חוף מנהטן / ג'ניפר איגן

manhaten_master

עלילת "חוף מנהטן" מתרחשת בניו-יורק בשנות מלחמת העולם השניה. נשים, שעל פי המקובל עד אז, התרכזו בעבודות הבית, ממלאות את מקומם של הגברים במפעלים, שרובם מרכזים את מאמציהם ביצור לצורכי המלחמה. אנה קריגן, שעובדת באחד המפעלים בעבודה חד גונית, רואה יום אחד אמודאי יורד למים, כלוא בתוך ציוד מסורבל וכבד, ומשתוקקת לצאת מן המשרד אל הים. בעיקשות ובהתמדה תגשים את חלומה, ותעסוק, אשה יחידה בין הגברים, בעבודות תיקון אוניות מתחת לפני הים.

אנה היא בת לאם, שפרשה מריקוד עם נישואיה, ולאב, שמאז ילדותה השתמש בה ככיסוי לפגישות עסקים מפוקפקות, עד שיום אחד נעלם מחיי משפחתו. אנה נותרה מאחור עם אמה ועם אחותה הנכה, שאינה מדברת ואינה מסוגלת לטפל בעצמה. האב הנעלם קשר עצמו מיוזמתו בעסקי המאפיה, ושירת את אחד הגנגסטרים הבולטים בשטח. הגנגסטר הזה ישוב ויופיע בחייה של אנה בבגרותה. הסיפור נע בין ילדותה של אנה לחייה בהווה, בין חיי השגרה שלה לעסקי עולם ההימורים והסחיטות, בין רציפי ניו-יורק למלחמה אי-שם באוקינוס. אחת מחולשותיו הרבות של הספר נעוצה בתנודה הבלתי פוסקת הזו בין תתי סיפורים רבים, שנקשרים זה לזה בקשר רופף ובצירופי מקרים בלתי משכנעים. כמעט כל סיפורי המשנה נותרים בלתי סגורים, ומכיוון שהקשר שלהם לעלילה אינו הכרחי, נשאלת השאלה מדוע מצאו את דרכם אל הספר. אני מניחה שהסופרת ביקשה לשרטט דיוקן של תקופה, ולסמן וי על כל סממן שלה – חוקי היובש, הבזיון שבהריון מחוץ לנישואים, גזענות, מעמדות, ארגונים מקצועיים, מאפיה, נכות, קרבות, מעמד האשה, ובנוסף לאלה ואחרים גם יחסי הורים-ילדים, התנסויות מיניות, חוויות ילדות ועוד ועוד. בעיני היא כשלה בגודש.

חולשה אחרת, לא פחות משמעותית, נובעת מתיאור הדמויות, שהן לעתים קרובות מדי סטראוטיפיות, ואם אינן כאלה הן לוקות באמינות נמוכה ובשטחיות. אחרי למעלה מארבע-מאות עמודים אני לא יכולה לומר שאני מכירה את הדמויות, או לפחות את חלקן, לעומק. אני בספק אם הסופרת מכירה אותן.

סגנונו של הספר, המרבה בקפיצות בין עבר להווה, לעתים ללא הפרדה ברורה בין הזמנים, נדמה שנתפר על פי מדריך לסופרים מתחכמים, והתפירה בולטת ומטרידה.

ג'ניפר איגן מבקשת בדברי התודה לשכנע שהשקיעה בתחקיר, אך לעתים נדמה שעיקר הידע שלה מתמקד בסרטי התקופה, ובכל מקרה מסתבר שאין די בתחקיר כדי ליצור חוויה ספרותית.

בשורה התחתונה: השתעממתי קשות.

Manhattan Beach – Jennifer Egan

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

בית הקפה של נורה אפרון / ורד שנבל

980828

שלושה ישראלים מצולקים נפגשים בניו-יורק. ניסן, בעל בית הקפה שצולמו בו קטעים מסרטה של נורה אפרון, "יש לך הודעה", עזב את הארץ שלושים שנה קודם לכן, מתנתק לחלוטין מאם מפלצתית ששנאה אותו. ניסן הוא הומו בעל כישורי חִברות ירודים, כמֵה לידידות ולקִרבה אנושית. ליב מתגוררת בניו-יורק כבר ארבע שנים, עובדת בבית הקפה, וחולמת על עתיד כקולנוענית. ליב, על סף גיל ארבעים, עדיין שבורת לב בשל מותו של אהובה ומיוסרת בשל בגידתה בגבר לו עמדה להנשא. היא התייתמה פעמיים, מאמה שלה בהיותה בת שלוש, ומאמה החורגת אליה נקשרה, ובהגיעה לניו-יורק התנתקה מאביה. איילנד, יתום משני הוריו שנפטרו בהפרש של שבוע זה מזה, הגיע למנהטן זה עתה, שבור לב לאחר שננטש דקה לפני חתונתו, נטישה שגרמה לו לבזות את עצמו קבל עם ויו-טיוב.

נושאי הספר, כמשתמע מן התאור שלמעלה, הם אהבה, בגידה, נטישה, יתמות ומוות. הנושא הנוסף, והמרכזי שבהם, הוא הקשר בין שלושת האנשים הבודדים הללו, והאופן בו שינויים קטנים, או תזוזות קטנות, כפי שהסופרת מתארת אותם, בחיי אחד מהם משפיעים הדדית על חיי האחרים. הבדידות, שאליה התרגלו, ואולי אף בחרו לאמץ בשלב מסוים, תוחלף בקשר שייבנה בהדרגה, שני צעדים קדימה צעד אחורה. מכיוון שהסיפור מסופר שנים אחרי ההתרחשויות, הסופרת מאפשרת הצצה אל העתיד, בו מתגשמות תקוותיהם, ובכך תשומת הלב מופנית אל ה"איך", ולא אל "מה יקרה".

ורד שנבל היא סופרת סבלנית, בעלת חוש לפרטים ויכולת ליצור דמויות מוחשיות ותמונות חיות. יש בספר כמה רעיונות יפים, כמו המפגש הטעון בין ליב, שבגדה בבן-זוגה, לאיילנד, שנבגד על ידי בת-זוגו, מפגש שגורם להם לחוות את הצד השני. רעיון יפה נוסף הוא השילוב בין סיפורם הפרטי של ליב ואיילנד לסרט שאת מאחורי הקלעים שלו ליב מצלמת לערוץ היו-טיוב שלה. הסופרת אינה מציינת את שמו, אולי משום שצילומיו עדיין בעיצומם בעת התרחשות הארועים, אך שמו העברי, "אופטימיות היא שם המשחק", משקף יפה את רוח הספר, שהתקווה גוברת בו על העצב.

למרות הכתיבה היפה, איני יכולה להמליץ על הספר. הוא שבלוני מדי, אינו מחדש דבר, לקראת סיום משובצות בו סצנות שמקומן בסיטקום ניו-יורקי, ורוב הזמן לא היה לי אכפת בכלל מה יקרה לגיבוריו ואיך. לטעמי, אין די בכשרון לברוא חיים על הנייר. ספר צריך להעניק ערך מוסף כלשהו, זוית ראיה בלתי שגרתית, תובנה חדשה, משהו שיישאר איתי אחרי הקריאה. "בית הקפה של נורה אפרון" אינו כזה.

האיור הנאה מאוד על הכריכה, "סופה מושלמת", נוצר על ידי תומר חנוכה.

כנרת זמורה ביתן

2016

יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן

968459

ב-7 באוגוסט 1974 מתח פיליפ פטי, לולין וקוסם צרפתי, כבל בין גגות מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ובמשך כארבעים וחמש דקות טייל לאורכו שמונה פעמים, רקד, רץ, ישב ושכב, בלי רשת בטחון ובלי כל אמצעי הגנה אחר, למעט מוט לשיווי משקל. בראיון שהעניק זמן קצר אחר כך הגדיר את הרגשתו במלים פשוטות, אולי משום שאנגלית אינה שפת אמו, אולי משום שהיה איש של מעשים ולא של מלים, או אולי משום שאין מלים גדולות דיין לתאר את תחושת החופש והחיים והאופוריה: “I was happy happy happy… happy” (הראיון נכלל בסרט שבקישור).

קולום מק'קאן בחר באותן ארבעים וחמש דקות, בחוויה הפרטית היחודית של פטי, כציר לספר, ורקם לצידה ובמשולב בה את סיפוריהן של מספר דמויות בניו יורק של אותה שנה. זוהי השנה שאחרי נסיגת ארצות הברית מויטנאם, מלחמה שגבתה ממנה למעלה מ-58,000 הרוגים. פרשת ווטרגייט מגיעה לשיאה, והתפטרותו של ניקסון ממש מעבר לפינה. ניו יורק שבספר היא עיר חסרת מנוחה, הפשע מבעבע, אנשים אבודים מחפשים מפלט, עדיין יש גזענות, הפערים החברתיים בולטים. בפרק המסופר מעיניו של סולומון סודרברג, שופט בערכאה הנמוכה, זה שמטפל מדי יום בעשרות תיקים חדשים, העיר מצטיירת כך:

הגאות עלתה ונכנסה ואז יצאה, והשאירה מאחוריה טינופת. הוא צפה בתהלוכה הנכנסת ויוצאת מאולם המשפט שלו, בכל מחלקה שהיה בה באותו יום, ותהה איך במשמרת שלו נהייתה העיר מגעילה כל כך.

מק'קאן בנה את ספרו בדרך דומה לזו שנקט ב"לחצות אוקינוס" וב"הצד האחר של האור". הספר נפתח במספר סיפורים, לכאורה נפרדים זה מזה, שרק מיקומם בניו יורק באותם ימים משותף ביניהם. בפרק הראשון אנו מתוודעים לקוריגן, נזיר אירי שמתמסר לטיפול בזונות ובדיירי בית אבות. קוריגן חי בעוני, סופג מהלומות מסרסורים, ומתמיד בשלווה במשימות שלקח על עצמו. עולמו מתערער כשהוא מתאהב, ומכיוון שהוא לוקח את נדריו ברצינות מרובה, הוא נקרע בין האהבה לאשה למחויבות לאלוהיו. הפרק השני סובב סביב קלייר, תושבת האזור העשיר של העיר, אשתו של השופט סודרברג, ששכלה את בנה בויטנאם, ומארחת בביתה קבוצת תמיכה של אמהות שכולות. בפרק השלישי מוצגת לארה, שיחד עם בעלה בליין אימצה הרחק מהעיר אורח חיים של שנות העשרים במטרה להגמל מסמים. ליד דמויות אלה, ולא פחות מרכזיות מהן, מופיעות דמויות נוספות: אחיו של קוריגן, טילי וג'זלין, אם ובת זונות, גלוריה ששכלה שלושה בנים. כל אלה, יחד עם מגוון של דמויות שוליות יותר, מרכיבות יחד מעין פסיפס, שאולי אינו מייצג בהכרח את אוכלוסית ניו יורק, אך נותן תחושה של חיים מורכבים ומבעבעים. לעושר הסיפורי תורמים עשרות הפרטים הקטנים שאינם חומקים מתשומת לבו של הסופר, ויוצרים ספר חי גדוש מראות ותחושות. בדומה לשני הספרים האחרים שהזכרתי, גם כאן הסיפורים השונים משתלבים יחדיו בעדינות. התרגום המצוין של אמיר צוקרמן תורם גם הוא לחווית הקריאה.

בסקירה על "לחצות אוקינוס" השתמשתי במונח קונטרפונקט כדי לתאר את האופן בו הקוים הסיפוריים השונים נרקמים יחדיו. בספר הזה האסוציאציה המוסיקלית שעלתה בראשי תוך כדי קריאה היא וריאציות. גיבורי הספר שונים זה מזה, אך הנושאים המעסיקים אותם מופיעים בספר בוריאציות שונות, על פי אופיים. היחס לאלוהים, לדוגמא, הוא מוטיב חוזר שכזה, החל בקוריגן, שכאמור נקרע בין אלוהים לאהבה, דרך טילי הזונה, שבאה אתו חשבון: אני לא יודעת מי זה אלוהים, אבל אם אפגוש אותו מתישהו בקרוב אני הולכת להעמיד אותו בפינה עד שיגיד לי את האמת – ועד גלוריה שויתרה עליו למען שלוות נפשה: אני יודעת שעשיתי מעצמי טפשה לפעמים, ושאלוהים עשה ממני טפשה לא פחות פעמים. ויתרתי עליו בלי רגשות אשם מיותרים.

העיר ניו יורק, גיבורת הספר לא פחות מן הדמויות המתוארות בו, גם היא זוכה להתיחסויות שונות. מק'קאן מייחס להולך על החבל, לאחר שנשדד, את המחשבה הזו:

זו היתה העיר שלתוכה הזדחל – הוא הופתע לגלות שהיא מותחת את הגבולות עוד יותר ממנו.

והשופט סודרברג מסביר אותה כך:

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין ענין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי.

אל תוך היומיום של ניו יורק מגיח לפתע ההולך על החבל, נועז, שלוו, מסתורי, מעורר כבוד. קוריגן הגדיר אותו כמראה יפה ובלתי נשכח, אחת האמהות השכולות ראתה בו את בנה המת, שנים אחת כך נשאה איתה בתה של אחת הדמויות את תמונתו. ושוב מפיו של השופט ניתן ההסבר לקשר האמיץ שבין העיר להליכה על החבל:

וזה מה שהעלה על דעתו של השופט סודרברג את המחשבה שההולך על החבל הוא הברקה גאונית. שהוא כשלעצמו מצבת זכרון. הוא עשה מעצמו פסל, אבל פסל מושלם לניו יורק, זמני, למעלה באויר, גבוה מעל העיר. פסל שלא מקדש את העבר.

מק'קאן מתאר עיר קשה, אנשים סובלים, תופעות של עוני ומצוקה וגזענות, אבל גם כאן – כמו בספריו האחרים – הוא מאמין גדול בחמלה, בכפרת עוונות, בסליחה, באהבה, ברוח האדם. כך הוא אומר מפיה של אחת הדמויות בהתייחס להולך:

האדם לבדו נגד קנה המידה, עדיין כשיר להיות למיתוס למרות כל הראיות.

מומלץ מאוד

פרק ראשון

Let the Great World Spin – Colom McCann

עם עובד

2013 (2009)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

petit2

התמונות לקוחות מן הסרטpetit1

הצד האחר של האור / קולום מק'קאן

12315235891209

"הצד האחר של האור" מתרחש בשתי תקופות זמן, וסובב בעיקר סביב מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק. בהווה, בשנת 1991 (הספר ראה אור ב-1998), במנהרות מתנהלת מעין עיר תחתית. אנשים רבים מתגוררים שם בכוכים ובמבנים ארעיים שנבנו טלאי על טלאי. רובם של דרי המנהרות נדחקו לשם משולי החברה בשל בעיות אישיות, ובעיות אלה הולכות ומעצימות על רקע סמים ואלכוהול ואלימות. אנו מתלווים אל טריפרוג, הנתון למרותם של דחפים כפיתיים, וחי בבדידות בקן שהתקין לעצמו גבוה מעל המסילה. טריפרוג הוא אלכוהוליסט, גופו מעלה צחנה, ועיסוקו המרכזי הוא שרטוט מפות תמהוניות, אבל הלב יוצא אליו והוא מעורר חמלה. קו העלילה המקביל נפתח ב-1916, בעת חפירת המנהרה תחת הנהר. ארבעה חברים עובדים בחוד החנית, מפלסים באתיהם מטר ועוד מטר באדמה הבוצית: קון או'לירי ושון פאוור האירים, ריבס ואנוצ'י האיטלקי, וניית'ן ווקר שחור העור. העבודה מפרכת, אבל הארבעה גאים בה. שנים רבות אחר-כך נכדו של ווקר, קלארנס ניית'ן, יבנה את גורדי השחקים של העיר, וכמו סבו יהיה גם הוא זה שמפלס את הדרך, שמטפס גבוה מכולם כדי להניח קורת פלדה אחר קורת פלדה.

ניית'ן ווקר הוא הדמות המובילה בספר, ובאמצעותו אנו מתוודעים לא רק לאנשים שבנו את העיר, אלא גם לגזענות ולאפליה כלפי השחורים. הסיפור מתרחש בניו-יורק הליברלית, לא בדרום בו עדיין מתרחשים מעשי לינץ', אבל גם הניו-יורקים מתיחסים אל ווקר כאל אדם נחות. בקולנוע הוא יושב מאחור. כשהוא מבקש לסייע לאלמנת חבר שנהרג בתאונת עבודה, הוא מגיע לבקר רק בסופי שבוע ורק בשעות האור, שלא יחשדו בו. בלוויה של חבר אחר מתייחסים אליו כאל בוי, מלצר. יחסיו עם אשה לבנה הם אמנם חוקיים, ובכל זאת בגדר טאבו, ואבנים נזרקות לתוך דירתו מלוות בנאצות.

על פניו של ווקר טופחת ההכרה שרק במנהרות הוא מרגיש איזשהו שוויון של חשיכה. כורי הלחץ היו האיגוד המעורב הראשון במדינה, והוא יודע שרק מתחת לפני הקרקע הצבע מאבד משמעות.

למרות הקשיים והאומללות שחווים גיבורי הספר, זוהי יצירה אפופת חמלה. יש כאן סיפור אהבה יפה, חברות אמיצה, והכרת ערך עצמית. בתוך חשכת המנהרות יש גם יופי, הבא לידי ביטוי בציורי הקיר, ויש אפילו תחושה של שלווה, כשלאדם ניתן להיות הוא עצמו, רחוק משיפוטה של החברה שעל פני האדמה. ויש גם תקווה.

ובשער הוא מחייך, מודד את משקל המילה על לשונו, את כל האפשרות הטמונה בה, כל היופי שלה, כל התקווה שבה, מילה יחידה, תחייה.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ

This Side of Brightness – Colum McCann

כנרת

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: חסיה חומסקי-פורת

הצד האחר של האור - מנהרה

הצד האחר של האור - גורד שחקים