מה שאבד בזמן / נורית גרץ

כותרת משנה: ביוגרפיה של ידידות

עמוס עוז ונורית גרץ היו ידידים קרובים במשך למעלה מארבעה עשורים. תחילת היכרותם בבקשתה של נורית, סטודנטית לתואר שני, להפגש עם הסופר, שהיה מושא התזה שלה. הוא אמנם ניסה לפטור את עצמו בטענה שהכל כתוב בספרים ובמאמרים, אבל לאחר שהתעקשה נפגשו. מה שהחל כמפגש של סופר מוכר עם סטודנטית מעריצה, הפך לידידות אמיצה ופוריה. אי שם במהלך השנים השתעשע עמוס ברעיון להפקיד בידי נורית את כתיבת הביוגרפיה שלו, וכששבו לדבר בנושא ברצינות בימים בהם כבר חלה בסרטן, ממנו לא יחלים, ביקש שלא תהיה זו ביוגרפיה מחניפה, ושלא תתפרסם בחייו. כפי שניתן לצפות ממי שכתבה שלוש ביוגרפיות יחודיות – "אל מה שנמוג" אודות אמה דבורה גרץ, "על דעת עצמו" אודות בעלה עמוס קינן, ו"ים ביני לבינך" אודות רחל המשוררת – גם "מה שאבד בזמן" אינו ביוגרפיה במובן היבש של המילה. כמו קודמיו, הספר הוא פסיפס של פרקי חיים משולבים בקטעי הגות, וכמובן ביצירתו של עוז ששיקפה במידה רבה את חייו ואת תפיסתו את עצמו ואת עולמו.

"מה שאבד בזמן" הוא סיפור אינטימי וציבורי גם יחד. נורית גרץ מכניסה את הקוראים אל תוך הידידות בין משפחתה למשפחתו של עוז, מספרת על שיחות הטלפון הקבועות בינה ובין הסופר בכל יום ראשון בבוקר, מנהג שהוא הקפיד עליו, כפי שהקפיד על מועדים קבועים לשיחותיו עם ידידים נוספים. היא מצטטת פתקאות שכתב וקטעי שיחות, בנושאים אישיים ובעניני ספרות. הקוראים מוזמנים אל הדשא של משפחת עוז בחולדה, ואל ביתה של משפחת קינן-גרץ במוצא, אל תמונות מחיי הילדים, ולהבדיל אל ערש הדווי של "עמוס שלי", כפי שהיא מכנה את עמוס קינן, ושל עמוס נשוא הספר.

מן הפרקים הנפרדים, שכל אחד מהם מגובש סביב נושא מסוים, וכל אחד מהם מעוטר בפתיחתו בציטוטים מדברי השניים או מדברי אחרים אודות עוז האיש ויצירתו, מתגבשת דמותו של הסופר, השונה להפתיע מתדמיתו המוכרת. עוז הציבורי, הגבר הנאה, הבטוח בעצמו, החתום על ספרים מצליחים ומעוטר פרסים בינלאומיים, מתואר בספר כמי שמעולם לא התאושש מהתאבדותה של אמו, ארוע טראומטי שהותיר אותו מצולק ומעורער לתמיד. באחד משיאי הספר הוא אומר: "זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו […] אני מבקש ממך שתכתבי, תכתבי עם הפנים למשפחה שלי. תספרי להם שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים, ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי להם שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אדם בעולם ולא הצלחתי, כן אמללתי". את ההקפדה על שיחות הטלפון הקבועות מייחסת הכותבת לאותו גורם ראשוני, למחויבות להשאר נאמן, לא לעזוב איש, לא לגרום אכזבה.

בשל אותה צלקת, עוז היה מיוסר בשל עוול שגרם לכאורה למי שהיתה חברתו לפני שנישא לנילי. בשנותיו האחרונות הצליחה האסיסטנטית שלו לאתר את האשה, וניתנה לו ההזדמנות להתנצל ולפרוק את המשא שרבץ עליו. למרבה ההפתעה – ואולי לא, שהרי זו דרכו של זכרון להשתנות ולהתקבע – אותה אשה סיפרה סיפור שונה לחלוטין אודות יחסיהם. כמו ב"על דעת עצמו" וב"אל מה שנמוג", הזכרון ותעתועיו והשפעותיו על ההווה הם מנושאי הכתיבה.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לספרות ולקולנוע, ובאופן טבעי התיחסותה למכלול יצירתו של עוז משתלבת בספר. כמי שקוראת כל ספר בנפרד, ואינה נותנת דעתה על הזרימה מספר לספר, מצאתי עצמי מרותקת אל אופן הקריאה המכליל של גרץ, והתעורר בי רצון לשוב אל הספרים שקראתי (ולקרוא לראשונה את אלה שעדיין לא קראתי), תחת ההנחיה שלה, כפי שהיא באה כאן לידי ביטוי, ולמצוא בספרים פנים שלא הייתי מודעת להם.  

למרות שהספר נכתב באהבה ובהערצה לא נעדרת ממנו ביקורת על הספרים הפחות טובים של עוז, אי שם באמצע הדרך מן החשכה והתנים של ספרים כמו "מיכאל שלי" אל תדר אחר, של רחמים וחסד וחמלה, ששיאו ב"סיפור על אהבה וחושך". החשיפה הכנה של נורית גרץ מרגשת, אבל חשתי אי נוחות בפרק הארוך המתאר את מאבקו של עוז בסרטן. ייאמר לזכותה של הסופרת שלא הסתירה את "טרחנותה" שלה, ואף הודתה שלראשונה בהיכרותם עמוס עוז כעס עליה כשלחצה עליו לכתוב כדרך להרפא. תיאורי המחלה אמנם נוגעים ללב, והפירוט הדקדקני שלהם ממחיש את הכאב ואת חוסר האונים, אבל יש בהם לטעמי ניחוח מורבידי ומציצני. מכל מקום, בספר מרגש ומרובה שיאים זה, תחושת אי הנוחות בטלה בשישים.

"מה שאבד בזמן" הוא ספר מקורי, חכם ומרגש, כתוב ביד אמן, ומומלץ מאוד.

 

דביר

2020

על דעת עצמו / נורית גרץ

556499

כותרת משנה: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן

עמוס קינן – סופר, מתרגם, מחזאי, צייר ופסל – נפטר בשנת 2009. כשנה לפני מותו, כשזכרונו כבר נמחק כמעט לחלוטין, ראתה אור הביוגרפיה שכתבה אשתו, פרופ' נורית גרץ. אל הסופרת התוודעתי בשני ספרים אחרים שכתבה: "אל מה שנמוג", מסע בעקבות חייה של אמה, שאותו כתבו השתים יחד, ו"ים ביני לבינך", סיפור אהבתם של רחל בלובשטיין ומיכאל ברנשטיין. בשני הספרים התרשמתי מן הסגנון, מרוחב היריעה ומהאמפתיה. "על דעת עצמו" ניחן אף הוא באותן מעלות.

הספר נחלק לארבעה חלקים, כל אחד עוסק בתקופת חיים אחרת, ובמרכז כל אחד מהם ארוע משפיע. החלק הראשון – סמטת לאן א' סמטת לאן ב' – עוסק בתקופת הילדות בצל טראומת האב. אביו של עמוס קינן היה חולה נפש, שבור מהחיים הקשים בארץ, מן החברים שעלו אתו ונטשו, אכול געגועים למולדת שעזב ולחלומות שלא התגשמו. כשעמוס היה כבן שתים-עשרה אושפז האב בכפיה, ובניו לא ראו אותו עד מותו במוסד שנים אחר-כך. עמוס הבכור היה ילד חסר מנוחה וחסר נחת, מורד, עצבני, שוחר ריב מצד אחד וכמה לקירבה ולהשתייכות מצד שני. אמו שעבדה בפרך לפרנסת ילדיה, ניהלה אתו מריבות בלתי פוסקות, אך מאחורי הקלעים עמלה ללא לאות לעזור לו למצוא את מקומו: מורה לציור הציע לו להשתתף בשיעורים חינם אין כסף, אך בפועל האם היא שיזמה את ההצעה ואף שילמה עבור מימושה. מדריך מהתנועה, שהיה בשלב מסוים הדמות המשפיעה והמכוונת בחייו, טרח לבקר ולכתוב ולהתעניין, לאחר שהאם פנתה אליו. משפט שאמר לעמוס – "להיות גבר זה לקחת אחריות על הכשרונות שלך. קיבלת אותם כדי להשתמש בהם" – קבע במידה רבה את דרכו.

החלק שני – כלבי הכפרים הרחוקים – מתרחש בתקופת המחתרות ובמלחמת העצמאות, ומתנקז אל פרשת כיבוש דיר-יאסין. עמוס, עדיין חריג, עדיין ווכחן ודעתן להכעיס, עדיין הורס לעצמו שוב ושוב סיכויים לאהבה ולקירבה, היה חבר פעיל בלח"י. באפריל 1948 השתתף בקרב לכיבוש דיר-יאסין, קרב שבו נהרגו עשרות מתושבי הכפר, והויכוח בדבר הטבח שהיה או לא היה עדיין מהדהד היום. החלק השני בנוי משלושה פרקים: שני הראשונים מספרים על מותם של שני חבריו, שנשאו איתם צלקות נפשיות מוסתרות בשל המלחמה במשך שנים רבות אחר כך עד שקרסו. הפרק השלישי מוקדש לדיר-יאסין. עמוס סיפר כל השנים שנפצע בתחילת הקרב, ואין לו שום זכרון ממה שארע אחרי הפציעה. בראיון שערכה אתו אשתו ב-2002, חמישים וארבע שנים אחרי הקרב, דחקה בו להזכר מה ארע "באמת", ושכנעה אותו שלב אחרי שלב שבעצם ירה באשה לא חמושה. אין מה להרחיב בענין תקפותם של זכרונות אחרי עשרות שנים, ואין הרבה מה לומר בזכות "הודאה" שמלווה שוב ושוב ב"כנראה". נדמה שלנורית גרץ היה חשוב להשלים את שלישית הטראומות שבחלק השני. האם התרחשו הדברים כפי שנורית גרץ סבורה שהתרחשו? לעולם לא נדע. האם זה חשוב? לא. אדרש לנושא זה גם בחלק הבא.

החלק השלישי – היועץ המשפטי לממשלת ישראל נגד עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר – עוסק במשפטם של השניים שהואשמו בהטלת שתי פצצות אל ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס ב-1952. החקירה והמשפט מתוארים בפרטי פרטים, פירוט יתר לדעתי, והם פחות מעניינים מהרקע המתואר אף הוא בהרחבה. ארבע שנים בלבד אחרי הקמת המדינה, אנשים רבים היו מתוסכלים מן הפער הבלתי נסבל שבין חלום המולדת למציאות המדינה. הכפיה הדתית היתה כבר אז חלק מן הדיון הציבורי, והכעיסה את הציבור החילוני. הרקע המיידי להטלת הפצצות היה החלטתו של השר פנקס, איש הפועל המזרחי, לכפות השבתת רכב בשבת כחלק מן התכנית לקיצוב דלק. עמוס ושאלתיאל זוכו בבית המשפט המחוזי, וזוכו גם בבית המשפט העליון מחוסר ראיות לאחר שהמדינה ערערה. נורית גרץ מאמינה באשמתם. היא מסתמכת על ניסוחים חמקניים של עמוס בראיון פרטי מ-2002, ועל הודאות מ-2003 שהתוודו באוזניה שאלתיאל ויעקב חירותי, שעל פי הסברה סיפק את חומר הנפץ. ב"אל מה שנמוג" דובר רבות על חמקמקותה של האמת ההיסטורית, על תעתועיו של הזכרון. לא ברור למה הסופרת מתעקשת בספר הנוכחי לקבוע מסמרות. עד כמה חשובה לקורא האמת ההיסטורית הפרטית? לא הרבה. הביוגרפיה של עמוס קינן, עם כל הכבוד למעמדו כיוצר, מעניינת בעיקר כמשקפת תקופה והלכי רוח. די לקורא בהתוודעות לארועים, למצב החברתי בשנים שלפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, להשקפות השונות, להתלבטויות. עמוס באותה תקופה הוא עדיין, ובעצם לתמיד, לוחמני, כועס, תוקפני. דן בן אמוץ אמר עליו: "קם בבוקר ומתחיל לשנוא". יכול להיות שהטיל את הפצצה, יכול להיות שלא. יכול להיות שירה באשה במהלך הקרב בדיר יאסין, יכול להיות באותה מידה שלא. אין לזה שום חשיבות כיום, וההתעקשות להגיע אל חקר האמת מעיקה ומיותרת.

החלק הרביעי – לוחם ללא מנוחה – מתרחש בפריז. לאחר המשפט נסגרו בפני עמוס קינן דלתות רבות, והוא יצא לפריז לחפש את מזלו ואת עתידו. בלבו של חלק זה נמצא הרומן בן שבע השנים עם הסופרת כריסטיאן רושפור. החלק הזה, לטעמי, מרתק פחות מקודמיו. הוא כתוב מצוין, כמו הספר כולו, אבל פרשת האהבה-פרידה-אהבה-פרידה של השניים לא ממש מעניינת בעיני. יחד עם זאת, חלק זה מספק הצצה לקהילת האמנים בפריז, ממשיך לספר על יחסיו של עמוס עם משפחתו, ועל הקשר הסבוך שלו עם המדינה, נוגע במאבקה של אלג'יר ועוד. חודשיים אחרי שביכה את אובדנה של כריסטיאן, נפגשו עמוס ונורית, ועל חייהם יחדיו היא מספרת בקצרה בסיומו של הספר. החלטתו של עמוס להגמל מאלכוהול, החלטה שהתקבלה ברגע אחד והחזיקה לתמיד, סוגרת מעגל עם החלק הראשון. המחשבה על בתו הצעירה בת השתים-עשרה – כך משוכנעת נורית, ועמוס מכחיש – גרמה לו להבין שהיא עלולה לחוות את אותו אובדן שחווה הוא בהיותו בגילה, אובדן האב.

"על דעת עצמו" הוא ספר מרתק, כתוב נהדר, ולמרות ההסתיגויות הבודדות שלי, שנובעות מתפיסת הארועים ולא מן האיכות הספרותית, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2008

אל מה שנמוג / נורית גרץ עם דבורה גרץ

%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%9e%d7%95%d7%92

 

"אל מה שנמוג" הוא מסע בעקבות חייה של דורקה (דבורה) גרץ, אמה של הסופרת נורית גרץ. אם קראתם את "ים ביני לבינך", תזהו בספר הזה את אותו הסגנון המורכב, המשלב מספר קולות דוברים בו זמנית: דורה כותבת בהשפעת בנותיה את זכרונותיה, ומנהלת במקביל יומן העוסק בחייה בהווה, ונורית מסתמכת על הסיפורים ששמעו היא ואחותה במהלך השנים, ומשלבת רשמי מסע פיסי בעקבות העבר הפרטי של האם יחד עם התבוננות באמה הכותבת והפוגשת את נופי ילדותה. הדימוי העולה במוחי הוא של נהר, הזורם לינארית ממקום מוצאו אל סיומו, כשבדרך מצטרפים אליו נחלים צדדיים, חלקם מי שלגים שהפשירו, חלקם מי מעיינות, חלקם צלולים, חלקם עכורים, וכולם יחדיו משתלבים לזרם מים, לזרם חיים, אחד. התוצאה היא ספר רב-קולי, הנע בחופשיות בין הווה לעבר, כשהוא מסתמך על רשמים סובייקטיבים ועל עובדות מתועדות, וצירוף הזמנים והמקורות מאפשר תמונה שלמה של כל ארוע, של כל החלטה שהתקבלה ושל תוצאותיה.

זה היה יכול להיות ספר ביוגרפי שגרתי, של אשה צעירה ילידת מזרח אירופה, שלמדה באיטליה, ועלתה לארץ כחלוצה, כשהיא משאירה מאחור את הוריה ואת אהוב נעוריה. אופן הכתיבה של נורית גרץ עושה את הסיפור להרבה יותר מזה. בנוסף לשילוב הקולות, התיעוד של עבודת התיעוד, המעורבות האישית של הכותבת במסופר, והתובנות של שתי הכותבות האינטליגנטיות, מעניקים לסיפור עומק ומשמעות מעבר להיבט הפרטי.

הלב יוצא אל דורה, שמתלוננת מצד אחד על שהיא נאלצת לחיות מחדש פרשות כואבות מעברה, אך מצד שני להוטה לבקר במחוזות ילדותה ונערותה, להחיות זכרונות, לגעת שוב במה שנמוג. בפרק הפותח את הספר היא נפגשת עם אלסנדרו, בחור איטלקי שהיה מאוהב בה, אך בעת המפגש הוא כבר סובל משיכחה, והיא מנסה לגרום לו לזכור, לאשש את זכרונותיה שלה. בפרק המרכזי בספר ניתן מקום רב למכתבים ששלח אליה אהוב נעוריה, לוטק, שנותר באירופה, ומשם כתב אליה מילות אהבה וגעגועים, אך היא בחרה באחר על פניו. עד סוף ימיה תתמה אם בחרה נכון, ותתנחם בידיעה שלו שמרה אמונים לאהוב הרחוק אולי היתה נדונה לעבור את השואה על בשרה. באמצעות הספר אנו מתוודעים לחיי החלוצים, לאמונותיהם, ליחסים בתוך החבורות הקטנות שהתמודדו עם חיים מפרכים בתנאים קשים. אנו זוכים להכיר סופר נשכח, צבי זבולון וינברג, סבה של הסופרת. ואנו תוהים שוב ושוב על חמקמקותה של האמת ההיסטורית, על הדרכים הרבות בהן זכרוננו מתעתע בנו, מבליט או מטשטש ארועים ותחושות.

ספר מומלץ מאוד

 

עם עובד

1997

הציור על הכריכה: שלומציון קינן

ים ביני לבינך / נורית גרץ

yam_beyni_lebeynech2

רחל בלובשטיין ומיכאל ברנשטיין נפגשו בטולוז ב-1913. היא צעירה תוססת, ציונית נלהבת וחברותית, באה לצרפת להשתלם בחקלאות ובציור. הוא צעיר מופנם, יהודי רחוק מציונות, סטודנט להנדסת חשמל. במהלך השנתים הבאות הלכה ידידותם והתהדקה, אך למרות האהבה ההדדית מיכאל נותר מרוחק מסיבות שלא יכול היה להסביר אפילו לעצמו:

מי הנהר התקמטו אז ברוח, קרן שמש, שלרגע היתה על פניה ונעלמה, שוב חזרה, סורקת את שערותיה, את גופה. האוויר כל כך שקוף, כל כך ממלא את העולם ואת החזה. אז למה כמו קירות זכוכית מקיפים אותך, מיכאל? חוצצים בינך לבין כל זה. והרי זה כל כך פשוט: הגישו לך משהו רופף, כמעט כלום, נתנו לך טיול לנהר, נתנו לך את הרחוב הזה כדי לחזור דרכו הביתה, את היום, את הלילה. למה שלא תיקח?

רק אחרי שרחל עזבה את טולוז ב-1915, ונסעה למשפחתה ברוסיה, הבין מיכאל את גודל ההחמצה שהמיט על עצמו, כשלא אמר לה את ה"תשארי" שרצתה כנראה לשמוע. בשנים הבאות יפרידו ביניהם המלחמה, המהפכה הבולשביקית, ומחויבותו של מיכאל להשאר במחיצת הוריו המזדקנים.

אל סיפורם של השניים אנו מתוודעים באמצעות עשרים ותשעה מכתבים שכתב מיכאל לרחל בשנים הבאות. מכתביה אליו לא נמצאו, את חלקם אפשר לנחש באמצעות תשובותיו אליה. המכתבים אינם מובאים במלואם, אלא שזורים בספר כחלק מעלילת חיי גיבוריו. באותו אופן משולבים גם משפטים משיריה של רחל, ומכיוון שלשונה של נורית גרץ עשירה ופיוטית וציורית ונוגה, בדומה כל כך לשירים, השילוב טבעי וזורם, ולשירים – שכבר נותחו ופורשו בדרכים שונות – מוענקים גוונים נוספים על רקע המציאות שיצרה אותם.

בנוסף למכתבים הכתובים, מיכאל של גרץ כותב אל רחל במחשבתו, חי את חייה, כפי שהוא מדמיין אותם. ככל הנראה לא שטחה בפניו את כל קורותיה, כשאלה העציבו אותה, ואם רמזה על מחלתה ועל קשייה אולי לא הבין. הסופרת, כיודעת כל, מספרת את סיפורה האמיתי של רחל, במקביל לסיפורה בלבו של מיכאל, ומנסה לדמיין כיצד – אם בכלל – נודעה לו כל האמת אודותיה, כולל הידיעה על מותה.

מיכאל עומד בחזית הסיפור. המידע שהסופרת ועוזרת המחקר שלה אספו אודותיו חלקי, ובאחרית הדבר מתוארת דרך כתיבת הספר, כשלפעמים הדמיון מקדים את המציאות, ויש לשוב ולשכתב לאור גילויים חדשים. אני מצפה בספרים מבוססי מציאות לקבל הבהרה לגבי מה שקרה בפועל ולגבי מה שהומצא, ושמחתי למצוא זאת כאן.

סיפורם של רחל ומיכאל התרחש על רקע מאורעות כבירים. זה אינו ספר שדן בתהליכים היסטוריים, אבל הוא מציג היטב את השפעתם על היחיד. כך, בין השאר, באמצעות מיכאל, אנו חיים את חייו של אדם פשוט, קצת חולם, די הולך בתלם מבלי להגדיר את עצמו הגדרה פוליטית-חברתית, שנשחק תחת הלחץ – הפיזי והנפשי – של שנות הקומוניזם הראשונות, ובהדרגה מוותר על חלומותיו. כך, כדוגמא, מדמיינת הסופרת את הדרך בה הפך הספר שכתב מיכאל מיצירה רבת מעוף לספר הדרכה יבש:

לאט-לאט, בזה אחר זה, בעבודת עריכה קפדנית, עוזבים האלים היוונים את ספר החשמל של מיכאל. בהתחלה יוצא משם הליוס עם מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, אחר כך אנשי המערה, פניהם אל הצללים, ויוצאים גם תיאורי השמש ואשכול הענבים. נשארו טכניקות התאורה, תנורי החימום והתעשייה, המבנה והפעולה של השנאים. נותר ספר נקי וענייני. דור צעיר של מהנדסים יבנה את התעשייה הרוסית ומיכאל הוא המורה שלהם.

הספר מומלץ ביותר: כוחו בסגנונו הנפלא, ובשליטה בפרטים הקטנים המרכיבים את תמונת חייהם של רחל ומיכאל. כוחו גם באהבה ובחמלה שהסופרת רוחשת לגיבוריה, ואי אפשר שלא לחוש כלפיהם בדיוק כמוה.

את הכריכה המינימליסטית הנאה וההולמת את הספר איירה שלומציון קינן ועיצבה נורית וינר קידרון.

כנרת זמורה ביתן דביר

2015

כָּזֹאת אָנֹכִי:  שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ'ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים…  זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.

רחל, צפת, תרפ"ה