הכלה המתחזה / ננסי ריצ'לר

d794d79bd79cd794-d794d79ed7aad797d796d794-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

הספר נפתח בחתונה. לילי ונתן, החתן והכלה, יושבים בחדר היחוד. רק לפני מספר ימים נפגשו לראשונה. לילי היתה אמורה להנשא לסול, אחיו של נתן, בנישואי תועלת שסוכמו בהתכתבות, מבלי שהשניים הכירו קודם. כשלילי הגיעה מפלשתינה לקנדה, סול העיף בה מבט אחד וחזר בו מהסכמתו. נתן, לעומתו, ראה מתחת לחזות האפורה והעייפה של האשה, והציע לשאתה. אנו לומדים בשלב מוקדם זה שלילי אינה מי שהיא מתיימרת להיות, ששאלה את השם ואת הביוגרפיה של אשה אחרת. שתי אורחות בלתי קרואות, שהגיעו לחתונה לאחר ששמעו את שמה של הכלה, יודעות שמדובר בתרמית: אחת מהן היא בת-דודתה של לילי האמיתית. למרות התיאור הטלנובלי הזה, "הכלה המתחזה" אינו אופרת-סבון קלישאית. זהו ספר אמין, עצוב ונוגע מאוד ללב.

לילי המתחזה עברה כנערה את מלחמת העולם השניה כשהיא נמלטת על נפשה. בשלהי המלחמה, כשהיה ברור שברית המועצות תשתלט על פולין, עסקה בהברחת יהודים הרחק מזרועות הקומוניזם. בשלב מסוים, בנסיבות שתתבררנה לקראת סיומו של הספר, נטלה את זהותה של אשה שמתה. גלגוליה הביאו אותה, כאמור, לפלשתינה ומשם לקנדה. לילי רדופת אשמה ופחד, נוצרת את סודותיה מפני האנשים שהיא אוהבת, חוששת מחשיפה. מספר חודשים לאחר שנולדת בתה רות, היא יוצאת מהבית, לכאורה כדי לקנות חלב, ואינה שבה. מדי כמה שנים מקבלת רות חבילה קטנה, המכילה אבן נאה ופתק המתאר היכן נמצאה. זהו הקשר היחיד שנותר בינה ובין אמה.

לא ארחיב עוד בנפתולי העלילה. אציין רק שני היבטים של הספר שהרשימו אותי. ההיבט האחד הוא תיאור מגוון הדמויות. מדובר בדור השואה, אנשים שרובם לא חוו את האימה על בשרם, אך איבדו משפחה וחברים. כולם שרוטים ברמה זו או אחרת, נושאים פחדים, לפעמים סודות, אינם מרבים לדון בעבר, ומתמרנים ללא הרף ביחסים ביניהם, כדי לא לפגוע, לא לעורר שדים. מדובר גם בדור השני, אנשים שצמחו בצל הטראומות של הוריהם, עדיין מסוגרים בתוך הקהילה, אך פתוחים אל החברה הקנדית. אף אחד אינו בדיוק מי שהוא מצטייר בפתח הדברים. סול, שנהג בגסות כשהפר את ההסכם עם לילי, הוא אדם אכפתי, מודה בטעויות, אוהב. אידה, בת-דודתה של לילי, שרוטנת בחתונה כמכשפה זוממת רע, הופכת לידידה קרובה. האנשים בספר הם טובים ביסודו של דבר, טועים לפרקים אך מלאי כוונות טובות. ההיבט השני הוא טון הסיפור, והיכולת לא לגלוש לפאתוס. גם בקטעים המרגשים ביותר, המספרת אינה נסחפת לתיאורים מתלהמים, וגיבוריה משלבים רגש עמוק עם תפיסת עולם לוגית ואכפתית.

פה ושם יש טיפול לא מושלם בפרטים, אבל הסך-הכל מאוד מגובש ומשכנע, ואני ממליצה על הספר.

בשולי הספר: לפני מספר ימים קראתי את "אוקטובר שלי", שעסק בין השאר ביחסים בארועי שלהי שנות ה-60 במונטראול. שני הספרים השתלבו לי בפיסקה הבאה, שעל רקע הספר הקודם יכולתי כעת להבין במלואה: "כמו דוברי אנגלית רבים בני דורנו שקלנו לעבור לטורונטו. לבסוף החלטנו לשפר במקום זה את הצרפתית שלנו ולנצל לטובתנו את ירידת מחירי הנדל"ן בגלל בריחת האנגלים מן העיר".

The Imposter Bride – Nancy Richler

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

מודעות פרסומת

האדיוטים – אנרכיסט / ג'וזף קונרד

64

הספר מכיל שני סיפורים מאת ג'וזף קונרד, הידוע בעיקר כמחברו של "לב המאפליה" (תורגם גם כ"לב האפלה"). "האדיוטים" משנת 1896 הוא הסיפור הראשון של קונרד שנדפס. "אנרכיסט" מאוחר יותר, משנת 1905.

לא התרשמתי במיוחד מ"האדיוטים". ליתר בטחון, כדי לוודא שלא העייפות שלי הסתירה ממני את מעלותיו, קראתי אותו שוב יום אחר-כך. הוא לא רע, אבל גם לא מושלם. מצאתי בו צדדים מעניינים, אבל יש בו כשלים מבניים. לסיפור צורפה אחרית דבר מאת המתרגם, רוני אמיר, ובה נכתב בין השאר כך (ציטוט קטוע): "הסיפור אמנם לוקה בחסר במבנה ובשרשור העלילה… עם זאת אין ספק ש"האדיוטים" מציע מבט מאלף אל סדנת היצירה של סופר גדול בהתהוות". לומר את האמת, אין לי ענין רב בחקר התפתחות היצירה הספרותית של כל סופר שהוא. אני שואפת לקרוא את המיטב, ליהנות מן היצירה המושלמת, לא מיצירות ראשוניות. מסתבר ש" קונרד עצמו התנער ממנו במידת מה בפתח דבר קצר שכתב לקובץ סיפוריו הראשון (1898)".

"האדיוטים" מתאר זוג איכרים צעירים, שלקחו על עצמם במרץ וברצון את העבודה בחוות הורי הבעל. חייהם התפוררו כשנולדו להם ילדים רפי שכל, או בלשון הבלתי תקינה פוליטית של אותו זמן – אדיוטים. זהו סיפור אפל של התדרדרות מכאב לאימה ולסוף טרגי.

נהניתי מתיאוריו של קונרד את הנוף ואת גיבורי הסיפור. הנה דוגמא לדרך בה הוא מתאר את האיכרים: "בדומה לאדמה שהם אדוניה ומשרתיה, על גברים אלה, שמילתם ומבטם לעולם אינם חפוזים, שאינם מפגינים בעירה פנימית, נשאלת בסופו של דבר השאלה מה מקנן בליבת קיומם ובליבת אדמתם: להט, אלימות, כוח עלום ונורא – או שום דבר מלבד גוש מוצק, מסה פוריה ודוממת, קרה ונטולת רגש, הנכונה להוליד יבול המקיים חיים או גוזר מיתה".

"אנרכיסט" הוא סיפור טוב בעיני. הוא קוהרנטי, עטוף יפה בסיפור מסגרת המציג את הדמות המספרת, זורם היטב אל הסיפור המרכזי. יש בו כמה אמירות מעניינות, ציניות לא מוסתרת, ומוטיב מרכזי – הנאיביות – השזור בו. הוא מספר על צייד פרפרים ששוהה באי שבבעלות חברת בשר, שם הוא פוגש את מי שמנהל המפעל מכנה "אנרכיסט" ושומע את סיפורו, כיצד בשל ארוע שכרות חד-פעמי השתנו חייו לבלי הכר. גם לסיפור זה מצורפת אחרית דבר מאת המתרגמת ניצה פלד.

משעשע אותי למצוא ביצירות ישנות משפטים המתיחסים לתקופתם כמודרנית, ועדיין הם מתאימים להפליא גם לימינו. לדוגמא, "דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושיה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות".

ג'וזף קונרד הוא סופר מורכב ומעניין, ובמאזן שיקולי הבעד והנגד של הספר הזה אני בהחלט נוטה לבעד.

The Idiots – An Anarchist – Joseph Conrad

נהר ספרים

2014 (1896 / 1905)

תרגום מאנגלית: רוני אמיר (האדיוטים), ניצה פלד (אנרכיסט)

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

d794d79ed7aad799d7a7d795d7aa-d7a9d791d7a9d79bd797d794

הופ מק'קנה-סמית חשה שחייה "נתקעו": שנה לפני פתיחת הספר התגרשה, בתה היחידה הגיעה לסף גיל ההתבגרות עם כל הניכור וההתמרדות הכרוכים בכך, סבתה האהובה לוקה באלצהיימר, והבנק מאיים לעקל את המאפיה שבבעלות המשפחה בקייפ קוד מזה שלושה דורות. הסבתא, רוז מק'קנה, המודעת לשקיעתה ולשכחנותה, מנצלת רגעים של צלילות דעת כדי למסור לידי רוז רשימת שמות, ולבקש ממנה לנסוע לפריז לברר מה עלה בגורל האנשים שברשימה, שאת שמותיהם לא שמעה הופ מימיה.

בשל מצבה הקשה של המאפיה הופ נוטה לא לנסוע, ומנסה לעלות על עקבות האנשים באמצעות האינטרנט והטלפון. אנני בתה מגלה להיטות גדולה לחשוף את המסתורין, ולוחצת עליה לצאת לפריז. מכיוון שהחיפושים ברשת אינם מספקים, ומכיוון שקשה לה לאכזב את סבתה ואת בתה, הופ מחליטה לנסוע. מסעה יוביל אותה אל עברה של סבתה, אל מלחמת העולם השניה ומוראות השואה, ואל סיפור אהבה גדול. זה יהיה מסע אל סיפורם של אנשים אחרים, אבל גם מסע אל תוך עצמה. הדברים שתראה ותחווה ותלמד ישפיעו על חייה מכאן ואילך.

לא אפרט פה את מהלך העלילה כדי להמנע מספוילרים. אציין רק כמה מן הנושאים בהם עוסק הספר: יחסי הורים-ילדים, ובעיקר ההשפעה שהורים משפיעים על ילדיהם באמצעות דוגמא אישית; שאלות של אחריות ואשמה, בעיקר בהקשר של הצלת עצמך בעת אסון מול הרגשת החובה להציל אחרים; אהבה ככוח מניע חיים; זכרון והסתרה, ועוד.

למדתי מהספר שבאלבניה התגיסו התושבים להצלת יהודי המדינה ויהודים שברחו אליה, תוך סיכון חייהם שלהם, ולמרות התפיסה הסטראוטיפית לפיה מוסלמים לא יצילו יהודים. מסתבר שגם האימאם במסגד בפריז פעל להסתרת יהודים. אני אוהבת ספרים שמעשירים אותי בידע.

נראה לי שמה שעושה את הספר כל-כך מוצלח זו הכתיבה החכמה של קריסטין הרמל. היא אף פעם לא נופלת למלכודות סטראוטיפיות: הטובים אינם מושלמים, שום דבר אינו משורטט בשחור-לבן. התוצאה היא שורה של דמויות אמינות ושל עלילה לגמרי מתקבלת על הדעת, כולל צירופי המקרים שפה ושם מניעים את העלילה.

על כריכת הספר מופיע משפט מתוך ביקורת בעתון כלשהו, ונכללת בו הבטחה לבכות בסיום הספר. יש לי רגש אנטי חזק לפרסומות על הכריכה, אבל יש להודות שהכותב צדק, ואפילו נקט לשון המעטה: הספר מרטיט ומרגש לכל אורכו. הקורא מזדהה עם הופ, חש ביסוריה של רוז השוקעת, נע בין מצבי רוח עם אנני, ולבו יוצא אל אמה המתה של הופ שסיפורה נגול מפי בתה. יש בספר קטעים סוחטי דמעות, שלולא כתיבתה הנבונה של הסופרת היו מסומנים כקיטש, אבל הרגישות שבה היא נוגעת בדמויות הופכת אותן אנושיות וקרובות ואמיתיות.

חובבי מאפים מתוקים ייהנו מן המתכונים המובאים בספר. מכיוון שלמאפים יש תפקיד בפענוח העבר, הכללתם בספר נתפסת כהגיונית, לא כגימיק.

בשורה התחתונה: ספר מרגש מומלץ בחום.

The Sweetness of Forgetting – Kristin Harmel

הוצאת ידיעות אחרונות

2013

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

העריק / דניאל סילבה

200px-938378d7a9d7a9d7a9

עברתי מספר פעמים ליד הספר בחנויות, ואפילו לא דפדפתי בו. הרתיעה אותי הכריכה עם אותיות התבליט המוזהבות שמתקשרת אצלי לספרים רומן-רומנטיים שאינם חביבים עלי. אבל כעת, לאחר קריאת הספר, אין מנוס מלהגיע למסקנה עתיקת היומין: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

"העריק" הוא ספר מתח משובח. הכתיבה קצבית, המתח נשמר לכל משך הסיפור, הפיתולים בעלילה הגיוניים ומתקבלים על הדעת, הדמויות אמינות מאוד, ואינן משורטטות בשחור-לבן. ומעל הכל, ניכר שנערך תחקיר מעמיק לפני כתיבת הספר, והפרטים שבו מעניקים לו אמינות ועומק. דוגמא קטנה: במקום כלשהו הסופר מזכיר את ירושלים ואת תל-אביב במשפט אחד, ומתייחס אליהן כ"עיר האמונה" ו"עיר ללא הפסקה" בהתאמה. יפה בעיני ההתמצאות הזו.

גיבור הספר הוא גבריאל אלון, איש ביון ישראלי, שיוצא לגלות מה עלה בגורלו של עריק רוסי שנעלם על אדמת בריטניה. מפרטי העלילה אנו למדים על העבר המשותף של השניים, וכן על ארועים בעברו האישי והמקצועי של גבריאל. כשחיפשתי חומר רקע לאחר קריאת הספר, גיליתי שגבריאל כיכב בכמה ספרים קודמים של סילבה, ואותם ארועים שהוזכרו בקצרה בספר הזה סופרו בהרחבה בספרים האחרים. יש לציין שבשום שלב בקריאת הספר לא היתה לי הרגשה שאני מחמיצה משהו משום שלא קראתי את הספרים הקודמים, ו"העריק" עומד לחלוטין בפני עצמו כספר שלם.

בשורה התחתונה: ספר טוב מאוד לסוגו.

The Defector – Daniel Silva

הוצאת ידיעות ספרים

2011

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

הומר ולנגלי / א.ל. דוקטורוב

362-4086b

הומר ולנגלי קולייר הספרותיים מבוססים על דמויות אמיתיות. האחים קולייר חיו מבודדים בבית מפואר במנהטן (באזור שהיום הוא הארלם, ובאותה תקופה היה יוקרתי). הם ניתקו עצמם כמעט לגמרי מסביבתם, כולל ניתוק פיזי של שרותים כמו מים וחשמל. לאחר מותם נמצאו בשלוש הקומות של ביתם למעלה מ-100 טון חפצים שאספו במהלך השנים 1929 עד 1947. מרבית החפצים היו חסרי ערך ונזרקו לאשפה. תסמונת הצברנות הכפייתית קרויה על שמם.

דוקטורוב ביסס את ספרו על דמויותיהם של השניים, אך הרשה לעצמו חירות גדולה בפרטים הביוגרפיים. הומר היה הבכור – בספר הוא הצעיר. הוא התעוור בגיל מבוגר יחסית – בספר התעוור בהיותו נער. אביהם של השניים עזב את הבית ב-1909, והאם נפטרה ב-1927 – בספר הם היו זוג מוצלח, ושניהם נפטרו בזה אחר זה. והחירות הגדולה מכולן: האחים נפטרו ב-1947, אך דוקטורוב העניק להם חיים ארוכים עד בערך שנות ה-70.

מוטיב מרכזי בספר הוא "תיאורית התחלופה" של לנגלי, שבאמצעותה מעניק דוקטורוב משמעות לאוסף המרכזי של השניים, אוסף העתונים היומיים. הציטוט הבא מעט ארוך (הנקודות בטקסט הן קיצורים שלי), ואני מביאה אותו הן לצורך הסברת התיאוריה, והן כדוגמא לסגנונו של דוקטורוב, וגם לדינמיקה בין האחים:

"יש לי תיאוריה, הוא אמר לי, לכל דבר בחיים יש תחליף. אנחנו התחליף של הורינו, כשם שהם היו תחליף לדור הקודם. עם כל עדרי הביזון ששוחטים שם במערב, היית חושב שזה הסוף שלהם, אבל לא את כולם ישחטו והעדרים ישובו ויתמלאו בתחליפים שלא יהיה אפשר להבחין בינם לבין אלה שנשחטו.

אמרתי, לנגלי, אנשים הם לא כמו ביזון מטומטם, כל אחד מאתנו הוא אדם. לגאון כמו בטהובן אין תחליף.

אבל תבין, הומר, בטהובן היה גאון לזמנו. לנו נשארה הגאונות שלו אבל הוא לא הגאון שלנו. לנו יהיו גאונים משלנו, אם לא במוסיקה אז במדע או באמנות….

אני מדבר על מבנים חברתיים. אחד המבנים קובע שיהיו לנו ספורטאים שאנחנו מעריצים… זה כנראה אמצעי של שיתופיות תרבותית שיוצר סיפוק חברתי עצום ואולי גם מסגרת טקסית – כשמדובר בקבוצות בייסבול מערים שונות – לנטיה שלנו לרצוח זה את זה…

אז אתה אומר שהכל נשאר אותו דבר כאילו אין קידמה, אמרתי.

אני לא אומר שאין קידמה. יש קידמה, ועם זאת שום דבר לא משתנה… הזמן מתקדם דרכנו בעודנו מתחלפים כדי למלא את המשבצות.

…. איזה מין משבצות, שאלתי.

מה אתה, סתום מדי בשביל להבין? משבצות של גאונים, של שחקני בייסבול ומיליונרים ומלכים.

יש גם משבצת של עיוורים? שאלתי.

יש של עיוורים, ושל חרשים, ושל עבדי המלך ליאופולד בקונגו, אמר לנגלי.

…בנקודה הזו הבנתי שהדבר הזה שלנגלי מכנה תיאורית התחלופה שלו אינו אלא המרירות שלו כלפי החיים או היאוש מהם.

לנגלי, אני זוכר שאמרתי, צריך עוד לעבוד על התיאוריה שלך. גם הוא כנראה חשב ככה, כי אז הוא התחיל לשמור את העיתונים היומיים".

כששאלו את לנגלי האמיתי למה אסף עיתונים, הוא הסביר שיכשיבוא היום והומר יזכה שוב לראות, הוא יוכל לקרוא את העיתונים ולהתעדכן במה שהתרחש בשנות העיוורון (לנגלי המציא עבור אחיו דיאטת תפוזים מיוחדת כדי להחזיר לו את מאור עיניו). לנגלי שבספר אוסף עיתונים – את כל העיתונים היומיים – מתוך מטרה ליצור את העיתון האולטימטיבי שיכיל בגליון אחד את סיפורה של האנושות. מכיוון שלדעתו העולם מורכב ממשבצות קבועות, הוא סבור שיוכל לכנס את העולם כולו לתוך סיפור אחד שלשמות אין בו משמעות, רק להתרחשויות החוזרות בקביעות.

בנוסף לעיתונים נאספו בבית פריטים שונים ומשונים. כשלנגלי היה זקוק למכונת כתיבה, הוא הביא הביתה כמה וכמה מכונות. כשנזקקו לכבל, צברו עשרות. לנגלי רצה לשמח את הומר עם פסנתר אוטומטי, וקנה כמה פסנתרים. בחדר האוכל לשעבר ניצבה מכונית. כשהלכו הפריטים ונצברו, וחסמו את החדרים, התקין לנגלי שבילים צרים למעבר, והטמין בהם מלכודות נגד פורצים.

דוקטורוב העניק, כאמור, לאחים חיים ארוכים. הסיבה לכך, אם הבנתי נכון את כוונתו, היתה ללכוד לתוך מסגרת הספר את ההיסטוריה של המאה ה-20. יש בספר אמירות חכמות בנושא הזה, אבל נראה לי שיש גם מעט החמצה בבחינת נסיון לתפוס את המרובה. אני צריכה לקרוא את הספר שוב כדי לאשש את התחושה הזו, כי בהחלט יכול להיות שהסיפור האנושי העצוב של שני האחים שכולאים עצמם בתוך ערמות אשפה לכד את תשומת ליבי יותר מהיבטים אחרים של הספר.

הצברנות היא שבסופו של דבר הביאה לסופם העגום של השניים: לנגלי נפל קורבן לאחת המלכודות שלו, נקבר תחת ערמות עיתונים שהתמוטטו עליו, ומת. הומר, שהיה תלוי בו בהיותו עיוור ונכה, מת מרעב כמה ימים אחר-כך.

בפינת ההתקטננות: שמה של אחת העובדות בבית נכתב על ידי המתרגמת ניצה פלד כ"סיובאן". אני מניחה שבמקור זהו השם האירי Siobhan, שיש לבטאו שיבון (shivon). מאוד צרם לי השיבוש הזה, אך פרט לו התרגום זורם.

Homer & Langley – E. L. Doctorow

הוצאת ידיעות ספרים

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד