גשם חייב לרדת (המאבק שלי V) / קרל אובה קנאוסגורד

994329

"גשם חייב לרדת", החמישי בסדרת "המאבק שלי", מתרחש בברגן שבמערב נורבגיה. קרל אובה בן התשע-עשרה, אחרי שנת הוראה בצפון המדינה, כפי שתואר ב"לרקוד בחשכה", מגיע לברגן, בה מתגורר אחיו אינגבה, כדי ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. הספר מתאר, בפרטי פרטים כרגיל, את שעבר עליו באחת-עשרה השנים הבאות, את עולמו הגלוי לעין ואת עולמו הפנימי, את מאבקיו לכתוב עד לפרסום ספרו הראשון "מחוץ לעולם" ב-1998, ואת התאהבויותיו עד לקץ נישואיו הראשונים.

מכיוון שכל ששת ספרי "המאבק שלי" הם למעשה יצירה אחת, סקירה על הספר הזה תהיה במידה רבה חזרה על דברים שכתבתי על קודמיו – "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות" ו"לרקוד בחשכה". כמו בקודמים, גם כאן קריאת החוויות הפרטיות של הסופר אינה נחווית כהצצה אל חייו, אלא משולה להתבוננות עצמית אל תוך פנימיותו של הקורא. המודעות העצמית החשופה של הסופר אינה נתפסת כראוותנות, אלא ככנות פשוטה ובלתי מתיפייפת, והריאליזם הדקדקני מאציל משמעות לשלל פרטי הפרטים ולתמונה השלמה העולה מהם.

אם כך, במקום לחזור על עצמי, אצטט כאן כמה קטעים מן הספר, בתרגומה היפה של דנה כספי.

הציטוט הראשון מתייחס לארוע שביקש הסופר לשלב בספרו הראשון, ולחששותיו מפני ההיבטים הביוגרפיים שבו. אני סקרנית להבין את התהליך שעבר עליו מאז שכתב את המשפט הבא ועד שחייו הפכו, ביוזמתו ומרצונו החופשי, ליצירה בת שישה כרכים. אולי הספר השישי ישפוך על כך אור:

"גורם נוסף היה אי הנעימות שאני עצמי ארגיש אם אכניס את עצמי לסיפור, כי משהו בו היה אמיתי ואסור שאיש אי-פעם ידע על כך, ואם אכתוב זאת הוא יהיה קיים בעולם ולא רק בתוכי, ולא משנה כמה גדול יהיה החלק הבדוי".

כשאני מנסה להסביר מה בטקסטים שלו מהפנט כל כך, ולא מוצאת מלים, בא הסופר עצמו לעזרתי ומתאר את שקסם לו בכתיבתו של סופר נורבגי אחר, תור אולבן:

"מה הופך את הפרוזה של אולבן לטובה כל כך, מה בעצם מתרחש בה. היה בה מין שוויון בין החומרי לבין בני האדם, שבו אין לממד הפסיכולוגי מקום, וכתוצאה מכך הדרמה הפסיכולוגית התרחשה כל הזמן, לא רק בעת משבר, כשמישהו התגרש או איבד אב או אם, או התאהב והוליד ילד, אלא כל הזמן, בזמן שהדמות שתתה כוס מים או רכבה אל תוך החושך על אופניים עם פנס שנדלק ונכבה, או שפשוט לא היתה שם, בחלל הריק שאותו היטיב כל כך לתאר. והענין לא היה משהו שנאמר או נכתב, הוא לא היה בטקסט, הוא היה הטקסט. השפה הוציאה אותו, כפי שנהגנו לומר, באמצעות התנודות והביטויים שלה, לא ברמת האמירה, אלא בצורתו".

שני הציטוטים הבאים מדגימים את רמת המודעות העצמית של הסופר, ואת היכולת שלו לפרק את אישיותו לגורמים, מבלי להסחף לרחמים עצמיים, וגם מבלי להתנצל. השני שבהם מתייחס לשתקנותו בחברה, ואני תוהה אם כתיבת "המאבק שלי" היא מעין שחרור פקק, מתן רשות למלים לנבוע:

"אפילו אז הרגשתי מזויף, אחד שבמוחו מחשבות שאיש מלבדו לא חושב ושאסור שאיש ידע עליהן. מה שעלה באותם רגעים הוא אני עצמי, זה מי שאני. כלומר הדבר בתוכי שידע משהו שאחרים לא ידעו, הדבר בי שלעולם לא אוכל לחלוק עם איש. והבדידות, שעדיין חשתי עכשו, היתה משהו שתמיד נאחזתי בו מאז שכן היא הדבר היחידי שהיה לי. כל עוד היתה לי הבדידות איש לא יוכל לפגוע בי, כי הדבר שבו יפגעו – אם יפגעו – הוא בעצם משהו אחר. את הבדידות איש לא יוכל לקחת ממני. העולם היה חלל שבו התנועעתי, מקום שבו כל דבר עלול לקרות, אבל בחלל שהיה בתוכי, מה שהיה אני, הכל תמיד נשאר כשהיה. כל כוחי הסתתר שם. היחיד שידע איך להגיע לשם היה אבא, והוא אף עשה זאת בחלומותי, היה עומד בתוך נשמתי וצועק עלי".

"טוב, בעצם ידעתי, הרגשתי את זה כל הזמן, היה בי משהו שאנשים לא רצו, משהו שהם ניסו להתחמק ממנו, אם אפשר. משהו בי, משהו באופן ההתנהגות שלי. אבל מה? לא ידעתי. שאני ממעיט כל כך בדיבור, ברור, יכולתי להניח בוודאות שכולם שמו לב לזה ולא התלהבו במיוחד מהשתקנות שלי. אבל אולי גם לא התלהבו מכך שהמעט שאמרתי הוביל לעתים קרובות לנושאים לא מתאימים לשיחה. הרבה פעמים אמרתי דברים מעומק הלב, על כל פנים ברגע ששקעתי עם מישהו בשיחה בארבע עיניים, ומשיחות כאלה אנשים ברחו כמו ממגפה. האפשרות האחרת היתה לא להגיד שום דבר בכלל. אלה היו שני מצבי הפעולה שלי, בזה הסתכם כל הטווח שלי".

כדי שלא יתקבל רושם של קדרות גורפת, הנה ציטוט מקסים שעניינו השפעת האושר שבהתאהבות:

"מיד אחר כך, כשנעצרתי בראש הגבעה והשקפתי על העיר שהשתרעה לרגלי, תחושת האושר היתה פראית כל כך שלא ידעתי אם אהיה מסוגל ללכת הביתה, אם אהיה מסוגל לשבת בדירה ולכתוב, לאכול, לישון. אבל העולם בנוי כך שהוא בא לקראתך בדיוק ברגעים כמו אלה, האושר הפנימי מחפש מקבילה חיצונית, ומוצא אותה, הוא תמיד מוצא אותה, אפילו באזורים העגומים ביותר בעולם, כי אין דבר יחסי יותר מיופי".

ועוד על האהבה:

"כשהייתי איתה הרגשתי כאילו משהו נשאב מתוכי. הקודר התבהר, הפיתולים התיישרו והמוזר הוא שזה לא בא מבחוץ, היא לא האירה את צדדי האפלים, לא, זה היה משהו שהתרחש בתוכי משום שראיתי את עצמי בעיניה, ולא רק בעיני, ובעיניה הרי לא היה בי כל פגם, להפך. כך השתנה האיזון. כשהייתי עם גונבור כבר לא רציתי להרע לעצמי".

"גשם חייב לרדת" הוא עוד פרק ביצירה נפלאה ומאוד מומלצת.

Min Kamp 5 – Karl Ove Knausgård

מודן

2019 (2010)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

מוות במשפחה (המאבק שלי ɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

cover_53

תמיד הסתכלתי לעבר מה שמתרחש בין אנשים […], תקופה ארוכה אף האמנתי שאני יודע לעמוד על טיבם של אנשים, אבל זה לא נכון, לאן שלא פניתי ראיתי רק את עצמי.

"מוות במשפחה" הוא הספר הפותח את שישית "המאבק שלי" המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד. כמו בספרים האחרים בסדרה (מסיבות שונות קראתי את השני עד הרביעי לפני שהגעתי אל הראשון), גם כאן הסופר מספר את עצמו, מניח את חייו תחת מיקרוסקופ, אך התוצאה אינה ראוותנות מצד הכותב ומציצנות מצד הקורא, אלא התבוננות עצמית של הקורא בחייו שלו, שונים ככל שיהיו מאלה המתוארים בספר.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתרחש בעיקרו סביב גיל שש-עשרה, על סף הבגרות, והשני סביב גיל שלושים, בימים שבין קבלת הידיעה על מות אביו ועד סמוך ללוויה. בספר שכותרתו "ילדות" (או בשמו המקורי "המאבק שלי 3") תוארו בהרחבה ובפירוט שנות ילדותו של הסופר, מגיל שש עד שלוש-עשרה, ילדות מבלבלת, שעמדה בצל הטרור המאיים שהטיל אביו. ב"מוות במשפחה" ("המאבק שלי 1") הוא מתעכב על אפיזודות מילדותו, מהן מצטיירת סאגת היווצרות אישיותו, אך נדמה שיותר מכל תעיד על היחסים בינו ובין אביו האימה שאחזה בו ובאחיו – קרל אובה כבר בן שלושים, אינגבה מבוגר ממנו – כשעולה בדעתם האפשרות שהאב בעצם לא מת. בשנתיים-שלוש האחרונות לחייו, לאחר גירושים שניים ולאחר שהפך לאלכוהוליסט, חזר האב לגור עם אמו, סבתם של האחים. הוא סילק את העוזרים ששכר אחיו, ולא איפשר לאף אדם להכנס אל הבית. האם מצאה אותו מת בכסאו, והזעיקה אמבולנס, אך מכיוון שהיא מבולבלת על סף השיטיון, חיה בתוך הזוהמה הבלתי נתפסת שחולל בנה, סובלת מתת תזונה ומשתוקקת לאלכוהול, האחים תוהים אם אבחנה נכון את מצבו. העובדה שטרם ראו את גופתו מעצימה את ספקנותם. כשדלת הכניסה לבית הסבתא נטרקת, שני הגברים, הנאבקים בעזובה ובטינופת, מתבוננים זה בזה.

זה אבא?

הוא חזר?

הייתי מפוחד כפי שלא הייתי אף פעם.

נשמעו צעדים במדרגות.

זה אבא, ידעתי זאת.

אוף, איזה חרא, עכשו הוא בא.

פניתי ונכנסתי לסלון, ירדתי לדלת הפונה למרפסת, מוכן לצאת דרכה בכל רגע, לחצות את המדשאה בריצה, לברוח מהעיר ולעולם לא לשוב אליה.

הוא בטח מטורף מרוב זעם. מה לכל הרוחות אנחנו עושים, מחטטים ככה בחפציו, באים הנה ומתפרצים ככה לחייו?

הספר נפתח בדיון במוות. לולא הכרתי את הסופר, הייתי חושדת שכוונתו פרובוקטיבית, אך בהכירי את כתיבתו, הנטולה כוונות נסתרות והבלתי מתנצלת, החשדנות ממני והלאה. הוא כותב על תפיסת המוות, ועל האבחנה בין האופן בו אנו מתיחסים אל מוות חדשותי-טלוויזיוני, גרפי וחשוף ובוטה, ליחס אל מותו של היחיד, שכרוכים בו כבודו של המת – מונח שהוא מפרש בפירוש יחודי לו – והַצְנעה מהירה של גופתו. סיומו של הספר שב אל נושא זה, וביתר שאת אל קבלתו של הבלתי נמנע: עכשו ראיתי את המוות. ראיתי שלא היה עוד הבדל בין מה שהיה פעם אבי ובין השולחן שעליו הוא מוטל, או הרצפה שעליה עמד השולחן, או התקע בקיר תחת החלון, או הכבל המחובר למנורה הקטנה על הקיר הסמוך. והרי האדם הוא רק צורה בין צורות אחרות שהעולם מבטא פעם אחר פעם, לא רק במה שחי אלא גם במה שאינו חי, משורטט בחול, באבן, במים. והמוות, שתמיד היה בעיני הדבר הגדול והחשוב ביותר בחיים, קודר, מושך, לא היה יותר מצינור מטפטף, ענף נשבר ברוח, מעיל המחליק מקולב ונופל ארצה.

בין הפתיחה לסיום, באמצעות פרטי פרטים של היומיום, בהווה ובעבר, מבצבצות ועולות תפיסת עולמו של הסופר ותובנותיו. הוא תוהה על משמעות חייו ועל מטרתם, מדמה אותם – כשהוא נשוי ואב לשלושה, כמתואר בהרחבה ב"גבר מאוהב" ("המאבק שלי 2") – לסירה בתעלת מים סכורה, הכמהה לפתיחת השער ולתנועה קדימה, אך בה בעת גם לשמירה על השגרה המגוננת. הוא מספר על מלאכת הכתיבה ועל תפקידה בחייו. הוא מתאר את ספקותיו באשר ליכולתו להיות אב, משום שאביו היה מי שהיה, ואינגבה, לאחר שנולדו ילדיו, היווה בעיניו אבן בוחן בסוגיה קשה זו. הוא מתאר את היחסים בין האחים, ואת הדרך השונה בה התמודד כל אחד מהם עם מורשת אביהם. האב עשה מדי פעם נסיונות להתקרב לקרל אובה, נסיונות שהסתיימו תמיד בבכי מצד הבן ובזעם מצד האב, אבל בשלהם "דמותו לא היתה חד-משמעית בעיני, כפי שהיתה אולי בעיני אינגבה. אינגבה שנא אותו יותר ממני והיה לו קל יותר". תיאוריו מפורטים, חושניים ומלאי חיים – אין הרבה סופרים שיכולים לרתק את הקוראים אל תיאור מדוקדק של קרצוף חדר אמבטיה, אריח אחר אריח – מה שאינו מפריע לו לשוב ולטעון שאין לו זכרונות מפורטים מילדותו. באחד הספרים האחרים סיפר שחברו השווה את זכרונו לגבינה שוויצרית. ואמנם כוחו של הסופר גדול בתיאורים האינטימיים-חושפניים של הפרטים, אך הרבה יותר מזה במשמעויות העולות מהם, גם אם הן עולות מאליהן מבין הפרטים ואינן נידונות במפורש.

בעבר כתבתי שאין חשיבות לסדר קריאת הספרים, ואני עדיין סבורה כך, שכן הסופר מקשר ללא הרף בין ארועים בחייו, וגם אירוע הנטוע בזמן מסוים הוא בעצם חלק בלתי נפרד ממרקם שלם, הנפרש בסדרה כולה. "מוות במשפחה", למרות היותו מושלם בפני עצמו, הוא מעין מבוא לספרים האחרים, המרחיבים כל אחד בתקופה שונה, אך גם הקריאה בו אחריהם היא חוויה מיוחדת, שיבה אל המוכר, וגם התוודעות מעמיקה אל יחסיו עם מי שהיה הדמות המגדירה בחייו, זה שעליו הוא אומר ללא כחל ושרק, "אני ייחלתי למותו זה זמן רב", אבל גם "האם הוא באמת היה חשוב לי כל כך? הו, כן. בהחלט. רציתי שהוא יראה אותי".

תרגומה של דנה כספי משובח, וכבר ציינתי זאת בהתייחס לספרים אחרים בסדרה. הפעם עורר את סקרנותי משפט שסבתו של קרל אובה שבה ואומרת – "החיים הם מֵאָבָק, אמרה הזקנה. היא לא ידעה דקדוק" – משום שיש בו משחק מלים הנקשר אל המאבק שבשם הסדרה, ותהיתי על היצירתיות שנדרשה כדי להמיר את המקור הנורווגי לעברית. חיפשתי ומצאתי את המשפט המקורי, “Åhh, sa hun så. – Livet er en gamp, sa kjerringa, hun kunne ikke si k.”, ואכן גם בו מצוי אותו משחק (gamp / kamp). המתרגם לאנגלית, לשם השוואה, בחר בפתרון שמתעלם לחלוטין משם היצירה: “Life's a pitch, as the old woman said. She couldn't pronounce her 'b's.”. אם להקיש מן הדוגמא הזו, התרגום העברי טוב יותר, אך אין צורך בסימוכין אלה כדי להתרשם מן השטף ומן האלגנטיות שבו.

"המאבק שלי" הוא יצירה חד-פעמית, מומלצת ביותר.

Min Kamp 1 – Karl Ove Knausgård

מודן

2014 (2009)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

לרקוד בחשכה (המאבק שלי IV) / קרל אובה קנאוסגורד

dance_master

הספר הרביעי ביצירתו המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד, "המאבק שלי", מתמקד בשנותיו כנער צעיר, בן שש-עשרה עד תשע-עשרה בקירוב. כשסיים את לימודיו בגימנסיה, ארז קרל אובה, יליד דצמבר 1968, את תקליטיו ואת מכונת הכתיבה שלו, ועבר מן העיר קריסטיאנסנד שבדרום נורבגיה אל הופיורד, כפר קטן ובו מאתים וחמישים תושבים, בצפון הרחוק והמיושב בדלילות. הוא נענה למודעה לשמש מורה זמני בישוב לא משום שההוראה בדמו – שני הוריו מורים – אלא משום שגמר בנפשו להפוך לסופר, וסבר ששעות העבודה הנוחות והריחוק של הכפר יאפשרו לו לשקוע בכתיבה. הספר מתאר את השנה בכפר, וגם את שנות הגימנסיה האחרונות. כמו ב"גבר מאוהב" וב"ילדוּת", גם כאן עוצמתו של הספר נובעת מן הריאליזם החד, מהירידה לפרטי הפרטים המרכיבים את היומיום, ומכֵּנות חושפנית.

"לרקוד בחשכה" הוא כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי על החוויה של היות בן-עשרה. קרל אובה אמנם מתאר נערות שהיא אולי יחודית לצירוף הנסיבות של המקום, הזמן (שנות השמונים) וקורות חייו של המספר עצמו, אבל נדמה לי שכל מי שזוכר את ימיו כנער יזהה משהו מעצמו בסערה ובהפכפכות של ההתבגרות. הוא מעיד על עצמו כך: "רציתי לגנוב, לשתות, לעשן חשיש ולהתנסות בחומרים אחרים, קוקאין, אמפטמין, מסקלין, לרדת לגמרי מהפסים ולחיות את חיי הרוק-אנד-רול הגדולים, לשים זין מוחלט על הכל ולשקוע בזה כל כולי. הוי, כמה שזה היה מפתה! אבל בה בעת היו בי קולות אחרים שרצו שאהיה תלמיד מצטיין, בן טוב, אדם הגון. לו רק יכולתי לנפץ אותם לחתיכות!". ובמקום אחר הוא כותב שוב על הבלבול ועל ריבוי הפנים: "כשהייתי בחברתה [של אמי] הייתי אני האמיתי. והייתי אני האמיתי גם בחברת הילדֶה. וגם אני האמיתי כששתיתי לשכרה בחברת אֶסְפֶּן או תלמידים אחרים מהגימנסיה. הייתי אני האמיתי, אבל האמיתות השונות סתרו זו את זו".

קרל אובה הנער שקול ומתוכנן וגם נמשך לסכנה. הוא כותב נחוש ובעל משמעת ברזל וגם תלמיד המרבה להעדר מבית הספר. הוא כמֵה לאהבה ובורח ממנה. הוא בעל בטחון עצמי חיצוני כשבתוכו קלחת רותחת של פחדים חברתיים, מוקף חברים, אבל מתנהל לבדו בעולמו הפנימי, הבודד, במאבק יומיומי לא לחשוף את לבדיותו. הוא פורק עול, אבל מתמיד בשתי עבודות במקביל. הוא להוט לרַצות ולהוט להביא לידי ביטוי את יחודיותו. את כל הטלטלות האלה הוא מתאר ללא התנצלות וללא מבוכה בספר. הוא מספר על הצלחות וגם על כשלונות, כמו בעית השפיכה המוקדמת שלו, ומתייחס לעצמו בביקורתיות עניינית (על ילד בכתתו הוא מספר: הוא היה ילד מתועב ביותר. הוא הזכיר לי את עצמי כילד קטן). בסקירות קודמות על ספריו כתבתי כי קריאת היצירה שלו יש בה משום התבוננות של הקורא אל תוך נפשו שלו. למרות ששום דבר בחיי אינו דומה לחייו, חוויתי זאת גם כאן. כזהו כוחה של הכתיבה האינטימית-חושפנית הנפלאה.

הסופר לא נתן שמות לשישה הספרים שכתב תחת הכותרת "המאבק שלי". שמו של הספר בעברית, "לרקוד בחשכה" מושאל מן התרגום לאנגלית, ויש בו, כך נראה לי, שתי משמעויות. הוא מבטא את הערפול בחיי הכותב, שהיו באותה תקופה חסרי מיקוד ושזורים מוסיקה וריקודים. והוא מתייחס גם אל השנה בכפר הצפוני, שבמשך חודשים ארוכים היה שרוי בחושך מוחלט, אותו הוא מתאר במלים, "החושך הזה המית הכל […] הכל נעלם, הכל התפוגג בחושך הגדול שבו חיינו". חודשי האור היו מוזרים לא פחות: "השמש כבר לא שקעה, היא שוטטה בשמים במשך כל שעות היממה, ואור כמו זה שבו שטפה את הנוף הפראי, לא ראיתי מימי. הוא היה אדמדם וסמיך, כאילו היה שייך לקרקע ולהרים, כאילו הם אלה שפלטו קרינה, כמו אחרי אסון". למרות שהיה מורה מוצלח למדי, למרות שהִרבה לבלות, ולמרות שהתקדם בכתיבתו (אם כי סיפוריו נדחו על ידי הוצאה לאור), התקופה בכפר נחרטה בזכרונו כסיוט.

גיל שש-עשרה היה נקודת מפנה בחייו, כשהוריו התגרשו, ואביו, שהיה בעבורו נוכחות מאיימת ומגמדת כל השנים, כפי שתואר ב"ילדות", עזב את הבית. קרל אובה, שתיאר את עצמו בראיון כמתוכנת לרַצות, ניסה לשמור אתו על קשר, לפעמים נדחה, לפעמים התקבל. במקביל לשקיעה שלו עצמו בשתיה, הוא מתאר את שקיעתו של אביו, שנותר מתוח, תקיף, מרוסן, כפי שהיה כל השנים, אך נעשה תלוי יותר ויותר באלכוהול. בתמונה קשה יושבים קרל אובה ואחיו אינְגְבֶה עם אמם, ומעלים זכרונות מיחסיהם עם האב: אמרתי שפחדתי ממנו כל הזמן. אינגבה אמר שאפילו עכשו אבא שולט בו ובמחשבותיו […]. אמא נשמה נשימה עמוקה. "הייתי נאמנה לו. לא הייתי צריכה להיות נאמנה לו בענין הזה. זו היתה טעות מצדי. טעות גדולה". בתמונה קשה אחרת מתקשר האב אל הוריו אחרי שהוא מתחתן בשנית: הוא בכה. הדמעות זלגו על לחייו. כשדיבר, פניו התעוותו לבלי הכר. "התחתנתי היום! ואתם סירבתם לבוא! אפילו פרחים לא שלחתם! לחתונה של הבן שלכם!". הוא טרק את הטלפון וזמן מה רק בהה נכחו. הדמעות הוסיפו לזלוג על לחייו. האם ילדות קשה היא שגרמה לאב להפוך את חיי ילדיו לגיהינום? בעיני זהו תירוץ, לא סיבה. קרל אובה רק מניח את הדברים על הנייר.

תרגומה של דנה כספי טבעי וזורם, ואני מקווה שתתרגם גם את שני הספרים האחרונים של היצירה. "המאבק שלי" הוא פרויקט יחודי, מרשים ביותר, שלמרות היותו מאוד פרטי, ואולי דווקא משום כך, הוא נוגע באופן אינטימי גם בקוראים. אמנם מדובר ביצירה שלמה אחת, אך אפשר לקרוא כל ספר כעומד בפני עצמו (אבל למה לוותר על מלוא החוויה?).

Min Kamp 4 – Karl Ove Knausgård

מודן

2018 (2010)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

לבדו ימות האדם / דויד הוארת

לבדו ימות האדם

ב-29 במרס 1943 סיימה ספינת דיג את מסעה שהחל באיי שטלנד שבצפון סקוטלנד, והטילה עוגן במפרץ נסתר באחד האיים בצפון נורבגיה. צוות הספינה מנה שמונה אנשי צוות וארבעה נוסעים, שנשלחו על ידי מִנהלת המבצעים המיוחדים בבריטניה (זו שהפעילה את אנשי המחתרת שפוצצו את "מבצר החורף"). הספינה נשאה מטען של נשק וחומרי נפץ, ומטרתם של הארבעה היתה להפעיל תאי מחתרת באזור, ולשבש את פעילות הגרמנים שחלשו על התנועה הימית בים הצפוני. על מנת לעבור מן האי ליבשה, פנו אל חנווני, ששמו הופיע ברשימת האנשים האמינים שהיתה ברשותם. אתרע מזלם, והתברר שלא היה זה האדם שאותו חפשו, אלא אדם הנושא אותו שם, שקנה את חנות המכולת מקודמו. החנווני לא הצליח להחליט אם האנשים היו אכן אנשי מחתרת, או גרמנים מתחזים שביקשו להפילו בפח. הפחד ממלכודת גבר, והוא החליט להתייעץ עם פקיד ממכריו. הפקיד, שנשא משרה ממשלתית, סבר כי מחובתו לדווח לגרמנים על כל ידיעה חשודה. כתוצאה מכך תקפו הגרמנים את הספינה, הרגו במקום אחד מאנשיה, ופצעו ושבו – ואחר כך עינו והוציאו להורג – את כל האחרים למעט אחד. כך החל מסע ההישרדות של יאן באלסרוד.

במשך חודשיים נדד יאן במרחבים הקפואים ומוכי הסערות. במהלך הקרב על הספינה נפצע בכף רגלו, ויצא לדרך עם מגף גומי אחד ורגל שניה יחפה. לאחר שנעזר בתושבים מקומיים כדי לעבור את המיצר מן האי ליבשה, ניסה לעשות דרכו לגבול השבדי, אך נקלע לסערה, איבד את ראייתו בשל זוהר השלג, ובמשך שלושה ימים קרטע בהרים עיוור והוזה, חושש לעצור כדי לא לקפוא. שיחק לו מזלו, ובעוורונו נתקל בדלת בקתה. שיחק לו מזלו שוב, ובני הבית לקחו על עצמם לטפל בו ולהעבירו לתחנה הבאה בדרך אל הגבול. בשבועות הבאים עבר חוויות מסמרות שיער, כששהה לבדו בקבר שלג, ונאלץ לקטוע במו ידיו את אצבעות רגליו שנרקבו בתקווה שבכך יציל את רגליו. תושבי שני ישובים, משני צידי ההר שבמרומיו המתין להצלה, דאגו לכלכלתו, כשהם מסכנים עצמם נוכח חשדנותם של הגרמנים שהוסיפו לרדוף אחר הניצול היחיד מן הספינה.

הסופר דויד הוארת, שהיה אף הוא פעיל במִנהלת המבצעים המיוחדים, ובין השאר שירת במִפקדת איי שטלנד, מתאר את שעבר על יאן באלסרוד יום אחר יום. האקלים הארקטי האלים מנשב בין דפיו, ובדידותו של הנרדף הפצוע מוחשית. הוארת מתאר גם את חייהם של תושבי צפון נורבגיה, שהיו מנותקים כמעט לחלוטין מכל שארע בעולם, ואף על פי כן היו רבים מהם להוטים לתרום ולו מעט למאמץ המלחמתי. עיקר פעילותם התמקדה בתמיכה במשפחותיהם של קורבנות הגרמנים, וכשהזדמן להם לסייע סיוע פעיל לאיש מחתרת נרדף, התמסרו למשימה. הוארת מתייחס בסלחנות לאלה שהלשינו על אנשי הספינה, וכותב: בעוד שהחנווני עשה למען בטחונו, והפקיד עשה את מה שכינה לאחר מכן כחובה, הנה הביאו מעשיהם לידי מיתת חמישה-עשר איש. אף על פי כן, אין רשאי איש, שמעודו לא חי בשלטון כיבוש של הגרמנים, להשמיע דברי תוכחה על מעשיהם.

כיצד הצליח אדם יחיד, פצוע ונרדף, לשרוד בתנאי מחסור וקור, שוכב בקבר שלג עשרים ושבעה ימים רצופים? גם הוארת תוהה ומנסה להבין: סוד כמוס הוא מה קיים אותו בכל הימים ההם. לא התקוות קיימוהו, כי נואש מכל תקווה, וכן לא היה שרוי בתנאים הנחשבים חיוניים לאדם. אפשר שההשערה הנכונה ביותר היא, כי יאן נשאר בחיים בשל בחילתו העקשנית למוות, מכל שכן שזו מיתה משונה ומוקצה מחמת מיאוס.

"לבדו ימות האדם" הוא סיפור מופלא על דבקות בחיים, ועל גבורתם של אנשים פשוטים שתחת אימי הכיבוש הנאצי לא הססו להרתם במסירות להצלתו של אדם יחיד.

We Die Alone – David Howarth

עם עובד

1958 (1955)

תרגום מאנגלית: צבי שולדינר

לבדו ימות האדם3 לבדו ימות האדם4

מבצר החורף / ניל בסקומב

989326

במהלך כל שנות מלחמת העולם השניה עסקו מדענים משני צידי המתרס בנסיונות לייצר פצצה רבת עוצמה, המבוססת על אנרגיה המשתחררת בעת ביקוע גרעיני. לצורך התהליך שבו בחרו המדענים הגרמנים הם נזקקו למים כבדים, אשר באותה תקופה הופקו במפעל יחיד, וֶמורק שבדרום נורבגיה. לאחר פלישת הגרמנים לנורבגיה, ניתנה להם למעשה בעלות יחידה על מים אלה.

"מבצר החורף" מתאר את מאמצי הבריטים והנורבגים למנוע את אספקת המים הכבדים לחוקרים הגרמנים. באוקטובר 1942 הוצנחה בנורבגיה יחידה בשם גראוז, שהורכבה מאנשי מחתרת נורבגים, ונועדה להכשיר את הקרקע לחבלה במפעל. מבצע פרשמן בנובמבר 1942 נכשל עוד בטרם החל: לוחמים בריטים היו אמורים לנחות בנורבגיה באמצעות דאונים, אך המטוסים שגררו אותם התרסקו. מרבית הלוחמים נהרגו, ואלו ששרדו נפלו בידי הגסטפו. מבצע גאנרסייד במרס 1943 הוכתר בהצלחה: יחידה קטנה של אנשי מחתרת נורבגים חדרה אל המפעל, ופוצצה כמה ממתקניו המרכזיים, מבלי לירות אפילו יריה אחת, ובלי קורבנות בנפש. הגרמנים נחפזו לשקם את המפעל, והפצצה של האמריקאים על המקום בנובמבר 1943 גרמה לקורבנות אזרחיים ולנזק זניח למתקנים. בעקבות ההפצצה החליטו הגרמנים להעביר את המים שנוצרו במפעל, וגם את המפעל עצמו, לגרמניה. מטען נפץ הוטמן בפברואר 1944 במעבורת שהובילה את המים הכבדים בחלק מן הדרך, וכל החביות שהכילו אותם צללו במים עמוקים.

ניל בסקומב, עתונאי וסופר, מתאר בחיות רבה ובדיוק היסטורי, את המאבק לעצור את תכנית הגרעין הגרמנית. הוא מספר על החיים בנורבגיה הכבושה, על גבורתם של אנשי המחתרת – אלה שבנורבגיה עצמה ואלה שבמטה בבריטנה, ובראשם לייף טרונסטד שניהל את המבצע, ולאחריו שב לארצו להלחם. מזג האויר הנורבגי, האלים וההפכפך, שיחק תפקיד מרכזי בארועים, ובסקומב מיטיב לתאר את עוצמתו ואת מאבקם המתיש של הלוחמים, שנאלצו להלחם על הישרדותם בתנאים לא תנאים. הספר תיעודי, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה, כמובטח על כריכתו. הסופר מספר הן על המשימה והן על מבצעיה. לגיבוריו האמיתיים יש שמות וביוגרפיה ונשמה, ואי אפשר שלא לחשוש איתם ולקוות איתם.

לא הכרתי את ההיבט הזה של סיפור המירוץ הגרעיני, וידעתי מעט מאוד על פעילות המחתרת בנורבגיה. ספרו של בסקומב, מלבד היותו כתוב היטב, העשיר אותי בידע. בעבר המלצתי על ספרו "המצוד אחר אייכמן", ו"מבצר החורף", בדומה לקודמו, אף הוא מושקע ומומלץ.

The Winter Fortess – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

ארמון הקרח / טאריי וסוס

203048

סיס היא ילדה בת אחת-עשרה, כריזמטית ופופולרית, הרוח החיה בחבורת ילדי כתתה. בפרק הפותח את הספר סיס הולכת לפגוש את אוּן, ילדה בת גילה שהגיעה לישוב הנורבגי הקטן מספר חודשים קודם לכן, לאחר שהתייתמה מאמה. אוּן בידלה את עצמה מחברת הילדים, למרות שהתקבלה בזרועות פתוחות. בשיעורים למדה בחריצות, בהפסקות בחרה להתבודד. שתי הילדות השונות כל-כך זו מזו נמשכו זו אל זו, וכשאוּן הציעה לסיס להפגש בביתה, סיס יצאה לדרך נרגשת.

על הרבה דברים הרהרה סיס בהילוכה, צנופה לה ככה מפני הכפור. הריהי הולכת אל אוּן, ילדה שכמעט אין היא מכירה אותה, בפעם הראשונה; הריהי הולכת אל משהו לא מוכר, ולכן הוא מלהיב.

המפגש בין השתיים מתנהל בהיסוס. אוּן מזמינה את סיס אל חדרה, ונועלת את הדלת. ברור שמשהו מעיק עליה, מלים שמבקשות לצאת אך מתקשות. סיס חשה מבוכה עצומה כשאוּן מציעה שיפשטו את בגדיהן, ולאחר מכן שואלת אותה אם ראתה בה משהו, שאלה שסיס אינה מבינה. אחרי כמה התחלות מהוססות אוּן מצליחה לומר כי יש משהו שהיא רוצה לספר, משהו שלא אמרה לאיש, משהו שלא היתה מספרת לאמה, אבל כאן היא נעצרת. כשסיס הנבוכה מבקשת לעזוב, אוּן מזעזעת אותה באמירה "איני בטוחה שאגיע לגן-עדן". סיס היא רק ילדה, אין לה כלים להתמודד עם סבלה הברור של אוּן. היא רצה בחושך הביתה. למחרת אוּן נעלמת. סיס נותרת עם תחושת מחויבות ואחריות כלפי חברתה, עם הבטחה לעצמה לעולם לא לשכוח אותה. במידה מסוימת היא הופכת להיות אוּן, מרחיקה עצמה מחברת הילדים, נסגרת בפני הוריה. במהלך החורף המתואר בספר סיס תתבונן אל תוך עצמה, ותחווה תהליך התבגרות והסתגלות מייסר.

ארמון הקרח שבשם הספר הוא מבנה מסיבי מרובה אולמות ועמודים, שנוצר סביב מפלים הקופאים בהדרגה. קריסתו עם התחממות האויר תקביל להפשרה שתחול בלבה של סיס שקפא עם היעלמותה של אוּן. הארמון ומזג האויר בכלל הם שחקנים בספר במידה לא פחותה מן הדמויות האנושיות. טאריי וסוס, שהיה תושב עיירה נורבגית קטנה, תיאר את הטבע בבהירות, והצליח להעביר במלים את קולותיו, את צבעיו, ואת השפעתו על אורח חייהם ועל הלך נפשם של התושבים.

קראתי את הספר מספר פעמים מאז שהייתי ילדה. אין לי יכולת לשחזר כיצד חשתי בכל קריאה, אבל אני זוכרת בבירור אימה ומסתורין ותקווה. אני די משוכנעת שבגיל צעיר לא הבנתי את משמעותו של "האחר", הנוכח ללא הרף בנפשה של אוּן, ונראה לי שתשומת לבי הוסבה בעיקר אל הדינמיקה שבין הילדים. הפעם הבחנתי גם באופן שבו הקהילה כולה התגייסה לתמוך בסיס, בסבלנות, מבלי להרבות במלים, והעניקה לה את המרחב ואת הזמן הנדרשים לה. בכל קריאה, וכך גם הפעם, הוקסמתי מן הטבע המפואר והאדיש.

אוּן הביטה למטה לתוך עולם קסום של צריחים וגמלונים וכיפות מצופות-כפור, ועיקולים קלים וערבוביה של קישוטים. והכל קרח, והמים קולחים באמצע ומוסיפים לבנותו ללא הרף. פלגים של המפל הוסטו לצדדים והם שוטפים באפיקים חדשים וצרים צורות חדשות. והכל זוהר. אור השמש עדיין לא הגיע, אבל הכל קורן מעצמו בצבעי ירוק וכחול-הקרח, והקור קור-מוות. ומפל-המים צולל לתוך כל זה כמו לתוך מרתף שחור. ולמעלה, על שפת הצוק, המים נפרשים רצועות-רצועות וצבעם משתנה משחור לירוק ומירוק לצהוב וללבן, ככל שנעשה המפל פרוע ופראי. המולה עלתה מבור-המעמקים שהמים מזנקים שם ומתנפצים אל אבני-התשתית עד היותם לקצף לבן. משבים עצומים של ערפל עלו באויר.

"ארמון הקרח" הוא ספר רגיש, קסום, ומומלץ מאוד.

Is-slottet – Tarjei Vesaas

עם עובד

1977 (1963)

תרגום מאנגלית: אידה צורית