ילד הקיץ / א. סלע

ברי לוין הוא איש שירותי הביון בעבר, ובעל פאב בהווה. פורמלית הוא אינו חוקר פרטי, בפועל הוא נגרר למשימות בילוש עתירות מסתורין וסיכון. בפרשה המתוארת ב"ילד הקיץ" הזרז לפעילות מגיע בדמותה של אנדראה, אשתו לשעבר של שותפו איזי, שאף היא, בדומה לברי, אשת צללים. מה שנראה תחילה כפרשת חטיפה של ילד אמריקאי על ידי קצין ישראלי ממניעים אישיים והומניים, מתפתח לפרשה בטחונית העלולה לסכן את המדינה. נעזר בחושיו החדים, בארסנל של נשק, בהכשרת גרילה ובסיוע של מלצרית העובדת בפאב, ברי פותח בחקירה.  

יחודו של הספר, בעיני, הוא בסגנונו של גיבורו, מעין שילוב של גבריות אמריקאית אפלה מלפני עשורים רבים, עם גבריות ישראלית עכשווית, קשוחה אך אינה נמנעת מחיבוטי נפש. הפאב, שהוא זירת סרטים אמריקאים רבים, המוזיקה שמתנגנת בו – The Band, להקה קנדית-אמריקאית משנות ה-60 ה-70 – האזכור של הסרט קזבלנקה ושל בלש ספרותי משנות ה-50 – כל אלה ועוד משווים לעלילה אווירה נוסח המפרי בוגרט, מתובלת בישראליות עדכנית. השילוב הזה עובד יפה. הכתיבה "קולנועית", מעמידה סצנות אקשן חדות שקל לתרגמן ממלים לתמונות, ומעניקה חיות להתרחשויות.

מה שחסר לי בספר זו היכרות עם המספר. קטעי מידע אודות ברי צצים פה ושם, אבל הוא נותר מעורפל מדי. מכיוון שזהו ספר שני בסדרת עלילותיו, קראתי מעט על הספר הראשון, "עטלף באביב", ולהבנתי שם הוא נחשף יותר. יתכן שמשום שמדובר בסדרה נמנע הסופר מחזרות, אבל לטעמי עדיף היה להרחיב מעט לטובת מי שדילג על הראשון.

איני נמנית עם חובבי ספרות הבלש והאקשן – משהו ביכולות יוצאות הדופן "לקרוא" אנשים, ובאופן בו אדם יחיד גובר על חבורת בריונים, אינו מדבר אלי – אבל נהניתי לקרוא את הספר בשל סגנונו ואוירתו, ואני סבורה שחובבי הסוגה ייהנו אף יותר.

ספרי ניב

2020

הבתולות / אלכס מיכאלידס

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן

בכפר גימלאים בריטי מקימות שני נשים מועדון רצח. האחת, פני, היא מפקחת משטרה לשעבר, שהביאה איתה לכפר תיקים של מקרי רצח בלתי פתורים. לשניה, אליזבת, יש עבר של שירות בביון. פעם בשבוע, ביום חמישי שבו שריינו לעצמן את אולם הפעילות החברתית, הן עוברות על החקירות, שורה אחר שורה, מחדדות את המוח, מבקשות צדק, ונהנות הנאה מרובה. כדי להבטיח שלא יופרעו הגדירו את עיסוקן כ"אופרה יפנית – דיון", נושא משמים שלא ימשוך סקרנים. שני גברים צורפו למועדון הקטן: רון, מנהיג פועלים לשעבר, עדיין תוקפני וחדור תחושת שליחות, ואיברהים, פסיכיאטר שכמה מטופלים עדיין עולים אליו לרגל. כשפני מועברת לאגף הסיעודי ומפסיקה לתקשר, מצרפת אליזבת למועדון את ג'ויס, אחות לשעבר, שכמה מפרקי הספר מסופרים מפיה.

ריצ'רד אוסמן יצר ארבע דמויות מלאות חיים. הארבעה שונים זה מזה, משלימים זה את זה, ואי אפשר שלא לחבב את כולם. אליזבת נחושה, שקולה וממוקדת, מושכת בחוטים ומובילה את החבורה. אפשר ללמוד על אופיה מן הדרך בה היא מתמודדת עם איומי הזיקנה. היא לא האשה שתשאיר את האבחנות על חולשת זכרון בידי אחרים. פעם בשבועיים היא כותבת לעצמה שאלה, שאותה תצטרך לפתור בעוד שבועיים כדי להעמיד את זכרונה במבחן. זוהי מערכת האתרעה המוקדמת שלה. זהו צוות המדענים שלה, שמזרים אליה גרפים סיסמולוגיים. אם תהיה רעידת אדמה, אליזבת תהיה הראשונה לדעת. ג'ויס, לעומתה, היא אשה פשוטה יותר, מניחה לעצמה להסחף ברצון אחרי האחרים. "אני לא מאיימת על אף אחד כאן, אף אחד לא רואה בי יריבה, אני רק ג'ויס, ג'ויס העדינה והפטפטנית שידה בכל", היא מעידה על עצמה, ולמרות הרוע שבו ייתקלו הארבעה, יחד עם שאר תושבי הכפר, היא מאמינה כי "זה מה שאנחנו, כבני אדם. רוב הזמן אנחנו טובי לב". איברהים הוא טיפוס מתודי מאוד, שאינו מותיר פתח לאינסטינקטים. הוא מנתח כל מצב, משרטט טבלאות ותרשימי זרימה, ומאמין גדול בהגיון מוצק. רון הוא הטיפוס ההופכי לאיברהים, תכליתי וחותך פינות. "חוסר סבלנות זה כל מה שיש לי, זה כוח העל שלי", הוא מעיד.

הכפר נסער כשמנהל המקום מתכנן להרחיב אותו למרות התנגדויות של התושבים, וגרוע מזה, הוא מתכנן לעקור ממקומו את בית הקברות המקומי. כשקבלן שעבד עם המנהל נרצח, המועדון נחלץ לחקירה, וזו מתנהלת במשולב עם חקירת המשטרה. גופות נערמות, סודות נחשפים, והעלילה עמוסת הרמזים והטוויסטים צוברת תאוצה, מותחת ומהנה. אחת הביקורות המצוטטות על הכריכה קובעת כי "לא תוכלו להפסיק לקרוא", והספר אכן כתוב באופן שבו כל פרק מעורר סקרנות לגבי הבאים אחריו, מציע רמז כפתיון, ומעורר את החושים הבלשיים של הקורא.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא אופיים של החוקרים החובבים. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם חולשות הגיל, אבל כולם יחד לא מהססים לשחק, לפי הצורך, את כל קלישאות הזיקנה. וכך אליזבת הקשוחה יכולה באופן משכנע לגמרי להעמיד פני זקנה בוכיה חסרת אונים, ורון, שמחשבתו בהירה, מסוגל להתחזות לזקן מבולבל, וכולם במשולב מציגים סצנה טרחנית ולהגנית – אחד הפרקים המצחיקים במיוחד בספר – מציעים משקה חם ותמונות נכדים, כדי לדחוק את החוקר המשטרתי לפינה. "עם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות", מסבירה אליזבת לשוטר למה לא כדאי לו לחקור כיצד היא משיגה מידע. כן, הם מאותגרים טכנולוגית למחצה, וכן, מוגבלים פיזית למחצה, ופה ושם מלים נשכחות מהם. וכן, כולם חוו אובדן וצפו בקרובים נכנעים לבלתי נמנע. אבל עם הגיל מגיעה גם חירות, ואפשר פחות לעשות חשבון, והם מנצלים במה שג'ויס מכנה "החוצפה הנועזת שלנו" את כל היתרונות.

לצד ארבעת החברים מציג הספר דמויות מוצלחות רבות אחרות, ביניהן השוטרים כריס ודונה; ברנרד, תושב הכפר המבלה שעות על ספסל בבית הקברות; בוגדן, אחד הבריונים של המנהל; ג'ון, בעלה של פני, היושב כל שעות היום ליד מיטתה; ג'ייסון, בנו המתאגרף של רון, ואחרים, שיחסי הגומלין המורכבים ביניהם מסבכים את העלילה ומעשירים אותה.

"מועדון הרצח של יום חמישי" הוא ספר אנושי מאוד ומצחיק מאוד, והתרגום של הדסה הנדלר שוטף ונעים. כבר נכתבו לפניו ספרים על תושבי בתי אבות הפוצחים בחקירה – "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", כדוגמא – אבל הספר שלפנינו מיוחד בדרכו. הנאה מובטחת.

The Thursday Murder Club – Richard Osman

תכלת

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

סוסים איטיים / מיק הרון

בית סלאו הוא מקום מנומנם. עובדים בו סוכנים שנפלטו מ-MI5 לאחר שכשלו במילוי תפקידם. כאן הם נדחקים אל תפקידים משרדיים, אולי כעונש, אולי כדרך שבה הארגון מסמן להם את הדרך החוצה. נמצא כאן סוכן שהשאיר ברכבת דיסק סודי, וסוכנת שאיבדה את עקבות היעד שאחריו עקבה, ואחת אלכוהוליסטית שנגמלה, וכאלה שסיבת אפרוריות חייהם הנוכחיים אינה ידועה, והקוד המקומי מונע מאחרים לשאול מדוע. עם אלה נמנה גם ריבר, שבמסגרת תרגיל לעצירת מְפַגֵּעַ גרם, על הנייר, למותם של חפים מפשע, ובמוחו מקנן חשד שהוכשל במתכוון. את כולם מחזיקה שם התקווה לנס שישב אותם אל חיק הארגון, ועל כולם חולש ג'קסון לאמב, שמן ומוזנח, שאיש מפקודיו אינו מבין מה, אם בכלל, מניע אותו.

הסוסים האיטיים, כפי שמכונים שוכני בית סלאו, מתנערים בעקבות מקרה חטיפה, וכמוהם גם MI5 ובריטניה כולה. ארגון, שאינו מזדהה בשמו, חטף נער, ובשיטת פעולה נוסח אל-קאעידה הציג אותו מכוסה עיניים וכבול מול המצלמה, והודיע שיערוף את ראשו בשידור חי.

מכאן מתפתח מותחן קצבי, שרב הנסתר בו על הגלוי ופיתוליו מפתיעים, עד שבהתרה סבלנית של התסבוכת, כשבכל שלב מופרכות מרבית ההשערות שקדמו לו, תיחשפנה תגליות קשות. הרחבה לגבי העלילה עלולה לפגוע במתח המהנה עבור קוראים עתידיים, ולכן אמנע מכך.

אני מחבבת סיפורי ביון מתעתעים ובעלי ערך מוסף, ו"סוסים איטיים" הוא כזה. הדמויות מאובחנות היטב, ההפתעות שהסופר טומן לאורך כל הדרך משכנעות, ולמרות התככים הסבוכים קל לעקוב אחרי העלילה ולא ללכת לאיבוד בפרטיה. הרקע החברתי לסיפור – היחס להגירה, או בלשון אחת הדמויות, "הרב-תרבותיות הבלתי אפשרית הזאת, המתכון לאסון" – מוסיף לו עומק ועניין. נעה שביט תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Slow Horses – Mick Herron

לסה ספרים

2021 (2010)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

יום אחד תפסיד / לי צ'יילד

עיר אמריקאית עלומת שם, הדומה לחלוטין לעשרות ערים אמריקאיות אחרות, נשלטת על ידי שני ארגוני מאפיה, האחד אוקראיני והשני אלבני. קו הגבול ביניהם ברור ונשמר בקפידה. כל אחד משני הארגונים מנהל בשטחו עסקים משגשגים של דמי חסות, הלוואות בריבית שערורייתית, סחר בנשים שפותו להגר בהבטחות שווא לקריירה זוהרת, בתי משכון וכיוצא באלה. השלטון המקומי והמשטרה משלימים עם המצב, ומבקשים רק דבר אחד – "אל תפחידו את המצביעים". יום אחד חוצה ראש הארגון האוקראיני את הגבול, משתף את ראש הארגון האלבני במידע סודי – ושקרי – ופותח עימות שעתיד להפיל חללים משני הצדדים בנקמת דם מתגלגלת.

ממש באותו הזמן מזדמן למקום ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי בעבר, ועושה צדק מטעם עצמו בהווה. באוטובוס העובר בעיר הוא מבחין בגבר מזדקן שבכיסו מעטפה בנקאית, מן הסתם גדושת שטרות, ובגבר צעיר הלוטש עיניים אל המעטפה. כשהזקן יורד מן האוטובוס, והצעיר בעקבותיו, ריצ'ר, שנע ממקום למקום ללא תכנית, יורד בעקבותיהם, נחוש למנוע את השוד שהולך ומתרקם מול עיניו. במהרה יגלה את הקשר שבין הכסף שבמעטפה לארגוני הפשע, ומעשה ההצלה הקטן שלו ישתלב במאבק שביניהם, שיהפוך למלחמת הכל בכל.  

ג'ק ריצ'ר הוא גיבורם של עשרים וחמישה ספרים שכתב לי צ'יילד. "יום אחד תפסיד", או בשמו המקורי המעניין יותר "ירח כחול", הוא העשרים ורביעי. אני מניחה שיש יתרון בקריאת הספרים לפי הסדר בו נכתבו, אבל הספר הזה, שהוא הראשון מהם שקראתי, עומד יפה בפני עצמו. ריצ'ר ניחן בחושים מחודדים, הנסמכים על נסיון, ובאינסטינקטים בריאים. הוא קצת אבוד כשהדברים אמורים בטכנולוגיה – אנשים טובים שנקרים בדרכו מסייעים לו כשנדרש – וכמו בלשים של פעם הוא מסתמך בעיקר על כוחותיו שלו. הוא גבר מגודל (שלא כמו טום קרוז שגילם את דמותו בקולנוע), קצת מגושם, אך מסוגל להפעיל את כוחו ביעילות. ומעל הכל הוא ניחן בחוש צדק בלתי מתפשר, מחסל את הרעים בלי שמץ של יסורי מצפון, ופועל ללא לאות למען החלשים והצודקים.

אני חושבת שהציטוט מתוך האובזרבר, המופיע על כריכת הספר, תופס יפה את התחושה בעת קריאתו: "מנחם להפליא להיות נתון בידי צ'יילד וגיבורו – אדם טוב שכולנו יודעים שיציל את המצב לפני שימשיך הלאה בדרכו, עם מברשת שיניים בכיס והבגדים שלעורו, שום מקום מסוים ללכת אליו, וכל הזמן שבעולם להגיע לשם". ברור שהטובים ינצחו והרעים יבואו על עונשם, וללא הדאגה לגורלו של ריצ'ר נותר רק ליהנות מן המתח הנובע מן האופן בו יתגלגלו הארועים, ולהשעות ספקנות נוכח צירופי מקרים ממוזלים. לי צ'יילד משלב בסיפור מעט שנינות, קמצוץ אקטואליה, קורט אהבה, ובמיומנות ניכרת מוביל את גיבורו הנחוש אל מטרתו, בטרם יפליג אל האופק ואל ההרפתקה הבאה.

למרות שאינני חובבת מתח לשמו, קראתי את הספר בסקרנות, ואני סבורה כי הוא טוב לסוגו.

Blue Moon – Child Lee

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

נוהל ויזתא / אריה אלדד

מזכיר הממשלה צמח לתפקידו במסלול המקובל, פחות או יותר. מנהיג תא סטודנטים, יועץ משפטי לשר כלשהו, ממונה על ההגבלים העסקיים, ולבסוף, כאמור, מזכיר הממשלה. הוא יודע שנבחר לתפקידו כי מי שהציעו אותו סברו ש"המועמד סמרטוט ויהיה קל לעבוד אתו", אבל זה לא ממש אכפת לו. הוא בטוח שימשיך הלאה לתפקיד חבר פרלמנט, אחר כך שר, ובתוך מספר שנים יהיה ראש הממשלה, שהרי "את התפקיד הזה כבר מילאו אצלנו טיפשים ממני".

שגרת מסלול ההתקדמות שלו משתבשת כשהוא מוזמן לשמש בעל כורחו פיון במשחקי ריגול. ראש הממשלה המכהן, שכבר חווה שתי מלחמות במהלך כהונתו, מבקש להמנע ממלחמה שלישית. לשם כך יש צורך בהרתעה ממשית. השירותים החשאיים רוקמים תכנית, שמטרתה לגרום לאויב להאמין שבידי המדינה מצוי נשק ביולוגי רב עוצמה. לשם כך ראש הממשלה יפטר את המזכיר, והמזכיר הפגוע ייצא למדינה אירופית, יבקש בה מקלט מדיני, ושם ייצור קשר עם שגרירות האויב, וימסור לידיה מידע מפוברק למחצה. למה יסכים אדם שפוי להציג עצמו כעריק ובוגד? סחיטה היא שם המשחק, והוא יכול לבחור כעילת פיטוריו בין צילום מפליל שלו עם ראש לשכת ראש הממשלה, להסתבכות בתרומות אסורות, או להאשמתו בהדלפת האינטרסים של ראש הממשלה בעסקת קזינו, או לחשיפת חתימתו המזויפת על צוואת אביו. כל ההאשמות נכונות, והמזכיר, כמובן, אינו חש אשם כלל, אבל מבין את השלכות החשיפה.

מכאן מתגלגל לו סיפור ריגול משעשע ורב תפניות, שכנהוג במקומותינו (אם כי מקומותינו אינם מוזכרים בשמם המפורש) בוחשות בו יותר ידים מן הראוי, וסכסוכים אישיים מעורבים בקבלת ההחלטות. הפיון הקטן בעל האגו הגדול – ששולחיו אמרו עליו כי "האיש הזה נבחר אישית בידי ראש הממשלה, מה שאומר שלפחות ראש הממשלה בטוח שאין בו שום כשרון" – משתכן בברן שבשוויץ, ומתמרן איכשהו בתוך הסבך.

סגנון הסיפור קליל, על סף שטותניקי, ומשום כך קל לקרוא אותו כקומדיה מהנה. מצד שני, הסיפור הוא רק מסגרת לביקורת שמטיח אריה אלדד בשירות הציבורי על כל שלוחותיו, כולל הגופים הממונים על בטחון חוץ ופנים. כדי להעצים את תחושת האבסורד מושיב הסופר את גיבורנו מול חוקר שוויצרי, שנאנח על הגידול במספר חברי המועצה הפדרלית של ארצו מחמישה לשבעה, וזה האחרון אינו מאמין למשמע אוזניו. הוא שומע על תפקידו של מזכיר הממשלה – לסכסך בין השרים כדי שלא יתאגדו; על שיטת מינוי ועדות חקירה – לבחור אנשים בעלי שאיפות ועם קשיי ניסוח; על פיטוריהם של שרים מצליחים ועידוד חוסר מעש ("כמה שרים עובדים אצלכם?" שאל החוקר. "בערך שליש" השיב. "שליש ממה?" לא הבין החוקר. "שליש מהשרים המכהנים"); על שיטות לגיוס תרומות אסורות, ועוד כהנה נפלאות. "החוקר היה מרותק. נראה כי היה בטוח שהנחקר בודה את כל הדברים מלבו. הרי לא יעלה על הדעת שדברים כאלה מתרחשים באמת. אבל גם אם הכל בדיה – הסיפור יפה".

האם צלחה מזימתם של השירותים החשאיים? האם נמנעה מלחמה? וגיבורנו – האם הוקע כעריק או הוכר כגיבור? מטעמי קלקלנים אשאיר את השאלות תלויות ללא מענה.

"נוהל ויזתא" הוא ספר מהנה ומשעשע בשל סגנונו ופיתוליו, ומעורר צער בשל תוכנו. כך או כך, הוא מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2018

איש שטח / ג'ון לה קארה

נט, איש ביון בריטי בשלהי הקריירה שלו, המחזיק באליפות בדמינגטון ליחידים במועדון בו הוא חבר, מפעיל יחידה נידחת של "המשרד". בעבודתו הוא מתקשה לתמרן מול אינטרסים סותרים וקשיים ביורוקרטיים, ובמועדון הוא מתחיל לשחק ולהפסיד מול אד, צעיר שפנה אליו בבקשה להתחרות מולו. בין השניים נרקמת חברות, למרות שאד קרוב לגילה של בתו של נט. הגבר המבוגר יותר, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, והוא אדיש יותר או ריאליסט יותר, מאזין, משועשע משהו, להשתפכויותיו הנזעמות של ידידו הצעיר, נגד טראמפ, שבגללו ארצות הברית מתקדמת במלוא הקיטור לעבר גזענות ממסדית וניאו-פשיסטית, נגד הברקסיט המנתק את בריטניה מאירופה שהוא אוהב ומעריך, ונגד קשרי טראמפ-פוטין, שגורמים לו לסנן בכעס, "זה שידור חוזר, זה 1939 מחדש. מולוטוב וריבנטרופ, מחלקים ביניהם את העולם".

נט, המספר בגוף ראשון, מפנה את דבריו אל מי שהוא מכנה "עמיתי היקרים", וכבר מן ההתחלה ברור שהסתבך איכשהו והוא נתון לחקירה. העלילה הולכת ומסתבכת כשיוזמה של היחידה שהוא מנהל נדחית, ובעקבות כך מתפטרת העובדת הנמרצת שעמדה מאחוריה. סוכן רוסי רדום מתעורר לפתע, דמויות מעברו המקצועי של נט מגיחות מן הצללים, ושני העולמות – המקצועי והאישי – הופכים לאחד כשנוצר הרושם שאד הוא אדם שונה מכפי שהציג את עצמו, ונט ידידו נחשד במעורבות בפעילותו התמוהה.

ג'ון לה קארה, שכידוע היה איש MI6, כותב כמי שמצוי בנבכי עולם הביון אפוף הצללים, המחייב את אנשיו לדריכות מתמדת וליכולת לפענח את הפסיכולוגיה של יריביהם. מכיוון שאינו עסוק במאבק על מעמד ועל תפקיד, ומשום חיבתו לאד, הוא ער לסתירות בסיפור שאנשי הביון מספרים לעצמם, כשהם מפרשים את שרואות עיניהם. הוא נחלץ למלחמה על שמו הטוב, וביתר שאת על תום לבו של ידידו, שהוא כמעט היחיד המאמין בו.

צללים אופפים גם את העולם הפוליטי. מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של הארועים שבכותרות החדשות? לדמויות בספר, אלה מתוכן שמביעות עמדה, יש דעות מוצקות דומות לאלו של אד, גם אם פחות נזעמות ומדרבנות לפעולה. כשנט מעמיק בחקירתו, הוא חושף מעט מן הרחש-בחש שמתרחש בהסתר.

"איש שטח" הוא ספר עכשווי, שכל חלקיו נופלים בסופו של דבר למקומם, ומרכיבים סיפור מעניין, קצבי ומותח.

Agent Running in the Field – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

רציחות האלפבית / אגתה כריסטי

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שירת הקוקייה / פרנסס הרדינג

"שירת הקוקיה" מתרחש באנגליה, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. משפחת קרסנט מונה כעת ארבע נפשות – אב ואם ושתי בנות, טְריס בת אחת-עשרה ופֶּן בת תשע. אחיהן הבכור סבסטיאן לא שב משדה הקרב. כשהספר נפתח, טריס מתעוררת רועדת וכאובה, ומגלה שיום קודם לכן כמעט טבעה. הארוע נמחק כליל מזכרונה, וגם את עברה קודם לתאונה קשה לה לשחזר. בהדרגה, מקרעי הזכרונות נדמה שהיא שבה להיות כשהיתה, כך מכל מקום מאמינים הוריה. פן, לעומתם, מבועתת כשהיא מתבוננת באחותה: "היא עושה את עצמה! אתם לא רואים? זה זיוף! אף אחד מכם לא מבחין בהבדל?". ההורים אמנם אינם מבחינים, או אולי מדחיקים, אבל טריס עצמה חשה שחל בה שינוי, ונאבקת להאמין שמדובר בתוצאות הטראומה ולא באיבוד שפיותה.

העלילה מכאן ואילך חושפת סודות משפחתיים, מתוודעת ליצורים החיים בין הצללים, מיטלטלת עם כוחות כישוף, מוּנעת מנקמה ומכאב, ונעה בקצב הולך וגובר ובנשימה הולכת ומתקצרת אל הגאולה. זהו סיפור מתח מטיל אימה, וגם סיפור של חמלה.

סוגת הספר מוגדרת כפנטזיה, וקהל היעד כנוער, אבל ההגדרות, כדרכן של הגדרות, מגבילות שלא בהכרח לצורך. למרות שהסוגה לשמה אינה מושכת אותי (ולולא הקולקטיב הספרותי, התארגנות של אחת-עשרה הוצאות לאור עצמאית, לא הייתי נחשפת אל הספר), וגם נוער כבר אינני, נכבשתי בקלות. כמה סיבות לכך, והנה הן בסדר אקראי: דמיונה הפרוע של פרנסס הרדינג וסגנונה הבהיר, שתורגם יפה בידי ורד טוכטרמן, מעוררים סקרנות ומושכים לקריאה. המתח שהיא בונה ממש מההתחלה מפתה לא להרפות מהספר. כבר מלכתחילה ברור שהסוגה אינה לשד הסיפור, אלא הדמויות מעוררות האמפתיה והיחסים ביניהן. העירוב של דמיון עם מציאותיות עשוי היטב.

נושאו העיקרי של הספר, בעיני, הוא התמודדותה הלא מוצלחת של המשפחה עם נפילתו של סבסטיאן. הבן נהרג בהתפוצצות בשוחה, ולא נותר שריד מגופתו. אין ספק שנהרג, אבל העדר גופה משמר שמץ של אי וודאות ואינו מאפשר השלמה. חדרו של סבסטיאן הוא מקדש שאליו אסור לבנות להכנס, והן עצמן נעטפות בדאגה מגוננת, שמרחיקה אותן מהחברה. טריס נחשבת לילדה חולה, ולמעשה הוריה מעודדים את חולייה, האמיתיים והמדומים, כעילה להוסיף ולהחזיק אותה תחת כנפיהם. מכיוון שטריס היא הילדה הטובה, פן מחליקה אל המשבצת שנותרה פנויה, זו של הילדה הרעה. היא מרדנית, מושא להאשמות, ובצר לה היא מסתלקת לעתים תכופות מן הבית. כל אחת מהבנות מקובעת לתדמיתה, והמשפחה מתנהלת באומללות משתקת.

לצד הנושא העיקרי, הספר מטפל ביחס כלפי השונה, ובחובה לא להתבונן רק בקנקן ולא להתפס לדעות קדומות שטחיות. עוד נמצא בספר התיחסות למאפייני התקופה, וביניהם מעמדן של הנשים, שיצאו לעבוד בשנות המלחמה וכעת נדחקו חזרה לבתיהן, היחס אל הלוחמים ששבו מצולקים בגופם ובנפשם, ותהליך האורבניזציה המואץ.

נהניתי, ואני ממליצה.

Cuckoo Song – Frances Hardinge

עוץ

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

המיניאטורה שנעלמה / אריך קסטנר

כותרת משנה: הרפתקאותיו של קצב-אומן בעל לב חם

אירנה, מזכירתו של אספן אמנות, השלימה בהצלחה רכישה של מיניאטורה שצייר הנס הולביין, וכעת היא יושבת במרפסת מלון בקופנהגן ומתכננת את דרכה חזרה לברלין עם היצירה היקרה (היצירה עצמה, פורטרט של אן בוליין – כך למדתי מחיפוש ברשת – אינה קיימת. כנראה הושמדה). שני גברים עוקבים אחריה ללא הרף, מבלי להיות מודעים לכך שאף הם עצמם נתונים למעקב. מן הסתם זוממים כולם להניח ידם על המיניאטורה. אל התסבוכת הזו נקלע במקרה אוסקר קולץ, גבר גרמני שכל עולמו סובב מאז ומתמיד סביב האטליז המשפחתי. אשתו עובדת אתו, בניו פתחו אטליזים משלהם, בנותיו נישאו לקצבים. יום אחד, ללא התראה מוקדמת וללא סיבה נראית לעין, קצה נפשו בשגרת חייו, והוא קם ונסע לראות עולם. בין שני הגרמנים נקשרת שיחה, שבמהלכה הוגה אירנה תכנית להעזר בקולץ כדי לצלוח בשלום את המסע מקופנהגן לברלין.

מכאן מתגלגלת לה עלילה מפותלת, רצופת העמדות פנים והטעיות והנחות מוטעות. מספרם של הנוכלים ילך ויגדל, צעיר שייטפל אל אירנה יצטייר כידיד וגם כאויב. המיניאטורה המקורית תוחלף שוב ושוב בהעתק, ורק מומחה יוכל להבדיל בין השניים. אנשים יתחפשו, ישתמשו בשמות בדויים, חפים מפשע ייחשדו, והסוף הטוב – שיפתיע את המעורבים אבל לא את הקוראים – יתגלה בסיומן של תפניות ותהפוכות.

הספר נכתב בהומור ובקלילות המוכרים של אריך קסטנר. הדמויות חד-מימדיות למדי, אך הדיאלוגים ביניהן שנונים במידת מה ומשעשעים. הספר נכתב אמנם ב-1935, שנה רבת ארועי מפתח בגרמניה, אבל לא מצאתי בו רמזים אקטואלים כלשהם, ונראה לי שאין לחפש בו עומק שהסופר, כנראה, כלל לא התכוון אליו.

חביב.

Die Verschwundene Miniatur – Erich Kastner

חרגול

1999 (1935)

תרגום מגרמנית: טדי פרויס