מפגש עם חולית הבריונים / ג'ניפר איגן

הזמן עושה בנו שמות. הבריון הזה נוכח בחיינו ללא הרף, אך אנו חשים את השפעותיו ואת נזקיו רק במבט לאחור. איך הגעתי משם לפה, תוהה אחד האנשים בספר, "זאת השאלה שאני רוצה ללכת עליה ראש בראש: איך מכוכב רוק נהייתי אפס שמן שאף אחד לא שם עליו? בואו לא נעמיד פנים כאילו זה לא קרה". ואדם אחר מפנטז כיצד הוא נכנס למקום שהיה בו שנים רבות קודם, "ומוצא את עצמו שם – את אלכס הצעיר, מלא כולו תכניות ואמות מידה גבוהות, כששום דבר עוד לא הוכרע". באוסף תמונות בפרוזה, הנעות ללא סדר מסוים בין הזמנים, ג'ניפר איגן מספרת את סיפורן של מספר דמויות לאורך שנים, בלתי מודעות לעתיד, אך מודעות עד מאוד לעבר.

קליידוסקופ הוא תיאור הולם של הספר, שאינו רומן במובן המקובל, בגלל המשחק בזמנים ובגלל שבירת המוקדים הסיפוריים שלו. למעשה, הוא קרוב יותר לאוסף של סיפורים, שאותן דמויות מככבות בהם, לעתים במרכז הבמה ולעתים בשוליים, כשלכל סיפור מתלווה ברקע הידע שהקורא צבר לגביהן. הדמויות המרכזיות, שמהן מסתעפות ועליהן משתרגות הדמויות האחרות, הן של סאשה, שבפרק הראשון אנו מתוודעים אל בעית הקלפטומניה שלה, ושל בני סלזאר, מפיק מוזיקלי שסאשה היתה בפרק זמן מסוים העוזרת האישית שלו. משני הפרקים הראשונים, שבהם סאשה ובני מסופרים אי-אז באמצע הזמן, המוקד עובר אל החבורה שהקיפה את בני בתיכון; אל מפיק מוזיקלי, שבני ביקש להרשים בזמנו, המתואר בעת בילוי עם ילדיו ועם חברים בספארי באפריקה; משם בקפיצה גדולה קדימה אל ערש הדווי שלו; חזור מעט בזמן אל חבר בלהקת התיכון של בני, שהפך לשרת, וחי בבדידות מעיקה; וכן הלאה עד לילדותה של סאשה, ועד לאלכס, שהוזכר כדמות שולית בפרק הראשון כדייט של סאשה, וכעת הוא זה שמבקש למצוא את עצמו הצעיר בדירתה.

מרבית העלילות מתרחשות סביב העיר ניו-יורק וסביב סצנת המוזיקה, אך חלקן מפליגות הרחק – לאיטליה ולאפריקה – וחלקן מתמקדות בעיסוקים אחרים, כמו העיתונאות של ג'ולס, גיסו של בני, והיחצנ"ות של דולי, המעסיקה לשעבר של סטפני, אשתו של בני. גם סגנונן של העלילות מגוון, כשהן מסופרות בגוף ראשון או שלישי, ופעם אחת אף בגוף שני, כשהדמות המרכזית חווה ניתוקים מעצמה. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו אליסון, בתה של סאשה, מספרת על משפחתה באמצעות מצגת פאואר פוינט. תחילה ההפלגה הסגנונית הזו נראתה לי כגימיק, אבל מדף לדף הסיפור של אליסון הפך מזוקק יותר ויותר, והגימיק קיבל הצדקה.

הפרק האחרון, שסוגר מצוין את הספר, מכיל כמה מִינִי-נבואות טכנולוגיות ולשוניות, שקצת חרקו לי. מכל מקום, הן חייבו יצירתיות מצד המתרגם יואב כ"ץ, שעשה עבודה נאה בתרגומו של הספר כולו. לדוגמא, שפת המסרים המדולדלת, המתחכמת להשמיט תנועות, כמו זו "if thr r children, thr mst b a fUtr, rt?" תורגמה לטקסט עברי, המתיפייף באותיות לועזיות, מסוג "אם יw ילדיm, סיmן wיw עTיד, נכiן?". בחירה מוצלחת בעיני.

ג'ניפר איגן נקטה בשיטה דומה של תנועות בזמן ושל סיפורים הנקשרים זה לזה, גם בספרה המאוחר יותר, "חוף מנהטן". בניגוד לספר המאוחר, שבו הסגנון יצר גודש מיותר, ועורר בי תחושה של "תפסת מרובה לא תפסת", ב"מפגש עם חולית הבריונים" מתקיים בסופו של דבר מיקוד סיפורי ורעיוני. בין אם מדובר ברומן ובין אם בסיפורים – ואין באמת חובה להגדיר – הספר הוא יצירה מגובשת, ואני ממליצה עליו.

A Visit from the Goon Squad – Jennifer Egan

עם עובד

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

עידן התמימות / אידית וורטון

ניו-יורק, שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ניולנד ארצ'ר, עורך דין בשנות העשרים לחייו, בן לחברה המקומית המיוחסת, עומד לעשות את המעשה הנכון ולשאת את האשה הנכונה. מיי היא צעירה מאירת פנים, מחונכת כהלכה, נאה ומסורה, וניולנד יכול רק לקוות שחיי הנישואים שלו לא יהיו דומים לאלה שראה סביבו, צירוף משמים של אינטרסים חומריים וחברתיים המאוגדים בכוחה של בערות מזה וצביעות מזה. אלטרנטיבה לגורל זה מופיעה בדמותה של אלן, בת דודתה של מיי, שחיתה שנים באירופה, נישאה לרוזן, ונמלטה מנישואיה חזרה לניו-יורק. הישות המכונה "החברה הגבוהה" מוקיעה את רצונה להתגרש, ומבקרת את החופש היחסי שהיא מרשה לעצמה, אבל ניולנד מוקסם ממנה. מיי מוכנה לבטל מרצונה את אירושיה לניולנד, אם לבו נתון לאחרת. אלן אינה מוכנה לבחור באושרה שלה על פני אושרה של מיי. וניולנד, חניך נאמן של החברה, נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם הטיעון הרה-הגורל של המקרה האישי.

אדית וורטון מתארת בספר את החברה הגבוהה הניו-יורקית של אותה תקופה, חברה של חוקים נוקשים, של הבחנה ברורה בין נכון ללא נכון, של טלטלות רגשיות עזות בגלל שאלות שוליות, ובעיקר חברה של שתיקות ושל העמדות פנים, לטוב ולרע. שערוריות מפחידות יותר ממחלות, "סצנות" אסורות, עבירה על טוהר המידות, כפי שהוא נתפש בעיניהם, היא בלתי נסלחת. והכל בלי דיבורים מפורשים. ניולנד מרגיש כי "התחושה הקטלנית של עליונות המרומז והאנלוגי על פני הפעולה הישירה ושל השתיקה על פני המלים הנמהרות, סגרה עליו כמו דלתות אחוזת הקבר המשפחתית". לא רק בחוגים הנרחבים של החברה שוררות אמות מידה אלה. גם בתוך הזוגיות האינטימית אין מרבים בדיבור ישיר, החל משלב האירוסין, שבו "מה יכלו הוא והיא לדעת באמת זה על זה אם חובתו כבחור "הגון" להסתיר ממנה את עברו, ואילו לה, כמועמדת ראויה לנישואים, אסור שיהיה עבר שיש להסתירו?", והמשך עמוק אל תוך הנישואין. בנו הבוגר של ניולנד יאמר לו שלושים שנה מאוחר יותר: "אתם אף פעם לא ביקשתם שום דבר זה מזה, נכון? וגם לא סיפרתם שום דבר זה לזה. אתם רק ישבתם והסתכלתם זה על זה וניחשתם מה קורה מתחת".

אחד ההיבטים המעניינים של הספר הוא מעמד האשה בזוגיות ובכלל. דווקא בפיו של גבר שמה וורטון את המלים, "נשים צריכות להיות חופשיות – חופשיות כמונו". אבל אותו גבר עצמו, ניולנד, יוותר מאוחר יותר על כל התיאוריות של ימי רווקותו, כשיגיע למסקנה כי "לא היה שום טעם לנסות לשחרר את האשה הנשואה שלא היה לה שמץ של מושג שאינה חופשיה". אין דין אחד לנשים ולגברים בחברה, נשים משחקות תפקיד של תומכות ומתמסרות ומקריבות, והן כבולות אפילו יותר מן הגברים לכללי התנהגות נוקשים (הטרקלין מזדעזע כשאלן קמה ממקומה ומתיישבת במקום אחר, בעוד כללי הנימוס תבעו ממנה להמתין דוממת כאלילה בשעה שהגברים שחפצים לשוחח איתה יחליפו זה את זה לצדה). אבל בדומה לישות החברתית כולה, גם הישות הנשית פועלת מתחת לפני השטח, וניולנד, שמעולם לא הכיר באמת את אשתו ("הוא כבר מזמן ויתר על הנסיונות להפריד בין האני האמיתי שלה ובין התבנית שצרו ממנה המסורת והחינוך"), יגלה בשנים מאוחרות יותר את הכוחות שקבעו את גורלו.

הפרק האחרון בספר מתרחש שלושים שנה אחרי הארועים. דברים רבים השתנו מבחינה חברתית – הצעירים פתוחים יותר, גבולות ה"ראוי" התרחבו, הטכנולוגיה המתפתחת יצרה אפשרויות חדשות. ניולנד, שאחז בזמנו בדעות רדיקליות במקצת, וסלד מכמה מאורחותיה של החברה, הלך בסופו של דבר בתלם, ובמבט לאחור הוא מודה כי "היה גם מן הטוב באורחות החיים הישנים". וזו, כך נראה לי, היא הגישה של הסופרת עצמה, והיא, בין השאר, המעניקה לספר את יחודו ואת עוצמתו. קל היה לכתוב פרודיה מלגלגת על החברה הניו-יורקית הגבוהה של אותן שנים, להצביע בעוקצנות על חולשותיה, על צביעותה ועל פגמיה. אבל הסופרת בחרה בכתיבה משולבת, המעבירה ביקורת אך רואה גם את היופי.

הספר מעוגן בחברה מסוימת מאוד, ואורחות החיים של האנושות כולה השתנו רבות מאז. אבל בני האדם נותרו בבסיסם כשהיו, והשאלות המעסיקות את גיבורי הספר תקפות במידה לא מבוטלת גם היום. משום כך, ומשום הכתיבה המרשימה של אדית וורטון, שגם זיכתה אותה בפוליצר, הספר תוסס ורלוונטי גם בעבור הקורא בן זמננו. עידית שורר תרגמה יפה, ו"עידן התמימות" מומלץ מאוד.

The Age of Innocence – Edith Wharton

כתר

2013 (1920)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

היריד העולמי / א.ל. דוקטורוב

c01kxvgartbznwaa

אדגר לורנס דוקטורוב, יליד 1931, מתאר את חייו בשנים 1939-40. הספר מסופר ברובו מפיו של הסופר המבוגר, המשחזר את חייו בברונקס, ומשולבים בו מספר פרקים קצרים מפיהם של אמו רוז ושל אחיו הבכור דונלד. הספר הוא ביוגרפי במובהק, למרות שכמעט במובלע מצוין פעם אחת ששם המשפחה הוא אלטשולר. יתכן שבכך ביקש הסופר להצביע על עובדת שילוב מידה מסוימת של בדיה בזכרונות, בדיה – או השלמה מן הדמיון – שאולי משתמעת מאליה לאור הפירוט הרב של האירועים, כאילו לא חלפה כמעט חצי מאה מאז התרחשותם.

דוקטורוב משחזר בכשרון רב את אוירת התקופה, ואת כל הפרטים מהם הורכב היומיום. בערך אחרי מאה עמודים שאלתי את עצמי מתי תתחיל להתגבש עלילה, אבל לא היצרתי על התמהמהותה, שכן התיאורים בספר הם בבחינת הזמנה לבקר בעולם כפי שהיה בשנים המתוארות. גם אם מדובר בפרטים בנאליים, כמו משחקי רחוב, סרטים, ארוחות, מלבושים, החִיּוּת שבה הם מטופלים הופכת את הקריאה לחוויה מהנה. אי אפשר להמנע מלהזכר באירועי ילדות דומים שארעו לקורא, גם אם בתקופה אחרת ובמקום אחר, ולהשתאות מיכולתו של הסופר להפיח נשמה מיוחדת בילדות שגרתית למדי. לכך יש להוסיף את יכולתו המרשימה של דוקטורוב להביע במדויק את תחושותיו של הילד יחד עם הפרספקטיבה של המבוגר, יכולת המחריגה את הספר מתחום זכרונות גרידא.

דוקטורוב היה נכדם של מהגרים יהודים מרוסיה. בתקופה המתוארת בספר הוא חי עם הוריו, רוז ודייב, שהיו טיפוסים שונים לחלוטין, שידוך שהוריהם התנגדו לו. רוז היתה אשה רצינית, מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. אישיותו של דייב היתה הופכית לגמרי. הוא היה פנטזיונר, שונא מסגרות, חובב הימורים ונשים. בשנתים המתוארות בספר היה דייב בעליה של חנות מוזיקה, שהתנהלותו העסקית הביאה לפשיטת רגל. בין ההורים פרצו מריבות תכופות, אך דוקטורוב אינו מתייחס אליהן בטרוניה, אלא בקבלה של ילד ובהבנה של בוגר. הוא מתאר יחסים טובים של ההורים עם ילדיהם, ויחסי אחים טובים עם דונלד. ברקע, אי שם הרחק באירופה, צועק היטלר מעל במות, ובעבור הילדים הוא דמות נלעגת לחיקוי, והמלחמה שנפתחת מתחילה להטיל את צלה גם על אמריקה.

היריד העולמי בניו-יורק היה פתוח לקהל במהלך שתי עונות ב-1939 וב-1940. ססמת היריד היתה "שחר של יום חדש", ובמסגרתו הוצגו בין השאר תחזיות לגבי פניו של העולם של מחר. מבחינת אדגר בן התשע, היריד היה נקודת מפנה מכמה בחינות. בעולם בו הילדות התנהלה בדרך-כלל בתוך המסגרת השכונתית, יציאה ל"מרחק", אל היריד, היתה מרגשת. העולם הצר נפתח לפתע, ואפשרויות חדשות ומסחררות נגלו לעיניו של הילד. על קו הגבול בין ילד לנער הוא חזה בנשים עירומות שוחות באקווריום. ואולי ההיבט המשמעותי מכולם – בלי לספר לאיש שלח אדגר חיבור לתחרות "הנער האמריקני הטיפוסי", והיה אחד מבין שישה שזכו לציון לשבח ולכרטיס כניסה חינם ליריד ולנפלאותיו לכל המשפחה. כשאביו נאלץ לעבוד כשכיר, וכשאמו נסתה למצוא צדדים חיוביים למעבר שנכפה עליהם לדירה קטנה וצפופה, וכולם נאלצו לצמצם את הוצאותיהם, אדגר הצעיר, בזכות הכשרון שהחל להנץ בו, הוא שהביא את המשפחה אל היריד.

במסגרת היריד הוטמנה באדמה קפסולת זמן, שתכליתה להציג לאנושות של שנת 6939 את החיים של האנושות חמשת-אלפים שנה קודם לכן. "היריד העולמי" אף הוא הוא קפסולה שכזו, המספרת לקוראי ימינו את סיפורם של האמריקאים בכלל, ושל תושבי הברונקס בפרט, בשנות השלושים של המאה העשרים. הספר מהנה מאוד, כתוב בכשרון ובתבונה, ומתורגם יפה. מומלץ בהחלט.

World’s Fair – E. L. Doctorov

זמורה ביתן

2001 (1985)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

חוף מנהטן / ג'ניפר איגן

manhaten_master

עלילת "חוף מנהטן" מתרחשת בניו-יורק בשנות מלחמת העולם השניה. נשים, שעל פי המקובל עד אז, התרכזו בעבודות הבית, ממלאות את מקומם של הגברים במפעלים, שרובם מרכזים את מאמציהם ביצור לצורכי המלחמה. אנה קריגן, שעובדת באחד המפעלים בעבודה חד גונית, רואה יום אחד אמודאי יורד למים, כלוא בתוך ציוד מסורבל וכבד, ומשתוקקת לצאת מן המשרד אל הים. בעיקשות ובהתמדה תגשים את חלומה, ותעסוק, אשה יחידה בין הגברים, בעבודות תיקון אוניות מתחת לפני הים.

אנה היא בת לאם, שפרשה מריקוד עם נישואיה, ולאב, שמאז ילדותה השתמש בה ככיסוי לפגישות עסקים מפוקפקות, עד שיום אחד נעלם מחיי משפחתו. אנה נותרה מאחור עם אמה ועם אחותה הנכה, שאינה מדברת ואינה מסוגלת לטפל בעצמה. האב הנעלם קשר עצמו מיוזמתו בעסקי המאפיה, ושירת את אחד הגנגסטרים הבולטים בשטח. הגנגסטר הזה ישוב ויופיע בחייה של אנה בבגרותה. הסיפור נע בין ילדותה של אנה לחייה בהווה, בין חיי השגרה שלה לעסקי עולם ההימורים והסחיטות, בין רציפי ניו-יורק למלחמה אי-שם באוקינוס. אחת מחולשותיו הרבות של הספר נעוצה בתנודה הבלתי פוסקת הזו בין תתי סיפורים רבים, שנקשרים זה לזה בקשר רופף ובצירופי מקרים בלתי משכנעים. כמעט כל סיפורי המשנה נותרים בלתי סגורים, ומכיוון שהקשר שלהם לעלילה אינו הכרחי, נשאלת השאלה מדוע מצאו את דרכם אל הספר. אני מניחה שהסופרת ביקשה לשרטט דיוקן של תקופה, ולסמן וי על כל סממן שלה – חוקי היובש, הבזיון שבהריון מחוץ לנישואים, גזענות, מעמדות, ארגונים מקצועיים, מאפיה, נכות, קרבות, מעמד האשה, ובנוסף לאלה ואחרים גם יחסי הורים-ילדים, התנסויות מיניות, חוויות ילדות ועוד ועוד. בעיני היא כשלה בגודש.

חולשה אחרת, לא פחות משמעותית, נובעת מתיאור הדמויות, שהן לעתים קרובות מדי סטראוטיפיות, ואם אינן כאלה הן לוקות באמינות נמוכה ובשטחיות. אחרי למעלה מארבע-מאות עמודים אני לא יכולה לומר שאני מכירה את הדמויות, או לפחות את חלקן, לעומק. אני בספק אם הסופרת מכירה אותן.

סגנונו של הספר, המרבה בקפיצות בין עבר להווה, לעתים ללא הפרדה ברורה בין הזמנים, נדמה שנתפר על פי מדריך לסופרים מתחכמים, והתפירה בולטת ומטרידה.

ג'ניפר איגן מבקשת בדברי התודה לשכנע שהשקיעה בתחקיר, אך לעתים נדמה שעיקר הידע שלה מתמקד בסרטי התקופה, ובכל מקרה מסתבר שאין די בתחקיר כדי ליצור חוויה ספרותית.

בשורה התחתונה: השתעממתי קשות.

Manhattan Beach – Jennifer Egan

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

בית הקפה של נורה אפרון / ורד שנבל

980828

שלושה ישראלים מצולקים נפגשים בניו-יורק. ניסן, בעל בית הקפה שצולמו בו קטעים מסרטה של נורה אפרון, "יש לך הודעה", עזב את הארץ שלושים שנה קודם לכן, מתנתק לחלוטין מאם מפלצתית ששנאה אותו. ניסן הוא הומו בעל כישורי חִברות ירודים, כמֵה לידידות ולקִרבה אנושית. ליב מתגוררת בניו-יורק כבר ארבע שנים, עובדת בבית הקפה, וחולמת על עתיד כקולנוענית. ליב, על סף גיל ארבעים, עדיין שבורת לב בשל מותו של אהובה ומיוסרת בשל בגידתה בגבר לו עמדה להנשא. היא התייתמה פעמיים, מאמה שלה בהיותה בת שלוש, ומאמה החורגת אליה נקשרה, ובהגיעה לניו-יורק התנתקה מאביה. איילנד, יתום משני הוריו שנפטרו בהפרש של שבוע זה מזה, הגיע למנהטן זה עתה, שבור לב לאחר שננטש דקה לפני חתונתו, נטישה שגרמה לו לבזות את עצמו קבל עם ויו-טיוב.

נושאי הספר, כמשתמע מן התאור שלמעלה, הם אהבה, בגידה, נטישה, יתמות ומוות. הנושא הנוסף, והמרכזי שבהם, הוא הקשר בין שלושת האנשים הבודדים הללו, והאופן בו שינויים קטנים, או תזוזות קטנות, כפי שהסופרת מתארת אותם, בחיי אחד מהם משפיעים הדדית על חיי האחרים. הבדידות, שאליה התרגלו, ואולי אף בחרו לאמץ בשלב מסוים, תוחלף בקשר שייבנה בהדרגה, שני צעדים קדימה צעד אחורה. מכיוון שהסיפור מסופר שנים אחרי ההתרחשויות, הסופרת מאפשרת הצצה אל העתיד, בו מתגשמות תקוותיהם, ובכך תשומת הלב מופנית אל ה"איך", ולא אל "מה יקרה".

ורד שנבל היא סופרת סבלנית, בעלת חוש לפרטים ויכולת ליצור דמויות מוחשיות ותמונות חיות. יש בספר כמה רעיונות יפים, כמו המפגש הטעון בין ליב, שבגדה בבן-זוגה, לאיילנד, שנבגד על ידי בת-זוגו, מפגש שגורם להם לחוות את הצד השני. רעיון יפה נוסף הוא השילוב בין סיפורם הפרטי של ליב ואיילנד לסרט שאת מאחורי הקלעים שלו ליב מצלמת לערוץ היו-טיוב שלה. הסופרת אינה מציינת את שמו, אולי משום שצילומיו עדיין בעיצומם בעת התרחשות הארועים, אך שמו העברי, "אופטימיות היא שם המשחק", משקף יפה את רוח הספר, שהתקווה גוברת בו על העצב.

למרות הכתיבה היפה, איני יכולה להמליץ על הספר. הוא שבלוני מדי, אינו מחדש דבר, לקראת סיום משובצות בו סצנות שמקומן בסיטקום ניו-יורקי, ורוב הזמן לא היה לי אכפת בכלל מה יקרה לגיבוריו ואיך. לטעמי, אין די בכשרון לברוא חיים על הנייר. ספר צריך להעניק ערך מוסף כלשהו, זוית ראיה בלתי שגרתית, תובנה חדשה, משהו שיישאר איתי אחרי הקריאה. "בית הקפה של נורה אפרון" אינו כזה.

האיור הנאה מאוד על הכריכה, "סופה מושלמת", נוצר על ידי תומר חנוכה.

כנרת זמורה ביתן

2016

יסתובב לו העולם הגדול / קולום מק'קאן

968459

ב-7 באוגוסט 1974 מתח פיליפ פטי, לולין וקוסם צרפתי, כבל בין גגות מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ובמשך כארבעים וחמש דקות טייל לאורכו שמונה פעמים, רקד, רץ, ישב ושכב, בלי רשת בטחון ובלי כל אמצעי הגנה אחר, למעט מוט לשיווי משקל. בראיון שהעניק זמן קצר אחר כך הגדיר את הרגשתו במלים פשוטות, אולי משום שאנגלית אינה שפת אמו, אולי משום שהיה איש של מעשים ולא של מלים, או אולי משום שאין מלים גדולות דיין לתאר את תחושת החופש והחיים והאופוריה: “I was happy happy happy… happy” (הראיון נכלל בסרט שבקישור).

קולום מק'קאן בחר באותן ארבעים וחמש דקות, בחוויה הפרטית היחודית של פטי, כציר לספר, ורקם לצידה ובמשולב בה את סיפוריהן של מספר דמויות בניו יורק של אותה שנה. זוהי השנה שאחרי נסיגת ארצות הברית מויטנאם, מלחמה שגבתה ממנה למעלה מ-58,000 הרוגים. פרשת ווטרגייט מגיעה לשיאה, והתפטרותו של ניקסון ממש מעבר לפינה. ניו יורק שבספר היא עיר חסרת מנוחה, הפשע מבעבע, אנשים אבודים מחפשים מפלט, עדיין יש גזענות, הפערים החברתיים בולטים. בפרק המסופר מעיניו של סולומון סודרברג, שופט בערכאה הנמוכה, זה שמטפל מדי יום בעשרות תיקים חדשים, העיר מצטיירת כך:

הגאות עלתה ונכנסה ואז יצאה, והשאירה מאחוריה טינופת. הוא צפה בתהלוכה הנכנסת ויוצאת מאולם המשפט שלו, בכל מחלקה שהיה בה באותו יום, ותהה איך במשמרת שלו נהייתה העיר מגעילה כל כך.

מק'קאן בנה את ספרו בדרך דומה לזו שנקט ב"לחצות אוקינוס" וב"הצד האחר של האור". הספר נפתח במספר סיפורים, לכאורה נפרדים זה מזה, שרק מיקומם בניו יורק באותם ימים משותף ביניהם. בפרק הראשון אנו מתוודעים לקוריגן, נזיר אירי שמתמסר לטיפול בזונות ובדיירי בית אבות. קוריגן חי בעוני, סופג מהלומות מסרסורים, ומתמיד בשלווה במשימות שלקח על עצמו. עולמו מתערער כשהוא מתאהב, ומכיוון שהוא לוקח את נדריו ברצינות מרובה, הוא נקרע בין האהבה לאשה למחויבות לאלוהיו. הפרק השני סובב סביב קלייר, תושבת האזור העשיר של העיר, אשתו של השופט סודרברג, ששכלה את בנה בויטנאם, ומארחת בביתה קבוצת תמיכה של אמהות שכולות. בפרק השלישי מוצגת לארה, שיחד עם בעלה בליין אימצה הרחק מהעיר אורח חיים של שנות העשרים במטרה להגמל מסמים. ליד דמויות אלה, ולא פחות מרכזיות מהן, מופיעות דמויות נוספות: אחיו של קוריגן, טילי וג'זלין, אם ובת זונות, גלוריה ששכלה שלושה בנים. כל אלה, יחד עם מגוון של דמויות שוליות יותר, מרכיבות יחד מעין פסיפס, שאולי אינו מייצג בהכרח את אוכלוסית ניו יורק, אך נותן תחושה של חיים מורכבים ומבעבעים. לעושר הסיפורי תורמים עשרות הפרטים הקטנים שאינם חומקים מתשומת לבו של הסופר, ויוצרים ספר חי גדוש מראות ותחושות. בדומה לשני הספרים האחרים שהזכרתי, גם כאן הסיפורים השונים משתלבים יחדיו בעדינות. התרגום המצוין של אמיר צוקרמן תורם גם הוא לחווית הקריאה.

בסקירה על "לחצות אוקינוס" השתמשתי במונח קונטרפונקט כדי לתאר את האופן בו הקוים הסיפוריים השונים נרקמים יחדיו. בספר הזה האסוציאציה המוסיקלית שעלתה בראשי תוך כדי קריאה היא וריאציות. גיבורי הספר שונים זה מזה, אך הנושאים המעסיקים אותם מופיעים בספר בוריאציות שונות, על פי אופיים. היחס לאלוהים, לדוגמא, הוא מוטיב חוזר שכזה, החל בקוריגן, שכאמור נקרע בין אלוהים לאהבה, דרך טילי הזונה, שבאה אתו חשבון: אני לא יודעת מי זה אלוהים, אבל אם אפגוש אותו מתישהו בקרוב אני הולכת להעמיד אותו בפינה עד שיגיד לי את האמת – ועד גלוריה שויתרה עליו למען שלוות נפשה: אני יודעת שעשיתי מעצמי טפשה לפעמים, ושאלוהים עשה ממני טפשה לא פחות פעמים. ויתרתי עליו בלי רגשות אשם מיותרים.

העיר ניו יורק, גיבורת הספר לא פחות מן הדמויות המתוארות בו, גם היא זוכה להתיחסויות שונות. מק'קאן מייחס להולך על החבל, לאחר שנשדד, את המחשבה הזו:

זו היתה העיר שלתוכה הזדחל – הוא הופתע לגלות שהיא מותחת את הגבולות עוד יותר ממנו.

והשופט סודרברג מסביר אותה כך:

לניו יורק יש דרך משלה: מפעם לפעם היא מנערת את נשמתה וחושפת אותה. תוקפת אותך בדימוי, ביום, בפשע, באימה, או ביופי שהמחשבה מתקשה להילפף סביבו עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה. ויש לו תיאוריה על זה: זה קורה שוב ושוב, כי לעיר אין ענין בהיסטוריה. דברים מוזרים התרחשו בה בגלל היעדר של שימת לב הכרחית לעבר. העיר חיה במין הווה יומיומי.

אל תוך היומיום של ניו יורק מגיח לפתע ההולך על החבל, נועז, שלוו, מסתורי, מעורר כבוד. קוריגן הגדיר אותו כמראה יפה ובלתי נשכח, אחת האמהות השכולות ראתה בו את בנה המת, שנים אחת כך נשאה איתה בתה של אחת הדמויות את תמונתו. ושוב מפיו של השופט ניתן ההסבר לקשר האמיץ שבין העיר להליכה על החבל:

וזה מה שהעלה על דעתו של השופט סודרברג את המחשבה שההולך על החבל הוא הברקה גאונית. שהוא כשלעצמו מצבת זכרון. הוא עשה מעצמו פסל, אבל פסל מושלם לניו יורק, זמני, למעלה באויר, גבוה מעל העיר. פסל שלא מקדש את העבר.

מק'קאן מתאר עיר קשה, אנשים סובלים, תופעות של עוני ומצוקה וגזענות, אבל גם כאן – כמו בספריו האחרים – הוא מאמין גדול בחמלה, בכפרת עוונות, בסליחה, באהבה, ברוח האדם. כך הוא אומר מפיה של אחת הדמויות בהתייחס להולך:

האדם לבדו נגד קנה המידה, עדיין כשיר להיות למיתוס למרות כל הראיות.

מומלץ מאוד

פרק ראשון

Let the Great World Spin – Colom McCann

עם עובד

2013 (2009)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

petit2

התמונות לקוחות מן הסרטpetit1

הצד האחר של האור / קולום מק'קאן

12315235891209

"הצד האחר של האור" מתרחש בשתי תקופות זמן, וסובב בעיקר סביב מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק. בהווה, בשנת 1991 (הספר ראה אור ב-1998), במנהרות מתנהלת מעין עיר תחתית. אנשים רבים מתגוררים שם בכוכים ובמבנים ארעיים שנבנו טלאי על טלאי. רובם של דרי המנהרות נדחקו לשם משולי החברה בשל בעיות אישיות, ובעיות אלה הולכות ומעצימות על רקע סמים ואלכוהול ואלימות. אנו מתלווים אל טריפרוג, הנתון למרותם של דחפים כפיתיים, וחי בבדידות בקן שהתקין לעצמו גבוה מעל המסילה. טריפרוג הוא אלכוהוליסט, גופו מעלה צחנה, ועיסוקו המרכזי הוא שרטוט מפות תמהוניות, אבל הלב יוצא אליו והוא מעורר חמלה. קו העלילה המקביל נפתח ב-1916, בעת חפירת המנהרה תחת הנהר. ארבעה חברים עובדים בחוד החנית, מפלסים באתיהם מטר ועוד מטר באדמה הבוצית: קון או'לירי ושון פאוור האירים, ריבס ואנוצ'י האיטלקי, וניית'ן ווקר שחור העור. העבודה מפרכת, אבל הארבעה גאים בה. שנים רבות אחר-כך נכדו של ווקר, קלארנס ניית'ן, יבנה את גורדי השחקים של העיר, וכמו סבו יהיה גם הוא זה שמפלס את הדרך, שמטפס גבוה מכולם כדי להניח קורת פלדה אחר קורת פלדה.

ניית'ן ווקר הוא הדמות המובילה בספר, ובאמצעותו אנו מתוודעים לא רק לאנשים שבנו את העיר, אלא גם לגזענות ולאפליה כלפי השחורים. הסיפור מתרחש בניו-יורק הליברלית, לא בדרום בו עדיין מתרחשים מעשי לינץ', אבל גם הניו-יורקים מתיחסים אל ווקר כאל אדם נחות. בקולנוע הוא יושב מאחור. כשהוא מבקש לסייע לאלמנת חבר שנהרג בתאונת עבודה, הוא מגיע לבקר רק בסופי שבוע ורק בשעות האור, שלא יחשדו בו. בלוויה של חבר אחר מתייחסים אליו כאל בוי, מלצר. יחסיו עם אשה לבנה הם אמנם חוקיים, ובכל זאת בגדר טאבו, ואבנים נזרקות לתוך דירתו מלוות בנאצות.

על פניו של ווקר טופחת ההכרה שרק במנהרות הוא מרגיש איזשהו שוויון של חשיכה. כורי הלחץ היו האיגוד המעורב הראשון במדינה, והוא יודע שרק מתחת לפני הקרקע הצבע מאבד משמעות.

למרות הקשיים והאומללות שחווים גיבורי הספר, זוהי יצירה אפופת חמלה. יש כאן סיפור אהבה יפה, חברות אמיצה, והכרת ערך עצמית. בתוך חשכת המנהרות יש גם יופי, הבא לידי ביטוי בציורי הקיר, ויש אפילו תחושה של שלווה, כשלאדם ניתן להיות הוא עצמו, רחוק משיפוטה של החברה שעל פני האדמה. ויש גם תקווה.

ובשער הוא מחייך, מודד את משקל המילה על לשונו, את כל האפשרות הטמונה בה, כל היופי שלה, כל התקווה שבה, מילה יחידה, תחייה.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ

This Side of Brightness – Colum McCann

כנרת

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: חסיה חומסקי-פורת

הצד האחר של האור - מנהרה

הצד האחר של האור - גורד שחקים