סיפורים מצוירים / נחום גוטמן

סיפורים מצוירים

"סיפורים מצוירים" הוא אוסף של שמונה סיפורים פרי עטו ומכחולו של נחום גוטמן. הסיפורים ראו אור לראשונה ב-1950 בהוצאת ספרית פועלים.

נושאיו של גוטמן מגוונים. "מספריים, גנראל ומכנסים ארוכים" מתאר את המכנסים הארוכים הראשונים שנתפרו לו, ואת תחושת הגובה הנוסף שחש בזכותם, בשילוב סיפור שמספר לו החייט. "תולה המודעות ששיחק לו המזל" הוא סיפורו של חיגר שהשיג עבודה זמנית בהדבקת מודעות, המבשרות לציבור על גזירת הגירוש של האוכלוסיה (בעיקר היהודית) מיפו ומתל אביב ב-1917, וגם תיאור של חברי ועד הישוב היוצאים להעביר את רוע הגזירה ושבים מאוכזבים. "עוד על מכנסיים ארוכים" הוא סיפור על טעות בזיהוי, כשגוטמן הצעיר נחשד כמשתמט מגיוס בזכות מכנסיו שביגרו אותו. "אהבה מצד אחד" יוצא מתל אביב לטבריה, שם נטפל חמור לאדם, וגורם צרות בהתנהגותו השלומיאלית. "שוד היהלומים" הוא פרק מתוך "הרפתקאות חמור שכולו תכלת". "מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה" מכיל שני סיפורים על ידידו של הסופר, השני שבהם מתאר דבקות בחלומות והתעקשות להגשימם בדיוק כפי שנחלמו. "לא צלצלתי בפעמון" מתאר בהתפעמות את גלגוליהן של תולעי המשי, וכולל גם תיאור משובב לב של צינור מטולא. "לא הגודל העיקר" הוא סיפור קצר אודות יונקת דבש המגינה בשצף-קצף על ביציה מול קוף.

השם "סיפורים מצוירים" הולם עד מאוד את הספר. גוטמן, הכותב כמו משיח לפי תומו, מתייחס בטקסט לציוריו, וכולל טקסט בציורים. הציור הראשון למטה מלווה את הסיפור הראשון, וממחיש את אחת הפסקאות מתוכו: "ובשכונה "נוה שלום" חי בבית ורוד עם תריסי תכלת חייט אחד זקן. ראיתי אותו יושב ליד החלון ובידו מספריים. מספריים גדולים כשל חייט. לא כאלה שיש אצל אמא. עליתי במדרגות אפלות, נכנסתי לחדר קטן". בתום ובחן, משנגמר לו המקום לכתיבה תחת הציור, הוא כותב באלכסון לצדו. את הציור השני למטה הוא מסביר ב"עוד על מכנסיים ארוכים": "האדם הזה ישב ממולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו. עיקמתי והארכתי את קוי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי מבעדם. את המשקפיים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפיים. ואמנם היו לו משקפיים בכיסו". כשהוא שב כעבור פיסקה או שתים להסביר את הציור, קצרה רוחו של אורי, חברו של הצייר, שאתו הוא מנהל שיחות גם בהיעדרו, והלה נוזף בו: "תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז". אורי זה משמיע בסיפור הערות רבות, שאולי משקפות ביקורת ששמע גוטמן על יצירתו, או ביקורת שמתח על עצמו, ביניהן, "נחום, אתה מתרחק, אתה מחליק על רצפה רטובה", "נחום, חזור לענין!", "ושלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות". למזלנו, לא שעה להן.

מקסים!

תרמיל

1967

סיפורים מצוירים1

 

 

 

 

 

 

 

סיפורים מצוירים2

הרפתקאות חמור שכולו תכלת / נחום גוטמן

הרפתקאות חמור שכולו תכלת

חמור אפור, שניתן במתנה לשכנו של הסופר, קם יום אחד ונעלם. לשכן לא היה כל צורך בחמור, והוא הניח לו ללכת בטל, אך בכל זאת הצטער על אובדנו, ולכל רשרוש קל היה קופץ ממקומו ורץ לבדוק אם שב חמורו. בעוד הבעלים, מר מֶבֶּה, מאוכזב, החמור עצמו הלך מבלי משים לקראת גורל מפואר. הוא יסייע לחזק את בטחונו העצמי של הנציב הבריטי, נעירתו תהווה השראה ליצירה מוסיקלית, הוא יביא למותו של עבריין ויחזיר אוצר לבעליו, יגרום לשבטים עוינים להמנע ממלחמה ולשקם את השלום, ובשיא תהילתו, הולך על שתיים ועטוף גלימה, יחרוץ את גורלם של אמנים. מכיוון שיתנפח הרבה מעבר לממדיו הצנועים הטבעיים, סופו שיינעץ בו מסמר שישגר אותו חזרה אל המקום ממנו יצא.

קראתי את הספר מספר פעמים בעבר מאז שהייתי ילדה, וכעת, אחרי שנים רבות, קראתי אותו שוב. לפעמים הוא נקרא כאגדה קסומה על חמור בר-מזל, לפעמים כאוסף של סיפורים נפרדים שהחמור מקשר ביניהם. כילדה, צחקתי על הנציב המנופח, שמחתי עם המוסיקאי, שנאתי את הדוד העשיר שגזל את יהלומיה של מזל התמימה, וצהלתי כשהושבו לה. לגלגלתי על התושבים הפתאים של העיר הכחולה, שמינו את החמור לפוסק אמנותי, וייחסו לשתיקתו משמעויות שאין בה. ובעיקר ריחמתי על החמור, שאמנם חטא ביוהרה, אך זו באה לו בשל טפשותן של הבריות, והמסמר המכאיב שננעץ בישבנו נראה בעיני עונש בלתי מידתי. מעניין שלמרות שזכרתי היטב את מרביתו של הספר, נשכח ממני הפרק אודות החמור כמשכין שלום, ורק כעת גיליתי את הסאטירה העוקצנית החבויה בו.

קסמו של הספר נובע ברובו מסגנונו היחודי של נחום גוטמן, שהוא קליל על פניו, מזמין ומחבק, והנכנס בשעריו מגלה משמעויות ורבדים ומסרים מוגשים בחן. גוטמן מספר לעתים כמשוחח עם הקורא, לעתים כסופר פיוטי, אפילו משורר. לספר מצורפים איורים נעימים לעין פרי עטו, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן היצירה. מצאתי ברשת שני מאמרים מעניינים על הספר, הכוללים מדגם מן האיורים: "כיצד נצבע חמור בתכלת" מאת מנחם גוטמן, בנו של הסופר (בחלקו התחתון של הקישור), ו"חמור שכולו תכלת" מאת דני קרמן. מכיוון שנהניתי מאוד לקרוא בספר שוב, ולא רק מטעמי נוסטלגיה, לא הופתעתי לגלות שראה אור מספר פעמים מאז שנכתב ב-1944, ואף עובד כהצגת תיאטרון.

ספרי ילדות רבים תרמנו לספרית בית-ספר יסודי. "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" נשאר בבית.

ספרית פועלים

1960