החוליה / שולמית הראבן

החוליה

"החוליה", קובץ ובו שלושה סיפורים, פורסם לראשונה ב-1986, תחת שם העט טל יערי. מי שכתבה את הסיפורים היא הסופרת שולמית הראבן, וכעת, לרגל עיבודו הקולנועי של הסיפור הראשון בקובץ ("מסתור" בבימויו של ערן ריקליס מבוסס על הסיפור "החוליה"), הספר רואה אור תחת שמה.

בשלושה הסיפורים שבקובץ הסופרת מציגה לקוראים את אחורי הקלעים של פעילות המוסד. בסיפור הראשון, "החוליה", רות, סוכנת מוסד, יוצאת לפריז להשגיח על משתפת פעולה לבנונית שעברה ניתוח פלסטי לטשטוש זהותה. בסיפור השני, "הקשר העיראקי", נחקרים התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק ומוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להפגש אתו. בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", נפגש שליח המוסד עם איש עסקים יווני, שמציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. שני מאפיינים עיקריים משותפים לסיפורים, בנוסף לדמויות המופיעות בשלושתם. האחד – בכולם מתקיים מידור קפדני, שכתוצאה ממנו הדמויות שבסיפורים, כמו גם הקוראים, נותרים במידה רבה בערפל, והמסתורין אינו מפוענח עד סופו. והשני – אמנם מדובר בסיפורי מתח, ופעילות המוסד מרתקת לכשעצמה, אבל הענין האמיתי הוא הגורם האנושי, ההתנהלות של הדמויות בתנאי אי-ודאות, באוירה של קנוניות ושל סיכון חיים. באחרית דבר מצוטט המבקר גרשון שקד, שכתב כי שולמית הראבן יוצרת "עלילה ריאליסטית על רקע של ארוע יוצא דופן המביא לחשיפתו של המצב האנושי", אמירה המתארת במדויק את אופיים של הסיפורים.

נועה מנהיים כתבה אחרית דבר מעניינת, בה היא דנה בהיבטים שונים הנוגעים ליצירתה של הראבן. בין השאר היא עוסקת בשאלה מדוע בחרה לפרסם את הסיפורים בעילום שם, וסוקרת את תולדות יצוגו הספרותי של המוסד. למרות שחשתי תסכול מסוים בשל המידור שהזכרתי קודם, נהניתי מאוד מן הקריאה, בעיקר בשל סגנונה של הסופרת, שאותו תיארה יפה נועה מנהיים: "החוליה הוא ספר "הראבני" במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו".

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

1986

178153

מודעות פרסומת

מפנקסו של שרלוק הולמס / ארתור קונן דויל

956357

"מפנקסו של שרלוק הולמס" הוא השלישי בסדרת כל סיפורי הבלש. הוא כולל בין השאר סיפורים שפורסמו קודם לכן בספר בשם "הקידה האחרונה". לספר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת נועה מנהיים.

קצת מיותר לכתוב המלצה על הספר, כי המלצה במקרה הזה היא מובנת מאליה. כל אחד מהסיפורים הוא תענוג בפני עצמו, וכולם ביחד מספרים את סיפור כשרונו של ארתור קונן דויל, שהצליח לברוא רצף של סיפורים חכמים, מרתקים, המציגים שתי דמויות בלתי נשכחות – שרלוק הולמס וג`ון ווטסון.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי בכל ספרי הסדרה זו העובדה שהסיפורים אינם מובאים בסדר כרונולוגי. כך, לדוגמא, הסיפור "הקידה האחרונה", שהוא מן המאוחרים שבסיפורי הולמס נכלל בספר הזה בסופו של החלק הראשון. מכל מקום, זוהי הפרעה מינורית, שכן כל סיפור עומד בפני עצמו.

מרבית הסיפורים מסופרים מפיו של ווטסון. שניים מסופרים מפי מספר חיצוני, ושניים מפיו של הולמס עצמו, שנכנע, לדבריו, ללחץ של ווטסון לתאר ארועים מנקודת מבטו. באחד משני הסיפורים הללו הולמס מתייחס להבדלים שבין כתיבתו שלו לזו של ווטסון, ובעצם מאיר בכך את אחד מסודות קסמם של הסיפורים – מערכת היחסים שבין השניים. ווטסון, שמכיר ומוקיר את הולמס שנים רבות, לא מפסיק להעריך את שכלו החד ואת כושר ההתבוננות שלו, ותופס בחיוך ובלי טרוניה את התפקיד השני בהיררכיה. שוב ושוב הוא מופתע מהצלחותיו של הולמס, ומתפעל כשהוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת במקום שאחרים אינם רואים אפילו קצה רמז. פעמים רבות אפשר לשמוע ולראות בכתיבה שלו כיצד הלסת נשמטת בתדהמה ובהפתעה, והתחושה הזה של התפעלות ושל גילוי חוזר ונשנה של כישוריו של הולמס מדבקת, כך שהקורא (או לפחות כך זה במקרה שלי) מוצא עצמו מעריץ ומשתומם שוב ושוב.

תחילה חשבתי לקרוא את סיפורי הקובץ בהפסקות, סיפור פה סיפור שם בין ספרים אחרים, אבל ההנאה מכל סיפור משכה אותי לזה שאחריו, וקראתי את הספר ברצף.

יפה בעיני הבחירה להוציא לאור את סיפורי שרלוק הולמס כסדרה בעלת עיצוב אחיד ופשוט המשדר מכובדות.

 Sherlock Holmes – Arthur Conan Doyle

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם