האישה עם הזאבה / רנה ויויאן

"האישה עם הזאבה" מכנס יחדיו שבעה-עשר סיפורים קצרים פרי עטה של רֶנֵה ויויאן, שנכתבו בראשית המאה העשרים. למרות שיצירתה נובעת מחייה האישיים ומרוח תקופתה, עולה ממנה קול צלול ואוניברסלי שכוחו יפה גם היום.

ויויאן, ילידת אנגליה, חיתה רוב שנותיה בצרפת, והתערתה בחוגים החברתיים והספרותיים של פריז. עם שכנותיה וחברותיה נמנתה, בין השאר, קולט, שאף תיארה אותה בקטע שנכלל בספר "הטהור והטמא". היא היתה לסבית מוצהרת, ובסיפורים הנכללים בקובץ זה היא עוסקת רבות ביחסים שבין גברים ונשים, תוך שהיא מעלה על נס את מעלותיהן של האחרונות. הסיפורים מתרחשים במקומות שונים ובזמנים שונים, נודדים בין פרס ומדי של ושתי לסלע שמול יפו שם כבולה אנדרומדה, בין מדבריות יבשים צרובי חמה לפיורדים הקפואים בצפון. דמויותיה לעתים מציאותיות מאוד, לעתים שאולות מן המיתולוגיות. סגנונה נע בין ישירות בלתי מצטעצעת לאלגוריה דמוית חלום, ותיאוריה יפיפיים תמיד, כדוגמת זה שבחרתי באקראי מתוך "הטוהר הפרדוקסלי": "הקטיפה האדומה של הווילאות וחיפויי הקירות מסגרו אותה בלהבות חיות והציתו את הברק העמום של עור הענבר והאזוביון שלה […] היא דמתה לגן של מלכות, לתכשיט יקר מפז, לאריג מרוקם בידי אמן סבלניות".

סיפורי הקובץ טובים כולם, והנה שלושה שאהבתי במיוחד. "האישה עם הזאבה", שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מספר על גבר המחזר אחרי אשה בלב ים, למרות שאינה נושאת חן בעיניו. "אלא מה, היא היתה האשה היחידה באניה. אז חיזרתי אחריה". למרות הדחיה הברורה שלה, במלים ובמחוות, הוא אינו מסוגל לתפוס שאינו רצוי, וסבור – אם להתבטא בנוסח ימינו – שהיא משחקת אותה קשה להשגה. כפי שמתברר עד מהרה, היא תעדיף את הזאבה שלה על פניו, גם במחיר חייה. את התעוזה שלה הגבר, העיוור ללא תקנה, מפרש כחולשה נשית. "הרדיד של ושתי" מציג את הצד השני, הסמוי, של תחילת ספור המגילה. ושתי ובנות לוויתה מאזינות לסיפור על לילית, האשה הראשונה בהיסטוריה האנושית שנענשה משום שנחשבה מרדנית. כשאחשורוש, החוגג עם אורחיו, רוצה להציג אותה לראווה, היא מסרבת להפקיר את עצמה לעיניהם, ובוחרת לצאת למדבר. "מאז המרד של לילית אני האשה הראשונה החופשיה", היא מצהירה, ומוסיפה, "יֵדעו נסיכות פס ומדַי שהן אינן עוד המשרתות של בעליהן, ושהגבר אינו עוד אדון הבית, אלא האשה בת חורין ואדונית בביתה לא פחות ממנו". ההתנגדות הזו למסור עצמה בידיהם של הגברים באופן כלשהו, בין למבט ולבין למגע, עוברת כחוט השני ברבים מסיפורי הקובץ. גיבורותיה של רנה ויויאן בוחרות בעצמאות ובאי-תלות. שאלה מעניינת – האם אפשרית ידידות בין גבר לאשה – עולה מן הסיפור "ברונטית כמו אגוז לוז". האשה בסיפור בהחלט מסוגלת לכך. הגבר, לעומת זאת, אינו מסוגל לתפוס שאשה אינה מעונינת בחיזוריו. כדי לא לתלות את האשם לכשלונו בעצמו, הוא משמיץ את כל הנשים, אבל בהפוך על הפוך השמצותיו הן בעצם שיר הלל. גם היפוכים מעין אלה שבים ומופיעים בסיפורים בניואנסים מגוונים.

את הספר פותחת הקדמה מעניינת, המציגה את הסופרת ואת יצירתה. רמה איילון העניקה לסיפורים תרגום בעברית מענגת, והקובץ כולו מומלץ.

La Dame à la Louve – Renée Vivien

אפרסמון

2020 (1904)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו

אדם יושב ברכבו, ממתין לאור ירוק. רגע לפני שהאור מתחלף, הוא מתעוור. האדם שמתנדב להסיע אותו לביתו מתעוור אף הוא. כך גם רופא העיניים שאליו פנה בבקשת עזרה, והמטופלים שהמתינו אתו לתורם, ואשתו של העיוור הראשון. בשונה מאובדן ראיה רגיל, המתבטא בחשכה, העיוורים החדשים טובלים בלבן זוהר. המגפה הלבנה מתפשטת במהירות, והשלטונות נוקטים בצעדים קיצוניים. אלה שכבר התעוורו, וגם אלה שחשודים כנשאים, נכלאים בתנאים לא תנאים במבנה ששימש בעבר כבית משוגעים. לאנשי הצבא השומרים עליהם מורים לירות על מנת להרוג את מי שינסה לצאת. מזון ניתן להם במשורה, שירותים אחרים אינם ניתנים כלל. העיוורים מופקרים לגורלם במבנה בלתי מתוחזק, שאכן הופך בתוך זמן קצר לבית משוגעים.  

אשה אחת נכנסת להסגר מרצונה. כשרופא העיניים נלקח מביתו, טוענת אשתו שגם היא עיוורת, ונלקחת אף היא. כדי לא להיות קורבן לתסכולם של העיוורים, או כדי לא להפוך למשרתת שלהם – משימה בלתי אפשרית משום שמספרם עולה בהתמדה – היא מסתירה את החריגות שלה.

סאראמאגו מגולל יום אחר יום את ההתרחשויות בהסגר, שבו מהווה הקבוצה הגרעינית שסביב הרופא ואשתו חבורה מלוכדת נפרדת. לאיש מהם הוא אינו מעניק שם, והם מזוהים באמצעות המאפיין הראשון שבו הוצגו בספר: הרופא, אשת הרופא, העיוור הראשון, אשת העיוור הראשון, הזקן בעל הרטיה השחורה, הבחורה במשקפים השחורים, הילד הפוזל. כשהמגפה תתקוף את המדינה כולה, כולל החיילים שבשער, והסגר יאבד משמעות, תוסיף הקבוצה לשמור על לכידות.

אנשים מסוגלים לעשות מעשים נוראים כשאין מי שמסתכל עליהם. "אל תחשבי שהעיוורון הפך אותנו ליותר טובים", אומר הרופא לאשתו. "הוא גם לא הפך אותנו ליותר גרועים", היא מאמינה. בעלה סקפטי יותר: "אולי, אבל אנחנו מתקדמים לקראת זה". ימים יוכיחו שצדק. אנשים גונבים מזון זה מזה, מטנפים את המקום ללא בושה, ומתבהמים בחסות האנונימיות. כל דאלים גבר גם בנסיבות בהן נדרשת חמלה: אחד העיוורים, המחזיק ברשותו אקדח, מארגן כנופיה המשתלטת על כל המזון, ודורשת תמורתו תחילה חפצי ערך ואחר-כך את הסגרת הנשים לשימושם.

את החסד והחמלה, את היכולת להתאחד ולתמוך, מעניק סאראמאגו לנשים. אשת הרופא היא, כאמור, היחידה שמסוגלת לראות, הן במובן הפיזי והן בכושרה לראות נכוחה. החמלה שהיא מרעיפה על חברותיה המעונות יוצרת כוח נשי, היופי היחיד בתוך הכיעור. אפיזודה עוצמתית מתוארת אחרי שמגיע תורן להאנס על ידי העיוורים התוקפנים, כדי לקבל את מנות האוכל המיועדות לחדר בו הן שוהות יחד עם גברים אחרים. אשת הרופא מוצאת דרך לרחוץ את גופתה של אשה שלא עמדה בסבל, ונשות החדר כולן רוחצות זו את זו, מסירות מגופן את זוהמת מגעם של הזרים. הגברים בחדרן, כותב סאראמאגו, "לא ראו, לא יכלו לראות", ותוספת ה"יכלו" מקפלת בתוכה את כל ההבדל שבינם ובין הנשים. "צדק מי שאמר שהעיוור הגרוע ביותר הוא זה שלא רוצה לראות", יאמר הרופא במועד מאוחר יותר. הכוח הנשי שומר על לכידותו גם לאחר היציאה מההסגר, כשהתנאים נעשים מעט קלים יותר. "אנחנו האשה היחידה בעולם שיש לה שתי עיניים ושש ידיים", אומרת אשת הרופא לאשתו של העיוור הראשון ולבחורה במשקפים השחורים.

הספר שופע רעיונות, לפעמים הם ברורים ומפורשים, כמו הגילוי שיד נעלמה, אולי ידו של הכומר, כיסתה את עיני דיוקנאות הקדושים בכנסיה – "הכומר הזה כנראה חולל את חילול הקודש הגדול ביותר בכל הזמנים ובכל הדתות, הצודק מכולם, והאנושי באופן הכי רדיקלי, כשבא לכאן להכריז סוף סוף שאלוהים אינו ראוי לראות". לפעמים הרעיונות מסתתרים בתוך חילופי דברים סתמיים לכאורה, ויש לקרוא בתשומת לב כדי לקלוט אותם. למעשה, הספר ראוי ליותר מקריאה אחת כדי להתרשם ממנו, לא רק מיכולתו של סאראמאגו לספר סיפור, אלא בעיקר מכשרונו לארוג לתוכו את רעיונותיו.

הספר מעניין לקריאה בכל עת, אך יש בו משמעות נוספת בתקופה זו, כשהמלים מגפה, סגר וחיסון הן חלק מחיינו. בימי הקורונה הראשונים היו שאמרו כי אין ספק שנצא מן המגפה ענווים יותר, מתחשבים יותר. זה לא קרה לנפגעי המגפה הלבנה של סאראמאגו, זה לא קרה כאן. "הנס היחיד שאנחנו יכולים לחולל הוא שנמשיך לחיות", אומרת אשת הרופא, "לתמוך בשבריריות של החיים יום אחר יום, כאילו הם עיוורים שאינם יודעים לאן ללכת, ואולי ככה זה באמת, אולי הם באמת לא יודעים, הם מסרו את עצמם לידינו אחרי שנתנו לנו תבונה, ותראו לאן הבאנו אותם". חומר למחשבה.

במאמר מוסגר אוסיף שלמרות ש"על העיוורון" הוא כנראה הפופולרי ביותר מבין ספריו של סאראמאגו, הוא אינו ממריא לגבהים של "הבשורה על פי ישו", "דברי ימי מנזר" ו"רפסודת האבן". משום שהוא ממוקד יותר מהם, אין בו אותה מידה של מגוון סיפורי ורעיוני עשיר שמעניק לספרים האחרים תחושה של תגלית מסחררת. אין בכך משום אי המלצה על ספר זה, כי סאראמאגו מבריק גם ביצירה "חדגונית" יותר. מרים טבעון תרגמה נפלא, כרגיל, והספר קריא, מעניין ומומלץ.

Ensaio sobre a Cegueira – José Saramago

הספריה החדשה

2000 (1995)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

האשה האכילה / מרגרט אטווד

בספר "הצמחונית", אשה קוריאנית, שמנהלת חיים שגרתיים בחברת בן זוג שגרתי, הופכת יום אחד לצמחונית. ההחלטה הפתאומית, הנחשבת חריגה ומערערת על המוסכמות, אינה נובעת ממניעים אידיאולוגים או מאהבת בעלי חיים, וכשהיא נשאלת לסיבה היא ממלמלת משהו על חלום שחלמה. בסביבה בה תפקידיו של הפרט מוגדרים, והדבקות במסגרת החברתית מקודשת, הברירה היא בין הליכה כנועה בתלם להתנערות קיצונית ממנו.

כארבעים שנה קודם לכן, בקנדה הרחוקה והשונה, מריאן, הדמות שבראה מרגרט אטווד, נקרעת בשל דילמה דומה. בתקופה המתוארת בספר, נשים הוגבלו לתחומי עיסוק צרים, יועדו לנישואין בגיל צעיר וללידת ילדים, ופוטרו או התפטרו מעבודתן כשנישאו. כשבן זוגה פיטר מציע לה במפתיע להתארס, היא מסכימה, כי כך עושות כולן, אבל גופה מתקומם. היא הופכת מודעת פתאם לעובדה שהיא אוכלת בשר שהיה עד לפני זמן קצר בעל חיים, והופכת לצמחונית, למרות שאפילו בעיני עצמה ההחלטה אינה מוצאת חן משום התמהונות שבה. מכיוון שהורגלה לרַצות ולהתאים את עצמה למצופה ממנה, היא נאלצת להסתיר את "סטייתה", אבל לגוף לא די בכך. בהדרגה הוא דוחה עוד ועוד מאכלים.

"האשה הָאֲכִילָה" הוא ספרה הראשון של מרגרט אטווד, והוא כולל נושאים שהעסיקו אותה גם בספריה הבאים. מקומה של האשה בחברה הוא הנושא המרכזי בספר, והוא נדון משלל זויות. בחברה בה מריאן עובדת חברותיה הקרובות הן מי שהיא מכנה "שלוש הבתולות", שכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם "מצבה". חברה נוספת היא קלרה, אשה נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלה, שהוא מופת לבן זוג כשותף מלא, מודע לקשיים של אשתו, וסבור שהעובדה שהיא בעלת השכלה מקשה עליה, משום שבגלל אורח חייה הנוכחי הפכה לחלולה, או בלשונו, בעלה וילדיה "פלשו אל הליבה שלה". השכלה אקדמאית מדאיגה גם את בני משפחתה של מריאן, והם נרגעים רק כשהיא מתארסת, ומתברר שההשכלה לא הפכה אותה לחריגה או לרווקה זקנה. איינסלי, שותפתה של מריאן לדירה, קצה בתפיסה הזוגית, ומחליטה להשיג במרמה "תרומת זרע", בתקופה בה הריון מחוץ לנישואין נחשב מביש.  

בניגוד לספרים פמיניסטיים זועמים, אטווד, שמגדירה את הספר פרוטו-פמיניסטי משום שנכתב לפני פריחת התנועה, אינה מציגה את פיטר כצד הרע. פיטר הוא גבר מסודר, מנומס, משפטן מצליח, בעל דירה מטופחת. הוא אוהב את מריאן בדרכו המחושבת, וסבלני גם כשנראה שהיא יורדת מהפסים. פיטר שבוי במסגרות הקיימות, ומצפה ממריאן להתאים אליהן. אבל גם אם נדמה במבט מבחוץ שבין השניים שורר שוויון, אי אפשר להתעלם מן הבטחון הטבעי שלו, הנובע מזכויותיו כגבר, ומן הכניעה הסמויה שלה, הנובעת מתלותה החברתית בו. "אני מעדיפה שאתה תחליט. אני מעדיפה להשאיר לך את ההחלטות החשובות", היא אומרת לו, ומפתיעה אפילו את עצמה כשהיא מבינה שהיא באמת מתכוונת לכך.

את הניגוד המוחלט לפיטר מוצאת מריאן בדנקן, גבר מוזנח למראה שפגשה באקראי במכבסה. היא נמשכת אליו למרות מוזרותו ולמרות שקריו הגלויים, דווקא משום שהוא מתייחס אליה בצורה הפוכה. בעוד פיטר מפגין אכפתיות, ומבקש לשלב את מריאן בחייו, דנקן האנוכי והמרחף אדיש כלפיה. אולי זה מה שהיא צריכה באותו רגע, מישהו שאין לו שום תביעות ושום ציפיות ממנה.

לצד הנושא המרכזי הסופרת עוסקת בהרחבה בתרבות הצריכה. מריאן עובדת בחברת סקרים (בעבודה זהה לזו שבה עסקה אטווד בשלב מסוים בחייה), ותפקידה לערוך שאלונים שנועדו לקדם מוצרים שונים. המנגנונים השונים המופעלים כדי לפתות צרכנים פוטנציאלים לרכוש מוצרים, שאת חלקם הם כלל אינם צריכים, באים לידי ביטוי  בספר.

נושא משני נוסף, קצת פחות נוכח, הוא חקר הספרות. דנקן ושותפיו לדירה הם סטודנטים לתואר שני בספרות, ושלושתם תקועים בעבודות התזה. מרגרט אטווד, שלא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית משום שהתחילה להשתעמם, שמה בפיו של דנקן את הדברים הללו: "כבר עשו את הכל, דגו הכל, ואתה בעצמך מתבוסס לך בפסולת של תחתית החבית, אחד מאותם סטודנטים לתואר שני בשנתם התשיעית, ממזרים מסכנים, מחטט בין כתבי יד למצוא חומר חדש, או עמל בפרך על המהדורה הסופית של ההזמנות לארוחות ושל כרטיסי התיאטרון של ראסקין, או שאתה מנסה לסחוט את החצ'קון האחרון של המשמעות אצל איזה אפס ספרותי שמישהו חפר והעלה איפשהו".

"האשה האכילה", ספר ביכורים בשל ומגובש, נכתב ב-1965, וראה אור בקנדה ארבע שנים אחר כך. כשהספר פורסם שוב באנגליה כעבור כעשור, כתבה מרגרט אטווד בהקשר של נושא הליבה של הספר: "תהא זו טעות להניח שהכל השתנה […] מטרותיה של התנועה הפמיניסטית לא הושגו, ואלה שטוענים שאנו חיים בעידן הפוסט-פמיניסטי טועים מאוד, לצערי, או שפשוט נמאס להם לחשוב על כל הנושא". למרות השנים שחלפו מאז, ולמרות ההישגים שהושגו, הספר עדיין רלוונטי, וכמרבית ספריה של אטווד (אני פחות מחבבת את "המדע הבדיוני" שלה) הוא מהנה ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

The Edible Woman – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1969)

תרגום מאנגלית: שלומית הנדלסמן

ארבע מדברות ואחת שותקת / גבריאלה אביגור-רותם

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

השזלונג הויקטוריאני / מרגניטה לסקי

the_victorian_chaise_longue_master

בשנות החמישים של המאה העשרים, מלאני, אשה צעירה שחלתה בשחפת כשהיתה בהריון, מרותקת למיטתה. נמנע ממנה לשחק עם התינוק, שהוא כבר בן שבעה חודשים, נמנע ממנה קשר אינטימי עם בעלה. בפתחו של הסיפור היא מקבלת בשורה טובה: הבדיקה האחרונה הראתה שהיא בדרך להבראה, ואם גם הבדיקות הבאות תהיינה שליליות היא תוכל לשוב לחיי שגרה. כדי לזרז את התהליך, מציע הרופא למלאני לעבור לשכב בסלון בשעות שבהן הוא מוצף אור שמש. סוף-סוף נמצא שימוש לשזלונג הויקטוריאני המסורבל והמכוער שקנתה בדחף של רגע ממש לפני שרותקה למיטתה. בתחושת אקסטזה נרדמת מלאני, מודעת בלי משים לשמים ולפרחים ולמוזיקה, לליטוף האויר החמים, וגופה היה בטוח סוף-סוף באושר שיבוא.

כשהיא מתעוררת, או גולשת לסיוט, או נתקפת שיתוק שינה, היא מוצאת את עצמה על אותו שזלונג, אבל קרוב לתשעים שנה לפני זמנה, בסביבה אחרת, מוקפת אנשים בלתי מוכרים לה. מדבריהם של אותם אנשים ומהתנהגותם היא מסיקה בהדרגה ששמה כעת מילי, שהיא חולת שחפת במצב קשה, ושחוותה ארוע טראומטי. בו זמנית היא מלאני ומילי, מנסה לנווט בתוך הכפילות, להבין כיצד אירעה, ולהציל את שתיהן.

ניתן לקרוא את הספר כתיאורו של סיוט מטיל אימה, שעוצמתו נובעת הן מן הבלבול שחווה מלאני והן מהקוים המקבילים בחייהן של שתי הנשים. שתיהן, כאמור, חלו בשחפת, שתיהן חוו לידה אך נמנע מהן הקשר עם ילדיהן. אבל נראה לי שיש בו יותר מסיוט גרידא, ומה שמשותף ושונה בחייהן של מלאני ומילי בא לומר אמירה משמעותית על מצב האשה. למרות שנראה כי חירותן של הנשים התרחבה עם השנים שחלפו, מלאני ומילי מתנהלות במסגרת מגבילה, מתמרנות כדי לזכות בשליטה מסוימת על חייהן, מתוסכלות מכל מה שלא ניתן לממש. מרגניטה לסקי מתיחסת לענין זה הן במה שמשתמע מן העלילה והן באמירות מפורשות כגון אלה: ברגע של חילוקי דעות בין מלאני לבעלה, היא נכנסה לנעלי האשה הקטנה והטיפשונת שהגבר שלה יודע הכי טוב, ובכל זאת המשיכה לשדלו בקסמה הנשי-ילדותי […] היא הרימה אליו את עיניה, חתלתולה שובבה אך צייתנית; כשהיא מנסה להבין את סביבתה של מילי, היא חושבת בכעס: "לו רק הייתי אחת הנשים המשכילות האלה", וטינה ישנה התעוררה בה שוב, טינה שנקברה מזמן בחיי הנישואים.

"השזלונג הויקטוריאני" כתוב בצמצום ובאיפוק, אך ממחיש היטב את הבלבול המסויט שחווה מלאני. תומר בן אהרון תרגם יפה, והספר מוסיף להדהד גם אחרי סיום קריאתו.

The Victorian Chaise-Longue – Marghanita Laski

תשע נשמות  והכורסא

2020 (1953)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

העדויות / מרגרט אטווד

haeduyot_master

"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.

"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:

"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".

קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…

העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.

מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.

יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.

"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.

The Testaments – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

חוט של כסף / נעמי נוביק

חוט של כסף להדפסה

"קסם נעלה: קסם אשר מתרחש רק כשאת יוצרת גרסה גדולה יותר של עצמך במלים ובהבטחות, ואז נכנסת אל תוכה ואיכשהו צומחת וממלאת אותה".

חייהן של שלוש נשים משתלבים זה בזה בעלילת "חוט של כסף", וכל אחת בדרכה מבצעת את "הקסם הנעלה", חורגת ממגבלות קיומה המצומצם, ומפיחה באומץ חיים חדשים ביעוד שנכפה עליה. מרים, בת למשפחה יהודית יחידה בכפר, היא בתו של מלווה בריבית, שמשום טוב לבו אינו מסוגל לגבות את הכספים שחייבים לו, גם כשמשפחתו על סף חרפת רעב. מרים נוטלת על עצמה את תפקידו, ומגלה כשרון מסחרי שמצד אחד מאפשר למשפחתה חיי רווחה, אבל מצד שני מושך את תשומת לבו של מלך הסטאריק, הלהוט אחר זהב. אירינה, בתו של דוכס, נישאת בעל-כורחה לצאר המרושע. המעמד החדש והכפוי מעורר בה תושיה ותבונה מדינית, אותן היא מבקשת לנצל לטובת עמה. ונדה היא בתו המוכה של גבר שיכור ואלים, המשתמש בה כמטבע לכיסוי חובותיו ולסיפוק צרכיו. כשהיא נמסרת לעבודות אצל משפחתה של מרים, בתמורה למחיקת חובו של אביה, נפתחת בפניה ההזדמנות לתכנן עתיד משלה, בנפרד מתכניותיו לגביה.

נעמי נוביק רקחה פנטזיה, שנשענת על אגדות-עם, על היסטוריה יהודית ועל מיתולוגיה. נמצא כאן, בין השאר, את באבה יאגה לצד עוץ לי גוץ לי; את אורחות חייהם של היהודים במזרח-אירופה, ואת יחסיהם עם שכניהם הנוצרים; את מלחמת האור והחושך; וריאציות על היפה והחיה; אזכורים מפרשיות תנ"כיות, כמו חורבן סדום ועמורה, ועוד. העלילה מסופרת בעיקר מפיהן של שלוש הנשים, המתארות כל אחת את השתלשלותה מנקודת מבטה, והסיפורים השונים משתלבים למסכת אחת עתירת דמיון וקוהרנטית.

למרות שמדובר בסוגת הפנטזיה, הדמיון אינו המוטיב המרכזי של הספר. הנושא הראשי, בעיני, הוא זה שמתמצה בציטוט שבראשית הדברים: היכולת לצמוח מתוך מגבלות ההווה אל גרסה אישיותית משמעותית יותר. מכיוון שהדמויות הדומיננטיות נשיות, יש בספר פן פמיניסטי, מעין בשורה לנשים (למרות שאחת מן הגיבורות נוהגת כלפי בת מינה כפי שנהגו כלפיה), אבל הגברים בספר, למעט אביה של ונדה, אינם מוצגים באופן עקבי כגורם מעכב ומגביל. חלקם, כמו סבה של מרים, מספקים השראה ותמיכה מלכתחילה. אחרים עוברים אף הם תהליך של צמיחה יחד עם הנשים. גם מלך הסטאריק מטיל האימה והצאר המוטרף אינם חד-מימדיים, למרות שרוב הזמן הם מלוהקים לתפקידי הרשעים. בשולי הנושא המרכזי, הספר עוסק בחיי היהודים בקרב אוכלוסיה נוצרית, כשהם נדחקים למקצועות שנואים כמו הלוואה בריבית, ומוכנים בכל רגע למלט את נפשם ולהסתתר אם וכאשר יפרצו פרעות. בנוסף לנושאים אלה, העלילה מספקת שאלות נוקבות בכמה תחומים: כך, לדוגמא, עולה שאלת אחריותם של בני הסטאריק כולם למעשי שליטיהם, ואחת הדמויות נאלצת לבחור בין קיום התחייבות מוסרית לשמירה על שלומם של בני עמה.

הערכתי בספר בעיקר את ההעמקה בדמויות, את הדמיון והעושר התרבותי, ואת האופן בו הקולות השונים משתלבים לסיפור אחד. פחות הערכתי את קטעי ה"אקשן" הפיזי, מעין קרבות קומיקס מפורטים לעייפה. התלבטתי ביני לבין עצמי אם העובדה שכל הדוברים נשמעים ממש אותו הדבר היא חסרון או יתרון. מצד אחד, קשה לקבל שבתו של דוכס ואיכרה אנאלפביתית מדברות באותו סגנון. מצד שני, אולי יש כאן איזשהו מסר על שוויון בסיסי.

למרות הסתיגויות אלה, נהניתי לקרוא את הספר. הוא קריא מאוד, מתורגם יפה, כתוב ביצירתיות ובתשומת לב לפרטים, והשילוב של סיפור דמיוני עם דמויות אנושיות וארציות עובד יפה.

(בשולי הדברים למדתי שקרופניק הוא לא רק מרק הגריסים שאני אוהבת, אלא גם סוג של משקה חריף הנפוץ בעיקר בפולין ובליטא).

Spinning Silver – Naomi Novik

תמיר//סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

העילה של אורורה / אריך האקל

t5fv9lqbhdbv8rnd

ביוני 1933 נכנסה אורורה רודריגז לחדרה של בתה הילדגארט בת התשע-עשרה, וירתה בה למוות. למרות גילה הצעיר הגיעה הילדגארט להישגים נאים בתחום האקדמי, המפלגתי והחברתי. היא סיימה תואר ראשון במשפטים ונרשמה ללימודי רפואה, היתה פעילה במפלגה הסוציאליסטית הספרדית, ופרסמה מספר ספרים בנושאים חברתיים, ביניהם מעמד האשה וחינוך מיני. האם והבת נראו רוב הזמן צמודות זו לזו, הבת עמדה במרבית ציפיותיה של האם, והרצח היה בלתי צפוי. אריך האקל ביסס את ספרו על עדותה המפורטת של אורורה, שלאחר שרצחה את בתה הסגירה את עצמה.

באחד מספריה תיארה הילדגארט את האשה הספרדיה במלים אלה: "בריה חלשת אופי, משוועת לעזרה, הנוהגת תמיד על פי אותה תדמית שהחברה מקנה לה, הנרתעת מלהכיר במאוויה הכמוסים, שלעולם לא תזכה בפתיחות עם גברים, תמיד תשפיל עיניה, מפקירה עצמה להשלט מבחינה רוחנית – זאת האשה הספרדיה". כך בדיוק חוותה אורורה את נשיותה כל חייה, ובעיקר לאחר שקבלה לראשונה את המחזור החודשי: מעתה ראתה את עצמה באופן מוחלט כאשה, כאדם ממדרגה שניה, והיתה משוכנעת כי במהלך חייה יימנעו ממנה דברים רבים. אורורה האמינה בכוחה של ההשכלה לשפר את מצבם של בני המעמדות הנמוכים בכלל, ושל הנשים בפרט, אבל נסיונותיה להנחיל השכלה לקהל זה נכשלו, והיא תלתה את האשמה בגילה הצעיר ובמינה. את כל מה שלא הצליחה ליישם בעצמה, החליטה ליישם באמצעות בתה. היא נכנסה להריון יזום ללא נישואים, וקיוותה ללדת "עוד אורורה, מאושרת יותר, מצליחה יותר".

לבת שנולדה לה נתנה אורורה את השם הידלגארט, שמשמעו גן החוכמה, בהאמינה שלשם יש השפעה על הגורל. מיום היוולדה של הבת השקיעה את כל משאביה החומריים והרוחניים בחינוכה ובגיבוש אופייה, ויישמה בדקדקנות כל שיטת חינוך שעשויה לייצר אדם מצליח, מוסרי ובעל ערכים ההולמים את תפיסתה שלה. היא אהבה את בתה, אך גידולה וטיפוחה נראו בעיניה מפעל, יותר מקשר אם-בת פשוט. הידלגראט, תוצר ה"מפעל", התברכה בכשרונות רבים, תורת אמה הוטבעה בה עמוק, והיא הפכה פעילה פוליטית וחברתית. אמה נותרה צמודה אליה בכל אשר הלכה.

מה הביא, אם כך, לסיום האלים של חיי הבת ולמאסרה של האם? אולי השתבשה דעתה של אורורה כשגילתה את אופיו האמיתי של אביה הביולוגי של הידלגארט; אולי התקשתה להשלים עם הריחוק הטבעי שנוצר בין השתים עם התבגרותה של הבת; אולי סברה שהבת לא תוכל להתמודד עם המציאות שאיימה להאט אותה. אריך האקל מתעד את הדינמיקה ביניהן, מטבע הדברים בעיקר מנקודת מבטה של האם שנותרה בחיים כדי להעיד. הוא מוסיף ומרחיב את הסיפור מיחסי אם-בת על כל מורכבותם, לטלטלותיה של החברה הספרדית בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים, ולהשפעותיה של הפוליטיקה הפנימית על מעמדן של השכבות החלשות. סגנונו של הסופר דיווחי בעיקרו, אך אין בכך כדי לפגוע בעוצמת הרגש ובעניין שהסיפור על כל מרכיביו מעורר.

בשורה התחתונה: סיפור אישי מעורר מחשבה על רקע תקופה מאתגרת. מומלץ.

Auroras Anlass – Erich Hackl

זמורה ביתן

1992 (1987)

תרגום מגרמנית: שמשון עופר

ללטוש עיניים לשמש / ג'וליאן בארנס

8dhwn0mipanaswls

"ללטוש עיניים לשמש" מלווה את גי'ן סרג'נט, ילידת 1922, מילדותה ועד הגיעה לגיל מאה. סיפורה נפתח בתמונות ילדות, בהן תפס מקום משמעותי דודה לזלי, איש ילדותי במקצת, חובב שעשועים והימורים, שהנחיל לילדה את הדחף לשאול שאלות ללא מענה. "לינדברג לקח אתו לטיסה הבין-יבשתית חמישה כריכים, ואכל רק כריך וחצי. היכן הכריכים הנותרים?"; "מדוע החורפן דבק בחיים בעקשנות מופרזת?". כשתתבגר תשאל שאלות קשות יותר ומהותיות יותר, וכשתזדקן יהיה זה בנה שיעלה שאלות סבוכות לא פחות.

בחלקו הראשון של הספר ג'ין היא ילדה ונערה, בורה משום היותה בת בתקופה ששמרה את הבנות בתוך הבית, והגבילה את אופקיהן. טייס, שהמשפחה מתבקשת לארח בתקופת מלחמת העולם השניה, פותח לה צוהר אל עולם אחר. בזכות גילוי לבו היא מתוודעת לשאלות של פחד ושל אומץ וגבורה, ואהבתו לטייס תחלחל אל חייה עד יומה האחרון. במקביל לשיחותיה אתו, היא נפגשת עם שוטר שהתאהב בה, ומסכימה – כי כך מקובל וכך עושות כולן – להנשא לו. ג'וליאן בארנס מפליא להכנס אל עורה של נערה על סף נשיות, שאת כל השכלתה המינית רכשה מספרים מתחסדים, שרב בהם הנסתר על הנגלה.

חלקו השני של הספר נפתח בקפאון הנמשך עשרים שנה. אם היתה לג'ין אשליה שחדוות ההתאהבות תמשך גם לאחר נישואיה, באה המציאות וטפחה על פניה כבר בירח הדבש. על פניהם היו אלה נישואים שגרתיים, אבל את ג'ין הפליאה ההרגשה עד כמה קרוב אפשר לחיות לצדו של אדם בלי לחוש שום מידה של אינטימיות. בעלה גלש לתפקיד הבעל, הגבר המוביל, הדומיננטי, והיא נטלה על עצמה כמובן מאליו את התפקיד המשני. הוא ככל הנראה אהב אותה, אך תמימותה, שנשאה חן בעיניו בתקופת החיזור, נראתה לו עם הזמן כטמטום מחריד. העובדה שלא נולדו להם ילדים רבצה ביניהם, והפיצוץ היחיד במי המנוחות של נישואיהם המשעממים ארע כשבתגובה להצעתו החוזרת ונשנית שתגש לרופא ליעוץ, הציעה שיגש גם ליעוץ, אולי הפגם הוא בו. שכנה, שבעלה היה מכה אותה, אמרה בהשלמה, "אני יודעת שלפעמים קצת קשה להשתלט עליו, אך מי יכבס לו את הבגדים אם אלך ממנו?", ונראה כי זה היה ההגיון השליט. רק הריון בלתי צפוי, עשרים שנה אחרי חתונתם, הצליח לגרום שינוי מהותי בחייה של ג'ין. כשהבן התבגר, הגיע סוף סוף זמנה לפרוש כנפיים לראשונה.

בחלקו השלישי של הספר שואל גרגורי, בנה של ג'ין, שאלות על אומץ ועל פחד, על אמונה, על מוות ועל משמעות החיים. הספר, שראה אור בשנות השמונים, מפליג מספר שנים קדימה בזמן, וחוזה את המר"ת – מחשב רב תכליתי – שאוסף ידע רב, ומסוגל לענות כמעט על כל שאלה. גרגורי, שמבקש תשובות עמוקות, ולא מידע יבש, נתקל לעתים בתגובה הלקונית, זו אינה "שאלה ממשית". אמו, לעומת זאת, כבר על סף גיל מאה, עונה בנחרצות על שאלותיו – המוות סופי ומוחלט? הדת היא שטות חסרת שחר? התאבדות מותרת? – והוא תוהה מנין לה הבטחון הזה.

"ללטוש עיניים לשמש" הוא ספר רב-נושאי, שבמרכזו עומדות הנשיות בעולם משתנה ותהיות פילוסופיות מורכבות. ג'ין היא דמות אמינה מאוד, פשוטה ומורכבת, תמימה וסקרנית, וסיפור חייה משמש לסופר רקע לדיון בנושאים יומיומיים כמו יחסי גברים-נשים והורים-ילדים, ובנושאים סבוכים כמו יחסם של בני האדם אל המוות. ג'וליאן בארנס הוא סופר מעניין, בעל כשרון לספר סיפור מורכב, והספר מומלץ.

Staring at the Sun – Julian Barnes

זמורה ביתן

1993 (1986)

תרגום מאנגלית: יאיר בורלא

כך זה התחיל / איימי אפרון

1020_350

"היא מעולם לא הבינה כראוי מה פירושה של התנהגות נאותה", כך נפתח הספר, ומתמצת במלים ספורות את המוטיב המרכזי שבו.

ארבע חברות – מרי, בטסי, אייריס ולוסי – נפגשות בביתה של אחת מהן למשחק קלפים. בעד החלון הן רואות חברה אחרת, ליזי, יוצאת ממלון בחברתו של גבר, המאורס לקלרה, חברה נוספת שלהן. בטסי, המבוגרת שבהן, ודווקא זו שמפגינה זלזול מסוים במוסכמות, מפטירה את המשפט שצוטט למעלה, ומטביעה בכך חותמת על החברה הסוררת לכאורה. אבל מה שמקובל כהתנהגות נאותה מכתיב למעשה את התנהלות כל בנות החבורה, ובמידה רבה מצר את צעדיהן ומצמצם את עולמן. מרי הגיעה למפגש למרות עייפותה, כדי לא להתמודד עם התחקיר שיערכו לה הוריה לאחר ששבה מאוחר ממסיבה, ולמרות שהיא מתעבת את חברת הנשים. לוסי, שנישאה כשהיא בחודש השני להריונה, משקיעה את האנרגיה שלה בהסתרת עובדה מבישה זו מכולם, כולל מבעלה. "אני מרגישה לכודה בצורה כל-כך איומה. כל החיים אשאל את עצמי מה עוד הייתי יכולה לעשות, מה עוד הייתי אולי יודעת, מה עוד הייתי יכולה ללמוד, מה היה עשוי להועיל לי, מי הייתי הופכת להיות", כך היא אומרת, ולמרות שהיא על סף התמוטטות היא שמחה בילד שייוולד, כי כך צריך. קלרה, המודעת לחלוטין לאופיו המפוקפק של ארוסה, מצהירה שאינה רוצה כל קשר אתו, אבל נישאת לו כמתוכנן. אייריס, האפורה שבחבורה, מאמינה להבטחותיו של גבר נשוי, בשל חוסר אמון בעצמה. כולן אומרות א' ועושות ב', כי זהו "פירושה של התנהגות נאותה", ולא רק משום שאחרים קבעו את הכללים, אלא משום שהן עצמן למדו להאמין להם.

אני מניחה שאמי אפרון ביקשה להעביר בדרמה מינורית זו מסר על תחושת החנק של נשים בעולם המגביל אותן ומצמצם את האפשרויות הפתוחות בפניהן, אבל מיקום העלילה בשנות העשרים די מעקר את המסר מתוכן. יחד עם זאת, תפאורת הספר נעימה (ניכר שהסופרת תסריטאית), הדמויות מאובחנות יפה, העלילה ממוקדת, ולמרות הריחוק במקום ובזמן עדיין יש בו רלוונטיות מסוימת, בעיקר לאופן בו נורמות חברתיות עשויות לאמלל.

One Sunday Morning – Amy Ephron

מטר

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר