מדד הפחד / רוברט האריס

966602

את רוברט האריס אני מעריכה מאוד בזכות ספריו המבוססים על אירועים היסטוריים. משום כך, למרות דעה קדומה נגד ספרים שמוגדרים כמותחנים ושמשווקים את עצמם באמצעות אותיות תבליט זוהרות, בחרתי לקרוא את ספרו זה. לא התחרטתי על הבחירה.

האריס אינו מזכיר במפורש את המונח "קריסת בזק" (Flash Crash), אך הארוע שזכה לשם זה בשל צלילת המדדים המובילים בוול סטריט ב-6 במאי 2010 היווה מן הסתם את הזרז לכתיבת הספר. הקריסה התרחשה למעשה ללא מעורבות אנושית ישירה. אלגוריתמים מתוחכמים הם המנהלים את המסחר, והם שהיו אחראים לארוע. ברור שהאלגוריתמים עצמם הם מעשי ידי אדם, אך הם מסוגלים ללמוד ולהתפתח, והתנהלותם אינה לגמרי צפויה.

אלכס הופמן, הדמות הראשית בעלילה, הוא פיזיקאי מוכשר, גאון בתחומו, ואדיש לכל מה שחורג מעיסוקו. לאחר שעבד מספר שנים בסֶרן, המרכז לחקר חלקיקים, חצה את הקווים מן המדע הטהור אל הכסף, הקים קרן גידור מצליחה, והפך למליונר. לאחרונה פיתח אלגוריתם מתקדם, שאינו מבוסס רק על נסיון העבר בשוק ההון, אלא גם על התנהגות הצרכנים, ורווחי הקרן הרקיעו שחקים, לשמחתו של שותפו, יוגו קוורי, אשף ביחסי אנוש.

פתיחתו של הספר מצמררת: אלכס מקבל מתנה יקרת ערך מאלמוני, מהדורה ראשונה של ספרו של דרווין, "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים". דף, ובו פרטי סוחר הספרים שממנו נרכש הספר, נעוץ – במקרה? – בפרק העוסק בפחד. בלילה שאחרי קבלת הספר נפרץ ביתם הממוגן של אלכס ושל אשתו גבריאל, אלכס מוכה על ידי הפורץ ומובל לבית חולים. במהלך היום המתואר בספר תהיינה לאלכס סיבות נוספות לחוש רדוף, והגורם לצרותיו, כך יתברר, מאיים לא רק עליו.

רוברט האריס כתב ספר מתח מעוגן עמוק במציאות, תוך שהוא מוכיח בקיאות בנושאים עליהם הוא כותב, מציג דמויות משכנעות ולא פלקטיות, משלב ציטוטים מרחיבי דעת מאת דרווין ואחרים, ומביע עמדות בתחומים שונים במשולב עם הסיפור. הוא מתייחס, בין השאר, לעושר ולהשפעתו על בעליו, להתנהגות העדרית של הציבור, ולפחד כמניע. ואולי המסר החזק מכולם עולה מן הפרק החותם את הספר: הכסף מעוור. מומלץ.

The Fear Index – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מודעות פרסומת

שלוש / דרור משעני

8882585010001009801582no

"שלוש" נפתח בסיפור מינורי. אורנה, אשה צעירה, שנה לאחר גירושיה, מגששת אחר היכרויות ברשת. לבה אינו נוטה אחר מודעות היכרות "נוצצות", והיא מחליטה ליצור קשר עם גיל, גרוש שאינו מרבה בפרטים על עצמו, ואינו מקשט את מודעתו באמרות כנף. מערכת היחסים בין השניים נינוחה, ואורנה מתמרנת יפה בין הבית, אותו היא חולקת עם בנה הצעיר, לעבודתה ולקשר המתרקם. השלווה היחסית מתערערת כשבעלה לשעבר, שפחות או יותר נעלם מחייה ומחיי בנה בשנה האחרונה, מבקש להשתלב מחדש בחייו של הילד. על מה שיקרה אחר-כך אפשר לומר רק שהסיפור השגרתי מקבל תפנית מצמררת.

מכאן עוברת העלילה אל דמות אחרת, אמיליה, עובדת זרה שמטפלת בארץ בקשישים. אמיליה היא אשה בודדה, דוברת אנגלית רצוצה ועברית דלה עוד יותר. אין לה חברים בארץ, וגם לא משפחה לחזור אליה בארץ מוצאה. בדידותה ומצוקתה הכספית יובילו אותה לקשר עם הגבר הלא נכון. סיפורה של אורנה נקרא רוב הזמן בנינוחות מסוימת כסיפור חיים שגרתי, אך הרוח הרעה של התפנית שבסיומו תשרה על סיפורה של אמיליה, והוא ייקרא במתח.

חלקו השלישי של הספר הוא סיפורה של אלה, אם לשלוש בנות צעירות, שמחפשת הפוגה מחיי הבית התובעניים, ומוצאת אותה בלימודים. סגנונה של העלילה מקבל תפנית נוספת, והמספר היודע-כל, הצופה גם אל העתיד, רוקם סיפור בלשי מתעתע.

נהניתי לקרוא את ספריו הקודמים של דרור משעני, והספר הזה עולה עליהם. הסופר מתאר באמינות וברגישות את שלוש הדמויות הנשיות, הופך דמויות יומיומיות לגיבורות ספרותיות ראויות, ומוביל את הסיפור בכשרון רב מן השגרה האיטית אל המתח הקצבי. גם אם הספר מקוטלג כמתח, הפן האנושי שבו הוא שמעניק לו את יחודו, ואת השלוש, כמובטח על הכריכה, יהיה קשה לשכוח.

אחוזת בית

2018

משוואה עם נעלם / אורי אדלמן

10515

יובל שדה נידון לשתי שנות מאסר בעוון נהיגה תחת השפעת אלכוהול, שבשלה גרם לתאונה בה נהרג אביו, עמוס, שישב לצדו. זמן קצר לפני מועד שחרורו הוא מסתלק במפתיע מהכלא. הוא משאיר הודעה קצרצרה במשיבון של אחיו, גיל, ששוקד על דוקטורט במשפטים בארצות הברית, ומנתק קשר. גיל ממהר להגיע לארץ, מבקש להבין את החלטתו התמוהה של אחיו ולהתחקות על עקבותיו. בחמישה הימים הבאים ייחשד ברצח של צעירה, שגופתה נמצאה בביתו, יחשוף סוד מעברו של אביו, ימצא את אהבת חייו, יסתבך עם המשטרה ועם המוסד, וכמובן יפתור את המשוואה וימצא את הנעלם.

גיל, המספר בגוף ראשון, הוא גיבור ספרי מתח טיפוסי, אדם מן השורה, שנקלע בעל כורחו לסיטואציות מסמרות שיער, ומתעלה לרמות של תחכום ושל כושר בלתי צפויות. הוא נפגע בתאונות וחוטף מכות, שהיו אמורות לשתק אותו לתקופה ממושכת, אבל נחרץ ומלא מרץ הוא מתנער וממשיך להסתער על המסתורין המתעבה. שנתו אינה סדירה, ארוחותיו מפוזרות ובלתי מספקות, אבל הוא שומר על עירנות מירבית ועל חדות מחשבה. ברגעים הקשים ביותר הוא מתבטא בהומור ובציניות דקה, מזלזל במוות האורב לו. התוצאה היא דמות מן הסרטים, לא לגמרי מחוברת למציאות.

מצד שני, הספר קצבי, מותח, מבלבל במידה מתקבלת על הדעת, מחובר להוויה הישראלית, ומתקבל הרושם שהסופר בקיא בנושאים עליהם הוא כותב. משונה להווכח כמה שונה היה העולם לפני עשרים שנה בלבד, כשאי אפשר היה לפנות לגוגל לקבלת תשובות מהירות, וטלפונים ציבוריים היו עדיין כלי תקשורת נפוץ.

בשורה התחתונה: ספר סביר לסוגו.

כתר

1998

משחקי הכאב / אביתר סמולסקי ואילה בת שאול

44961429_10156132627124401_6236925686460710912_n

את "משחקי הכאב" אפשר לקרוא בשתי דרכים. המסגרת הסיפורית היא פרשת רצח מסובכת, שגופים בעלי עוצמה בוחשים בה, ומנסים להוביל את החוקר אל פתרון שגוי. התוכן המשמעותי, שהוא בעצם לב ליבו של הספר והעילה לכתיבתו, מכוון את מלוא תשומת הלב אל מגפת האופיאטיים, משככי הכאבים הנרקוטיים, ואל נזקיה. כספר מתח הוא בינוני למדי, למרות פרקים ראשונים טובים. כנושא מסר הוא מעניין ומטריד.

נורטון, בלש שפרש מהמשטרה בזעם, לאחר שהסמפכ"ל דרס בשוגג את אשתו ולא נענש, מתבקש על ידי המפכ"ל לקבל על עצמו חקירת פרשת רצח שלא פוענח. הנרצח היה מנהל מרפאת כאב מוערך, והנחת העבודה של המשטרה היתה שהוא נרצח בשל טעות בזיהוי. נורטון, שנפשו נקעה מן החקירות הפעוטות שניהל במשרדו הפרטי, נענה לאתגר. במהרה הוא מגלה שההבטחה לתת לו יד חופשית בניהול התיק היתה מן הפה ולחוץ, ובפועל מתנהל אחריו מעקב, והוא מתומרן לפיצוח שישא חן בעיני שולחיו. במקביל לטיפול בחקירה, הוא מתמודד יום-יום ושעה-שעה עם מצבי רוחה של אשתו, שמאז התאונה לא שבה להיות מי שהיתה, והיא נעה בין חביבות אקראית לזעם שופע, מאושפזת לעתים קרובות ללא שיפור, ויורדת לחייו של בעלה.

החקירה מובילה את נורטון אל הרפובליקה הדומיניקנית ואל איש מסתורין בשם אייבי. אייבי, שבמשך שנים פיתח תלות במשככי כאבים, עד שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ונעזר ברופא מושיע, יצא למסע צלב של איש אחד נגד התרופות הנרקוטיות. הרופא שנרצח הוא בעיניו לא פחות משטן, סוחר סמים ערמומי שגרם למטופליו לאבד את אישיותם. הוא פורש בפני נורטון את משחק הכוחות הפוליטי והמסחרי שמאחורי הטיפול בכאב, ומצביע על המימדים המבהילים של מגיפת האופיאטיים, שפרט לאיצטלה החוקית אין הבדל בינן לבין הרואין. במקביל לפענוח של הרצח, נורטון מתלווה אל אשתו במסעה הפיזי והנפשי אל הגמילה בעידודו של אייבי.

הספר הוא כתב אישום חריף נגד תעשית משככי הכאבים ונגד הרופאים הנותנים לה יד. נקודת המוצא הפילוסופית, מנקודת הראות של הפרט, היא שכאב והנאה הם שתי פניה של האישיות, וויתור על הכאב הוא גם ויתור על ההנאה, ומכאן ויתור על העצמיות. לכן יש ללמוד להכיל את הכאב ולא לדכא אותו. מנקודת הראות של החברה, ההתמכרות לתרופות נרקוטיות גורמת לעליה חדה במקרי המוות, לאלימות ולניוון (מהיקף הבעיה בארצות-הברית אפשר להתרשם במאמר שבקישור). הספר מדמה את הרופאים לטייסים היודעים לגרום למטוס להמריא, אך אין להם מושג איך להנחית אותו, ובדומה לכך הם גורמים לתלות הולכת וגוברת, אך אינם מסוגלים לחלץ את החולים – האסירים הכימיים בכלא הכימי – מן המצב הביש שאליו נקלעו בשל התרופות. הכותבים סבורים שיש קשר ישיר בין בעיות חברתיות רבות לבעית השימוש באופיאטים, כדוגמת תאונות דרכים או מצבים רבים אחרים המחייבים שליטה עצמית ומודעות עצמית. בלהיטותם לעורר מודעות ולזעזע, הם מקשרים בין התרופות הנרקוטיות לגרמניה הנאצית (המתאדון פותח על ידי אי גה פארבן, החברה שסיפקה ציקלון בי לתאי הגזים, והיטלר, כידוע, נטל תרופות בכמויות גדולות, כולל מורפין המשתייך לקבוצת האופיאטיים). הקדשתי זמן לנסיונות לאמת או להפריך את הקביעות בספר, ונראה לי, על סמך הידע המוגבל שלי, שגם אם מתנערים מן הקיצוניות שבתיאורים, אכן מדובר בבעיה קשה. אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה – להכיל את הכאב – היא בת ישום. מכל מקום, מודעות לסיכונים שבתרופות הכרחית.

אביתר סמולסקי, אחד משני כותבי הספר, הוא יו"ר עמותת לאלתר, הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים.

שוקן

2018

יום הדין / ליעד שהם

991148

"יום הדין" מספר על השחיתות הפושה במערכת החוק והמשפט. לא חיפשתי, ואולי לכן לא מצאתי, מקבילות מדויקות לדמויות המככבות בספר, ואין לי מושג אם ליעד שהם התבסס על ארועים שהתרחשו. מכל מקום, כותרות החדשות מספקות, לעתים תכופות מדי, סיפורים דומים, והספר נקרא משום כך כאמין ומציאותי.

גיבורו המרכזי של הסיפור הוא מיכאל גונן (האם שמו נלקח במתכוון מ"מיכאל שלי"?), שוטר לשעבר שפרש כי הבין שהוא רוצה לעזור לחלשים ולתפוס את החזקים, בדיוק ההפך ממה שהמשטרה עושה. מיכאל משוכנע שפרקליטת המחוז עובדת בשיתוף פעולה עם ראש ארגון פשע, והוא מקדיש מאמצים רבים להוכחת טענתו. גיבור אחר, שאינו גיבור של ממש, הוא דורון שפירא, עורך דין מצליח, "המזכה הלאומי", הטוען ששחיתות היא תכונה אנושית. לצדם תופס תפקיד מרכזי שמעון פארו, ראש ארגון פשע גדול. עוד מופיעים בסיפור שופטת החיה בצלו של סוד מעברה, איש עסקים שהוא גם בעלה של פרקליטת המחוז, ושותפו לשעבר של מיכאל, העומד בראש צוות החקירה שהוקם בעקבות רצח הפרקליטה.

ליעד שהם כתב ספר קצבי, קריא ומותח. העלילה כוללת כמה פיתולים מפתיעים (אחד מהם ניחשתי, אחד לא כל-כך שכנע אותי). לדמויותיו של שהם יש נשמה ונפח, הן חוות עליות ומורדות, תקווה ויאוש, ואינן פלקטיות. הכתיבה הטובה והרקע המציאותי עושים את הספר עדכני וקרוב, והתוצאה היא חווית קריאה מושכת.

כמו בספריו האחרים, גם כאן הסופר מעמיק את התוכן באמצעות היבטים נוספים מעבר למתח הבלשי. הפעם הנושא העיקרי הוא יחסי הורים-ילדים בשלל וריאציות. מיכאל מעניק בית וחסות לתום, בן-עשרה שאיבד את אמו, והוא מתמודד עם מעין אבהות מאוחרת לילד בוגר. פארו מגונן בכל מחיר על בתו האהובה והמנוכרת. שפירא, רווק מושבע, יוצר קשר מהוסס עם חברתו לשעבר העומדת ללדת את ילדו הראשון. השופטת מנסה ליצור קשר בוגר עם בתה. היבט נוסף הוא ההתמודדות עם עוּלם של סודות, שהשמירה עליהם עומדת בדרכם של קשרים בריאים בין שומריהם לאנשים היקרים ללבם.

בשורה התחתונה: בדומה ל"אם המושבות" ול"למראית עין", גם "יום הדין" הוא ספר מתח רלוונטי מוצלח.

כנרת זמורה ביתן

2018

דג חמקמק / הוקן נסר

slipperyfish_master

מפקח המשטרה ואן וטרן חוקר את מקרה הרצח של אווה רינגמר, שנמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה. החשוד המיידי הוא בעלה מזה שלושה חודשים, יאנק מיטר. יאנק בטוח שלא רצח את אשתו, אבל שעת הרצח נמחקה לחלוטין מזכרונו בשל שתיה עד אובדן חושים. למותר לציין שאליבי של "איני זוכר" אינו משחק לטובתו, ואשמתו נראית ברורה ובלתי ניתנת לערעור. ואן וטרן, שניחן בחוש המאפשר לו לזהות אשמה וחפות בתשעה-עשר מקרים מתוך עשרים, מאמין שיש להוסיף ולחקור בענין.

בביקורת מ"הסאנדיי טיימס", המצוטטת על הכריכה, נכתב כי הספר היה יכול לשמש כתסריט לסרט של היצ'קוק. רוב הזמן אכן הרגשתי כך. האוירה ה"היצ'קוקית" מצויה במיקומה של העלילה באזור בלתי ברור (תערובת של מספר מדינות אירופאיות), במזג האויר הבלתי יציב, באדי האלכוהול, בחוש השישי של ואן וטרן, ובאיום שבדמותו  של הרוצח המגיח מדי פעם אל תוך העלילה בדרכו אל קורבן נוסף. אוירת האיוּם שבספר ליוותה אותי גם אחרי הקריאה. עד כאן מעלותיו. החקירה עצמה, מצד שני, בלתי משכנעת בעיני. קו המחשבה של ואן וטרן מסתמך במידה מופרזת על חושיו, ולמרות התנשאותו מעל שותפיו, שאינם מצליחים בניחושיהם כמוהו, לא השתכנעתי שיש הגיון בהתרה אליה הוא מגיע, או שיש בחקירה רמזים שדי בהם כדי להגיע להתרה זו.

הוקן נסר כתב את הספר ב-1993, לפני גל ספרי המתח השבדים, וזו הסיבה שבחרתי לקרוא אותו, למרות שספרי מתח לשמם אינם הסוגה המועדפת עלי. יכול להיות שחובבי הסוגה ייהנו ממנו יותר ממני.

Det Grovmaskiga Nätet – Håkan Nesser

הכורסא ומודן

2018 (1993)

תרגום משבדית: רות שפירא

הפונקציה השביעית של השפה / לורן בינה

hafunkzya_vashvieit2

ספרו של לורן בינה, " HHhHלמוח של הימלר קוראים היידריך", הרשים אותי בסגנונו המקורי, במעורבות העמוקה של הסופר בסיפור ההיסטורי, ברגש ששפע ממנו, ובהיקף הידע של הכותב. משום כך ציפיתי בסקרנות לספרים נוספים פרי עטו. "הפונקציה השביעית של השפה" נכתב אף הוא באותה יחודיות מלהיבה, ובכל זאת לא הצלחתי להתמיד בקריאה עד סופו.

ב-26 בפברואר 1980 יצא מבקר הספרות רולן בארת מפגישה עם פרנסואה מיטראן, שהיה אז מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ומועמד לנשיאות. משאית פגעה בו כשחצה את הכביש, וחודש לאחר מכן נפטר בארת מפצעיו. לורן בינה פיתח עלילה בלשית סביב תאונה זו. כשמתגלה שתעודת הזהות של בארת נעלמה בעודו מוטל על הכביש, נכנסת המשטרה לתמונה. נסיונותיו של המפקח ז'אק באיאר לברר אם היו לבארת אויבים שחפצו במותו, מובילים אותו אל לבו של עולם הרוח הצרפתי ואל נבכי הפוליטיקה הצרפתית. הוא נוסע אל האוניברסיטה הנסיונית בוואנסן כדי ללמוד מעט על הסמיוטיקה, אחד מתחומי עיסוקו של בארת. באוניברסיטה הוא פוגש את המרצה סימון הרצוג, ומאלץ אותו להצטרף אליו בחקירת התאונה, שמתחילה להצטייר כנסיון רצח. באיאר, שמתהלך בעולם הספרות והפילוסופיה כסומא, נזקק להרצוג כ"מתורגמן". בארת, כך מתברר, הראה לפני מותו לאחד ממאהביו דף נייר שהכיל הסבר על הפונקציה השביעית של השפה, פונקציה נוספת לשש שטבע הבלשן רומן יאקובסון. יתכן שבדף זה טמון סוד הרצח, אם אכן היה זה רצח.

כפי שאולי אפשר להתרשם מן הפיסקה הקודמת, הספר שופע ידע בתחומים מעניינים. הבעיה, בעיני, היא בגודש. נדמה שכל סופר וכל פילוסוף בן התקופה נוכח בעלילה. הסיפור הבלשי, מרדפי מכוניות, רצח באמצעות מטריה מורעלת – כל אלה הם אמנם הציר הפורמלי של העלילה, אבל היחוד שלהם נובע מן ההקשרים התרבותיים, וככל שאני אוהבת ספרים ששולחים אותי ללמוד, מצאתי את עצמי מבלה יותר בחיפוש הֶקשֵרים אלה באמצעות האינטרנט מאשר בקריאת הספר. סביר להניח שלורן בינה כתב ספר מבריק, ואני קצת מקנאת במי שבקיא ברקע התרבותי וזוכה ליהנות מהניואנסים, אבל מבחינתי הוא כשל בהנגשתו, או אולי כיוון לקהל מצומצם שאיני נמנית אתו. אחרי כמאה עמודים התייגעתי ונטשתי.

La Septieme Fonction du Langage – Laurent Binet

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: ארז וולק

האמת על פרשת הארי קברט / ז'ואל דיקר

570171

ב-30 באוגוסט 1975 נעלמת נולה קלרגאן, נערה בת חמש-עשרה, בעיר הקטנה אורורה שבניו-המפשייר. אשה תושבת המקום, שראתה אותה רצה אל היער ובעקבותיה גבר, מדווחת למשטרה ונרצחת. שלושים ושלוש שנים אחר-כך נמצאת גופתה של נולה טמונה באדמה בסמיכות לביתו של הסופר הנודע הארי קֶבֶּרט, תושב המקום. קברט מודה שניהל עימה רומן, אך מכחיש שרצח אותה. מרקוס גולדמן, תלמידו וחברו של קברט, לוקח על עצמו לטהר את שמו, משתכן בביתו, ופותח בחקירה עצמאית.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר סוחף. אם מפשיטים אותו מכל שכבותיו, נותרים עם ליבה של סיפור מתח מרובה חשודים ומרובה תפניות מפתיעות (אם כי כמה מהן ניחשתי), שבמרכזו נערה אחת מיוסרת וכובשת לבבות. כשמרקוס כותב ספר על הפרשה, מזכירתו, שעמלה על כתב היד שלו, מתקשרת אליו יום אחד ואומרת:

"מרקוס, נדמה לי שאני בוכה".

"מה קרה?" שאלתי.

"בגלל הילדה הזאת, נולה. נדמה לי שגם אני אוהבת אותה".

חייכתי:

"נדמה לי שכולם אהבו אותה, דניז. כולם".

עוצמתו של הספר נובעת, לפיכך, לא מן הפן הבלשי של הסיפור, שהוא אמנם משכנע, אבל לא יחודי, אלא מדמויותיו המשורטטות בחיות ובחיבה, ומעוצמת הרגש המניע אותן – אהבה מסחררת, כאב עמוק, סוד נורא שיש להסתיר, קנאה מעוורת, בקשת כפרה.

יחודו של הספר הוא בשילוב שבין סיפור תעלומת הרצח לתיאור עולמו של מרקוס גולדמן. אחרי שכתב ספר מצליח מאוד, מרקוס נקלע למחסום כתיבה. ההוצאה לאור, אצלה הוא חתום על חוזה לחמישה ספרים, לוחצת לקבל את הספר הבא, וביאושו הוא פונה לעזרתו של קברט, שהיה מרצה שלו באוניברסיטה, והפך לחבר ולמנטור. הספר בנוי משלושים ואחד פרקים, כל אחד מהם עוקב אחרי עצה של קברט הקשורה לכתיבה. עצתו הראשונה, לדוגמא, היא זו: "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך". בהיותו עבור מרקוס יותר ממדריך כתיבה, עצותיו חורגות מתחום הספרות אל החיים, כמו דבריו על האהבה, שהיא במידה רבה הכוח המניע של הספר כולו: "תוקיר את האהבה, מרקוס. תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני-האדם יהיו עוד בני-אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, מרקוס, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות". מרקוס מספר על נולה ועל דמויות נוספות באורורה, מתאר את היווצרות ספרו על הפרשה וגם את היווצרות הספר שכתב קברט על נולה, והשילוב המורכב הזה עובד יפה.

הספר שופע התבוננויות מעניינות, חלקן ציניות וביקורתיות, על עולם הספרות, על ההצלחה ועל חרדת הכשלון, על אמת ושקר בפרסום, על מועדי הגשה לוחצים שבגינם יש להתפשר על איכות, ועל זמן המדף הקצר להפליא שלו זוכה ספר בשל תשומת הלב הנודדת של הציבור. פה ושם נשזרות תובנות לגבי החברה האמריקאית ולגבי מערכת הצדק שלה.

מכיוון שהספר דינמי ונכנס אל הלב, אפשר להעלים עין מכמה מגרעות שוליות, שהבולטת בהן היא נטיה לסטראוטיפיות: אמו של מרקוס תמיד, אבל תמיד, עומדת הכן עם הצעת שידוך לבנה בן השלושים, וכל משפט שלה כאילו יצא מבדיחות האם הפולניה. המו"ל מדבר אך ורק על כסף ועל חלון הזדמנויות. האדם הפגום ביותר הוא גם הרחום ביותר. מכל מקום, במכלול המוצלח המגרעות האלה נבלעות ונסלחות.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר שקשה להניח מהיד. לא ספרות מופת, אבל בהחלט ספר כובש לב שלא בקלות יישכח. מומלץ.

La Vérité sur l’Affaire Harry Quebert – Joël Dicker

מודן

2014 (2012)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

החוליה / שולמית הראבן

החוליה

"החוליה", קובץ ובו שלושה סיפורים, פורסם לראשונה ב-1986, תחת שם העט טל יערי. מי שכתבה את הסיפורים היא הסופרת שולמית הראבן, וכעת, לרגל עיבודו הקולנועי של הסיפור הראשון בקובץ ("מסתור" בבימויו של ערן ריקליס מבוסס על הסיפור "החוליה"), הספר רואה אור תחת שמה.

בשלושה הסיפורים שבקובץ הסופרת מציגה לקוראים את אחורי הקלעים של פעילות המוסד. בסיפור הראשון, "החוליה", רות, סוכנת מוסד, יוצאת לפריז להשגיח על משתפת פעולה לבנונית שעברה ניתוח פלסטי לטשטוש זהותה. בסיפור השני, "הקשר העיראקי", נחקרים התנקשות בחיי דיפלומט ישראלי בניו-יורק ומוות מסתורי של איש עסקים שהיה אמור להפגש אתו. בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", נפגש שליח המוסד עם איש עסקים יווני, שמציע מידע בתמורה למערכת הגנה על המחשבים בעסקו. שני מאפיינים עיקריים משותפים לסיפורים, בנוסף לדמויות המופיעות בשלושתם. האחד – בכולם מתקיים מידור קפדני, שכתוצאה ממנו הדמויות שבסיפורים, כמו גם הקוראים, נותרים במידה רבה בערפל, והמסתורין אינו מפוענח עד סופו. והשני – אמנם מדובר בסיפורי מתח, ופעילות המוסד מרתקת לכשעצמה, אבל הענין האמיתי הוא הגורם האנושי, ההתנהלות של הדמויות בתנאי אי-ודאות, באוירה של קנוניות ושל סיכון חיים. באחרית דבר מצוטט המבקר גרשון שקד, שכתב כי שולמית הראבן יוצרת "עלילה ריאליסטית על רקע של ארוע יוצא דופן המביא לחשיפתו של המצב האנושי", אמירה המתארת במדויק את אופיים של הסיפורים.

נועה מנהיים כתבה אחרית דבר מעניינת, בה היא דנה בהיבטים שונים הנוגעים ליצירתה של הראבן. בין השאר היא עוסקת בשאלה מדוע בחרה לפרסם את הסיפורים בעילום שם, וסוקרת את תולדות יצוגו הספרותי של המוסד. למרות שחשתי תסכול מסוים בשל המידור שהזכרתי קודם, נהניתי מאוד מן הקריאה, בעיקר בשל סגנונה של הסופרת, שאותו תיארה יפה נועה מנהיים: "החוליה הוא ספר "הראבני" במובהק, גדוש בצמצום, עולה על גדותיו בלשון ההמעטה המפורסמת שלה, נקי וצלול עד כדי כך שניתן לראות בו הרחק, מטה ופנימה, אל תוך מעמקיו ורבדיו".

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

1986

178153

מוות הוא שם המשחק / דן ג' מארלו

מוות הוא שם המשחק

"מוות הוא שם המשחק" נפתח כך: "מהמושב האחורי של האולדסמוביל ראיתי את כפפות הכותנה של הנער מבזיקות בלבן על ההגה כשחתך מוַן ביורֶן אל שדרות סנטרל". במלים מדויקות שנבחרו בקפידה יצר מארלו, בתיווכו המוצלח של יותם בנשלום שתרגם, תמונה חיה של אור, של מהירות ושל תחושה שמשהו דרמטי עומד לקרות. המשכו של הספר מצטיין אף הוא בסגנונו, והופך את הקריאה לחוויה חושית. מצד הסגנון, אם כך, אני בהחלט ממליצה עליו.

מצד התוכן, לעומת זאת, הספר עורר בי התנגדות. המספר – נקרא לו רוי, כשם אחת הזהויות שהוא מאמץ לעצמו – הוא פסיכופת מילדות, שונא אדם, אדיש לרגשות הזולת, קשוח ובלתי מתפשר, נוקם אכזרי. רגשות חיבתו המועטים מופנים לבעלי חיים. מארלו לא טרח להסביר את גיבורו, ומשום כך נעדר מהספר עומק פסיכולוגי. זכותו של מארלו, כמובן, להעניק לרוי במה לתאר את חייו, אבל מבחינתי כקוראת תיאור בלבד אינו מספק. אני מחפשת תובנה.

העלילה בקצרה: לאחר שוד בנק שמשתבש מעט, שני השותפים, רוי ובאני, מתפצלים. רוי מטפל בזרועו שנפצעה, ובאני נוסע עם השלל לפלורידה, משם הוא אמור לשלוח אל רוי את חלקו בתשלומים שבועיים. לאחר מספר שבועות מגיע אל רוי מברק שכתב לכאורה באני, ובו הוא מודיע לו על ניתוק קשר בשל צרות בלתי צפויות. רוי יוצא לפלורידה לברר מה קרה, לסייע לבאני, ולמצוא את שלל השוד. מפה תתגלגל עלילת מתח, שישתלבו בה שוטרים מושחתים וחברים לרגע, גופות תיערמנה, במשחק המוחות ינצח המתוחכם וקר הרוח מבין המתמודדים, וסיומה הנפיץ ישאיר פתח להמשך עלילותיו של רוי. בהדרגה נסחפתי עם הסגנון המשובח, השעיתי את השיפוט הערכי, והייתי סקרנית לדעת כיצד תפתר התסבוכת.

צ'רלס קלי, הביוגרף של מארלו, שמאמרו "הסופר והשודד" מופיע כנספח לספר, טוען ש"מוות הוא שם המשחק" הוא לא פחות מיצירת מופת. אני חולקת על הקביעה הזו. הספר מדגים טכניקת כתיבה מצוינת, בניה טובה של מתח, וכמה דמויות משכנעות. כדי לזכות להגדרת "מופת" נדרש יותר מעלילה בלשית בנאלית למדי, ובסופו של דבר מבחינת התוכן זה כל מה שהוא מציע. העובדה ששודד בנקים מפורסם התרשם מהספר, ואף הפך לידידו של הסופר, אינה יותר מאנקדוטה, ובוודאי שאינה בגדר המלצה ספרותית.

בשורה התחתונה: ספר מתח אפל, מיוחד בשל סגנונו המדויק והרהוט, טוב לסוגו.

The Name of the Game is Death – Dan J. Marlowe

תשע נשמות

2017 (1962)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום