סיפורים אוקראיניים / ניקולאי גוגול

62076

באחרית דבר לספר מתיחסת המתרגמת נילי מירסקי לרקע לכתיבת הסיפורים האוקראיניים. גוגול, יליד אוקראינה, חי בתקופה של התעוררות לאומית ותרבותית בארצו, תקופה של התבדלות מן האימפריה הרוסית. היתה לו האפשרות לבחור להצטרף אל שורות הסופרים האוקראינים שהחלו לכתוב בשפתם, או להשתייך אל המסורת הספרותית הרוסית. הוא בחר לעבור לסנקט פטרבורג ולכתוב ברוסית, אך את סיפוריו הראשונים מיקם בסביבה האוקראינית, אותה הכיר היטב.

חמישה הסיפורים שבקובץ ראו אור בין השנים 1830 ו-1835, שלושה מהם ריאליסטים, ושניים – "ויי" ו"ערבו של יום איואן קופאלו" – נטועים באגדות עם ובאמונות טפלות, ונושאים אופי של פנטזית אימה, שבה השטן ומכשפות שולטים בגורלם של בני אנוש.

"מעשה במריבה שרב איואן איונוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'", הממוקם במירגורוד, אזור הולדתו של הסופר, הוא סיפור משעשע אודות שני אנשים נכבדים, שכנים המיודדים זה עם זה, שבעטיה של מילה שאינה במקומה – איון ניקיפורוביץ' כינה את איון איונוביץ' "אווז" – נגלע ביניהם סכסוך בלתי ניתן לגישור, שהתגלגל אל פתחו של בית המשפט. גוגול מלגלג על בטלנותם של גיבוריו, על נפיחוּת המעמד, על סדרי בית הדין, או ליתר דיוק על הסחבת ואי האכפתיות של בית הדין, ועל חטטנותם של הבריות שמצאו להם ענין לעסוק בו.

"בעלי אחוזה מן הדור הישן" הוא סיפור מתוק וחומל על שקיעתם של בני זוג, בעלי אחוזה מזדקנים, שחייהם מתנהלים בשגרה מצומצמת, נעים בין אכילה לשינה, בעוד משרתיהם וצמיתיהם פושטים על רכושם.

"איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו" הוא סיפור ללא סיום על איש צבא תם וישר דרך, שדודתו האמביציוזית דוחקת בו לשאת אשה. גוגול, בחן רב, מציג את עצמו בפתח הדברים כשכחן כרוני, שכדי לא לשכוח את הסיפור כתב אותו לעצמו, אך אשתו השתמשה בדפים למטרות משלה, ולכן אם ירצה מישהו מאוד-מאוד לדעת מה מסופר בהמשך, אין הוא צריך אלא לקום ולנסוע לגאדיאץ' ולבקש מסטפן איונוביץ'. הלה יספר בחפץ-לב, ואפילו ישוב לספר מן ההתחלה ועד הסוף.

גוגול מספר את סיפוריו כמו משיח לפי תומו לפני קהל שאוזניו כרויות. הוא עושה שימוש בהפרזות ובהיתממות, ומוביל את קוראיו לקרוא בין השורות, לזהות את הביקורת מתחת לדברי הקילוסין שהוא מעתיר על ראשי גיבוריו. תיאוריו את האנשים ואת סביבתם בהירים וחיים, עד כי אפשר להריח ולראות ולמשש ולחוות את הסיפורים באופן כמעט גשמי. מספר פעמים הוא חוזר על המשאלה להיות צייר כדי להיטיב להמחיש את שרואות עיניו, אך די במילותיו כדי להעלות תמונה. הנה קטע מתוך "מעשה במריבה שרב איואן איונוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'":

הו, אילו צייר אני, מצייר הייתי להפליא את כל חמדתו של הלילה! מצייר הייתי את מירגורוד השקועה כולה בתרדמה; את הכוכבים שלא ייספרו מרוב, הצופים בה ללא-ניע;  את הדממה המדומה, שנביחות כלבים מחלחלות אל תוכה מקרוב ומרחוק, את שמש-הכנסיה המאוהב החולף בסערה על פניהם ומזדחל מבעד למשוכה בעוז-רוח של אביר; וכיצד כתליהם הלבנים של הבתים מלבינים ביתר-שאת לאור הירח, והעצים החופים עליהם מתכהים והולכים, וצל העצים משתרע שחור והואר משחיר והולך, והפרחים והעשב שנדם מגבירים ניחוחם, והצרצרים, אביריו ההומים של הלילה, פוצחים מכל עבר ברינה צרודה, נלבבת. מצייר הייתי אחד מאותם בתי-החומר הנמוכים, וכיצד מתהפכת בו על משכבה הבודד בת העיר שחורת הגבות, שדיה הצעירים רוטטים, ובחלומה שפם של הוזאר וזוג דרבנות, ואור הירח משתעשע על בלחייה. מצייר הייתי את הדרך הלבנה ועליה מרצד צלו השחור של העטלף, הנתלה על ארובותיהם הלבנות של הבתים…

הסיפורים האוקראיניים נכתבו, כאמור, בראשית דרכו הספרותית של גוגול, אך הם בשלים, שנונים ומקסימים, ומהנים מאוד לקריאה. נילי מירסקי תרגמה יפה, והוסיפה אחרית דבר מעניינת.

Никола́й Васи́льевич Го́голь

עם עובד

1980 (1830 – 1835)

תרגום מרוסית: נילי מירסקי

סיפורי הופמן / את"א הופמן

989459

"סיפורי הופמן" הוא קובץ המאגד חמישה מסיפוריו של ארנסט תיאודור אמדאוס (את השם השלישי אימץ לעצמו בשל הערצתו למוצרט) הופמן, הסופר הגרמני בן המאה ה-18 וה-19. הופמן, כך למדתי בעקבות קריאת הסיפורים, היה מן הסופרים הבולטים בזרם הרומנטי בגרמניה.

הסיפורים בקובץ מתאפיינים באוירה פנטסטית, רווית מיסטיקה וכשפים. ב"איש החול" – גרסתו הקודרת של הופמן לדמות שיצר הנס כריסטיאן אנדרסן – נרדף נתנאל על ידי סיוט מילדותו בדמות הפרקליט קופליוס, ששנים אחר כך התגלגל לדמותו של קופליה, מוכר האסטרולבים ואיש השעונים, שגרם לו להתאהב בבובה ממוכנת. ב"היועץ קרספל" מאשים המספר את היועץ התמהוני בכליאת בתו ובגרימת מותה. ב"קדירת הזהב" מתאהב הסטודנט אנסלמוס בבתו המכשפת של סלמנדר עתיק יומין. אליס פרבום נמשך כאחוז קסם אל פלאיו הגנוזים של מכרה אפל ב"מכרות פאלון". המציאות והבדיה מתמזגות לבלי הפרד ב"דון ג'ובאני".

סיפוריו של הופמן מתעתעים. אפשר להסחף עם הפנטזיה וליהנות מן הויזואליות העשירה של העלילות, שכן הופמן עתיר הדמיון צובע את סיפוריו בגוונים זוהרים וקודרים, מתעכב על ריחות ועל תחושות פיזיות. אבל גם אם מניחים לפנטזיה להשתלט, אי אפשר שלא לקלוט את הריאליות המשתרגת לתוכה. "איש החול", כדוגמא, מעמיד זה מול זו את נתנאל, ההוזה המאמין באמונה שלמה בסיוטיו, ואת קלרה אהובתו, השומרת על ראש צלול ועל הגיון צרוף. מן הזוית הזו הסיפור נקרא באופן שונה, וכך פירשתי אותו לעצמי. נילי מירסקי, שתרגמה את הספר, הוסיפה אחרית דבר, ובה הציעה זוית נוספת, לפיה המציאות העל-טבעית היא האמיתית, וקלרה מייצגת קרתנות צרת-מוחין. בדומה ל"איש החול" גם הסיפורים האחרים בקובץ מציעים חוויה רב-משמעית שמפתה לקריאה חוזרת בהם. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר, הדנה לעומק בדואליות שאפיינה את הופמן ואת יצירתו.

למרות הפנטזיה, שאינה הסוגה המועדפת עלי, למרות תעתועי העלילות, ולמרות הקדרות המסויטת, הסיפורים קריאים מאוד וזורמים. הופמן מגניב פנימה הומור, נועץ סיכות בדמויות מנופחות, ותיאוריו תיאטרליים ושופעי רגש. לא בכדי הם שבים ונקראים מאתים שנה אחרי שנכתבו.

 

Erzählungen – E.T.A. Hoffmann

מפרשים

2017 (1814 – 1819)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

 

האופרה "סיפורי הופמן" מאת המלחין ז'ק אופנבך מבוססת על שלושה מסיפוריו של הופמן, וביניהם "איש החול" ו"היועץ קרספל".

"הציפורים בחורש", שירה המתוק של הבובה הממוכנת מתוך האופרה "סיפורי הופמן", בקישור זה.

 

הנני, אבי / פרידריך טורברג

178130

"הנני, אבי" נכתב, לכאורה, על ידי אסיר בכלא צרפתי ב-1939. אוטו מאיֶר, יהודי אוסטרי בן שלושים, מספר על חייו, החל מילדותו וכלה בבחירה שבחר בצומת דרכים בחייו ושהובילה אותו אל הכלא.

זכרונותיו של אוטו מתחילים בהיותו כבן שש בעת מלחמת העולם הראשונה. אחד משני הנושאים המרכזיים החוזרים ועולים בזכרונות אלה הוא הקשר עם אביו. היחסים הקרובים ששררו ביניהם בילדותו נפרמו בשנים הבאות, בין השאר על רקע הבחירה של אוטו בקריירה של פסנתרן בארים במקום להיות רופא כאביו, אך בעיני אוטו האב היה ונותר הקבוע היציב: יקרה מה שיקרה – באבי לא יפגע מאומה, אצלו צריך הכל להשאר כפי שהיה מאז ומעולם. אמונתו זו אינה מתערערת גם לאחר שהאב נעצר ונשלח לדכאו. הוא אפילו נמנע מלכתוב אליו, אלא יושב וממתין להדרכתו: הסגולה שניחן בה, לדעת בכל מצב שנקלע אליו מהו הדבר הנכון לעשותו, סגולה זו נראתה לי בעלת תוקף מוחלט. הייתי סמוך ובטוח שגם עכשו ינהג כפי שראוי לנהוג במצב הזה, ואילו לי עצמי לא נותר אלא לכלכל את מעשי על פי מעשיו שלו.

הנושא המרכזי השני הוא התמודדותו של אוטו עם יהדותו ועם יחס הסביבה אליו בגינה. למרות שהוא נקלע לעתים לקטטות על רקע אנטישמי, הוא בעצם מקבל את התופעה ככוח טבע: האנטישמיות היתה פשוט חלק מן החיים, חלק מן השגרה, כמוה כ"התפרפרות" משיעורים ידועים וכעישון בסתר בבית-השימוש. התרגלנו אליה, והתפרצויות אנטישמיות מעת לעת היו לנו לענין המובן מאליו.

בעקבות האנשלוס מתחילים חבריו של אוטו לתכנן בריחה מאוסטריה. אוטו, אולי בגלל נטיה לפסיביות, אולי בגלל הסירוב לתייג את עצמו כיהודי, ואולי בגלל ההמתנה לשובו של אביו, מעדיף להשאר בוינה. בכיר בגסטפו, שלמד אתו באותה הכיתה, מזמן אותו אליו, ומציע לו לרגל אחרי חבריו. בתמורה הוא משמיע הבטחה מעורפלת להיטיב את תנאיו של אביו בדכאו, הבטחה שאוטו מעדיף לתרגם לעצמו כסיכוי לשחרור ולשיבה הביתה. אוטו יהפוך למשתף פעולה, למלשין, ויישלח לצרפת להמשיך בפעילותו בקרב חוגי המהגרים הגרמנים.

האם עמדה בפני אוטו הברירה לסרב? מה חש כשהלשין על חבריו היהודים? איך הסביר את עצמו לעצמו? פרידריך טורברג, שעזב את וינה לאחר סיפוחה אל הרייך, כתב ספר פסיכולוגי מעמיק, שאינו בהכרח מספק תשובות, אך בהחלט מאיר את הפינות החבויות ביותר באישיותו של אוטו: ההתמודדות הבלתי פוסקת עם האנטישמיות, העמדת עצמו בצל אביו, חוסר המודעות העצמית – הוא מתייחס בבוז אל "המלשין הורן", יהודי צרפתי שפעל בעבור הגרמנים, אך אינו מתייחס באותו בוז אל עצמו, האשליה שיש בכוחו להשפיע במקומות שאינם ניתנים להשפעה, הפניית הכעס כלפי הצרפתים, שאינם מתלהבים מהצעתו לעבוד עבורם, במקום להפנותו כלפי הגרמנים. נדמה שאוטו חי בעולם משל עצמו, שקשריו עם המציאות מעוותים בשל הונאה עצמית ועיוורון מבחירה או מחוסר יכולת לראות נכוחה.

הספר מתנקז בסופו של דבר אל שיחה שמנהל אוטו עם פרופסור בלוך, מי שהיה מורה הדת שלו בתיכון. הפרופסור, יהודי מאמין, מחזיק בדעה – המקוממת, לא רק את אוטו – לפיה גורל היהודים מוכתב ואין ממנו מנוס: "האלוהים ברא אותנו חלשים דיינו להיות נרדפים, וחזקים דיינו לעמוד ברדיפות". הוא מפנה לאוטו שאלה שמחייבת אותו להתבונן עמוק אל תוך עצמו: "הבעיה אינה מפני מה ענית 'כן' על השאלה ההיא […] אלא מדוע שאלו אותך בכלל את השאלה ההיא. מדוע דווקא אותך, אוטו מאיֶר?". שאלה זו היא אכן לבו של הספר. הקורא, בהנחייתו של הסופר, אולי מצליח להתקרב לתשובה. אוטו אינו מסוגל לכך. הוא מבקש מחילה מן האדם היחיד המייצג בעיניו את המוסר, ונאלץ להסתפק בתגובה חצויה: " איני יכול לעזור לך, איש לא יוכל. שום איש אין לו הכוח לעזור לך. ושום איש אין לו הזכות לגנות אותך".

"הנני, אבי" מתאר את הטלטלה שעובר אדם שנקלע אל בין המצרים. גם אם תיאורו של המספר את עצמו בתקופה שקדמה לסיפוח אינו בהכרח מחבב אותו על הקורא, אי אפשר שלא להטלטל אתו מרגע מאסרו של אביו, העוגן היציב בחייו, ומרגע שהונחה לפתחו הדילמה שבה כל אחת מן האפשרויות הפתוחות בפניו תסתיים רע. הסוף ידוע מראש, אך הספר נקרא במתח ובקוצר נשימה. מומלץ.

Hier bin ich, mein Vater – Friedrich Torberg

עם עובד

1982 (1948)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי