היא לא שם / טמזין גריי

ג'ונה בן התשע מתעורר בוקר אחד ומגלה שאמו אינה במיטתה. האם לוסי, כך נגלה בהמשך, סובלת מדכאון, ומבלה בדרך-כלל שעות ארוכות במיטה. הבית, בו היא מתגוררת עם ג'ונה ועם אחיו בן השש רף, מוזנח, המזון מצוי בצמצום, וגם הוא מכוסה נמלים, פח האשפה לא רוקן כבר שבועות, הרצפה מכוסה בגדים מלוכלכים. רולנד, אביהם של הילדים, מרצה עונש מאסר בשל עבירת אלימות קשה. "היא לא שם" מתעד שבוע בחייהם של שני הילדים שנותרו לבדם.

ג'ונה ורף אינם משתפים איש במה שעובר עליהם. קרובת המשפחה היחידה שלהם היא סיידי, אמו של רולנד, אותה הם מכנים "סבתא סיוט", משוכנעים שהיא תנצל את ההזדמנות כדי לחטוף אותם ולהכניס את רף לבית יתומים. עורו של ג'ונה לבן כעורו של אביו. רף דומה יותר לאמו ילידת זמביה, עורו כהה ושערו מקורזל. הילדים בטוחים שסבתא סיוט הלבנה לא תרצה להחזיק בביתה ילד שחור. הם מנסים לשמור על אורח חיים סדיר, הולכים לבית הספר, מחפשים בתוך הבלגן מעט כסף כדי לקנות אוכל. בתוך עציץ בחצר הם מוצאים את הטלפון של לוסי, וגו'נה משתמש בו כדי לשלוח הודעות מטעות בשמה של אמו. אבל יותר מכל הם תוהים מה ארע לה, ומתגעגעים נואשות. כי למרות הדכאון והעזובה, חייהם עם אמם רצופי אהבה. ביומנה של לוסי מוצא ג'ונה את המשפט, "הבנים המהממים, מהממים שלי. לפעמים אני מסתכלת עליהם ופשוט נמסה לריק של אושר", והוא יודע שכך אכן חשה.

טמזין גריי עוקבת דקה אחר דקה אחר הילדים, ומצליחה לספר את הסיפור בשני מישורים מקבילים. במישור הגלוי ההתרחשויות מתוארות כפי שחווה אותן ג'ונה, ילד שמוצא עצמו אחראי על אחיו הצעיר, מתמודד עם הנסיון לנהל חיים תקינים, וכל העת חוקר מה עלה בגורלה של אמו. במישור המקביל, הקורא המבוגר מבין את הפרטים שבעיני הילד הם סתומים, ומודע לכך שלבריות הסובבות את הילדים יש חיים רחבים ועמוקים יותר מכפי שנראה לצעירים, המייחסים להם אופי חד-מימדי בהתאם לתפקידם בחייהם. הקריאה המקבילה הזו היא המעניקה לספר איכות מיוחדת.

רף הוא ילד פזיז, אנרגטי, חד לשון. הוא מחכה לשובה של אמו, אבל דעתו מוסחת בקלות אל העניינים ה"בוערים" יותר – יום ספורט, הופעה עם חברו בתחרות כשרונות בבית הספר. ג'ונה, אולי משום שהוא הבכור, נוטל אחריות על אחיו, מתכנן כיצד להחזיק מעמד עד שהחיים ישובו לסדרם. המצב בו הוא נמצא מבגר אותו בתהליך מואץ. בתפקידו יוצא הדופן כילד-מבוגר הוא מוצא עצמו תוהה: מה אם כל המבוגרים הם בעצם ילדים שמעמידים פנים? הוא שמע אנשים אומרים שראש הממשלה סתם אדיוט. מה היה קורה אם לא היה אף אדם חכם מספיק לדעת מה הדבר הנכון לעשות, להיות אחראי? אבל ג'ונה, חכם ובעל תושיה ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר ילד, והלב נחמץ כשעיניו מתמלאות דמעות בשל ארועים פעוטים לכאורה.

בדברי התודה בסוף הספר מודה הסופרת, בין השאר, למי שעיצב את כריכת ספרה. הכריכות של הספר באנגלית יפות והולמות, ועיצובו של אמרי זרטל למהדורה העברית יפה, בעיני, אפילו יותר. יש בכריכה הבטחה, שתמומש, לחווית קריאה מחממת לב.

"היא לא שם" הוא ספר ביכורים מרשים, מהוקצע, מושקע, וכתוב בכשרון. טמזין גריי מצליחה לרגש באמצעות אפיון מדוקדק ואמין של דמויותיה, בעיקר של ג'ונה, ובאמצעות הניגודיות שוברת הלב שבין רכותם ותמימותם של הילדים לעולמם המבלבל של המבוגרים. על הכריכה מצוטט איאן מקיואן שהגדיר את הספר כ"ממכר", ואכן קשה להתנתק ממנו. בהחלט מומלץ.

She’s Not There – Tamsin Grey

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

מודעות פרסומת

משפט חוזר / ליעד שהם

רובי ברגר הוא סנגור מנוסה, בעל ותק של כעשרים וחמש שנים בטיפול בתיקים פליליים. מנסיונו הוא יודע שקשה עד מאוד לגרום למערכת המשפט להורות על משפט חוזר, אבל כשדנה לביא מבקשת ממנו לנסות להשיג משפט כזה עבור אביה, שהורשע ברצח, הוא נעתר. הסיבה להסכמתו אינה נעוצה במקרה עצמו, לגביו אין לו שום מידע, אלא במניע אישי: המדובב שגרם לאביה של דנה להודות ברצח, הוא אותו מדובב שבשלו אחד מלקוחותיו של ברגר הורשע, ולאחר מכן התאבד. ברגר יוצא, אם כך, למשימה ספקני, אבל כשבשל החקירה הוא מקבל איומים על חייו ועל חיי ילדיו, הוא מסיק שאולי יש דברים בגו, וספקנותו הופכת לנחישות.

בדומה לספריו האחרים של ליעד שהם שקראתי – "אם המושבות" שעסק בקשרי הון-שלטון, "יום הדין" שסבב סביב השחיתות במערכת החוק והמשפט, ועוד – גם בספר הזה המקרה הפרטי הוא הציר שסביבו מוצגות תופעות מן היומיום הישראלי, והפעם הדגש הוא על עבודת המשטרה. הספר מתאר התבייתות על חשוד אחד מבלי לבדוק אלטרנטיבות, עסקות טיעון עם עבריינים, חקירות מתישות, אי נכונות להודות בטעות. נושא מרכזי נוסף, כפי שעולה משמו של הספר, הוא הגלייתו של הסעיף בחוק, המאפשר קיום משפט חוזר, אל השוליים הנידחים והנשכחים של ספר החוקים. דנה, שעשתה שיעורי בית לפני שפנתה אל ברגר, למדה ממחקרים שנעשו בארצות הברית על המספר המבהיל של מורשעים על לא עוול בכפם. אמנם המשפט האמריקאי נסמך על שיטת המושבעים, אך סביר להניח שגם בבתי הכלא בארץ יושבים חפים מפשע, וסיכוייהם לזכות במשפט חוזר קלושים עד אפסיים.

עוד בדומה לספרים האחרים של הסופר, גם כאן לדמות הראשית יש חיים מחוץ לחקירה. ברגר הוא גרוש, אב לשני ילדים בוגרים, שעדיין לא הגדיר לעצמו את תפקידו כאב. גם לסטטוס המשפחתי החדש שלו עדיין לא הסתגל, והקשר הרומנטי שלו עם פרקליטת המחוז מבשיל במהלך העלילה.

אני נהנית לקרוא את ספריו של ליעד שהם, אבל הספר הזה אינו עומד ברמתם של האחרים. ליקוי אחד הוא סגנונו של ברגר, שמתבטא בשורות מחץ, וכל אסון נחווה אצלו, באופן בלתי משכנע, כהזדמנות לשנינה. הליקוי המהותי יותר הוא בחוסר יכולתו של ברגר לפצח מיד את המסתורין שבפניו הוא ניצב. המידע שברשותו זהה לגמרי לזה שמספק הסופר לקוראים, ובכל זאת לקח לו למעלה ממאתים עמודים להבין את מה שברור לחלוטין כבר בפרקים הראשונים. אם היה גיבורו של הספר סנגור כושל, ניחא. אבל ברגר מנוסה וחד עין, ולמרות כל הרמזים הברורים הוא אינו רואה את מה שמתחת לאפו. לא הגיוני. על החולשה הסיפורית מחפים חלקית הפן המציאותי והעובדתי בספר, והסגנון הקריא והשוטף של הספר.

כנרת זמורה ביתן

2010

מספר אפס / אומברטו אקו

קולונה, גבר בן חמישים ומשהו, מתפרנס, כהגדרתו, "בתור כתבן". קצת ביקורות תיאטרון, קצת תיקון טיוטות, לפעמים לקטורה. הוא חולם על כתיבת ספר, אך אינו מאמין ביכולתו להגשים את החלום. כשנופלת לידיו ההזדמנות לכתוב כסופר צללים, הוא מקבל את ההצעה, בהעדר אלטרנטיבה מפתה יותר. מי שפנה אליו הוא עיתונאי, שמתכנן להוציא לאור עתון חדש בחסותו של איל הון. למעשה, התכנית ככל הנראה לא תתממש, שכן האפוטרופוס מבקש רק ליצור מצג שווא של יכולת להפוך לבעל עתון כהפגנת כוח, אבל עובדה זו ידועה רק לעורך ולקולונה. חברי המערכת האחרים מתבקשים להאמין שהם שותפים ליצירת כתב-עת מסוג חדש, "מחר" שמו, שלא יסתפק בדיווח על עובדות יבשות, אלא יספק גם תחזיות והערכות עתידיות. עבודתם המשותפת אמורה להמשך כשנה, ואודותיה מבקש העורך לכתוב בספר, שאותו כאמור יכתוב קולונה.

"מספר אפס" מורכב משני נושאים מרכזיים. האחד הוא התיאוריה שמגבש אחד העתונאים לגבי מותו של מוסוליני קרוב לחמישים שנה קודם למועד עלילת הספר. מבחינת ההיסטוריונים, העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן תפיסתו של מוסוליני שניסה להמלט, הוצאתו להורג ביריות (לא לגמרי ברור על ידי מי), וההתעללות בגופתו. העתונאי בְּרָגָאדוצ'ו, ששמו ניתן לפירוש כרברבן יומרני או כמקלחת רפש, מאמין כי האיש שנורה היה כפיל, ומוסוליני עצמו נמלט בחסות הותיקן, ככל הנראה לארגנטינה. את ההוכחה לתיאוריה שלו הוא מוצא בגילויים שאכן נפוצו ברבים בשנות ה-90, בדבר מבצע גלאדיו. במבצע זה, שתוכנן על ידי מעצמות המערב, הוחזקו רשתות סמויות צבאיות למחצה באיטליה, מוכנות להתנגד לכיבוש סובייטי (מבצעים דומים, שכונו stay behind, תוכננו גם במדינות אחרות באירופה שאחרי מלחמת העולם השניה).

הנושא המרכזי השני הוא התנהלות התקשורת. ישיבות המערכת של "מחר" חושפות את כל הצביעות והשקר שמאחורי ה"אוביקטיביות" העתונאית. הנה מספר דוגמאות:

"תתאמנו איך ליצור חדשות במקומות שלא היו בהם חדשות או שלא היה אפשר להבחין בהן".

"הקורא דווקא מצפה לביטויים האלה. ככה הרגילו אותו כל העתונים. הקורא מבין את מה שקורה רק אם אומרים – אנחנו ניצבים כחומה בצורה, הממשלה מודיעה בצער ובכאב, הרחוב גועש כולו…"

"אנשים בהתחלה לא יודעים מה הנטיות שלהם. אנחנו באים ואומרים להם מהן, ואז הם תופסים שאלה אכן היו הנטיות שלהם".

"ובכלל, מי קורא ספרים שהעתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו".

אומברטו אקו כותב יפה ואינטליגנטי, אבל למען האמת אין בספר חידוש או אמירה מעניינת. למדתי על גלאדיו, נהניתי מדמותו של קולונה ומן המתח המובנה בעלילה, אבל אני לא מרגישה שהועשרתי, או שחוויתי חוויה עמוקה, כפי שאפשר לצפות מאקו. מכיוון שהספר מאוד איטלקי, אני תוהה אם יש בו מסרים שמובנים יותר לקורא המקומי. בעמודים המסיימים את הספר מובעות דעות על החברה האיטלקית מפי קולונה ועתונאית נוספת, ולפיהן "תמיד היינו עם של פגיונות ורעלים, אנחנו מחוסנים, איזה סיפור חדש שלא יספרו לנו, תמיד נגיד שכבר שמענו דברים גרועים מזה", וגם "אנחנו מתרגלים לזה שאנחנו מאבדים את רגש הבושה". אולי אל המסקנות הללו מכוון הסיפור כולו.

בשל ריבוי האזכורים האיטלקיים אני מניחה שהתרגום היה מאתגר. אריה אוריאל עמד בו יפה, והקריאה בספר זורמת למרות ריבוי הערות שוליים.

Numero Zero – Umberto Eco

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

מדד הפחד / רוברט האריס

את רוברט האריס אני מעריכה מאוד בזכות ספריו המבוססים על אירועים היסטוריים. משום כך, למרות דעה קדומה נגד ספרים שמוגדרים כמותחנים ושמשווקים את עצמם באמצעות אותיות תבליט זוהרות, בחרתי לקרוא את ספרו זה. לא התחרטתי על הבחירה.

האריס אינו מזכיר במפורש את המונח "קריסת בזק" (Flash Crash), אך הארוע שזכה לשם זה בשל צלילת המדדים המובילים בוול סטריט ב-6 במאי 2010 היווה מן הסתם את הזרז לכתיבת הספר. הקריסה התרחשה למעשה ללא מעורבות אנושית ישירה. אלגוריתמים מתוחכמים הם המנהלים את המסחר, והם שהיו אחראים לארוע. ברור שהאלגוריתמים עצמם הם מעשי ידי אדם, אך הם מסוגלים ללמוד ולהתפתח, והתנהלותם אינה לגמרי צפויה.

אלכס הופמן, הדמות הראשית בעלילה, הוא פיזיקאי מוכשר, גאון בתחומו, ואדיש לכל מה שחורג מעיסוקו. לאחר שעבד מספר שנים בסֶרן, המרכז לחקר חלקיקים, חצה את הקווים מן המדע הטהור אל הכסף, הקים קרן גידור מצליחה, והפך למליונר. לאחרונה פיתח אלגוריתם מתקדם, שאינו מבוסס רק על נסיון העבר בשוק ההון, אלא גם על התנהגות הצרכנים, ורווחי הקרן הרקיעו שחקים, לשמחתו של שותפו, יוגו קוורי, אשף ביחסי אנוש.

פתיחתו של הספר מצמררת: אלכס מקבל מתנה יקרת ערך מאלמוני, מהדורה ראשונה של ספרו של דרווין, "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים". דף, ובו פרטי סוחר הספרים שממנו נרכש הספר, נעוץ – במקרה? – בפרק העוסק בפחד. בלילה שאחרי קבלת הספר נפרץ ביתם הממוגן של אלכס ושל אשתו גבריאל, אלכס מוכה על ידי הפורץ ומובל לבית חולים. במהלך היום המתואר בספר תהיינה לאלכס סיבות נוספות לחוש רדוף, והגורם לצרותיו, כך יתברר, מאיים לא רק עליו.

רוברט האריס כתב ספר מתח מעוגן עמוק במציאות, תוך שהוא מוכיח בקיאות בנושאים עליהם הוא כותב, מציג דמויות משכנעות ולא פלקטיות, משלב ציטוטים מרחיבי דעת מאת דרווין ואחרים, ומביע עמדות בתחומים שונים במשולב עם הסיפור. הוא מתייחס, בין השאר, לעושר ולהשפעתו על בעליו, להתנהגות העדרית של הציבור, ולפחד כמניע. ואולי המסר החזק מכולם עולה מן הפרק החותם את הספר: הכסף מעוור. מומלץ.

The Fear Index – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שלוש / דרור משעני

"שלוש" נפתח בסיפור מינורי. אורנה, אשה צעירה, שנה לאחר גירושיה, מגששת אחר היכרויות ברשת. לבה אינו נוטה אחר מודעות היכרות "נוצצות", והיא מחליטה ליצור קשר עם גיל, גרוש שאינו מרבה בפרטים על עצמו, ואינו מקשט את מודעתו באמרות כנף. מערכת היחסים בין השניים נינוחה, ואורנה מתמרנת יפה בין הבית, אותו היא חולקת עם בנה הצעיר, לעבודתה ולקשר המתרקם. השלווה היחסית מתערערת כשבעלה לשעבר, שפחות או יותר נעלם מחייה ומחיי בנה בשנה האחרונה, מבקש להשתלב מחדש בחייו של הילד. על מה שיקרה אחר-כך אפשר לומר רק שהסיפור השגרתי מקבל תפנית מצמררת.

מכאן עוברת העלילה אל דמות אחרת, אמיליה, עובדת זרה שמטפלת בארץ בקשישים. אמיליה היא אשה בודדה, דוברת אנגלית רצוצה ועברית דלה עוד יותר. אין לה חברים בארץ, וגם לא משפחה לחזור אליה בארץ מוצאה. בדידותה ומצוקתה הכספית יובילו אותה לקשר עם הגבר הלא נכון. סיפורה של אורנה נקרא רוב הזמן בנינוחות מסוימת כסיפור חיים שגרתי, אך הרוח הרעה של התפנית שבסיומו תשרה על סיפורה של אמיליה, והוא ייקרא במתח.

חלקו השלישי של הספר הוא סיפורה של אלה, אם לשלוש בנות צעירות, שמחפשת הפוגה מחיי הבית התובעניים, ומוצאת אותה בלימודים. סגנונה של העלילה מקבל תפנית נוספת, והמספר היודע-כל, הצופה גם אל העתיד, רוקם סיפור בלשי מתעתע.

נהניתי לקרוא את ספריו הקודמים של דרור משעני, והספר הזה עולה עליהם. הסופר מתאר באמינות וברגישות את שלוש הדמויות הנשיות, הופך דמויות יומיומיות לגיבורות ספרותיות ראויות, ומוביל את הסיפור בכשרון רב מן השגרה האיטית אל המתח הקצבי. גם אם הספר מקוטלג כמתח, הפן האנושי שבו הוא שמעניק לו את יחודו, ואת השלוש, כמובטח על הכריכה, יהיה קשה לשכוח.

אחוזת בית

2018

משוואה עם נעלם / אורי אדלמן

יובל שדה נידון לשתי שנות מאסר בעוון נהיגה תחת השפעת אלכוהול, שבשלה גרם לתאונה בה נהרג אביו, עמוס, שישב לצדו. זמן קצר לפני מועד שחרורו הוא מסתלק במפתיע מהכלא. הוא משאיר הודעה קצרצרה במשיבון של אחיו, גיל, ששוקד על דוקטורט במשפטים בארצות הברית, ומנתק קשר. גיל ממהר להגיע לארץ, מבקש להבין את החלטתו התמוהה של אחיו ולהתחקות על עקבותיו. בחמישה הימים הבאים ייחשד ברצח של צעירה, שגופתה נמצאה בביתו, יחשוף סוד מעברו של אביו, ימצא את אהבת חייו, יסתבך עם המשטרה ועם המוסד, וכמובן יפתור את המשוואה וימצא את הנעלם.

גיל, המספר בגוף ראשון, הוא גיבור ספרי מתח טיפוסי, אדם מן השורה, שנקלע בעל כורחו לסיטואציות מסמרות שיער, ומתעלה לרמות של תחכום ושל כושר בלתי צפויות. הוא נפגע בתאונות וחוטף מכות, שהיו אמורות לשתק אותו לתקופה ממושכת, אבל נחרץ ומלא מרץ הוא מתנער וממשיך להסתער על המסתורין המתעבה. שנתו אינה סדירה, ארוחותיו מפוזרות ובלתי מספקות, אבל הוא שומר על עירנות מירבית ועל חדות מחשבה. ברגעים הקשים ביותר הוא מתבטא בהומור ובציניות דקה, מזלזל במוות האורב לו. התוצאה היא דמות מן הסרטים, לא לגמרי מחוברת למציאות.

מצד שני, הספר קצבי, מותח, מבלבל במידה מתקבלת על הדעת, מחובר להוויה הישראלית, ומתקבל הרושם שהסופר בקיא בנושאים עליהם הוא כותב. משונה להווכח כמה שונה היה העולם לפני עשרים שנה בלבד, כשאי אפשר היה לפנות לגוגל לקבלת תשובות מהירות, וטלפונים ציבוריים היו עדיין כלי תקשורת נפוץ.

בשורה התחתונה: ספר סביר לסוגו.

כתר

1998

משחקי הכאב / אביתר סמולסקי ואילה בת שאול

את "משחקי הכאב" אפשר לקרוא בשתי דרכים. המסגרת הסיפורית היא פרשת רצח מסובכת, שגופים בעלי עוצמה בוחשים בה, ומנסים להוביל את החוקר אל פתרון שגוי. התוכן המשמעותי, שהוא בעצם לב ליבו של הספר והעילה לכתיבתו, מכוון את מלוא תשומת הלב אל מגפת האופיאטיים, משככי הכאבים הנרקוטיים, ואל נזקיה. כספר מתח הוא בינוני למדי, למרות פרקים ראשונים טובים. כנושא מסר הוא מעניין ומטריד.

נורטון, בלש שפרש מהמשטרה בזעם, לאחר שהסמפכ"ל דרס בשוגג את אשתו ולא נענש, מתבקש על ידי המפכ"ל לקבל על עצמו חקירת פרשת רצח שלא פוענח. הנרצח היה מנהל מרפאת כאב מוערך, והנחת העבודה של המשטרה היתה שהוא נרצח בשל טעות בזיהוי. נורטון, שנפשו נקעה מן החקירות הפעוטות שניהל במשרדו הפרטי, נענה לאתגר. במהרה הוא מגלה שההבטחה לתת לו יד חופשית בניהול התיק היתה מן הפה ולחוץ, ובפועל מתנהל אחריו מעקב, והוא מתומרן לפיצוח שישא חן בעיני שולחיו. במקביל לטיפול בחקירה, הוא מתמודד יום-יום ושעה-שעה עם מצבי רוחה של אשתו, שמאז התאונה לא שבה להיות מי שהיתה, והיא נעה בין חביבות אקראית לזעם שופע, מאושפזת לעתים קרובות ללא שיפור, ויורדת לחייו של בעלה.

החקירה מובילה את נורטון אל הרפובליקה הדומיניקנית ואל איש מסתורין בשם אייבי. אייבי, שבמשך שנים פיתח תלות במשככי כאבים, עד שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ונעזר ברופא מושיע, יצא למסע צלב של איש אחד נגד התרופות הנרקוטיות. הרופא שנרצח הוא בעיניו לא פחות משטן, סוחר סמים ערמומי שגרם למטופליו לאבד את אישיותם. הוא פורש בפני נורטון את משחק הכוחות הפוליטי והמסחרי שמאחורי הטיפול בכאב, ומצביע על המימדים המבהילים של מגיפת האופיאטיים, שפרט לאיצטלה החוקית אין הבדל בינן לבין הרואין. במקביל לפענוח של הרצח, נורטון מתלווה אל אשתו במסעה הפיזי והנפשי אל הגמילה בעידודו של אייבי.

הספר הוא כתב אישום חריף נגד תעשית משככי הכאבים ונגד הרופאים הנותנים לה יד. נקודת המוצא הפילוסופית, מנקודת הראות של הפרט, היא שכאב והנאה הם שתי פניה של האישיות, וויתור על הכאב הוא גם ויתור על ההנאה, ומכאן ויתור על העצמיות. לכן יש ללמוד להכיל את הכאב ולא לדכא אותו. מנקודת הראות של החברה, ההתמכרות לתרופות נרקוטיות גורמת לעליה חדה במקרי המוות, לאלימות ולניוון (מהיקף הבעיה בארצות-הברית אפשר להתרשם במאמר שבקישור). הספר מדמה את הרופאים לטייסים היודעים לגרום למטוס להמריא, אך אין להם מושג איך להנחית אותו, ובדומה לכך הם גורמים לתלות הולכת וגוברת, אך אינם מסוגלים לחלץ את החולים – האסירים הכימיים בכלא הכימי – מן המצב הביש שאליו נקלעו בשל התרופות. הכותבים סבורים שיש קשר ישיר בין בעיות חברתיות רבות לבעית השימוש באופיאטים, כדוגמת תאונות דרכים או מצבים רבים אחרים המחייבים שליטה עצמית ומודעות עצמית. בלהיטותם לעורר מודעות ולזעזע, הם מקשרים בין התרופות הנרקוטיות לגרמניה הנאצית (המתאדון פותח על ידי אי גה פארבן, החברה שסיפקה ציקלון בי לתאי הגזים, והיטלר, כידוע, נטל תרופות בכמויות גדולות, כולל מורפין המשתייך לקבוצת האופיאטיים). הקדשתי זמן לנסיונות לאמת או להפריך את הקביעות בספר, ונראה לי, על סמך הידע המוגבל שלי, שגם אם מתנערים מן הקיצוניות שבתיאורים, אכן מדובר בבעיה קשה. אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה – להכיל את הכאב – היא בת ישום. מכל מקום, מודעות לסיכונים שבתרופות הכרחית.

אביתר סמולסקי, אחד משני כותבי הספר, הוא יו"ר עמותת לאלתר, הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים.

שוקן

2018

יום הדין / ליעד שהם

"יום הדין" מספר על השחיתות הפושה במערכת החוק והמשפט. לא חיפשתי, ואולי לכן לא מצאתי, מקבילות מדויקות לדמויות המככבות בספר, ואין לי מושג אם ליעד שהם התבסס על ארועים שהתרחשו. מכל מקום, כותרות החדשות מספקות, לעתים תכופות מדי, סיפורים דומים, והספר נקרא משום כך כאמין ומציאותי.

גיבורו המרכזי של הסיפור הוא מיכאל גונן (האם שמו נלקח במתכוון מ"מיכאל שלי"?), שוטר לשעבר שפרש כי הבין שהוא רוצה לעזור לחלשים ולתפוס את החזקים, בדיוק ההפך ממה שהמשטרה עושה. מיכאל משוכנע שפרקליטת המחוז עובדת בשיתוף פעולה עם ראש ארגון פשע, והוא מקדיש מאמצים רבים להוכחת טענתו. גיבור אחר, שאינו גיבור של ממש, הוא דורון שפירא, עורך דין מצליח, "המזכה הלאומי", הטוען ששחיתות היא תכונה אנושית. לצדם תופס תפקיד מרכזי שמעון פארו, ראש ארגון פשע גדול. עוד מופיעים בסיפור שופטת החיה בצלו של סוד מעברה, איש עסקים שהוא גם בעלה של פרקליטת המחוז, ושותפו לשעבר של מיכאל, העומד בראש צוות החקירה שהוקם בעקבות רצח הפרקליטה.

ליעד שהם כתב ספר קצבי, קריא ומותח. העלילה כוללת כמה פיתולים מפתיעים (אחד מהם ניחשתי, אחד לא כל-כך שכנע אותי). לדמויותיו של שהם יש נשמה ונפח, הן חוות עליות ומורדות, תקווה ויאוש, ואינן פלקטיות. הכתיבה הטובה והרקע המציאותי עושים את הספר עדכני וקרוב, והתוצאה היא חווית קריאה מושכת.

כמו בספריו האחרים, גם כאן הסופר מעמיק את התוכן באמצעות היבטים נוספים מעבר למתח הבלשי. הפעם הנושא העיקרי הוא יחסי הורים-ילדים בשלל וריאציות. מיכאל מעניק בית וחסות לתום, בן-עשרה שאיבד את אמו, והוא מתמודד עם מעין אבהות מאוחרת לילד בוגר. פארו מגונן בכל מחיר על בתו האהובה והמנוכרת. שפירא, רווק מושבע, יוצר קשר מהוסס עם חברתו לשעבר העומדת ללדת את ילדו הראשון. השופטת מנסה ליצור קשר בוגר עם בתה. היבט נוסף הוא ההתמודדות עם עוּלם של סודות, שהשמירה עליהם עומדת בדרכם של קשרים בריאים בין שומריהם לאנשים היקרים ללבם.

בשורה התחתונה: בדומה ל"אם המושבות" ול"למראית עין", גם "יום הדין" הוא ספר מתח רלוונטי מוצלח.

כנרת זמורה ביתן

2018

דג חמקמק / הוקן נסר

מפקח המשטרה ואן וטרן חוקר את מקרה הרצח של אווה רינגמר, שנמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה. החשוד המיידי הוא בעלה מזה שלושה חודשים, יאנק מיטר. יאנק בטוח שלא רצח את אשתו, אבל שעת הרצח נמחקה לחלוטין מזכרונו בשל שתיה עד אובדן חושים. למותר לציין שאליבי של "איני זוכר" אינו משחק לטובתו, ואשמתו נראית ברורה ובלתי ניתנת לערעור. ואן וטרן, שניחן בחוש המאפשר לו לזהות אשמה וחפות בתשעה-עשר מקרים מתוך עשרים, מאמין שיש להוסיף ולחקור בענין.

בביקורת מ"הסאנדיי טיימס", המצוטטת על הכריכה, נכתב כי הספר היה יכול לשמש כתסריט לסרט של היצ'קוק. רוב הזמן אכן הרגשתי כך. האוירה ה"היצ'קוקית" מצויה במיקומה של העלילה באזור בלתי ברור (תערובת של מספר מדינות אירופאיות), במזג האויר הבלתי יציב, באדי האלכוהול, בחוש השישי של ואן וטרן, ובאיום שבדמותו  של הרוצח המגיח מדי פעם אל תוך העלילה בדרכו אל קורבן נוסף. אוירת האיוּם שבספר ליוותה אותי גם אחרי הקריאה. עד כאן מעלותיו. החקירה עצמה, מצד שני, בלתי משכנעת בעיני. קו המחשבה של ואן וטרן מסתמך במידה מופרזת על חושיו, ולמרות התנשאותו מעל שותפיו, שאינם מצליחים בניחושיהם כמוהו, לא השתכנעתי שיש הגיון בהתרה אליה הוא מגיע, או שיש בחקירה רמזים שדי בהם כדי להגיע להתרה זו.

הוקן נסר כתב את הספר ב-1993, לפני גל ספרי המתח השבדים, וזו הסיבה שבחרתי לקרוא אותו, למרות שספרי מתח לשמם אינם הסוגה המועדפת עלי. יכול להיות שחובבי הסוגה ייהנו ממנו יותר ממני.

Det Grovmaskiga Nätet – Håkan Nesser

הכורסא ומודן

2018 (1993)

תרגום משבדית: רות שפירא

הפונקציה השביעית של השפה / לורן בינה

ספרו של לורן בינה, " HHhHלמוח של הימלר קוראים היידריך", הרשים אותי בסגנונו המקורי, במעורבות העמוקה של הסופר בסיפור ההיסטורי, ברגש ששפע ממנו, ובהיקף הידע של הכותב. משום כך ציפיתי בסקרנות לספרים נוספים פרי עטו. "הפונקציה השביעית של השפה" נכתב אף הוא באותה יחודיות מלהיבה, ובכל זאת לא הצלחתי להתמיד בקריאה עד סופו.

ב-26 בפברואר 1980 יצא מבקר הספרות רולן בארת מפגישה עם פרנסואה מיטראן, שהיה אז מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ומועמד לנשיאות. משאית פגעה בו כשחצה את הכביש, וחודש לאחר מכן נפטר בארת מפצעיו. לורן בינה פיתח עלילה בלשית סביב תאונה זו. כשמתגלה שתעודת הזהות של בארת נעלמה בעודו מוטל על הכביש, נכנסת המשטרה לתמונה. נסיונותיו של המפקח ז'אק באיאר לברר אם היו לבארת אויבים שחפצו במותו, מובילים אותו אל לבו של עולם הרוח הצרפתי ואל נבכי הפוליטיקה הצרפתית. הוא נוסע אל האוניברסיטה הנסיונית בוואנסן כדי ללמוד מעט על הסמיוטיקה, אחד מתחומי עיסוקו של בארת. באוניברסיטה הוא פוגש את המרצה סימון הרצוג, ומאלץ אותו להצטרף אליו בחקירת התאונה, שמתחילה להצטייר כנסיון רצח. באיאר, שמתהלך בעולם הספרות והפילוסופיה כסומא, נזקק להרצוג כ"מתורגמן". בארת, כך מתברר, הראה לפני מותו לאחד ממאהביו דף נייר שהכיל הסבר על הפונקציה השביעית של השפה, פונקציה נוספת לשש שטבע הבלשן רומן יאקובסון. יתכן שבדף זה טמון סוד הרצח, אם אכן היה זה רצח.

כפי שאולי אפשר להתרשם מן הפיסקה הקודמת, הספר שופע ידע בתחומים מעניינים. הבעיה, בעיני, היא בגודש. נדמה שכל סופר וכל פילוסוף בן התקופה נוכח בעלילה. הסיפור הבלשי, מרדפי מכוניות, רצח באמצעות מטריה מורעלת – כל אלה הם אמנם הציר הפורמלי של העלילה, אבל היחוד שלהם נובע מן ההקשרים התרבותיים, וככל שאני אוהבת ספרים ששולחים אותי ללמוד, מצאתי את עצמי מבלה יותר בחיפוש הֶקשֵרים אלה באמצעות האינטרנט מאשר בקריאת הספר. סביר להניח שלורן בינה כתב ספר מבריק, ואני קצת מקנאת במי שבקיא ברקע התרבותי וזוכה ליהנות מהניואנסים, אבל מבחינתי הוא כשל בהנגשתו, או אולי כיוון לקהל מצומצם שאיני נמנית אתו. אחרי כמאה עמודים התייגעתי ונטשתי.

La Septieme Fonction du Langage – Laurent Binet

כנרת זמורה ביתן

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: ארז וולק