האקספרס הפאטאגוני הישן / פול תרו

כותרת משנה: מסע ברכבות דרך שתי האמריקות

הסופר פול תרו אוהב לנסוע, ועל נסיעותיו הבלתי שגרתיות ברחבי העולם כתב מספר ספרים. "האקספרס הפאטאגוני הישן" הוא אחד הראשונים שבהם, והוא מתעד את המסע שעשה, בעיקר ברכבות, מבוסטון עד פאטאטגוניה. לא היעד מעניין אותו, אלא הדרך. המסעות בימינו, והספרים הנכתבים עליהם, מתמקדים, כך הוא טוען, ביציאה ממקום אחד ובהגעה אל מקום אחר. בין שני אלה מתרחשת מעין קפיצת דרך, בדרך-כלל בטיסה המוחקת הפרשי מרחק וזמן. את קפיצת הדרך הזו הוא אינו מחבב. "מה שמעניין אותי היא ההתעוררות בבוקר, המעבר מן המוכר אל המשונה במקצת, אל המוזר למדי, אל הנוכרי, ולבסוף אל הזר לחלוטין. עצם הטיול, לא סופו, הוא החשוב". את ספרו הוא מבקש לסיים "במקום שבו ספרי מסעות מתחילים".

מצויד במזוודה אחת ובמספר ספרים, ובמתכוון ללא מצלמה, יצא במחצית שנות השבעים ממסצ'וסטס לשיקגו, ומשם הדרים לטקסס. בטקסס חצה את הגבול למכסיקו, עבר בדרכו מספר ארצות בדרום-אמריקה – גואטמלה, אל-סלוודור, קוסטה-ריקה, פנמה, קולומביה וארגנטינה – וסיים את המסע במרחבים השוממים של פאטאגוניה. לפני ששם פעמיו לשם השתהה בחברתו של בורחס, שיעץ לו לוותר על תוכניתו משום שאין בפאטאגוניה דבר. "אם כך, אמרתי בלבי – אם באמת אין שם כלום – הרי זה המקום המושלם לסיים בו את הספר הזה". המקום שמשך את לבו, רק משום נידחותו, היה אסקל. הוא הוזהר לא לעלות על הרכבת הרעועה הנוסעת לשם, אך כשם שהתעלם שוב ושוב מאזהרות במהלך המסע, כך נהג גם כעת. היעד היה חקוק במוחו, ולא ניתן היה לוותר עליו. "מה יכולתי לעשות? היה עלי להגיע לאסקל כדי לחזור הביתה". אותה רכבת רעועה, המכונה La Trochita, היא האקספרס הפאטאגוני הישן שבשם הספר.

פול תרו כמעט ואינו מתעכב על פרטים שיעניינו את התייר הממוצע. גם כשהוא נוסע לאתרים מוכרים, כמו מאצ'ו פיצ'ו, הוא אינו כותב עליהם דבר וחצי דבר. הפרק הנושא את השם "ברכבת למאצ'ו פיצ'ו" עוסק כמעט כולו במה שהוא מכנה "חטיבת תרמילי הגב": "הם היו תיירים דלפונים, בטלנים, נוודים, הרפתקנים, שהתנקזו למקום המרושש הזה משום שרצו לחסוך כסף […] הם דברו בלשון אחת, כסף ורק כסף […]". הפרק על פנמה סובב סביב שאלת הבעלות על התעלה, ומתייחס לחייהם של העובדים במקום. חלק הארי מפרק הנסיעה ללימון מוקדש לתיאור קומי של נוסע אמריקאי טרחן שנדבק אליו ולא שתק לרגע. תרו מאזין למוזיקה המקומית ולא מתלהב ("ניכר שלמוסיקה מחרישת אוזניים זו נודעה חשיבות באמריקה הספרדית, משום שהיא מנעה כל אפשרות של חשיבה"). הוא משוחח עם ילדים רחוב בבוגוטה ("הם דברו על עצמם בנימה של עצמאות, אבל הם לא יכלו לדעת כיצד הם נראים, עצובים כל כך ועזובים. איזו תקווה יכלה להיות להם בחיים הללו, ברחוב הזה? מובן, סופם למות; וכל מי שישתמש בגופותיהם הקטנות כדי לתת דוגמא מוחשית לזעמו, יואשם באהדה לבולשביקים"). על הגבול בין ארצות-הברית למכסיקו, בין לארדו לנואבו-לארדו, הוא מבחין במהוגנות לכאורה של הצד האמריקאי, שחומק בלילה אל רובע האורות האדומים מעבר לגבול. באל-סלוודור הוא מעביר את זמן הנסיעה בשיחה עם סוכנים-נוסעים, הסבורים שבני ארצם נבונים יותר מבני אמריקה המרכזית האחרים ("אנחנו כמו הישראלים," אמר אלפרדו. ותרו בתגובה: "אתם מתכוננים לפלוש לאיזה מקום"?) למרות המצב הרעוע עד מאוד של הרכבות באמריקה הדרומית, הוא נמנע מאלטרנטיבות נוחות יותר, ומעדיף את הנסיעה בחברת המעמדות החלשים ביותר, כי "מי שמבקש להבין, ראוי לו שיסע ברכבת. בהבנה יש משום ערובה לדכאון, אבל זו דרך להגיע אל האמת". ובכלל, לא נוחות הוא מבקש, לא בילוי בנעימים, כפי שאיחלו לו חבריו כשנפרדו ממנו. "השתוקקתי להעזה קטנה, לסכנת-מה, לארוע לא נעים, לאי-נוחות חריפה, לנסיון שבשהיה עם עצמי, לרומאנסה של בדידות בנוסח צנוע".

באשר לספרים שנטל אתו למסע: את הדרך פתח עם "דקלי הפרא" של פוקנר, אבל לא הצליח להתקדם בו. בהמשך התפעם מאוד מ"וילסון ראש כרוב" של מארק טוויין ("זו היתה יצירת מופת פראית, חדורה עליצות אכזרית קודרת, מחוכמת ופסימית יותר מכל יצירה של טוויין שקראתי"). במלון אכול חולדות, קודר ומטיל אימה, נתקף סיוטים כשניסה לקרוא את "עלילות ארתור גורדון פים" של אדגר אלן פו. ובין אלה קרא מספריהם של דשיל האמט ושל אמברוז בירס הציניקן המריר. ועוד בענייני ספרות: בארגנטינה פגש מתרגם של עזרא פאונד, והסתבר שאינו דובר אנגלית. "אין ספק שבערותו הקנתה לו יתרון גדול. הייתי סמוך ובטוח שהגירסות שלו מוצלחות יותר מן המקור", מגיב תרו בציניות. על חורחה לואיס בורחס, לעומת זאת, הוא כותב בהערכה ובכבוד, ואף מקדיש פרק לשיחות ביניהם.

הרביתי בציטוטים כדי להדגים מעט מן השפע התוכני שבספר, אבל פטור בלא תיאור טבע אחד לפחות אי אפשר. הקטע הבא לקוח מן הפרק המתאר את הנסיעה מנואבו-לארדו למכסיקו סיטי, בתרגומה הנאה של נעמי כרמל:

"העיט האצטקי" טיפסה דרך סרו-ראחון, אזור של גבעות תלולות מכוסות בסבך שיחים. הרכבת נסעה כה לאט במשך הטיפוס המתפתל עד שיכולתי לקטוף את פרחי הבר לאורך המסילה. אבל כשבאה השעה לגלוש במורד פרצנו לפנים בדהרה רועמת, מלווה ברומבה של החיבורים תחת המעבר שבין הקרונות, מקום שם עמדתי לשאוף אויר. האובך פג בגבהים הקרירים הללו, ויכולתי להשקיף על פני שמונים קילומטרים או יותר של מישור כחול-ירוק. הרכבת התפתלה כל העת על פני המדרון, כך שהנוף השתנה ללא הרף, מן המישור לרכס של גבעות ולעמק פורח עם עצים גבוהים ופלומתיים, ערוכים בטורים לאורך גדות נהרות מעלי קצף, ומפעם לפעם גם ערוץ עמוק של לוחות גרניט ניצבים. העצים היו אקליפטוסים – אפריקניים כמו הנוף, שהיה עולם כביר של אבן ומרחב.

תרו הוא מתבונן חד עין וביקורתי. לעתים הוא יוצר רושם מעט מיזנתרופי, רואה יותר את הרע ופחות את הטוב, אבל תיאוריו חיים מאוד, התובנות שלו למראה עיניו מעניינות, והשילוב בין חוויות הנסיעה הפרטיות לחלון שהוא פותח אל נופים אחרים ואל חברות אחרות עובד מצוין. אזכיר לסיום שני ספרים מומלצים נוספים שלו – "יריד הרכבות הגדול", שאף הוא ספר מסע ברכבות, הפעם באירופה ובאסיה, ו"חוף מוסקיטו", רומן אודות דינמיקה משפחתית בצלו של אב אחוז דיבוק לדבר אחד.

The Old Patagonian Express – Paul Theroux

זמורה ביתן מודן

1981 (1979)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

הכובע של מייג'ור פאראן / דייויד סזרני

meygor_faran1

ב-6 במאי 1947 יצא אלכסנדר רובוביץ', נער בן שש-עשרה, לרחובות ירושלים להדביק כרוזים של הלח"י. עדי ראיה ראו אותו מוכנס בכוח לרכב, ומאז נעלמו עקבותיו. במקום בו ארעה החטיפה נמצא כובע צבאי, ובתוכו רשום במטושטש FAR..AN. רוי פאראן, מראשי היחידה למלחמה בטרור, סיפר למחרת למפקדו שחקר את הנער, חקירה שלוותה במכות, ובסיומה הלם בראשו באבן, מה שגרם למותו. במשך שבועות טויח המקרה וטושטש, עד שהוחלט לעצור את פאראן לחקירה. הספר מגולל את הפרשה, החל בהחלטה הבריטית להקים יחידות מיוחדות נגד פעילות המחתרות, דרך החקירה והמשפט שהוכן ברשלנות והסתיים בזיכוי, וכלה בקריירה המפוארת של פאראן שלא נפגעה כהוא זה מן הרצח.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שקראתי ספר שעוסק במנדט מנקודת הראות הבריטית: למה התעקשו להחזיק בארץ-ישראל, איך השפיעה הפוליטיקה הבינלאומית והמקומית על ההתנהלות שלהם באזור, אילו תפיסות מדיניות ואסטרטגיות הנחו אותם במאבקם בטרור של האצ"ל והלח"י, מה היו המאבקים הפוליטים הפנימיים בתוך בריטניה וכיצד השפיעו על הישוב היהודי. הנושא שמעניין את הכותב במיוחד הוא ההחלטה להקים יחידות מיוחדות ללחימה בטרור והשלכותיה. היחידות הללו התבססו על חיילים שהתמחו בפעילות נועזת ובלתי שגרתית כנגד הגרמנים, וניתנה להם יד חופשית לפעול כהבנתם. סזרני מסביר את כל הליקויים במבנה הזה, ואת הכשלים בהבנת השטח בו נדרשו לפעול, וכתוצאה מכך את העדר התוצאות של פעילותם. באחרית דבר לספר הוא מרחיב לתקופות נוספות ולמקומות נוספים של האימפריאליזם הבריטי, וטוען כי טרור מדיני ממוסד מעולם לא השיג תוצאות כנגד טרור מקומי, והתפיסה שעמדה מאחורי היחידות המיוחדות הניבה פרי ביאושים, כפי שהודגם בין השאר בחקירה וברצח של אלכסנדר רובוביץ': מצבי חירום הבליטו את ההיבטים המרושעים יותר של השיטור של שלהי האימפריה […] ממלחמת הבורים בדרום אפריקה בתחילת המאה, ועד לטקטיקה הברוטלית שננקטה בארץ ישראל ובמאלאיה.

למדתי מהספר גם על הלך הרוח בבריטניה שהושפע מן הארועים בארץ ישראל. הופתעתי והזדעזעתי לקרוא על פרעות כנגד האוכלוסיה היהודית שארעו בכמה ערים באנגליה – סמוך כל-כך לשואה – בעקבות הריגת הסרג'נטים כנקמה על ההעלאה לגרדום של לוחמי המחתרת.

יש משהו מייגע בריבוי הפרטים בספר. אני מבינה שההתעמקות בפרטים היא חלק מעבודת ההיסטוריון, אבל בספר קריאה אפשר היה לסנן. הפריעו לי גם המקומות בהם הכותב חרג מאוביקטיביות היסטוריונית, ובחר להתבטא באופן שמעיד ככל הנראה על דעותיו הפרטיות: "הלח"י מצא עונג מיוחד בהתנקשות בחייהם של שוטרים, חיילים ופקידי ממשל". "האצ"ל והלח"י, בהלך מחשבה מעוות, סירבו להאמין שבווין התכוון למה שאמר". בהיבט האישי, קשה לי לקרוא ללא כעס על ההתפתלויות הפוליטיות שמנעו מיהודים להכנס לארץ ישראל בתקופה בה סרטיפיקט היה ההבדל בין חיים ומוות. בהתעלם מן המגרעות הללו, זהו ספר מעניין, השופך אור על שלהי תקופת המנדט מזווית פחות שגרתית מזו שהקורא הישראלי נחשף אליה בדרך-כלל.

לקריאה נוספת:

מאמר באתר הארץ

מאמר באתר nrg

Major Farran’s Hat – David Cesarani

דביר

2015 (2009)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

חיי הנצח של הנרייטה לאקס / רבקה סקלוט

חיי הנצח של הנרייטה לאקס

הנרייטה לאקס, אפרו-אמריקאית עניה, אם לחמישה, היתה בת 31 כשמתה בשנת 1951 מסרטן צוואר הרחם אלים במיוחד. במשך שנים רבות נעשו נסיונות לשמר תאי אדם חיים ומתרבים במעבדה, אך במעבדה כמו בחיים התאים חיו פרק זמן מסוים ואז מתו. התאים שנלקחו מביופסיה שנעשתה להנרייטה היו הראשונים שזכו לאלמוות, ועד היום הם משמשים באינספור מעבדות לצרכי מחקר. בתאים נעשה שימוש במחקר שכתוצאה ממנו ניתן היה להשתמש בתרכיב הפוליו לחיסון המוני, כתוצאה מן האלמוות של התאים אפשר היה לחקור סוגיות גנטיות, ועוד ועוד. נהוג היה לסמן תאים בראשי התיבות של האנשים שמהם נלקחו, וכך ניתן לקו התאים השם הילה (HeLa).

הנרייטה עצמה נותרה אלמונית, ולמשפחתה לא היה ידוע השימוש שנעשה בתאי גופה. האם זו בעיה? לדעתי לא. עברתי יותר מביופסיה אחת בחיי, ואין לי שום תביעת בעלות על התאים שהוצאו בתהליך. אם נשמרו ונעשה בהם שימוש והופקו מהם רווחים – התהילה והתמורה לחוקרים שעשו במלאכה. בעיני התאים האלה הם כמו שערה שנשרה או תא עור שהתקלף, חסרי ערך לחלוטין. בעיני משפחתה של הנרייטה זו בעיה גדולה, והרקע לה לדעתי הוא לא שאלת התאים לכשעצמם, אלא הרקע החברתי והתרבותי של המשפחה הספציפית הזו ושל הקהילה האפרו-אמריקאית בכלל. על רקע אפליה וגזענות ועוני ובורות, אצל אנשים שגדלו בימים בהם התערות שחורים ולבנים היתה כמעט טאבו, שסבלו כל חייהם מדעות קדומות ומיחס משפיל, הידיעה שגם אחרי מותה הנרייטה היא רק חפץ לשימושם של אחרים מקוממת ומעוררת זעם. גם הדרך בה נודעה להם הפרשה היתה חסרת שמץ התחשבות: מישהו מסר לעתונאים את התיק הרפואי שלה, וכל ההיסטוריה הפרטית שלה נחשפה בראש חוצות.

רבקה סקלוט מפליאה לשלב מדע עם חברה, את קור המעבדה עם הרגש האנושי. היא מרחיבה את היריעה הרבה מעבר לסיפורה של הנרייטה ולסיפור התאים, ומספרת גם על התפתחות המחקר לאורך השנים, ומרבה לעסוק בשאלות של אתיקה רפואית ומחקרית. מזעזע עד כמה היה התחום פרוץ עד לא מזמן, והחוליות החלשות בחברה – שחורים, אסירים, חולי נפש, תשושי גוף – שמשו בלי ידיעתם שפני נסיונות במחקר פולשני של המוח, בהזרקות ישירות של תאים סרטניים, במעקב אחרי חולי עגבת בלי הושטת סיוע, ועוד ועוד. מעבר לפן המדעי המרתק, היא נותנת במה לסיפורם של האנשים שבשולי החברה, והשילוב יוצר ספר מרתק.

מבין הדמויות בספר עולה וקורנת דמותה של דברה, בתה של הנרייטה, שהתלוותה אל הסופרת במסע אחר התאים ואחר עברה של הנרייטה ושל בתה הבכורה שמתה בבית-חולים לשחורים-משוגעים, כפי שנקרא המוסד. דברה, אשה לא משכילה שבשל עוניה של המשפחה זכתה ללמוד רק עד כיתה ו', שעברה כילדה התעללות מינית מצד קרוב משפחה והתעללות פיזית קשה מצד אשתו, שסובלת מחרשות חלקית ומיתר לחץ דם ומסוכרת, העזה כאשה צעירה לעזוב עם ילדיה בעל אלים ולגדל לבדה את ילדיה הקטנים. כשהחלה להתעניין בסיפורה של אמה, למדה להשתמש באינטרנט, עסקה באיסוף מידע אישי ומדעי, ונרשמה ללימודים (אך נאלצה לפרוש בשל קשיים כלכליים). עצוב לחשוב על מאות אלפי אנשים כמוה, בעלי פוטנציאל ואופי, שנשחקים ונמעכים בלחץ החיים, ולא זוכים לממש את יכולותיהם.

רבקה נקשרה למשפחה, בעיקר לדברה, והקימה קרן שמגייסת כספים להשכלתם של צאצאי המשפחה, ולכל מי שחש עצמו נפגע מתהליכים רפואיים הדומים לזה שמתואר בספר. חלק מההכנסות ממכירת הספר מועברות לקרן.

ספר מומלץ ביותר.

The Immortal Life of Henrietta Lacks – Rebecca Skloot

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

 

משפט פריס / רוס קינג

935603

"משפט פריס" הוא ספר דוקומנטרי-סיפורי, שעלילתו מתרחשת בפריס בין השנים 1863 ו-1874. רוס קינג, הסטוריון של האמנות, מתמקד בעשור משמעותי בתולדות הציור. ב-1863 הוצגה לראשונה תמונתו של מאנה, שכונה בזמנו "אבי האימפריוניזם",  "ארוחת בוקר על הדשא", וב-1874 נערכה לראשונה תערוכה של הציירים המובילים בזרם זה.

קינג מציג זה מול זה שני ציירים גדולים השונים איש מרעהו לחלוטין. מצד אחד ארנסט מסוניה, צייר קלאסי, מדקדק בפרטים עד לרמת הורידים ברגליו של סוס ברקע תמונת קרב, משקיע שנים בכל ציור, ומתרכז בתמונות המספרות סיפור (לדוגמא "הקרב על פריס"). מצד שני אדואר מאנה, מורח צבע במריחות גסות, ומתרכז בתיאור התרשמויות רגעיות (ומכאן הכינוי "אימפרסיוניסט", שהומצא תחילה ככינוי גנאי ע"י עתונאי מבקר אמנות, ואומץ כשמו של הסגנון). מסוניה היה יקיר ה"סלון" הרשמי של פריס, היה הצייר המעוטר ביותר בדורו, וציוריו נמכרו במחיר מאות אלפי פרנקים. מאנה נאבק על הכרה בסגנונו, נדחה פעמים רבות ע"י ועדות השיפוט של ה"סלון", הוקע ע"י מבקרי האמנות, ולקח שנים עד שהצליח למכור ציורים  במחיר שנחשב מכובד, קרי כמה אלפים בודדים של פרנקים.

הספר אינו מצטמצם לתחום הציור בלבד. הוא מתאר תהליכים פוליטיים וחברתיים באירופה, ובעיקר בצרפת, וניכר כי קינג ערך תחקיר מקיף ומרשים לקראת כתיבת הספר.

אני זוכרת את קינג לטובה מן הספר "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור", ו"משפט פריס" בהחלט עומד באותם סטנדרטים גבוהים.

The Judgment of Paris: The Revolutionary Decade That Gave the World Impressionism – Ross King

הוצאת דביר

2010

תרגום מאנגלית: יותם פלדמן ונעמי כרמל