רציחות האלפבית / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d799d797d795d7aa_d794d790d79cd7a4d791d799d7aa2

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שירת הקוקייה / פרנסס הרדינג

d797d796d799d7aa

"שירת הקוקיה" מתרחש באנגליה, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. משפחת קרסנט מונה כעת ארבע נפשות – אב ואם ושתי בנות, טְריס בת אחת-עשרה ופֶּן בת תשע. אחיהן הבכור סבסטיאן לא שב משדה הקרב. כשהספר נפתח, טריס מתעוררת רועדת וכאובה, ומגלה שיום קודם לכן כמעט טבעה. הארוע נמחק כליל מזכרונה, וגם את עברה קודם לתאונה קשה לה לשחזר. בהדרגה, מקרעי הזכרונות נדמה שהיא שבה להיות כשהיתה, כך מכל מקום מאמינים הוריה. פן, לעומתם, מבועתת כשהיא מתבוננת באחותה: "היא עושה את עצמה! אתם לא רואים? זה זיוף! אף אחד מכם לא מבחין בהבדל?". ההורים אמנם אינם מבחינים, או אולי מדחיקים, אבל טריס עצמה חשה שחל בה שינוי, ונאבקת להאמין שמדובר בתוצאות הטראומה ולא באיבוד שפיותה.

העלילה מכאן ואילך חושפת סודות משפחתיים, מתוודעת ליצורים החיים בין הצללים, מיטלטלת עם כוחות כישוף, מוּנעת מנקמה ומכאב, ונעה בקצב הולך וגובר ובנשימה הולכת ומתקצרת אל הגאולה. זהו סיפור מתח מטיל אימה, וגם סיפור של חמלה.

סוגת הספר מוגדרת כפנטזיה, וקהל היעד כנוער, אבל ההגדרות, כדרכן של הגדרות, מגבילות שלא בהכרח לצורך. למרות שהסוגה לשמה אינה מושכת אותי (ולולא הקולקטיב הספרותי, התארגנות של אחת-עשרה הוצאות לאור עצמאית, לא הייתי נחשפת אל הספר), וגם נוער כבר אינני, נכבשתי בקלות. כמה סיבות לכך, והנה הן בסדר אקראי: דמיונה הפרוע של פרנסס הרדינג וסגנונה הבהיר, שתורגם יפה בידי ורד טוכטרמן, מעוררים סקרנות ומושכים לקריאה. המתח שהיא בונה ממש מההתחלה מפתה לא להרפות מהספר. כבר מלכתחילה ברור שהסוגה אינה לשד הסיפור, אלא הדמויות מעוררות האמפתיה והיחסים ביניהן. העירוב של דמיון עם מציאותיות עשוי היטב.

נושאו העיקרי של הספר, בעיני, הוא התמודדותה הלא מוצלחת של המשפחה עם נפילתו של סבסטיאן. הבן נהרג בהתפוצצות בשוחה, ולא נותר שריד מגופתו. אין ספק שנהרג, אבל העדר גופה משמר שמץ של אי וודאות ואינו מאפשר השלמה. חדרו של סבסטיאן הוא מקדש שאליו אסור לבנות להכנס, והן עצמן נעטפות בדאגה מגוננת, שמרחיקה אותן מהחברה. טריס נחשבת לילדה חולה, ולמעשה הוריה מעודדים את חולייה, האמיתיים והמדומים, כעילה להוסיף ולהחזיק אותה תחת כנפיהם. מכיוון שטריס היא הילדה הטובה, פן מחליקה אל המשבצת שנותרה פנויה, זו של הילדה הרעה. היא מרדנית, מושא להאשמות, ובצר לה היא מסתלקת לעתים תכופות מן הבית. כל אחת מהבנות מקובעת לתדמיתה, והמשפחה מתנהלת באומללות משתקת.

לצד הנושא העיקרי, הספר מטפל ביחס כלפי השונה, ובחובה לא להתבונן רק בקנקן ולא להתפס לדעות קדומות שטחיות. עוד נמצא בספר התיחסות למאפייני התקופה, וביניהם מעמדן של הנשים, שיצאו לעבוד בשנות המלחמה וכעת נדחקו חזרה לבתיהן, היחס אל הלוחמים ששבו מצולקים בגופם ובנפשם, ותהליך האורבניזציה המואץ.

נהניתי, ואני ממליצה.

Cuckoo Song – Frances Hardinge

עוץ

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

המיניאטורה שנעלמה / אריך קסטנר

ajprkcsvunep7jl4

כותרת משנה: הרפתקאותיו של קצב-אומן בעל לב חם

אירנה, מזכירתו של אספן אמנות, השלימה בהצלחה רכישה של מיניאטורה שצייר הנס הולביין, וכעת היא יושבת במרפסת מלון בקופנהגן ומתכננת את דרכה חזרה לברלין עם היצירה היקרה (היצירה עצמה, פורטרט של אן בוליין – כך למדתי מחיפוש ברשת – אינה קיימת. כנראה הושמדה). שני גברים עוקבים אחריה ללא הרף, מבלי להיות מודעים לכך שאף הם עצמם נתונים למעקב. מן הסתם זוממים כולם להניח ידם על המיניאטורה. אל התסבוכת הזו נקלע במקרה אוסקר קולץ, גבר גרמני שכל עולמו סובב מאז ומתמיד סביב האטליז המשפחתי. אשתו עובדת אתו, בניו פתחו אטליזים משלהם, בנותיו נישאו לקצבים. יום אחד, ללא התראה מוקדמת וללא סיבה נראית לעין, קצה נפשו בשגרת חייו, והוא קם ונסע לראות עולם. בין שני הגרמנים נקשרת שיחה, שבמהלכה הוגה אירנה תכנית להעזר בקולץ כדי לצלוח בשלום את המסע מקופנהגן לברלין.

מכאן מתגלגלת לה עלילה מפותלת, רצופת העמדות פנים והטעיות והנחות מוטעות. מספרם של הנוכלים ילך ויגדל, צעיר שייטפל אל אירנה יצטייר כידיד וגם כאויב. המיניאטורה המקורית תוחלף שוב ושוב בהעתק, ורק מומחה יוכל להבדיל בין השניים. אנשים יתחפשו, ישתמשו בשמות בדויים, חפים מפשע ייחשדו, והסוף הטוב – שיפתיע את המעורבים אבל לא את הקוראים – יתגלה בסיומן של תפניות ותהפוכות.

הספר נכתב בהומור ובקלילות המוכרים של אריך קסטנר. הדמויות חד-מימדיות למדי, אך הדיאלוגים ביניהן שנונים במידת מה ומשעשעים. הספר נכתב אמנם ב-1935, שנה רבת ארועי מפתח בגרמניה, אבל לא מצאתי בו רמזים אקטואלים כלשהם, ונראה לי שאין לחפש בו עומק שהסופר, כנראה, כלל לא התכוון אליו.

חביב.

Die Verschwundene Miniatur – Erich Kastner

חרגול

1999 (1935)

תרגום מגרמנית: טדי פרויס

הנוסעת האחרונה / טל ניצן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a0d795d7a1d7a2d7aa_d794d790d797d7a8d795d7a0d7942

נינה, אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, מגששת את דרכה. אחרי שנים של פריקת עול, של שכרות ומין מזדמן בכל מקום ועם כל אחד, היא מנסה לחלץ את עצמה. הפצע הגדול בנפשה מקורו בהעדר אהבה הורית, ואת תלישותה היא מייחסת ליחסיה הקרים והמנוכרים עם הוריה, בעיקר עם אמה. "מי שלא יְקָרָה לאמא שלה", היא כותבת, "אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים". את ההשראה לנסיון ליצור לעצמה חיים מאוזנים יותר, בריאים יותר, היא שואבת מיומנה של אתי הילסום.

בדרכה בחזרה אל עצמה היא נעזרת באנשים טובים, כמו המעסיקה שלה במסעדה בה היא עובדת כמלצרית. אבל העזרה הממשית היא זו שהיא מוצאת כשהיא מסייעת לאחרים. השירות הלאומי הפגיש בינה ובין ציפורה, אותה היא מכנה ציפור, אשה מזדקנת שאותה היא מדריכה בשימוש במחשב, ואצלה היא מוצאת שלווה. הקשר עם אחיה ואחותה הפעוטים, ילדי אמה מנישואיה השניים, להם היא מקדישה תשומת לב ואהבה, מהווה אף הוא עוגן. ובכל זאת היא בודדה, בדידות שקשה לה עד מאוד לשאת.

הספר נפתח בפגישה אקראית בשירותים בנתב"ג בין נינה לצעירה אתיופית, המבקשת לבצע שיחה מהטלפון שלה. הפגישה הזו תפתח שרשרת של ארועים אלימים, תחשוף את נינה לעולם אכזר שלא הכירה, ותשגר אותה למשימת הצלה שתתנהל במשולב עם משימתה להציל את עצמה מעברה ומבדידותה.

טל ניצן בראה דמות חיה ורבת פנים, גדושת חולשות שהיא נחושה לנצח, מרוכזת בעצמה אך בעלת מחושים רגישים למצוקות הזולת. קשה שלא לחבב אותה ולקוות שתצליח להחלץ מבדידותה ולמצוא אהבה ושלווה. עלילת המתח, שנובעת מן הפגישה בנתב"ג, מתפתחת במקביל לתהליכים הנפשיים שנינה עוברת, והשילוב יוצר ספר קריא מאוד ומרגש מאוד. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2020

הערעור האחרון / ליעד שהם ויובל אלבשן

haeireur_master

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

קללת הדורות / ארנלדור אינדרידאסון

l_276961

גופתו של גבר מזדקן מתגלה בדירת מרתף, בה התגורר לבדו מזה שנים, כמעט ללא קשר עם השכנים בדירות שמעליו. מותו נגרם ממכה שהוטחה בראשו באמצעות מאפרה כבדה. ליד גופתו נמצא פתק, עליו נרשמו שתי מלים שאת משמעותן החוקרים מתקשים לפענח.

חקירת הרצח מובילה את ארלנדור, ראש צוות החקירה, ואת עוזריו, אל מקומות שונים באיסלנד, ואל עברו של הנרצח. סודות אפלים נחשפים, ורמזים מובילים אל רמזים אחרים או אל מבוי סתום. אסיר אלים, רופא רשלן, שוטר מושחת, אם שכולה, אנס וקורבנותיו, איש מדע, ילדה שמתה בטרם עת – כל אלה ועוד מעורבים בעלילה, שמקורותיה בחטא ישן. ארלנדור נאבק במקביל בצרות מבית, בדמות בתו המסוממת וההרה, ומנסה לפתור פרשת היעלמות של כלה ביום חתונתה.

העלילה ברובה אינה יוצאת דופן, ואולי לא הייתי כותבת על הספר כלל, לולא שני היבטים המייחדים אותו. ההיבט הראשון הוא הרקע האיסלנדי, הבא לידי ביטוי גם במזג האויר וגם באופן בו הדמויות מתנהלות. ההיבט השני הוא המחקר הגנטי התופס מקום מרכזי בפענוח. אוכלוסיתה של איסלנד קטנה – כשלוש מאות וחמישים אלף איש – ובמשך למעלה מאלף שנים היתה מבודדת יחסית עם שיעורי הגירה אפסיים. כתוצאה מכך הקהילה האיסלנדית הומגנית מבחינה גנטית, והקשרים המשפחתיים בתוכה מתועדים היטב. הרקע הזה איפשר לחברת deCode לנהל במקום מחקר בשאלות גנטיות מגוונות. בסיס הנתונים הגנאולוגי של החברה ככל הנראה עורר מחלוקת באיסלנד, כפי שאומרת לארלנדור אחת החוקרות: "לפעמים אפשר לחשוב שכל המדינה נגדנו".

שמו של הספר במקור הוא "בִּצָּה", והשם מצביע הן על אדמה בוצית כפשוטה, והן על דשדושן של כמה מן הדמויות בבוץ החיים. השם שנבחר לו בעברית מוצלח אף הוא, ומתקשר יפה להיבט הגנטי וגם לעונש שנופל בגורל צאצאיהם התמימים של הורים שחטאו.

בשורה התחתונה: ספר טוב לסוגו.

