מוות הוא שם המשחק / דן ג' מארלו

מוות הוא שם המשחק

"מוות הוא שם המשחק" נפתח כך: "מהמושב האחורי של האולדסמוביל ראיתי את כפפות הכותנה של הנער מבזיקות בלבן על ההגה כשחתך מוַן ביורֶן אל שדרות סנטרל". במלים מדויקות שנבחרו בקפידה יצר מארלו, בתיווכו המוצלח של יותם בנשלום שתרגם, תמונה חיה של אור, של מהירות ושל תחושה שמשהו דרמטי עומד לקרות. המשכו של הספר מצטיין אף הוא בסגנונו, והופך את הקריאה לחוויה חושית. מצד הסגנון, אם כך, אני בהחלט ממליצה עליו.

מצד התוכן, לעומת זאת, הספר עורר בי התנגדות. המספר – נקרא לו רוי, כשם אחת הזהויות שהוא מאמץ לעצמו – הוא פסיכופת מילדות, שונא אדם, אדיש לרגשות הזולת, קשוח ובלתי מתפשר, נוקם אכזרי. רגשות חיבתו המועטים מופנים לבעלי חיים. מארלו לא טרח להסביר את גיבורו, ומשום כך נעדר מהספר עומק פסיכולוגי. זכותו של מארלו, כמובן, להעניק לרוי במה לתאר את חייו, אבל מבחינתי כקוראת תיאור בלבד אינו מספק. אני מחפשת תובנה.

העלילה בקצרה: לאחר שוד בנק שמשתבש מעט, שני השותפים, רוי ובאני, מתפצלים. רוי מטפל בזרועו שנפצעה, ובאני נוסע עם השלל לפלורידה, משם הוא אמור לשלוח אל רוי את חלקו בתשלומים שבועיים. לאחר מספר שבועות מגיע אל רוי מברק שכתב לכאורה באני, ובו הוא מודיע לו על ניתוק קשר בשל צרות בלתי צפויות. רוי יוצא לפלורידה לברר מה קרה, לסייע לבאני, ולמצוא את שלל השוד. מפה תתגלגל עלילת מתח, שישתלבו בה שוטרים מושחתים וחברים לרגע, גופות תיערמנה, במשחק המוחות ינצח המתוחכם וקר הרוח מבין המתמודדים, וסיומה הנפיץ ישאיר פתח להמשך עלילותיו של רוי. בהדרגה נסחפתי עם הסגנון המשובח, השעיתי את השיפוט הערכי, והייתי סקרנית לדעת כיצד תפתר התסבוכת.

צ'רלס קלי, הביוגרף של מארלו, שמאמרו "הסופר והשודד" מופיע כנספח לספר, טוען ש"מוות הוא שם המשחק" הוא לא פחות מיצירת מופת. אני חולקת על הקביעה הזו. הספר מדגים טכניקת כתיבה מצוינת, בניה טובה של מתח, וכמה דמויות משכנעות. כדי לזכות להגדרת "מופת" נדרש יותר מעלילה בלשית בנאלית למדי, ובסופו של דבר מבחינת התוכן זה כל מה שהוא מציע. העובדה ששודד בנקים מפורסם התרשם מהספר, ואף הפך לידידו של הסופר, אינה יותר מאנקדוטה, ובוודאי שאינה בגדר המלצה ספרותית.

בשורה התחתונה: ספר מתח אפל, מיוחד בשל סגנונו המדויק והרהוט, טוב לסוגו.

The Name of the Game is Death – Dan J. Marlowe

תשע נשמות

2017 (1962)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מודעות פרסומת

שעות מתות / אורי אדלמן

s_metot

ספרי מתח לשמם אינם בראש סדר עדיפויות הקריאה שלי. עד היום לא קראתי אף אחד מספריו של אדלמן למרות המלצות נלהבות, וכש"שעות מתות" התגלגל לידי, יצאתי מאזור הנוחות הכבד שלי, וביליתי יום בחברתו. לא התחרטתי.

ניתוח חירום שהסתבך והסתיים במותה של המנותחת, איים לרסק את הקריירה הרפואית של נועם דנציג, כירורג לקראת סיום תקופת ההתמחות. מה שהחל בהחלטה רפואית, אולי מוצדקת אולי נחפזת, הפך למה שהצטייר תחילה כסכסוך ללא פשרות בין אביה של הנפטרת ובין נועם. מהר מאוד התברר שהכשל הרפואי היה כאבן שנזרקה למים, ומנקודת הכניסה החלו מתפשטות אדוות במעגלים הולכים ומתרחבים, הולכים ומתגבהים, יוצאות משערי בית החולים אל בתיהם של המעורבים, מגיעות אל תעשית התרופות, ומטפסות במעלות השלטון אל משרד הבריאות ואל משרד הבטחון עד ללשכת ראש הממשלה. הממסד הרפואי, בעלי ההון, תעשיינים, אנשי מערכת הבטחון – כולם מעורבים וסבוכים אלה באלה, כל אחד והאינטרסים הפרטיים או הלאומיים שלו, ובתווך מסתחררים נועם, יעל שעבדה בעבר בחברת תרופות, הלפרין שעדיין עובד שם, וגם בייליס, אביה של הנפטרת שביקש נקמה ונחמה והפך קורבן אף הוא.

אורי אדלמן רקח סיפור מותח, שניכר כי נשען על תחקיר מדוקדק. כל אחת מן הדמויות בעלילה משורטטת במפורט ובאמינות, ומתמודדת עם שאלות שלקוחות מן המציאות היומיומית. אף אחת מן הדמויות, למעט רוצח אחד ופסיכופט אחד, אינה מושלמת לגמרי או מושחתת לגמרי. מי שמצטייר תחילה כאיש הרע מכל, הוא בעצם ניצול שואה שיודע לאיזה רוע האנושות עלולה להגיע, ונאבק בפטריוטיזם עיקש לסייע לישראל להגן על עצמה. האם המטרה מקדשת את האמצעים היא נקודה למחשבה שעולה מן הספר. הסיפור מציג לצדו תעשין שמבקש להרחיב את העסק המשגשג שירש, ורופא שהפך למנהל בית חולים ביורוקרט, ורופא אחר תמים ומצפוני, וצעירה שלא מוכנה שיסדרו אותה, ועורכי חדשות שנאבקים על סקופים, וחוקר משטרה מסור – מארג של דמויות מכאן ומעכשו, שהופכות את העלילה למאוד ישראלית, אנושית, עכשווית ואפשרית.

בשורה התחתונה: ספר סוחף

 

כתר

2004

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

הנפשות האפורות / פיליפ קלודל

60700

מפתה להשוות בין שני ספריו של קלודל, "הדוח של ברודק" ו"הנפשות האפורות". בשני הספרים המספר חוקר פרשת רצח שארעה בישובו. שני הספרים מסופרים על רקע מלחמת עולם, המלחמה הראשונה מצוינת במפורש ב"הנפשות האפורות" והשניה במרומז ב"הדוח של ברודק". בשניהם המספר אינו מסתפק בפרשה המצומצמת, אלא פורש רקע רחב ומספק הקשרים לתקופה, תוך שהוא מתאר לעומק את הדמויות המעורבות, ושוזר אל הארועים את סיפורו האישי. ובשניהם לאישיותו של המספר ולעמדותיו יש השפעה משמעותית על רוח הספר. עם זאת הספרים נבדלים זה מזה בעיקר ברמת המעורבות של המספרים: סיפורו של הזר ב"הדוח של ברודק" הוא במידה לא מבוטלת סיפורו של כותב הדוח, שחווה על בשרו את התבהמותם של הבריות. המספר ב"הנפשות האפורות", ששמו אינו ידוע, אמנם מוצא מקבילות בינו ובין הדמות המרכזית בפרשה, אך הוא במידה רבה צופה מן הצד, והוידוי האישי שלו בסיומו של הספר נבדל מקו העלילה שעליו סיפר. השניים נבדלים מאוד גם בסגנונם, הן בשל אישיויות שונות, והן בשל מידת מעורבותם: ברודק חושב, מתלבט, מתייסר, ומביע דעות ועמדות באופן ישיר. המספר בספר שלפנינו נוקט רוב הזמן סגנון סיפורי יותר, ועושה שימוש בציניות ובאירוניה כדי להביע עמדה מבלי להתבטא בישירות.

בעיירה הצרפתית פ', הסמוכה לחזית, בשנת 1917, מתגלה גופת ילדה כבת עשר בסמוך לביתו של התובע בעיר ו'. התובע, פייר-אנז' דסטינה, מתואר כטיפוס מרוחק, קר-לב, מצטיין במקצועו, ואדיש לחלוטין לנאשמים שהוא מביא להרשעתם, לעתים למותם. המספר התאלמן בגיל צעיר מאשתו, וכך גם דסטינה, והוא – המספר – מסתיר סוד אפל, והצירוף הזה הוא אחת הסיבות לכך שהוא חש מעין קירבה אל התובע, ובו בזמן גם חושד בו שהיה מעורב ברצח הילדה. שנים אחרי הפרשה, וכשרבים מגיבוריה כבר אינם בין החיים, המספר עדיין אוסף עדויות, מבקש להגיע לחקר האמת. נדמה, אם כך, שמדובר בסיפור מתח בלשי, אך למעשה חקר הרצח הוא רק נקודת מוצא לאמירות רבות משמעות בנושאים רבים כמו התמודדות עם אובדן, בירוקרטיה מושחתת, שכרון השררה, כוחו של המון, ועוד.

למלחמת העולם הראשונה יש תפקיד מהותי בספר. אמנם רוב גברי העיירה שוחררו משרות צבאי בשל היותם עובדים חיוניים במפעל המקומי, אבל המלחמה נוכחת בחייהם. החזית קרובה, נחבאת מאחורי גבעה אך נשמעת היטב, והעיירה מוצפת בחיילים לפני צאתם לקרב, ובפצועים וגוססים בשובם ממנו. אסונות פרטיים של אזרחים נבלעים בקטל המתמשך, לבבות מתקשחים כשהמוות הופך בן לוויה קבוע.

"הנפשות האפורות" מצטיין בסגנון בהיר, באפיון מדויק של דמויות, ובשפע של אמירות חברתיות חדות וראויות להשמע, לא רק על רקע התקופה המתוארת. קראתי את הספר לפני למעלה מעשור, ולמרות הספרים הרבים שקראתי אחריו שתים מן הסצנות שבו נשארו חקוקות בזכרוני בבירור רב: המורה הצעירה היושבת על הגבעה וצופה על החזית, והחייל הצעיר הקופא עירום בחצר. שופע רוע, חמלה, אכזריות, אהבה, התבוננות אל תוך הנפש פנימה, ובדידות מאכלת – "הנפשות האפורות" הוא יצירה ספרותית וחברתית מומלצת.

Les Âmes Grises – Philippe Claudel

כתר

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

נוגה / נד באומן

noga_front2

על פניו "נוגה" אינו ספר בשבילי: סצנת מסיבות, סמים ואלכוהול, נערה יפיפיה – לא, תודה. מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שאין לשפוט ספר בחופזה על פי התרשמות שטחית מכריכתו. למרות הרקע הבלתי מפתה בעיני, "נוגה" הוא ספר אינטליגנטי, מותח, שופע הומור וידע.

ראף, צעיר לונדוני בשנות העשרים לחייו, סובל מהפרעה במחזור עירות-שינה, שמשבשת קשות את סדר יומו. ראף נטול כישורים מיוחדים או שאיפות גדולות, מתפרנס מטיפול בכלבה השומרת על משדר רדיו פירטי, ומעבודות מזדמנות בתכנון גרפי. לילות רבים הוא מבלה במסיבות מחתרתיות, מחפש את הסם החדיש והמסעיר הבא. בפרקים הפותחים את הספר הוא מבלה במסיבה שכזו, מתאהב מרחוק בבחורה, שאליה הוא אינו מצליח לפלס את דרכו בתוך ההמון, ונתקל בשועל באוטובוס בדרכו הביתה. לקח לי בערך ששים עמודים להבין שלא מדובר בספר הזוי, כנגזר מהסמים האופפים אותו, אלא בספר מתח. התעלומה שבעלילה מחלחלת לאטה בתחכום לתוך הסיפור, ומבלי משים סוחפת את ההתרחשויות מן הבנאליה אל היחודיות.

תיאו, חברו של ראף, בעליה של תחנת שידור פירטית, נעלם. העדויות מצביעות על כך שנחטף בידי שני אלמונים אל תוך רכב לבן שנע ללא קול. ראף, בשל אורח חייו, אינו יכול לפנות למשטרה, והוא מנסה לברר בכוחות עצמו מה ארע לחברו. בהדרגה הוא שם לב שמצטברים סביבו ארועים ואנשים הקשורים איכשהו לבורמה, היא מיאנמר, ביניהם שני שדרים בלתי מוכרים בתחנת הרדיו, מצרכים חדשים על מדף המכולת השכונתית, וגם צ'ריש, הבחורה שראה במסיבה וששבה ונקרתה בדרכו כמה ימים אחר-כך. הצטברות בלתי מקרית אחרת היא של רמזים הקשורים לחברת הכריה האמריקאית לייסברק ולסם חדש המכונה נוגה. בעלילה מתעתעת, שבה קשה להבדיל בין אוהב לאויב, ראף מנסה לגלות לא רק מה עלה בגורלו של תיאו, אלא נסחף לחשוף את מזימותיה של לייסברק.

באמצעות הספר הקורא מתוודע לעולם התאגידי האכזר, למעשים המכוערים שחברות נוקטות למען רווח, לכוחם של יחסי הציבור, למניפולציה של דיסאינפורמציה, ואולי יותר מכל לעוצמה הרבה של כריית מידע מרשתות חברתיות. אין המדובר אך ורק בהפרת פרטיות ובחשיפת פרטים אישיים אודות משתמשי הרשת, אלא בכוח שהמידע נותן בידי כוריו כדי ליצור מגמות ולהשפיע על עמדות. המצב המתואר בספר מטריד, משום שאינו עתידני, והוא משקף מציאות המתרחשת כל יום בכל מקום.

הכתיבה האינטליגנטית היא שעושה את הספר שונה ונעים לקריאה. נד באומן אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית רבת תהפוכות ותגליות, אלא מעשיר את הסיפור בידע. הספר אינו מעיק בהיבט זה, ואינו גולש לפוזה דידקטית, וההסברים הכימיים, הבוטניים, ההיסטוריים ועוד, שזורים בו באופן טבעי.

המקצב של הספר אנרגטי, הדמויות אמינות, בלתי הרואיות בעליל, וחוש ההומור מתבל את החלחלה שבהיתכנותו. בשורה התחתונה: ספר מתח שונה, חווית קריאה מהנה.

 

Glow – Ned Beauman

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

תיק רצח / טוני פרסונס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad799d7a7_d7a8d7a6d7972

"תיק רצח" נפתח במקרה אונס ורצח שארע כעשרים שנה לפני העלילה העכשווית. חבורת נערים ביצעה אונס ברוטלי בנערה, וכשהניחו לה והיא נסתה להמלט, רצחו אותה. עשרים שנה אחר כך מישהו משסף את גרונם של האנסים בזה אחר זה.

מקס וולף, שמגדל לבדו את בתו הקטנה (ומשום מה אינו טורח לספר לקוראים מה קרה לאשתו עד לשלב מאוחר בספר), עבר למחלקה החוקרת מעשי רצח אחרי שהצטיין במניעת פיגוע טרוריסטי. הוא מצטרף לצוות החוקר את שרשרת הרציחות, פועל בתיאום עם מפקדו ועם עמיתיו, ולפעמים גם באופן עצמאי. כשהחקירה נתקעת, הסקוטלנד יארד משתלט עליה.

מכיוון שמדובר בספר בלשי, לא אוכל להרחיב בפרטי העלילה. אציין רק שלא התרשמתי ממנו. דמותו של המספר די רדודה, למרות שהוא חוזר ומספר על האהבה והמחויבות שהוא חש כלפי בתו. בחקירה יש פה ושם חורים בלתי מוסברים, כמה מן הגילויים צפויים למדי, ובשורה התחתונה אין בספר הזה שום דבר שמייחד אותו לעומת ספרים אחרים מסוגו. הוא לא רע, אבל בעיני הוא זניח. חובבי ספרות בלשית מן הסתם ייהנו יותר ממני.

The Murder Bag – Tony Parsons

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

אדם זר / הרלן קובן

62512011868b

זהו הספר הראשון של הרלן קובן שאני קוראת. מצד אחד, בהתייחס לספר עצמו, הייתי מגדירה את השעות שהקדשתי לו בזבוז זמן. מצד שני, מעתה ואילך לא אתלבט אם לקרוא את עשרים ומשהו הספרים שכבר כתב, ואת עשרים ומשהו הספרים שעוד יכתוב, אז תועלת כלשהי בכל זאת צמחה לי.

העלילה בקצרה: אדם זר נגש אל אדם פרייס, ומספר לו על שקר מהותי שאשתו שיקרה לו בעבר. כשאדם מתעמת עם אשתו, היא משאירה לו הודעה, ובה היא כותבת שהיא זקוקה לזמן, מבקשת שידאג לילדיהם, ונעלמת. האדם הזר הזה, כך מסתבר בהמשך, שם לו למטרה לנקות את העולם משקרים, ואם על הדרך הוא יכול לעשות כסף מן התחביב הנאצל הזה, מה טוב. אבל אנשים אינם בובות הפעלה, וכוחות נוספים בוחשים בעלילה, וכתוצאה מכך כל מה שיכול להשתבש משתבש.

הרעיון, למען האמת, מבריק, ובידיו של סופר מעמיק יותר היתה יכולה להווצר פה דרמה פסיכולוגית טובה, שהיתה בוחנת מה קורה לחיים שגרתיים שלווים כשאבן קטנה מוטלת לפתע לתוכם. אבל הרלן קובן, לפחות בספר הזה, הוא לא סופר מעמיק. הוא סופר מתח, ולכן הוא שוזר לתוך העלילה המרכזית כמה וכמה עלילות מקבילות ומשתלבות, נוקט טריקים של מותחנים, כמו דילוג מעצבן בין קטעים קצרצרים של ארועים שונים, קטיעת פרקים בשיא, יחוס סודות לכל אחד ואחד, ויוצר אפשרות לספר המשך. הדמויות פלקטיות, הכאב מעושה, ההתנהלות לא הגיונית. למרבה הצער, המילה הטובה היחידה שיש לי לומר על הספר נוגעת דווקא לסוף העצוב: שום סיום אחר לא היה מצדיק את מה שעוללה ההיעלמות לשני הבנים.

בשורה התחתונה: ספר שטחי

The Stranger – Harlan Coben

כנרת זמורה ביתן

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הרוחות של בלספט / סטיוארט נוויל

6908490010001009801625no

ג'רי פיגאן היה בן עשרים כשנדרש לרצוח אדם בשרות IRA, הצבא האירי הרפובליקני. שש שנים ואחת-עשרה רציחות אחר-כך הוא נידון למאסר, ושוחרר אחרי כשתים-עשרה שנים אל צפון אירלנד אחרת. הסכם "יום שישי הטוב", הידוע גם כ"הסכם בלפסט", נחתם באפריל 1998, ונועד לשים קץ לסכסוך הדמים רב השנים. מפעיליו של פיגאן לשעבר, לאות אסירות תודה וכדי לקנות את שתיקתו ואת שיתוף הפעולה שלו בהווה, משלמים לו משכורת עבור עבודה פיקטיבית, ולכאורה הוא פנוי לפתוח בחיים חדשים. אבל פינאן נרדף על ידי רוחותיהם של שנים-עשר האנשים שרצח (מעניין לציין ששמו של הספר במקור הבריטי הוא The Twelve, והשם שנבחר בעברית הוא כשמו של הספר בהוצאה האמריקאית). הם רודפים אותו בחלומותיו, ועוקבים אחריו בעודו ער, מפצירים בו לנקום במי ששלחו אותו לרצוח אותם. כל רצח שפינאן מבצע מסלק את הרוחות שבשמן נקם, והוא נחוש להמשיך במסע ההרג עד שימצא שלווה לנפשו.

צפון אירלנד, על פי הספר, היא מקום שסוע ומושחת. נראה שאי אפשר באמת לצאת ממצב של איבה ושנאה, כשבקלחת בוחשים אנשים המונעים מתאוות בצע ומתאוות כבוד, אנשים שמשגשגים בסביבה של שנאה ופחד. לאנשים רבים יש סיבה לערער את היציבות שהושגה בהסכם, בין אם אלה מנהיגים שיכורי כוח, ובין אם בריונים להשכיר שאלימות היא הדרך היחידה שהם מכירים. הנה לדוגמא תגובתו של אחד הבריונים, שתול ומלשין, לרעיון לחדול מפעילות:

הוא לא הצליח לדמיין את עצמו פורש. כשעצם את עיניו ודמיין את עצמו עוזב את החיים הללו, הוא הרגיש כאילו הוא פוסע אל התהום. צלילה עמוקה אל האין […]. כולם אמרו שזה לעולם לא ייגמר. הפילוגים והשנאה היו מושרשים עמוק מדי […]. הפוליטיקאים היו עסוקים מדי בהתחנפות לגזענות של בוחריהם מכדי לפתור את הבעיות, והמיליציות הרוויחו יותר מדי כסף מכדי לשקול דרך אחרת. אבל למרות כל אותם מכשולים בלתי עבירים לכאורה, נדמה שהם סוף-סוף הצליחו […]. אחרי שמונים ומשהו שנים זכתה סוף-סוף המדינה הזעירה בעתיד. אבל לקמפבל לא היה עתיד.

בשל ההבלחות של הרהורים בנושא היחלצות ממעגל של אלימות ושל שנאה, ממערבולת של אימה שבבסיסה מלחמות דת, חשבתי בשלב כלשהו שיש בספר יותר ממתח לשמו. אבל ההבלחות הללו די בטלות בשישים במכלול העלילה. בסופו של דבר זהו ספר מתח שבלוני, עם רוצח מיוסר, שמתקשה מצד אחד לחיות עם אשמתו, ומטיל מצד שני את האשמה כולה על שולחיו. רוצח שקורבנותיו סולחים לו אחרי שהוא מסכן את חייו כדי להציל אשה וילדה שנפלו לציפורני מעסיקיו לשעבר. למרות מאמציו של הסופר לחבב עלינו את גיבורו, לא הצלחתי למצוא ולו שמץ של צידוק להרואיות שבכפרה על רצח באמצעות רצח. האלימות הולכת וגוברת, ומגיעה לשיאים שאינם באמת נחוצים לעלילה, וניכר שלקראת הסוף אזל כוח דמיונו של הסופר. בשורה התחתונה: ספרים רבים כמוהו כבר נכתבו, ואין בו מקוריות שתבליט אותו בתוך הסוגה.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ד"ר גיא ביינר, ובה הרקע ההיסטורי לספר. אני ממליצה לקרוא אותה כפרולוג ולא כאפילוג כדי להבין טוב יותר מונחים וארועים המשובצים בספר.

The Ghosts of Belfast (The Twelve) – Stuart Neville

תמיר // סנדיק

2016 (2009)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

למראית עין / ליעד שהם

980835

ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה שפגשנו ב"עיר מקלט" וב"אם המושבות", מקבלת על עצמה ב"למראית עין" חקירה חדשה. כמו קודמיו, גם הספר הזה ממוקם בצומת חברתי רגיש בחברה הישראלית: "עיר מקלט" סבב סביב המהגרים הבלתי חוקיים, "אם המושבות" עסק בקשרי הון-שלטון, ו"למראית עין" מתרחש בהתנחלות. לב הסיפור הוא פענוח רצח, אך מה שמעניק לספר עומק וערך מוסף הוא הצוהר הנפתח אל עולמם של המתנחלים: הדרך בה הם תופסים את עצמם, ההתיחסות שלהם אל המדינה ואל האופן בו לדעתם הם משתקפים בציבור, ההתמודדות עם חיים בסביבה עוינת. מכיוון שמדובר בישוב דתי, הספר עוסק גם בחיים בתוך חברה ערכית סגורה, במשיכה-דחיה אל העולם החילוני, ביחס לשבים אל הדת ולעוזביה.

הספר נפתח ברצח. ראש הישיבה בהתנחלות גופנה יורד כהרגלו השכם בבוקר לטבול במעיין מחוץ לגדר הישוב, ואינו שב. גופתו נמצאת צפה במעיין, ועליה סימנים המעידים על חנק. האם היה זה רצח על רקע לאומני? או שמא היו לרב אויבים בתוך ההתנחלות? ענת נחמיאס, שהורחקה מעבודה משטרתית בשל חריגה מנהלים בפרשה שתוארה ב"אם המושבות", נשלחת לגופנה לחקור את הרצח, כשהיא מלווה בבנו החוזר בשאלה של רב הישוב, חניך בקורס של השב"כ. ענת, כהרגלה, מפתחת מעורבות אישית, אינה עובדת על פי הספר, וחושפת סודות מתחת לפני השטח.

הפן המרשים ביותר בספר, בעיני, הוא הטיפול המשכנע בדמויות. קל ליפול לסטראוטיפים, אבל הסופר אינו נכשל בהם. בתוך הישוב הקטן, ההומוגני לכאורה, הוא נותן שם ואופי למגוון של טיפוסים: הצעיר ה"מתחזק" ההופך לקנאי, הרב המנהיג הרוחני המתחבט בשאלות של נאמנות לפרט ולקבוצה, בן-העשרה המחפש את זהותו ונסחף לאלימות, האשה החוששת מ"מה יגידו", היוצא בשאלה שאמנם בטוח בבחירתו אבל מתנדנד רגשית בין העולמות, ועוד. אהבתי גם את ההומור המתלווה לנושאים הכבדים של הספר, והדוגמא הבולטת היא העמדת דמותה של אשת הרב מול דמות אמה של ענת, כשבנוסף לפן ההומוריסטי שבתיאורן אפשר למצוא כאן את מסר של דמיון בין שונים.

ציר הספר הוא, כאמור, פענוח רצח, הווה אומר ספר מתח, וככזה הוא עונה על הציפיות. הוא קולח, קריא מאוד, מספק טוויסטים מפתיעים אך משכנעים, ולמרות שבשלב מסוים ניחשתי מי הרוצח, עדיין הספר המשיך לסקרן עד הדף האחרון.

בשורה התחתונה: ספר מתח רלוונטי מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2016

קרבן אמצע החורף / מונס קלנטופט

d7a7d795d7a8d791d79f-d790d79ed7a6d7a2-d794d797d795d7a8d7a3

עלילת "קרבן אמצע החורף" מתרחשת בעיצומו של החורף השבדי הקפוא באזור העיר לינשפינג, כמאתים ק"מ דרומית-מערבית לשטוקהולם. גופה עירומה ומרוטשת של גבר שמן מתגלה תלויה על עץ מחוץ לעיר, וצוות אנשי משטרה מופקד על חקירת הרצח. מכיוון שהקרבן היה תמהוני שסבל מהצקות יומיומיות, מוביל אחד מקווי החקירה אל הבריונים שהציקו לו. קו חקירה אחר מתמקד באוהדי הפולקלור הנורדי, המקיימים כמה טקסים עתיקים, מכיוון שהסיטואציה והעיתוי מעלים על הדעת טקס שבו הועלו קורבנות אדם (ומכאן שמו של הספר). תוך כדי חקירה מתבררת ההיסטוריה האלימה של משפחתו של הקרבן, וגם כיוון זה נחקר.

הדמות המרכזית בספר היא מלין פורס, חוקרת משטרה, אם חד-הורית לבת-עשרה. לצדה עובדים חוקרים נוספים, כל אחד עם "תיק" משלו: בת-זוג משותקת, בריאות לקויה, בן למשפחת מהגרים ועוד. הספר מנסה להכיל את חיי כל אחד מהם, יחד עם סיפור החקירה ועם סיפוריהם של הנחקרים. שבדיה שבספר – בדומה לזו שבספרי מתח אחרים מבית היוצר השבדי – היא מקום קודר ואומלל, מקום של ניכור, של פערים חברתיים, של עוני רב, של אלכוהול ושל אלימות, שונה מאוד מתדמית מדינת הרווחה. הספר נוגע בין השאר בבעית המהגרים, בעיקר בהיבט של קליטתם הלא מוצלחת. דומה ששבדיה אפשרה להם להגיע למדינה, אך לא נתנה את הדעת על שילוב מוצלח שלהם ברקמת החיים של תושביה. יש לזכור שהספר נכתב לפני כתשע שנים, הרבה לפני ששאלת המהגרים הפכה קריטית, אולי משום כך הנושא הזה זוכה לטיפול שולי למדי, ואולי הבעיות האחרות שהסופר מעלה קשות יותר.

הנושא המרכזי בספר, בעיני, הוא הורות. מבלי להכנס לפרטים שיחשפו את הסודות שבספר, הורות גרועה היא מרכיב מרכזי בחקירה, ומניע עיקרי של העלילה. ההורים השבדים, על פי הספר, דווקא הנורמטיבים שבהם, עומדים חסרי אונים מול ילדיהם, בלתי מסוגלים לשרטט גבולות ולפקח. הוריהם של הבריונים שהציקו לקרבן מזמן ויתרו על האפשרות להבין את ילדיהם או להשפיע עליהם. מלין החוקרת אינה מצליחה להחליט איך להתנהל מול בתה, ודי מוותרת על מעמדה כאם, לא מסוגלת לומר לא. אחד השוטרים בצוותה מרים ידים בעייפות כבר כשהוא מתמודד מול תינוקו שמסרב לאכול… האם היחידה ששומרת על עמדה של שליטה מול ילדיה היא זקנה מטורפת ונקמנית. אין בספר יצוג למשפחות מאוזנות, אולי במתכוון.

סגנונו של הספר מעצבן למדי. יותר מדי חלקי משפטים קצרים, יותר מדי קפיצות מחשבתיות, מעין זרם תודעה למתחילים. לסגנון הזה יש הצדקה, בעיני, כשהוא נועד ליצור אוירת לחץ, לנסוך מעט היסטריה. לדוגמא, כשמדובר בגופה:

גבר עירום על עץ. תלוי.

ברכה עבור מי שצריך לדאוג למלא ולמכור עמודים של עתון.

אבל גם משהו נוסף.

העיר תתעורר. אין ספק.

אבל למה לנקוט באותה לשון בדיוק בתיאור שגרתי של השקיית עציצים בבית הוריה של מלין?

והיא חוזרת.

כד המים בידה.

עציץ אחר עציץ. בשיטתיות שהיתה זוכה להערכתו של אבא, מנהל העבודה.

והאם ההתלבטות אם להיענות להזמנה לארוחה אצל הוריו של החבר של בתה ראויה לאותה פניקה?

"את יכולה הערב? הם רוצים הערב".

רופאים מכובדים.

הם רוצים.

באותו ערב.

הם לא יודעים שגם לאחרים יש לוח זמנים מלא?

לקח לי יותר ממאה עמודים לפני שהתרגלתי לסגנון, ואחר-כך הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנו. התיאור של חקירת המשטרה מעניין ומשכנע, ולמרות הביקורת של התנהלותן של כמה מהדמויות, אפשר להקשר אליהן. ההתרה די צפויה, והבחירה של הסופר להשאיר תעלומת משנה בלתי פתורה קצת מאכזבת, אבל ככה זה בחיים, לא הכל פתיר.

למרות המגרעות, זהו ספר מתח קצבי, קריא, טוב לסוגו.

Midvinterblod – Mons Kallentoft

ידיעות ספרים

2013 (2007)

תרגום משבדית: רות שפירא