איש המרתון / ויליאם גולדמן

במנהטן גבר מזדקן נרגן מתעקש לנסות לעקוף רכב שבו נוהג גבר מזדקן אחר. ברחובות ניו-יורק יוצא ט.ב. לוי מדי יום לריצה, בשאיפה להיות אלוף מרתון. ללוי, הבחור הגמלוני, זוכה מלגת רודס ודוקטורנט להיסטוריה, יש שאיפה נוספת, עזה לא פחות, לטהר את שמו של אביו, שהתאבד אחרי שנרדף בתקופתו של הסנטור מקארתי. בארצות-הברית ובאירופה משוטט לו סוכן חשאי המכונה סקילא, וחושד כי הוא מאבד מיכולותיו וכי מנסים להתנכל לו. בדרום-אמריקה מתכנן טיפוס רחב-כתפיים וקירח לצאת לארצות-הברית, למרות שהיה עדיף בשבילו להסתתר. כל הסיפורים הנפרדים הללו מתחברים בערך במחציתו של הספר בעלילה שכרוכים בה יהודים ונאצים, אנשי ביון ואנשי אקדמיה, כל אחד והאינטרסים שלו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות וזכרתי אותו לטובה. בקריאה חוזרת הוא לא הרשים אותי. הכתיבה של וויליאם גולדמן נעימה לקריאה, רגישה לפרטים, שנונה במינון מוצלח, והוא מצליח לייצר מתח. אבל הדמויות די שטחיות, והסיום, שאמור להיות מפתיע, חלש. בנוסף, יש בספר אמירות צורמות שלא היו נכתבות היום, וקצת מפתיע שעברו בשלום בשנות השבעים. כך, לדוגמא, קבוצת הדוקטורנטים כוללת אפרו-אמריקאי אחד שמתואר במלים "כושי שנחשב בעיני יודעי-דבר גאון עולה ראשון מבני הגזע השחור", ועל הומוסקסואל שמסתיר את נטיותיו נכתב כי "שיחק את תפקיד הגבר הנורמלי במיומנות מושלמת".

הספר עובד לסרט מצליח בכיכובם של דסטין הופמן כלוי, ושל לורנס אוליביה ורוי שניידר.

Marathon Man – William Goldman

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

ארטמיס / אנדי וייר

ג'זמין בשארה, המכונה ג'אז, נולדה בערב הסעודית לאב מוסלמי. כשהיתה בת שש היגרו השניים לארטמיס, העיר שהוקמה על הירח, וקרויה על שמה של האלה המיתולוגית. "טכנית אני אזרחית ערב הסעודית", היא מספרת על עצמה. "אבל לא הייתי שם מגיל שש. למרות שאימצתי כמה מהגישות והאמונות של אבא, כיום לא הייתי יכולה להשתלב בשום מקום בכדור הארץ. אני ארטמיסית". בשנות העשרה שלה קיבלה כמה החלטות לא מוצלחות, שבגללן בזמן המתואר בתחילת העלילה היא נאלצת להסתפק בדרגש שינה צפוף, ובתזונה המבוססת על ה"עיסה", המזון הבסיסי של העניים. "אין אף אחד שאני שונאת יותר מכפי שאני שונאת את ג'אז בשארה המתבגרת", היא מביטה אחורה בחרטה. "הכלבה הטפשה ההיא קיבלה כל החלטה מחורבנת שכלבה טפשה יכולה לקבל. בגללה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת בו".

למרות שהיא מלאה בגינוי עצמי, ג'אז היא אשה צעירה חדה, מוכשרת, עתירת ידע ויזמית בדם. עיסוקה הרשמי הוא שליחויות, אך הוא משמש כיסוי, שאינו מרמה איש, לפעילות ענפה של הברחת סחורות המיובאות מכדור הארץ, ונשלחות אליה על ידי חבר לעט שהפך לשותף ולחבר נפש. מאביה הרתך ירשה כישורי עבודה מעולים והבנה עמוקה במתכות. בזכות הסקרנות הטבעית שלה היא מכירה לעומק את סביבתה, ותחומי הידע המגוונים שלה יביאו לה תועלת כשתשקע עד צוואר בפרשה המתוארת בספר. חלומה הגדול הוא להתעשר, לחיות חיי רווחה, וכשאחד מלקוחותיה מציע לה לבצע מעשה בלתי חוקי תמורת סכום שבעיניה הוא אסטרונומי, היא נענית לאתגר. מכאן הדברים הולכים ומסתבכים.

מכיוון שציפיתי לסיפור עוצר נשימה דוגמת זה שב"פרויקט הייל מרי", קצת התאכזבתי. אנדי וייר מספר הפעם סיפור שגרתי למדי – נערה מרדנית, שנונה, קצת מנודה ומושמצת, פוסעת על קו הגבול שבין עבריינות לערכי מוסר ברורים, מוצאת עצמה מעורבת בפרשיה סבוכה ומסוכנת, ובסופן של תפניות מפתיעות ואחרי מכשולים שנראים בלתי עבירים, היא פוסעת יחידה באומץ אל גורלה ומצילה את כולם. מיקומו של הסיפור על הירח בזמן עתידי כלשהו, מאפשרת לסופר לשחק מעט עם הטכנולוגיה והתגליות המדעיות העתידיות, המעניקות לעלילה ערך מוסף מסוים. בשונה מ"פרויקט הייל מרי", שהציע את תהליך הלמידה המרתק של ריילנד, יחד עם עיסוק בשאלות מעניינות על אפשרות לחיים בחלל לצד ישויות חייזריות, "ארטמיס" מציע בעיקרו סיפור מתח. הדמויות אמינות ברובן, הטקסט שנון, הקצב הסיפורי מצוין, אבל הערך המוסף דליל למדי.

אם יש בספר אמירה חברתית כלשהי היא מדכדכת. ניתן היה לקוות שהאנושות תאתחל את עצמה כשתתיישב מחוץ לכדור הארץ, תותיר מאחוריה את הרעות החולות, ותפתח דף נקי. אבל העתיד על פי וייר הוא שִחזור כדור הארץ בזעיר אנפין. פערים מעמדיים, התכנסות שבטית, פשיעה – הכל מצוי בארטמיס. אחרי שאנשים נרצחים, מאשים השוטר המקומי את מנהלת העיר: "אם לא היית מחבלת במשך עשור שלם במאמצים שלי לסלק מכאן את הפשע המאורגן, הרציחות האלה לא היו קורות", והיא עונה לו בקור רוח: "ארטמיס לא היתה קיימת ללא הכסף של הארגונים. אידיאליזם לא שם עיסה בצלחות של התושבים". עולם כמנהגו נוהג.

אנדי וייר הקדיש את הספר לשורה של אסטרונאוטים, שלדבריו לא זכו להערכה שלה הם ראויים. אלה הם טייסי מודול הפיקוד, שתפקידם להשאר ברכב החלל ולהקיף את הירח, בשעה שעמיתיהם נמצאים במרכז תשומת הלב כשהם צועדים על אדמתו. איש אינו מפחית מערך עבודתם, ורובם זכו לשם בזכות פעילויות נוספות במסגרת נאס"א, כך שההקדשה של וייר מעט מצמצמת אותם, אבל מן הסתם זו דרכו לומר שתפקידם במסגרת המשלחות אל הירח לא נפלה מזו של האחרים, ויפה עשה.

בשורה התחתונה: שגרתי עם נגיעות עתידניות, קריא מאוד, כתוב היטב ומתורגם כהלכה

Artemis – Andy Weir

הכורסא ומודן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

אל תספר לאחיך / מאיר שלו

איתמר ובועז הם אחים, בשנות השישים שלהם, הראשון מבוגר מאחיו בכשנתיים. פעם בשנה מגיע איתמר מארצות-הברית לארץ לשהות קצרה, והשניים מעבירים יחדיו "ליל אחים" במלון בו הוא שוהה. בכל לילה כזה הם שותים בלי להגביל את עצמם, ומדברים על ילדותם, על אהבותיהם, על חייהם. איתמר פורץ מדי פעם בבכי, בועז מתפרץ מדי פעם בזעם, ולכן הם בוחרים להתבודד, להבדל מן המשפחה, מאשתו של בועז, כי "איננו רוצים שמאיה תהיה עדה לא לחולשתי ולא לזעמו". האחים שונים זה מזה, כמעט הפכים. איתמר הוא יפה תואר וקצר-רואי עד מאוד. "שני הדברים קבעו את מהלך חיי יותר מכל תכונותי האחרות", הוא אומר. הוא רך ורגיש ופגיע, בעוד בועז ירש את המעשיוּת ואת האלימות המודחקת אך המבעבעת של אביהם. "אבא שלך", מכנה אותו איתמר, בהתיחסו לקשר בין בועז לאב, שנוצר אולי כניגוד להעדפה הברורה של האם את בנה הבכור היפיפה. למרות שחוו ילדות והתבגרות תחת הניכור הקשה ששרר בין הוריהם – השניים לא החליפו מילה, ואיתמר נדרש לתווך ביניהם – ולמרות שניצבו לכאורה בפינות שונות של זירת ההתגוששות המשפחתית, הקשר ביניהם איתן.

בלילה המתואר בספר מספר איתמר לבועז על חוויה שעבר עשרים שנה קודם לכן. למה לא סיפר קודם ולמה הוא מספר כעת? התשובה תתברר בסיומו של הסיפור, ותהיה אחת משלוש הפעמים בהן ייאמר "אל תספר לאחיך", בכל פעם מפיו של דובר אחר בהתייחס לאח אחר. בעוד בועז נענה לציווי מתוך התחשבות ברגשותיו של איתמר, איתמר נענה מתוך כניעותו. כי איתמר הוא כזה, רך וגמיש ונסחף. הארוע המכונן של חייו היה החלטתה של מיכל אהובתו – עליה הוא אומר "חשבתי ועוד אחשוב עליה בכל המקומות ובכל הזמנים ובכל הנשים האחרות" – להפרד ממנו אחרי חמש שנים יחדיו. "אהבתי את אדוניתי ונרצעתי לרצונה", הוא אומר בדיעבד, ולכן בזמן אמת הגיב על שברון הלב שלא יירפא לעולם במלים, "כן, זה חבל מאוד, אבל אם זה מה שאת אומרת וזה מה שאת רוצה, אז כנראה זה מה שצריך לעשות".

החוויה עליה הוא מספר כעת החלה כשיופיו משך את תשומת לבה של בעלת בר בו ישב לשתות, וזו הזעיקה למקום את שרון, ידידה צעירה שלה שביקשה לבלות לילה בלתי מחייב עם גבר יפה תואר. מה שהצטייר כהרפתקה מינית בלתי מזיקה התפתח במהלך הלילה לסיפור אימה מסגנון "מיזרי", כשאיתמר ושרון מתעתעים זה בזה, וידה של האשה על העליונה. מה מניע את שרון? הפתרון יגיע בסופו של הסיפור. איתמר הוא מספר סבלני, מרבה בפרטים, מניע את סיפורו קדימה ולצדדים, חוזר לילדות, למיכל, להורים, לשירותו הצבאי, להגירתו לארצות-הברית. בועז הוא מאזין קשוב, מעורב מאוד, חי את החוויה כאילו לא התרחשה שנים רבות קודם לכן.

האופן בו איתמר מספר ובועז מקשיב ומתערב הם שמייחדים בעיני את הספר. מאיר שלו מנווט באמנות את העלילה בין הווה לעבר, כששיחות מתנהלות בו זמנית בשני המישורים. יש משהו מהפנט בשילוב וגם במעורבות העמוקה של בועז, שמדי פעם נזעק לתת עצה כאילו הדברים מתרחשים מול עיניו. "אני מספר לך משהו שהיה ונגמר לפני עשרים שנה. כבר מאוחר מדי להגיד לי מה לעשות", מגיב איתמר כשבועז מנסה לומר לו כיצד להגיב למהלך של שרון. התרשמתי גם מן הדיוק בבנית דמויותיהם של האחים, שניהם נוגעים ללב כל אחד בדרכו, וממערכת היחסים שנבנתה ביניהם.

"אל תספר לאחיך" כתוב בסגנון שאינו אופייני למאיר שלו. פחות סיפור אפי, פחות הברקות לשוניות והפגנת ידע מעמיק בשפע מקורות. בכל זאת, למרות שאני מעריכה את סגנונו הרגיל, נהניתי לקרוא גם את הספר הזה, והערכתי את האומץ לנסות משהו שונה, שאכן זכה פה ושם לביקורת בלתי אוהדת דווקא מפי מעריציו. מצד שני, כמו בספרי פרוזה אחרים שלו, שוב התאכזבתי בסיום. שתי ההתרות שהזכרתי למעלה בלתי משכנעות, ומהנאה וסקרנות גלשתי לחוסר סיפוק.

מכל מקום, בשל ההנאה שגרם לי ברובו, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2022

התיקון של רוז גולד / סטפני רובל

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

שומר אמונים / ג'ון לה קארה

ג'וליאן לנדסלי, שנטש קריירה בשוק ההון לטובת ניהול חנות ספרים בעיירה בריטית, פוגש בחנותו את אדוארד אייבון, הטוען שהכיר היטב את אביו, והופך מעורב בעסקיו של ג'וליאן ובחייו. ג'וליאן מוזמן אל ביתו לפגוש את אשתו דבורה, החולה במחלה סופנית, ומפתח קשר זוגי עם בתו לילי, אם יחידנית. למרות שברור לו שאדוארד אינו בדיוק מי שהוא טוען שהנו, הוא נכבש באישיותו, ואף משתף אתו פעולה בעניינים מעוררי חשד.

סטיוארט פרוקטור, איש ביון מדרג הביניים, שלא התקדם בשורות הארגון כפי שאיחל לעצמו, מנהל חקירה נגד סוכן לשעבר, קומוניסט לשעבר, שיתכן שחצה את הקוים. שני קוי העלילה מתנהלים תחילה בנפרד, עד שמתברר, די כצפוי, שהסוכן המצוי תחת חקירה הוא אותו אדוארד שמנצל את ג'וליאן ככיסוי לפעילותו.

העלילה תפורה יפה, כמצופה מג'ון לה קארה, תהליך חשיפת הסודות במהלכה מותח, עברו של אדוארד כסוכן בבוסניה בתקופת המלחמה ביוגוסלביה מרגש, והצלילה אל אחורי הקלעים של הביון מעניינת. יחד עם זאת שאלתי את עצמי איזה סיפור חדש ביקש הסופר לספר, וממש לפני סיום היה נדמה לי שמצאתי את התשובה בהרהוריו של סטיוארט: "השירות הוא בעיה יותר מפתרון. אולי בהעדר מדיניות חוץ בריטית לכידה ועקבית השירות מתחיל להכנס לנעליים גדולות ממידותיו". מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. ניק קורנוול, שהכין את הספר לדפוס אחרי מות אביו הסופר, כתב באחרית דבר כי לראשונה, בספרו האחרון שאותו היסס לפרסם, הביע אביו פקפוק ברלוונטיות של הארגון: "הספר מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או עירני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח, לא עוד, שיש ביכולתו להצדיק את עצמו".

"שומר אמונים" אולי אינו מורכב כמו ספרים אחרים של לה קארה, והוא נדמה קטוע כלשהו בסיומו, אך הוא כתוב היטב, קריא מאוד, מותח ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

Silverview – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

מכשפה עצלנית / הלן הרפר

גבר ואשה, שונים זה מזה ככל שניתן להיות, מוצאים עצמם קשורים בעל כורחם האחד לשני למשך לפחות מאה ימים, אולי הרבה יותר, ונדרשים לשתף פעולה בחקירת שוד ורצח, שבה יתברר שוב ושוב שהדברים אינם בהכרח כפי שעולה מן הרמזים הנקרים בדרכם. הגבר, ווינטר, הוא אדם רציני, מכשף מכובד במסדר הרשמי, המעורב בניהול חיי המדינה והחברה. האשה, אייבי, נזרקה מן המסדר, שמה הוכתם, והיא מעדיפה לבלות את חייה ברביצה עצלה על הספה בחברת החתול. כצפוי, יתברר שהגבר המסוגר והמסור לעבודתו מסוגל לרגשות עדינים, האשה תתגלה כרבת-תושיה וכלל לא עצלה בהנתן התמריץ המתאים, ואי-הנחת ההדדית תוחלף במשיכה הדדית ותתגלגל לאהבה.

אם עלילת "מכשפה עצלנית" נשמעת בנאלית ודומה לעלילות רבות אחרות שכבר סופרו ויסופרו, זה משום שהיא כזאת. לזכותו של הספר ייאמר כי הכתיבה נעימה, הדמויות משורטטות כהלכה למרות הסטראוטיפיות, כמה משורות המחץ משעשעות, ומפוזר בו קמצוץ של תובנות על התנהלותה של חברה. מבחינתי אין בכך די, אבל מי שמבקש בידור בלתי מזיק ייהנה מן הספר.

התרגום של ענבל שגיב-נקדימון נאה ומשקף את רוחה של אייבי, המספרת בגוף ראשון. את הכריכה המלבבת עיצבה חן יאקה שומרון.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר עברית

Slouch Witch – Helen Harper

ספרים בעלמא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון

הילד בחלון / אורן גזית

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

נערה, 11 / איימי סוטר קלארק

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

החיים הסודיים של הסופרים / גיום מוסו

מכל ספרי גיום מוסו שתורגמו קראתי עד היום רק את "מחר", שהיה בעיני קריא אך ריקני. כמעט שש שנים עברו מאז, עיינתי בסקירות שנכתבו על ספריו האחרים, והתרשמתי שמדובר בעוד מאותו הדבר. אבל שם הספר האחרון פיתה אותי. חשבתי שאמצא בו אמירות מעניינות על ספרות, ובכלל, למה לא לשמור על ראש פתוח?

נתן פולס הוא סופר צרפתי עטור תהילה, שפרש לחיי בדידות באי קטן, והכריז שלא יכתוב יותר. עשרים שנה אחרי הפרישה מגיע לאי רפאל, סופר בחיתוליו, שלהוט ליצור קשר עם נתן, לפצח את סוד הסתגרותו, ולקבל ממנו טיפים כיצד לזכות בהכרה ובפרסום. מה שנפתח כסיפור שעיקרו עולמם של הסופרים, מידרדר במהרה לעלילת רצח הזויה. גופות מעונות מתגלות באי, רפאל הופך לבלש, נתן נתקף אימה ופטליזם, בלונדינית יפיפיה מצליחה להפר את בדידותו, אנשים תמימים מתגלים כאפלים, ושרשרת אי ההבנות הארוכה תגיע לסיומה במילים שיכתוב נתן לראשונה לאחר שני עשורים של שתיקה. מוסו משתמש בטריק שחוק של עירוב עצמו הבדוי בעלילה, שותל בתוכה באופן מלאכותי הרצאה על המלחמה ביוגוסלביה, מרבה להתייחס לסופרים אמיתיים ולהביא מדבריהם, אבל כל אלה אינם מצליחים להעניק לספר משמעות ואיכות. כמו "מחר" גם "החיים הסודיים של הסופרים" קריא ודינמי, אבל הדמויות הן לא פחות ממגוחכות, והעלילה חפיפית הרבה למעלה מן המתקבל על הדעת.

לטעמי, אפשר לוותר.

Guillaume Musso – La Vie secrète des écrivains

כנרת זמורה דביר

2021 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

המחוז הצפוני / יגאל צור

משחק כדורגל בין בית"ר ירושלים ובני סח'נין הוא פצצה מתקתקת. מתודלקים בשנאה הדדית על רקע דתי-לאומי, אוהדי הקבוצות מופרדים אלה מאלה, וגדרות ושוטרים חוצצים ביניהם. ובכל זאת, למרות האבטחה הכבדה, אדם נרצח בשירותי האיצטדיון. אוהדי בית"ר מאמינים לידיעה הראשונה שמדובר באחד משלהם. אוהדי סח'נין מפיצים את הידיעה המעודכנת שהנרצח זוהה כערבי. גדרות נפרצות, אלות המשטרה נכנסות לפעולה. ובינתים, סמלת הבילוש סטלה מגיעה אל זירת הרצח, ומזהה את האיש זיהוי ודאי: יקיר, בנו של מפקד המחוז הצפוני, מסתערב.

הנחת היסוד היא שהמסווה של יקיר כמסתערב נחשף, ולכן מדובר ברצח על רקע לאומני. נימר בקרמן, איש המחוז הדרומי שנקרא להצטרף אל צוות החקירה, אינו נתפס להנחה הזו. החקירה שלו ושל סטלה תוביל אותם בין השערות להפרכות, הם יחקרו מניעים לאומניים, תרבותיים ואישיים, נימר יגיע למסקנה ש"הכול קשור אחד בשני במחוז, טרור, פשע, רצח", עד שבסופו של דבר תבוא התעלומה אל פתרונה.  

שני היבטים חזקים לספר: האחד הוא הדינמיות של הסיפור והמתח הנשמר מן הפתיחה הגועשת באיצטדיון ועד הפיצוח. השני הוא הרקע עליו ממוקם הסיפור, ההתבוננות בעימות, במרכיביו ומשתתפיו, בהשפעתו על היומיום, והתחושה שהשנאה שבפתיחה היא רק קצהו של הר געש מבעבע (זה שהראה סימני התפרצות במאי 2021).

לספר גם כמה חולשות, בעיקר בעיצוב הדמויות. כמה מהן, בעיקר מספר דמויות משנה, לוקות בסטראוטיפיות, והדמויות הנשיות אינן משכנעות בעיני. בנוסף, השפה, שהיא רוב הזמן גבוהה יחסית, "נופלת" לעתים לביטויים כמו "היא הביאה צעקה", שחורקים על הרקע הלשוני הנאה. והערה אחת בלתי ספרותית – לא אהבתי את הסלחנות שבה גיבורי הספר מתיחסים לתופעות כמו גנבת רכבים ורצח על כבוד המשפחה.

בהתעלם מן ההערות הללו, הספר קריא, מותח, מאוד מקומי ועכשווי, ובהחלט טוב לסוגו.

פרק ראשון

בזלת

2021