Mýrin – Arnaldur Indriðason

כתר

2007 (2000)

תרגום מאנגלית: שלומית כנען

פרק ראשון

סופר צללים / רוברט האריס

kyajcd5owwccehlj

סופר צללים בריטי מקבל הצעה להיות שותף לכתיבת האוטוביוגרפיה של אדם לנג, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. לנג, בן דמותו של טוני בלייר, הסתגר עם פמליה מצומצמת במרתה'ס ויניארד, אי נופש של העשירים והמפורסמים במסצ'וסטס, והסתייע בעוזרו הנאמן מייק מק'ארה כדי להשלים את הספר. מותו הפתאומי של מק'ארה, לכאורה בתאונת טביעה כשהיה שתוי, הותיר את תפקיד סופר הצללים פנוי. הסופר, המספר את העלילה בגוף ראשון נענה להצעה, ומבקש להפיח רוח חיים ונשמה בדפים המשמימים שכתב קודמו בתפקיד.

שלא בטובתו מוצא עצמו המספר בלבה של מהומה פוליטית. שר החוץ לשעבר בממשלתו של לנג, מאשים את לנג בהסגרת אזרחים בריטים לידי הסי איי איי, בשל חשד שעסקו בטרור. הסי איי איי, כך הוא טוען, עינה את החשודים, ואחד מהם אף מת כתוצאה מהם. שר החוץ מחזיק בעמדה שכל מה שנעשה במסגרת המלחמה בטרור הוא בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי, ומבקש להעמיד את לנג למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. לנג מכחיש את הטענות, אך מחזיק בעמדה הפוכה, המצדיקה כמה דקות של סבל לכמה אנשים כדי למנוע את מותם של אלפים. לנג ממהר לנסוע לוושינגטון, לחסות בצלו של הנשיא האמריקאי, והעבודה על הספר משתבשת.

במקביל לארועים אלה, הסופר, הנובר בדפים שכתב מק'ארה ובמסמכים שמצא בחדרו, מגלה אי דיוקים בדברים שהספיק לומר לו לנג לפני נסיעתו, ומתעוררים בו חשדות באשר למותו של קודמו. הוא אמנם מצהיר כי הוא סופר צללים, לא כתב חוקר, אבל נשאב בהדרגה אל חקירה עצמאית בסודותיו של לנג.

רוברט האריס כותב מצוין, בין אם הוא מרחיק להיסטוריה רחוקה, דוגמת "אימפריום" והמשכיו, ובין אם הוא מתעד פרשיות מן העבר הקרוב, דוגמת "מוכרים את היטלר". ב"סופר צללים" הוא מספר סיפור מותח, שנע בין שני מוקדים מעניינים: האחד הוא המשנה הפוליטית של לנג, ובעיקר יחסיו עם ארצות הברית, והשני הוא עבודתו של סופר צללים. בין שני אלה מתרחשת עלילת מתח דרמטית ומתעתעת על רקע החורף העוין של מסצ'וסטס, המעצים את תחושת האיום שחש המספר. האריס אינו מתאמץ להסוות את ההשראה שקיבל מטוני בלייר ומאשתו לדמותם של בני הזוג לנג. לא הצלחתי לפענח מדוע השתמש בשמם האמיתי של מכון ארקדיה ושל נשיאו, והייתי שמחה לסוף דבר שהיה מבהיר את כל מקורות ההשראה של הספר.

תפקידו של סופר הצללים זוכה להרחבה ולהעמקה, והיבט מעניין זה של העלילה מייחד את הספר. בראשו של כל פרק מופיע ציטוט מספר הדרכה בשם "כתיבת צללים" מאת אנדרו קרופטס, וכל ציטוט קשור לתוכנו של הפרק. לדוגמא, המספר משכנע את הועדה הבוחרת את סופר הצללים בהתאמתו לתפקיד, דווקא בהדגשת חוסר הידע הפוליטי שלו. הציטוט בראשו של פרק זה קובע כי, "סופר צללים שיש לו רק מושג של הדיוטות על הנושא יהיה מסוגל לשאול שוב ושוב אותן שאלות שיש לקורא ההדיוט, וכך לגרום לספר להגיע אל קהל קוראים רחב הרבה יותר".

יש לרוברט האריס ספרים מרתקים יותר ומעמיקים יותר, אבל "סופר צללים" כתוב היטב, מותח וקצבי, נהנה מערך מוסף בשל שני מוקדיו, ולכן מומלץ.

The Ghost – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

קריסה / אברהם אלטמן

avraham_altman_cover

ביום חם אחד של שלהי הקיץ מקבלים יגאל וורד בשורה קשה מנשוא: בתם הבכורה הדס נורתה ונהרגה בלכתה באחד מרחובות תל אביב. מי רצה במותה של דוקטורנטית צעירה, שמעולם לא היתה מעורבת בפלילים? מסתבר שצירוף מקרים אומלל הביא אותה לרכון בשאלה לעבר גבר שישב בבית קפה, ממש ברגע בו נשלחה יריה לעברו של בן שיחו. הקורבן המיועד הצליח להמלט, והדס איבדה את חייה. יגאל, שהסתובב חסר מנוח במקום בו אבדה לו בתו, בנסיון להבין מה התרחש שם, פתח מבלי משים תיבת פנדורה רוחשת סודות אפלים ומהלכי אימה: גורמים עברייניים השתלטו על הרחוב, בית אחר בית, חנות אחר חנות, נתמכים בשלל קשרים המוליכים עמוק אל מוסדות השלטון. יגאל ביקש רק צדק לבתו, ומצא עצמו יוצא למסע צלב חסר סיכוי.

יגאל הוא איש מחשבים, שעוד קודם לאסון השתעשע ברעיון שהוא כינה "דנידין", מחיקת עקבותיו הדיגיטליים והפיזיים של אדם, כך שיהפוך למעשה לרואה ואינו נראה. כעת הוא מיישם את הרעיון כדי להמשיך בחקירותיו ולהגן על עצמו ועל אשתו ובנו, בסיועו של אלכס, חברו לעבודה. הקורא הספקן, שאינו מאמין כי ניתן באמת לחמוק לגמרי מתחת לרדאר, יקבל אישור לספקנותו כשיגלה יחד עם שני החברים שכוחות חזקים מהם מסוגלים לחשוף אותם. למזלם יעמדו לצדם קצין משטרה נחוש הרואה עצמו כעומד בחזית משמר הדמוקרטיה, איש מסתורין שגויס לחסל את יגאל אבל החליף צד, והאקרית שמסוגלת לחדור לכל מקום ולחשוף כל מידע חסוי.

"קריסה", כשמו, מציג מדינה שערכיה הדמוקרטים קורסים. השחיתות פשתה בכל מוסדותיה, כולל המשטרה, הממשלה והכנסת. בעלי הון ובעלי אינטרסים מושכים בחוטים מאחורי הקלעים, ובמציאות זו משגשגים ללא מאמץ ארגונים עברייניים. אדם יחיד, המבקש לצאת נגד המכלול הרעיל הזה, ימצא עצמו נמחץ. עוצמת הרשתות החברתיות עשויה, לעומת זאת, לחולל מפנה, אולם בקנה מידה זעיר ולטווח קצר. גיבורינו אינם מרימים ידים גם נוכח סיכויים קלושים. האם יש בכוחם להשיב דברים על תיקונם?

אברהם אלטמן מספר סיפור מז'אנר ליעד שהם, הווה אומר מתח על רקע שחיתות, שכמו נלקחה מכותרות העתונים, או שעדיין לא הגיעה לשם אבל איש, למרבה הצער, לא יופתע אם קיומה ייחשף. כפי שאומר גימפל תם, גיבורו של בשביס זינגר, בציטוט שבפתח הספר: "לא פעם, כששמעתי על מקרה כזה או אחר, הייתי חושב: זה לא יכול להיות. והנה לא עוברת שנה, שנתיים, ואני שומע שזה אכן קרה באיזשהו מקום". הדמויות אמינות, אם כי פה ושם חסר לי הסבר לדרך בה הן פועלות, וכמה פרטים נותרים פרומים. למרות שמדובר בספר פרוזה ראשון של הסופר, ניכרים בו יד בטוחה, עין בוחנת, ורגישות למאפיינים הקטנים המגדירים את השלם. הוא כתוב בסגנון שוטף, מחובר למציאות, קריא מאוד, והמתח שבו נשמר מן התחלה ועד לסיום.

את הכריכה ההולמת עיצבה קריסטינה מורדכוביץ'.

פרדס

2019

ארכנגלסק / רוברט האריס

archangel_he

"ארכאנגלסק" מתרחש ברוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים. זהו העשור שלאחר התפרקות ברית המועצות, נשיא המדינה הוא בוריס ילצין, שמגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. סודותיה של ברית המועצות מתחילים להחשף עם פתיחת הארכיונים, ובמוסקבה מתקיים כנס מטעם "רוסארכיב" בהשתתפותם של היסטוריונים מארצות המערב.

עם ההיסטוריונים נמנה קֶלסו, היסטוריון בריטי בלתי שגרתי, פרובוקטיבי, חורג להכעיס מכללי הטקס. כשהספר נפתח הוא יושב בחדרו במלון בחברת אדם זקן, וזה מספר לו סיפור מפתיע. פאפו רפאבה עמד על משמרתו בביתו של לברנטי ברייה, כשזה האחרון נקרא בדחיפות להגיע לביתו של סטלין. פאפו, שהצטווה להתלוות אל מעסיקו, מתאר לקלסו את קורות אותו הערב, שבו סטלין נמצא מחוסר הכרה, וברייה מנע מאנשיו להזעיק רופא בתואנה שהרודן ישן (סטלין מת מספר ימים אחר כך). עד כאן הסיפור נצמד לעובדות ההיסטוריות, ומכאן מתחיל האריס, באמצעות פאפו, לרקום את הפן הבדיוני של ספרו. ברייה, כך על פי פאפו, חיפש בחדרו של סטלין מפתח לכספת, ומשמצא אותו מיהר לקרמלין, שם שלף מן המחבוא מחברת, ככל הנראה יומן שכתב סטלין. את המחברת סגר בתוך ארגז כלים אטום, והורה לפאפו לקבור אותו בחצר ביתו. כשקלסו יוצא לרגע מן החדר, פאפו קם ומסתלק, ומותיר את הסיפור תלוי באויר מבלי לחשוף את תוכנה של המחברת.

רוברט האריס רקח סיפור מתח מצמרר, ששולח את קלסו לאחור בזמן, אל תקופת שלטונו של סטלין, מוביל אותו אל ארכנגלסק, העיר הצפונית הסמוכה לים הלבן, ומסבך אותו עם יורשי הק.ג.ב, עם המשטרה, ועם בעלי אינטרסים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. דרך העלילה הבדיונית הוא מציג את רוסיה של שנות התשעים, כמו גם את אוירת האימים של הסטליניזם. הוא עומד על אוזלת ידם של ההיסטוריונים בבואם לחקור את התקופה, בשל טירוף המערכות ששרר אז, ושכדבריו מזכיר לו ש"עלי להיות זהיר ולא לכפות שום מבנה הגיוני על העבר" (בתמונה שתשאר איתי לאורך זמן, מתואר ערב אופייני בביתו של סטלין, כשהוא מכריח את שריו לרקוד עמוק אל תוך הלילה. "אין שום דבר בארכיון כאן שיצביע על כך שסגן יושב ראש מועצת השרים, או הקומיסר לענייני חוץ, היו מותשים מעייפות וכנראה גם מוכי אימה כשקיבלו את ההחלטות שלהם – אין כאן דבר שיעיד על כך שהם היו ערים עד שלוש לפנות בוקר, רקדו מתוך פחד על חייהם, ידעו היטב שיתכן שיצטרכו לרקוד שוב באותו ערב"). אוזלת היד נובעת גם מהעובדה ש"סטלין הקפיד לרצוח כמעט כל מי שהיה מסוגל לומר לנו מי היה סטלין באמת".

אבל יותר מכל, ונדמה לי שזו מטרת כתיבת הספר, הוא מתמקד בהערצה לסטלין שעדיין לא התפוגגה. הוא טוען כי " אין שום ספק עתה שסטלין, ולא היטלר, הוא הדמות המפחידה ביותר של המאה העשרים. אני אומר זאת לא רק משום שסטלין הרג יותר אנשים מהיטלר – אף שזה ודאי נכון – וגם לא משום שסטלין היה פסיכופת גדול יותר מהיטלר, אף שגם זה ודאי נכון. אני אומר זאת משום שרוחו הרעה של סטלין, בניגוד לזו של היטלר, עדיין לא גורשה". בגרמניה, כך הוא כותב, שום נהג מונית לא יתלה במכוניתו את תמונתו של היטלר. בגרמניה אי אפשר לקנות ברחובות קלטות עם נאומיו של היטלר. פוליטיקאים גרמנים אינם מכנים את היטלר "פוליטיקאי גדול". אבל ברוסיה של שנות התשעים כל הדברים האלה נכונים לגבי סטלין. העלילה הבדיונית שרקח האריס מתקבלת על הדעת על רקע זה.

רוברט האריס הוא כותב רהוט הבקיא בחומר, וכרגיל השילוב של אמת ובדיה עובד אצלו היטב. הספר מציע סיפור מתח מרתק לצד העשרה היסטורית, ולכן מומלץ.

Archangel – Robert Harris

זמורה ביתן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: יותם ראובני

החיים שאנו קוברים / אלן אסקנס

bury_master

ג'ו, צעיר כבן עשרים, התלבט במשך זמן רב בין רצונו ללמוד ולפתח חיים עצמאיים, ובין תחושת המחויבות שלו כלפי אחיו האוטיסט. אמם של השניים רחוקה מלתפקד כמבוגר אחראי, וג'ו, הבן הבכור, שימש במידה מרובה אב לאחיו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לעזוב את הבית. מכיוון שנרשם ללימודים באיחור, נאלץ לבחור בקורסים שנותרו פנויים, לאו דווקא בקורסים שמושכים את לבו. בפתח הספר הוא נוסע לבית אבות, בתקווה למצוא שם מרואיין שיסכים לחלוק אתו את סיפור חייו, כדי שיוכל להשלים מטלה בקורס לכתיבת ביוגרפיה, מטלה שאותה דחה לרגע האחרון ממש. הצוות במקום "משדך" בחוסר רצון בינו ובין קרל, חולה סרטן במצב סופני, שבשל מצבו שוחרר מבית הכלא, בו ריצה עונש בגין אונס ורצח של ילדה.

הספר, כשמו, חושף את הסודות שבני האדם מעדיפים לקבור. שוב ושוב מתגלה כי החזות החיצונית שאנשים מציגים לאחרים, מכסה על מניעים הנטועים בעבר, אותם הם מעדיפים להדחיק. קרל, שלפי עדות חברו היה גיבור מלחמת ויטנאם והציל את חייו, הפך לרוצח מורשע. מה גרם לו להשליך את חייו מנגד? לסנגורו היה הרושם שהוא מבקש לשבת בכלא. מה יכול לגרום לאדם לבחור בעונש על מעשה שכעת הוא טוען שלא עשה? ג'ו, כך מתברר בהמשך, נוצר אף הוא סוד מייסר, שבגללו הופכת המטלה האקדמית הבלתי נחשקת שלו למסע צלב. לילה, שכנתו הקשוחה, פיתחה את החזות הנוקשה מסיבות שהיא בוחרת להשתיק. גם ג'רמי, האח האוטיסט שאינו יודע לשקר, מסתיר טראומה שמסעירה את ג'ו. המסע של ג'ו בעקבות סיפורו של קרל יחשוף בחירות נקודתיות ששינו מהלכי חיים, בחירות שעושיהן התחרטו עליהן, אבל שמרו על שתיקה.

"החיים שאנו קוברים" מציע לקוראים סיפור בלשי בתוספת מעט פסיכולוגיה, כתוב קצבי, מציג דמויות שנעים להזדהות אתן, מכניס את גיבורו למצבים קשים מהם הוא נחלץ בתושיה, מעניש את הרעים ועושה צדק עם הטובים. חביב לסוגו.

The Life we Bury – Allen Eskens

ידיעות ספרים

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד