הרחק מהמון מתהולל / תומס הרדי

שלושה גברים אוהבים את בת-שבע אברדין ומחזרים אחריה, כל אחד בדרכו השונה. גבריאל אוק, רועה צאן טהור לב, מבקש להנשא לה, אך היא דוחה אותו. האיכר בולדווד, רווק רציני ומתבודד, אינו מקדיש לה כל תשומת לב, עד שמעשה קונדס מצדה מטעה אותו לחשוב שהיא מאוהבת בו, והוא שוקע באהבה אובססיבית כלפיה. הסמל טרוי, מחזר כפייתי והפחות ראוי מביניהם, הוא זה שכובש את לבה בדברי חלקות. תומס הרדי מעביר את גיבוריו תהפוכות ומשברים, עד שטרגדיה מארגנת מחדש את מערך הכוחות בין הארבעה, ובשונה מספרים אחרים של הרדי משיבה את הסדר הטוב על כנו.

"הרחק מהמון מתהולל", שנחשב ליצירה המצליחה הראשונה של הרדי, מצטיין בתיאורי טבע ובתיאורי נפשם של הגיבורים. מבחינה רעיונית הוא מכיל ניצנים של המסרים שהופיעו בספריו המאוחרים יותר, ושייחדו את יצירת הפרוזה האחרונה שלו, "גו'ד האלמוני". בת-שבע, כמו סוזאן וכמו אליזבת-ג'יין מ"ראש העיר קסטרברידג'" מפגינה עצמאות כלשהי, אך עדיין שבויה בתפיסה הרואה באשה שניה לגבר ורכושו של בעלה. היא לוקחת על עצמה את ניהול החווה של דודה שהלך לעולמו, מעורבת בפרטי העבודה, משתלבת ביריד כשווה לאיכרים. ויחד עם זאת היא מחזיקה בתפיסות מסוג "אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני", ולאחר נישואיה היא מסתגרת בביתה והופכת מעצמאית לפסיבית. הספר כולל עמדות סטראוטיפיות כלפי נשים עד כדי אי נוחות, עמדות שהלכו והידלדלו ביצירותיו הבאות של הרדי.

"ג'וד האלמוני" עסק רבות בהתנגדות לנישואים משום הכפייתיות שבהם שסופה להרוס את היחסים בין בני הזוג, וגיבוריו יישמו את תפיסת עולמם, גם אם הסופר גרם להם לשלם את המחיר. ב"הרחק מהמון מתהולל" רעיון דומה מבליח מדי פעם. אביה של בת-שבע, כדוגמא, אומר: "לא הייתי יכול לייחל לאשה יפה יותר מאשתי, אבל עכשו שאני מרגיש שמודבקת עליה תוית אשת חיקי החוקית, על כורחי לבי הרע נודד לו, ואחת היא מה אני עושה". בת-שבע עצמה יודעת שלמרות שהיא, כדבריה, זקוקה ל"אילוף", נישואים עתידים להרע לה. "ברוב עצמאותו של לב הנערה שלה דימתה לה שיש מידה של השפלה בויתור על פשטותם של חיי עלמה בשביל להיות המחצית הכנועה של השלם הבינוני של חיי נישואין", ובכל זאת היא הופכת למחצית הכנועה הזו. "דומה שגברים מן הישוב לוקחים להם נשים מפני שאי אפשר לכיבוש ולבעלות בלא נישואין, ונשים מן הישוב מקבלות עליהן בעלים מפני שאי אפשר לנישואין בלא כיבוש ובעלות", מסכם הרדי את עמדתו.

גבריאל אוק הוא דמות בלתי נשכחת, ישר, יציב, אחראי. "אוק מתבונן באופק המסיבות בלי להודיע חשיבות יתרה לעמדתו שלו בתוכן", מאבחנת בת-שבע, שלומדת לסמוך עליו, ובמהלך טלטלות חייה היא מגלה כי למרות שדחתה את הצעת הנישואים שלו, ולמרות שניסתה לפטר אותו כשהביע את דעתו ביושר, הוא נותר חברה היחיד. ו"במקום שהמקרה הטוב נותן לחברות שכזאת להירקם, שם צירוף הרגשות הזה נמצא האהבה האחת שהיא עזה כמוות – אותה אהבה שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה, שלעומתה התשוקה הסוערת הקרויה בדרך כלל בשם הזה חולפת ונמוגה כקיטור".

"הרחק מהמון מתהולל" כתוב בסבלנות לפרטים, מיטיב להתבונן בנפשות גיבוריו, ומומלץ בהחלט.

Far from the Madding Crowd – Thomas Hardy

עם עובד

1987 (1874)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

ג'וד האלמוני / תומס הארדי

ג'וד פולי, שגדל כילד יתום בכפר, שאף לחרוג מגבולות עולם העמל צר האופקים אל מחוזות ההשכלה. בעמל ליקט ספרים ישנים, ולמד בכוחות עצמו מכל הבא ליד. מחוז חלומותיו היתה העיר כרייסטמינסטר על מכללותיה, שבהן ביקש להשתלב בעקבות המורה פילוטסון שעזב את משרתו בכפר למטרה דומה, להרחיב את השכלתו ולהגיע למעמד של כומר נכבד. תומס הארדי סלל עבור גיבורו מסלול רצוף כשלונות ואכזבות, שמהן הצליח להתרומם שוב ושוב רק כדי למעוד אל הנפילה הבאה. תחילה פותה באמתלת שווא להנשא לאשה קרת-לב, ארוע שסתם את הגולל על תכניותיו ללמוד. כשנטשה אותו היה חופשי לעבור לעיר, אך גילה שעוניו ומעמדו כסתת אבן מנעו ממנו את הכניסה אל שערי האקדמיה. כשהתברר לו שפילוטסון, האיש שבדמיונו היווה מופת וסמן, ויתר על תכניותיו היפות, כמעט אמר נואש. בלית ברירה ברר לעצמו נתיב חדש של מטיף, איש כמורה צנוע ללא סיכוי לקידום ולרווחה. מנתיב זה הוסט בשל האהבה לסו הנון-קונפורמיסטית.

סו בריידהד, דודניתו של ג'וד, היא דמות שאינה משתלבת בסטראוטיפים ובמוסכמות של זמנה. כמו ג'וד, אף היא בת להורים שנישואיהם התפרקו. היא רכשה השכלה מסוימת, בחרה לעצמה מקצוע כאמנית, ופרנסה את עצמה. היא מתעבת את הדוגמטיות הדתית, מזלזלת בכללים נוקשים של מותר ואסור, אם אינם הגיוניים בעיניה, מאמינה בשוויון בין גברים ונשים וביכולתם לקיים ביניהם קשר המבוסס על חברות, סולדת מרעיון הנישואים הכופים אהבה נצחית שאינה אפשרית, ונרתעת מקשר מיני, אולי משום אלמנט הכניעה ואיבוד השליטה שבו, אולי משום קרירות גופנית, ואולי משום היותה, כדבריו של ג'וד, אדם רוחני. דיעותיה יוצאות הדופן מזעזעות מעט את ג'וד, אך בהדרגה, מתוך אהבה ומתוך שכנוע, הוא מאמץ אותן.

למרות האהבה המתפתחת בין שתי הנפשות התאומות הללו, הצעירים המשלימים זה את זה, סו, שנתנה לפילוטסון את הבטחתה להנשא לו, עומדת במילתה. כשפילוטסון מבין עד כמה היא סולדת ממנו, הוא נענה לבקשתה להניח לה ללכת. הוא עתיד לשלם מחיר יקר על נדיבות לבו כשיפוטר מעבודתו אחרי שנדיבותו תגונה על ידי עיני מעסיקיו כהסכמה לניאוף. סו וג'וד, שניהם אינם גרושים כדין, עתידים לחוות קשיים בשל אורח החיים בו בחרו, ואהבתם תעמוד במבחנים רבים.

האם ניתן לחיות במנותק מערכי התקופה ולא לשלם מחיר? פילוטסון, למרות שהוא עצמו נוהג כלפי סו שלא כמקובל, סבור כי בתרבות ישנה כמו שלנו אינך יכול לדבוק בחוש הצדק והיושר האינסטינקטיבי והבלתי מרוסן שלך בלי לבוא על ענשך. מן ההכרח לפעול על פי חוש צדק ויושר נרכש ומתורבת, אם ברצונך ליהנות ממנת רווחה וכבוד ממוצעת, ולהניח לנדיבות הלב הלא-מתורבתת לדאוג לעצמה.

"ג'וד האלמוני" זכה לקיתון של צוננים – עותק ממנו אף נשרף – כשראה אור בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, בשל אמירות שערוריתיות לזמנן שנכללו בו. "אני מתעבת אחיזת עיניים כזו שמנסה לטייח ברעיונות כנסיתיים מופשטים אהבת אנוש נלהבת וטבעית כל כך, כמו זו הטמונה בשירה גדולה ולוהטת זו!", אומרת סו על שיר השירים, ועל המוסד הכנסייתי בכלל. "זה זר לטבעו של אדם להמשיך לאהוב אדם כאשר נאמר לו שהוא חייב ועתיד להיות אהובו של אדם זה", היא מסבירה את התנגדותה להיקשרות בנישואים. "החתן שלי בוחר בי מרצונו ולשביעות רצונו. אבל אני לא בוחרת בו. מישהו מוסר אותי לו, כמו אתון או עז", היא מביעה את רתיעתה ממהלך הטקס. "אני לא מבין מדוע האשה והילדים לא יהיו היחידה החברתית ללא הגבר", אומר פילוטסון כשהוא חושב לעומק על קשרים משפחתיים בעקבות בקשתה של סו לפרק את החוזה ביניהם. "לא הגיע זמננו! הרעיונות שלנו הקדימו את זמנם בחמישים שנה מכדי שיביאו לנו איזושהי תועלת", מסכם ג'וד את חייו השבורים.

תומס הארדי כתב ספר קודר, פסימי לזמנו עם תקווה לעתיד משוחרר יותר. הוא מעביר תחת שבט ביקורתו את השיטה המעמדית שאינה מאפשרת לחלשים ולעניים לפרוץ ולהתקדם, את הדוֹגמוֹת של הממסד הדתי, ואת התפיסות החברתיות המאובנות שאינן מאפשרות את היחוד של הפרט. "חשבתי לי שהדפוסים החברתיים שהתרבות משבצת אותנו בהם, אין להם קשר לצורות הממשיות שלנו", מבינה סו. את הקדרות הוא מביע הן באמצעות העלילה עצמה, והן בסגנון השוזר שנינות וציניות אפלות. סו היא דמות זוהרת באינטלקט חד ועצמאי, אך היא גם אנושית מאוד, נתונה למצבי רוח, מפגינה עוצמה לצד חולשות. ג'וד הוא כולו לב, תם ותמים בבסיסו, שוחר אך טוב גם כשהוא מועד, ואיתן באמונותיו משעה שהוא משתכנע בתקפותן. שניהם יחד קוראים תיגר על המוסכמות, ומנהלים מאבק מעורר השראה והזדהות להגשמת אידיאלים רוחניים בעולם שנדמה שקשר נגדם.

לספר מצורפים מבוא ודברי סיכום מאת הסופר, הדנים בין השאר באופן בו התקבלה, או לא התקבלה, היצירה, שהיא הפרוזה האחרונה שכתב. כמו כן מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ה"מ דלסקי, שעניינה בעיקר המבנה של הספר והדינמיקה שבין הדמויות. עודד פלד תרגם יפה, הזמן שחלף מאז פרסומו של הספר לא שחק את איכויותיו ההגותיות והספרותיות, והוא מושך לב ומעורר מחשבה.

Jude the Obscure – Thomas Hardy

כרמל

2002 (1895)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

הים, הים / איריס מרדוק

64114

צ'רלס ארובי, שחקן, מחזאי ובמאי בדימוס, רכש בית מבודד על סלע הצופה אל הים, שם הוא יושב ומתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה. חלקו הראשון של הספר, הקרוי "פרהיסטוריה", הוא מעין הקדמה, או הכנה, לאוטוביוגרפיה השלמה שאולי יעלה בידו לכתוב. צ'רלס מעלה על הנייר את הרהוריו על עברו ועל ההווה שלו, מספר מעט על ילדותו עם אמו הנוקשה ואביו הלבבי יותר, שניהם אנשים צנועים, נטולי שאיפות. הוא משווה אותם לדודו ולדודתו, אנשים שהתעשרו וידעו ליהנות מכספם, ומתאר את עצמו כילד שחש בצלו של בן דודו, שבניגוד לו היה בעל בטחון עצמי הנובע מהכרה בסגולותיו. כשהוא תוהה על הזוגיות של הוריו ושל דודיו, הוא מניח מבלי משים את היסודות לנושא המרכזי של הספר – חיי נישואין. צ'רלס מספר גם על חבריו, ובעיקר על הנשים בחייו, על קלמנט, שחקנית מבוגרת ממנו שהיתה אהובתו, על רוזינה, שאותה גזל מחברו ואחר-כך נטש, על ליזי שהיתה מאוהבת בו עד כלות.

פרק ה"פרהיסטוריה" מתחלף בפרק הקרוי "היסטוריה", והאוטוביוגרפיה הופכת ליומן, כשמתברר לצ'רלס שבכפר הקטן הסמוך לביתו מתגוררת הרטלי, שהשפיעה על חייו יותר מכל אשה אחרת. השניים היו מיודדים מילדות, ובמשך שנים טיפחו בסתר תכנית להנשא כשיתבגרו. דרכיהם נפרדו כשבגיל שבע-עשרה עזב צ'רלס את ביתו, ולשברון לבם של הוריו בחר בלימודי תיאטרון. נדמה היה לו שהקשר עם הרטלי נותר חזק כשהיה, אך יום אחד הודיעה לו הנערה שהיא מנתקת את יחסיהם, ונעלמה מחייו ללא הסבר. בפרק זה מספר צ'רלס על כל מהלכיו, דקה אחר דקה, להשיב אליו את אהובתו. אחוז דיבוק הוא נאחז באומללות נישואיה של הרטלי כדי לשכנע את עצמו שעליו להציל אותה. כמוטו של חייו הוא מאמץ את המימרה הצרפתית On n’aime qu’une fois, la première – אתה אוהב רק פעם אחת, הפעם הראשונה. דעתם של אחרים אינה חשובה בעיניו, דעתה של הרטלי עצמה אינה בעלת משקל כלל בשיקוליו. הוא נוקט כל טריק מלוכלך כדי לשכנע אותה לברוח אתו, ואינו נותן דעתו על היותו גרוע עבורה אף יותר מבעלה, אם הלה אכן כה גרוע כפי שנדמה לו. על מצבו הנפשי הוא כותב: "סוגים מסוימים של מצב כפייתי, שהתאהבות היא אחד מהם, משתקים את פעולתו החופשית של המוח, את צורת ישותו הפתוחה, המתעניינת, הסקרנית, שלעתים היא מוגדרת באורח משכנע – כהגיונית. הייתי שפוי די הצורך לדעת, כי שרוי אני במצב כפייתי מוחלט וכי אני יכול רק לחשוב, שוב ושוב, מחשבות מייסרות מסוימות, יכול רק לרוץ בלי הרף באותם מסלולים כמו עכברים במבוך של דמיון וכוונה. אך לא הייתי שפוי במידה הדרושה כדי להפסיק תנועה מוכנית זו". ברגע של שפיות הוא מבין כי לא על בנית עתיד חדש לו ולהרטלי הוא חולם, אלא על שיבה, שאינו מבין כי היא בלתי אפשרית, אל התמימות של הנעורים: "זה יאחד את סופי עם תחילתי, כנגזר וכיאות […] והעולם התמים הישן יתלקט מחדש סביבנו בדומיה".

הפרק החותם את הספר, "אחרית דבר: החיים נמשכים", מתרחש אחרי הסערה. רגוע מעט, בלית-ברירה, הוא מנסה לתאר את רגשותיו, אולי להבין את עצמו, אולי להצדיק את התנהלותו. מכל נסיונותיו להפיק דברי הגות לסיום, אולי המעניין ביותר הוא זה: "יכול אדם להיות שנון מדי בחיפושו אחר האמת. לפעמים אין ברירה לאדם אלא פשוט לכבד את פניה המצועפים". הבטחון המוחלט, בגיבויו של המצב הכפייתי, התחלף, אם כי לא לחלוטין, בהבנה שלא הכל ניתן לידיעה ולגילוי.

כאמור, ההתבוננות במוסד הנישואין, היא הנושא המרכזי בספר. צ'רלס עצמו מעולם לא נישא, אולי משום שכדבריו התקומם כנגד הרעיון לכבול את עצמו. אולי נטישתו על ידי הרטלי ערערה את יכולתו לתת אמון. ואולי הדגם הבנאלי של הוריו הרתיע אותו, או שחשש שלא יוכל ליצור זוגיות מעוררת קנאה כשל דודיו. למעט הדגם היחודי של הדודים, והזוגיות הנוחה של ליזי וגילברט – היא מאוהבת בצ'רלס, הוא הומוסקסואל – מוסד הנישואין בספר מוצג בוריאציות תופתיות, בלתי יציבות, מכסות על אומללות. ויחד עם זאת, רבות מן הדמויות בספר אומרות בדרך זו או אחרת כי לא בהכרח מה שנראה מן החוץ משקף את מה שמתרחש בפנים.

צ'רלס עצמו סבור שהנושא העיקרי של כתיבתו הוא קנאה. למרות הצלחתו המקצועית ולמרות פרסומו, הקנאה בג'יימס, בן דודו, הדריכה את מנוחתו כל חייו. הקנאה שלו בבן, בעלה של הרטלי, היא אחד הגורמים לכפייתיות שלו כלפיה. קנאה של גבר נבגד כמעט תביא למותו.

צ'רלס הוא דמות ספרותית מעוררת חימה. הוא אנוכי, אכזרי, מרוכז לגמרי בעצמו, משקר לדורשי טובתו. הכפייתיות שלו אינה מהווה צידוק, אפילו לא הסבר דחוק לתכונות אלה. אבל למרות שמתעורר במהלך הקריאה חשק עז להשליך את הספר ולהפרד מן האיש לתמיד, הכתיבה המשובחת של איריס מרדוק, הכוללת בין השאר תיאורי ים ונוף יפיפיים ועצמתיים, גוברת על הדחף.

הים נוכח בספר לכל אורכו, ואף נתן לו את שמו. הביוגרף של איריס מרדוק סבור כי את שם הספר יש לייחס לכסנופון, שביצירתו מן המאה הרביעית לפני הספירה, שתורגמה בשם "מסע הרבבה", שם בפי החיילים היוונים את הקריאה "הים, הים", כשראו את הים השחור והבינו שניצלו.

"הים, הים" זכה ב-1978 בפרס בוקר, והוא מומלץ בהחלט.

The Sea, the Sea – Iris Murdoch

זמורה ביתן

1984 (1978)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין