נוגה / נד באומן

noga_front2

על פניו "נוגה" אינו ספר בשבילי: סצנת מסיבות, סמים ואלכוהול, נערה יפיפיה – לא, תודה. מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שאין לשפוט ספר בחופזה על פי התרשמות שטחית מכריכתו. למרות הרקע הבלתי מפתה בעיני, "נוגה" הוא ספר אינטליגנטי, מותח, שופע הומור וידע.

ראף, צעיר לונדוני בשנות העשרים לחייו, סובל מהפרעה במחזור עירות-שינה, שמשבשת קשות את סדר יומו. ראף נטול כישורים מיוחדים או שאיפות גדולות, מתפרנס מטיפול בכלבה השומרת על משדר רדיו פירטי, ומעבודות מזדמנות בתכנון גרפי. לילות רבים הוא מבלה במסיבות מחתרתיות, מחפש את הסם החדיש והמסעיר הבא. בפרקים הפותחים את הספר הוא מבלה במסיבה שכזו, מתאהב מרחוק בבחורה, שאליה הוא אינו מצליח לפלס את דרכו בתוך ההמון, ונתקל בשועל באוטובוס בדרכו הביתה. לקח לי בערך ששים עמודים להבין שלא מדובר בספר הזוי, כנגזר מהסמים האופפים אותו, אלא בספר מתח. התעלומה שבעלילה מחלחלת לאטה בתחכום לתוך הסיפור, ומבלי משים סוחפת את ההתרחשויות מן הבנאליה אל היחודיות.

תיאו, חברו של ראף, בעליה של תחנת שידור פירטית, נעלם. העדויות מצביעות על כך שנחטף בידי שני אלמונים אל תוך רכב לבן שנע ללא קול. ראף, בשל אורח חייו, אינו יכול לפנות למשטרה, והוא מנסה לברר בכוחות עצמו מה ארע לחברו. בהדרגה הוא שם לב שמצטברים סביבו ארועים ואנשים הקשורים איכשהו לבורמה, היא מיאנמר, ביניהם שני שדרים בלתי מוכרים בתחנת הרדיו, מצרכים חדשים על מדף המכולת השכונתית, וגם צ'ריש, הבחורה שראה במסיבה וששבה ונקרתה בדרכו כמה ימים אחר-כך. הצטברות בלתי מקרית אחרת היא של רמזים הקשורים לחברת הכריה האמריקאית לייסברק ולסם חדש המכונה נוגה. בעלילה מתעתעת, שבה קשה להבדיל בין אוהב לאויב, ראף מנסה לגלות לא רק מה עלה בגורלו של תיאו, אלא נסחף לחשוף את מזימותיה של לייסברק.

באמצעות הספר הקורא מתוודע לעולם התאגידי האכזר, למעשים המכוערים שחברות נוקטות למען רווח, לכוחם של יחסי הציבור, למניפולציה של דיסאינפורמציה, ואולי יותר מכל לעוצמה הרבה של כריית מידע מרשתות חברתיות. אין המדובר אך ורק בהפרת פרטיות ובחשיפת פרטים אישיים אודות משתמשי הרשת, אלא בכוח שהמידע נותן בידי כוריו כדי ליצור מגמות ולהשפיע על עמדות. המצב המתואר בספר מטריד, משום שאינו עתידני, והוא משקף מציאות המתרחשת כל יום בכל מקום.

הכתיבה האינטליגנטית היא שעושה את הספר שונה ונעים לקריאה. נד באומן אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית רבת תהפוכות ותגליות, אלא מעשיר את הסיפור בידע. הספר אינו מעיק בהיבט זה, ואינו גולש לפוזה דידקטית, וההסברים הכימיים, הבוטניים, ההיסטוריים ועוד, שזורים בו באופן טבעי.

המקצב של הספר אנרגטי, הדמויות אמינות, בלתי הרואיות בעליל, וחוש ההומור מתבל את החלחלה שבהיתכנותו. בשורה התחתונה: ספר מתח שונה, חווית קריאה מהנה.

 

Glow – Ned Beauman

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

תיק רצח / טוני פרסונס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad799d7a7_d7a8d7a6d7972

"תיק רצח" נפתח במקרה אונס ורצח שארע כעשרים שנה לפני העלילה העכשווית. חבורת נערים ביצעה אונס ברוטלי בנערה, וכשהניחו לה והיא נסתה להמלט, רצחו אותה. עשרים שנה אחר כך מישהו משסף את גרונם של האנסים בזה אחר זה.

מקס וולף, שמגדל לבדו את בתו הקטנה (ומשום מה אינו טורח לספר לקוראים מה קרה לאשתו עד לשלב מאוחר בספר), עבר למחלקה החוקרת מעשי רצח אחרי שהצטיין במניעת פיגוע טרוריסטי. הוא מצטרף לצוות החוקר את שרשרת הרציחות, פועל בתיאום עם מפקדו ועם עמיתיו, ולפעמים גם באופן עצמאי. כשהחקירה נתקעת, הסקוטלנד יארד משתלט עליה.

מכיוון שמדובר בספר בלשי, לא אוכל להרחיב בפרטי העלילה. אציין רק שלא התרשמתי ממנו. דמותו של המספר די רדודה, למרות שהוא חוזר ומספר על האהבה והמחויבות שהוא חש כלפי בתו. בחקירה יש פה ושם חורים בלתי מוסברים, כמה מן הגילויים צפויים למדי, ובשורה התחתונה אין בספר הזה שום דבר שמייחד אותו לעומת ספרים אחרים מסוגו. הוא לא רע, אבל בעיני הוא זניח. חובבי ספרות בלשית מן הסתם ייהנו יותר ממני.

The Murder Bag – Tony Parsons

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

אדם זר / הרלן קובן

62512011868b

זהו הספר הראשון של הרלן קובן שאני קוראת. מצד אחד, בהתייחס לספר עצמו, הייתי מגדירה את השעות שהקדשתי לו בזבוז זמן. מצד שני, מעתה ואילך לא אתלבט אם לקרוא את עשרים ומשהו הספרים שכבר כתב, ואת עשרים ומשהו הספרים שעוד יכתוב, אז תועלת כלשהי בכל זאת צמחה לי.

העלילה בקצרה: אדם זר נגש אל אדם פרייס, ומספר לו על שקר מהותי שאשתו שיקרה לו בעבר. כשאדם מתעמת עם אשתו, היא משאירה לו הודעה, ובה היא כותבת שהיא זקוקה לזמן, מבקשת שידאג לילדיהם, ונעלמת. האדם הזר הזה, כך מסתבר בהמשך, שם לו למטרה לנקות את העולם משקרים, ואם על הדרך הוא יכול לעשות כסף מן התחביב הנאצל הזה, מה טוב. אבל אנשים אינם בובות הפעלה, וכוחות נוספים בוחשים בעלילה, וכתוצאה מכך כל מה שיכול להשתבש משתבש.

הרעיון, למען האמת, מבריק, ובידיו של סופר מעמיק יותר היתה יכולה להווצר פה דרמה פסיכולוגית טובה, שהיתה בוחנת מה קורה לחיים שגרתיים שלווים כשאבן קטנה מוטלת לפתע לתוכם. אבל הרלן קובן, לפחות בספר הזה, הוא לא סופר מעמיק. הוא סופר מתח, ולכן הוא שוזר לתוך העלילה המרכזית כמה וכמה עלילות מקבילות ומשתלבות, נוקט טריקים של מותחנים, כמו דילוג מעצבן בין קטעים קצרצרים של ארועים שונים, קטיעת פרקים בשיא, יחוס סודות לכל אחד ואחד, ויוצר אפשרות לספר המשך. הדמויות פלקטיות, הכאב מעושה, ההתנהלות לא הגיונית. למרבה הצער, המילה הטובה היחידה שיש לי לומר על הספר נוגעת דווקא לסוף העצוב: שום סיום אחר לא היה מצדיק את מה שעוללה ההיעלמות לשני הבנים.

בשורה התחתונה: ספר שטחי

The Stranger – Harlan Coben

כנרת זמורה ביתן

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הרוחות של בלספט / סטיוארט נוויל

6908490010001009801625no

ג'רי פיגאן היה בן עשרים כשנדרש לרצוח אדם בשרות IRA, הצבא האירי הרפובליקני. שש שנים ואחת-עשרה רציחות אחר-כך הוא נידון למאסר, ושוחרר אחרי כשתים-עשרה שנים אל צפון אירלנד אחרת. הסכם "יום שישי הטוב", הידוע גם כ"הסכם בלפסט", נחתם באפריל 1998, ונועד לשים קץ לסכסוך הדמים רב השנים. מפעיליו של פיגאן לשעבר, לאות אסירות תודה וכדי לקנות את שתיקתו ואת שיתוף הפעולה שלו בהווה, משלמים לו משכורת עבור עבודה פיקטיבית, ולכאורה הוא פנוי לפתוח בחיים חדשים. אבל פינאן נרדף על ידי רוחותיהם של שנים-עשר האנשים שרצח (מעניין לציין ששמו של הספר במקור הבריטי הוא The Twelve, והשם שנבחר בעברית הוא כשמו של הספר בהוצאה האמריקאית). הם רודפים אותו בחלומותיו, ועוקבים אחריו בעודו ער, מפצירים בו לנקום במי ששלחו אותו לרצוח אותם. כל רצח שפינאן מבצע מסלק את הרוחות שבשמן נקם, והוא נחוש להמשיך במסע ההרג עד שימצא שלווה לנפשו.

צפון אירלנד, על פי הספר, היא מקום שסוע ומושחת. נראה שאי אפשר באמת לצאת ממצב של איבה ושנאה, כשבקלחת בוחשים אנשים המונעים מתאוות בצע ומתאוות כבוד, אנשים שמשגשגים בסביבה של שנאה ופחד. לאנשים רבים יש סיבה לערער את היציבות שהושגה בהסכם, בין אם אלה מנהיגים שיכורי כוח, ובין אם בריונים להשכיר שאלימות היא הדרך היחידה שהם מכירים. הנה לדוגמא תגובתו של אחד הבריונים, שתול ומלשין, לרעיון לחדול מפעילות:

הוא לא הצליח לדמיין את עצמו פורש. כשעצם את עיניו ודמיין את עצמו עוזב את החיים הללו, הוא הרגיש כאילו הוא פוסע אל התהום. צלילה עמוקה אל האין […]. כולם אמרו שזה לעולם לא ייגמר. הפילוגים והשנאה היו מושרשים עמוק מדי […]. הפוליטיקאים היו עסוקים מדי בהתחנפות לגזענות של בוחריהם מכדי לפתור את הבעיות, והמיליציות הרוויחו יותר מדי כסף מכדי לשקול דרך אחרת. אבל למרות כל אותם מכשולים בלתי עבירים לכאורה, נדמה שהם סוף-סוף הצליחו […]. אחרי שמונים ומשהו שנים זכתה סוף-סוף המדינה הזעירה בעתיד. אבל לקמפבל לא היה עתיד.

בשל ההבלחות של הרהורים בנושא היחלצות ממעגל של אלימות ושל שנאה, ממערבולת של אימה שבבסיסה מלחמות דת, חשבתי בשלב כלשהו שיש בספר יותר ממתח לשמו. אבל ההבלחות הללו די בטלות בשישים במכלול העלילה. בסופו של דבר זהו ספר מתח שבלוני, עם רוצח מיוסר, שמתקשה מצד אחד לחיות עם אשמתו, ומטיל מצד שני את האשמה כולה על שולחיו. רוצח שקורבנותיו סולחים לו אחרי שהוא מסכן את חייו כדי להציל אשה וילדה שנפלו לציפורני מעסיקיו לשעבר. למרות מאמציו של הסופר לחבב עלינו את גיבורו, לא הצלחתי למצוא ולו שמץ של צידוק להרואיות שבכפרה על רצח באמצעות רצח. האלימות הולכת וגוברת, ומגיעה לשיאים שאינם באמת נחוצים לעלילה, וניכר שלקראת הסוף אזל כוח דמיונו של הסופר. בשורה התחתונה: ספרים רבים כמוהו כבר נכתבו, ואין בו מקוריות שתבליט אותו בתוך הסוגה.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ד"ר גיא ביינר, ובה הרקע ההיסטורי לספר. אני ממליצה לקרוא אותה כפרולוג ולא כאפילוג כדי להבין טוב יותר מונחים וארועים המשובצים בספר.

The Ghosts of Belfast (The Twelve) – Stuart Neville

תמיר // סנדיק

2016 (2009)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

למראית עין / ליעד שהם

980835

ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה שפגשנו ב"עיר מקלט" וב"אם המושבות", מקבלת על עצמה ב"למראית עין" חקירה חדשה. כמו קודמיו, גם הספר הזה ממוקם בצומת חברתי רגיש בחברה הישראלית: "עיר מקלט" סבב סביב המהגרים הבלתי חוקיים, "אם המושבות" עסק בקשרי הון-שלטון, ו"למראית עין" מתרחש בהתנחלות. לב הסיפור הוא פענוח רצח, אך מה שמעניק לספר עומק וערך מוסף הוא הצוהר הנפתח אל עולמם של המתנחלים: הדרך בה הם תופסים את עצמם, ההתיחסות שלהם אל המדינה ואל האופן בו לדעתם הם משתקפים בציבור, ההתמודדות עם חיים בסביבה עוינת. מכיוון שמדובר בישוב דתי, הספר עוסק גם בחיים בתוך חברה ערכית סגורה, במשיכה-דחיה אל העולם החילוני, ביחס לשבים אל הדת ולעוזביה.

הספר נפתח ברצח. ראש הישיבה בהתנחלות גופנה יורד כהרגלו השכם בבוקר לטבול במעיין מחוץ לגדר הישוב, ואינו שב. גופתו נמצאת צפה במעיין, ועליה סימנים המעידים על חנק. האם היה זה רצח על רקע לאומני? או שמא היו לרב אויבים בתוך ההתנחלות? ענת נחמיאס, שהורחקה מעבודה משטרתית בשל חריגה מנהלים בפרשה שתוארה ב"אם המושבות", נשלחת לגופנה לחקור את הרצח, כשהיא מלווה בבנו החוזר בשאלה של רב הישוב, חניך בקורס של השב"כ. ענת, כהרגלה, מפתחת מעורבות אישית, אינה עובדת על פי הספר, וחושפת סודות מתחת לפני השטח.

הפן המרשים ביותר בספר, בעיני, הוא הטיפול המשכנע בדמויות. קל ליפול לסטראוטיפים, אבל הסופר אינו נכשל בהם. בתוך הישוב הקטן, ההומוגני לכאורה, הוא נותן שם ואופי למגוון של טיפוסים: הצעיר ה"מתחזק" ההופך לקנאי, הרב המנהיג הרוחני המתחבט בשאלות של נאמנות לפרט ולקבוצה, בן-העשרה המחפש את זהותו ונסחף לאלימות, האשה החוששת מ"מה יגידו", היוצא בשאלה שאמנם בטוח בבחירתו אבל מתנדנד רגשית בין העולמות, ועוד. אהבתי גם את ההומור המתלווה לנושאים הכבדים של הספר, והדוגמא הבולטת היא העמדת דמותה של אשת הרב מול דמות אמה של ענת, כשבנוסף לפן ההומוריסטי שבתיאורן אפשר למצוא כאן את מסר של דמיון בין שונים.

ציר הספר הוא, כאמור, פענוח רצח, הווה אומר ספר מתח, וככזה הוא עונה על הציפיות. הוא קולח, קריא מאוד, מספק טוויסטים מפתיעים אך משכנעים, ולמרות שבשלב מסוים ניחשתי מי הרוצח, עדיין הספר המשיך לסקרן עד הדף האחרון.

בשורה התחתונה: ספר מתח רלוונטי מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2016

קרבן אמצע החורף / מונס קלנטופט

d7a7d795d7a8d791d79f-d790d79ed7a6d7a2-d794d797d795d7a8d7a3

עלילת "קרבן אמצע החורף" מתרחשת בעיצומו של החורף השבדי הקפוא באזור העיר לינשפינג, כמאתים ק"מ דרומית-מערבית לשטוקהולם. גופה עירומה ומרוטשת של גבר שמן מתגלה תלויה על עץ מחוץ לעיר, וצוות אנשי משטרה מופקד על חקירת הרצח. מכיוון שהקרבן היה תמהוני שסבל מהצקות יומיומיות, מוביל אחד מקווי החקירה אל הבריונים שהציקו לו. קו חקירה אחר מתמקד באוהדי הפולקלור הנורדי, המקיימים כמה טקסים עתיקים, מכיוון שהסיטואציה והעיתוי מעלים על הדעת טקס שבו הועלו קורבנות אדם (ומכאן שמו של הספר). תוך כדי חקירה מתבררת ההיסטוריה האלימה של משפחתו של הקרבן, וגם כיוון זה נחקר.

הדמות המרכזית בספר היא מלין פורס, חוקרת משטרה, אם חד-הורית לבת-עשרה. לצדה עובדים חוקרים נוספים, כל אחד עם "תיק" משלו: בת-זוג משותקת, בריאות לקויה, בן למשפחת מהגרים ועוד. הספר מנסה להכיל את חיי כל אחד מהם, יחד עם סיפור החקירה ועם סיפוריהם של הנחקרים. שבדיה שבספר – בדומה לזו שבספרי מתח אחרים מבית היוצר השבדי – היא מקום קודר ואומלל, מקום של ניכור, של פערים חברתיים, של עוני רב, של אלכוהול ושל אלימות, שונה מאוד מתדמית מדינת הרווחה. הספר נוגע בין השאר בבעית המהגרים, בעיקר בהיבט של קליטתם הלא מוצלחת. דומה ששבדיה אפשרה להם להגיע למדינה, אך לא נתנה את הדעת על שילוב מוצלח שלהם ברקמת החיים של תושביה. יש לזכור שהספר נכתב לפני כתשע שנים, הרבה לפני ששאלת המהגרים הפכה קריטית, אולי משום כך הנושא הזה זוכה לטיפול שולי למדי, ואולי הבעיות האחרות שהסופר מעלה קשות יותר.

הנושא המרכזי בספר, בעיני, הוא הורות. מבלי להכנס לפרטים שיחשפו את הסודות שבספר, הורות גרועה היא מרכיב מרכזי בחקירה, ומניע עיקרי של העלילה. ההורים השבדים, על פי הספר, דווקא הנורמטיבים שבהם, עומדים חסרי אונים מול ילדיהם, בלתי מסוגלים לשרטט גבולות ולפקח. הוריהם של הבריונים שהציקו לקרבן מזמן ויתרו על האפשרות להבין את ילדיהם או להשפיע עליהם. מלין החוקרת אינה מצליחה להחליט איך להתנהל מול בתה, ודי מוותרת על מעמדה כאם, לא מסוגלת לומר לא. אחד השוטרים בצוותה מרים ידים בעייפות כבר כשהוא מתמודד מול תינוקו שמסרב לאכול… האם היחידה ששומרת על עמדה של שליטה מול ילדיה היא זקנה מטורפת ונקמנית. אין בספר יצוג למשפחות מאוזנות, אולי במתכוון.

סגנונו של הספר מעצבן למדי. יותר מדי חלקי משפטים קצרים, יותר מדי קפיצות מחשבתיות, מעין זרם תודעה למתחילים. לסגנון הזה יש הצדקה, בעיני, כשהוא נועד ליצור אוירת לחץ, לנסוך מעט היסטריה. לדוגמא, כשמדובר בגופה:

גבר עירום על עץ. תלוי.

ברכה עבור מי שצריך לדאוג למלא ולמכור עמודים של עתון.

אבל גם משהו נוסף.

העיר תתעורר. אין ספק.

אבל למה לנקוט באותה לשון בדיוק בתיאור שגרתי של השקיית עציצים בבית הוריה של מלין?

והיא חוזרת.

כד המים בידה.

עציץ אחר עציץ. בשיטתיות שהיתה זוכה להערכתו של אבא, מנהל העבודה.

והאם ההתלבטות אם להיענות להזמנה לארוחה אצל הוריו של החבר של בתה ראויה לאותה פניקה?

"את יכולה הערב? הם רוצים הערב".

רופאים מכובדים.

הם רוצים.

באותו ערב.

הם לא יודעים שגם לאחרים יש לוח זמנים מלא?

לקח לי יותר ממאה עמודים לפני שהתרגלתי לסגנון, ואחר-כך הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנו. התיאור של חקירת המשטרה מעניין ומשכנע, ולמרות הביקורת של התנהלותן של כמה מהדמויות, אפשר להקשר אליהן. ההתרה די צפויה, והבחירה של הסופר להשאיר תעלומת משנה בלתי פתורה קצת מאכזבת, אבל ככה זה בחיים, לא הכל פתיר.

למרות המגרעות, זהו ספר מתח קצבי, קריא, טוב לסוגו.

Midvinterblod – Mons Kallentoft

ידיעות ספרים

2013 (2007)

תרגום משבדית: רות שפירא

מרכבת היהלום / בוריס אקונין

d3627002b

"מרכבת היהלום", העשירי בסדרת פנדורין, הוא צירוף של שתי יצירות, "לוכד השפיריות" ו"בין השורות". הראשונה מתרחשת ב-1904 במהלך מלחמת רוסיה-יפן: הצבא הרוסי תלוי לחלוטין באספקת מזון ותחמושת באמצעות רכבות, ופנדורין, המועסק במנהלת הרכבות, מופקד על אבטחת המסילות מפני נסיונות חבלה יפנים. היצירה השניה לוקחת אותנו שנים אחורה: פנדורין בן ה-22 מגיע ליפן לשמש כמשנה לקונסול הרוסי. למן הרגע הראשון הוא מוצא עצמו מעורב בתעלומת רצח, ובאמצעות העלילה נפרשת לפנינו יפן של 1878, מדינה על סף המודרניזציה, עדיין משמשת מגרש משחקים למעצמות המערב.

כמו בספרי פנדורין האחרים (קראתי עד כה שלושה מתוכם), מה שמייחד את הספר, והופך אותו ליותר מסיפור בלשי מותח, הוא השילוב שבין סיפור המתח לרקע ההיסטורי. אקונין, או בשמו האמיתי גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, הוא בין השאר חוקר תרבות יפן, והידע העמוק שלו ניכר היטב. בנוסף להיכרות עם יפן, עם ההיסטוריה שלה ועם תרבותה, הוא מעשיר את הספר בעובדות היסטוריות מתחומים שונים. כך, לדוגמא, פנדורין מביא אתו לקונסוליה חידוש טכנולוגי, מכונת כתיבה במשקל 60 ק"ג. במהלך החקירה הוא עושה שימוש בתהליכים חדשניים של זיהוי על פי טביעת אצבע וציטוט לטלפון, וכיוצא בזה. כשמוסיפים לצירוף של המתח וההיסטוריה כשרון כתיבה וחוש הומור בלתי מבוטל, אין זה פלא שסדרת פנדורין נוחלת הצלחה.

"מרכבת היהלום" הוא, כאמור, העשירי בסדרה (מתוך ארבעה-עשר). יש ערך לקריאה לפי סדר ההוצאה לאור, אבל אין זה הכרחי. האזכורים לארועים שתוארו בספרים מוקדמים הם מינוריים – כך, לדוגמא, אקונין מגיע ליפן באיחור שנגרם בגלל אשה בכלכלתה, ארוע שתואר באחד הספרים הקודמים – ובכל מקרה אין להם קשר עלילתי לספרים המאוחרים. אקונין עצמו נע אחורה בזמן ב"בין השורות", כשהוא חוזר לתקופה היפנית של פנדורין הצעיר, ורק כעת אנו מתוודעים, בין השאר, לסיפורו של מאסה, עוזרו היפני, שכבר פגשנו בספרים קודמים.

ב"בין השורות" פנדורין ועמיתיו יוצאים למצוד אחר הנבל, או ביפנית "אקונין":

אקונין – זה כמו evil man  או villain – אסגאווה ניסה להסביר. – אבל לא בדיוק… נדמה לי שבאנגלית אין תרגום מדויק למילה הזאת. אקונין הוא נבל, אבל אינו אדם שאפשר להתייחס אליו בביטול, מדובר באדם חזק. יש לו חוקים משלו, והוא קובע אותם לעצמו בעצמו. הם לא זהים לדרישות החוק הכללי, אבל למען שמירה על החוקים הפרטיים שלו, אקונין לא יחוס גם על חייו שלו, ולכן הוא מעורר לא רק תיעוב אלא גם כבוד.

חייבים להעריך את ההומור 🙂

כל אחד מפרקי "בין השורות" מסתיים בשיר הייקו, שנקשר לשורות האחרונות של הפרקים.

לפעמים השיר פיוטי:

העץ מעניק

מתנת פרידה משלו.

שפעת עלי סתו.

לפעמים הגותי:

להיות או לא –

זו לא השאלה, אם

חווית אושר.

לפעמים הומוריסטי:

טקס אווילי.

לא ברור כיצד שרד.

לחיצת היד.

ולפעמים נכתב בקריצה עצמית:

צחוק צרוד, סכין

בין שיניו, עיני פרא –

זהו אקונין.

בשורה התחתונה: בלש היסטורי אלגנטי מומלץ.

Алмазная Колесница – Борис Акунин

עליית הגג

2013 (2006)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

רשימת אוקטובר / ג'פרי דיבר

d7a8d7a9d799d79ed7aa_d790d795d7a7d798d795d791d7a81

"רשימת אוקטובר" מתנהל מהסוף להתחלה. הפרק הראשון בספר הוא בעצם האחרון, ובו נכנס אדם לחדר, שבו יושבת אם חרדה לגורל בתה החטופה, ומאיים על האם. הפרק השני, שהוא בעצם הפרק הלפני אחרון, מתאר מה ארע זמן קצר קודם לכן, וכן הלאה. הפרקים ממוספרים בהתאם – הפרק האחרון בספר הוא מספר אחת.

החזקתי מעמד בערך ארבעה פרקים, אבל הספר ייגע אותי כבר מתחילתו. נראה לי שבעיני הסופר לא התוכן הוא העיקר אלא הטריק, והוא מותח אותו ודש בו עד זרא. ניסיתי למשוך הלאה, כדי לא לכתוב את הסקירה שהתחייבתי לכתוב על סמך פרקים מעטים כל-כך, אבל כשמצאתי כשל תוכני – בפרק מסוים האם אינה יודעת משהו, ובפרק שאחריו, שהוא בעצם הפרק שלפניו, היא כן יודעת – החלטתי שעד כאן. במאמץ אחרון להיות הוגנת עברתי לפרק האחרון, שהוא בעצם הראשון, מתוך מחשבה שאולי קריאה כרונולוגית תשפר את החוויה, אבל לא. פשוט השתעממתי.

The October List – Jeffery Deaver

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

דומא קי / סטיבן קינג

tttrtttrr

סטיבן קינג מרתק אותי. לא משנה כמה מופרך התוכן של ספריו, אני קוראת אותם בנשימה עצורה, מתקשה להפסיק, לא רוצה שייגמרו. אני לא נמשכת לספרי מתח ואימה, אבל מרשה לקינג להפחיד אותי. אני אוהבת ספרים מבוססי מציאות, אבל מוכנה לקבל ממנו סיפורי רוחות ושאר הבלים.

למה? כי הכתיבה שלו מצוינת. אני חושבת שבלי קשר לעלילה, הדמויות המשכנעות הן שמייצרות את הקסם. במקרה של "דומא קי" אי אפשר שלא להזדהות עם יסוריו של אדגר פרימנטל, קבלן מצליח שתאונה בין משאית לעגורן פגעה קשות בכל גופו, גזלה ממנו את זרועו, ואולי הקשה מכל – פגמה בזכרונו וברהיטות דיבורו, וגרמה לו התקפי זעם שפגעו ביחסיו עם הסובבים אותו. אי אפשר שלא לאהוב את ג'רום ויירמן, שכנו בדומא קי, שגם הוא עבר טרגדיה, והוא משמש לאדגר חבר ומורה. ואיך אפשר שלא ייצא הלב אל אליזבת, שפעם היתה ילדת פלא, וכעת, כשרק היא נותרה ממשפחה שידעה אסונות, היא נאבקת בדמנציה. שלוש הדמויות האלה, ועוד דמויות משכנעות הסובבות אותן – ג'ק המסייע לאדגר, אילזה הבת האהובה, קיימן הרופא ועוד ועוד –  מתוארות באמינות וברגישות, וסיפוריהן המשתלבים גרמו לי להשעות כל שיפוט ביקורתי באשר למסגרת האל-טבעית של העלילה.

מכיוון שהדמויות אמינות, והכתיבה זורמת, והמתח נבנה בהדרגה והולך ומתעצם, שום ספינת מתים ורוע שטמון בציורים ובבובות חרסינה לא יצליחו לגרום להעלות על הדעת אופציה לנטישה. למרות שקינג משחרר כל הזמן רמזים באשר להמשך, המתח אינו נפגם, כי לא רק מה יקרה הלאה מעניין, אלא גם הדרך לשם, והדרך סוחפת.

בקיצור, מומלץ, ולא רק לחובבי אימה.

Duma Key – Stephen King

מודן

2015 (2008)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

אם המושבות / ליעד שהם

971990

על רקע הבחירות המתקרבות לעירית פתח-תקווה, מתמחה מתוסכל במשרד עורכי דין שולח בגחמה של רגע לעתונאי מובטל מסמך שעלול לסבך את ראש העיר המכהן. ראש העיר נכנס למצוקה כשהעתונאי מעלה באוזניו שאלות לא נוחות, וזמן קצר אחר-כך העתונאי נעלם. כשהתלונה של אשת העתונאי על העדרותו מגיעה לידיה של ענת נחמיאס, חוקרת במשטרת פתח-תקווה, מתעוררים חושיה הבלשיים, ואחורי הקלעים של הפוליטיקה העירונית מתחילים להחשף.

ליעד שהם רקח סיפור מתח שמשלב בדיה עם תופעות המוכרות לנו, לצערנו, מן החדשות, ובראשן הקשר המושחת בין הון לשלטון. ראש העיר, ופקידים בכירים אחרים, זוכים לטובות הנאה, מיטיביהם זוכים בחוזים שמנים, אך המילה שוחד היא כמובן בבחינת בל תישמע. כמעט כל המעורבים משכנעים את עצמם כי ההטבות ניתנות להם בזכות: רק טובת העיר לנגד עיניהם, ואם הם יוצאים נשכרים על הדרך זה לגמרי בצדק. למרבה הגיחוך והעצב, היחיד שלא מעלה טיעונים "נקיים" כאלה הוא מאפיונר שמשתלב בחגיגה, ומודה ביושר שהוא רוצה הכל לעצמו.

העלילה המתכתבת עם המציאות מושכת לקרוא, והופכת את הספר לרלוונטי. בכך, כמובן, אין די כדי ליצור ספר טוב, אך כשמצטרפת לכך כתיבה מוצלחת, היצירה בהחלט ראויה לקריאה. לליעד שהם יש את הכשרון לכתוב סיפור מורכב מרובה דמויות בלי להתבלבל בפרטים. הדמויות שלו ברורות ואמינות, והכתיבה הדינמית יוצרת ספר סוחף וקריא מאוד. הסופר נוקט בגישה של מספר יודע כל, וכך הקורא יודע לכל אורך הספר כי מי שנחשב לחשוד מיידי אינו כזה. יחד עם זאת עד הסיום לא ברור מי העלים את העתונאי, והמתח נשמר ממש עד הסוף.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חיפשתי קצת מידע עליו ועל הסופר. מתברר כי כמה מן הדמויות בספר הופיעו כבר בספריו הקודמים של שהם. לאורך כל הקריאה לא היתה לי הרגשה שחסר לי מידע מוקדם, והספר עומד לגמרי בפני עצמו. אם היו בספר האחרון התיחסויות לקודמיו, לא חשתי בהן.

בשורה התחתונה: ספר מתח מוצלח

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014