עין תחת שן / ריקרדו סטרפאסה

"עין תחת שן" הוא השני מספריו של ריקרדו סטרפאסה, שהוצאת תשע נשמות בחרה ותרגמה. קדם לו "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום", שבאחרית הדבר שצורפה לו נכתב על השמחה הספרותית, על ההגזמה הפרודית ועל אי-הנחת הרוטטת המאפיינות את כתיבתו. שלושת אלה מצויות גם בספר הזה, וביתר שאת.

רוצח סדרתי מפזר בבואנוס איירס חלקי גופות של נשים, כאן יד, שם רגל, מדי פעם ראש. החקירה מוטלת על הבלש נבארו, שבסך הכל רצה לפרוש בנחת מן השירות. בעוד הוא מנסה לפצח את תעלומת הרציחות הללו, צץ למבתר הגופות האלמוני מתחרה בדמותו של חונק, שדווקא מעדיף גברים כקורבנות. העיתונות נהנית להטיל אימה ולהצליף במשטרה, הרופאים המשפטיים משתעשעים בעליונותם המקצועית, שופטים ופקידי בית המשפט מתחרים על שוחד שמציעים קרובי הקורבנות המשוערים הלוטשים עינים לירושה, והמשטרה מוכנה לרמוס את כל זכויות האזרח כדי להשיג פיצוח.

סטרפאסה מספר סיפור, שהרקע לו טרגי ומדמם, באמצעות אבסורדים והפרזות, ויוצר פרודיה מצליפה שנקראת בחיוך בלתי פוסק. בניגוד לספר הקודם, שבו הביקורת הפוליטית-חברתית היתה נוכחת בצל העלילה, כאן היא בליבה, אך אין בכך כדי להפחית מהנאת הקריאה.  

התרגום של רינת שניידובר זורם וטבעי, איור הכריכה של אריאל טופלר נאה למראה, והספר מומלץ.

Ojo por Diente – Ricardo Strafacce

תשע נשמות

2021 (2014)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

פשר הלילה / מייקל קוקס

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ילד הקיץ / א. סלע

ברי לוין הוא איש שירותי הביון בעבר, ובעל פאב בהווה. פורמלית הוא אינו חוקר פרטי, בפועל הוא נגרר למשימות בילוש עתירות מסתורין וסיכון. בפרשה המתוארת ב"ילד הקיץ" הזרז לפעילות מגיע בדמותה של אנדראה, אשתו לשעבר של שותפו איזי, שאף היא, בדומה לברי, אשת צללים. מה שנראה תחילה כפרשת חטיפה של ילד אמריקאי על ידי קצין ישראלי ממניעים אישיים והומניים, מתפתח לפרשה בטחונית העלולה לסכן את המדינה. נעזר בחושיו החדים, בארסנל של נשק, בהכשרת גרילה ובסיוע של מלצרית העובדת בפאב, ברי פותח בחקירה.  

יחודו של הספר, בעיני, הוא בסגנונו של גיבורו, מעין שילוב של גבריות אמריקאית אפלה מלפני עשורים רבים, עם גבריות ישראלית עכשווית, קשוחה אך אינה נמנעת מחיבוטי נפש. הפאב, שהוא זירת סרטים אמריקאים רבים, המוזיקה שמתנגנת בו – The Band, להקה קנדית-אמריקאית משנות ה-60 ה-70 – האזכור של הסרט קזבלנקה ושל בלש ספרותי משנות ה-50 – כל אלה ועוד משווים לעלילה אווירה נוסח המפרי בוגרט, מתובלת בישראליות עדכנית. השילוב הזה עובד יפה. הכתיבה "קולנועית", מעמידה סצנות אקשן חדות שקל לתרגמן ממלים לתמונות, ומעניקה חיות להתרחשויות.

מה שחסר לי בספר זו היכרות עם המספר. קטעי מידע אודות ברי צצים פה ושם, אבל הוא נותר מעורפל מדי. מכיוון שזהו ספר שני בסדרת עלילותיו, קראתי מעט על הספר הראשון, "עטלף באביב", ולהבנתי שם הוא נחשף יותר. יתכן שמשום שמדובר בסדרה נמנע הסופר מחזרות, אבל לטעמי עדיף היה להרחיב מעט לטובת מי שדילג על הראשון.

איני נמנית עם חובבי ספרות הבלש והאקשן – משהו ביכולות יוצאות הדופן "לקרוא" אנשים, ובאופן בו אדם יחיד גובר על חבורת בריונים, אינו מדבר אלי – אבל נהניתי לקרוא את הספר בשל סגנונו ואוירתו, ואני סבורה שחובבי הסוגה ייהנו אף יותר.

ספרי ניב

2020

הבתולות / אלכס מיכאלידס

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן

בכפר גימלאים בריטי מקימות שני נשים מועדון רצח. האחת, פני, היא מפקחת משטרה לשעבר, שהביאה איתה לכפר תיקים של מקרי רצח בלתי פתורים. לשניה, אליזבת, יש עבר של שירות בביון. פעם בשבוע, ביום חמישי שבו שריינו לעצמן את אולם הפעילות החברתית, הן עוברות על החקירות, שורה אחר שורה, מחדדות את המוח, מבקשות צדק, ונהנות הנאה מרובה. כדי להבטיח שלא יופרעו הגדירו את עיסוקן כ"אופרה יפנית – דיון", נושא משמים שלא ימשוך סקרנים. שני גברים צורפו למועדון הקטן: רון, מנהיג פועלים לשעבר, עדיין תוקפני וחדור תחושת שליחות, ואיברהים, פסיכיאטר שכמה מטופלים עדיין עולים אליו לרגל. כשפני מועברת לאגף הסיעודי ומפסיקה לתקשר, מצרפת אליזבת למועדון את ג'ויס, אחות לשעבר, שכמה מפרקי הספר מסופרים מפיה.

ריצ'רד אוסמן יצר ארבע דמויות מלאות חיים. הארבעה שונים זה מזה, משלימים זה את זה, ואי אפשר שלא לחבב את כולם. אליזבת נחושה, שקולה וממוקדת, מושכת בחוטים ומובילה את החבורה. אפשר ללמוד על אופיה מן הדרך בה היא מתמודדת עם איומי הזיקנה. היא לא האשה שתשאיר את האבחנות על חולשת זכרון בידי אחרים. פעם בשבועיים היא כותבת לעצמה שאלה, שאותה תצטרך לפתור בעוד שבועיים כדי להעמיד את זכרונה במבחן. זוהי מערכת האתרעה המוקדמת שלה. זהו צוות המדענים שלה, שמזרים אליה גרפים סיסמולוגיים. אם תהיה רעידת אדמה, אליזבת תהיה הראשונה לדעת. ג'ויס, לעומתה, היא אשה פשוטה יותר, מניחה לעצמה להסחף ברצון אחרי האחרים. "אני לא מאיימת על אף אחד כאן, אף אחד לא רואה בי יריבה, אני רק ג'ויס, ג'ויס העדינה והפטפטנית שידה בכל", היא מעידה על עצמה, ולמרות הרוע שבו ייתקלו הארבעה, יחד עם שאר תושבי הכפר, היא מאמינה כי "זה מה שאנחנו, כבני אדם. רוב הזמן אנחנו טובי לב". איברהים הוא טיפוס מתודי מאוד, שאינו מותיר פתח לאינסטינקטים. הוא מנתח כל מצב, משרטט טבלאות ותרשימי זרימה, ומאמין גדול בהגיון מוצק. רון הוא הטיפוס ההופכי לאיברהים, תכליתי וחותך פינות. "חוסר סבלנות זה כל מה שיש לי, זה כוח העל שלי", הוא מעיד.

הכפר נסער כשמנהל המקום מתכנן להרחיב אותו למרות התנגדויות של התושבים, וגרוע מזה, הוא מתכנן לעקור ממקומו את בית הקברות המקומי. כשקבלן שעבד עם המנהל נרצח, המועדון נחלץ לחקירה, וזו מתנהלת במשולב עם חקירת המשטרה. גופות נערמות, סודות נחשפים, והעלילה עמוסת הרמזים והטוויסטים צוברת תאוצה, מותחת ומהנה. אחת הביקורות המצוטטות על הכריכה קובעת כי "לא תוכלו להפסיק לקרוא", והספר אכן כתוב באופן שבו כל פרק מעורר סקרנות לגבי הבאים אחריו, מציע רמז כפתיון, ומעורר את החושים הבלשיים של הקורא.

אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא אופיים של החוקרים החובבים. כל אחד מהם בדרכו מתמודד עם חולשות הגיל, אבל כולם יחד לא מהססים לשחק, לפי הצורך, את כל קלישאות הזיקנה. וכך אליזבת הקשוחה יכולה באופן משכנע לגמרי להעמיד פני זקנה בוכיה חסרת אונים, ורון, שמחשבתו בהירה, מסוגל להתחזות לזקן מבולבל, וכולם במשולב מציגים סצנה טרחנית ולהגנית – אחד הפרקים המצחיקים במיוחד בספר – מציעים משקה חם ותמונות נכדים, כדי לדחוק את החוקר המשטרתי לפינה. "עם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות", מסבירה אליזבת לשוטר למה לא כדאי לו לחקור כיצד היא משיגה מידע. כן, הם מאותגרים טכנולוגית למחצה, וכן, מוגבלים פיזית למחצה, ופה ושם מלים נשכחות מהם. וכן, כולם חוו אובדן וצפו בקרובים נכנעים לבלתי נמנע. אבל עם הגיל מגיעה גם חירות, ואפשר פחות לעשות חשבון, והם מנצלים במה שג'ויס מכנה "החוצפה הנועזת שלנו" את כל היתרונות.

לצד ארבעת החברים מציג הספר דמויות מוצלחות רבות אחרות, ביניהן השוטרים כריס ודונה; ברנרד, תושב הכפר המבלה שעות על ספסל בבית הקברות; בוגדן, אחד הבריונים של המנהל; ג'ון, בעלה של פני, היושב כל שעות היום ליד מיטתה; ג'ייסון, בנו המתאגרף של רון, ואחרים, שיחסי הגומלין המורכבים ביניהם מסבכים את העלילה ומעשירים אותה.

"מועדון הרצח של יום חמישי" הוא ספר אנושי מאוד ומצחיק מאוד, והתרגום של הדסה הנדלר שוטף ונעים. כבר נכתבו לפניו ספרים על תושבי בתי אבות הפוצחים בחקירה – "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי", כדוגמא – אבל הספר שלפנינו מיוחד בדרכו. הנאה מובטחת.

The Thursday Murder Club – Richard Osman

תכלת

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

סוסים איטיים / מיק הרון

בית סלאו הוא מקום מנומנם. עובדים בו סוכנים שנפלטו מ-MI5 לאחר שכשלו במילוי תפקידם. כאן הם נדחקים אל תפקידים משרדיים, אולי כעונש, אולי כדרך שבה הארגון מסמן להם את הדרך החוצה. נמצא כאן סוכן שהשאיר ברכבת דיסק סודי, וסוכנת שאיבדה את עקבות היעד שאחריו עקבה, ואחת אלכוהוליסטית שנגמלה, וכאלה שסיבת אפרוריות חייהם הנוכחיים אינה ידועה, והקוד המקומי מונע מאחרים לשאול מדוע. עם אלה נמנה גם ריבר, שבמסגרת תרגיל לעצירת מְפַגֵּעַ גרם, על הנייר, למותם של חפים מפשע, ובמוחו מקנן חשד שהוכשל במתכוון. את כולם מחזיקה שם התקווה לנס שישב אותם אל חיק הארגון, ועל כולם חולש ג'קסון לאמב, שמן ומוזנח, שאיש מפקודיו אינו מבין מה, אם בכלל, מניע אותו.

הסוסים האיטיים, כפי שמכונים שוכני בית סלאו, מתנערים בעקבות מקרה חטיפה, וכמוהם גם MI5 ובריטניה כולה. ארגון, שאינו מזדהה בשמו, חטף נער, ובשיטת פעולה נוסח אל-קאעידה הציג אותו מכוסה עיניים וכבול מול המצלמה, והודיע שיערוף את ראשו בשידור חי.

מכאן מתפתח מותחן קצבי, שרב הנסתר בו על הגלוי ופיתוליו מפתיעים, עד שבהתרה סבלנית של התסבוכת, כשבכל שלב מופרכות מרבית ההשערות שקדמו לו, תיחשפנה תגליות קשות. הרחבה לגבי העלילה עלולה לפגוע במתח המהנה עבור קוראים עתידיים, ולכן אמנע מכך.

אני מחבבת סיפורי ביון מתעתעים ובעלי ערך מוסף, ו"סוסים איטיים" הוא כזה. הדמויות מאובחנות היטב, ההפתעות שהסופר טומן לאורך כל הדרך משכנעות, ולמרות התככים הסבוכים קל לעקוב אחרי העלילה ולא ללכת לאיבוד בפרטיה. הרקע החברתי לסיפור – היחס להגירה, או בלשון אחת הדמויות, "הרב-תרבותיות הבלתי אפשרית הזאת, המתכון לאסון" – מוסיף לו עומק ועניין. נעה שביט תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Slow Horses – Mick Herron

לסה ספרים

2021 (2010)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

יום אחד תפסיד / לי צ'יילד

עיר אמריקאית עלומת שם, הדומה לחלוטין לעשרות ערים אמריקאיות אחרות, נשלטת על ידי שני ארגוני מאפיה, האחד אוקראיני והשני אלבני. קו הגבול ביניהם ברור ונשמר בקפידה. כל אחד משני הארגונים מנהל בשטחו עסקים משגשגים של דמי חסות, הלוואות בריבית שערורייתית, סחר בנשים שפותו להגר בהבטחות שווא לקריירה זוהרת, בתי משכון וכיוצא באלה. השלטון המקומי והמשטרה משלימים עם המצב, ומבקשים רק דבר אחד – "אל תפחידו את המצביעים". יום אחד חוצה ראש הארגון האוקראיני את הגבול, משתף את ראש הארגון האלבני במידע סודי – ושקרי – ופותח עימות שעתיד להפיל חללים משני הצדדים בנקמת דם מתגלגלת.

ממש באותו הזמן מזדמן למקום ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי בעבר, ועושה צדק מטעם עצמו בהווה. באוטובוס העובר בעיר הוא מבחין בגבר מזדקן שבכיסו מעטפה בנקאית, מן הסתם גדושת שטרות, ובגבר צעיר הלוטש עיניים אל המעטפה. כשהזקן יורד מן האוטובוס, והצעיר בעקבותיו, ריצ'ר, שנע ממקום למקום ללא תכנית, יורד בעקבותיהם, נחוש למנוע את השוד שהולך ומתרקם מול עיניו. במהרה יגלה את הקשר שבין הכסף שבמעטפה לארגוני הפשע, ומעשה ההצלה הקטן שלו ישתלב במאבק שביניהם, שיהפוך למלחמת הכל בכל.  

ג'ק ריצ'ר הוא גיבורם של עשרים וחמישה ספרים שכתב לי צ'יילד. "יום אחד תפסיד", או בשמו המקורי המעניין יותר "ירח כחול", הוא העשרים ורביעי. אני מניחה שיש יתרון בקריאת הספרים לפי הסדר בו נכתבו, אבל הספר הזה, שהוא הראשון מהם שקראתי, עומד יפה בפני עצמו. ריצ'ר ניחן בחושים מחודדים, הנסמכים על נסיון, ובאינסטינקטים בריאים. הוא קצת אבוד כשהדברים אמורים בטכנולוגיה – אנשים טובים שנקרים בדרכו מסייעים לו כשנדרש – וכמו בלשים של פעם הוא מסתמך בעיקר על כוחותיו שלו. הוא גבר מגודל (שלא כמו טום קרוז שגילם את דמותו בקולנוע), קצת מגושם, אך מסוגל להפעיל את כוחו ביעילות. ומעל הכל הוא ניחן בחוש צדק בלתי מתפשר, מחסל את הרעים בלי שמץ של יסורי מצפון, ופועל ללא לאות למען החלשים והצודקים.

אני חושבת שהציטוט מתוך האובזרבר, המופיע על כריכת הספר, תופס יפה את התחושה בעת קריאתו: "מנחם להפליא להיות נתון בידי צ'יילד וגיבורו – אדם טוב שכולנו יודעים שיציל את המצב לפני שימשיך הלאה בדרכו, עם מברשת שיניים בכיס והבגדים שלעורו, שום מקום מסוים ללכת אליו, וכל הזמן שבעולם להגיע לשם". ברור שהטובים ינצחו והרעים יבואו על עונשם, וללא הדאגה לגורלו של ריצ'ר נותר רק ליהנות מן המתח הנובע מן האופן בו יתגלגלו הארועים, ולהשעות ספקנות נוכח צירופי מקרים ממוזלים. לי צ'יילד משלב בסיפור מעט שנינות, קמצוץ אקטואליה, קורט אהבה, ובמיומנות ניכרת מוביל את גיבורו הנחוש אל מטרתו, בטרם יפליג אל האופק ואל ההרפתקה הבאה.

למרות שאינני חובבת מתח לשמו, קראתי את הספר בסקרנות, ואני סבורה כי הוא טוב לסוגו.

Blue Moon – Child Lee

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

נוהל ויזתא / אריה אלדד

מזכיר הממשלה צמח לתפקידו במסלול המקובל, פחות או יותר. מנהיג תא סטודנטים, יועץ משפטי לשר כלשהו, ממונה על ההגבלים העסקיים, ולבסוף, כאמור, מזכיר הממשלה. הוא יודע שנבחר לתפקידו כי מי שהציעו אותו סברו ש"המועמד סמרטוט ויהיה קל לעבוד אתו", אבל זה לא ממש אכפת לו. הוא בטוח שימשיך הלאה לתפקיד חבר פרלמנט, אחר כך שר, ובתוך מספר שנים יהיה ראש הממשלה, שהרי "את התפקיד הזה כבר מילאו אצלנו טיפשים ממני".

שגרת מסלול ההתקדמות שלו משתבשת כשהוא מוזמן לשמש בעל כורחו פיון במשחקי ריגול. ראש הממשלה המכהן, שכבר חווה שתי מלחמות במהלך כהונתו, מבקש להמנע ממלחמה שלישית. לשם כך יש צורך בהרתעה ממשית. השירותים החשאיים רוקמים תכנית, שמטרתה לגרום לאויב להאמין שבידי המדינה מצוי נשק ביולוגי רב עוצמה. לשם כך ראש הממשלה יפטר את המזכיר, והמזכיר הפגוע ייצא למדינה אירופית, יבקש בה מקלט מדיני, ושם ייצור קשר עם שגרירות האויב, וימסור לידיה מידע מפוברק למחצה. למה יסכים אדם שפוי להציג עצמו כעריק ובוגד? סחיטה היא שם המשחק, והוא יכול לבחור כעילת פיטוריו בין צילום מפליל שלו עם ראש לשכת ראש הממשלה, להסתבכות בתרומות אסורות, או להאשמתו בהדלפת האינטרסים של ראש הממשלה בעסקת קזינו, או לחשיפת חתימתו המזויפת על צוואת אביו. כל ההאשמות נכונות, והמזכיר, כמובן, אינו חש אשם כלל, אבל מבין את השלכות החשיפה.

מכאן מתגלגל לו סיפור ריגול משעשע ורב תפניות, שכנהוג במקומותינו (אם כי מקומותינו אינם מוזכרים בשמם המפורש) בוחשות בו יותר ידים מן הראוי, וסכסוכים אישיים מעורבים בקבלת ההחלטות. הפיון הקטן בעל האגו הגדול – ששולחיו אמרו עליו כי "האיש הזה נבחר אישית בידי ראש הממשלה, מה שאומר שלפחות ראש הממשלה בטוח שאין בו שום כשרון" – משתכן בברן שבשוויץ, ומתמרן איכשהו בתוך הסבך.

סגנון הסיפור קליל, על סף שטותניקי, ומשום כך קל לקרוא אותו כקומדיה מהנה. מצד שני, הסיפור הוא רק מסגרת לביקורת שמטיח אריה אלדד בשירות הציבורי על כל שלוחותיו, כולל הגופים הממונים על בטחון חוץ ופנים. כדי להעצים את תחושת האבסורד מושיב הסופר את גיבורנו מול חוקר שוויצרי, שנאנח על הגידול במספר חברי המועצה הפדרלית של ארצו מחמישה לשבעה, וזה האחרון אינו מאמין למשמע אוזניו. הוא שומע על תפקידו של מזכיר הממשלה – לסכסך בין השרים כדי שלא יתאגדו; על שיטת מינוי ועדות חקירה – לבחור אנשים בעלי שאיפות ועם קשיי ניסוח; על פיטוריהם של שרים מצליחים ועידוד חוסר מעש ("כמה שרים עובדים אצלכם?" שאל החוקר. "בערך שליש" השיב. "שליש ממה?" לא הבין החוקר. "שליש מהשרים המכהנים"); על שיטות לגיוס תרומות אסורות, ועוד כהנה נפלאות. "החוקר היה מרותק. נראה כי היה בטוח שהנחקר בודה את כל הדברים מלבו. הרי לא יעלה על הדעת שדברים כאלה מתרחשים באמת. אבל גם אם הכל בדיה – הסיפור יפה".

האם צלחה מזימתם של השירותים החשאיים? האם נמנעה מלחמה? וגיבורנו – האם הוקע כעריק או הוכר כגיבור? מטעמי קלקלנים אשאיר את השאלות תלויות ללא מענה.

"נוהל ויזתא" הוא ספר מהנה ומשעשע בשל סגנונו ופיתוליו, ומעורר צער בשל תוכנו. כך או כך, הוא מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2018

איש שטח / ג'ון לה קארה

נט, איש ביון בריטי בשלהי הקריירה שלו, המחזיק באליפות בדמינגטון ליחידים במועדון בו הוא חבר, מפעיל יחידה נידחת של "המשרד". בעבודתו הוא מתקשה לתמרן מול אינטרסים סותרים וקשיים ביורוקרטיים, ובמועדון הוא מתחיל לשחק ולהפסיד מול אד, צעיר שפנה אליו בבקשה להתחרות מולו. בין השניים נרקמת חברות, למרות שאד קרוב לגילה של בתו של נט. הגבר המבוגר יותר, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, והוא אדיש יותר או ריאליסט יותר, מאזין, משועשע משהו, להשתפכויותיו הנזעמות של ידידו הצעיר, נגד טראמפ, שבגללו ארצות הברית מתקדמת במלוא הקיטור לעבר גזענות ממסדית וניאו-פשיסטית, נגד הברקסיט המנתק את בריטניה מאירופה שהוא אוהב ומעריך, ונגד קשרי טראמפ-פוטין, שגורמים לו לסנן בכעס, "זה שידור חוזר, זה 1939 מחדש. מולוטוב וריבנטרופ, מחלקים ביניהם את העולם".

נט, המספר בגוף ראשון, מפנה את דבריו אל מי שהוא מכנה "עמיתי היקרים", וכבר מן ההתחלה ברור שהסתבך איכשהו והוא נתון לחקירה. העלילה הולכת ומסתבכת כשיוזמה של היחידה שהוא מנהל נדחית, ובעקבות כך מתפטרת העובדת הנמרצת שעמדה מאחוריה. סוכן רוסי רדום מתעורר לפתע, דמויות מעברו המקצועי של נט מגיחות מן הצללים, ושני העולמות – המקצועי והאישי – הופכים לאחד כשנוצר הרושם שאד הוא אדם שונה מכפי שהציג את עצמו, ונט ידידו נחשד במעורבות בפעילותו התמוהה.

ג'ון לה קארה, שכידוע היה איש MI6, כותב כמי שמצוי בנבכי עולם הביון אפוף הצללים, המחייב את אנשיו לדריכות מתמדת וליכולת לפענח את הפסיכולוגיה של יריביהם. מכיוון שאינו עסוק במאבק על מעמד ועל תפקיד, ומשום חיבתו לאד, הוא ער לסתירות בסיפור שאנשי הביון מספרים לעצמם, כשהם מפרשים את שרואות עיניהם. הוא נחלץ למלחמה על שמו הטוב, וביתר שאת על תום לבו של ידידו, שהוא כמעט היחיד המאמין בו.

צללים אופפים גם את העולם הפוליטי. מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של הארועים שבכותרות החדשות? לדמויות בספר, אלה מתוכן שמביעות עמדה, יש דעות מוצקות דומות לאלו של אד, גם אם פחות נזעמות ומדרבנות לפעולה. כשנט מעמיק בחקירתו, הוא חושף מעט מן הרחש-בחש שמתרחש בהסתר.

"איש שטח" הוא ספר עכשווי, שכל חלקיו נופלים בסופו של דבר למקומם, ומרכיבים סיפור מעניין, קצבי ומותח.

Agent Running in the Field – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

רציחות האלפבית / אגתה כריסטי

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון