העדויות / מרגרט אטווד

haeduyot_master

"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.

"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:

"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".

קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…

העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.

מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.

יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.

"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.

The Testaments – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

חוט של כסף / נעמי נוביק

חוט של כסף להדפסה

"קסם נעלה: קסם אשר מתרחש רק כשאת יוצרת גרסה גדולה יותר של עצמך במלים ובהבטחות, ואז נכנסת אל תוכה ואיכשהו צומחת וממלאת אותה".

חייהן של שלוש נשים משתלבים זה בזה בעלילת "חוט של כסף", וכל אחת בדרכה מבצעת את "הקסם הנעלה", חורגת ממגבלות קיומה המצומצם, ומפיחה באומץ חיים חדשים ביעוד שנכפה עליה. מרים, בת למשפחה יהודית יחידה בכפר, היא בתו של מלווה בריבית, שמשום טוב לבו אינו מסוגל לגבות את הכספים שחייבים לו, גם כשמשפחתו על סף חרפת רעב. מרים נוטלת על עצמה את תפקידו, ומגלה כשרון מסחרי שמצד אחד מאפשר למשפחתה חיי רווחה, אבל מצד שני מושך את תשומת לבו של מלך הסטאריק, הלהוט אחר זהב. אירינה, בתו של דוכס, נישאת בעל-כורחה לצאר המרושע. המעמד החדש והכפוי מעורר בה תושיה ותבונה מדינית, אותן היא מבקשת לנצל לטובת עמה. ונדה היא בתו המוכה של גבר שיכור ואלים, המשתמש בה כמטבע לכיסוי חובותיו ולסיפוק צרכיו. כשהיא נמסרת לעבודות אצל משפחתה של מרים, בתמורה למחיקת חובו של אביה, נפתחת בפניה ההזדמנות לתכנן עתיד משלה, בנפרד מתכניותיו לגביה.

נעמי נוביק רקחה פנטזיה, שנשענת על אגדות-עם, על היסטוריה יהודית ועל מיתולוגיה. נמצא כאן, בין השאר, את באבה יאגה לצד עוץ לי גוץ לי; את אורחות חייהם של היהודים במזרח-אירופה, ואת יחסיהם עם שכניהם הנוצרים; את מלחמת האור והחושך; וריאציות על היפה והחיה; אזכורים מפרשיות תנ"כיות, כמו חורבן סדום ועמורה, ועוד. העלילה מסופרת בעיקר מפיהן של שלוש הנשים, המתארות כל אחת את השתלשלותה מנקודת מבטה, והסיפורים השונים משתלבים למסכת אחת עתירת דמיון וקוהרנטית.

למרות שמדובר בסוגת הפנטזיה, הדמיון אינו המוטיב המרכזי של הספר. הנושא הראשי, בעיני, הוא זה שמתמצה בציטוט שבראשית הדברים: היכולת לצמוח מתוך מגבלות ההווה אל גרסה אישיותית משמעותית יותר. מכיוון שהדמויות הדומיננטיות נשיות, יש בספר פן פמיניסטי, מעין בשורה לנשים (למרות שאחת מן הגיבורות נוהגת כלפי בת מינה כפי שנהגו כלפיה), אבל הגברים בספר, למעט אביה של ונדה, אינם מוצגים באופן עקבי כגורם מעכב ומגביל. חלקם, כמו סבה של מרים, מספקים השראה ותמיכה מלכתחילה. אחרים עוברים אף הם תהליך של צמיחה יחד עם הנשים. גם מלך הסטאריק מטיל האימה והצאר המוטרף אינם חד-מימדיים, למרות שרוב הזמן הם מלוהקים לתפקידי הרשעים. בשולי הנושא המרכזי, הספר עוסק בחיי היהודים בקרב אוכלוסיה נוצרית, כשהם נדחקים למקצועות שנואים כמו הלוואה בריבית, ומוכנים בכל רגע למלט את נפשם ולהסתתר אם וכאשר יפרצו פרעות. בנוסף לנושאים אלה, העלילה מספקת שאלות נוקבות בכמה תחומים: כך, לדוגמא, עולה שאלת אחריותם של בני הסטאריק כולם למעשי שליטיהם, ואחת הדמויות נאלצת לבחור בין קיום התחייבות מוסרית לשמירה על שלומם של בני עמה.

הערכתי בספר בעיקר את ההעמקה בדמויות, את הדמיון והעושר התרבותי, ואת האופן בו הקולות השונים משתלבים לסיפור אחד. פחות הערכתי את קטעי ה"אקשן" הפיזי, מעין קרבות קומיקס מפורטים לעייפה. התלבטתי ביני לבין עצמי אם העובדה שכל הדוברים נשמעים ממש אותו הדבר היא חסרון או יתרון. מצד אחד, קשה לקבל שבתו של דוכס ואיכרה אנאלפביתית מדברות באותו סגנון. מצד שני, אולי יש כאן איזשהו מסר על שוויון בסיסי.

למרות הסתיגויות אלה, נהניתי לקרוא את הספר. הוא קריא מאוד, מתורגם יפה, כתוב ביצירתיות ובתשומת לב לפרטים, והשילוב של סיפור דמיוני עם דמויות אנושיות וארציות עובד יפה.

(בשולי הדברים למדתי שקרופניק הוא לא רק מרק הגריסים שאני אוהבת, אלא גם סוג של משקה חריף הנפוץ בעיקר בפולין ובליטא).

Spinning Silver – Naomi Novik

תמיר//סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

העילה של אורורה / אריך האקל

t5fv9lqbhdbv8rnd

ביוני 1933 נכנסה אורורה רודריגז לחדרה של בתה הילדגארט בת התשע-עשרה, וירתה בה למוות. למרות גילה הצעיר הגיעה הילדגארט להישגים נאים בתחום האקדמי, המפלגתי והחברתי. היא סיימה תואר ראשון במשפטים ונרשמה ללימודי רפואה, היתה פעילה במפלגה הסוציאליסטית הספרדית, ופרסמה מספר ספרים בנושאים חברתיים, ביניהם מעמד האשה וחינוך מיני. האם והבת נראו רוב הזמן צמודות זו לזו, הבת עמדה במרבית ציפיותיה של האם, והרצח היה בלתי צפוי. אריך האקל ביסס את ספרו על עדותה המפורטת של אורורה, שלאחר שרצחה את בתה הסגירה את עצמה.

באחד מספריה תיארה הילדגארט את האשה הספרדיה במלים אלה: "בריה חלשת אופי, משוועת לעזרה, הנוהגת תמיד על פי אותה תדמית שהחברה מקנה לה, הנרתעת מלהכיר במאוויה הכמוסים, שלעולם לא תזכה בפתיחות עם גברים, תמיד תשפיל עיניה, מפקירה עצמה להשלט מבחינה רוחנית – זאת האשה הספרדיה". כך בדיוק חוותה אורורה את נשיותה כל חייה, ובעיקר לאחר שקבלה לראשונה את המחזור החודשי: מעתה ראתה את עצמה באופן מוחלט כאשה, כאדם ממדרגה שניה, והיתה משוכנעת כי במהלך חייה יימנעו ממנה דברים רבים. אורורה האמינה בכוחה של ההשכלה לשפר את מצבם של בני המעמדות הנמוכים בכלל, ושל הנשים בפרט, אבל נסיונותיה להנחיל השכלה לקהל זה נכשלו, והיא תלתה את האשמה בגילה הצעיר ובמינה. את כל מה שלא הצליחה ליישם בעצמה, החליטה ליישם באמצעות בתה. היא נכנסה להריון יזום ללא נישואים, וקיוותה ללדת "עוד אורורה, מאושרת יותר, מצליחה יותר".

לבת שנולדה לה נתנה אורורה את השם הידלגארט, שמשמעו גן החוכמה, בהאמינה שלשם יש השפעה על הגורל. מיום היוולדה של הבת השקיעה את כל משאביה החומריים והרוחניים בחינוכה ובגיבוש אופייה, ויישמה בדקדקנות כל שיטת חינוך שעשויה לייצר אדם מצליח, מוסרי ובעל ערכים ההולמים את תפיסתה שלה. היא אהבה את בתה, אך גידולה וטיפוחה נראו בעיניה מפעל, יותר מקשר אם-בת פשוט. הידלגראט, תוצר ה"מפעל", התברכה בכשרונות רבים, תורת אמה הוטבעה בה עמוק, והיא הפכה פעילה פוליטית וחברתית. אמה נותרה צמודה אליה בכל אשר הלכה.

מה הביא, אם כך, לסיום האלים של חיי הבת ולמאסרה של האם? אולי השתבשה דעתה של אורורה כשגילתה את אופיו האמיתי של אביה הביולוגי של הידלגארט; אולי התקשתה להשלים עם הריחוק הטבעי שנוצר בין השתים עם התבגרותה של הבת; אולי סברה שהבת לא תוכל להתמודד עם המציאות שאיימה להאט אותה. אריך האקל מתעד את הדינמיקה ביניהן, מטבע הדברים בעיקר מנקודת מבטה של האם שנותרה בחיים כדי להעיד. הוא מוסיף ומרחיב את הסיפור מיחסי אם-בת על כל מורכבותם, לטלטלותיה של החברה הספרדית בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים, ולהשפעותיה של הפוליטיקה הפנימית על מעמדן של השכבות החלשות. סגנונו של הסופר דיווחי בעיקרו, אך אין בכך כדי לפגוע בעוצמת הרגש ובעניין שהסיפור על כל מרכיביו מעורר.

בשורה התחתונה: סיפור אישי מעורר מחשבה על רקע תקופה מאתגרת. מומלץ.

Auroras Anlass – Erich Hackl

זמורה ביתן

1992 (1987)

תרגום מגרמנית: שמשון עופר

ללטוש עיניים לשמש / ג'וליאן בארנס

8dhwn0mipanaswls

"ללטוש עיניים לשמש" מלווה את גי'ן סרג'נט, ילידת 1922, מילדותה ועד הגיעה לגיל מאה. סיפורה נפתח בתמונות ילדות, בהן תפס מקום משמעותי דודה לזלי, איש ילדותי במקצת, חובב שעשועים והימורים, שהנחיל לילדה את הדחף לשאול שאלות ללא מענה. "לינדברג לקח אתו לטיסה הבין-יבשתית חמישה כריכים, ואכל רק כריך וחצי. היכן הכריכים הנותרים?"; "מדוע החורפן דבק בחיים בעקשנות מופרזת?". כשתתבגר תשאל שאלות קשות יותר ומהותיות יותר, וכשתזדקן יהיה זה בנה שיעלה שאלות סבוכות לא פחות.

בחלקו הראשון של הספר ג'ין היא ילדה ונערה, בורה משום היותה בת בתקופה ששמרה את הבנות בתוך הבית, והגבילה את אופקיהן. טייס, שהמשפחה מתבקשת לארח בתקופת מלחמת העולם השניה, פותח לה צוהר אל עולם אחר. בזכות גילוי לבו היא מתוודעת לשאלות של פחד ושל אומץ וגבורה, ואהבתו לטייס תחלחל אל חייה עד יומה האחרון. במקביל לשיחותיה אתו, היא נפגשת עם שוטר שהתאהב בה, ומסכימה – כי כך מקובל וכך עושות כולן – להנשא לו. ג'וליאן בארנס מפליא להכנס אל עורה של נערה על סף נשיות, שאת כל השכלתה המינית רכשה מספרים מתחסדים, שרב בהם הנסתר על הנגלה.

חלקו השני של הספר נפתח בקפאון הנמשך עשרים שנה. אם היתה לג'ין אשליה שחדוות ההתאהבות תמשך גם לאחר נישואיה, באה המציאות וטפחה על פניה כבר בירח הדבש. על פניהם היו אלה נישואים שגרתיים, אבל את ג'ין הפליאה ההרגשה עד כמה קרוב אפשר לחיות לצדו של אדם בלי לחוש שום מידה של אינטימיות. בעלה גלש לתפקיד הבעל, הגבר המוביל, הדומיננטי, והיא נטלה על עצמה כמובן מאליו את התפקיד המשני. הוא ככל הנראה אהב אותה, אך תמימותה, שנשאה חן בעיניו בתקופת החיזור, נראתה לו עם הזמן כטמטום מחריד. העובדה שלא נולדו להם ילדים רבצה ביניהם, והפיצוץ היחיד במי המנוחות של נישואיהם המשעממים ארע כשבתגובה להצעתו החוזרת ונשנית שתגש לרופא ליעוץ, הציעה שיגש גם ליעוץ, אולי הפגם הוא בו. שכנה, שבעלה היה מכה אותה, אמרה בהשלמה, "אני יודעת שלפעמים קצת קשה להשתלט עליו, אך מי יכבס לו את הבגדים אם אלך ממנו?", ונראה כי זה היה ההגיון השליט. רק הריון בלתי צפוי, עשרים שנה אחרי חתונתם, הצליח לגרום שינוי מהותי בחייה של ג'ין. כשהבן התבגר, הגיע סוף סוף זמנה לפרוש כנפיים לראשונה.

בחלקו השלישי של הספר שואל גרגורי, בנה של ג'ין, שאלות על אומץ ועל פחד, על אמונה, על מוות ועל משמעות החיים. הספר, שראה אור בשנות השמונים, מפליג מספר שנים קדימה בזמן, וחוזה את המר"ת – מחשב רב תכליתי – שאוסף ידע רב, ומסוגל לענות כמעט על כל שאלה. גרגורי, שמבקש תשובות עמוקות, ולא מידע יבש, נתקל לעתים בתגובה הלקונית, זו אינה "שאלה ממשית". אמו, לעומת זאת, כבר על סף גיל מאה, עונה בנחרצות על שאלותיו – המוות סופי ומוחלט? הדת היא שטות חסרת שחר? התאבדות מותרת? – והוא תוהה מנין לה הבטחון הזה.

"ללטוש עיניים לשמש" הוא ספר רב-נושאי, שבמרכזו עומדות הנשיות בעולם משתנה ותהיות פילוסופיות מורכבות. ג'ין היא דמות אמינה מאוד, פשוטה ומורכבת, תמימה וסקרנית, וסיפור חייה משמש לסופר רקע לדיון בנושאים יומיומיים כמו יחסי גברים-נשים והורים-ילדים, ובנושאים סבוכים כמו יחסם של בני האדם אל המוות. ג'וליאן בארנס הוא סופר מעניין, בעל כשרון לספר סיפור מורכב, והספר מומלץ.

Staring at the Sun – Julian Barnes

זמורה ביתן

1993 (1986)

תרגום מאנגלית: יאיר בורלא

כך זה התחיל / איימי אפרון

1020_350

"היא מעולם לא הבינה כראוי מה פירושה של התנהגות נאותה", כך נפתח הספר, ומתמצת במלים ספורות את המוטיב המרכזי שבו.

ארבע חברות – מרי, בטסי, אייריס ולוסי – נפגשות בביתה של אחת מהן למשחק קלפים. בעד החלון הן רואות חברה אחרת, ליזי, יוצאת ממלון בחברתו של גבר, המאורס לקלרה, חברה נוספת שלהן. בטסי, המבוגרת שבהן, ודווקא זו שמפגינה זלזול מסוים במוסכמות, מפטירה את המשפט שצוטט למעלה, ומטביעה בכך חותמת על החברה הסוררת לכאורה. אבל מה שמקובל כהתנהגות נאותה מכתיב למעשה את התנהלות כל בנות החבורה, ובמידה רבה מצר את צעדיהן ומצמצם את עולמן. מרי הגיעה למפגש למרות עייפותה, כדי לא להתמודד עם התחקיר שיערכו לה הוריה לאחר ששבה מאוחר ממסיבה, ולמרות שהיא מתעבת את חברת הנשים. לוסי, שנישאה כשהיא בחודש השני להריונה, משקיעה את האנרגיה שלה בהסתרת עובדה מבישה זו מכולם, כולל מבעלה. "אני מרגישה לכודה בצורה כל-כך איומה. כל החיים אשאל את עצמי מה עוד הייתי יכולה לעשות, מה עוד הייתי אולי יודעת, מה עוד הייתי יכולה ללמוד, מה היה עשוי להועיל לי, מי הייתי הופכת להיות", כך היא אומרת, ולמרות שהיא על סף התמוטטות היא שמחה בילד שייוולד, כי כך צריך. קלרה, המודעת לחלוטין לאופיו המפוקפק של ארוסה, מצהירה שאינה רוצה כל קשר אתו, אבל נישאת לו כמתוכנן. אייריס, האפורה שבחבורה, מאמינה להבטחותיו של גבר נשוי, בשל חוסר אמון בעצמה. כולן אומרות א' ועושות ב', כי זהו "פירושה של התנהגות נאותה", ולא רק משום שאחרים קבעו את הכללים, אלא משום שהן עצמן למדו להאמין להם.

אני מניחה שאמי אפרון ביקשה להעביר בדרמה מינורית זו מסר על תחושת החנק של נשים בעולם המגביל אותן ומצמצם את האפשרויות הפתוחות בפניהן, אבל מיקום העלילה בשנות העשרים די מעקר את המסר מתוכן. יחד עם זאת, תפאורת הספר נעימה (ניכר שהסופרת תסריטאית), הדמויות מאובחנות יפה, העלילה ממוקדת, ולמרות הריחוק במקום ובזמן עדיין יש בו רלוונטיות מסוימת, בעיקר לאופן בו נורמות חברתיות עשויות לאמלל.

One Sunday Morning – Amy Ephron

מטר

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר

בריחה / אליס מונרו

1uhaodxe2dcw16ug

שמונה סיפורים נכללים בקובץ "בריחה". כמו בסיפוריה האחרים של אליס מונרו, הדמויות הראשיות הן נשיות, העלילה החיצונית היא רק מסגרת לעלילה שמתרחשת בתוך נפשן, והרקע הוא ברובו אונטריו על שפת אגם יורון, עם גיחות לטורונטו ולוונקובר. ג'ונתן פרנזן, בפתח דבר לספר, כותב שמונרו מספרת שוב ושוב את אותו הסיפור, ו"ככל שהיא חוזרת אליו, כך היא מוצאת בו יותר". ובעיני, בכל פעם שהיא מוצאת משהו נוסף, היא בוראת וריאציה מרהיבה חדשה.

בכל אחד מן הסיפורים הגיבורה ניחנה בחריגות כלשהי – אחת בוחרת בלימודי לטינית, שפה שאיש אינו מתעניין בה. שניה – שומו שמיים – הולכת, בשנות העשרים של המאה הקודמת, בגפה לתיאטרון. שלישית חוזרת פעמיים על כתה י"ג, שנת רשות, כדי להספיק וללמוד כמה שיותר כל עוד הלימודים חינם. רביעית אינה מצליחה להשתלב בחברת בנות גילה. החריגוּת הפעוטה הזו מייחדת אותן, ובעצם מאותתת על אמביציה ועל תשוקה להשיג יותר מכפי שהמסגרת החברתית של זמנן אפשרה לנשים להשיג. כל אחת מהן מבצעת בריחה כלשהי. הבריחה אינה בהכרח צעד של מחאה ושל שבירת כלים; לפעמים היא דווקא צעד של שינוי מתוך כניעה. קרלה, בסיפור "בריחה", חיה עם בעל מעיק ומאיים, ובעידודה של שכנתה מבצעת בריחה פיזית כדי לפתוח בחיים חדשים נטולי פחד. ג'ולייט, ב"סיכוי", סוטה מדרכה הביתה כדי להפגש עם גבר שהכירה ששה חודשים קודם לכן, וחייה מקבלים תפנית, אולי לטובה, אולי לא. פנלופה, ב"שתיקה", בתה של ג'ולייט מ"סיכוי", מבצעת בריחה מושלמת, כשהיא נוטשת את אמה.

המקריות והגורל משחקים תפקיד בחייהן של הגיבורות. גבר בודד מנסה לקשור שיחה עם ג'ולייט בעת נסיעה ברכבת. אילו נשארה לשוחח אתו, היו חייה פונים בכיוון אחד. מכיוון שבחרה להתרחק, קבלו חייה תפנית מכרעת. רובין, ב"תעלולים", מקדימה, או אולי מאחרת, להגיע לפגישה שייחלה לה במשך שנה שלמה, וכל חייה יעמדו בסימן הפספוס הזה, עליו היא אומרת, "והנה, אתה זז סנטימטר אחד לכאן או לכאן, ואתה אבוד".

מרבית הסיפורים משתרעים על פרק זמן של שנים, לפעמים של חיים שלמים. לגיבורות הסיפורים ניתנת שהות להתבגר, לחיות את תוצאות בחירותיהן, ולהתבונן לאחור. מונרו מציגה בתוך כל סיפור, באופן משכנע, את הגרסאות המשתנות של דמויותיה, את גלגולן מנערות לזיקנה. ההתבוננות בעבר אינה, כפי שטוענים ילדיה של ננסי ב"כוחות", חיים בעבר. ננסי רואה זאת כך: "מה שהיא מאמינה שהיא עושה, מה שהיא רוצה לעשות אם רק תמצא את הזמן הדרוש, הוא לא כל כך לחיות בעבר אלא יותר לפתוח את העבר ולתת בו מבט יסודי אחד".

פרנזן, במבוא לספר, מזכיר את אלמנט המתח בסיפורים, את העובדה שהמשמעות האמיתית שלהם נגלית רק בסיום, ורק למי שעקב אחרי כל פיתול בעלילה. "העמוד או שני העמודים האחרונים הם תמיד אלה שמדליקים בבת אחת את כל אורות הבמה". אוסיף לכך את היכולת שלה לתעתע בקורא, להניח לו להחזיק בדעה מסוימת, ולהראות לו בהמשך עד כמה הוא טועה. כך, לדוגמא, כשרובין אומרת בתחילת "תעתועים" שהיא תמות אם השמלה שלה לא תחזור עד מחר מהמכבסה, ברור שמדובר בלהגנית קלת דעת. כשהיא חוזרת על אותו המשפט כמה עמודים אחר כך, הוא נקרא אחרת לגמרי.

למרות הקוים המשותפים, כל אחד מהסיפורים הוא פנינה נפרדת. "בריחה" הוא סיפור מצמרר, אפילו מטיל אימה. "עוונות" הוא סיפור מיוסר אודות זהות מבולבלת של ילדה בבית מסוכסך. "כוחות" הוא יצירה מורכבת, המסופרת בארבעה קולות. כל סיפור ויחודו.

עדה פלדור העניקה לספר תרגום מצוין, וג'ונתן פרנזן תרם מבוא מתלהב. מכיוון שאני מסכימה אתו ש"ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אסכם בציטוט מדבריו שלו: "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו".

Runway – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

חוף מנהטן / ג'ניפר איגן

manhaten_master

עלילת "חוף מנהטן" מתרחשת בניו-יורק בשנות מלחמת העולם השניה. נשים, שעל פי המקובל עד אז, התרכזו בעבודות הבית, ממלאות את מקומם של הגברים במפעלים, שרובם מרכזים את מאמציהם ביצור לצורכי המלחמה. אנה קריגן, שעובדת באחד המפעלים בעבודה חד גונית, רואה יום אחד אמודאי יורד למים, כלוא בתוך ציוד מסורבל וכבד, ומשתוקקת לצאת מן המשרד אל הים. בעיקשות ובהתמדה תגשים את חלומה, ותעסוק, אשה יחידה בין הגברים, בעבודות תיקון אוניות מתחת לפני הים.

אנה היא בת לאם, שפרשה מריקוד עם נישואיה, ולאב, שמאז ילדותה השתמש בה ככיסוי לפגישות עסקים מפוקפקות, עד שיום אחד נעלם מחיי משפחתו. אנה נותרה מאחור עם אמה ועם אחותה הנכה, שאינה מדברת ואינה מסוגלת לטפל בעצמה. האב הנעלם קשר עצמו מיוזמתו בעסקי המאפיה, ושירת את אחד הגנגסטרים הבולטים בשטח. הגנגסטר הזה ישוב ויופיע בחייה של אנה בבגרותה. הסיפור נע בין ילדותה של אנה לחייה בהווה, בין חיי השגרה שלה לעסקי עולם ההימורים והסחיטות, בין רציפי ניו-יורק למלחמה אי-שם באוקינוס. אחת מחולשותיו הרבות של הספר נעוצה בתנודה הבלתי פוסקת הזו בין תתי סיפורים רבים, שנקשרים זה לזה בקשר רופף ובצירופי מקרים בלתי משכנעים. כמעט כל סיפורי המשנה נותרים בלתי סגורים, ומכיוון שהקשר שלהם לעלילה אינו הכרחי, נשאלת השאלה מדוע מצאו את דרכם אל הספר. אני מניחה שהסופרת ביקשה לשרטט דיוקן של תקופה, ולסמן וי על כל סממן שלה – חוקי היובש, הבזיון שבהריון מחוץ לנישואים, גזענות, מעמדות, ארגונים מקצועיים, מאפיה, נכות, קרבות, מעמד האשה, ובנוסף לאלה ואחרים גם יחסי הורים-ילדים, התנסויות מיניות, חוויות ילדות ועוד ועוד. בעיני היא כשלה בגודש.

חולשה אחרת, לא פחות משמעותית, נובעת מתיאור הדמויות, שהן לעתים קרובות מדי סטראוטיפיות, ואם אינן כאלה הן לוקות באמינות נמוכה ובשטחיות. אחרי למעלה מארבע-מאות עמודים אני לא יכולה לומר שאני מכירה את הדמויות, או לפחות את חלקן, לעומק. אני בספק אם הסופרת מכירה אותן.

סגנונו של הספר, המרבה בקפיצות בין עבר להווה, לעתים ללא הפרדה ברורה בין הזמנים, נדמה שנתפר על פי מדריך לסופרים מתחכמים, והתפירה בולטת ומטרידה.

ג'ניפר איגן מבקשת בדברי התודה לשכנע שהשקיעה בתחקיר, אך לעתים נדמה שעיקר הידע שלה מתמקד בסרטי התקופה, ובכל מקרה מסתבר שאין די בתחקיר כדי ליצור חוויה ספרותית.

בשורה התחתונה: השתעממתי קשות.

Manhattan Beach – Jennifer Egan

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

נשים ללא גברים / שהרנוש פארסיפור

weman_print_master

"נשים ללא גברים" מספר על חייהן של חמש נשיות אירניות, שמתמודדות, כל אחת בדרכה, עם המוסכמות החברתיות הכובלות אותן.

על רקע ההפיכה הצבאית ב-1953, שהפילה את ראש הממשלה הנבחר והחזירה את השאה, הנשים מוטרדות מחיי היומיום של עצמן. פַאאֶזֶה, בתולה בת עשרים ושמונה, זוממת להשיג את אמיר, אחיה של חברתה, כבעל, ממררת את חייה של גיסתה, ומבקשת שהכל יכירו בכשרון הבישול שלה. חברתה מונס, מבוגרת ממנה ואף היא בתולה, נחשבת לטפשה. כשהיא "מבינה" מפאאזה, החכמה בעיני עצמה, שהבתולים אינם קרום, היא חשה גל של תרעומת על כל מה שהחמיצה כשנשמרה לא לקרוע אותו. עונשה על החירות שהיא נוטלת לעצמה לעזוב את הבית הוא רצח, שאחריו היא מתעוררת לחיים מודעים יותר. פָרוֹח-לֵקָא, נשואה למעלה משלושים שנה לגבר, שבסתר לבו אוהב אותה, אך מפגין כלפיה עליונות וקנטרנות מעליבה. את חייה היא מעבירה בהמתנה לצאתו של בעלה מהבית: "מדי יום היתה אשתו מחכה בסבלנות שיצא כדי שתוכל לקום לתחיה ולהתחיל לנוע […] היה לה הרגל של שלושים ושתים שנה לא לנוע. היא התרגלה לאי-תזוזה. אבל תמיד ליוותה אותה תחושת הבטן שברגע שגולצ'הרה יצא מהבית, ישובו אליה התנועה והשמחה". זָרין-כּוֹלָה, בת עשרים ושש, היא זונה, שמעולם לא ידעה חיים אחרים. עם קשייה היא מתמודדת בחיוך וברוח טובה, עד שיום אחד היא מצליחה לפרוץ בבכי מטהר, ולאחריו "בפניה לא נותר שום סימן שיעיד כי פעם היתה זונה. היא הפכה לאשה קטנה בת עשרים ושש עם לב רחב כמו הים". לאחר מותו האלים של בעלה, עוברת פָרוֹח-לֵקָא לגור בכפר, לשם מזדמנות גם שלוש הנשים האחרות לאחר שקמו ונטשו את החיים המוכרים להן. בגן הבית נמצאת מַהדוֹחְת, צעירה שנקרעה בין תשוקת הנדודים לעול המסורת, והפכה את עצמה לעץ, באקט של חוסר ברירה ושל מחאה, שהזכיר לי באופיו את מחאתה של "הצמחונית".

שמו של הספר מעלה על הדעת מקום של אחוות נשים, ללא נוכחותם הכפייתית של הגברים, שסבורים כמו אמיר כי "למה שאשה תצא החוצה בכלל? הבית שייך לאשה, והעולם שבחוץ שייך לגבר". ההפך הוא הנכון. הנשים אף פעם אינן לבדן. הדמות הדומיננטית בבית היא זו של הגנן, שאמנם מתגורר במבנה נפרד, אך הוא קובע את אורחותיו של המקום. חברת הנשים, שנהנו לזמן קצר מתחושת שחרור ושיתוף, מתפוררת בקלות בשל אופיין השונה.

באחרית דבר לספר מסביר המתרגם תומר בן אהרון את המסורות המיסטיות שעליהן נשען הסיפור, ובעיקר המסורת הסוּפית, הכוללת מסע דרך מספר תחנות עד להארה. הסברים מאירי עיניים אלה מספקים תשובה למספר תמיהות העולות מן הספר, ביניהן תפקידו של הגנן, ומעמדו של הבית המשותף כתחנה זמנית. המתרגם מתייחס גם לסגנון הריאליזם המאגי, המהווה אמצעי לדון בנושאים רגישים מבלי להסתבך עם הצנזורה (מסתבר שה"טריק" לא עזר לסופרת, שנשפטה למאסר בגלל הנושאים הלא צנועים של ספרה, אשר ראה אור בעידן האייתוללות).

שהרנוש פארסיפור ממשיכה להוביל את גיבורותיה בין תחנות מסע ההארה שלהן, ומעניקה לכל אחת מהן גורל שונה. אחת תיטהר ותהפוך לאור, שניה תתפקע, שלישית תהיה רעיה שניה וסודית לגבר נשוי, רביעית תהפוך למורה פשוטה, והחמישית "תזכה" להגשמת חלומות מיד שניה, כשבעלה ייבחר לתפקיד אותו ביקשה לעצמה. האמנם התחנות הסופיות שבחרה הסופרת הן ההארה המיוחלת? לא לגמרי ברורה עמדתה של הסופרת, ואולי אין זה משנה. הקורא בהכרח ידון בינו לבין עצמו איזו מהן היא בגדר הגשמה ואיזו בגדר כניעה, ודי בזה.

"נשים ללא גברים" היא נובלה יוצאת דופן, נוקבת בדרכה, ובעלת מסר ביקורתי על העולם המוסלמי הכובל. ספר מיוחד ומומלץ ליותר מקריאה אחת.

زنان بدون مردان – شهرنوش پارسی پور

הכורסא ותשע נשמות

2019 (1990)

תרגום מפרסית: תומר בן אהרון

מעשה השפחה / מרגרט אטווד

61144

בארצות הברית של העתיד הקרוב (הספר ראה אור ב-1985) שורר משטר טוטליטרי. הפיכה אלימה העבירה את השלטון לידי כוחות פונדמנטליסטים, שנוקטים בשיטות אלימות כדי להנחיל את ערכיהם. הדת השלטת היא זרם נוצרי שמרני, שאינו סובלני לזרמים אחרים ולדתות אחרות. נזירים קתולים נרדפים, יהודים נדרשים להתנצר או להגר לישראל. הגזע השולט הוא הלבן, ובעלי עור שונה נשלחים אל המושבות המרוחקות, לעבוד בעבודות מבזות ומסוכנות. התפיסה החברתית השלטת פטריארכלית, והנשים מורחקות מכל עמדות השפעה. המבנה המעמדי נוקשה, ולכל מעמד סט כללים משלו, שחריגה מהם עלולה להסתיים בתליה פומבית, או בהרחקה למושבות.

הספר מסופר מפיה של ליפְרֶד (במקור Offred ובתרגום החדש שֶלְפְרֶד, כלומר של פְרֶד), הנמנית עם מעמד השפחות. על רקע ירידה חדה בשיעורי הילודה, הנובעת בחלקה מבחירה ובחלקה מליקויים גופניים שמקורם בסביבה מזוהמת, השלטון מקדיש מאמצים רבים לעליה במספר הילודים הבריאים. השפחות, שעליהן אומרת ליפרד, "הננו רְחָמים-על-שתי-רגליים, זה הכל: כלֵי-קודש, גביעים מהלכים של יין-הקודש", מסופחות למשפחותיהם של המפקדים, שם הן נאלצות להשתתף ב"טקס", שבו המפקד מנסה לעבר אותן בנוכחות אשתו, הנמנית עם מעמד הרעיות. ליפרד עדיין זוכרת כיצד נראו חייה הקודמים לפני ההפיכה, כשהיתה נשואה ואם לילדה, מאוהבת, עצמאית, חופשיה לבחור את אורח חייה, את עיסוקה, את לבושה. בתה נלקחה ממנה, ככל הנראה אומצה על ידי מפקד ורעיה חשוכי ילדים, בעלה נעלם, אולי עוּנָה, אולי מת. כעת אין לה רכוש משלה, אסור לה לקרוא, היא רשאית לצאת לקניות עבור ה"מרתות", משרתות הבית, אך ורק בחברת שפחה אחרת, אך נאסר עליהן לתקשר, עליה ללבוש גלימה אדומה וברדס לבן, המסתירים אותה כליל. כל אדם עלול להיות "עין" ולהלשין אם תסטה ממה שנחשב לדרך הישר.

"מעשה השפחה" מצמרר, משום שלמרבית פרטיו יש מקבילות במציאות, אותן שאלה מרגרט אטווד מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה. שמן המקורי של השפחות נמחה לטובת שם המעיד על שייכותן לאחרים, כשם שעבדים קיבלו את שם המשפחה של בעליהם. הפיקוח על מצבן הבריאותי של הנשים והחובה ללדת ילדים נכללו בחוק רומני. כיסוי נשים בבגדים והקפדה על "צניעותן" רווחים ביותר מתרבות אחת. הפקדת דיכוי הנשים בידיהן של נשים אחרות, ה"דודות", מהדהד משטרים טוטליטריים אחרים, שבהם דיכוי קבוצה נעזר במידה רבה בבניה שלה. המושבות הן שילוב של גולאגים עם מחנות ריכוז. השימוש הרב ב"עיניים" ובהלשנות גם הוא אינו יוצא דופן. כל אלה ועוד מוציאים למעשה את הספר מקטגורית העתידנות והבדיה, וממקמים אותו בהווה, בבחינת אזהרה מפני מגמות קיימות.

מרגרט אטווד היא סופרת מוכשרת מאוד, כושר התיאור שלה מעולה, דמויותיה נוגעות ללב, וההיצמדות שלה למציאות מעצימה את המסרים שהיא מבקשת להעביר. אבל קריאה ביקורתית מעלה כמה הסתיגויות. אחד הנושאים שנגדם יוצא הספר הוא הפטריארכליות, אבל לא השתכנעתי שאכן מדובר כאן במבנה חברתי שכזה. הן הגברים והן הנשים במשטר המתואר בספר נתונים לכפיה בלתי נסבלת, ומעמדם בהיררכיה החברתית אינו משנה. ניק, הנהג של המפקד, אינו יכול לקשור קשר כלשהו עם הנשים בבית, והוא נאלץ לבצע שליחויות משפילות, ביניהן משימות סרסרות. המפקד עצמו חייב להשתתף ב"טקס", למלא באופן מיכני את תפקיד מנוע הרבייה. בדומה למשרתיו, הוא כלוא בתוך תפקידו, וניטל ממנו כמעט כליל החופש לנהוג כרצונו. בהוצאות להורג, ה"פסילות", כפי שהן מכונות בלשון החדשה, מספר הגברים עולה בהרבה על זה של הנשים. אז כן, בהשוואה של אחד מול אחד – מפקד מול רעיה, שומר מול דודה – מעמדן של הנשים מדוכא יותר, והתפיסה לפיה אשה שאינה יולדת היא לא-עוד-אשה מזעזעת, אבל מכיוון שכל הדמויות בספר הן בובות על חוטי הפחד, המסר העיקרי של הספר אינו מגובה ספרותית. מרגרט אטווד כתבה את "מעשה השפחה" בשליחותה של אג'נדה ברורה, ומוצדקת, אבל הניחה מראש הסכמה גורפת, ונסחפה עם הפרטים גם כשאינם תואמים למסר.

היבט מוזנח בספר הוא התנהגותן של הדודות. הן אלה שמחנכות את הנשים, מטמיעות בהן את הערכים החדשים, מענישות אותן בסדיזם כשהן חורגות מן השורה. הסופרת פוטרת את הנושא בהערה בדבר השימוש שעושה כל משטר טוטליטרי ביחידים נבחרים מן הקבוצה הנשלטת כדי להחזיק את הקבוצה כולה בתלם, אבל בעיני היא מניחה להן לחמוק מאחריות בקלות רבה מדי. לדעתי, הנכונות הזו של נשים לקבל על עצמן מגבלות, אפילו מגבלות משפילות, ולאלץ נשים אחרות לכפוף את ראשן, ראויה לדיון מעמיק יותר.

לעומת מה שנראה לי כפספוס בתמונה הגדולה, הטיפול של הסופרת בניואנסים מצוין. לדוגמא, בבואה לדבר על הפער בין גברים ונשים בתפיסת עצמיות האשה, היא מתיחסת לתגובתו הנונשלנטית של לוק, בעלה של ליפרד, להוראה האוסרת על האשה להחזיק חשבון הבנק משלה: הרי עוד יש לנו… אמר. אלא שלא המשיך ופירט מה עוד יש לנו. עלה בדעתי כי נכון יותר היה שלא יאמר לנו, שהרי ממנו לא נלקח כלום. […] חל איזה שינוי, נשתבש איזה איזון. היתה לי הרגשה שהתכווצתי, וכאשר הוא חיבק אותי בזרועותיו לקרבני אליו, הייתי קטנה כמו בובה. חשתי איך האהבה נענית לו, בלעדַי.

"רוב הבריות חיים כרגיל, מרבית הזמן. כל מה שמתרחש הוא רגיל. אפילו מה שמתרחש עכשו הוא רגיל, עכשו", כותבת הסופרת מפי ליפרד, ודי בכך כדי לעשות את הספר חשוב. צריך לפקוח עיניים, לזהות מגמות רעות, לעקור אותן מהשורש ולא להתרגל. משום כך, למרות ההסתיגויות, וכמובן בזכות הכתיבה היפיפיה של מרגרט אטווד, הספר ראוי לתשומת לב.

The Handmaid’s Tale – Margaret Atwood

כרם

1986 (1985)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

שבע אימהות / יוכי ברנדס

sheva_eimaot_master

כותרת משנה: הנשים הגדולות של התנ"ך

יוכי ברנדס מציגה ב"שבע אמהות" את הבחירה שלה במי שראויות להחשב אמהות האומה. אמנם כמה מן הבחירות נראות תמוהות על פניהן – כמו בתו של לוט שהשקתה את אביה לשוכרה ושכבה אתו – אך הסופרת מנמקת אותן באלגנטיות, וגם מי שלא ישתכנע ייהנה עד מאוד מהרצאת הדברים, מן הידע העמוק, ומן ההתלהבות והאהבה בה נכתבו. במבוא לספר מסתמכת הסופרת על דברי האר"י, לפיהם "לעתיד לבוא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו", ומציעה בספר את הפירוש הפרטי שלה, הנובע משורש נשמתה.

בפרק התודות מוזכרים שישה מורים, שכל אחד מהם השפיע על אופיו של הספר, ונראה לי שמה שהנחילו לסופרת, על פי דבריה, מסכם יפה את מרכיביו העיקריים: מציאת גוונים חדשים בכל פירוש, התיחסות לתרבות היהודית מתוך אמת פנימית, מתן תשומת לב מיוחדת למלים הקטנות בטקסט התנ"כי, חיפוש משמעות ולא רק הבנה, הרגשת התנ"ך בכל החושים, וחשיפת הרעיונות שמאחורי המבנים הטקסטואלים.

הקריאה של יוכי ברנדס בתנ"ך, וליתר דיוק בסיפורים שבחרה לספר, היא קריאה נשית מובהקת. בתוך הספרות הפטריארכלית של התנ"ך ושל חז"ל, היא מבקשת להשמיע את הקול הנשי המושתק. היא מריעה לנשים שהצליחו ליטול יוזמה ולהטביע חותם, ומציגה את הלקח המשמעותי בסיפוריהן, הרלוונטי מאוד גם לימינו.

הראשונה בתור היא בתו של לוט, שלאחר ששכבה עם אביה ללא ידיעתו הרתה וילדה את מואב. בזכותה קבלנו את רות ואת דוד, ולכן היא נמנית עם שבע האמהות. הרעיון המרכזי בפרק המוקדש לה הוא הרֶשע הנובע מחברה שמקדשת את האחידות ושונאת את השונה ואת הזר. לו הייתי צריכה לבחור את הפרק המרשים ביותר בספר, כנראה הייתי בוחרת בזה. הוא מתפקע מרעיונות, מקשר בין אברהם ללוט לפילגש בגבעה, דן באסונה של סדום, מפרק למרכיביו את סיפור הכנסת האורחים של לוט, מציג את בתו של לוט כנוקמת הגדולה של התנ"ך (אביה, כזכור, הציע להפקיר אותה ואת אחותה בידי אנשי סדום, שרצו לאנוס את אורחיו), מהלל את חג האהבה, ועוד ועוד.

הפרק הבא מוקדש לתמר, כלתו של יהודה, שהתחזתה לזונה כדי לפתותו. על פי תפיסתה של הסופרת, תמר מייצגת את הצד המואר של הפאם פאטאל התנ"כית – מולה מוצגת אשת פוטיפר כהיפוכה הגמור –  וסיפורה מחדד את התפיסה שהתירה לנשים לחרוג מן הכללים שהושתו עליהן רק למען המטרה המקודשת של לידת ילדים. בועז, בן זוגה של רות, הוא צאצא של יוזמה זו של תמר (מעניין לציין כי שושלתו של דוד נפתחת בתמר הכנענית וברות המואביה).

מרים הנביאה מיוצגת בתורה במספר מצומצם של פסוקים. למרות גדולתה, שהתגלתה כבר בילדותה כשהשגיחה על אחיה התינוק, והציעה לבת פרעה את אמו כמינקת, המקרא והמדרש דחקו אותה אל הגטו הנשי. הסופרת מדגימה את התופעה הזו בעיקר באמצעות דמותה של מרים, וגם באמצעות היחס אל דמותה של דבורה אשת לפידות, שהמדרש מפרש את התוספת לשמה כמצביעה על עיסוק בתפירה. לאורך זמן ניצחה המסורת המפארת את שמה, ו"אשת לפידות" הפך למחמאה.

בת פרעה, שהעזה להעניק חיים לתינוק יהודי, למרות מצוותו המפורשת של אביה, מייצגת את הבנות המורדות. למרות שמצוות כיבוד הורים היא מצווה ללא סייגים, רומז סיפורה של הנסיכה על חובת הצלת חיים הגוברת עליה. סיפור זה נקשר לסיפורה של מיכל, שהצילה את דוד מידו של שאול, ולסיפורן של רחל ושל לאה שנטשו את אביהן שלא מילא את חובותיו ההוריות. המדרשים מהללים את בת פרעה, ואף מעניקים לה את השם בתיה, בתו של אלוהים. אפשר לראות בה חסידת אומות עולם. לולא מרים ובתיה לא היה משה נותר בחיים, וגורלו של העם היה משתנה.

רות המואביה, סבתא-רבתא של דוד, מייצגת בספר את כולו של שיתוף הפעולה הנשי. לאחר שנותרה אלמנה, ודבקה בנעמי חמותה, תכננו שתי הנשים כיצד להניע את בועז לשאת את רות. בעולם פטריארכלי, שבו אשה נמסרת על ידי אביה לבעלה, ללא כל זכות בחירה, אלמנה עניה וזרה היתה אמורה להשאר במצבה כל ימיה. נעמי ורות לא השלימו עם צו הגורל, נטלו את היוזמה לידיהן, וקבעו את מסלול חייהן בעצמן. סיפור על טהרת הנשים יוצא דופן במכלול היצירה התנ"כית, והסופרת מסבירה יפה את אופן היווצרותו, את הסיבות לכתיבתו, וכיצד שרד בשלמותו (בניגוד, לדוגמא, לסיפורה של מרים שהתכווץ לשברי סיפורים מינימליסטיים).

מיכל, בת שאול ואשת דוד, היא דמות טרגית. הן אביה והן בעלה ראו בה כלי לניגוח הדדי או למימוש שאיפות, והיא נמסרה מיד ליד על פי צרכי השעה. מיכל, שהצילה את דוד, והמרתה בכך את פי אביה, לא זכתה שתושב לה האהבה שחשה כלפי בעלה. יתרה מזו, המדרש מייחס לה תכונות גבריות, ולדעת הסופרת הוא נועד להזהיר את הנשים לבל תחרוגנה ממקומן ותנסינה לשחק במגרש של הגברים.

האחרונה בספר היא אסתר. תחילה היא מצטיירת כברבי, יפה ושותקת, אך כשהיא תופסת את גודל האסון העומד להתרחש, היא רוקמת מזימה מתוחכמת, שמפילה בפח הן את אחשוורוש והן את המן – את האחד באמצעות רגש הקנאה ואת השני באמצעות רגש הכבוד – ומאשה קנויה היא הופכת לשליטה. למרות זאת המגילה מסתיימת בסיום גברי מובהק, המוחק את שמה לגמרי, ומניח את השלטון בידיהם של המלך ושל מרדכי.

כל מה שנאמר עד כה מציג על קצה המזלג את השפע שמצוי בספר. יוכי ברנדס מציעה קריאה רעננה, מתעמקת בכל פסיק, מפגינה ידע עמוק במקורות, ואינה מהססת להתפלמס עם חז"ל כשפרשנותה שונה משלהם. מלבד רענון ההיכרות שלי עם סיפורי התנ"ך, למדתי רבות על הדרך בה פורשו במהלך השנים, על תפקידם של המדרשים ועל המניעים שמאחוריהם. סגנונה של ברנדס קליל לכאורה, יחסיה עם גיבוריה כמעט פמיליאריים, והתוצאה מלהיבה מאוד.

"שבע אימהות" העלה בזכרוני את "אהובות ושנואות" מאת עליזה שנהר, שנתן אף הוא קול ומרחב לנשים התנ"כיות.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2010