לאורו הבוהק של היום / אדוארד רייכר

כותרת משנה: יומנו של רופא יהודי בפולין 1939 – 1945

אדוארד רייכר, רופא עור יהודי פולני, ניהל חיי שגרה עם אשתו פולה ובתם הפעוטה עד ה-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השניה. שני אחיו, שחשו כי האדמה בוערת תחת רגליהם, עלו עם בני משפחותיהם לארץ-ישראל. אדוארד בחר להשאר כדי לא לנטוש את אביו המזדקן. אחותם של השלושה נרצחה יחד עם בני ביתה, ואדוארד עם מי שנותרו נאלץ לנטוש בית מרווח וקליניקה פעילה, ולעבור לצפיפות ולתנאי החיים הקשים מנשוא של גטו לודז'. משום שנרדף אישית על ידי רומקובסקי (שאותו הוא מתאר ללא כחל ושרק כפדופיל, כמגלומן וכמטורף) וחשש לחייו, נאלץ לעזוב את אביו בגטו, ולעבור עם אשתו ובתו לורשה. כשהבין שאיש מהם לא ייצא חי מגטו ורשה, העדיף לחיות עם תעודות מזויפות בצד הארי של העיר. את זכרונותיו מן השנים הללו כתב במחבוא לקראת שחרורה של פולין, אך הדפים אבדו (במהלך ההתקוממות של ורשה ב-1944, ולא במהלך ההתקוממות של גטו ורשה, שארעה למעלה משנה קודם לכן, כפי שמצוין בטעות על הכריכה). שנים אחרי המלחמה כתב אותם מחדש, וסיפר גם על החזרה לעירו הריקה מחברים ומקרובים, ועל העדויות שמסר במשפטיהם של פושעים נאצים. הזכרונות ראו אור רק למעלה מעשור אחרי מותו.

בדברי הסיום כותב רייכר כי כתב את הדברים לא משום שהוא מבקש נקמה, ולא משום שהוא מסרב לסלוח. נהפוך הוא, הוא מבקש להמנע משנאה, ומטרתו היא לדווח על הדברים לצעירים, כי בכוחם לממש את מה שדורות רבים הזניחו: ללכת בדרך של הומניזם צודק ובר-קיימא. אולי דווקא משום שאינו כותב בזעם, עוצמת העלבון וחוסר האונים שחש זועקת, ומעשי החסד שזכה להם מוארים באור יקרות. מצד אחד מעשי סחיטה והלשנה שהותירו אותו מוכה וחסר כל. מצד שני אנשים שלטוב לבם הוא חב את חייו, ביניהם נסיכה – אניילה וורונייצקה – וזונה – רוז'ה חמילבסקה – שהוכרו כחסידות אומות עולם. מצד אחד חברים ותיקים שהפנו לו עורף, והוא תהה אם הפכו את עורם בשל תהפוכות התקופה, או שהנסיבות חשפו את טבעם האמיתי. מצד שני מכרים שזיהו אותו, והפעילו את סמכותם כדי לאפשר לו לחמוק מן השלטונות. מצד אחד חייל גרמני, שבא לבקש עצה רפואית, והפך למגן המשפחה. מצד שני הרמן הפלה, שנזקק אף הוא לרופא עור, והמשיך למלא את תפקידו המפלצתי בהשמדה. היה מקום לתושיה וליוזמה בנסיון להשפיע על הגורל, אך החיים היו תלויים על בלימה, נתונים לחסדם של המזל ושל גחמות המקריות.

את כל אלה ועוד מתאר רייכר במפורט, בחִיּוּת עזה, בהכרת תודה על גילויי החסד, ובתמיהה אינסופית על ההתפרצויות של הרוע ושל השנאה האנטישמית העיוורת והמעוורת. בפרק מכמיר לב בסיומו של הספר הוא מספר על השיבה ללודז', על שיקום בית הכנסת שהקים אביו, ועל ההבנה הקרה שנוף ילדותו ובגרותו הפך זר ומנוכר.

לספר מצורף מבוא מאת בתו של אדוארד, שכילדה הופרדה לתקופה מסוימת מהוריה ונמסרה למוסד בתקווה להציל לפחות נפש אחת מן המשפחה. נכדו של אחד מאחיו של אדוארד, שיזם את התרגום לעברית, הוסיף אף הוא מאמר קצר, המתאר את גורלם של האחים ושל צאצאיהם. המתרגמת כתבה על הקשר האישי שלה לזכרונות כבת לאם ניצולת שואה ונכדה לסבתא שנרצחה, שתיהן ילידות לודז'.

אישיותו של הכותב, ונקודת המבט הבהירה שלו, מייחדים את הזכרונות הללו, והם מומלצים מאוד לקריאה ולתשומת לב.

W Ostrym Świetle Dnia – Edward Reicher

מטר

2022 (1989)

תרגום מפולנית: נורית לימור