בדידות / ויקטור קטלה

מִילא ומטיאס, זוג נשוי, מגיעים להתגורר ולעבוד במנזר, גבוה בלב ההרים. היוזמה היא של מטיאס, שמפגין מרץ והתלהבות לאורך הדרך המפרכת. מילא, שהתלוותה אליו מכוח היותה אשתו, מיוגעת, מפוחדת, ומבלי להיות מודעת לגמרי לרגשותיה היא תוהה על בחירותיה. המנזר הקודר, המטונף והמוזנח, השרוי בתוך נוף מכוסה ערפל, עונה על כל פחדיה, והקדוש פונס, שעל שמו הוא נקרא, מייצג את תחושתה: "הקדוש הזה לא דומה לקדושים האחרים, הרהרה בלִִבה. כשהוא מסתכל עלי נדמה שמסתתר בעיניים שלו משהו מרושע". אבל מילא אינה נעצרת להביט לאחור, בין השאר משום שאת כל עברה הניחה מאחוריה כשהסכימה ללכת אחרי בעלה. בעבודת נמלים היא מקרצפת את חדרי המנזר, מסירה שכבות של לכלוך שנצברו עם השנים, והופכת אותו ראוי למגורים, לעבודה ולתפילה. מטיאס, לעומתה, כאילו הסתיים תפקידו ברגע שהביא את אשתו לשם, שוקע ברפיון ובחוסר מעש.

מילא אמנם חולקת את חייה עם מטיאס, אבל למעשה, מול מבטו הריק והאדישות הנצחית שלו, היא לגמרי לבדה. את בדידותה מפיגים הרועה גאייטה, אלמן טוב לב ורגיש, ובלדירט, ילד מחווה במורד ההר, המתלווה אל הרועה. קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס, תחת שם העט הגברי ויקטור קטלה, מתארת את חייה של מילא, ואת בדידותה  ש"נדחסה ונקרשה סביב נפשה כקרחון", כשהיא מתמודדת עם הבהמיות של ההמון, עם הלשון הרעה של שכניה הרחוקים, ובעיקר עם היותה אשה לבדה למרות ידידותו של הרועה ולמרות היותה אשה נשואה. למעשה, כבלי הנישואים, המחויבות שעל פי המוסכמות אינה ניתנת להפרה, היותה של האשה מספר שתים בתוך הזוג, אלה מחזיקים בה במקומה גם כשהיא מבינה שהקשר בינה ובין מטיאס הוא תוצאה של שגגה ושל העדר מחשבה תחילה. אם עולים בה הרהורים על שינוי, חינוכה עוצר בעדה.  "ההנאה השלמה והמיטיבה שמסב כל מה ששלך בדין, ובגלוי, כבר לא נועדה לה; ואילו תענוגות שבסתר, אושר גנוב, הם שפלות, ניאוף, חטא — ממתקים אסורים שהמצפון סולד מהם. וכמעט מוטב לא ליהנות מהם לעולם, ולא לחשוק בהם".

הנוף ומזג האויר מהווים חלק בלתי נפרד מהלכי נפשה של מילא. היא כמהה לחברה, ליופי, למרחבים, וכשההר מאפשר אותם משהו נפתח גם בנפשה. הקדרות של המנזר מקדירה את מחשבותיה. האביב והלבלוב מחיים אותה. "מדי יום, כשהתעוררה, גילתה מילא שכיית חמדה חדשה שטרם הבחינה בה; ויתרה מזו: היא גילתה ששכיות החמדה האלו משתקפות בה, וגם עליה — כמו על הפסגות — עובר שינוי גדול המשיב אותה לנעוריה". סערה עזה, מחריבת כל, היא הרקע לאסון שישבור בה משהו וגם ישחרר אותה.

גם האגדות המקומיות הופכות חלק בלתי נפרד ממנה. הרועה מיטיב לספר אותן, הילד להוט לשמוע אותן, ומילא הופכת אף היא מאזינה נלהבת, עד שהאגדות וחייה הופכים לאחד. "וכיוון שהיתה שומעת מעשייה חדשה למחרת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת — כי שטף הדיבור שניחן בו הרועה היה כמדומה נצחי ואינסופי כגלי הים — נעלמו לבסוף מעיניה חייה שלה, חייה הצרים והמצומצמים של ברייה אנושית פשוטה, והיא שקעה כל־כולה בחיי האגדה של הפסגות".

קטֵרינה אלברט אי פַּרָדיס כותבת נפלא ממש, והתרגום של ליה נירגד יפיפה. הספר ראה אור ב-1905, אבל ליחו לא נס כלל. הערכים ואורחות החיים אולי השתנו עם השנים, אך ביצריהן של הבריות לא חל שינוי. מִילא, על מעלותיה ופגמיה, היא דמות רבת עוצמה ובלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

לסיום, טעימה מן הנוף:

הירח עלה, ואט־אט היטשטש הכול ונצבע בתוגה בכחול־ירוק המתון של מי ים. על רקע הגוון הכללי הזה הזדקרו בבהירות, מבלי שיקטעו אותו, הדברים הראויים ביותר לציון: שם בקרבתה מאגרי מי הגשם, קסומים כאזמרגדי ענק; שני הברושים בכניסה לחלקות, גבוהים וסתורים מתמיד, מתחבקים בשקט במרום צמרותיהם כשני זקנים ענקיים הנפרדים לנצח; המצוק הגדול, בכחול רצוף ועז, בולט במטושטש על רקע השמים בזכות נוגה זרחני קלוש, מין בוהק ערטילאי שעלה כביכול מכולו (ואולי הילה מסתורית של האגדות הטמונות בו); הקיר הלבן של המטבח, שאותו צבע עכשיו הירח בכחול חשמלי חיוור שגונו קר ביותר, ו… ושום דבר מעבר לזה, כמעט, כי האורנים, הצוקים, המדרונות המרוחקים, הכול שקע והתמוסס בים הגדול, הדומם והשקט, שנדמה כי אין לו סוף

Solitud – Victor Katalà

אפרסמון

2022 (1905)

תרגום מקטלנית: ליה נירגד

שיינה-מינה / עשי וינשטיין

עשי וינשטיין, בתו של עשהאל, אחד האחים ביילסקי, מספרת ב"שיינה-מינה" סיפור משפחתי אוטוביוגרפי למחצה אודות אחת מנשות המשפחה, אשה תוססת ומרשימה, אשר נטלה את גורלה בידיה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה.

שיינה-מינה היתה בתו של גביר העיירה. מכיוון שסבלה מנכות – רגל אחת קצרה גרמה לה לצלוע – הוסתרה בתוך ביתה כדי לא לפגוע בסיכוייה להנשא. כמנהג אותם ימים, נישאה נישואי שידוך, מבלי ששהתה ביחידות עם המיועד לה לפני חתונתם, אם כי באורח יוצא דופן קיבלה את פניו עם הוריה בביקורו הראשון אצל משפחתה בחברת השדכן. שמעון-פנחס סלונימסקי היה תלמיד חכם, שכמצופה ממנו הקדיש את כל עתותיו ללימוד והיה סמוך על שולחן חותנו. שיינה-מינה, ישירה ובלתי מצטעצעת, הציגה בחדר היחוד, מיד אחרי החופה, את נכותה בפני בעלה, והציעה לשחרר אותו מהתחיבויותיו ומן הנישואים אם הוא מרגיש מרומה. היוזמה שנטלה והכנות שבה התבטאה הגדירו את היחסים בין בני הזוג לשארית חייהם. שמעון-פנחס בחר להשאר, ונפשם של השניים נקשרה זו בזו.

הסופרת מתארת את החיים בעיירה, בחברה יהודית בלב ציבור נוצרי. למרות שרוב הזמן שורר דו-קיום רגוע, מתחת לפני השטח מבעבעת תמיד החרדה מפני הפרעות שבוא יבואו. כמה צעירים יהודים מתארגנים להגנה עצמית, חלקם סבורים שהגיע השעה להפרד מן המקום ולהגר, אולי לאמריקה אולי לארץ-ישראל.

שני מאורעות מפרים את שלוות המשפחה, האחד משמח והשני מערער. מאי-משם שב משה, אחיה של שיינה-מינה שמעולם לא שמעה את שמו. שלושים שנה קודם לכן, בעודו ילד, נחטף לשירות צבאי, והוריו לא האמינו שיזכו לראותו שוב. בשובו הוא זר למשפחה, זר ליהדות. הוא משתלב בעבודה בבית החרושת למסמרים של אביו, ורק החברות עם אחד מבחורי העיירה ועם אחותו מעניקה לו יציבות, אם כי לא שלוות נפש. המאורע השני הוא מחלתו של האב והתערערות המצב הכלכלי של המשפחה. שיינה-מינה מתעלמת מן התפקיד המיועד לה כאשה פסיבית, מתייצבת בבית החרושת, ונוטלת על עצמה את הניהול. "גם אני חלק מהעולם הזה שעד עכשו לא הכרתי ולא שיערתי את מהות קיומו", היא אומרת ועושה.

נראה לי כי לב הסיפור הוא האמירה של רופא המשפחה שהתרשם מאישיותה של הצעירה ומן האינטלקט שלה ותגובתה שלה: "חבל, שיינה-מינה. היית יכולה לחיות חיים אחרים". אבל זה אינו סיפור ממורמר על אשה כבולה ומוגבלת. נהפוך הוא. שיינה-מינה המרשימה משכילה ליטול יוזמה כשכל סובביה נחלשים, ועתידה להפוך לגבירה בכוחות עצמה, ובו בזמן היא מאמצת באהבה וללא טרוניה את האימהות ואת כלליה של החברה שבתוכה היא חיה. מכל נושאיו ותתי-נושאיו של הספר, זהו המסר הצלול מכולם, הזכות לבחור שאינה כרוכה בהכרח בצורך לבעוט.

הספר כתוב בסגנון מעט שלום-עליכמי בלתי מופרז ונעים לקריאה. דמויותיו מלאות חיים, ודמותה של שיינה-מינה מזהירה מעל כולם. נהניתי לקרוא אותו ואני שמחה להמליץ עליו.

קישור לשיחה מעניינת עם הסופרת ועם אחרים אודות משפחתה ואודות ספריה

הוצאת ספרים קוראים

2001

האירוע / אנני ארנו

כשאנני ארנו היתה בת עשרים ושלוש היא נכנסה להריון לא מתוכנן מקשר בלתי מחייב. השנה היתה 1963, והפלות היו בלתי חוקיות. קנס ומאסר איימו על נשים שיזמו הפלה ועל מי שסייעו בעדן. כמעט ארבעה עשורים אחר כך כתבה את "האירוע", ובו תיארה את שעבר עליה מרגע הגילוי ועד ההפלה. "העובדה שאי-החוקיות של חוויית ההפלה שלי כבר חלפה מן העולם, אין פירושה כלל שצריך להשאיר את החוויה קבורה בשכבות הזמן",היא מאמינה.

חברי ועדת פרס נובל לספרות, שבחרו בה ככלת הפרס לשנת 2022, הזכירו בדבריהם את "החדות הקלינית" של כתיבתה. "האירוע" ניחן בחדות כזו. ארנו כותבת כמתבוננת בעצמה של אז ושל עכשו, מתארת כמעט ביובש את עוצמת רגשותיה, ומובילה את הקורא אל חדרה של "יוצרת המלאכים", כינוייה של המסייעת בהפלה, ואל התהליכים הגופניים שלה עצמה. בזמן הכתיבה, כמו אז ב-1963, היא דוחקת את הרגש לטובת המעשיות. "במהלך הכתיבה אני צריכה לפעמים להתנגד לליריות של הכעס או של הכאב. אני לא רוצה לעשות בטקסט הזה את מה שכמעט ולא עשיתי בחיים באותו הזמן: לצעוק ולבכות. אני רוצה רק להיצמד ככל האפשר לתחושה של ההתנהלות השקטה של הצרה".

ארנו מתקוממת נגד השתלטנות האלימה כלפי גופן של הנשים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק של אותם ימים. "לא היה אפשר לדעת אם הפלות אסורות מכיוון שזה רע או אם זה רע מכיוון שזה אסור. שפטו ביחס לחוק, לא שפטו את החוק עצמו", היא מתריסה כנגד הפורמליות היבשה שאינה מתירה שיקול דעת ואמפתיה. היא מתארת את תגובות הסביבה, את הרופאים שבחרו לשלוח נשים לבצע הפלות מסכנות חיים כדי לא לסכן את הקריירה של עצמם, את הגברים שמשעה שגילו שאשה בהריון ראו בה פרוצה ומותרת, את היחס המשפיל כלפי נשים ממעמד חברתי נמוך, את הכומר שגרם לה להרגיש כפושעת.

הספר נכתב משום שביקש להכתב, ומשום שארנו ראתה בכתיבתו שליחות. "אם איני ממצה את סיפור החוויה עד תום, אני תורמת להאפלה על מציאות של נשים, ובכך נעמדת לצדה של השליטה הגברית בעולם", היא מרגישה. ובסיום הכתיבה היא חשה כי "מחקתי את האשמה היחידה שחשתי אי-פעם ביחס לאירוע הזה: שהוא קרה לי ושלא עשיתי אתו דבר".

"האירוע" הוא אמנם ממואר הממוקד בחוויה אינטימית, אך חשיבותו חורגת מן הגבולות הפרטיים כשהוא נותן קול ומקום לחוויה שגם היום היא במידה רבה אפופת שתיקה והסתרה. כשנותנים את הדעת על ההתפתחויות האחרונות בארצות-הברית סביב חוקיות ההפלות, הספר הופך רלוונטי אף יותר.

כתוב מצוין ומומלץ.

L’événement – Annie Ernaux

רסלינג

2008 (2000)

תרגום מצרפתית: נורה בונה

שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה / ג'ולייט גריימס

ג'ולייט גריימס, אמריקאית ממוצא איטלקי מצד אמה, הכירה את סבתה כאשה זקנה, מוזרה מעט, אחרי שעברה לובוטומיה בעקבות פגיעה מוחית כשנכדתה היתה בת חמש. למרות שעות רבות שבילתה בחברתה כשהתבגרה, ולמרות נסיונות להבין מי היתה לפני שהפכה לאשה קשה, עיקשת ובוטה, היא חשה שלא הצליחה לפענח לחלוטין את אישיותה קודם לפגיעה. אבל היא הבינה שהיו סיבות טובות לכך שסבתה הפכה להיות מי שהיתה, ועל בסיס העובדות שאספה בצירוף מחקר מקיף באיטליה ובארצות-הברית, כתבה סיפור בדיוני על סטלה פורטונה, בת גילה ובת דורה של סבתה.

סטלה פורטונה נולדה בכפר איבולי שבאצבעות המגף האיטלקי. אחותה הבכורה, שנקראה באותו השם, נפטרה כפעוטה מן השפעת הספרדית שהביא אתו אביה משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אמה אסונטה נישאה לאנטוניו בהיותה בת ארבע-עשרה בלבד בשל מצוקה כלכלית אחרי מותו של אביה. אנטוניו היה בעל ואב נעדר, תחילה בשל המלחמה, ובשנים שאחר-כך בשל החלטתו להתפרנס ולמצוא חיים באמריקה. פעם בכמה שנים היה שב הביתה, מטיל את חיתתו על המשפחה, מעבר את אשתו, ומסתלק שוב. בסופו של דבר החליט לצרף אליו את אשתו ואת ארבעת ילדיהם, ואחרי שצלח את תלאות הביורוקרטיה יצאו החמישה לדרכם בספינה האחרונה שהפליגה מאיטליה לפני שמוסוליני עצר את זרם המהגרים.

זהו סיפור על אחיות, על הקשר המורכב והטעון בין סטלה לאחותה הצעירה ממנה צ'טינה, בין הבכורה הכריזמטית, העיקשת, מהירת התפיסה, השואפת לעצמאות, ובין הצעירה הרכה, הנגררת, הנכנעת למוסכמות. זהו גם סיפור על ההבדל בין הדורות, בין אסונטה, שלמרות חייה הקשים קיבלה על עצמה בהשלמה, ואפילו בחיוך ובנועם, את תפיסת עליונותו של בעלה ואת אדנותו, ובין סטלה שסירבה בעיקשות להכנע לגורלה של אשה לשמש את צרכיו של הגבר וללדת ילדים ביסורים. וזהו סיפור על הגירה ועל קשייה, על הקושי להסתגל לסביבה הזרה ועל טינתה של המדינה החדשה אל הזרים שביקשו להבלע בה. ויותר מכל, זהו סיפור על נשיות הנאבקת למצוא לעצמה מקום וקול ומשמעות בעולם פטריארכלי.

הסופרת מוליכה את העלילה בין ארועי הכמעט-מוות של סטלה, שכל אחד מהם מייצג, כפי שנרמז בבירור בשמות הפרקים, אבן דרך בחייה: כוויות (התפתחות קוגניטיבית), מעיים שפוכים (כאבים גוברים), הכאה באלה (לימודים), טביעה (הגירה), אונס (נישואים), איבוד דם (אימהות), חנק (שינוי חיים), שטף דם מוחי (דמנציה). לא ברור איזו מן התאונות האלה אכן התרחשה, אבל כמו שהמספרת כותבת, "לעתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה". כך או כך, התאונות האנקדוטיות הללו משרתות היטב את העלילה.

למרות שמדובר בספר שהוא בבירור פמיניסטי, ולמרות שאנטוניו הוא בהחלט טיפוס דוחה וגם מרבית הגברים האחרים במשפחה לוקים בתחושת עליונות "טבעית", הסופרת אינה פונה לכיוון של שנאת גברים. "כיום, כל מה שאנחנו זוכרים מאנטוניו פורטונה – בצדק או שלא בצדק – הם דברים מרושעים שהוא אמר ועשה", היא כותבת.  "אבל התמונה בשלמותה מסובכת מחלקיה, הפשוטים והמכוערים כל כך כשהם נבחנים כיחידות נפרדות". היא מספרת על חיים בלתי נסבלים במשפחה, שהילדים שהתרבו בה מדי שנה חלקו עם הוריהם במקרה הטוב חדר, ובמקרה הרע מיטה משותפת. הקירבה הכפויה חשפה אותם לעיוותים ולסטיות, לא הותירה מקום לחסד ולפרטיות, וכולם, ואנטוניו בתוכם, מיהרו להסתלק אל משק בית אחר בו יכלו לטפח תחושת ערך על חשבון נשותיהם, ולבנות משפחה חדשה, שבסופו של דבר היתה דומה לזו שעזבו. "אני לא אומרת שאנטוניו פורטונה לא היה מפלצת. אני רק מספרת מאיפה באה המפלצת הזאת", היא מסכמת. מסבירה אך לא מצדיקה.

כשהחליט אנטוניו שעל סטלה להנשא למרות התנגדותה הנחרצת, היה עליה להחליט. האם היא תניח לזה לקרות? תניח לחייה להיות תוצר של בחירות שעושים אחרים בשבילה? היא מעולם לא בחרה משהו לעצמה – וזאת היתה שגיאה. היא מעולם לא ידעה מה הדבר שהיא בעצם רוצה מהחיים, אלא רק מה אינה רוצה. מכיוון שסטלה היא סבתה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, אנחנו יודעים שנולדו לה ילדים. ומכיוון שמסופר כבר בתחילה שבעשורים האחרונים לא החליפה מילה עם אחותה, אנחנו יודעים גם שהקשר הקרוב בין השתים התפורר. כיצד הגיעו הדברים לידי כך? כדאי מאוד להתלוות אל סטלה לאורך כל חייה כדי להכיר את סיפורה.

ג'ולייט גריימס כתבה בכשרון וברגש עז אך מאופק עלילה רבת עוצמה על אשה רבת פנים, "שיכלה לשלוט בעולם בכוח הרצון שלה" גם כשנאלצה להכנע לו. צילה אלעזר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

The Seven or Eight Deaths of Stella Fortuna – Juliet Grames

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

קירקה / מדלין מילר

סיפורי המיתולוגיה היוונית, שהועלו על הכתב לפני כשלושת-אלפים שנה, ומקורותיהם, השואבים בחלקם ממיתולוגיות קדומות יותר, עתיקים אף יותר, ממשיכים לעורר את הדמיון ולהוות השראה גם היום. הכתובים ששרדו חלקיים בלבד, וגם בהם מופיעות גרסאות שונות לאותם סיפורים ולאותן דמויות, על פי הלקח שביקשו מספריהם להקנות. כותבים בני זמננו, המוצאים בהם רלוונטיות, חשים לפיכך בנוח להעניק להם גרסה משלהם, קרובה למקור אך עצמאית. כך עשו, לדוגמא, מרגרט אטווד ב"פנלופאה" ומרי רינו ב"מות יומת המלך". מדלין מילר בחרה לכתוב את סיפורה של קירקה, המכשפה המוכרת בעיקר מן האודיסאה, כמי שהפכה את אנשיו של אודיסאוס לחזירים, והפכה לאהובתו ולאם בניו.

הסופרת מספרת סיפור נוגע ללב על ילדה בלתי אהובה על הוריה, אל השמש הליוס ונימפת המים פרסה, ודחויה על ידי אחיה ואחיותיה. אחרי ילדות והתבגרות עצובות, כשנדמה היה לה שכך ייראו כל חייה – "הייתי שמחה לומר שבכל אותן שנים רק חיכיתי להיחלץ משם, אבל לאמיתו של דבר אני חוששת שפשוט נסחפתי לי הלאה והאמנתי שסְאת סבלותי היא כל מה שצפוי לי עד קץ הדורות" – נפלה קורבן לסכסוך המתמשך בין הטיטאנים, שעמם נמנה אביה, לאלי האולימפוס, הואשמה בשימוש בכישוף, ונגזרה עליה גלות לאי אֵיאֵיאָה ללא אפשרות חנינה.

באי, כשלפניה בדידות נצחית, שכן אינה בת תמותה, חקרה את כוחם של הצמחים ושל השיקויים שהיא מפיקה מהם. כישוף, כך היא מספרת, "אינו כוח אלוהי, פרי מחשבה והינף יד. יש לעמול ולטרוח למענו, לתכנן ולחקור אותו, לתור אחריו, לייבש, לקצץ ולטחון, לבשל, ללחוש דברים ולשיר". משוחררת מלעגם של בני משפחתה, גילתה בעצמה מיומנויות ובטחון. היא כבר לא היתה זו שהעבירה מאות שנים בהסתתרות כעכברה.

אמנם נאסר על קירקה לעזוב את האי, אבל לא נאסר על אחרים לשהות בו. הרמס שליח האלים הגיע מדי פעם, נושא מסר עבורה, או מבקש דבר מה עבור עצמו, וחלק איתה את יצועה. נימפות השתלבו במשק הבית. מלחים ביקשו מקלט מים סוער. יאסון ומדיאה, אוחזים בגיזת הזהב, באו לבקש את עצתה. והגיע גם אודיסאוס, נצר לשושלתו של הרמס, בדרכו הארוכה מטרויה חזרה לאיתקה.

עוד קודם גלותה השתמשה קירקה בכוחותיה כדי לנקום בסקילה, נימפה שנשאה חן בעיני האיש שהיא עצמה אהבה, והפכה אותה למפלצת טורפנית. קירקה עתידה להתחרט על כך, כשתבין מהו מחיר הדמים שתגבה סקילה, אבל המעשה הזה לימד אותה גם שאין בכוחו של כישוף לשנות צורה באופן אקראי. היא רק ביקשה לכער את יריבתה, אך מה שהגיח ממנה היתה מפלצת שחיתה בתוכה. זה יהיה גם גורלם של גברים שוביניסטים, כוחניים, שיזדמנו אל האי, ויחשבו שאשה החיה לבדה היא טרף לגיטימי. אנשיו של אודיסאוס הפכו לחזירים לא בגלל גחמה של מכשפה, אלא משום מעשיהם של מבקרים קודמים.

אודיסאוס, שככל הנראה לא היה להוט לשוב הביתה, שכנע את קירקה להחזיר לאנשיו את מראה האנוש שלהם, ונשאר איתה באי במשך שנה. בעוזבו היא היתה הרה מבלי ידיעתו. קירקה מספרת על אהבה הדדית ששררה בין שניהם, ומלעיגה על השתקפות פגישתם בשיר ששמעה דורות רבים אחר-כך. "לא הופתעתי מדיוקני שצויר בשיר: המכשפה הגאה שנכנעה אל מול חרבו של הגיבור, כרעה ברך והתחננה לרחמים. נשים מפצירות הן בעיני הנושא החביב על משוררים. כאילו אין סיפור אלא אם כן נזחל ונייבב".

הילד שיוולד לה, טלגונוס, ישנה את חייה של המכשפה המיתולוגית, כמו שכל ילד משנה את חייה של כל אם. "לא החלקתי בקלילות אל תפקידי כאֵם", הוא מודה, ומתארת תינוק חסר מנוח, לילות ללא שינה, חיתולים שיש לכבס, ונסיונות להתאים את עצמה לצרכיו של בן תמותה. "אלף שנים חייתי, אבל הן לא נראו בעיני ארוכות כשנות ילדותו של טלגֹונֹוס", היא מסכמת את החוויה. אבל קשיים לחוד ואהבה ומחויבות לחוד, ולצדן חרדה מתמדת, שכן אם עד עכשו לא היה בחייה דבר שלא יכלה להקריב או לוותר עליו, כעת "צמח בי טירוף שמקורו בוודאות חדשה: שסוף־סוף פגשתי את הדבר שהאֵלים יוכלו להשתמש בו נגדי". והאלים לא יחמיצו הזדמנות שנקרתה בדרכם.

"קירקה" הוא סיפור של אשה בעולם גברי, המוצאת את קולה ואת עצמאותה, וזוכה לאחוות נשים ממקור בלתי צפוי, כשפנלופאה האלמנה מצטרפת אליה, ושתיהן מבינות מה היה טיבו האמיתי של אודיסאוס הנערץ. זהו גם סיפור על אווילותן של מלחמות, כפי שעולה בין השאר מתשובתו של אודיסאוס לשאלתה של קירקה באשר לעילות למלחמה: "נקמה. תשוקה. יוהרה. חמדנות. כוח. מה שכחתי? אה, כן, עלבון והתעסקות בהבלים." הספר גם מעביר ביקורת עקיפה על כוחן המאיים של דתות, המעדיפות את המאמינים כנועים ואומללים. כשקירקה שואלת את הרמס אם יש מי שיכול לעצור את רצחנותה של סילקה, הוא עונה לה בציניות: "זאוס יכול, או אביך, אם ירצו. אבל למה להם? מפלצות מביאות לאלים רק תועלת. תארי לעצמך את כל התפילות."

הספר שופע דמויות מיתולוגיות, ומעוגן היטב במסורת העתיקה, אך מספר בו בזמן סיפור חוצה זמנים ותרבויות. תוך כדי קריאה חיפשתי מידע על כל הדמויות, ונהניתי מן ההשוואה בין הגרסאות המסורתיות לזו המשכנעת והאמינה שיצרה הסופרת. תמצית קצרה לגבי כל דמות מובאת בסיומו של הספר.

"קירקה" כתוב נפלא, ומתורגם להפליא בידי דנה אלעזר-הלוי. קירקה, המכשפה העתיקה מהאי הנידח, עולה מבין דפי הספר כאשה מלאת חיים, בת הזמן ההוא וזמננו גם יחד, ובלתי נשכחת.

מומלץ מאוד.

Circe – Madeline Miller

הכורסא

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

היקשרויות עזות / ויוויאן גורניק

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

נקשרות

כותרת משנה: סופרות כותבות על נשיות

"נקשרות" הוא קובץ הכולל שבעה סיפורים פרי עטן של סופרות ישראליות, וששה שנכתבו על ידי סופרות צרפתיות. הסיפורים הצרפתיים פורסמו ב-2020 כחלק ממחאת #MeToo, ונועדו להביא לידי ביטוי את חווית הנשיות מנקודת מבטן של הכותבות. הסיפורים הישראלים תורמים לקובץ את זוית הראיה של הכותבות הישראליות.

עורכות הספר בחרו לפתוח בקורבנוּת ובמסכנוּת מבית מדרשה של אילנה ברנשטיין, בחירה מקוממת ושאינה במקומה. הקורבנוּת נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. נשים מצמצמות את עצמן, מתאימות את עצמן כדי למצוא מקום וקול. קולן של נשים דעתניות, עצמאיות, המכירות בערכן ואינן מודדות את שווין מנקודת מבט שוביניסטית, נעדר כמעט לגמרי. לא זה צריך להיות היצוג של קולה של הנשיות, לפחות לא בעולם המערבי של ימינו. למעט מקרי קיצון של אלימות ושל טרור, לנשים בעולם המערבי יש אפשרות בחירה, אפשרות להגדיר את עצמן לא מתוך השוואה לגברים אלא מתוך עצמיותן. מאבק על סגירת פערים צריך להיעשות מן העמדה המוצקה של הזכות הלגיטימית לשוויון, לא מן ההתמסכנות. משום מה, דווקא כמה נשים כותבות מנציחות את הנחיתות שנגדה הן מבקשות להתריס.

לכותבות לא ניתנו הנחיות בדבר תוכן הסיפורים ורוחם, ובכל זאת במרביתם המסר השתלט על העלילה הסיפורית, וחבל. אם כבר מבקשים להעביר מסר, עדיף בעיני הסגנון המאמרי של מארי דריוסק בסיפורה "בבריכה". בקול צלול היא אומרת ברורות כי לא הנשים צריכות להשתנות כדי למנוע הטרדות ותקיפות, אלא הגברים. חבל שהגיבורות של אילנה ברנשטיין ושל מליס דה קרנגל, לדוגמא, לא ניחנו באותה תובנה – האחת מקטינה את עצמה כדי לזכות סוף סוף בבן זוג, השניה מסגלת לעצמה קול נמוך כדי להשמע גברית יותר, ולכן סמכותית יותר.

הקובץ כולל סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אך למעט המגדר של הכותבות ושל הדמויות הראשיות לא מצאתי כל הצדקה לכנס אותם יחד.

לצערי, לא אוכל להמליץ על הספר.

אריה ניר ומודן

2022

חמתו של תמוז / אילנה ברנשטיין

"חמתו של תמוז" מתרחש בערב חתונתם של דינה ויואל. דינה, עדיין לא בת עשרים, עומדת להנשא ליואל, המבוגר ממנה באחת-עשרה שנים, מכל הסיבות הלא נכונות ולמרות כל סימני האזהרה. שתי דינות חיות בתוכה, דינה החכמה ודינה הטפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. החכמה יודעת שלהנשא לגבר שאינה אוהבת, שאינו רואה אותה בכלל, שעלול להתרתח ולהפוך אלים, אינו רעיון טוב. הטפשה אינה יודעת איך להמנע מן הצורך להנשא מהר, לפני שתמות בגיל צעיר כמו אמה. החכמה רואה את כל מגרעותיו של יואל, מכירה את אביו ואת אחיו הגסים להחריד, ויודעת שקו דקיק ושביר מפריד בין החיים שחתנה ארגן לעצמו מחוץ לבית ובין שיבה אליו. הטפשה אינה יודעת שנסיונות נואשים לאלץ את חברה הקרוב שאול להבטיח להנשא לה, כדי שתאזור אומץ לבטל את הנישואים ליואל, לא יצילו אותה מעצמה. ההתרוצצות שלה בין האפשרויות מסתיימת כשהיא מוצאת עצמה מוטלת מטושטשת על המיטה אחרי שנאנסה (לא במקרה ניתן לה השם דינה). אתה בחדר נמצאים יואל, אחיו התאום נתן ואביהם זאב.

היקום שאילנה ברנשטיין מנהלת בתוכו את ספרה הוא יקום קודר וחד-מימדי שבו, על פי תפיסתה של סוזן בראונמילר, אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד. בספרה החשוב ופורץ הדרך, "בניגוד לרצוננו", כתבה בראונמילר ב-1975 על האונס כתופעה, והכלילה תחתיו, בצדק, אונס על ידי קרובים ומכרים. אבל הקביעה הגורפת המתייחסת ל"כל הגברים" ול"כל הנשים" היא קיצונית ובלתי מוצדקת, וכמעט מונעת יחסי רעות שוויוניים בין המינים. יתרה מזו, היא מקבעת את תפיסת הנשים כקורבן הנזקק להגנה, ושוללת מהן את אישיותן ואת עצמאותן (המאמר שבקישור עוסק יפה בנושא זה). דינה שבספר היא בדיוק כזו. די אינפנטילית, מאוד קורבנית, נואשת להגנה ואינה מהססת לבקש אותה במקומות הלא נכונים. שאול, שלו היא רוצה להנשא, הוא אדם מצולק בפני עצמו, בן להורים ניצולי שואה שהעמיסו עליו את הטראומות שלהם, אינטלקטואל שסבל מנחת זרועם של ילדים ונערים בני גילו. דינה זקוקה לחתן, "בוגר, אחראי […] אחד שמסוגל לדאוג לה. להגן עליה מפני החיים האלה. להחליף את מקומו של אביה", וכשהיא מבינה שיואל אינו האיש הזה, היא מטילה את המשימה על שכמו של שאול, שעדיין אינו מגובש בעצמו. לו דינה הבדויה היתה בעלת הציפיות הבלתי ריאליות הללו – ניחא. אבל הבוז של הסופרת כלפי שאול, שאינו מתייצב להצלתה של גיבורת ספרה, גלוי ובלתי הוגן. היא אינה דורשת דרישה דומה מדינה, להציל את עצמה, כי ככל הנראה נקודת המוצא שלה היא שאשה היא קורבן חסר יכולת לפעול למען עצמו. מעליב למדי.

נניח לרגע את ההיבט הרעיוני בצד. מן ההיבט הספרותי הספר מבולגן, קופץ בין הזמנים ללא תפרים וללא סיבה טובה (בדוחק אולי ניתן לייחס את הטשטוש העלילתי לטשטוש של הגיבורה), ולא ברור רוב הזמן מה קדם למה. באופן תמוה, בספר שכולו פרוזה, הסופרת בחרה לשלב קטעי מחקר והגות, שסגנונם דוקומנטרי-מניפסטי. כולם חשובים, בכולם אמירה שצריכה להקרא – על היחס למתלוננות על אונס, על הסיבה שבגינה נשים שמותקפות מינית קופאות ואינן מסוגלות להגיב, ועוד – אבל המיש-מש הזה אינו מיטיב עם היצירה שגם כך אינה מהודקת ומגובשת.

כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק", גם כאן הסופרת ממסמסת את מה שהיא מבקשת לומר, כשהיא בונה דמות שהיא מלכתחילה מצולקת. בספר הקודם, שעניינו היה העול שבאימהות שאינו מתאים לכל אחת, הציבה דמות שהיא בבירור לוקה בנפשה, עוד לפני שהפכה לאם, ואפילו לא טרחה להעניק לה רקע שיסביר אותה. ב"חמתו של תמוז" דמותה של דינה ברורה – צעירה שהתייתמה פעמיים, ולמרות שנותרה עם אב מאמץ שרואה בה בת לכל דבר, היא חיה בצל אובדן אמה. אבל ההתנהלות של דינה כל-כך מבולבלת, והסיפור מבולבל כמוה ויותר ממנה, עד שהאונס, שהיה צריך להיות מרכז הדיון, כמעט נחבא בשוליים. אולי כדי לפצות על כך שולבו כשחקני חיזוק הקטעים הבלתי סיפוריים.

לדעתי, הספר אינו תורם דבר לנושא החשוב שבו הוא מבקש לעסוק, ואפשר לוותר על קריאתו.

כנרת זמורה דביר

2022

יומה של מיס פטיגרו / ויניפרד ווטסון

גווינביר פטיגרו, רווקה ובתולה בת ארבעים, מיטלטלת כבר שנים בין משרות כאומנת, לא מוצלחת במיוחד, אצל מעסיקים קשים. כשהיא נשלחת על ידי לשכת התעסוקה לברר אפשרות לשמש כאומנת אצל מיס דליסיה לאפוס, היא יודעת שהיא חייבת ויהי מה להשיג את המשרה. מיס פטיגרו מובטלת, סובלת מתת תזונה, על סף סילוק מן הדירה בה היא מתגוררת בשכירות. היא נחושה לעשות רושם טוב, ולא לשוב אל הלשכה בידים ריקות. רק בסופו של היום המתואר בספר היא מבינה את מה שהקוראים הבינו מיד: בלבול בדרישות העבודה הוביל אותה אל מה שיתברר כמפגש גורלי שישנה את חייה.

מיס לאפוס היא זמרת במועדוני לילה, טיפוס בוהמייני, שמקבלת את מיס פטיגרו אל חייה מבלי לתהות מדוע נקשה על דלתה. בכל פעם שמיס פטיגרו מבקשת לפתוח בלב חרד בנושא שלשמו באה, מיס לאפוס, המרוכזת בעצמה, מְתנה את צרותיה ומשתפת את האורחת בהתחבטויותיה. מיס פטיגרו, ההמומה מאורח החיים הנהנתני וחסר המוסר של המארחת, מוצאת עצמה נסחפת אל הקלילות ואל הזוהר, מרשה לעצמה להרפות מן העקרונות שהשרישו בה הוריה, ומתפקדת לסירוגין כמבוגר אחראי כלפי מיס לאפוס וכלפי חברתה מיס אידית דובארי, וכנערה קלת דעת, לראשונה בחייה אחת מהחבורה.

ההבנה החברתית של מיס פטיגרו נובעת משני מקורות. האחד הוא החינוך המחמיר שקיבלה, שראה ביופי ובהנאה חטא: פודרה, הרעים אביה הכומר, היא הדרך לגיהנום. שפתון, לחשה אמה, הצעד הראשון בדרך לתהום. סומק, הוכיח אביה, הוא נשקן של פרוצות. השני התבסס כולו על מה שראתה בסרטים הרומנטיים. כשהיא מוצאת עצמה נכנסת אל תוך אחד הסרטים שאהבה, ומגלה שאין רע בתענוגות, ושתחת בגדי המשי וגילויי החיבה בפומבי יש בני אדם, טובים ורעים ממש כמו מחוץ למסך, היא מרשה לעצמה לראשונה בחייה לפקפק בדוגמטיות של ההטפות.

"יומה של מיס פטיגרו" הוא ספר פמיניסטי, מבלי להבליט את היותו כזה. והוא מצליח להיות כזה למרות התלות של שתי הנשים הצעירות בגברים שסביבן, למרות שמיס לאפוס היא אשה מוחזקת, ולמרות שמיס דובארי הקימה את מכון היופי שלה באמצעות נישואים לגבר עשיר. אבל הראשונה מוכשרת בתחומה ונאחזת בתלות בלית ברירה, והשניה הפכה את המכון למצליח בעשר אצבעותיה אחרי שהתאלמנה. בעידן שוביניסטי הן יודעות לנצל הזדמנויות ולהפיק את המירב. "היו לי חיים מוגנים מדי", חושבת מיס פטיגרו. "לא הערכתי נכון כמה התקדמו בנות מיני. הגיע הזמן שאבין". התמזל מזלן של שתי החברות ומיס פטיגרו הזדמנה אל תוך חייהן, והגניבה, תחת הכובע של המבוגר האחראי, שכל ישר ובחירות נבונות שיביאו להן אושר. זהו גם ספר על אחווה נשית, על כוחן של נשים לתמוך זו בזו. שתי הצעירות אינן המרוויחות היחידות מן הזיווג האקראי עם האומנת המובטלת. מיס דובארי, באמצעות כישוריה המקצועיים, ומיס לאפוס, באמצעות רוחה הטובה, משנות משמעותית את הדרך בה מיס פטיגרו רואה את עצמה.

חינו של הספר בא לו מדמותה הכובשת של מיס פטיגרו. ויניפרד ווטסון יצרה בתבונה דמות רבת-פנים, מתחבטת, אנושית מאוד, שמייחלת להיות מקובלת ומבקשת בו זמנית לשמר את גרעין אישיותה. כך, לדוגמא, היא מגיבה למראה חדרה המבולגן של מיס דובארי: "מיס פטיגרו של אתמול צקצקה לעצמה. ילדה מבולגנת מאוד. מרושלת מאוד. שום סדר. שום דאגה. חינוך גרוע. חדר שינה של גברת לא אמור להיראות כך. מיס פטיגרו של אתמול נָדמה. איזה בלגאן מקסים, חשבה מיס פטיגרו ברוחב לב. איזו תחושת קלילות נעימה! איזו התרגעות מופלאה! בלי להיות דוגמה לאחרים, בלי לעמוד בשום סטנדרט. בלי שום סדר שיאה לאישה מכובדת".

למרות שהיא מרשה לעצמה להסחף, ולו ליום אחד, אל עולמן של חברותיה החדשות, היא מודה בתוך עצמה ביושר ובכנות שהתפרקה מכל עקרונותיה. התשוקה להחלץ מחייה חסרי התקווה חזקה מהכל: "בכל חייה הבודדים מיס פטיגרו לא הבינה כמה בודדה היא, עד עכשיו, כשלמשך יום אחד כבר לא הרגישה בודדה. היא לא הצליחה לרדת לסופו של ההבדל. במשך שנים חיתה בבתיהם של אחרים ואף פעם לא הרגישה שייכת, ועכשיו, תוך שעות אחדות, היא הרגישה נינוחה ושלווה כמו בבית. היא התקבלה". אבל האמת היא שגם אם נדמה לה שהתפרקה מעקרונותיה, הם חיים בה, ויוצרים עבורה ועבור חברותיה שילוב רב עוצמה בין הנאה למוסר. אפשר גם וגם, ונדמה שלשם הספר מכוון.

הספר מזכיר באוירתו ובדמות הראשית את "פרחים לגברת האריס" שנכתב עשרים שנה אחריו. אך בעוד האחרון נוטף סטראוטיפיות ומכוון למוסר השכל מקומם משהו, "יומה של מיס פטיגרו" חוגג את האנושיות על מעלותיה ועל פגמיה, ומספר אגדה מחממת לב.

יש לציין כי למרות שהספר מתרחש באנגליה ב-1938, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה ועל סף השניה, למציאות החיצונית אין שום נוכחות בספר. גם לביוגרפיה האישית של הגיבורה אין כמעט זכר. הספר, כשמו, מתרכז כולו בקורות יום אחד, בחוג חברתי ספציפי, ממוקד כמעט לחלוטין בעימות הפנימי שבין החינוך הנוקשה למציאות וביישובו.

את הספר מלווים האיורים המקוריים מאת מרי תומסון.

חינני ומומלץ.

Miss Pettigrew Lives for a Day – Winifred Watson

הכורסא ומודן

2021 (1938)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

קריאה לעזרה

כותרת משנה: אסופת עדויות של קורבנות אלימות

עמותת "בת מלך" מגישה סיוע לנשים דתיות וחרדיות שסובלות מהתעללות פיזית ונפשית על ידי בעליהן. ההתמקדות במגזר נובעת מן המאפיינים התרבותיים המונעים מן הנשים הללו לחפש עזרה, החל בתחושת חובה חזקה, המכפיפה אותן לבעל ולמשפחה ומעדיפה שלום בית על פני רווחה אישית, דרך רגש בושה עמוק וחשש מהנזקים שחשיפה תגרום להורים ולאחים ולאחיות, וכלה בחוסר אמון כלפי מוסדות מחוץ לקהילה או בחוסר ידע כיצד לתקשר איתם. שש נשים שנעזרו בעמותה ומצאו בית חילופי במקלטים שהיא מציעה, משתפות בקובץ צנום זה שמץ ממה שעבר עליהן. כל ההכנסות של הוצאת עברית מן העדויות ייתרמו לעמותה.

כל אחת מן העדויות מציגה סיפור שונה, אך ניתן להצביע על כמה קוים משותפים. רוב הנשים נישאו לאחר תקופת היכרות קצרה יחסית. חלקן מדווחות על חששות ועל חשדות עוד קודם לחתונה, שמהם בחרו להתעלם, או שמהם לא ידעו להזהר. מרביתן מספרות על ניתוק שיטתי ביניהן ובין משפחתן וחברותיהן, כך שמצאו עצמן חיש מהרה מבודדות ותלותיות באיש שהפך לשולט בחייהן. כולן כאחת הבינו שנקלעו למצב נורא, ואף אחת מהן לא קמה והסתלקה. אחת כותבת "לא ידעתי שיש אופציה אחרת". שניה תהתה "אולי אני לא בסדר באמת?". שלישית לא הצליחה להפנים, למרות האלימות, את היותה אשה מוכה: "זה היה נשמע לי תמיד מילה מגונה".

"לגברים אלימים אין קרניים. הם לא הולכים עם שלט 'זהירות גבר אלים לפניך'". לפעמים הם מקסימים, חברותיים, נדיבים. גם נשותיהם סברו כך כשהתאהבו בהם ונישאו להם. רק בבית פנימה, חזקים על מוחלשות, מתגלה הצד השתלטני, הסדיסטי.

אחת מהנשים העזה להתלונן ובעלה נעצר. אחרת ברחה עם ילדיה כשהסגרים בתקופת הקורונה בחברת הבעל האלים החמירו את מצבה עד שלא יכלה עוד. אבל ברוב המקרים נדרשת דחיפה מבחוץ. אצל אחת הנשים היתה זו שכנה שדחפה אותה לעזוב, אצל אחרת אחות טיפת חלב אבחנה את המצוקה. באמצעות התערבותן של שתי אלה, יכלו הנשים המוכות לראות את עצמן במבט מבחוץ, להדחיק את הבושה וליטול יוזמה. "את התפישה שלו אני לא אשנה, אבל את השליטה בחיים שלי אני יכולה להחזיר", מסכמת אחת מהן.

זהו כנראה המסר החשוב ביותר העולה מן העדויות. צריך לפקוח עין ולעזור למי שבגלל מחסומים נפשיים ותרבותיים מתקשות לחלץ את עצמן מגיהינום חייהן.

הספר באתר עברית

עברית

2021