התיקון של רוז גולד / סטפני רובל

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

שומר אמונים / ג'ון לה קארה

ג'וליאן לנדסלי, שנטש קריירה בשוק ההון לטובת ניהול חנות ספרים בעיירה בריטית, פוגש בחנותו את אדוארד אייבון, הטוען שהכיר היטב את אביו, והופך מעורב בעסקיו של ג'וליאן ובחייו. ג'וליאן מוזמן אל ביתו לפגוש את אשתו דבורה, החולה במחלה סופנית, ומפתח קשר זוגי עם בתו לילי, אם יחידנית. למרות שברור לו שאדוארד אינו בדיוק מי שהוא טוען שהנו, הוא נכבש באישיותו, ואף משתף אתו פעולה בעניינים מעוררי חשד.

סטיוארט פרוקטור, איש ביון מדרג הביניים, שלא התקדם בשורות הארגון כפי שאיחל לעצמו, מנהל חקירה נגד סוכן לשעבר, קומוניסט לשעבר, שיתכן שחצה את הקוים. שני קוי העלילה מתנהלים תחילה בנפרד, עד שמתברר, די כצפוי, שהסוכן המצוי תחת חקירה הוא אותו אדוארד שמנצל את ג'וליאן ככיסוי לפעילותו.

העלילה תפורה יפה, כמצופה מג'ון לה קארה, תהליך חשיפת הסודות במהלכה מותח, עברו של אדוארד כסוכן בבוסניה בתקופת המלחמה ביוגוסלביה מרגש, והצלילה אל אחורי הקלעים של הביון מעניינת. יחד עם זאת שאלתי את עצמי איזה סיפור חדש ביקש הסופר לספר, וממש לפני סיום היה נדמה לי שמצאתי את התשובה בהרהוריו של סטיוארט: "השירות הוא בעיה יותר מפתרון. אולי בהעדר מדיניות חוץ בריטית לכידה ועקבית השירות מתחיל להכנס לנעליים גדולות ממידותיו". מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. ניק קורנוול, שהכין את הספר לדפוס אחרי מות אביו הסופר, כתב באחרית דבר כי לראשונה, בספרו האחרון שאותו היסס לפרסם, הביע אביו פקפוק ברלוונטיות של הארגון: "הספר מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או עירני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח, לא עוד, שיש ביכולתו להצדיק את עצמו".

"שומר אמונים" אולי אינו מורכב כמו ספרים אחרים של לה קארה, והוא נדמה קטוע כלשהו בסיומו, אך הוא כתוב היטב, קריא מאוד, מותח ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

Silverview – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מכשפה עצלנית / הלן הרפר

גבר ואשה, שונים זה מזה ככל שניתן להיות, מוצאים עצמם קשורים בעל כורחם האחד לשני למשך לפחות מאה ימים, אולי הרבה יותר, ונדרשים לשתף פעולה בחקירת שוד ורצח, שבה יתברר שוב ושוב שהדברים אינם בהכרח כפי שעולה מן הרמזים הנקרים בדרכם. הגבר, ווינטר, הוא אדם רציני, מכשף מכובד במסדר הרשמי, המעורב בניהול חיי המדינה והחברה. האשה, אייבי, נזרקה מן המסדר, שמה הוכתם, והיא מעדיפה לבלות את חייה ברביצה עצלה על הספה בחברת החתול. כצפוי, יתברר שהגבר המסוגר והמסור לעבודתו מסוגל לרגשות עדינים, האשה תתגלה כרבת-תושיה וכלל לא עצלה בהנתן התמריץ המתאים, ואי-הנחת ההדדית תוחלף במשיכה הדדית ותתגלגל לאהבה.

אם עלילת "מכשפה עצלנית" נשמעת בנאלית ודומה לעלילות רבות אחרות שכבר סופרו ויסופרו, זה משום שהיא כזאת. לזכותו של הספר ייאמר כי הכתיבה נעימה, הדמויות משורטטות כהלכה למרות הסטראוטיפיות, כמה משורות המחץ משעשעות, ומפוזר בו קמצוץ של תובנות על התנהלותה של חברה. מבחינתי אין בכך די, אבל מי שמבקש בידור בלתי מזיק ייהנה מן הספר.

התרגום של ענבל שגיב-נקדימון נאה ומשקף את רוחה של אייבי, המספרת בגוף ראשון. את הכריכה המלבבת עיצבה חן יאקה שומרון.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר עברית

Slouch Witch – Helen Harper

ספרים בעלמא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון

הילד בחלון / אורן גזית

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

נערה, 11 / איימי סוטר קלארק

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

החיים הסודיים של הסופרים / גיום מוסו

מכל ספרי גיום מוסו שתורגמו קראתי עד היום רק את "מחר", שהיה בעיני קריא אך ריקני. כמעט שש שנים עברו מאז, עיינתי בסקירות שנכתבו על ספריו האחרים, והתרשמתי שמדובר בעוד מאותו הדבר. אבל שם הספר האחרון פיתה אותי. חשבתי שאמצא בו אמירות מעניינות על ספרות, ובכלל, למה לא לשמור על ראש פתוח?

נתן פולס הוא סופר צרפתי עטור תהילה, שפרש לחיי בדידות באי קטן, והכריז שלא יכתוב יותר. עשרים שנה אחרי הפרישה מגיע לאי רפאל, סופר בחיתוליו, שלהוט ליצור קשר עם נתן, לפצח את סוד הסתגרותו, ולקבל ממנו טיפים כיצד לזכות בהכרה ובפרסום. מה שנפתח כסיפור שעיקרו עולמם של הסופרים, מידרדר במהרה לעלילת רצח הזויה. גופות מעונות מתגלות באי, רפאל הופך לבלש, נתן נתקף אימה ופטליזם, בלונדינית יפיפיה מצליחה להפר את בדידותו, אנשים תמימים מתגלים כאפלים, ושרשרת אי ההבנות הארוכה תגיע לסיומה במילים שיכתוב נתן לראשונה לאחר שני עשורים של שתיקה. מוסו משתמש בטריק שחוק של עירוב עצמו הבדוי בעלילה, שותל בתוכה באופן מלאכותי הרצאה על המלחמה ביוגוסלביה, מרבה להתייחס לסופרים אמיתיים ולהביא מדבריהם, אבל כל אלה אינם מצליחים להעניק לספר משמעות ואיכות. כמו "מחר" גם "החיים הסודיים של הסופרים" קריא ודינמי, אבל הדמויות הן לא פחות ממגוחכות, והעלילה חפיפית הרבה למעלה מן המתקבל על הדעת.

לטעמי, אפשר לוותר.

Guillaume Musso – La Vie secrète des écrivains

כנרת זמורה דביר

2021 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

המחוז הצפוני / יגאל צור

משחק כדורגל בין בית"ר ירושלים ובני סח'נין הוא פצצה מתקתקת. מתודלקים בשנאה הדדית על רקע דתי-לאומי, אוהדי הקבוצות מופרדים אלה מאלה, וגדרות ושוטרים חוצצים ביניהם. ובכל זאת, למרות האבטחה הכבדה, אדם נרצח בשירותי האיצטדיון. אוהדי בית"ר מאמינים לידיעה הראשונה שמדובר באחד משלהם. אוהדי סח'נין מפיצים את הידיעה המעודכנת שהנרצח זוהה כערבי. גדרות נפרצות, אלות המשטרה נכנסות לפעולה. ובינתים, סמלת הבילוש סטלה מגיעה אל זירת הרצח, ומזהה את האיש זיהוי ודאי: יקיר, בנו של מפקד המחוז הצפוני, מסתערב.

הנחת היסוד היא שהמסווה של יקיר כמסתערב נחשף, ולכן מדובר ברצח על רקע לאומני. נימר בקרמן, איש המחוז הדרומי שנקרא להצטרף אל צוות החקירה, אינו נתפס להנחה הזו. החקירה שלו ושל סטלה תוביל אותם בין השערות להפרכות, הם יחקרו מניעים לאומניים, תרבותיים ואישיים, נימר יגיע למסקנה ש"הכול קשור אחד בשני במחוז, טרור, פשע, רצח", עד שבסופו של דבר תבוא התעלומה אל פתרונה.  

שני היבטים חזקים לספר: האחד הוא הדינמיות של הסיפור והמתח הנשמר מן הפתיחה הגועשת באיצטדיון ועד הפיצוח. השני הוא הרקע עליו ממוקם הסיפור, ההתבוננות בעימות, במרכיביו ומשתתפיו, בהשפעתו על היומיום, והתחושה שהשנאה שבפתיחה היא רק קצהו של הר געש מבעבע (זה שהראה סימני התפרצות במאי 2021).

לספר גם כמה חולשות, בעיקר בעיצוב הדמויות. כמה מהן, בעיקר מספר דמויות משנה, לוקות בסטראוטיפיות, והדמויות הנשיות אינן משכנעות בעיני. בנוסף, השפה, שהיא רוב הזמן גבוהה יחסית, "נופלת" לעתים לביטויים כמו "היא הביאה צעקה", שחורקים על הרקע הלשוני הנאה. והערה אחת בלתי ספרותית – לא אהבתי את הסלחנות שבה גיבורי הספר מתיחסים לתופעות כמו גנבת רכבים ורצח על כבוד המשפחה.

בהתעלם מן ההערות הללו, הספר קריא, מותח, מאוד מקומי ועכשווי, ובהחלט טוב לסוגו.

פרק ראשון

בזלת

2021

מודעת רצח / אגתה כריסטי

מודעה, המתפרסמת בעיתון המקומי של צ'יפינג קלגהורן, מושכת את תשומת לבם של כמה מתושבי המקום. "זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים – לא תימסר הודעה נוספת". להוטים להשתתף במה שיהיה ככל הנראה משחק רצח, או סקרנים לגלות מה עומד מאחורי המודעה היוצאת דופן הזו, מתייצבים ידידיה של מיס בלקלוק, הבעלים של ליטל פאדוקס, בשעה היעודה. כפי שציפו, ב-18:30 האור כבה, רוצח ניצב בדלת, ויריות נורות. שלא כפי שציפו, אדם אחד נפצע ואחר נהרג. ה"משחק" הופך לפרשיית רצח.

מיס מארפל, הבלשית מטעם עצמה, שכבר זכתה להערכתם של בלשים מקצועיים, מתארחת במקרה בכפר. מצוידת בחושיה החדים, בכשרונה להבחין בפרטים קטנים ולייחס להם חשיבות הולמת, ובהבנתה את נפשן של הבריות, היא מנהלת חקירה במקביל לזו של המשטרה ובשילוב איתה. כשתפצח את התעלומה יתברר, כמו בעלילותיה הקודמות, עד כמה היו הרמזים גלויים לעין, וכיצד שמירה על ראש פתוח ויכולת להמנע מהתבייתות על התיאוריה ה"הגיונית" מכולן, מובילות לפתרון.

בניגוד לבלש המוכר האחר של כריסטי, הרקול פוארו האקסצנטרי, ג'יין מארפל היא אשה שקטה, המחבבת את פיצוח התעלומות כתחביב מהנה ולא כאמצעי להוכיח עליונות ולזכות בכבוד. הנוכחות שלה ב"מודעת רצח" מינורית יחסית. היא מבליחה אל העלילה בערך בשליש הספר, מנהלת פה ושם חקירה עצמאית, ומככבת למעשה רק בסיום כשהיא מוליכה את התעלומה אל פיצוחה. חלק ארי של הספר מתאר את חברי הקהילה, הבוחשים בחקירה, כל אחד מטעם עצמו ובשל מניעיו שלו. כבר יצא לי לציין יותר מפעם אחת שאגתה כריסטי, למרות שהיא מזוהה כסופרת ספרי מתח, היא קודם כל מספרת סיפורים מעולה. לדעתי, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שיצירותיה זכו לתהילה מתמשכת, וששנים רבות אחרי שנכתבו הן מתורגמות ומתוסרטות שוב ושוב. בספר הזה כוחה כמספרת בא שוב לידי ביטוי מהנה ומושך לב. בחיבה מהולה בהומור, שהוא לפעמים לגלגני ומבקר, היא מתארת את ההתרוצצות של הדמויות בספר, את אופיין ואת יחסי הגומלין ביניהן, ובונה תמונת תצרף של החברה בכפר. היא מפזרת הטעיות, שגורמות לא רק לדמויות אלא גם לקוראים לחוש כבלשים לרגע, ומצביעה כאילו מבלי משים על רמזים שבסופו של דבר רק מיס מארפל יודעת לפענח (התברכתי בלבי בסיומו של הספר שאחד הרמזים המרכזיים לא חמק ממני, אלא שפירשתי אותו כטעות הדפסה שחמקה מעיני המגיהים…).

בשולי הדברים, בדיאלוג בין סופר לאמו, כריסטי קורצת כשהיא מתייחסת למלאכת הכתיבה, או אולי משיבה לדברים שהושמעו בסביבתה: "אתה הרי לא באמת פועל," המשיכה גברת סווטנהם בשלה. "אתה בכלל לא עובד". "זה ממש לא נכון", התרעם אדמונד, "אני כותב ספר". "התכוונתי לעבודה אמיתית", ביארה גברת סווטנהם. ועוד על ספרים, רק משום שאני מחבבת ציטוטים מדויקים בעניינם: "אם מישהו נחוש בדעתו להשאיל לך ספר, קשה מאוד להתחמק מזה!"

"מודעת רצח", כמו מכלול יצירתה של אגתה כריסטי, כתוב היטב, מותח, מהנה מאוד לקריאה, וכמובן מומלץ.

עם עובד

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עד מפתח / ליעד שהם

יונתן ברנע, שופט מחוזי שבחר להמשיך לכהן גם בבית המשפט הקהילתי מתוך תחושת שליחות, חורג מן הכללים הנוקשים המפרידים בין השופטים לנשפטים, כשרועי דרומי נקלע אל אולמו. בבית המשפט הקהילתי, שמטרתו טיפול ושיקום כחלופה למערכת הענישה, נוצרת קירבה מסוימת בין שני הצדדים, אבל כשרועי נוקש באחד הלילות על דלת דירתו של השופט, ברור לאחרון שגבול ברור ומוגדר נפרץ. למרות זאת הוא מאפשר לרועי להכנס, ואינו משער בנפשו איזה גיהינום מצפה לו. רועי יספר שהותקף מינית על ידי השופט, והמשטרה תעדיף את גרסת הצעיר הפגיע על פני הכחשת המבוגר בעל הסמכות, שיאבד את משרתו ואת כבודו.

"עד מפתח" מסופר בשני קולות בגוף ראשון. האחד הוא קולו של ברנע שעולמו קורס. השני הוא קולה של ענת נחמיאס, חוקרת משטרה, המוכרת לקוראיו של ליעד שהם מספרים אחרים, "עיר מקלט", "אם המושבות" ו"למראית עין". למרות שמדובר בדמות חוזרת, ולמרות כמה אזכורים (מעט מאולצים) של דמויות נוספות, הספר עומד לגמרי בפני עצמו, ואין צורך בידע מוקדם כדי ליהנות ממנו.

אפשר היה לכתוב ספר מספק על סוגית א'-אמר-א' ו-ב'-אמר-ב', ואיך מכריעים בין גרסאות, אבל ליעד שהם, כרגיל, אינו מסתפק בקו עלילה יחיד ומעט שגרתי. העלילה שהוא יוצר מאירה היבטים שונים ומעניינים, שכוחם נובע מכתיבה טובה וגם מהיותם מוכרים עד כאב מכותרות החדשות: העירוב הבלתי נסבל של משפט ופוליטיקה, הזרועות הארוכות ששולחים ארגוני פשע אל מוסדות לגיטימיים, ההיצמדות העיקשת אל החשוד המיידי מבלי לבחון אפשרויות נוספות. לצד הנושאים המוסדיים האלה הוא עוסק גם בתופעות חברתיות, ביניהן החברות האינטרסנטית המתפוגגת בעת מצוקה, הקלות הבלתי נסבלת של איסוף מידע על כל אחד (לא מעט באשמת רמת החשיפה שאנשים מתנדבים לה), ההסתתרות המיתממת מאחורי "רק עשיתי את עבודתי" תוך עצימת עיניים נוכח התוצאות, והתגובות הציבוריות הפבלוביות והאלימות שאינן מוכנות לאפשר חמלה, מחשבה שניה, התבוננות מעיניו של האחר. עוד נמצא בספר דיון ביחסי הורים-ילדים ובתפקיד רב האחריות של היות הורה.

המכלול בספריו של ליעד שהם מורכב, כאמור, משפע נושאים, אך כל אחד מן הספרים ממקד את מרבית תשומת הלב אל נושא מרכזי אחד, כמו היחס אל מבקשי המקלט ב"עיר מקלט" או יחסי הון-שלטון ב"אם המושבות". הפעם המיקוד, בעיני, הוא על אובדן כל פרטיות בעידן הדיגיטלי. איסוף המידע המניע את עלילת הספר נעשה בשתי דרכים – יומינט, כלומר מודיעין אנושי, העושה שימוש בקשרים בינאישיים, ואוסינט, שהוא איסוף מידע ממקורות גלויים. וכמו שאומרת אחת הדמויות על המקורות, "יש המון. הענין הוא לברור את המידע, לנתח אותו ולהגיע למסקנות". מודעה תמימה על העמדת נכס למכירה, דיווח לחברים על נסיעה, פוסט שכתב צד שלישי – כל מקור כזה חושף פרטים שהכותב לא בהכרח התכוון לחשוף, וצירופם יחד עשוי לספר סיפור מלא.

"עד מפתח", כמו ספריו האחרים של ליעד שהם, מותח, נוגע ללב, מעורר מחשבה וברמה מסוימת אפילו מחייב שינוי תפיסה, ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021

מוות על הדנה / דניז מינה

אנה משכימה בגלזגו לבוקר שגרתי. בטרם יתעוררו בן זוגה ובנותיהם, היא מתענגת על השקט בבית, מאזינה לפודקאסט מן הסדרה החביבה עליה אודות פשעים אמיתיים, ומתכוננת לעוד יום רגיל. תכניות לחוד ומציאות לחוד. הפודקאסט מתאר את מותם המסתורי של ליאון, חבר מן העבר ושני ילדיו, ובן זוגה של אנה עוזב באותו היום את הבית יחד עם חברתה הטובה ביותר של אנה ועם הבנות. אנחנו כבר יודעים מפתח הדבר הקצר של הספר שאנה מסתירה עבר סוער, ששינתה את שמה ונמלטה מחייה הקודמים. נדמה שגם הפרק הנוכחי בחייה קורס.

מכאן מתגלגלת עלילת מתח קצבית בכיכובם של אנה ושל פין, בעלה של אותה חברה. למרות שמגישת הפודקאסט משוכנעת שליאון אשם במותו ובמות ילדיו, אנה מאמינה שהיא יודעת מן האשמה האמיתית. אותה רוצחת לכאורה היא גם זו שבגינה נאלצה אנה, או בשמה הקודם סופי, להמלט על נפשה ולהסתתר. אנה נחושה לחשוף אותה הפעם ולהפסיק לחיות בשקר.

אז אנחנו אמורים להשתכנע שאשה, שזה עתה נלקחו ממנה בנותיה, שאליהן היא קשורה בכל נימי נפשה, חוזרת אל הפודקאסט דקות אחר-כך; שהיא עברה מהלם להשלמה בתוך מספר שעות; שבמקום להלחם על בנותיה היא נלחמת על חפותו של חבר מת; שכל העולם ואשתו מכירים אותה ואת סיפורה, שהוא אכן קשה אך למרבה הצער אינו יחודי; שאותם עולם ואשתו מזהים בכל מקום את פין, זמר סקוטי שהבליח לתקופה קצרה לפני שנים ודעך; שפין, טיפוס חלש ותלותי, וגם די טיפש, מסוגל לתכנונים מצילי חיים; וכיוצא באלה קפיצות אמונה בלתי סבירות.

אבל אם מוכנים להשעות את הספקנות, אפשר ליהנות מספר דינמי, מותח, כתוב בהתלהבות ומציג דמויות בלתי שגרתיות. ואפשר גם למצוא בספר כמה אמירות נאות על מהותה של אהבה, כמו בסיפור של אמילה, שפית שנחשדה ברצח, ושל בת זוגה, וגם כמה התיחסויות לשפיטה ברשת וליחס אל קורבנות אלימות, שבסופו של דבר בוחרות לשתוק ובלבד שייעלמו מן העין הציבורית.

העולם מלא בנשים כמונו. אחת מחמש. אנחנו נפוצות כמו האהבה. אנחנו חיות את חיינו, מגדלות ילדים, מנהלות מדינות, מתחילות מלחמות ומפענחות פשעים. אנחנו לא מספרות את הסיפורים שלנו כיוון שאם שרדנו, זה רק אומר שבסופו של דבר מה שקרה לא היה נורא כל כך. זה אף פעם לא אומר שאנחנו פשוט מדהימות. אני פשוט מדהימה.

מבחינתי עודף האי-סבירויות גובר על הדינמיות והמתח, והספר אינו מספק.

Conviction – Denise Mina

פן וידיעות ספרים

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן פן