אני טיטובה, מכשפה שחורה / מאריז קונדה

345387

כותרת משנה: סיפורה של מכשפה שחורה מסאלם

טיטוּבָּה, שפחתו של הכומר סמואל פאריס, היתה האשה הראשונה שהורשעה במעשי כישוף במשפטי המכשפות בסאלם ב-1692. מעט מאוד ידוע על חייה קודם למשפט: מרבית ההיסטוריונים נוטים להאמין שהיתה אינדיאנית ילידת אמריקה המרכזית, והועברה על ידי בעליה מברבדוס למסצ'וסטס. מאריז קונדה בחרה בספר זה בהשערה שמוצאה של טיטובה היה באפריקה. גם על חייה לאחר ששוחררה מכלאה לא ידוע כמעט דבר: אולי רכש אותה אורג תושב בוסטון, אולי נמכרה לעבדות והוחזרה לברבדוס. קונדה העניקה לה חיים פרי בחירתה.

באמצעות סיפורה של טיטובה, הסופרת נותנת קול לעבדים המדוכאים, שנחשבו רכוש ולא בני אנוש. טיטובה נולדה כתוצאה מאונס אמה על ידי מלח לבן בדרכה לשוק העבדים בברבדוס. כשאדונה של אבֶּנה, האם, עמד לאנוס אותה אף הוא, היא התגוננה, וכעונש על תעוזתה נתלתה. בן זוגה, שהתייחס אל טיטובה כאל בת, נמכר לאדון אחר, והילדה מצאה מפלט אצל זקנה, שלימדה אותה את תורת הנסתר, ריפוי מחלות והתקשרות עם המתים.

מצבה של טיטובה בברבדוס היה, אפוא, עגום, אך בבואה לסאלם המצב הפך גרוע עוד יותר. קונדה מתארת חברה פרימיטיבית, שהדת אינה משמשת לה נחמה אלא שוט, והיא רדופת פחדים ואמונות טפלות. באוירה של חשדנות מתודלקת בצדקנות, הוטחו האשמות בכישוף כנגד הדמויות החלשות בישוב (ובהמשך התפשט הטירוף גם אל שכבות חזקות יותר) – טיטובה, השפחה השחורה, שרה גוד הקבצנית, ושרה אוסבורן שבשל מחלה לא הגיעה לכנסיה במשך תקופה ארוכה, והיתה מסוכסכת עם המשפחה החזקה במקום. טיטובה, שעברה עינויים, נאלצה להלשין על "שותפותיה", והודתה במעשים המיוחסים לה, ובכך חמקה מעונש מוות. קטעים מן ההודאה האבסורדית שלה מצוטטים בספר.

קונדה מרחיבה את יריעת הסיפור, ולצד סיפורה של טיטובה, המייצגת את העוול הנורא שנגרם לעבדים, היא משלבת דמויות המייצגות קבוצות מדוכאות נוספות. טיטובה פוגשת בכלא אשה בשם הסטר, שהואשמה בניאוף לאחר שהרתה לגבר שאינו בעלה, והקישור לגיבורת "אות השני" מתבקש. כשטיטובה זוכה לחנינה, אבל נדרשת להחזיר לשלטונות את דמי כלכלתה בתקופת המאסר, היא נאלצת בלית ברירה להמכר שוב לעבדות. אדונה החדש הוא סוחר יהודי בשם בנימין כהן ד'אסֶוֶודו, אחד ממעט היהודים באזור. התושבים האחרים באזור מצרים את צעדי היהודים, ואף נוקטים נגדם באלימות רצחנית.

בניגוד לטיטובה, המבקשת לשמור על יחודה ועל רוחה החופשית גם בתנאים הבלתי נסבלים בהם היא חיה, בעלה ג'ון אינדיאן בוחר אסטרטגיה של העמדת פני עבד כנוע. כשאשתו טוענת שהוא כמו בובה על חוט בידי אדוניו, הוא מסביר, "אני לובש מסכה, אשתי הרדופה על חורמה! צבועה בצבעים הנוחים להם […] ומאחורי כל זה אני, ג'ון אינדיאן, חופשי!". למרות ההזדהות עם טיטובה, האם אפשר לשפוט את ג'ון בגין שיטת ההישרדות שלו? מכל מקום, ג'ון הרחיק לכת בהעמדת פנים, עד כדי כך שהפך למאשים במשפטי המכשפות. טיטובה, כאמור, מצאה עצמה כבולה בשלשלאות.

מעניין לציין שעם כל התקוממותה של קונדה, באמצעות טיטובה, כנגד הלבנים, אדוני החברה, היא אינה עושה הנחות גם לשחורים. כך בתיאור דמותו הבוגדנית של גו'ן אינדיאן, וכך גם באזכור מנהיגי השבטים באפריקה, שהסגירו את אנשיהם לעבדות תמורת הטבות חומריות.

בנוסף לשני הנושאים המרכזיים – העבדות וצייד המכשפות – הספר עוסק רבות גם ביחסי גברים ונשים ובכמיהה לילד. טיטובה כמהה לאהבה ולקשר זוגי שוויוני, ובזה לעצמה על שאינה מסתפקת בחברת עצמה בלבד. אמה שנאנסה והזקנה שאימצה אותה, שתיהן מתות מזה זמן רב, מופיעות בפניה לעתים תכופות, ומנסות למנוע אותה מלתת אמון בגברים. בחברה שבה אשה נחשבת פחות מגבר, ושחור נחשב פחות מלבן, טיטובה מצויה בתחתיתו של הסולם החברתי, והתוצאה הרת אסון.

במבט מרחיק ראות קובעת טיטובה אחרי הרשעתה: "כבר בשלהי המאה יפוצו עצומות, ייפסקו פסקי דין שיטהרו את הקורבנות, וישיבו ליורשיהם את נכסיהם ואת כבודם. אבל אני לעולם לא אמנה עמהם. מורשעת לנצח, טיטובה! לא תכתב ולו ביוגרפיה אחת רווית התחשבות והשראה, שתברא מחדש את חיי ואת מסכת סבלותי! והעוול העתידי הזה קומם אותי!". מאריז קונדה משיבה לטיטובה את מקומה בהיסטוריה, ובספר כואב נותנת ביטוי עז לעוולות הגזענות ולעיוותי האמונות הטפלות והדעות הקדומות.

Moi, Tituba Sorcière, Noire de Salem – Maryse Condé

נהר ספרים

2008 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

מודעות פרסומת

בוקר חום / פרנק פבלוף

42182

במקום בלתי מוגדר נחקק חוק שאוסר על החזקת כלבים וחתולים שאינם חומים. מי שאיתרע מזלם להיות בעלי פרווה בכל צבע אחר מומתים. המספר את הסיפור קצת עצוב, אבל משלים ומסתגל. אחר-כך נאסר להחזיק ספרים שמוזכרים בהם בעלי חיים שאינם חומים, והוא מוצא לכך הצדקה. בשלב הבא מתברר שגם מי שהחזיק בעבר בעלי חיים שאינם חומים הוא בגדר עבריין. הספר – בעצם ספרון זעיר – מבקש להראות שהסתגלות לחוקים בלתי סבירים גוררת בעקבותיה חוקים בלתי סבירים עוד יותר. בדף האחרון, נוקשים הכוחות החומים על דלתו של המספר. תורו הגיע.

אני מתקשה להבין את הצלחתו של הספר. אילו הייתי צונחת אתמול מאיזה יקום מקביל, שבו לא נחוותה מעולם גזענות, ולפיכך לא הזדמן לי לקרוא דבר בנושא, אולי הייתי חווה בעזרתו הארה חשובה לגבי היקום שאליו הגעתי. מכיוון שאני חיה פה כבר כמה וכמה שנים, אני לא מוצאת ביצירה הפעוטה והפשטנית הזו שום גילוי, שום אמירה חדשה. גם ספרותיות יחודית אין כאן.

מרטין נימלר, הכומר שהתנגד למשטר הנאצי, כתב זאת טוב יותר:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.

Matin Brun – Franck Pavloff

נהר ספרים

2003 (1998)

תרגום מצרפתית: ראובן מירן

האיש שהתאהב במוות / לואיס ברומפילד

92

הוא לא היה מסוגל לנוע או לפעול, ובאורח מוזר גם לא התאווה לנוע או לפעול. הוא ביקש רק שלווה ומנוחה ולהשתחרר מהצורך לתכנן תכניות ולזמום מזימות.

כזה הוא מצבו של אריק נורת', מרגל בריטי בגרמניה הנאצית. אחרי שנים של חיים במסווה, של התחמקויות והעמדת פנים, של קיום בצל איום הגסטפו, הוא פשוט התעייף. ההוראות למקרה כזה ברורות: עם הופעת הסימן הראשון של השחיקה, המרגל חייב לחזור הביתה. אבל נורת' מאוהב. על פי הנחית מפעיליו יצר קשר עם זושה, צעירה מקומית, שקשריה בארגונים הנאצים עשויים להביא תועלת לבריטים. נורת' בטוח שזושה היא סוכנת כפולה, וכיוון שניחן במעין חוש שישי, שמאפשר לו לעתים לחזות את העתיד הקרוב, הוא יודע שזושה תסגיר אותו לידי הגרמנים. הוא מאוהב בה, ויודע שהתאהבות זו כמוה כהתאהבות במוות הוודאי המצפה לו.

כתיבתו של לואיס ברומפילד ניחנה באיכות קולנועית בנוסח שנות השלושים והארבעים, איכות שנרמזת גם בתמונה שנבחרה לכריכת הספר. הסיפור נפתח במוסיקה המנוגנת במלון על ידי שלושה נגנים מרוטים, שניכר בהם שהם מנגנים תחת אילוץ ולא מרצון חופשי. התיאור של המוסיקה, של הנגנים, של הדמויות במקום ושל מצבו הנפשי של נורת', מייצר אוירה של סרט שחור-לבן חרישי, נואר למחצה. תיאור ההתרחשויות אחרי אותה פתיחה צבוע גם הוא באותה חרישיות מתוחה, לא מתלהם למרות עיסוקו בחיים העומדים להסתיים.

הסיפור נכתב ב-1942 וראה אור בקובץ סיפורים שנתים אחר-כך, כלומר הוא נכתב על גרמניה תוך כדי המלחמה. מעניין לקרוא את תצפיותיו ואת אבחנותיו של ברומפילד על גרמניה בזמן אמת. הוא כותב בין השאר על הנאמנות הפנאטית ברעיון הנאצי: "בגרמניה הרגש הזה גבר על אהבה בין גבר לאשה, בין אם ובנה. היה זה רגש מרושע, פנאטי – משהו שהוא מעולם לא הצליח להבין עד הסוף. בסופו של דבר הרגש הזה גם עתיד למות כיוון שהיה לא אנושי, בדומה לפנאטיות של כמה קומוניסטים; אבל לפני שימות, הוא יהרוס את חייהם של רבים ויאמלל את העולם כולו".

זהו תרגום רביעי לעברית של הסיפור, לאחר שהתרגומים הקודמים התיישנו או לא שמרו על נאמנות מלאה למקור. הייתי שמחה לו היה מתורגם כל הקובץ בו נכלל, The World We Live in . בכל מקרה, שמחתי להתוודע לסופר שלא הכרתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת א', סוכן מוסד ששהה שנתים בארץ אויב. בדבריו הוא מרחיב על חובת העמידה על המשמר יום יום ודקה דקה, ועל הדילמה המתמשכת בין עשית יתר לזהירות יתר.

מומלץ

The Man who was in Love with Death – Louis Bromfield

נהר ספרים

2018 (1944)

תרגום מאנגלית: ראובן מירן

האדיוטים – אנרכיסט / ג'וזף קונרד

64

הספר מכיל שני סיפורים מאת ג'וזף קונרד, הידוע בעיקר כמחברו של "לב המאפליה" (תורגם גם כ"לב האפלה"). "האדיוטים" משנת 1896 הוא הסיפור הראשון של קונרד שנדפס. "אנרכיסט" מאוחר יותר, משנת 1905.

לא התרשמתי במיוחד מ"האדיוטים". ליתר בטחון, כדי לוודא שלא העייפות שלי הסתירה ממני את מעלותיו, קראתי אותו שוב יום אחר-כך. הוא לא רע, אבל גם לא מושלם. מצאתי בו צדדים מעניינים, אבל יש בו כשלים מבניים. לסיפור צורפה אחרית דבר מאת המתרגם, רוני אמיר, ובה נכתב בין השאר כך (ציטוט קטוע): "הסיפור אמנם לוקה בחסר במבנה ובשרשור העלילה… עם זאת אין ספק ש"האדיוטים" מציע מבט מאלף אל סדנת היצירה של סופר גדול בהתהוות". לומר את האמת, אין לי ענין רב בחקר התפתחות היצירה הספרותית של כל סופר שהוא. אני שואפת לקרוא את המיטב, ליהנות מן היצירה המושלמת, לא מיצירות ראשוניות. מסתבר ש" קונרד עצמו התנער ממנו במידת מה בפתח דבר קצר שכתב לקובץ סיפוריו הראשון (1898)".

"האדיוטים" מתאר זוג איכרים צעירים, שלקחו על עצמם במרץ וברצון את העבודה בחוות הורי הבעל. חייהם התפוררו כשנולדו להם ילדים רפי שכל, או בלשון הבלתי תקינה פוליטית של אותו זמן – אדיוטים. זהו סיפור אפל של התדרדרות מכאב לאימה ולסוף טרגי.

נהניתי מתיאוריו של קונרד את הנוף ואת גיבורי הסיפור. הנה דוגמא לדרך בה הוא מתאר את האיכרים: "בדומה לאדמה שהם אדוניה ומשרתיה, על גברים אלה, שמילתם ומבטם לעולם אינם חפוזים, שאינם מפגינים בעירה פנימית, נשאלת בסופו של דבר השאלה מה מקנן בליבת קיומם ובליבת אדמתם: להט, אלימות, כוח עלום ונורא – או שום דבר מלבד גוש מוצק, מסה פוריה ודוממת, קרה ונטולת רגש, הנכונה להוליד יבול המקיים חיים או גוזר מיתה".

"אנרכיסט" הוא סיפור טוב בעיני. הוא קוהרנטי, עטוף יפה בסיפור מסגרת המציג את הדמות המספרת, זורם היטב אל הסיפור המרכזי. יש בו כמה אמירות מעניינות, ציניות לא מוסתרת, ומוטיב מרכזי – הנאיביות – השזור בו. הוא מספר על צייד פרפרים ששוהה באי שבבעלות חברת בשר, שם הוא פוגש את מי שמנהל המפעל מכנה "אנרכיסט" ושומע את סיפורו, כיצד בשל ארוע שכרות חד-פעמי השתנו חייו לבלי הכר. גם לסיפור זה מצורפת אחרית דבר מאת המתרגמת ניצה פלד.

משעשע אותי למצוא ביצירות ישנות משפטים המתיחסים לתקופתם כמודרנית, ועדיין הם מתאימים להפליא גם לימינו. לדוגמא, "דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושיה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות".

ג'וזף קונרד הוא סופר מורכב ומעניין, ובמאזן שיקולי הבעד והנגד של הספר הזה אני בהחלט נוטה לבעד.

The Idiots – An Anarchist – Joseph Conrad

נהר ספרים

2014 (1896 / 1905)

תרגום מאנגלית: רוני אמיר (האדיוטים), ניצה פלד (אנרכיסט)

איך מתים / אמיל זולא

eichmetim

חמישה פרקי "איך מתים" ראו אור בהמשכים בין השנים 1875 ו-1889. לא הצלחתי לברר אם זולא עצמו כינס אותם לספר, אבל אין ספק שיש הגיון רב בפרסומם כיחידה אחת. כל אחד מהפרקים הוא סיפור בפני עצמו, והמשותף לכולם הוא מקרה מוות, הגסיסה שלפניו והקבורה שאחריו. יותר משמדובר ביצירה אודות המוות, מדובר במבט מרוכז אך מקיף על החברה הצרפתית בזמנו של זולה.

המוות בספר פוקד את הרוזן דה ורטיי, שמותו וקבורתו מתנהלים comme il faut, בלי יותר מדי רגש, אבל כמו שצריך, לפי כל כללי הטקס. שניה היא מאדאם גראר, אשה בורגנית אם לשלושה בנים בוגרים החיים על חשבונה, הפותחים במלחמות ירושה עוד בטרם מותה. אדל, בעלת חנות סדקית, מתה משחפת שלא טופלה בשל הלחץ לצבור רכוש לקראת פרישה. שארלו הוא צעיר המתים, בנם של הורים עניים, החיים מן היד אל הפה ממשרה זמנית למשרה זמנית. האחרון הוא ז'ן-לואי לקור, איכר שכל חייו היו הוא והאדמה שלובים זה בזה, ומותו מתקבל בטבעיות.

כפי שאפשר לראות, הספר מתנהל מן האצולה ועד אחרון העניים. הוא אמנם סב סביב המוות, אבל עוסק גם בכסף ובפרנסה, בעושר ובמחסור, ביחסים בין בני משפחה, ביחס הרשויות והכנסיה אל אנשים על פי מעמדם, ובדרכו הפשוטה והתמציתית מקיף את החברה על מגוון רבדיה. המוות אמנם מכונה לעתים "המשווה הגדול", אבל לא אצל זולה: אנשים שונים בחייהם ושונים במותם. קחו לדוגמא את התנהלותה של הכמורה במקרי המוות השונים. אצל הרוזן "הטקס בכנסיה נמשך שעתים בקירוב. כל אנשי הכמורה שוקדים על המלאכה". אצל הילד "עכשו יורד גשם; וצריך לחכות, מתחת למטר השוטף, עד שהכומר הזקן מחליט סופסוף לצאת מבית תפילה קטן". אצל האיכר "הנוכחים מתעניינים בעיקר במלאכתו של הקברן. הם מקיפים את הבור, עוקבים במבטם אחר האת; וכאשר הם מסבים ראשיהם, הכומר כבר הלך לדרכו עם שני נעריו; ואין שם עוד אלא המשפחה הממתינה בסבלנות". גורמים נוספים זוכים להתיחסות בכל הסיפורים: הטיפול שמקבל הגוסס, אורכה של שיירת הלוויה והרכבה, המשתתפים בלוויה, יחסם של הקברנים, הטקסיות, האבל וההתאוששות ממנו.

אני אוהבת מאוד את הספרים של אמיל זולא, והספר הצנום הזה עומד בסטנדרטים הגבוהים של הסופר. 

המקור הצרפתי ברשת

 

Comment on Meurt – Emile Zola

נהר ספרים

2014 (1875 – 1889)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי