הבשורה על-פי יהודה / עמוס עוז

973987

ארבעה ספרי בשורה – על-פי מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן – נכללים בברית החדשה, ומהווים חלק מן הקאנון הנוצרי. בשורות רבות יותר נותרו מחוץ לקאנון, ואחת מהן היא הבשורה של יהודה, שנכתבה ככל הנראה במאה השניה לספירה. בשורה זו מתארת שיחות שניהל ישו עם תלמידיו, ובעיקר עם יהודה, בימיו האחרונים, ועולה ממנה כי יהודה היה הנאמן ביותר מבין תלמידיו, האיש שעליו הטיל ישו את המשימה להסגירו לידי הרומאים, כדי שיוצא להורג ויתאחד עם אלוהיו. "עלה תעלה על כולם. אתה תקריב את האדם אשר אנכי עוטה", כך אמר לו. לבשורה לא היתה כל השפעה על התפיסה הנוצרית הרואה ביהודה בוגד, וממילא כבר ב-1965 ניקתה הכנסיה את היהודים מן האשמה הקולקטיבית, וגינתה את האנטישמיות הנובעת ממנה. ברגע של הומור נדיר בספר מתייחס אחד מגיבוריו לאשמה הקולקטיבית: הוא מספר על מפגש עם נזירה, שכשגילתה שהוא יהודי אמרה, 'הרי הוא היה כל כך, כל כך מתוק, איך יכולתם לעשות לו את זה?’ אני, מצדי, התאפקתי בקושי שלא להשיב שביום ובשעה שבהם אירעה הצליבה היה לי במקרה תור אצל רופא שיניים.

שמואל אַש, צלע במשולש המרכיב את עלילת הספר, אינו מתעניין ביחס הנוצרים כלפי היהודים, אלא דווקא ביחסם של היהודים כלפי ישו, ובבחירה לאורך הדורות להתמקד בהשמצתו במקום להתמודד עם השקפותיו. דמותו של יהודה מרתקת אותו. לפי פרשנותו, יהודה הוא בעצם מייסד הנצרות. הוא, שנשלח מירושלים על ידי הנהגת היהודים לרגל אחרי ישו ותלמידיו בגליל, הפך למאמין, ושכנע את ישו לעזוב את הפריפריה ולעבור ללב הפועם של הארץ. הצליבה היתה רעיון שלו, שנועד לאפשר לישו לבצע נס גלוי ולרדת מן הצלב, והוא ששכנע את ישו בהכרח שבו. לולא התעקשותו היו ישו ותלמידיו הופכים לאפיזודה נשכחת.

שמואל, וגם גרשום ואלד ועתליה אברבנאל, שתי הצלעות הנוספות במשולש, נקשרים אל סיפורו של יהודה בשל היבט הבגידה המיוחס לו. אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, נחשב בתנועה הציונית לבוגד בשל התנגדותו להקמת המדינה. עתליה, המחזיקה בדיעותיו של אביה, וגרשום, המתנגד להן, מתגוררים יחדיו באותו בית, חולקים את האבל על נפילתו במלחמת העצמאות של מיכה, בנו של גרשום ובעלה של עתליה. שמואל, שנבגד על ידי חברתו, ונתפס כבוגד במשפחתו משום שנטש את לימודיו, נענה להצעה לטפל בגרשום בתמורה למגורים.

מיהו בוגד? בדברי הימים הופיעו כפעם בפעם אנשים אמיצי לב שהקדימו את זמנם ומפני כך נקראו בוגדים או תימהוניים […] מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. דה גול נחשב בוגד בעיני התומכים באלג'יריה צרפתית, לינקולן נחשב בוגד בעיני המצדדים בעבדות, הרצל נחשב בוגד כשהציע את רעיון אוגנדה. כמוהם גם יהודה, התלמיד הנאמן, ושאלתיאל אברבנאל, שהתנגד לרעיון חלוקת העולם למדינות, וסבר שיהודים וערבים צריכים לייסד בארץ קהילה משותפת.

הדיון המרכזי הזה באשר לתפיסת הבגידה שזור בנושאים נוספים הכרוכים ביחסי ישראל והעולם הערבי, ביצירתו של הסכסוך ובסיכויים – הקלושים עד מאוד – לפתרונו, באכזריותן של הדתות, בשעבוד שמשעבדים בני האדם אלה את אלה, ועוד. אין בספר תשובות, רק שורה ארוכה של שאלות, ומילותיו האחרונות הן "ועמד ושאל את עצמו".

כל הדיון המעניין הזה, שבשלו ניתן לספר שמו, תופס פלח זעום יחסית. רובו של הספר מוקדש לתיאור היחסים המתרקמים בין גיבוריו. עמוס עוז כותב נפלא, ומצטיין בתיאורים יפיפיים ומדויקים של המקום ושל התקופה, אבל למען האמת הסיפור די מתמרח ונמשך ללא סוף עם חזרות על גבי חזרות של אותם הפרטים שוב ושוב, כמו ההליכה האופיינית לשמואל – צעידה מתפרצת, ראשו קדימה כאיל ניגוח – מנהגו לפזר טלק תינוקות על זקנו ועל שערו בכל פעם שהוא יוצא מחדרו, המאכלים שהוא בוחר במסעדה הסמוכה לבית ועוד. נראה לי כי, כמו אצל סופרים מובילים ונחשבים אחרים, העורכים נהגו בכתב היד בחרדת קודש. מכל מקום, יופיה של הכתיבה והנושאים העולים ממנה מהווים פיצוי מספק, והספר מומלץ.

כתר

2014

מודעות פרסומת

יהודה איש-קריות / יגאל מוסינזון

יהודה איש-קריות

שם מלא: יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש

הברית החדשה מבוססת על ארבעה אוונגליונים, ספרי בשורה, אשר על פי המסורת הנוצרית נכתבו על ידי אנשים שהכירו אישית את ישו – שניים מתלמידיו, מתי ויוחנן, ושניים מתלמידי-תלמידיו, מרקוס ולוקאס. בנוסף לאלה ידועים כחמישים ספרי בשורה אחרים אשר נדחו על ידי הכנסיה. עם אלה האחרונים נמנית הבשורה של יהודה, לפיה יהודה איש קריות הסגיר את ישו לידי הרומאים על פי בקשתו המפורשת. היסטוריונים, שעמדותיהם אינן נשענות על אמונה, סבורים ברובם כי אדם בשם ישו אכן הפיץ בשורה רוחנית באותה תקופה, אך סיפורי המסורת הכרוכים בשמו נוצרו שנים אחרי מותו.

על פי הברית החדשה יהודה בגד בישו בעבור בצע כסף. כשהבין שבגידתו תביא למותו של ישו, התחרט, החזיר את הכסף והתאבד. יגאל מוסינזון מציע כאן תסריט אחר. אני בספק אם ביקש לטהר את יהודה, ונראה לי שעיקרו של הספר מצוי בדברים שנושאת דמות אחרת, פילוסוף חמקמק בשם אנדיגונס. אתייחס לדברים בהמשך. על פי "הבשורה על פי מוסינזון" יהודה מסר את ישו לידי הרומאים על פי הוראתו של בר-אבא, אותו מורד שאת שחרורו מן הכלא העדיף ההמון על פני שחרורו של ישו (על פי מתי, ההמון נטל בכך את האחריות למותו של ישו לא רק על עצמו אלא גם על צאצאיו, ומכאן נובעת אשמתם של היהודים לדורותיהם. רק ב-1962 ביטל הותיקן את תפיסת האחריות הקולקטיבית הזו). בר-אבא וישו, כך על פי הספר, שיתפו פעולה בתכנון המרד נגד הרומאים, בר-אבא מצד הכוח וישו מצד הרוח. הסגרתו של ישו נעשתה בהסכמתו, אולי ביוזמתו, כדי לזעזע את העם ולהלהיבו למרוד. יהודה, שהיה עד לגסיסתו של ישו על הצלב, נמלט מכנען וחי בגלות בשם בדוי, אולם כותבי קורותיו של ישו בדו סיפור על התאבדותו. בעת התרחשות עלילת הספר, עשר שנים אחרי הצליבה, מגיעים פטרוס ופאולוס למקום מושבו של יהודה, הקרוי כעת אנטיפר האדומי, ומאיימים על שגרת חייו ועל סודו.

הדמות המרכזית בעלילה היא זו של אנדיגונס, דברן בלתי נלאה, פילוסוף ואמן, שנושא בחשאי תפקיד בכיר בממשל, ומושך בחוטים של הדמויות האחרות. בפיו של אנדיגונס שם הסופר דברי ביקורת על הסיפור הנוצרי, שבמקורו עסק באדם טהור כוונות, ובהמשכו בנה סביבו מערכת אמונות פגאניות. אנדיגונס תוהה, בין השאר, כיצד אפשר לטעון שישו הוא נצר לבית דוד כבנו של יוסף הנגר, ובו בזמן לנשל את יוסף מאבהותו בטענה שישו הוא בנו של אלוהים. הוא מאמין לגרסה הראשונה של הסיפור, לפיה ישו אמר שבא להביא חרב ולא שלום, ודוחה את הגרסה המאוחרת, לפיה הורה להושיט את הלחי השניה. למעשה, כופר אנדיגונס בדתות כולן, וסבור שהן נובעות אך ורק מן הפחד מפני המוות. בציניות אדישה מחליט אנדיגונס ליצור קדוש משלו, קדוש אנושי שלא חולל נסים, בוחר למטרה זו באנטיפר-יהודה, וגורר את חייו אל תוך מערבולת שתטביע אותו.

מוסינזון סיבך את העלילה כשלא הסתפק בדמות הכפולה של אנטיפר ויהודה, אלא הוסיף אליה את קין, בן-דמותו של אנטיפר, עבד משוחרר שנעלם, ועל פי השמועה אנטיפר הוא שרצח אותו. או שמא קין הוא שרצח את אנטיפר, וכעת הוא מתחזה לו? מבולבלים? גם אנטיפר, יהא אשר יהא, אינו נראה בטוח בזהותו, ודעתו מסתכסכת עליו כשמתברר לו שרודפיו מבקשים להורגו לא כנקמה על בגידתו, אלא כדי למנוע את הפרכת סיפור התאבדותו של הבוגד.

חלקו הראשון של הספר מרתק, גם עלילתית וגם הגותית. חלקו השני יורד מהפסים, ממש כמו אנטיפר המאבד את עשתונותיו. גם הישוב בו הוא מתגורר נשטף בלבול ואלימות, כשדם מתגלה בלחם, ונוצרי שביקש לאפות לחם לצורכי פולחן מואשם בתופעה המבשרת רעות. מוסינזון מטיל אל קלחת הסיפור הרותחת שתי זונות, מלווה בריבית, אשה כועסת, נערה תמה היולדת ילד מת לאב בלתי ידוע, חולים העולים לרגל לבקש רפואה פלאית, ועוד. חלק זה של הסיפור עמוס סימבוליות, שרק את חלקה זיהיתי.

אני תוהה למה בחר מוסינזון לכתוב ב-1962 על הימים הרחוקים של ראשית הנצרות ועל היווצרותה של הדוקטרינה הקתולית. למרות שלילתו של אנדיגונס את הדתות כולן, איני סבורה שכוונת הסופר היתה להרחיב את יריעת הדיון. מכל מקום, הספר, ששמו המלא הוא "יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש", מעניין, מרחיב אופקים, ובדרכו ההזויה-לעתים מפתיע ומיוחד.

עם עובד

1962

קוו ודיס / הנריק סנקביץ'

קוו ודיס

כותרת משנה: סיפור מימי נירון-קיסר

"קוו ודיס" מתרחש ברומא בשנת 64 לספירה. העלילה עוקבת אחר סיפור אהבה בין שתי דמויות בדויות – מרקוס ויניציוס, מצביא צעיר, וליגיה, בת מלך שנמסרה לידי הרומאים כבת ערובה, ולא הושבה לעמה ולמולדתה. הימים ימי שלטונו של נירון, וימי ראשיתה של הנצרות. ליגיה נמנית עם המאמינים בישו, ויניציוס מאמין באלים הרבים של הרומאים. ליגיה נמנית עם מיעוט נרדף, ויניציוס נמנה עם מקורביו של הקיסר. המפגש בין שתי האמונות, מפגש נפיץ ואלים, הוא הנושא האמיתי של הספר.

הספר נסמך על מקורות היסטוריים רבים, ביניהם מקורות רומאיים והמסורת הנוצרית. מרבית הדמויות הראשיות הן של אישים שפעלו באותה תקופה, ביניהם הקיסר נירון, פטרוס ופאולוס, שליחיו של ישו, ופטרוניוס ארביטר, מהאישים המשפיעים ביותר בסביבתו של נירון, ומי שככל הנראה כתב את "סטיריקון". הארוע המרכזי בספר הוא שריפת העיר רומא ביולי 64, אולי ביוזמתו או בהשראתו של נירון, אך גם אם מדובר בהאשמת שווא, התוצאה – על פי המסורת הנוצרית – היתה הטלת האשמה על הנוצרים, וכתוצאה מכך רדיפתם, מאסרם, ורציחתם בדרכים שונות ואכזריות – טרף לאריות, צליבה והעלאה על מוקד.

שמו של הספר נלקח מן הבשורה על פי יוחנן. פטרוס, שביקש באותה תקופה לעזוב את רומא מחשש שייצלב, פגש בדרכו את ישו ושאל אותו "קוו ודיס, דומיני?", כלומר "לאן מועדות פניך, אדון?". ישו ענה שפניו לרומא כדי להצלב שנית, ותשובתו ביישה את פטרוס, שהחליט לשוב על עקבותיו ולהנהיג את קהלת הנוצרים בעיר, ואמנם נצלב מאוחר יותר – על פי אחת הגרסאות בדבר מותו – במקום בו הוקמה מאוחר יותר בזיליקת פטרוס הקדוש. לא במקרה שמו של הספר נושא אופי נוצרי, שכן הספר כולו נושא מסר בזכות האמונה הנוצרית. זה מול זה מוצגות תפיסת האהבה והסליחה הנוצרית והשחיתות הרצחנית של נירון. מול הרשעות, החנפנות, תאוות הדם והעדר המצפון, אותם מייצגים תושבי רומא ובראשם אנשי החצר, עומדים אמונה עזה בגואל ובגמול במצפה למאמינים בעולם הבא, אומץ, יושר ואהבה לכל הבריות, אותם מייצגים הנוצרים הנרדפים. סנקביץ' די קרוב לנפילה לסטראוטיפים, אבל הוא מאפשר ניואנסים בעיצוב הדמויות, ואם כי נטית לבו ברורה, גיבוריו ברובם אינם חד-מימדיים, אלא משתנים ומתפתחים לטוב או לרע.

הדמות המעניינת ביותר בספר, וזו שמייצגת עמדה בלתי קיצונית, היא זו של פטרוניוס. פטרוניוס אינו מאמין באלים, וגם לא באלוהי הנוצרים. הוא נהנה מחייו, נוטל סיכונים מטעמים של שעשוע ושל אתגר, מתנהל באומץ מול נירון, ובעולם הגחמני של חצר הקיסר הוא מצליח לשמור על אישיות עצמאית. חייו הסתיימו באופן טיפוסי: כשהבין שסר חינו, ומן הסתם יירצח, ערך ארוחה למכריו, ובמהלכה חתך את עורקיו ודימם למוות, לא לפני שהעלה על הכתב את דעתו על עוולותיו של נירון.

קראתי את הספר בתרגומו המיושן עד מאוד של ח.ש. בן-אברם. אמנם אני מוקסמת מהחן שבשפה הממציאה את עצמה, ואולי גם לנוסטלגיה יש בכך חלק, ואמנם נהניתי מהקריאה למרות הסרבול הלשוני המקשה, אבל אולי עדיף לקרוא אותו בתרגומו של אורי אורלב מ-2003. הנה לדוגמא קטע מן הספר בשני התרגומים.

תרגום בן-אברם:

הרחובות היו, בסבת השעה המאוחרת, ריקים מאדם, אך את שיחתם הפריע לודר שתוי שבא לקראתם. הוא נשען, מתנודד, בכף-ידו על כתף פטרוניוס, הציף את פניו בנשימתו הרוויה יין וצפצף בקול צרוד:

את הנוצרים לאריות!

מירמליון – ענה פטרוניוס בנחת – שמע עצה טובה ולך לך לדרכך.

בינתים תפסו השכור גם בידו השניה בכתפו.

צעק עמי יחד, ולא – אשבור את מפרקתך: את הנוצרים לאריות!

אבל עצבי פטרוניוס שבעו כבר את הצרחות הללו. מרגע צאתו מן הפלטין חנקוהו כחלום ביעותים ורסקו את אזניו, והנה בראותו עוד את אגרופו של הענק המורם עליו נגדשה סאת סבלנותו.

ידידי – אמר – צחנת יין נודפת ממך ואתה עומד לי בדרך.

ובאמרו זאת נעץ לו בחזהו עד לנדנה את החרב הקצרה שבה נזדיין בצאתו מביתו.

תרגום אורלב:

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית.

בסיומו של הספר מופיעה ההערה הזו: "המערכת התירה לעצמה להשמיט מספר זה קטעים אחדים, מעטים במספר, שבתרגום העברי אין להם מקום". היו ימים בהם המתרגם והמוציא לאור נטלו רשות לעצמם לצנזר את היצירה המתורגמת כדי לא לפגוע בקורא העברי הרגיש. מכיוון שהספר, בחלקו השני, שופע תיאורים אכזריים של הוצאות להורג, ומכיוון שהיהודים בספר מוצגים כרודפי הנוצרים, מעניין מה ראתה המערכת לנכון למנוע מן הקורא.

"קוו ודיס" ראה אור ב-1896, תורגם ליותר מחמישים שפות, ועובד לקולנוע. למרות הדידקטיות שבו, הוא נקרא כפרוזה וכתיעוד היסטורי מרתק, ואני בהחלט ממליצה עליו.

(על כריכת הספר שברשותי מופיעים רק שם הספר ושם הסופר, ולפיכך התמונה למעלה היא של הספר במקור הפולני)

Quo Vadis – Powieść z czasów Nerona – Henryk Sienkiewicz

נ. טברסקי

1946 (1896)

תרגום מפולנית: ח.ש. בן-אברם

עד היום ההוא / קרסמן טיילור

d7a2d793_d794d799d795d79d_d794d794d795d7901

הספר עוסק בנסיונם של הנאצים להשתלט על הכנסיה הפרוטסטנטית בגרמניה, על כ-40 מליון חבריה, ואת תנועת ההתנגדות שקמה בעקבות נסיון זה. מקור המידע העיקרי של הסופרת היו שיחות עם כומר (שמו הבדוי בספר "קרל הופמן") שנמלט מגרמניה. פרטיו שונו במידה רבה כדי למנוע פגיעה במשפחתו שנותרה מאחור.

לא ידעתי הרבה על הפן הזה של המשטר הנאצי, ומבחינה זו הספר מרתק. הנאצים תכננו להחליף את האמונה הנוצרית ה"רכרוכית" בעיניהם בנצרות כוחנית. לא עוד ישו המפנה את הלחי השניה, אלא ישו/היטלר הלוחם הארי הנועז. תחילה כיסו על כוונותיהם בעטיפה דמוקרטית, אבל חיש קל עברו לשיטות הברוטליות המוכרות, כולל זיוף בחירות, הפגנות כוח, אלימות, וכליאה של כמרים במחנות ריכוז. קבוצה לאומנית שולית בשם "נוצרים גרמנים" זכתה לחסות הנאצית, והפכה לכוח מוביל בכנסיה. מולה עמדה כנסיה מחתרתית בשם "הכנסיה המוודה", בהנהגתו של הכומר מרטין נימלר*.

מי שקורא את הספר עשוי לקבל את הרושם שרוב 40 מליון החברים בכנסיה התנגדו לנאצים. אני לא יודעת אם זו תמימות של "קרל הופמן", או רצון שלו להאמין בכך, או אולי קרסמן טיילור רצתה לחזק את התחושות האנטי פשיסטיות. מכל מקום, קראתי קצת חומר רקע, ונראה לי נכון יותר לומר שרק מיעוט קטן התנגד בפועל. באוירת הפחד של אותם ימים כל התנגדות היא הרואית, אבל הספר מפריז בהרבה בתיאור ההתנגדות ההמונית הגורפת

מה שמקומם בספר זה מה שאין בו. יש בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם לאמונה חופשית. אין בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם של אחרים לחיות. בכלל כל הספר מתנהל לו בתוך בועה. כבר בתחילה המספר מציין שחייו כילד וכמתבגר התנהלו בתוך החוג הסגור שלו, בלי שמץ ידיעה על מה שקורה מחוץ לו (לדוגמא, המשבר הכלכלי שאחרי מלחה"ע הראשונה שכמעט לא פגע בו). אחר-כך עבר לאוניברסיטה, שגם היא היתה עולם סגור של בני טובים. כשהנאצים עלו לשלטון מצא עצמו בתוך מאבקה של הכנסיה, כשהוא שוב עיוור לגמרי למה שקורה מחוץ לו. מכאן אולי ההפרזה בהיקף ההתנגדות, ומכאן ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממצוקותיהם של אנשים מחוץ לכנסיה. אני מעריצה אנשים שהעזו להתנגד, אבל מקוממת הידיעה שאותם אנשים אמיצים הגבילו את אומץ ליבם לד` אמותיהם.

הספר ראה אור לראשונה ב-1942.

*למרטין נימלר מיוחס השיר "לא הרמתי את קולי":
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

Until that day – Kressmann Taylor

הוצאת זמורה ביתן

2008 (1942)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר