קוו ודיס / הנריק סנקביץ'

קוו ודיס

כותרת משנה: סיפור מימי נירון-קיסר

"קוו ודיס" מתרחש ברומא בשנת 64 לספירה. העלילה עוקבת אחר סיפור אהבה בין שתי דמויות בדויות – מרקוס ויניציוס, מצביא צעיר, וליגיה, בת מלך שנמסרה לידי הרומאים כבת ערובה, ולא הושבה לעמה ולמולדתה. הימים ימי שלטונו של נירון, וימי ראשיתה של הנצרות. ליגיה נמנית עם המאמינים בישו, ויניציוס מאמין באלים הרבים של הרומאים. ליגיה נמנית עם מיעוט נרדף, ויניציוס נמנה עם מקורביו של הקיסר. המפגש בין שתי האמונות, מפגש נפיץ ואלים, הוא הנושא האמיתי של הספר.

הספר נסמך על מקורות היסטוריים רבים, ביניהם מקורות רומאיים והמסורת הנוצרית. מרבית הדמויות הראשיות הן של אישים שפעלו באותה תקופה, ביניהם הקיסר נירון, פטרוס ופאולוס, שליחיו של ישו, ופטרוניוס ארביטר, מהאישים המשפיעים ביותר בסביבתו של נירון, ומי שככל הנראה כתב את "סטיריקון". הארוע המרכזי בספר הוא שריפת העיר רומא ביולי 64, אולי ביוזמתו או בהשראתו של נירון, אך גם אם מדובר בהאשמת שווא, התוצאה – על פי המסורת הנוצרית – היתה הטלת האשמה על הנוצרים, וכתוצאה מכך רדיפתם, מאסרם, ורציחתם בדרכים שונות ואכזריות – טרף לאריות, צליבה והעלאה על מוקד.

שמו של הספר נלקח מן הבשורה על פי יוחנן. פטרוס, שביקש באותה תקופה לעזוב את רומא מחשש שייצלב, פגש בדרכו את ישו ושאל אותו "קוו ודיס, דומיני?", כלומר "לאן מועדות פניך, אדון?". ישו ענה שפניו לרומא כדי להצלב שנית, ותשובתו ביישה את פטרוס, שהחליט לשוב על עקבותיו ולהנהיג את קהלת הנוצרים בעיר, ואמנם נצלב מאוחר יותר – על פי אחת הגרסאות בדבר מותו – במקום בו הוקמה מאוחר יותר בזיליקת פטרוס הקדוש. לא במקרה שמו של הספר נושא אופי נוצרי, שכן הספר כולו נושא מסר בזכות האמונה הנוצרית. זה מול זה מוצגות תפיסת האהבה והסליחה הנוצרית והשחיתות הרצחנית של נירון. מול הרשעות, החנפנות, תאוות הדם והעדר המצפון, אותם מייצגים תושבי רומא ובראשם אנשי החצר, עומדים אמונה עזה בגואל ובגמול במצפה למאמינים בעולם הבא, אומץ, יושר ואהבה לכל הבריות, אותם מייצגים הנוצרים הנרדפים. סנקביץ' די קרוב לנפילה לסטראוטיפים, אבל הוא מאפשר ניואנסים בעיצוב הדמויות, ואם כי נטית לבו ברורה, גיבוריו ברובם אינם חד-מימדיים, אלא משתנים ומתפתחים לטוב או לרע.

הדמות המעניינת ביותר בספר, וזו שמייצגת עמדה בלתי קיצונית, היא זו של פטרוניוס. פטרוניוס אינו מאמין באלים, וגם לא באלוהי הנוצרים. הוא נהנה מחייו, נוטל סיכונים מטעמים של שעשוע ושל אתגר, מתנהל באומץ מול נירון, ובעולם הגחמני של חצר הקיסר הוא מצליח לשמור על אישיות עצמאית. חייו הסתיימו באופן טיפוסי: כשהבין שסר חינו, ומן הסתם יירצח, ערך ארוחה למכריו, ובמהלכה חתך את עורקיו ודימם למוות, לא לפני שהעלה על הכתב את דעתו על עוולותיו של נירון.

קראתי את הספר בתרגומו המיושן עד מאוד של ח.ש. בן-אברם. אמנם אני מוקסמת מהחן שבשפה הממציאה את עצמה, ואולי גם לנוסטלגיה יש בכך חלק, ואמנם נהניתי מהקריאה למרות הסרבול הלשוני המקשה, אבל אולי עדיף לקרוא אותו בתרגומו של אורי אורלב מ-2003. הנה לדוגמא קטע מן הספר בשני התרגומים.

תרגום בן-אברם:

הרחובות היו, בסבת השעה המאוחרת, ריקים מאדם, אך את שיחתם הפריע לודר שתוי שבא לקראתם. הוא נשען, מתנודד, בכף-ידו על כתף פטרוניוס, הציף את פניו בנשימתו הרוויה יין וצפצף בקול צרוד:

את הנוצרים לאריות!

מירמליון – ענה פטרוניוס בנחת – שמע עצה טובה ולך לך לדרכך.

בינתים תפסו השכור גם בידו השניה בכתפו.

צעק עמי יחד, ולא – אשבור את מפרקתך: את הנוצרים לאריות!

אבל עצבי פטרוניוס שבעו כבר את הצרחות הללו. מרגע צאתו מן הפלטין חנקוהו כחלום ביעותים ורסקו את אזניו, והנה בראותו עוד את אגרופו של הענק המורם עליו נגדשה סאת סבלנותו.

ידידי – אמר – צחנת יין נודפת ממך ואתה עומד לי בדרך.

ובאמרו זאת נעץ לו בחזהו עד לנדנה את החרב הקצרה שבה נזדיין בצאתו מביתו.

תרגום אורלב:

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית.

בסיומו של הספר מופיעה ההערה הזו: "המערכת התירה לעצמה להשמיט מספר זה קטעים אחדים, מעטים במספר, שבתרגום העברי אין להם מקום". היו ימים בהם המתרגם והמוציא לאור נטלו רשות לעצמם לצנזר את היצירה המתורגמת כדי לא לפגוע בקורא העברי הרגיש. מכיוון שהספר, בחלקו השני, שופע תיאורים אכזריים של הוצאות להורג, ומכיוון שהיהודים בספר מוצגים כרודפי הנוצרים, מעניין מה ראתה המערכת לנכון למנוע מן הקורא.

"קוו ודיס" ראה אור ב-1896, תורגם ליותר מחמישים שפות, ועובד לקולנוע. למרות הדידקטיות שבו, הוא נקרא כפרוזה וכתיעוד היסטורי מרתק, ואני בהחלט ממליצה עליו.

(על כריכת הספר שברשותי מופיעים רק שם הספר ושם הסופר, ולפיכך התמונה למעלה היא של הספר במקור הפולני)

Quo Vadis – Powieść z czasów Nerona – Henryk Sienkiewicz

נ. טברסקי

1946 (1896)

תרגום מפולנית: ח.ש. בן-אברם

מודעות פרסומת

עד היום ההוא / קרסמן טיילור

d7a2d793_d794d799d795d79d_d794d794d795d7901

הספר עוסק בנסיונם של הנאצים להשתלט על הכנסיה הפרוטסטנטית בגרמניה, על כ-40 מליון חבריה, ואת תנועת ההתנגדות שקמה בעקבות נסיון זה. מקור המידע העיקרי של הסופרת היו שיחות עם כומר (שמו הבדוי בספר "קרל הופמן") שנמלט מגרמניה. פרטיו שונו במידה רבה כדי למנוע פגיעה במשפחתו שנותרה מאחור.

לא ידעתי הרבה על הפן הזה של המשטר הנאצי, ומבחינה זו הספר מרתק. הנאצים תכננו להחליף את האמונה הנוצרית ה"רכרוכית" בעיניהם בנצרות כוחנית. לא עוד ישו המפנה את הלחי השניה, אלא ישו/היטלר הלוחם הארי הנועז. תחילה כיסו על כוונותיהם בעטיפה דמוקרטית, אבל חיש קל עברו לשיטות הברוטליות המוכרות, כולל זיוף בחירות, הפגנות כוח, אלימות, וכליאה של כמרים במחנות ריכוז. קבוצה לאומנית שולית בשם "נוצרים גרמנים" זכתה לחסות הנאצית, והפכה לכוח מוביל בכנסיה. מולה עמדה כנסיה מחתרתית בשם "הכנסיה המוודה", בהנהגתו של הכומר מרטין נימלר*.

מי שקורא את הספר עשוי לקבל את הרושם שרוב 40 מליון החברים בכנסיה התנגדו לנאצים. אני לא יודעת אם זו תמימות של "קרל הופמן", או רצון שלו להאמין בכך, או אולי קרסמן טיילור רצתה לחזק את התחושות האנטי פשיסטיות. מכל מקום, קראתי קצת חומר רקע, ונראה לי נכון יותר לומר שרק מיעוט קטן התנגד בפועל. באוירת הפחד של אותם ימים כל התנגדות היא הרואית, אבל הספר מפריז בהרבה בתיאור ההתנגדות ההמונית הגורפת

מה שמקומם בספר זה מה שאין בו. יש בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם לאמונה חופשית. אין בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם של אחרים לחיות. בכלל כל הספר מתנהל לו בתוך בועה. כבר בתחילה המספר מציין שחייו כילד וכמתבגר התנהלו בתוך החוג הסגור שלו, בלי שמץ ידיעה על מה שקורה מחוץ לו (לדוגמא, המשבר הכלכלי שאחרי מלחה"ע הראשונה שכמעט לא פגע בו). אחר-כך עבר לאוניברסיטה, שגם היא היתה עולם סגור של בני טובים. כשהנאצים עלו לשלטון מצא עצמו בתוך מאבקה של הכנסיה, כשהוא שוב עיוור לגמרי למה שקורה מחוץ לו. מכאן אולי ההפרזה בהיקף ההתנגדות, ומכאן ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממצוקותיהם של אנשים מחוץ לכנסיה. אני מעריצה אנשים שהעזו להתנגד, אבל מקוממת הידיעה שאותם אנשים אמיצים הגבילו את אומץ ליבם לד` אמותיהם.

הספר ראה אור לראשונה ב-1942.

*למרטין נימלר מיוחס השיר "לא הרמתי את קולי":
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

Until that day – Kressmann Taylor

הוצאת זמורה ביתן

2008 (1942)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר