הטהור והטמא / קולט

hatahorvehatameh_master

קולט, סופרת צרפתיה ילידת 1873, ניהלה חיים סוערים ויוצאי דופן, תוך שהיא מתעלמת ממוסכמות תקופתה. היא נישאה שלוש פעמים, קיימה קשרי אהבים עם גברים ועם נשים, הופיעה על הבמה חשופה למחצה, לבשה בגדי גברים, והחזיקה בדעות עצמאיות בדבר מותר ואסור, טהור וטמא. בספריה הביאה לידי ביטוי את תפיסת עולמה, ולא היססה לכתוב במפורש על ארוטיקה ועל יחסי זוגיות בלתי שגרתיים. יחד עם זאת נדמה שכל העת שמרה על עמדתה של הצופה מבחוץ, המתבוננת בחברה כולה ובה עצמה מבלי להטמע בה כליל. הביוגרפית ג'ודית תורמן היטיבה לבטא זאת: "בכל כלי שיט שמיטלטל בסערה ומלא בגופיהם של אנשים שמתעוותים בהקאות, יש לרוב נוסע אחד שהוא בריא באופן מוזר ומשונה, והוא מטייל על הסיפון המתנודד ברגליים יציבות בעודו אוכל ברוב חוצפתו כריך בשר חזיר. קולט היתה חריג מעין זה בשלהי המאה התשע-עשרה".

"הספר הזה שבו אני מתיימרת לתרום את תרומתי האישית לאוצר ידיעות החושים", שנקרא בגרסתו המקורית "התענוגות האלה" – שני השמות הולמים – הוא תוצאת ההתבוננות הזו. בתשעה פרקים, העוסקים בהיבטים שונים של העונג, קולט מניחה תחת זכוכית מגדלת את קשרי האהבה והמין שבני אדם קושרים בינם ובין עצמם. במבוא מעניין לספר מצביע המתרגם על מקורו של השם "התענוגות האלה" בספרה "הולדת יום", פתיחתו של המשפט "התענוגות האלה שאנו מכנים, בקלות דעת, גופניים". קולט שבה והדגישה כי מקורם של התענוגות הגופניים הוא בנפש, והיא חוזרת לטיעון זה גם כאן.

קולט משוטטת בין מאורת אופיום בהווה למעונן של בנות זוג במאה השמונה-עשרה, מתוודעת לקשר בין אשה מבוגרת לגבר צעיר, משווה בין הומוסקסואליות גברית לנשית, מתייחסת לתופעת נשים המתלבשות כגברים, מציגה את גרסתה לדון ז'ואן, ומנתחת את הקנאה. נקודת המבט היחודית שלה מעניינת, וכך כמה מן הדברים שהיא כותבת על עצמה, אם כי יש לזכור שבספרים חושפניים לא פחות כתבה, "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי".

תוך סיכון של הוצאת דברים מהקשרם, שכן קולט בונה את עמדותיה נדבך על נדבך, הנה כמה מרעיונותיה, בתרגומו היפה של ניר רצ'קובסקי:

על ידידיה ההומוסקסואלים: "מהם למדתי שלא זו בלבד שגבר יכול להיות מסופק באהבתו לגבר אחר, אלא שמין אחד יכול לשכוח כליל את המין האחר, עד כדי ביטולו. זה היה שיעור שונה בתכלית מזה שלמדתי מן הגברות במקטורנים, אותן משמיצות גברים נוטרות ומזויפות, שהיו עסוקות בלי הרף בגבר". ובהקשר זה, על הומוסקסואליות נשית: "התיימרה לעמוד כשווה מול שווה מול ההומוסקסואליות הגברית האיתנה בשלוותה […] לבסוף ויתרה".

על הקשר בין נשים: "שתי נשים שחיות יחד חיי אהבה מגלות סוף-סוף שמקור נטייתן ההדדית אינו חושני […] נאמנותן של שתי נשים אינה בוקעת מן התשוקה, אלא תחת כנפיה של מעין קרבת משפחה". לענין זה המופת שלנגד עיניה הוא של הנשים מלנגולן.

על עצמה בהתייחס לאנדרוגיניות הנפשית, להבדיל מן התחפושת החיצונית: "בעת ההיא אכן ייחלתי בסתר להיות אשה […] קיוויתי להפטר מהדו-משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עמה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר […] אבל הגבר, מצדו, לא הלך שולל. הוא ידע שאני גברית באיזו נקודה שלא הצלחתי למקם".

באותו כשרון, שבו כתבה קולט את ספרי הפרוזה, ביניהם "החתולה" ו"שרי" המומלצים, כתבה גם את "הטהור והטמא" העיוני. הערכים החברתיים השתנו מאז ימיה, אך נפש האדם בבסיסה לא השתנתה, ותובנותיה של הסופרת רלוונטיות ומעוררות מחשבה וענין גם היום.

Le Pur et l’Impur – Colette

אפרסמון

2019 (1932)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

הנפשות האפורות / פיליפ קלודל

60700

מפתה להשוות בין שני ספריו של קלודל, "הדוח של ברודק" ו"הנפשות האפורות". בשני הספרים המספר חוקר פרשת רצח שארעה בישובו. שני הספרים מסופרים על רקע מלחמת עולם, המלחמה הראשונה מצוינת במפורש ב"הנפשות האפורות" והשניה במרומז ב"הדוח של ברודק". בשניהם המספר אינו מסתפק בפרשה המצומצמת, אלא פורש רקע רחב ומספק הקשרים לתקופה, תוך שהוא מתאר לעומק את הדמויות המעורבות, ושוזר אל הארועים את סיפורו האישי. ובשניהם לאישיותו של המספר ולעמדותיו יש השפעה משמעותית על רוח הספר. עם זאת הספרים נבדלים זה מזה בעיקר ברמת המעורבות של המספרים: סיפורו של הזר ב"הדוח של ברודק" הוא במידה לא מבוטלת סיפורו של כותב הדוח, שחווה על בשרו את התבהמותם של הבריות. המספר ב"הנפשות האפורות", ששמו אינו ידוע, אמנם מוצא מקבילות בינו ובין הדמות המרכזית בפרשה, אך הוא במידה רבה צופה מן הצד, והוידוי האישי שלו בסיומו של הספר נבדל מקו העלילה שעליו סיפר. השניים נבדלים מאוד גם בסגנונם, הן בשל אישיויות שונות, והן בשל מידת מעורבותם: ברודק חושב, מתלבט, מתייסר, ומביע דעות ועמדות באופן ישיר. המספר בספר שלפנינו נוקט רוב הזמן סגנון סיפורי יותר, ועושה שימוש בציניות ובאירוניה כדי להביע עמדה מבלי להתבטא בישירות.

בעיירה הצרפתית פ', הסמוכה לחזית, בשנת 1917, מתגלה גופת ילדה כבת עשר בסמוך לביתו של התובע בעיר ו'. התובע, פייר-אנז' דסטינה, מתואר כטיפוס מרוחק, קר-לב, מצטיין במקצועו, ואדיש לחלוטין לנאשמים שהוא מביא להרשעתם, לעתים למותם. המספר התאלמן בגיל צעיר מאשתו, וכך גם דסטינה, והוא – המספר – מסתיר סוד אפל, והצירוף הזה הוא אחת הסיבות לכך שהוא חש מעין קירבה אל התובע, ובו בזמן גם חושד בו שהיה מעורב ברצח הילדה. שנים אחרי הפרשה, וכשרבים מגיבוריה כבר אינם בין החיים, המספר עדיין אוסף עדויות, מבקש להגיע לחקר האמת. נדמה, אם כך, שמדובר בסיפור מתח בלשי, אך למעשה חקר הרצח הוא רק נקודת מוצא לאמירות רבות משמעות בנושאים רבים כמו התמודדות עם אובדן, בירוקרטיה מושחתת, שכרון השררה, כוחו של המון, ועוד.

למלחמת העולם הראשונה יש תפקיד מהותי בספר. אמנם רוב גברי העיירה שוחררו משרות צבאי בשל היותם עובדים חיוניים במפעל המקומי, אבל המלחמה נוכחת בחייהם. החזית קרובה, נחבאת מאחורי גבעה אך נשמעת היטב, והעיירה מוצפת בחיילים לפני צאתם לקרב, ובפצועים וגוססים בשובם ממנו. אסונות פרטיים של אזרחים נבלעים בקטל המתמשך, לבבות מתקשחים כשהמוות הופך בן לוויה קבוע.

"הנפשות האפורות" מצטיין בסגנון בהיר, באפיון מדויק של דמויות, ובשפע של אמירות חברתיות חדות וראויות להשמע, לא רק על רקע התקופה המתוארת. קראתי את הספר לפני למעלה מעשור, ולמרות הספרים הרבים שקראתי אחריו שתים מן הסצנות שבו נשארו חקוקות בזכרוני בבירור רב: המורה הצעירה היושבת על הגבעה וצופה על החזית, והחייל הצעיר הקופא עירום בחצר. שופע רוע, חמלה, אכזריות, אהבה, התבוננות אל תוך הנפש פנימה, ובדידות מאכלת – "הנפשות האפורות" הוא יצירה ספרותית וחברתית מומלצת.

Les Âmes Grises – Philippe Claudel

כתר

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

קבצנים וגאים / אלבר קוסרי

983231

"קבצנים וגאים" הוא ספר הומוריסטי ושנון, שקריאתו שוטפת וקלה לעיכול, אך אין באפשרותי להמליץ עליו. למרות החינניות השורה עליו, זהו ספר פשטני, הנע בין שחור ללבן ללא גווני ביניים, ובעיני הוא נטול עומק.

הספר מתרחש בקהיר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מככבות בו ארבע דמויות: גוהאר, פרופסור לשעבר, שבשל התקפי חרדה פרש ממשרתו, ועבר לחיות בחוסר-כל בעיר הילידית (החלק העני של העיר הנבדל לגמרי מן החלק המבוסס, העיר האירופית), מכור לחשיש, מרוויח פרוטות מניהול חשבונות בבית-בושת, ומשמש מעין מנטור לחבריו. יֶגֶן, משורר וסוחר סמים, חי על חשבון נדבות זעומות מאמו, ומצוי תמיד על סף רעב. אֶלכורדי, עובד מדינה בטלן, אנרכיסט בגרוש, נע בין הזיות גדלות להכרה במציאות הדלה. נור אֶלדין, מצדו השני של המתרס, קצין משטרה, מיטלטל בין חלומות על חקירה מרתקת לתחושת מיאוס מחייו הבלתי מספקים. ציר הספר הוא רצח של זונה שבוצע על ידי אחת הדמויות, והחקירה שמנהל הקצין. שלא במפתיע, בהתחשב באדישותם של גיבוריו, הספר אינו מזכיר במילה את המלחמה שברקע, למעט חשש שמביעה אחת הדמויות מפצצה אימתנית, ולמעט התיחסות חד-פעמית למאה כולה כ"מתעלה על כל קודמותיה בתחום הפארסה".

הטקסט שעל הכריכה מדבר על "רוח מהפכנית" ה"חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה". אני משתדלת בדרך-כלל להפריד בין הסופר לספר, אבל כאן גם אחרית הדבר וגם הטקסט הנ"ל חיברו בין השניים. לולא החיבור הזה, אולי הייתי רואה בספר תיאור חומל ולא שיפוטי של חסרי-כל גאים. למעשה, מדובר כאן על סופר שהצהיר על בחירה בחיי חירות ובטלנות (ובפועל התקיים ממתנות של חבריו), שהתנגד לשאפתנות, וניסה באמצעות גיבוריו להעביר מסר פשטני:

"החיים פשוטים, אדוני הקצין. מה הבן-אדם צריך בשביל לחיות? רק קצת לחם".

"וגם קצת חשיש, מורי!" אמר יגן.

"בסדר, בני. גם קצת חשיש".

"אבל זו שלילה של כל קידמה!" קרא נור אלדין.

"צריך לבחור", אמר גוהאר. "קידמה או שלווה. אנחנו בחרנו בשלווה".

קידמה או שלווה – כל-כך מיושן, כל-כך שטוח.

מכיוון שקראתי לאחרונה את "בית יעקוביאן", שתיאר את המצוקה בקהיר, את העוני ואת אלימות השלטונות, נטיתי למצוא גם בספר הזה מחאה חברתית. בפועל לא נראה לי שלזה הסופר כיוון, שכן המסר ה"חתרני" שהוא שם בפי גוהאר נשמע כך:

"השתיקה שלי איננה השלמה. אני נאבק בהם ביתר יעילות ממך".

"באיזו דרך?"

"בדרך של אי-שיתוף-פעולה. אני פשוט מסרב לשתף פעולה עם אחיזת-העיניים האדירה הזאת".

"אבל עם שלם לא יכול להרשות לעצמו לנקוט גישה שלילית. הם חייבים לעבוד בשביל לחיות. איך הם יכולים לא לשתף פעולה?"

"שיהפכו כולם לקבצנים. אני בעצמי קבצן, לא? כשתהיה לנו ארץ שבה העם מורכב כל-כולו מקבצנים, אתה תראה מה יקרה לשליטה האדירה הזאת. היא תתפורר לאבק, תאמין לי".

וזו גם מסקנתו של נור אלדין, שנוטה לוותר על המאמץ המתלווה לחייו, אך אינו יכול לגייס את השכנוע העצמי כדי להיות קבצן גאה:

גוהאר ודאי צודק. לחיות כקבצן פירושו לפסוע בדרך החוכמה. אלה חיים במצב הפרימיטיבי, חפשיים מאילוצים. נור אלדין חלם על הנועם של חיי קבצן, שחי חופשי וגאה, מבלי שיהיה לו דבר להפסיד.

מעבר למסרים השטוחים, הדמויות פשוט לא מצליחות לשכנע. לא האמנתי לרגע שמדובר באידיאולוגיה סדורה. מצאתי בספר אנשים שנקלעו, מחמת חרדה או מחמת תנאי התחלה גרועים, למצב של מחסור קיצוני, ובחרו – מרצון או מחוסר יכולת – לא לנסות להיטיב את תנאי חייהם, אלא לאמץ תיאוריה שתצבע את המציאות. לרגעים רחמתי עליהם.

בשורה התחתונה: ספר כתוב בכשרון, שבשלו השיפוט מושעה לרגעים, והדמויות מצליחות לעורר רחמים במעטה של חיבה, אבל אין בו די כדי לחפות על דלות המסר.

Mendiants et Orgueilleux – Albert Cossery

הספריה החדשה

2016 (1955)

תרגום מצרפתית ואחרית דבר: ניר רצ'קובסקי

יומן / הלן בר

901611

מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת. בכל שעה משעות היום חוזרת על עצמה אותה התנסות כואבת: ההבחנה שהשאר אינם יודעים, שהם כלל אינם משערים את סבלותיהם של אנשים אחרים, את הרעה שמעוללים לאחרים. ואני כל הזמן עושה את המאמץ המכאיב הזה, לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא. יש אנשים שיודעים ועוצמים עיניים, את אלה לא אצליח לשכנע, כי הם קשים ואנוכיים, ומי אני שיקשיבו לי. אבל השאר, אלה שאינם יודעים, וליבם אולי רחב דיו להבין, למען אלה אני חייבת לפעול… 
עלי לכתוב, אם כן, כדי שאוכל להראות אחר כך לבני האדם באיזו תקופה חיינו. אני יודעת שרבים ילמדו לקחים גדולים יותר ויחשפו עובדות איומות יותר. אני חושבת על כל המגורשים, כל מי שנמקים בבתי הכלא, כל מי שיתנסו בנסיון הגדול של העזיבה. אבל אסור שזה יגרום לי לנהוג בפחדנות, כל אחד במעגל הקטן שלו יכול לעשות משהו. ואם הוא יכול, הוא חייב.

בדברים האלה, שכתבה הלן בר באוקטובר 1943, מתמצית בעיני אישיותה.

הלן, צעירה פריזאית יהודיה בת 22, החלה שנה קודם לכן לכתוב יומן. בין יולי לנובמבר 1942 תיארה את חייה בתוך המלחמה ובכפוף לגזירות ההולכות ומחמירות של ממשלת צרפת הכפופה לגרמנים. חרותה האישית צומצמה, אביה נאסר במחנה דראנסי, ממנו גורשו יהודים למחנות בפולין, והיא עצמה נסתה לקיים חיים נורמלים בתוך העולם המתערער. יומנה מאותה תקופה מלא בתיאורי מפגשים מוסיקליים וספרותיים, יציאות לחיק הטבע, וחברים שחיבקו ותמכו, במקביל לדיווחים על אנשים שנעלמו, גזירות שהוטלו, וחברים שהעניקו רחמים אך לא הבנה. באותה תקופה נכנסה לחייה האהבה, ואושר וצער ליוו אותה זה בצד זה. פרק זה ביומן כולל את אחד התיאורים הנוקבים והמצמררים ביותר שקראתי על חובת נשיאת הטלאי הצהוב. תחושת הבדידות של המנודה, תחושת ההשפלה, המאמץ לשאת את הטלאי בגאון – הלן מתארת אותם בבהירות רבה. פרק זה של היומן מסתיים עם צאתו של אהובה מצרפת כדי להצטרף לכוחות צרפת החופשית של דה-גול.

הקטע שציטטתי בפתיחה נכתב כמעט שנה אחר-כך. במהלך אותה שנה הלן הצטרפה לשורות האוז'יף, ארגון הגג של היהודים בצרפת, הארגון היחיד שפעילותו הותרה. פעילות בארגון היוותה ערובה מסוימת נגד גירוש, ובכל זאת באחד הימים נעצרו כל חברותיה שעבדו לצדה. הלן עצמה נעדרה במקרה באותו יום מן המשרד וניצלה, אבל חור עמוק נפער בחייה. מכאן ואילך תחושת הבדידות קשה מנשוא. היא אמנם מוקפת משפחה וחברים טובים, אבל מדי יום נעלמים אנשים, ואלה שנותרו חרדים לגורלם וחרדים מפני העתיד. אבל ושכול הם מנת חלקם של הנשארים.

הלן כותבת " לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא", וכמו שכתבתי קודם יש בכך כדי להעיד על אישיותה. כי הלן פעלה ללא הרף, הן בגלוי במסגרת אוז'יף, והן במחתרת, להסתרת ילדים ולהצלתם. אבל בעיניה כל הפעילות הזו לא הוגדרה כחובה, אלא היתה דבר המובן מאליו, כי אי אפשר אחרת. יש משהו זוהר, אפילו מופתי, בדרך הפשוטה בה היא תופסת את תפקידו של האדם כאדם. כל-כך ברור וטבעי לה להושיט סיוע, להיות בצד התומך והמרגיע, עד שהיא לא מסוגלת להבין מי שאינו חש ופועל כמוה. יותר מפעם אחת היא כאילו תופסת את הראש בחוסר הבנה לנוכח הרוע.

מעבר לתיאור עובדתי של חייה של הלן, וחייהם של יהודי צרפת בכלל, היומן דן בשאלות מוסריות קשות. לדוגמא, הצידוק לפעילותו של אוז'יף. בצרפת, כמו במדינות כבושות אחרות, הגרמנים הפקידו בידי היהודים את ארגון חיי היום-יום שלהם, וכמו במקומות אחרים גם כאן הארגון זכה לביקורת ולגנאי כמשתף פעולה. הלן התמודדה באומץ עם הטענות האלה.

משפחתה של הלן חיתה בצרפת מזה דורות. הלן היתה בעיני עצמה צרפתיה, בלי להתכחש ליהדותה, אך גם בלי לייחס לדת משקל משמעותי. ודווקא משום שלא ראתה עצמה בת לגזע שונה, או מופרדת משום בחינה מצרפתים אחרים, הרדיפות היו קשות לה. הקטע הבא מסביר זאת יפה:
כשאני כותבת "יהודי" אין זה משקף את מה שאני חושבת, כי עבורי לא קיימת הבחנה שכזאת: אינני חשה שונה משאר האנשים, בשום אופן לא אצליח לראות את עצמי כחלק מקבוצה נפרדת של בני אדם, יתכן שבגלל זה אני כל כך סובלת, משום שאינני מבינה עוד. אני סובלת כשאני רואה את רשעותם של בני האדם. אני סובלת כשאני רואה את הרוע מכה ללא רחם באנושות; אולם היות שאיני חשה שאני חלק מקבוצה דתית או גזעית כלשהי (כי זה תמיד מתבטא ביהירות), אין לי משענת אלא את חיבוטי הנפש שלי והתגובות שלי, את מצפוני האישי. אני זוכרת מה שאמר לי לפשץ כשהיינו ברחוב קלוד-ברנאר, והתקוממתי כנגד הנאומים שלו בשבח הציונות: "את כבר לא יודעת למה רודפים אותך". זה נכון.

יש בחלקו הראשון של היומן כמה קטעים, שלו אני העורכת הייתי אולי בוחרת להשמיט. בעיקר לקראת סיום החלק הראשון יש המון משפטים מברקיים בסגנון "פגישה אצל א', נגינה. הגיעו ב' וג', האזנה לבאך" וכיוצ"ב. נראה לי שהלן היתה בוחרת לא לתת להם לראות אור. יתכן גם שהיתה בוחרת להשמיט קטעים חוזרים ונשנים על התלבטותה בקשר ליחסיה עם בחור שאתו התכתבה ממושכות. היא כתבה שלפעמים מביך אותה לחשוב על מי שהיתה חצי שנה – שנה קודם, ולתחושתי היה מקום לכבד אותה ואת פרטיותה ולהשמיט מעט. מצד שני, הקטעים האלה מעידים על נסיון לשמור על נורמליות בתוך הכאוס, והם גם אלה שמבליטים את תהליך ההתבגרות וההתפכחות שנכפה עליה בהמשך. מצד שלישי, והוא הקובע, היומן כולו, העדות שבו ודמותה של הלן שעולה מתוכו, מאפילים על כל חסרון ספרותי.

הלן בר, אשה צעירה שאהבה מוסיקה, שירה וספרים, את משפחתה ואת ז'אן, שולחה לדראנסי ב-27 במרס 1944, ביום הולדתה ה-23, והלכה לעולמה בברגן-בלזן, לאחר צעדת המוות מאושוויץ, באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה. יהי זכרה ברוך.

Journal – Hélène Berr

הוצאת מודן

2010 (2008)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי