בהם הוא חלוקת התפקידים בין המגדרים בתרבות שלפני המלחמה, ומחקר "הבית היהודי בגרמניה הנאצית" התייחס לכך בהרחבה. השני נובע מן ההנחה של הציבור היהודי, בעיקר בימים הראשונים למלחמה, לפיה הנאצים יפגעו בעיקר בגברים. השלישי מתייחס לאופי הפגיעות שהטילו הנאצים על הגברים ועל הנשים, והרביעי – הפחות משכנע בעיני – מתייחס לתגובות השונות של הגברים ושל הנשים. החוקרות עוסקות גם בטיעונים השוללים מחקר מגדרי של השואה, וטוענות כי ככזה הוא מעשיר את המחקר המקיף ומעמיק אותו. עמנואל רינגלבלום, הרוח החיה מאחורי "עונג שבת", פרויקט התיעוד של גטו ורשה, יזם כבר בגטו מחקר נפרד על נשים, וכתב: "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאשה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים".

האסופה מספרת על כמאה נשים. רובן של הנשים יהודיות, מיעוטן חסידות אומות עולם, כמו אירנה סנדלר. כמה מן הנשים ידועות מאוד, ביניהן אתי הילסום שזכורה בזכות יומנה, הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, לוחמת אי"ל בגטו ורשה צביה לובטקין-צוקרמן, סטפה וילצ'ינסקה שותפתו של יאנוש קורצ'אק ,הפרטיזנית חייקה גרוסמן, הסופרות אידה פינק ואלונה פרנקל, ועוד. קולן של כמה מן הנשים מובא באמצעות דברים שכתבו בזמן השואה או אחריה, סיפורן של אחרות מסופר על ידי אנשים שהכירו אותן (כמו סיפורה של לאה גרינשטיין-קפלן, כפי שסיפר אותו בנה שלום אילתי בספרו "לחצות את הנהר"). בתחילה היה הספר אמור להציג את גבורת הנשים באמצעות דמויותיהן של אלה שנטלו נשק לידיהן או השתתפו בהתנגדות פעילה. בהמשך הוחלט להרחיב את היריעה ולהציג גם את הגבורה היומיומית, את ההיאחזות בחיים, את השמירה על צלם אנוש, את הדאגה לזולת, את המאמצים להציל את הילדים.

הרחבת היריעה פוגמת, לדעתי, בערכו המחקרי של הספר. לפני סיפורה של כל אחת מן הנשים מוצג הרקע ההיסטורי במדינה בה חיתה, והסיפורים עצמם מלווים במספר רב של הערות שוליים הכרחיות. כתוצאה מכך, וגם כתוצאה מן העיצוב המסורבל על שפע הפונטים וגווני הדפוס, ומן ההכרח להצטמצם כדי לכלול דמויות רבות, קשה להתרשם בשלמות מכל סיפור, והאלמנט המחקרי שהוצג בפתח הספר אובד בין הפרטים. כדאי היה לפצל את האסופה, אולי להקדיש ספר לכל שער, להעמיק בסיפורים האישיים, ולהרחיב מן הפרט אל הכלל.

ועדיין, גם כפי שהיא, האסופה נותנת שם וקול לנשים שעמדו בגבורה בתלאות השואה, ומהווה מבוא לקריאה מרחיבה ומעמיקה, ולכן היא מבורכת.

יד ושם ומורשת

2018

אנטוניה שלי / וילה קאתר

11038

ג'ים ברדן, המספר על אנטוניה, נולד וגדל בחווה בוירג'יניה בשלהי המאה התשע-עשרה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם משני הוריו, ועבר לחוות הורי אביו בנברסקה. כעבור כשלוש שנים החליט הסב שדי לו בחיי איכר, והמשפחה עברה לעיר המחוז בלק הוק. וילה קאתר, שכתבה את הספר ב-1918, העניקה לג'ים את המסלול הביוגרפי שלה עצמה, מוירג'יניה לנברסקה ומן הכפר אל העיר. יצירתה של קאתר מגוונת, אך היא מוכרת בעיקר בזכות ספריה המתארים את חיי חלוצי ההתישבות במישורים הגדולים בארצות-הברית. "אנטוניה שלי" נמנה עם ספרים אלה.

אנטוניה היא בת למשפחת שימרדה, מהגרים מצ'כיה. הוריה שאפו למצוא התחלה חדשה וחיים טובים בארצות הברית, אך נפלו קורבן לנוכל שהונה אותם, ומצאו עצמם בחווה מוזנחת, סובלים מקור מקפיא ומתנאי מגורים ירודים. כמו במרבית סיפורי ההגירה, מכל מדינה לכל מדינה ובכל תקופה, ההסתגלות לשינוי אינה קלה, והגעגועים למוכר אינם מרפים. אחת הדמויות בספר מספרת כך על סבתה: "סבתי הולכת ונחלשת, וזכרונה בוגד בה. שוכחת היא את הארץ הזאת וחושבת שעדיין היא בביתה בנורבגיה. מבקשת היא וחוזרת ומבקשת את אמא שתביא אותה אל שפת הים ואל שוק הדגים. משתוקקת היא לדגים כל הימים". כתוצאה מקשיי ההסתגלות יש הנקלעים למשבר ומתקשים להחלץ. גם את משפחתה של אנטוניה פקד אסון, ובעקבותיו נאלצה לוותר על חלומותיה ולהשתתף בעול פרנסת משפחתה. נערות רבות במצבה של אנטוניה נהרו אל בלק הוק, שם עבדו בשירותן של משפחות מקומיות, ובעלות היוזמה שביניהן אף פתחו עסק עצמאי.

חלקו הראשון של הספר מתאר את ג'ים ואת אנטוניה בילדותם. נפשותיהם נקשרו זו בזו למרות הפרש הגילים – אנטוניה מבוגרת מג'ים בכשלוש שנים. חלקו זה של הספר מרחיב בתיאור חיי הפרך של החלוצים, הנאבקים באדמה קשה ובמזג אויר עוין. עבור משפחת שימרדה, שלא הורגלה בעבודה מסוג זה, ואי ידיעת השפה עוד הוסיפה על קשייהם, המאבק היה קשה במיוחד. על רקע זה מלבלבת הידידות בין הילדים, ומתבלטת אישיותה טובת המזג של אנטוניה.

המשכו של הספר מתרחש בעיירה, ויוצא מתחום הפרט של השניים אל הדור של נערות הכפר, ששינוי מהותי נגזר על אורחות חייהן: אותן הנערות גדלו בתקופת ההתישבות הראשונה, שהיתה קשה ומרה, והן עצמן זכו ללמוד מעט מזער […] אותן נערות מבוגרות שעזרו לחרוש את הקרקע הבתולה, למדו כה הרבה מן החיים, מן הדלות, מאמהותיהן ומסבתותיהן; כולן, בדומה לאנטוניה, מאחר שבגיל רך באו מארץ ישנה לארץ חדשה, הקדימו להתפתח וראייתן נתחדדה […] מבחינה גופנית היוו כמעט גזע בפני עצמו, והעבודה מחוץ לבית יצקה בהן און, אשר לאחר שהתגברו על ביישנותן הראשונה עם בואן העירה, מצא את ביטויו בהתנהגות טובה ובתנועה חופשית, שציינו אותן לטובה בין נשי בלק-הוק. הנערות נאלצו להתמודד לא רק עם עבודתן הקשה ועם חיי שירות, אלא גם עם יחס חשדני ומפלה מצד תושבי העיירה, ועם היותן לכאורה טרף קל לגברים המקומיים, שביקשו להשתעשע איתן, אך לעולם לא לשאתן.

דרכיהם של שני הידידים, הקשורים זה לזה בעבותות של חיבה ושל דאגה הדדית, נפרדות, כשג'ים עוזב את העיירה לטובת לימודים גבוהים. למעט פגישה קצרה אחת, תעבורנה עשרים שנה עד שייפגשו שוב, למרות שג'ים יחשוש שמא הפגישה המאוחרת תפגע בזכרונותיו, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, "במשך עשרים שנים מלאות וגדושות נפטר אדם מאשליות מרובות, ולא רציתי לאבד את הראשונות. יש זכרונות שהם מציאות, וטובים הם מכל דבר שעוד עשוי להתארע לך בזמן מן הזמנים". אנטוניה המבוגרת, כך הוא מגלה, עדיין היה בה אותו משהו המלהיב את הדמיון, עדיין מסוגלת היתה להביא לידי כך שתכלא לרגע את נשימתך בגלל מבט או תנועה, אשר חשפו את המשמעות הצפונה במעשים היום-יומיים […] כל תכונות נפשה החזקה התגלו בגופה, שלא ידע לאות בשרתו את הרגשות הנדיבים.

"אנטוניה שלי" הוא סיפור רגיש על דמויות קשות יום, שבנחישות וברוח טובה פילסו לעצמן נתיב בחיים, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקמה של הארץ. סיפורה של השפה הוא ממאפייני ההסתגלות וההשתרשות. בעוד אי ידיעת אנגלית היתה בעוכרי דור המהגרים, ואנטוניה היתה להוטה ללמוד אותה מהר ככל האפשר, עם הדור השני היא משוחחת בשפת אמה, וילדיה גדלים עם זהות אמריקאית ועם שורשים צ'כים גם יחד. משעה שמצאה את מקומה, שני עולמותיה חיים בה בהרמוניה. במידה רבה הספר נושא מסרים פמיניסטיים, בלתי לוחמניים אך מוצקים. שוב ושוב מצוין כי אנטוניה עבדה בחווה כגבר. טיני חברתה התעשרה בזכות עצמה, בזכות יוזמותיה וחוסר המורא שלה. לנה, שהיתה נערת כפר לבושת סחבות, הפכה לתופרת ולמעצבת אופנה, וקשירת חייה בחייו של גבר אינה עולה על דעתה: "כחברים, בסדר גמור הם הגברים, אבל אך התחתנת איתם, הם נהפכים לאבות זקנים רגזנים, אפילו הפוחזים שבהם. הם מתחילים לשנן לך מה חכם ומה טפשי, ורוצים שהאשה תשב תמיד בבית. אני מעדיפה להתנהג באופן טפשי כשאני רוצה בכך, ולא להיות חייבת דין וחשבון לשום איש".

בנוסף לסיפור תקופתי ואנושי מרתק, הספר מצטיין בתיאורי טבע מרשימים, ולא בכדי, שהרי מחזור חייהם של בני האדם כרוך לבלי הפרד במחזור השנה. אסיים בקטע אחד מני רבים שאהבתי במיוחד: היה רק – האביב עצמו; הולם דופקו, אי-המנוחה הנתפסת-לא-נתפסת, תמצית חיותו בכל אשר תפנה – בשמים, בעננים האצים-רצים, בזיו-החמה החווריין ובפרצי הרוח החמימה, הגוברת ושוככת חליפות, נמהרת ושובבה ככלבלב מגודל המתרפק עליך ואַחַר ירבץ לרגליך כדי שתלטפנו. אילו הוטלתי כסוי עיניים על אותה ערבה אדמדמה, גם אז הייתי יודע אל-נכון כי עת האביב הגיעה.

ספר מומלץ בהחלט.

My Antonia – Willa Cather

עם עובד

1952 (1918)

תרגום מאנגלית: ע. ארבל

חאדולה / אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

חאדולה

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

אהובות ושנואות / עליזה שנהר

1104033

כותרת משנה: נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה

הנשים המוזכרות במקרא זוכות בדרך כלל להיות מונצחות רק בשל הקשר שלהן עם הגברים. אנו מקבלים תיאור של מה שקרה להן, אבל להן עצמן רק לעתים נדירות ניתן קול. כך גם במדרש, במשנה ובתלמוד. לדרך הסיפור הזו יש קשר אמיץ לתפיסה הרואה באשה רק עזר כנגדו של הגבר, ובהדרתה מן המרחב הציבורי, שכן "כל כבודה בת מלך פנימה". במבוא לספר מצטטת עליזה שנהר כמה מובאות מן המקורות שמעידות על הגישה הגברית של אותה תקופה (ולמרבה דאבון הלב יש המחזיקים, ואפילו מחזיקות, בעמדה דומה גם היום): "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" (בבלי, סנהדרין לט, ע"ב), "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כא, א ב), "אשה גולם היא ואיננה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בועליך עושיך" (בבלי, סנהדרין כב, ע"ב). בספר שלפנינו הכותבת מנסה לקרוא בין השורות, או לנחש, מה חשו הנשים שבסיפורים. חשבתי שהתוצאה תהיה ספר פמיניסטי מתלהם, אבל למעט אמירות בודדות שנראו לי מוגזמות, הספר – למרות היותו בעל מסר ברור, ולמרות הסימפטיה הגלויה שהוא רוחש לגיבורותיו – משכנע באוביקטיביות (ככל שניתן) המחקרית שבו. כלומר, אין צורך להיות אשה כדי להזדהות עם הדמויות המושתקות.

כל פרק מפרקי הספר מביא את סיפורה של דמות אחת, לפעמים יחודית, לפעמים מייצגת דמויות דומות. הגר השפחה המגורשת, ובמקביל לה שרה הגבירה המתוסכלת בעקרותה. לאה האשה השנואה, ויחד איתה רחל אחותה ושתי השפחות הניתנות ליעקב על ידי האחיות. דינה הנערה הנאנסת, וגם תמר שנאנסה על ידי אמנון אחיה. אבישג הבתולה הנצחית, שהיא כחפץ בבית המלך. רצפה בת איה הנאבקת בכוחותיה הדלים על כבוד בניה המומתים והמוקעים, בדומה לאנטיגונה שנאבקה על כבוד אחיה המת. בת יפתח, שאפילו שם לא ניתן לה בסיפור המקראי. פילגש בגבעה, שבשל מעמדה הנחות היה גורלה מוות אכזרי. בכל פרק מתבוננת הכותבת במערך הכללי של הדמויות בעלילה, ומסיקה מן הטקסט התנ"כי המצומצם, ממה שנאמר בו וממה שהושמט, על אורחות החיים באותן תקופות, ועל משמעות היות אשה בעולם שחוקיו נכתבו על ידי גברים.

מכיוון שהסיפור המקראי נוקט לשון צמצום, מובאות בכל פרק הרחבות ופרשנויות שניתנו לו במדרש. כאמור, עמדת המספר המקראי ועמדת המדרשים זהה. הקריאה המתקנת בסיפורים אלה הגיעה הרבה יותר מאוחר, ולדמויות שמתוארות בספר ניתן ביטוי רחב באמנות, בשירה, בפרוזה, במחזות ובמוסיקה. עליזה שנהר מתיחסת גם לקריאה המתקנת הזו, ולביטויים השונים שקיבלו בה הסיפורים מן המקורות.

נהניתי מאוד מן הספר, בעיקר מכיוון שהועשרתי ממנו. אהבתי את ההרחבות מעבר לטקסט המצומצם (כמו לדוגמא ההקבלה בין החיפוש אחר נערה שתחמם את דוד לחיפוש אחת מחליפה לושתי עבור אחשוורוש, או ההדגמה כיצד שימוש במלים מסוימות מאפיין מצבים זהים בתקופות שונות). אהבתי מאוד את הניתוח הספרותי של הטקסט המקראי, הוא היה עבורי בגדר חידוש מרתק. אהבתי את הדרך החומלת בה הכותבת מתארת את הדמויות השונות, ואת הכשרון בו היא בוראת להם אופי ותחושות. עניין אותי להיווכח לאילו כיוונים לקחו היוצרים המודרנים את סיפורי המקרא. הספר הוא המשכו של ספר קודם, "זמן אשה", שגם בו תוארו סיפוריהן של נשים במקרא, ואין ספק שארצה לקרוא גם אותו. למרות שזהו ספר עיוני, הדרך בה הוא נכתב מעניקה לו גם נופך סיפורי, ומצאתי שאני מגלה מחדש סיפורים שהכרתי היטב, כמו סיפורה של הגר, ולומדת סיפורים שמעולם לא הקדשתי להם תשומת לב, כמו סיפורה של איה בת רצפה.

על הכריכה מופיע ציורו של גוסטב דורה, בת יפתח מקבלת את פני אביה. גוסטב דורה ידוע בעיקר בזכות ציורי התנ"ך שלו, ומבחר מהם – כמו גם איורים נוספים משלו – תוכלו לראות כאן.

מומלץ

פרדס

2011

לצאת אל החיים / אניטה ברוקנר

0770000071859

"לצאת אל החיים" הוא סיפורה של רות וייס, בת להורים יוצאי דופן, בעלי אישיות מורכבת (שלא לומר חולנית), שנאבקת על דרכה בחיים. נאבקת היא בעצם מילה נמרצת מדי, לפחות בכל מה שנוגע לחלקו הראשון של הספר, כי רות לא ממש נלחמת, יותר נסחפת, ובעיקר בורחת אל הספרים. היא הופכת לפרופסור לספרות, ומקדישה את מרבית זמנה האקדמי לחקר מקומן של הנשים בספרים של באלזק, בעיקר ב"אז`ני גראנדה". בסופו של הספר היא מוצאת דרך להשלים עם עצמה.

לפני הספר הזה קראתי שניים אחרים של אניטה ברוקנר – "ידידה מאנגליה" ו"משפחה וידידים" – ולא התלהבתי. יחד עם זאת היתה לי תחושה שהספרים שלה ראויים לקריאה חוזרת (אבל כרגיל ספרים חדשים דוחקים את רגלי הישנים). בשל התחושה הזו דפדפתי בחנות ב"לצאת אל החיים", והפתיחה שלו כבשה אותי לגמרי.

ד"ר וייס, בגיל ארבעים, ידעה שהספרות הרסה את חייה. 
בדרכה המעמיקה והאקדמית זקפה זאת לחובת חינוכה המוסרי הלקוי, שהורה לה – בתיווכם של אמה ואביה החלוקים, שחברו יחד אך הפעם הזאת – כי תהגה בקורות אנה קארנינה ואמה בובארי, אבל תלך בעקבות דייויד קופרפילד ודוריט הקטנה.
אך לאמיתו של דבר החל הכל ימים רבים קודם לכן, כאשר ברגע נשכח בשחר ילדותה נרדמה, מכושפת, לקול אומנתה הלוחשת: "סינדרלה הלוך תלך אל הנשף". 
הנשף לא התקיים מעולם.

אחר-כך התברר שההבטחה, שהיתה עבורי גלומה בפתיחה, התממשה, וזהו הטוב בספריה, לטעמי.

על הכריכה האחורית של הספר נכתב המשפט הבא, שאני מאוד מסכימה אתו: "כתיבתה המעודנת, המתוחכמת וההומריסטית, מצטיינת באיפיון מבריק של דמויות ובייצוג חריף ואירוני של סטריאוטיפים. חומרים מלודרמאטיים של "רומאן למשרתות", שאין להניחו מן היד, עוברים אצלה הסבה לספרות מתוחכמת, מודעת לעצמה".

A Start in Life – Anita Brookner

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1988 (1981)

תרגום מאנגלית: אילנה דן