אה קינג / סומרסט מוהם

392997

בשנות העשרים של המאה העשרים סייר הסופר סומרסט מוהם במדינות דרום מזרח אסיה. שישה מתוך תשעה הסיפורים בקובץ מתרחשים באותו אזור, שהיה באותה תקופה תחת שליטה אירופאית, בעיקר בריטית והולנדית. הדמויות שבמרכז הסיפורים הן של אנשים לבנים: במבוא לספר מסביר מוהם שכבריטי קשה לו להבין אפילו צרפתי או גרמני, על אחת כמה וכמה אינו יכול להעמיק בנפשם של ילידי אסיה שעולמם שונה לחלוטין משלו. הסופר, כך כותב מוהם, "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה". באותו הקשר הוא מספר כמה הופתע כשהמקומי שנשכר לשירותו בעת מסעותיו, אדם בשם אה קינג, הזיל דמעות בעת פרידתם: "מעולם לא עלה בדעתי, ולו לרגע, שראה בי משהו יותר מיצור משונה, אווילי במקצת, ששילם לו את שכרו וסיפק לו מקום לינה ומזון […] מעולם לא הרהרתי באה קינג כביצור אנושי". בשל דמעותיו של אה קינג נקרא הקובץ על שמו.

מוהם מתייחס במבוא לשני נושאים מעניינים נוספים. האחד הוא המיקום האקזוטי של שישה מהסיפורים. הוא מצהיר כי אלה הם ככל הנראה הסיפורים האחרונים שיכתוב על רקע האזור, משום שאינו חש צורך לכפות את האקזוטיות על העלילה אם אינה מחייבת זאת, או בלשונו, "אין שום הצדקה לקבוע את מקום העלילה של סיפור כלשהו בסביבה זרה, רק משום שהדבר ציורי יותר". הנושא השני הוא הלך נפשן של דמויותיו. מדובר באירופאים שעקרו או נעקרו ממקומם, וניטעו בסביבה שונה לחלוטין, לעתים עוינת, בה מצד אחד ניתנה בידם שררה ומצד שני נידונו לבדידות. מכורח הנסיבות, "הטיפוסים שניטל עליו לטפל בהם ייראו לפרקים מוזרים ומשונים, מכיוון שבני-אדם השרויים בנסיבות אלו, בפינות המרוחקות, מוצאים לעצמם על פי רוב הזדמנות ואפשרות לפיתוח הרגליהם המיוחדים ושגיונותיהם הקטנים ולהביאם לכלל קיצוניות שלא היתה אפשרית כלל על רקע אחר". הוא שב ומתייחס לבדידות גם בסיפור "אמתחת הספרים": "אנשים הגרים בבדידות נואשת כזו, בנקודות הנידחות ביותר של עולמנו, מוצאים לעתים הקלה בכך שהם מספרים למישהו, שבוודאי לא יפגשוהו שנית, את הפרשה שהעיקה אולי מזה שנים רבות על שעות יומם וחלומות לילותיהם".

את מרבית דמויותיו של מוהם יש להבין על רקע זה. ב"עקבות בג'ונגל" מעורבים שני אנשים נורמטיבים ברצח ואינם באים על עונשם. ב"שעת כושר" מתגלה אדם שהוא לכאורה כליל המעלות כפחדן ואדיש לסבל הזולת הזר. "ידידות" מדבר בשבחה של מחילה על בגידה. ב"נייל מק-אדם", שהוא לדעתי המבריק מכולם, אשה משועממת מנסה לכפות עצמה על סגנו של בעלה. ב"אמתחת הספרים" תנאי הבדידות מהווים קרקע פוריה ליחסים בלתי הולמים, וב"כלי מלא חימה" נרקם זיווג בלתי אפשרי בין שיכור הולל לאחותו החסודה של מיסיונר. הסיפורים מאופיינים בהתגלגלותם בניחותא, לפעמים דרך פתיח שהוא לכאורה בלתי קשור לנושא המרכזי, או במעבר ממספר למספר. כולם מתכנסים לאמירה חברתית כלשהי, לעתים מתקבלת על הדעת בקלות, לעתים מצריכה מחשבה ודיון.

שלושת הסיפורים ה"בלתי אקזוטים" חותמים את הקובץ, ומכונסים תחת הכותרת "יצירי המסיבות". ב"חיצוניות ומציאות" סנטור מוצא את פילגשו הדוגמנית במיטה עם גבר זר, ומוצא פתרון מקורי וציני כיצד להוסיף ולהחזיק בה ולא לחוש נבגד. ב"סנאטוריום" פורחת אהבה בין שני חולי שחפת השוהים חודשים באותו מוסד. ב"העפיפון" ניטש מאבק בלתי שקול בין אמו של גבר לאשתו.

סומרסט מוהם הוא סופר מיומן, סיפוריו נעימים מאוד לקריאה, ותמיד תימצא בהם התבוננות מדויקת ומעניינת אל תוך נבכי נפשם של גיבוריו. המעלות שמניתי ב"הפרוטה והירח" וב"הצעיף הצבעוני" מצויות גם בסיפורים.

Ah King – Somerset Maugham

מ. מזרחי

1987 (1933)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי, אריה חשביה

לילה בליסבון / אריך מריה רמרק

6d6b21a553e773852cf6c8872e078344

המספר הוא מהגר שנמלט מגרמניה. במנוסתו הגיע לליסבון, שם הוא מנסה נואשות להשיג אשרת הגירה לארה"ב לו ולאשתו, וכן כרטיסים לאניה שעתידה להפליג לשם. פליט אחר, שבידיו כרטיסים ואשרות עבור עצמו ועבור אשתו המנוחה, מציע לתת לו אותם, ובתמורה הוא מבקש מהמספר שישאר לצדו למשך לילה אחד. בלילה הזה הם נודדים ממסבאה למסבאה, כשהפליט מספר את סיפורו בטרם ישוב עם בוקר לחדרו, שם ממתין ארונה של אשתו.

סיפורם של השניים, הן של המספר והן של הפליט, הוא סיפורה של אירופה בשנים הראשונות למלחמה, ובעיקר סיפורם של מתנגדי המשטר הגרמנים, שנמלטו מאימת הגסטפו, והמשיכו להרדף ככל שהכיבוש הנאצי התפשט.

זהו גם סיפור אהבה מרגש. הפליט ברח מגרמניה, כשהוא משאיר אחריו את אשתו מזה ארבע שנים ללא מילת הסבר. אחרי חמש שנים בגלות, בלי שום קשר ביניהם, הוא חוזר לגרמניה לראות אותה. באופן בלתי צפוי היא מצטרפת אליו, והם נמלטים על פני אירופה עד ליסבון.

לרמרק יש דרך חכמה מאוד לספר סיפור מסוג זה בלי לגלוש לקיטש. הוא משאיר הרבה קצוות פרומים בעלילה: הנשים במחנה שונאות את אשת המספר – האם באמת עסקה בזנות כדי להציל את עצמה? האיש אינו שואל. הפליט הסתובב בגפו חמש שנים – האם שמר אמונים לאשתו? היא אינה שואלת. אחרי מותה הוא מוצא מכתבים שקיבלה ללא ידיעתו – הוא אינו פותח אותם. בכאב עצום הוא מנסה לברר, תוך שהוא מגולל את סיפורו, מה היו מניעיה של האשה, כשבחרה להמלט אתו: האם היתה זו אהבה מצדה? לעולם לא נדע. ה"שיטה" הזו של הסיפור משתלבת באוירת התלישות הקשה שהיא בעצם המאפיין העיקרי של גיבורי הספר.

זהו גם ספר על כוחו של הזכרון. המספר חושש להשאר היחיד שזוכר את האשה ואת סיפורם המשותף. הוא יודע שעם הזמן הזכרון ישתנה, שככל שיחשוב על מה שקרה כן יטשטשו הפרטים וישתנו. כדי לשמר את הארועים הוא זקוק למאזין נייטרלי, כזה שעבורו הדברים ישתמרו כסיפור ששמע ללא השפעות הזכרונות הפרטיים שלו.

כמו ב"עת לאהוב ועת למות" של רמרק, הרתיעה שלי מקריאה על סבלותיהם של הגרמנים במלחמה התפוגגה בקלות. קל לשנוא ציבור שלם, בלתי אפשרי לשנוא יחיד תמים בתוך הציבור. הכתיבה של רמרק אנושית מאוד, פרטית מאוד.

קשה לכתוב על הספר. הדברים יוצאים "טכנים" ויבשים מדי, כשהספר הוא בראש וראשונה נוגע מאוד ללב. אז בקיצור – מומלץ.

Die Nacht von Lissabon – Erich Maria Remarque

הוצאת מ. מזרחי

1963

תרגום מגרמנית: גילה אוריאל