קווי רוחב כחולים / טוני הורביץ

0770000169893

כותרת משנה: מסע עכשווי בעקבות התגליות של קפטן קוק

בין השנים 1768 ו-1779 הוביל קפטן ג'יימס קוק שלושה מסעות ימיים, כשלוש שנים אורכו של כל אחד מהם, שהעשירו את הידע על הגיאוגרפיה ועל הדמוגרפיה של כדור הארץ, ובדיעבד שינו לנצח את חייהם של ילידי האיים והיבשות שמיפה. טוני הורביץ, עתונאי אמריקאי זוכה פוליצר, נסע בעקבותיו של קוק, ובספרו הוא משלב את סיפור המסעות עם סיפורם של המקומות שגילה, ועם האופן בו נשמרת, או נמחקת, מורשתו.

הורביץ בחר בדרך של התנסות אישית כדי להרגיש קרוב ככל האפשר לקוק. בפרק הפותח את הספר הוא עולה על סיפונה של רפליקה של האנדוור, הספינה עליה פיקד קוק במסע הראשון. במשך שבוע הוא, וצוות של מתנדבים, שִחזרו את חיי הצוות המקורי בהפלגה מצפון ארצות הברית לקולומביה הבריטית בקנדה. ההתנסות המטלטלת והמייסרת, שכללה טיפוס על תרנים בעת סערה, עבודות סיפון בתנאים קשים, ושינה טרופה בערסלים קטנים בחדר משותף שהוא מכנה "חור קלאוסטרופובי", נתנה להורביץ טעימה קצרה מן החיים שהתנהלו על הספינה במשך שלוש שנות הפלגה. בהמשך ביקר בכמה מאיי האוקינוס השקט, שהתגלו על ידי קוק ("גילוי", בהקשר זה, הוא, כמובן, מונח אירוצנטרי, שכן כמעט כל המקומות שקוק חשף למערב כבר היו מיושבים), באוסטרליה, בניו-זילנד, באלסקה ובהוואי, שם נרצח קוק על החוף. בנסיון "לגעת" באיש, ביקר ביורקשייר שבאנגליה, שם נולד קוק, שלולא כשרונתיו וסקרנותו, כמו גם חוסנו הגופני, היה נידון באנגליה המעמדית לחיים של פועל אנאלפבית, ואולי גם למוות בגיל צעיר בדומה לחמישה משבעת אחיו ואחיותיו. המסלול שעשה מן המעמד שאליו נולד אל מסעות מקיפי עולם ופורצי דרך – "המקום הרחוק ביותר שאליו יכול האדם להגיע", כפי שכתב – היה יחודי, ונבע, כפי שהעיד על עצמו, משאפתנות.

"קוי רוחב כחולים" שופע מידע מעניין. פרטי המסעות מרתקים, בעיקר ההתיחסויות הרבות לתנאים-לא-תנאים שבהם התנהלו. חישוב מהירות הספינה, כדוגמא, נעשה בעזרת שעון חול והורדה למים של חבל שבקצהו מצוף עץ ולאורכו קשרים במרחקים שווים (ומכאן המונח "קשר ימי"). כשבמסע השני אבד הקשר בין הרזולושן, ספינתו של קוק, לספינה מלווה, קבר קוק, באחד מן המקומות בהם עצר, מכתב לרב החובל השני בבקבוק לרגלי עץ, שעל קליפתו חרט "הסתכל למטה". הנמען אכן מצא את המכתב, אבל לא הצליח להגיע בזמן למקום המפגש הבא שקבע קוק. קברניטה של מעבורת באלסקה, שבה הפליגו הורביץ ושותפו בים שהוא באופן קבוע מוכה סערות וסובל מראות מוגבלת, קבע שלא היה מעלה על דעתו לצאת לדרך ללא כל המכשור המשוכלל שברשותו, וודאי לא בגיגית עיוורת כזו שבה הפליג קוק בחיפושיו אחר המעבר הצפוני. המסעות הממושכים היוו סכנה של ממש לבריאותם של המלחים, וקוק הקדיש מחשבה ומאמץ להשגת מזון טרי ולנסיונות למנוע מחלות, ובראשן צפדינה. הצלחתו להחזיר כמעט את כל אנשיו בשלום היוותה עבורו, שהיה צנוע בדרך כלל, מקור לגאווה.

מרתקת לא פחות היא ההתיחסות למורשתו של קוק. תנועת המטוטלת של הזכרון ההיסטורי, כפי שמגדיר זאת הורביץ, נעה בין אימפריאליסט מרושע לדמות חסודה. בניו-זילנד מובילים המאורים רגשי שנאה כלפי קוק, הנתפס בעיניהם כמי שהרס את תרבותם. בסידני שבאוסטרליה, שם עלה קוק על החוף, הוא נמחק מן הזכרון הקולקטיבי כחלק מן ההכאה על חטא של האוכלוסיה הלבנה כלפי האבוריג'ינים (קוק עצמו תיאר ביומנו את האבוריג'ינים בצורה הרבה יותר רגישה וידידותית מכל מה שהאוסטרלים הלבנים הצליחו להגות במרוצת מאתים השנים שחלפו מאז ביקוריו של הקפטן שעכשו הם כל כך אוהבים להשמיץ). באיי האוקינוס השקט פגש הורביץ בגילויים של הערכה כלפי קוק לצד גינויים. צריך לזכור כי קוק היה חוקר, לא שליח קולוניאליסטי או מיסיונרי. הוא חזה שחשיפת המקומות שאליהם הגיע תשנה את חייהם של תושביהם, ובקטע עצוב ביומנו, כשחזר למקום בו ביקר בעבר וחזה בהשתנותו, הביע צער על "הפירות הבאושים של המסחר עם האירופים. השחתנו את מידותיהם, שבלאו הכי נטו לחוסר מוסריות, והכרנו להם צרכים ואולי גם מחלות שלא היו ידועים להם קודם לכן, ושהועילו רק להפר את השלווה המבורכת שהם ואבותיהם נהנו ממנה עד כה. אם מישהו מכחיש את אמיתות הטענה הזאת, שיבוא ויגיד לי מה הרוויחו הילידים בכל רחבי אמריקה ממגעיהם עם האירופים".

במסעו השלישי של קוק ניכר שינוי באישיותו של הקפטן. הוא היה קצר רוח, תוקפני. אולי מצבה הרעוע של ספינתו, שלא הוא עצמו פיקח על תחילת עבודות השיפוץ שלה, תרם לכך. אולי מצב בריאותו הירוד היה הגורם, אולי שנים של לחץ בלתי פוסק עשו את שלהן. הוא איבד את סובלנותו כלפי ילידי האיים, שעד אז התייחס אליהם במתינות ובהעדר שיפוטיות. לאחר חודשים קשים ומתסכלים באלסקה וצפונית לה, שבו אוניותיו של קוק להוואי, שם התקבל קודם לכן בכבוד השמור לאלים. משהו השתבש קשות בביקורו האחרון שם, התושבים התנערו מיראת הכבוד כלפיו, הוא עצמו הגיב בחומרה יתרה ובחוסר טאקט על גניבת סירת הצלה, ובקרב שהתפתח על החוף מצא את מותו במכת אלה ובדקירות פגיון. למרבה האירוניה, אילו ידע לשחות אולי היו חייו ניצלים, אבל כמו יורדי ים רבים באותה תקופה המיומנות הזו לא נמנתה עם כישוריו. בהוואי קוק זכור לרע עד היום, והורביץ סבור כי למיסיונרים האמריקאים שהגיעו להוואי יש בכך חלק. כדי למחוק את מורשת אנגליה השנואה יצרו המיסיונרים לקוק תדמית שטנית, ושכתוב ההיסטוריה נפל על קרקע פוריה.

בין שאר נושאים מעניינים מתייחס הורביץ לחברה הפולינזית, ששנים רבות לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים יישבו אתרים המרוחקים זה מזה מרחק אלפי קילומטרים, ביניהם טאהיטי, טונגה וניו-זילנד. מערכת האמונות של חברה זו הוכחה כיציבה להפליא, ועקרונותיה הבסיסיים שרדו לאורך מאות רבות של שנים, אפילו במקומות המרוחקים ביותר שאליהם הגיעו שלוחותיה, כמו הוואי ואיי הפסחא. ובכל זאת, גם כאן [בהוואי], כמו בחלקים אחרים של פולינזיה, התרבות המסורתית היציבה הזאת התפוררה בתוך דור אחד בלבד מאז ביקורו של קוק.

"קוי רוחב כחולים" הוא, בעיקרו, ספר תיעודי, אך הוא כתוב בחן, ולא נעדר ממנו הומור. במסעו הראשון של קוק התלווה אליו ג'וזף בנקס, חוקר טבע ובוטניקאי, שזכה, יחד עם פמליה, במקום על הספינה משום שמימן את מרבית הוצאותיה. בנקס היה רומנטיקן ונלהב וקל דעת, כשם שקוק היה מתון ומדויק וענייני. הניגוד המשעשע בין השניים סיפק שתי נקודות מבט משלימות על המסע. ניגוד שכזה מצוי גם בין הורביץ ה"חנון" עצמו לחברו רוג'ר, חובב האלכוהול והנשים, הנלווה אליו בכל נסיעותיו. השילוב בין ההתנסויות האישיות של השניים לפן התיעודי וההיסטורי מספק חווית קריאה מרתקת ומושכת.

אסיים בציטוט מדבריו של הורביץ על גיבורו, סמוך לסיומו של הספר: "אם יש מסר אחד שעובר כחוט השני בכל יומניו, זו הבשורה שכל בני האדם, בכל רחבי העולם, קורצו מאותו חומר – גם אם הם אוכלים את אויביהם, מתנים אהבה בפומבי, סוגדים לאלילים, או, כמו האבוריג'ינים, אדישים לחלוטין לדברים חומריים. אפילו בחברה שבמבט ראשון נראית זרה ומוזרה עד מאוד, תמיד קיים בסיס שעליו אפשר לבנות יחסים הדדיים של הבנה וכבוד".

ספר מרתק, מעשיר ומומלץ מאוד.

Blue Latitudes – Tony Horwitz

אריה ניר

2003 (2002)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

james_cook27s_portrait_by_william_hodges

דיוקנו של ג'יימס קוק מאת ויליאם הודג'ס שהשתתף במסע השני

אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל

993793

צעצוע לא יכול להציל את החיים, אבל הוא יכול להציל את הנפש

בקצה סמטה ללא מוצא בלונדון ניצבת חנות הצעצועים של פאפא ג'ק. עם הכפור הראשון היא פותחת את דלתותיה, ובעת פריחת השַלגית הראשונה, המבשרת את קץ החורף, היא נסגרת. העובדים כולם נשלחים לבתיהם, ובתוך החנות פנימה נותרים בני משפחת גודמן, האב יאקבס ובניו קספר ואמיל. בכל חודשי הקיץ שוקדים השלושה על הכנת צעצועים חדשים, צעצועים קסומים. חיות עשויות טלאים מתרוצצות לרגליהם, טירות מרחפות באויר, חיילי צעצוע מנהלים קרבות. כי חנות הצעצועים של פאפא ג'ק אינה ככל החנויות, והקהל צובא על שעריה, כמֵה לקסמים שמציעים בעליה.

בשנת 1906 מגיעה אל החנות קתי, נערה כבת שש-עשרה. קתי, שהרתה לבן השכנים שהפנה לה עורף בעת צרה, ברחה מביתה, כדי שלא תיאלץ למסור את התינוק שיוולד לה. מודעת דרושים שפרסמה החנות כאילו פנתה ישירות אליה: "הלכתם לאיבוד? אתם מפחדים? נשארתם ילדים בנשמתכם?". חייה נקשרים בחיי משפחת גודמן ובצעצועיהם.

פאפא ג'ק, שעבר תלאות קשות מנשוא תחת שלטון הצאר, עזב את רוסיה עם שני בניו, וכשהגיע ללונדון בנה עבור שלושתם את העולם הסגור והמכושף של החנות. הבנים ירשו את ידיו הטובות ואת כשרון הקסמים שלו, אך עם השנים ההבדלים בין יכולותיהם פוערים ביניהם פער של קנאה ושל תחרות. קספר הבכור הוא איש המעוף היצירתי. אמיל הצעיר הוא הטכני מבין השניים, והוא יוצרם של חיילי הצעצוע, שהם עמוד השדרה הכלכלי של החנות. יחסיהם יידעו משבר נוסף, כשיתחרו על לבה של נערה. וכשאכזריותו של העולם החיצון, בדמות מלחמת העולם הראשונה, תחלחל אל החנות המנסה להתבודד בתוך עצמה, יתרחב הפער ביניהם: קספר יילחם בשדות פלנדריה ואגדות תקשרנה בשמו, בעוד אמיל יזכה לביקור משפיל של נציגות מסדר הנוצה הלבנה (מסדר שחילק נוצות לבנות, סמל לפחדנות, לגברים שנותרו בעורף).

רוברט דינסדייל מגיש סיפור מייסר באריזה של אגדה, שנקראת תחילה – כשהאוירה הקסומה שלטת – כסיפור ילדים, אולי נוער, אך הופכת בהדרגה – כשהעולם החיצון מתערב, ויצרים רעים מתעוררים – לספר לכל. הספר עוסק ביחסים בתוך משפחה, בקשר בין הורים לילדיהם, בקנאות ובאהבות, וגם ביחסים בין בני אדם בכלל, וגולש לשאלות של פציפיזם ושל רצון חופשי. הוא משתרע על כמחצית המאה, ומצביע פה ושם על שינויים חברתיים שחלו בתקופה זו. יש משהו פשטני באמונתו בכוחם של צעצועים להמס לבבות ולקרב בין בני אדם, אך הפשטנות הזו משתלבת יפה באוירה האגדית האופפת אותו.

"אנשי הצעצועים" עתיר הדמיון נקרא בהנאה, ולמרות הכאב שחווים גיבוריו הוא שזור נאמנות ואהבה. לקראת סיומו של הספר מתגלה סוד, שקצת קלקל לי את הטעם הטוב, אבל פרט לכך מדובר בחווית קריאה שונה ומומלצת.

The Toymakers – Robert Dinsdale

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

ברית עולם / טיארי ג'ונס

40227154_1933973193308378_3121666235998142464_n

סלסטיאל ורוי – היא אמנית, הוא מנהל מכירות – היו נשואים מזה כשנה וחצי, כשנסעו לבקר את הוריו של רוי באטלנטה. למרות שההורים הכינו עבורם חדר בביתם, הם העדיפו להעביר את הלילה במלון. במהלך הערב התפתח ביניהם ויכוח, אך לפני שיהפוך לריב החליטו לקחת לעצמם חמש-עשרה דקות בנפרד להרגע. רוי יצא מן החדר להביא קרח, פגש אשה מבוגרת מוגבלת בתנועה, סייע לה לשוב לחדרה, וחזר אל סלסטיאל. מאוחר יותר באותו לילה נכנסו שוטרים לחדרם, ועצרו את רוי לאחר שהאשה האשימה אותו באונס. שורה של מקרים קבעה את גורלם: לולא בחרו לישון במלון, לולא התווכחו, לולא מנעו בחוכמה את הריב, לולא התנדבותו של רוי לעזור, חייהם היו מוסיפים להתקדם במסלולם. ולולא עורו השחור של רוי, אולי לא היה מסומן כאשם עוד לפני החקירה, ואולי היה זוכה ליחס אחר מן השופט. אבל רוי נשפט בדרום הגזעני של ארצות הברית, ונדון לשתים-עשרה שנות מאסר על לא עוול בכפו.

"ברית עולם" מלווה את בני הזוג בחמש השנים הבאות, ומתבונן אל תוך תוכם של נישואים במבחן. העבר המשותף של השניים קצר – האם די בו כדי לשמר את הזוגיות נוכח ההווה המתמשך לאין קץ? שותפו של רוי לתא אומר לו משפט שממצה את כל מה שמבדיל בינו לבין סלסטיאל: "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהחיים של כולם נמשכו, ורק שלך לא". בעוד סלסטיאל מתפתחת כאמנית וזוכה להצלחה, רוי זוכה ל"קידום" בכלא, כשהוא מועבר מקטיף פולי סויה לאיסוף אשפה. מערך הכוחות ביניהם משתנה משוויון לתלות, וקשיים יומיומיים מאתגרים את האהבה ואת הנאמנות. לצדם של בני הזוג משולבים בעלילה הוריהם ואנדרה, חבר משותף, שמכיר את סלסטיאל מילדות ואת רוי מהקולג'. כולם כמהים לאהבה ולשלווה, מבקשי טוב ליקרים להם, לא גדולים מהחיים ולכן כובשי לב.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא יחסי הורים וילדים, בעיקר אבות וצאצאיהם. הויכוח שבפתח העלילה החל כשרוי סיפר לסלסטיאל שאביו, שהעניק לו את שמו וגידל אותו, אינו אביו הביולוגי, וסלסטיאל התרעמה על שהסתיר ממנה היבט כל כך משמעותי בחייו. תפיסת האבהות של שני הגברים תבוא לידי ביטוי בהמשך. אביה של סלסטיאל הוא אב מגונן, שטובת בתו קודמת אצלו לנאמנויות אחרות. אנדרה חי בצל נטישתו של אביו, שהקים משפחה חדשה.

בפרסומים לספר מצוטט ברק אובמה כאומר, "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו-אמריקאי צעיר". בעיני זהו תיאור מדויק ובלתי מדויק בו זמנית. האשמת השווא היא ברקע האירועים, אבל הנושא אינו העיוות המשפטי והמוסרי, אלא ההתמודדות של זוג צעיר עם פירוד כפוי. לאורך פרקים שלמים בספר אפשר לשכוח שמדובר באפרו-אמריקאים, שכן אותם רגשות ואותן תהפוכות נפשיות יכלו להיות נחלתם של זוגות מכל מוצא שהוא. מצד שני, הקורא אולי יכול לשכוח במי מדובר, אבל גיבורי הספר עצמם אינם יכולים. היחס כלפי שחורי העור צץ שוב ושוב, בהתלבטות איזה רכב לקנות, שלא ייראה כמו רכב של סוחר סמים ויעורר חשד, במחשבה היכן למקם חנות, כך ששחורים ירגישו נוח להגיע אליה מבלי להיראות יוצאי דופן על רקע לבן, ועוד. כפי שהסופרת מטפלת ברגישות בנושאי הספר האחרים, כך גם בנושא הגזענות, אליה היא מתיחסת במינון מבוקר.

כשקראתי אודות הספר, לפני שקראתי אותו עצמו, מצאתי בו דמיון אל "סיפורו של רחוב ביל", שגם בו מואשם צעיר שחור באונס שלא ביצע, והקשר בינו ובין ארוסתו עומד למבחן. יש מן המשותף בין שני הספרים, אבל אולי ששים השנים שמפרידות ביניהם מפרידות גם בין הדגשים שבחרו שני הסופרים ליצירותיהם. בעוד ספרו של ג'יימס בולדווין שם דגש מירבי על האפליה ועל הקיפוח, טיארי ג'ונס בחרה לספר סיפור אוניברסלי יותר (ושמו המקורי של הספר – "נישואים אמריקאים" – מצביע על כך). מכל מקום, הסופרת חלקה כבוד לבולדווין, כשהזכירה אותו ואת ספרו הראשון בספרה.

"ברית עולם" הוא ספר סוחף, מרגש, מעורר מחשבה ואמפתיה, ולכן מומלץ.

An American Marriage – Tayari Jones

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

עדות / סקוט טורו

26168411_1715524485145053_2509750181589804296_n

"עדוּת" הוא דרמה משפטית המתרחשת בחלקה הגדול בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ביל טֶן בּוּם, משפטן אמריקאי בשנות החמישים לחייו, חווה שורה של משברים: הוריו נפטרו, הוא נפרד מאשתו, והחליט להתפטר מעבודתו כפרקליט לענייני צווארון לבן במשרד בו היה שותף. בעוד הוא שקוע בפינוי חפציו מן המשרד ומתכנן שנה של בטלה, מציע לו חבר ותיק לעבור להולנד, ולשמש כתובע בפרשת טבח של ארבע-מאות בני רומה (צוענים) שארעה בבוסניה אחת-עשרה שנים קודם לכן. ההשערה היא שכוחות סרבים הם שביצעו את הטבח, אבל – כך מסביר החבר – קיים חשש שתופנה אצבע מאשימה כלפי ארצות-הברית, שחייליה ישבו בבסיס סמוך למחנה הצועני, ולפיכך רצוי שהתובע יהיה אמריקאי. השילוב של העבודה המאתגרת עם מיקומה בארץ מוצאם של הוריו של ביל, מפתה אותו, והוא נענה להצעה.

הפרשה התעוררה, לאחר עשור שלא דובר בה כלל, בשל הצהרתו של פֶרקו, בן רומה, המעיד על עצמו כי הוא הניצול היחיד מן הטבח. בדיון המקדים בבית הדין, שבו חבר השופטים אמור להחליט אם יש לפתוח בחקירה, הוא מספר כי תושבי המחנה חששו מפעולת נקם של לאזה קייביץ', מנהיג סרבי אלים, שהאמין כי הרומים הלשינו לאמריקאים ולכוחות נאט"ו על מקום מחבואו. בלילה בו פֶרקו ובניו היו אחראים על השמירה במחנה, הגיעו עם חשכה רעולי פנים חמושים, רצחו במקום שלושה תושבים, והכריחו את כל הנותרים לעלות על משאיות, לכאורה כדי להסיעם חזרה לאזור קוסובו, ממנו נמלטו בעבר. הרומים, על נשיהם וטפם, הובלו אל מכרה פחם קרוב, אולצו להכנס לתוך מערה, ונקברו חיים כשסלע מעל המערה פוצץ. פרקו לבדו הצליח להסתתר וניצל. האם היו אלה הארקן טייגרס שביצעו את הטבח? אולי הצ'טניקים? ואולי באמת היו אלה האמריקאים שבמעשה זה ביקשו לחסל את האנשים שידעו מדוע נכשל הנסיון ללכוד את המנהיג הסרבי?

ביל טן בום מוביל את החקירה אל צמרת הצבא והממשל האמריקאי, ואל כפרים בוסנים נידחים, אל מנהיג צמא דם, ואל פליטים חסרי כל. הוא מתמודד עם כוחות עלומים שמבקשים להטות אותו מן האמת, עם שופטים בעלי סדר-יום משלהם, עם עורכי דין מתוחכמים, ועם יריבים המבקשים לחסלו. מתוך כל חצאי האמיתות ומתוך סבך ההטעיות הוא צריך לחלץ את האמת בהסתמך על נסיונו ועל חושיו המקצועיים והאנושיים.

פרשת הטבח המתוארת בספר בדויה, כך גם כל הדמויות, אבל הספר מבוסס במידה רבה על המציאות הבוסנית ועל גורלם של בני רומה, וגם על פרשת נשק מסתורית שארעה במציאות. הסופר מתאר בקצרה בסוף הספר (ובאריכות באתר הבית שלו) את התחקירים שערך, ובקיאותו אכן ניכרת לכל אורכו של הספר. מרתק לקרוא על התנהלות בית הדין הפלילי הבינלאומי, לנסות להתמצא בסבך היוגוסלבי, לתהות על יחסי ארה"ב עם שאר העולם, וללמוד שוב על גורלם המר של בני רומה הנרדפים. קראתי בשנה האחרונה שני ספרים בנושאים אלה – "בא לעולם" על המלחמה בבוסניה, ו"זולי" על בני רומה – ו"עדות" הרחיב והעמיק את ההיכרות שלי איתם. הועשרתי בידע בשלל נושאים, וביניהם סיפורם של בני משפחת טן בום האמיצים, הולנדים שנתנו מקלט ליהודים וזכו בהכרה כחסידי אומות עולם.

במשולב עם הסיפור המשפטי, טורו עוסק גם בשאלות של זהות, בזוגיות, בקשרים משפחתיים, בדעות קדומות, בכוונות טובות שמוליכות לגיהינום, ובאימי המלחמות. השילוב בין ארועי החקירה לארועים האישיים בחייו של ביל טן בום המספר מוצלח ומאוזן, ושני היבטי העלילה מושפעים הדדית.

"עדות", אם כך, מהנה בשל נושאיו המרתקים, אבל לא רק בגללם. מלבד היותו ספר מעשיר בתכניו, הוא גם כתוב היטב, דינמי, מותח, ומאוד אנושי. בהחלט מומלץ.

Testimony – Scott Turow

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

הפלא של אנה / אמה דונהיו

55000002424b

ליבּ רייט, אשה אנגליה צעירה, אחות במקצועה, שהוכשרה על ידי פלורנס נייטינגל, נשלחת על ידי מעסיקיה לשבועיים בכפר אירי להשגיח על ילדה. ליב סבורה שמדובר מן הסתם במשפחה בעלת אמצעים, שיכולה להרשות לעצמה אחות פרטית להשגחה על חולה מפונקת, אך בהגיעה למקום מתברר לה שהמשימה שונה, ובעיניה אף משונה: אנה או'דונל, כך מאמינים תושבי הכפר, חדלה לאכול מאז יום הולדתה האחד-עשר, ארבעה חודשים קודם להגעתה של ליב, ובריאותה לא נפגעה. האם מדובר בנס, כפי שסבורים אלה הנוהרים לפגוש אותה? האם אנה מבשרת עתיד שבו הנפש תגבר על צרכי הגוף, כפי שהרופא המקומי מנבא? ואולי זו תרמית ביוזמת הוריה ובתמיכת הכומר, שמטרתה לנצל את תמימות ההמון ולאסוף תרומות בתמורה לזכות לשהות במחיצתה של הילדה הפלאית?

אנשי הכפר, אם מתוך כוונה לבסס את הנס, או מתוך רצון כן לגלות את האמת, הקימו ועדה לחקירת התופעה. הועדה החליטה לפקח על אנה מסביב לשעון במשך שבועיים, והטילה את המשימה על שתי נשים אמינות: ליב נבחרה בשל השם הטוב שיצא ל"נייטינגליות", האחיות שהוכשרו על ידי פלורנס נייטינגל בשדה הקרב בחצי האי קרים. האחות מייקל נבחרה בשל היותה נזירה צייתנית ודבקה באמונתה. השתים מתחלפות ביניהן במשמרות של שמונה שעות, עיניהן פקוחות על אנה ועל בני ביתה. כשמצבה של אנה מתחיל להדרדר, ליב אינה יכולה שלא לתהות אם משימתה היא שתגרום בסופו של דבר למותה של הילדה.

הספר נע תחילה באיטיות, עוקב אחרי ארועי היומיום באותה קפדנות בה עוקבות האחות והנזירה אחרי אנה. בהדרגה נבנה בו מתח, הנובע לא רק מן השאלה אם אנה אוכלת בסתר או לא, ואם כן – מי עומד מאחורי התרמית. המתח הסיפורי הוא תוצאה של כמה וכמה קונפליקטים מעניינים שהם לבו של הספר. ליב היא פרוטסטנטית חילונית, המוצאת את עצמה בלבו של כפר קתולי אדוק. הדיון בעניני אמונה הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. כך, לדוגמא, בפגישה של ליב עם העתונאי ויליאם ברן, קתולי ספקן ודמות מפתח בספר, נכלל הדו-שיח הבא:

"אני מודֶה בזה: אף פעם לא יכולתי להתמודד עם זוועות בלי הגנת הנחמה שבדת […] האם בכל הזמנים ובכל המקומות אנשים לא זעקו לאלוהיהם בשעת צרה?"

[…]

"זה רק מוכיח שאנחנו כמהים לישות כזאת […] אתה לא חושב שעוצמת הכמיהה הזאת דווקא מעלה את הסבירות שכל זה אינו אלא חלום?"

קונפליקט נוסף נובע מהיותה של ליב אשה אנגליה באירלנד, שבע שנים אחרי רעב תפוחי האדמה במחצית המאה התשע-עשרה. האירים מלאי מרירות כלפי התנהלותם של האנגלים במהלך האסון, שמספר קורבנותיו נאמד בקרוב למליון איש.

עוד תהום פעורה בין ים האמנות הטפלות שבו מחזיקים הכפריים, ובין תפיסת העולם הריאלית שבה אוחזת ליב:

חלב בשביל הפיות, דסקיות שעווה למניעת דליקות ושטפונות, ילדות שחיות על אוויר… יש משהו שהאירים לא מוכנים לבלוע?

סיפורה של הילדה אנה בדוי, אך הוא מבוסס על תופעת הנערות הצמות, נערות שטענו במהלך השנים, מימי הביניים ועד המאה התשע-עשרה, כי יש בכוחן לשרוד ללא מזון. המאמינים כי מדובר בתופעה ניסית נתלו בסיפורי כמה קדושים שנמנעו מאכילה. הרופאים מיחסים את התופעה להיסטריה או למופע מוקדם של אנורקסיה נברוזה, או שרואים בה הונאה פשוטה.

"הפלא של אנה", הוא ספר על סודות במשפחה, על התמודדות עם טראומה, ועל ההיענות לחובה, אך בעיקרו הוא ספר על כוחה ההרסני של האמונה. הכתיבה עדינה אך מעמיקה, והטיפול בקונפליקטים מעניין ומרחיב את הדעת.

 

The Wonder – Emma Donoghue

אריה ניר

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת