הניתוח הצליח החולה מת / אבי רובינשטיין

כותרת משנה: רשלנות רפואית ותוצאותיה

ד"ר אבי רובינשטיין הוא נוירוכירורג שעסק במשך שנים במקצועו, עד שחש כי אינו מוצא את מקומו בסבך הפוליטיקה הרפואית ומלחמות האגו המתנהלות גם על גבו של החולה. הוא החליט לא להשלים עם המצב, פנה ללימודי משפטים, וכיום הוא שותף במשרד רובינשטיין-יקירביץ המתמחה ברשלנות רפואית. בספרו הוא מתאר כמה מן המקרים שבהם טיפל כתובע. פרטיהם של לקוחותיו שונו כדי לשמור על פרטיותם, וכן מרבית פרטיהם של המוסדות הרפואיים ושל הרופאים המעורבים, שכן אין המדובר בהפניית אצבע מאשימה אל מוסד זה או אחר, אלא בהפניית תשומת הלב אל התופעה. כל אחד מן המקרים מתואר תחילה כסיפור, עם פה ושם קישוטים פרוזאיים, ועובר אל פירוט ההליך המשפטי עד לקבלת פסק דין או עד להשגת פשרה.

המקרים המובאים בספר מצויים בתמצית גם באתר המשרד, ביניהם המקרה הקשה של צעירה שסובלת מנזק מוחי בגלל כשל באבחון חסר בויטמין B1, והמקרה הטרגי של גבר שמת מדלקת ריאות בלתי מאובחנת בעת שהיה כפות שלא כדין במוסד פסיכיאטרי. בכמה מן המקרים הרשלנות פושעת, באחרים מדובר בשיקול דעת לקוי או ביהירות מזלזלת, והתוצאות תמיד קורעות לב.

סיבת המוות השלישית בארצות הברית היא רשלנות רפואית – שלוש מאות וחמישים אלף מקרים בשנה. לאלה יש להוסיף את הסובלים מנכויות קשות שמספרם אינו ידוע (אין נתונים על מוות מרשלנות רפואית בארץ). הסיבות לכך רבות: רופאים שאינם טורחים לרענן את הידע שלהם, ולכן מחמיצים מקרים בלתי שגרתיים; הפקדת הטיפול בידי רופא זוטר או מתמחה, שאינו מוצא לנכון להתייעץ עם בכירים ממנו; התעלמות של רופאים מן הנסיון והידע של אחיות ותיקות; יהירות אנושית ועיגול פינות; בישראל, בשונה מהמערכת הפרטית, במערכת הרפואה הציבורית אין לחולה רופא בכיר אחד שאחראי עליו, וכך הוא נופל לעתים בין הכסאות; ועוד.

תביעות בגין רשלנות רפואית, ככל שתהיינה מטרידות, צריכות להוות הזדמנות למערכת לתקן את עצמה. כל מקרה שנדון ומציף פגם בתהליכים, צריך להוות בסיס לשינוי. הכותב מזכיר מקרים שבהם אכן הופקו לקחים ויושמו תיקונים, אך אלה, לדבריו, בגדר מיעוט. כפי שקשה למצוא רופאים שיסכימו לצאת נגד עמיתיהם ולהעיד לטובת התובעים, כך קשה למצוא רופאים ומוסדות רפואיים שיביעו נכונות להודות באשמה גם אם פסק הדין הוקיע אותם.

הכותב מציע לחולים כמה טיפים שיכולים למזער נזקים: לא להתבייש לבקש מהרופא המטפל להתייעץ עם האחראי עליו, לעמוד על הזכות לחוות דעת נוספת, לוודא שטיפול שהומלץ אכן ניתן במלואו. מוטב להיות מסומנים כטרדנים, הוא אומר, מלהתחרט מאוחר יותר.

למען ההגינות יש לציין שהספר נכתב אך ורק מזוית הראיה של התובעים. הכותב חווה אמנם את שני הצדדים כרופא וכעורך-דין, אבל הוא אינו מקבל אף אחד מן התירוצים של הנתבעים. אולי במקרים שהכותב נטל על עצמו האשמה היתה ברורה, אולי מקצוע הרפואה, שהחיים והמוות בידיו, צריך להיות חף מטעויות (זה בכלל אפשרי?), אבל כדאי לזכור שקולם של הרופאים, כשהוא נקי מפרשנות הכותב, לא נשמע כאן.

בשורה התחתונה: ספר חשוב שעוסק בתופעה קשה שיש לצמצם ככל האפשר. ובינתים, יש לשמור על עירנות מירבית ולנסות לוודא קבלת טיפול מיטבי.

בריאות טובה לכל.

מטר

2022

אילו נולד איטלקי / שי אספריל

ויקטור ומנחם, שתי הדמויות המרכזיות ב"אילו נולד איטלקי", קשורים מבלי דעת באמצעות ארוע טראומטי בעברם. ויקטור, המספר על עצמו בגוף ראשון, הוא עורך-דין לענייני משפחה, שאיבד את אביו בתאונת אימונים בעת שירות מילואים כשהיה בן עשר בלבד. האנשים החשובים בחייו הם אמו ואחיו הצעיר, וקצת פחות מהם אשתו ובתו. מנחם הוא אדם בודד עד כאב, שאביו הדומיננטי קבע את מסלול חייו. נחמה פורתא הוא מוצא בהצצה בסתר אל חייהם של אחרים. אשתו של ויקטור תהווה חוליה מקשרת בין השניים, שלעולם לא ייפגשו ולא יהיו מודעים להיסטוריה הקושרת ביניהם.

היו לי ציפיות מהספר בזכות המלצות שכתבו קוראים שאת דעתם אני מעריכה. לצערי, איני שותפה לדעה זו. הספר סובל מגודש בלתי נסבל של פרטים בלתי מעניינים – כן, לא מעניין אותי כמה לחמניות קנה מנחם בסופר ואיפה הוא אוכל צהרים שוב ושוב, ואיזה יין ליווה את הארוחות של ויקטור ושל אשתו, כל אחד בנפרד – ומאינספור סטיות אל תיאורים צדדיים שאינם משרתים דבר. הדברים שכתבתי על "השופט" של אספריל יפים גם כאן: "כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו". אבל בשונה מ"השופט", כאן לא מצאתי עניין גם כשניסיתי לקלף מן העלילה את כל מה שהועמס עליה. את כל המסרים שהסופר משמיע כבר שמענו: צדק נמצא רק בשמים, בין מאדים לשבתאי, ולא בבית המשפט; במקרה הטוב בית המשפט יכול לעשות משפט, וגם את זה הוא בדרך כלל לא עושה; עיתונאים מונעים על ידי הרצון האנושי לצבור כוח ומעמד, לפרוק זעם ולקבל על כך תהודה ארצית; עורכי דין הם רודפי בצע; משפטי גירושים הם מדמנה. חשוב לדבר על הנושאים האלה, אבל מיצירה ספרותית אני מצפה לזוית מעניינת, לחידוש כלשהו, לא ללעיסה של המוכָּר.

לא התפעלתי גם מעיצוב דמותו של ויקטור. משהו חורק בחיבור בין רגישותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרקים הראשונים, לחדווה שבה הוא מדשדש בביצה המצחינה של דיני משפחה. לעומת זאת, בדידותו של מנחם מתוארת היטב, והוא נכנס אל הלב למרות מעשיו.

את השליש האחרון של הספר קראתי בקריאה מהירה וקצת מרפרפת, כי עייפתי. האטתי לקראת הסיום כדי לגלות את נקודת המפגש בין הדמויות והמערבולת שתשנה את חייהן מן היסוד, כמובטח על הכריכה. אבל צירי העלילה לא באמת מצטלבים, אלא משיקים באופן מקרי, וחייהן של הדמויות היו משתנים באופן דומה גם ללא ההשקה הזו. אולי היה לוקח קצת יותר זמן, אבל מה שקרה להן היה בלתי נמנע.

מאכזב.

עם עובד

2022

חצות בגן הטוב והרע / ג'ון ברנדט

כותרת משנה: סיפור מסוואנה

העיתונאי ג'ון ברנדט, שעבד רוב חייו בניו-יורק, הגיע לסוואנה שעל החוף בג'ורג'יה כמעט באקראי, התאהב בעיר, ובהדרגה קבע בה את מגוריו. ספרו הראשון, שהפך מיד לסיפור הצלחה, מתאר את העיר, את התושבים שבחייהם התערה הכותב – בעיקר אנשי החברה הגבוהה שאכלסו את המרכז ההיסטורי ואנשי בוהמה – ועומד על אופיה המיוחד.

הספר נפתח בביקור בבית מרסר, שם משוחח ברנדט עם ג'ים ויליאמס, סוחר עתיקות ומשפץ, שבנה עצמו מאפס, והיה מראשוני מצילי הבתים ההיסטוריים של סוואנה שעמדו על סף הריסה. מי שקרא את הטקסט שעל הכריכה יודע כי ויליאמס עמד במרכזה של פרשת רצח, אבל לסופר לא אצה הדרך. הפרשה תצוץ רק בסוף חלקו הראשון של הספר, ותתואר בהרחבה בחלקו השני. בין השיחה הראשונה לרצח, הוא מכיר לנו את סוואנה באמצעות מפגשים עם שלל דמויות ססגוניות, ופורש את הרקע שעליו התרחשה הפרשה.

בסיומו של הספר הוא מסכם את העיר כך: "בעיני לפחות, ההתנגדות של סוואנה לכל שינוי היתה סוד קסמה. העיר הסתכלה פנימה, והיתה אטומה לרעשים ולהסחות הדעת של העולם הגדול. היא אף גדלה כלפי פנים, ובדרך זו אנשיה שגשגו ופרחו כמו צמחים בחממה שבטיפולו של גנן סלחן. הרגיל הפך ליוצא דופן. האקסצנטרים פרחו. כל ניואנס וכל שיגיון באישיות קיבל ברק גדול במקום הסגור והמפואר הזה, יותר מכפי שזה יכול להיות בכל מקום אחר בעולם". האקסצנטריות והשגיון כללו, בין השאר, דראג קווין שלוחת רסן, נוכל מקסים שמתנהל בעולם ברוח טובה, כשהוא אהוב על ידידיו ועל נושיו כאחד, מדען תמהוני שעל פי השמועה, וגם על פי הודאת עצמו, יש לו הכוח להרעיל את העיר, כוהנת וודו המשתמשת בצמחים ובכוחו של כהן שמת כדי להועיל או לפגוע, על פי הצורך, איש חברה מוביל רודף כבוד, 'מועדון הקלפים של הנשים הנשואות' שמתנהל על פי כללים קשיחים ומגוחכים, ועוד.

העיר מאופיינת בתערובת יוצאת דופן של סובלנות וגזענות. מצד אחד שוררת בה אוירה מנומסת כלפי כל אחד, ללא קשר לצבע עורו, אבל נשפים נערכים בנפרד ללבנים ולשחורים, והמעמד הגבוה של השחורים אינו כולל תפקידים ששמורים למעמד הגבוה של הלבנים – בנקאים, שותפים במשרדי עריכת דין גדולים, מנהלים בתאגידים גדולים, יורשי הון. איש אינו מסווג אחרים על פי דתם, אבל המועדון היוקרתי סגור ליהודים, למעט אחד, עליו הם אומרים: "בוב מיניס […] הוא גם הנין-נין של הילד הלבן הראשון שנולד בג'ורג'יה, וזה הופך אותו לשריד חי של ההיסטוריה של ג'ורג'יה. הוא יהודי, אבל לא יותר מדי יהודי […] בוב מיניס משתלם מאוד למועדון אוגלתורפ […] הוא מאפשר לנו לומר […] 'אבל יש חברים יהודים במועדון אוגלתורפ'". הומוסקסואליות אינה נושא שמדברים עליו, אבל כשויליאמס מסתבך, עמיתיו אומרים: "כל הזמן שמחנו בהצלחה החברתית של ג'ים, בזכות מה שהדבר הזה אמר כביכול עלינו. חשבנו שזו הוכחה לכך שסוואנה היא קוסמופוליטית, שאנחנו מספיק מתוחכמים כדי לקבל הומו למסגרת החברתית שלנו". כל אלה, ועוד, קשורים מן הסתם לתפיסה הבסיסית של התושבים, ולפיה "אנחנו אוהבים שהדברים יהיו בדיוק כפי שהם!".

סוד קסמו של הספר הוא בכתיבה הבהירה של ברנדט, שהפך מעורב בחיי גיבוריו, ותיאר אותם בחיבה על מעלותיהם ועל מגרעותיהם, לעתים מזדהה איתם, לעתים משועשע בגינם. ברנדט נטל לעצמו חירות לשחק מעט עם הזמנים, ולתאר את המפגשים עם הדמויות במועד שקדם לפרשת הרצח, למרות שנפגש איתן כשהפרשה היתה בעיצומה, אבל הוא מסביר זאת באחרית דבר, ולסדר הארועים הספרותי יש יתרון עבור הקוראים.

מהנה ומומלץ מאוד.

Midnight in the Garden of Good and Evil – John Berendt

זמורה ביתן

1998 (1994)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

בעלת הבית / נעה ידלין

אסא פוגל מנהל מלחמת מאסף. עבודת הדוקטורט שלו נשאה את הכותרת "אנטי-רציונליות ואנטי-אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש", המייצגת את תסכולו מן הנהיה אחר האמורפי והבלתי לוגי. הוא בונה קורסים אקדמיים בשבח הרציונליות והאינטלקט, אך איש אינו מתעניין בהם. הוא מוזמן להתארח בתכניות טלויזיה, כשמולו מגידי עתידות ומאחזי עיניים למיניהם, ומבין שהוא בבחינת עלה תאנה חסר משמעות. נדמה היה לו שמצא את נפשו התאומה באשתו יפעת, אך עמדותיה התרככו והפכו "מכילות" יותר, ולפער הרעיוני שנפער ביניהם היה חלק משמעותי בגורמים לפרידתם. לא ייפלא שהוא מתאהב במשתתפת בחידון טלויזיוני רק משום שהיא יודעת מיהו ג'יימס רנדי. כעת נוחתת עליו מלחמה חדשה כשאמו, סמנכ"לית במרכז לשלום, נאשמת בעבירות צווארון לבן, והוא מנווט בין אמון לבין ספק.

על רקע השיבוש הקשה שחל בחיי משפחת פוגל, נעה ידלין מטפלת בכמה וכמה נושאים מעניינים. בפן הציבורי היא עוסקת בין השאר באופן בו הציבור חורץ דעה בטרם משפט, באמינות ובמוסריות המפוקפקות של העיתונות, בהתנהלותם של מרכזים טהורי כוונות לכאורה, שראשיהם דואגים לעצמם ועוסקים בתדמית על חשבון התוכן והתועלת, בכוחו המעוות של הממון, בעיוורון המוסרי שלוקים בו כמה מן הליברלים בעיני עצמם, ובהסתאבותה של האקדמיה. בפן הפרטי היא מעלה את השאלה מה באמת אנו יודעים על הורינו ומה אנו מעוניינים לדעת, מתארת יחסים בין אחים שגיליהם סובבים סביב ארבעים אך הקשרים ביניהם עדיין ניזונים ממערך הכוחות בילדותם, מטפלת ביחסים זוגיים ובהתפרקותם, וגם בחברויות ובאינטרסים שעלולים להרוס אותן, ומתלווה בעיקר אל אסא, שכל האחרים משתקפים דרכו, ואל גישושיו אחר האמת בכל התחומים.

נעה ידלין כותבת נפלא ממש. היא משלבת היטב מסרים מחודדים עם סאגה משפחתית ועם חידת אשמתה או חפותה של אלישבע פוגל שתתברר רק בסיום. דמויותיה משורטטות באמינות מירבית, כל אחת וסגנונה האישי. היא סרקסטית ושנונה, וגם חומלת ואמפתית. הביקורת שלה מנומקת כדבעי מבלי להיות דידקטית, והספר סוחף בזכות סגנונו ובזכות השפע הרעיוני שבו.

מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2013

המשפט האחרון/ סקוט טורו

סנדי סטרן, עורך דין בשנות השמונים לחייו, מנהל את המשפט האחרון בחייו, כשהוא מגן על ידידו ד"ר קיריל פאפקו. זהו גם המשפט האחרון של הפירמה סטרן את סטרן, לאחר שמרתה, בתו של סנדי ושותפתו, החליטה לפרוש מעריכת דין. נגד קיריל, חתן פרס נובל לרפואה, שפיתח תרופה פורצת דרך לסרטן, הוגשה תביעה בגין הסתרת מידע מהותי מ-FDA בתהליך קבלת האישור לתרופה, וגם בגין שימוש במידע פנים כדי לעשות רווח ממניות החברה שקיריל מנהל. חמור מכל, קיריל מואשם ברצח, משום שהפיץ את התרופה למרות תופעת לוואי שגרמה למספר מקרי מוות.

סקוט טורו, שהוא עצמו עורך דין פלילי, מוביל את הקוראים אל נבכי מערכת המשפט האמריקאית. הוא עוקב אחרי מהלך המשפט יום אחר יום, דן לעומק בסוגיות שעל הפרק, ועוסק בשאלות של אמת ושל צדק, שני מונחים שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. משום שיש לו ידע מקיף והוא להוט לשתף אותו, פה ושם יש תחושה של עומס שתוקע את התקדמות העלילה, אבל רוב הזמן הפרטים מעניינים ומעלת הרווח עולה על הפסד הדינמיות.

אחד הנושאים המעניינים בספר, על רקע ימינו אלה, הוא תהליך האישור שיש לעבור כדי להפיץ תרופה, או מוצר רפואי אחר. הספר ראה אור במאי 2020, לפני שפותח חיסון לקורונה, והוא מתאר תהליך של אישור מואץ, דוגמת זה שעבר החיסון. המהלך המואץ, ממש כמו המהלך הרגיל, מוקפד וביורוקרטי, ולשניהם יש אותן מעלות ואותם חסרונות.

למרות הדקדקנות המשפטית, הספר עוסק בעיקרו באנשים. סנדי המזדקן, הבוחן את חייו לאחור ומודע לסופו הקרוב; קיריל המלא מעצמו ומקיים מערכת יחסים טעונה עם בני משפחתו; השופטת סוני, ידידה הן של התובע והן של הסנגור, ובעלת זיקות אישיות משלה שמן הסתם משפיעות על שיפוטה; פינקי, נכדתו של סנדי, כמעט בת שלושים, מרחפת כמו בת-עשרה, ומגלה כישורים נחוצים; אינס, יד ימינו של קיריל והמאהבת שלו, שמנסה לתחמן את כולם; ועוד.

המונח "מעבר לכל ספק סביר" שב ועולה בספר, ולסנדי הסנגור די באי-הוודאות הזו. אבל סנדי האדם, החבר, אינו מסתפק בכך. כשהמשפט תם הוא מבקש את האמת, ויוצא למסע גילויים. השאלות שמנקרות בכולם, כולל בקוראים, במהלך העלילה, באות על פתרונן בחלקו האחרון של הספר.

"המשפט האחרון" הוא מותחן משפטי מוצלח, אמנם פחות רחב היקף ומחדש מ"עדות", שהתרחש  בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אך כמוהו גם הוא מעשיר ומומלץ.

The Last Trial – Scott Turow

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

שדרת השקמים / ג'ון גרישם

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

אל תלכי לשם / הדסה בן-עתו

כשהשופטת, גיבורת הספר המזוהה רק בתוארה זה, היתה עורכת דין מתחילה, הגנה יחד עם מנהל המשרד בו עבדה על גבר שנחשד ברצח אשתו. הדיון המשפטי לא הגיע כלל לשלב הוכחת האשמה, שכן במשפט זוטא נקבע כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי חוקיות ההודאה שנגבתה מן החשוד. בפסק דין תקדימי, בהעדר ראיות אחרות מלבד ההודאה שנפסלה, בוטל כתב האישום, והאיש יצא לחופשי. עורכת הדין נותרה עם ספקות לגבי חפותו, ויותר מזה, עם ספקות לגבי שיטת המשפט שאומצה בארץ. "איך יתכן, תהתה פעמים רבות, שאשה נרצחה, ובית המשפט אפילו לא דן ברצח עצמו ובאשמת הנאשם? והכל קרה על פי הפרוצדורה". שנים אחר-כך נקרית לה הזדמנות שניה להיות מעורבת בפרשה.

מכיוון שהתוודעה אל משפחת שושן, משפחתו של החשוד, ויצרה איתה קשר קרוב יותר מן הרגיל, היתה עורכת הדין שהפכה לשופטת מודעת היטב להשפעה שיש להליכים המשפטיים על מעגלים נרחבים. שני אחיו של החשוד היו מעורבים באופן כלשהו במשפט הזוטא; אמו, שניהלה את המשפחה בזמן המשבר, וגם קודם לו ואחריו, גזרה על בנה גלות וניתוק מילדיו; אחותו הצעירה ויתרה על כל חלומותיה כדי לשמש אם לילדיו; חיי כולם התנהלו בצלו הקודר של הרצח, וכולם יחד חברו להסתיר את סודות המשפחה מן הילדים כדי לאפשר להם חיים נורמליים; משפחתה של הנרצחת סבלה קשות, כמובן, לא רק מן האובדן אלא גם מן העובדה שאיש לא נענש בגינו. הדברים לא נעשו קלים עם חלוף השנים. בתקופה שבה מתרחש הספר, אחותו של החשוד חוששת לחשוף את העבר המשפחתי בפני גבר המבקש לשאתה, והוא מצדו, אחרי שהדברים נודעים לו, חושש מהשפעתם על הוריו שעברו טראומות קשות בעצמם. כשהשופטת ביקשה מעמיתיה לתת דעתם על האחריות שבה הם נושאים כלפי מעגלים נרחבים מעין אלה, התגובה שקיבלה היתה "אל תלכי לשם".

שניים הם נושאי הספר. האחד הוא הסודות שבהם אנו מקיפים את עצמנו. משפחת שושן, כאמור, מתמודדת במשך שנים עם סוד הרצח. השופטת, שחיי נישואיה קרים, מקיימת בסודיות רומן עם פרקליט. האם בעלה מקיים קשר דומה? היא אינה יודעת. אבל היא מודעת בחריפות לכך "שאולי גם לאחרים יש סודות. היא הסתכלה מסביב לשולחן ונסתה לנחש מה הם מסתירים, הרי לא סביר שרק בחיים שלה מתרחשות דרמות". חשיפת סודות היא במידה רבה חלק מתפקידו של השופט, ואלה נקשרים אל הנושא השני, אולי הפחות דרמטי אבל היותר מהותי, והוא מגבלותיהם של כללי ה"משחק" המשפטי. למרות שנים רבות של עיסוק בתחום משני צדדיו, השופטת עדיין חווה תסכול מן העובדה "שבשיטה הבריטית שאומצה באדיקות, זו שנותרה כאן כשהסתיים המנדט, היא לא מצליחה להגיע בוודאות לחקר האמת". במהלכו של הספר היא מתייחסת לנושאים מעניינים כמו חסיון, עסקות טיעון, מורכבות התפקיד השיפוטי ועוד, ורק לקראת סופו, כשהיא מתארת לאחת מבנות המשפחה, המתעתדת ללמוד משפטים, למה עליה לצפות, היא משלימה עם מגבלות השיטה: "ההחלטות המשפטיות המכריעות את גורלו של אדם אינן מתיימרות להיות מבוססות על האמת, כפי שכל אדם מבין אותה, הן מבוססות על האמת המשפטית, כפי שהיא נקבעת בידי שופט בשר ודם, על פי כללים ברורים המנחים אותו, אבל שימי לב! השופט מחליט גם על פי שיקול דעתו ומצפונו", ולעצמה היא מסכמת כי, "גיליתי שעלי להכיר בכך שהסמכות שלי מסתיימת בפתחו של בית המשפט".

זהו ספרה השלישי של השופטת הדסה בן-עתו, וכמו קודמיו הוא כתוב ברהיטות ובאכפתיות, ונסמך על נסיונה. הספר הראשון, "השקר מסרב למות" עוסק בפרוטוקולים של זקני ציון, נושא שבער בעצמותיה, וכדי להתעמק בו ובמאבק נגד האנטישמיות פרשה מכס המשפט. ספרה השני, "פנינים ורודות משנחאי", הוא מעין אוטוביוגרפיה משפחתית ומקצועית. "אל תלכי לשם" הוא רומן, שליבתו הבדויה, והמעניינת ומרגשת בעצמה, משמשת מצע להתבוננות מפוכחת, ביקורתית ומשלימה, במערכת המשפט. כל השלושה מומלצים בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2012

הערעור האחרון / ליעד שהם ויובל אלבשן

haeireur_master

"הערעור האחרון" מתרחש בין כותלי בית המשפט העליון ומשרד המשפטים, ומסופר לסרוגין מנקודת המבט של שתי דמויות. משה גילון הוא נשיא בית המשפט העליון, מאמין ללא סייג בחשיבותו של המוסד ובמעמדו המרכזי במשולש הרשויות. דוד ינאי הוא צעיר השופטים, בן טיפוחיו של גילון. בין השניים שוררים כמעט יחסי אב-בן מאז שנפגשו, כשגילון ביקר בבית הספר התיכון בו למד ינאי. שורשי הקשר ביניהם ייחשפו בהמשך, ויחשפו איתם מערכת סבוכה של סודות.

הספר נפתח בטקס חילופי סגני הנשיא. למרות מאמציו של גילון, הסגן שפרש סירב להיענות לבקשתו לחזור בו. הסגן החדש, שנכפה עליו, מתנגד בקולניות לתפיסתו השיפוטית של גילון, ונהנה מתמיכתו של שר המשפטים, שמבקש לצמצם את סמכויות בית המשפט ולהכפיף אותו לתפיסותיו שלו (D9, מישהו?). בלבו של גילון מתעורר חשד שהסגן היוצא לא פרש מרצונו החופשי, אלא הוכרח, אולי נסחט, והוא נחרץ למנוע מצב שבו הסגן החדש ימונה לנשיא אחריו.

לא ניתן להוסיף פרטים על העלילה מבלי להכשל בקלקלנים. אציין בקצרה שהיא עוסקת לא רק בתמרוניו של גילון לשמור על בית המשפט העליון, אלא במגוון נושאים המשתלבים יחדיו, ביניהם התמודדות עם אלצהיימר, התמסרות מוחלטת ליעוד, קללת המורשת הגנטית, יחסי הורים-ילדים, וכמובן העימותים הטעונים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. הסוד שמתגלה בערך בשלישו האחרון של הספר, ויוצר שבר גדול בין הדמויות, נראה לי לרגע מופרך, עד שנזכרתי שכבר היו דברים מעולם. עם זאת, אני סבורה שניתן היה לקחת אותו לכיוון שונה מזה שבחרו הסופרים, במקום לדשדש שוב בנושאים עדתיים. תהיתי גם על סבירותם של כמה מהלכים של ינאי, אבל ליעד שהם ויובל אלבשן בקיאים הרבה יותר ממני בהלכות שופטים, והסיפור בכללותו מתקבל על הדעת.

השילוב הבלתי שגרתי בין שני סופרים שכתבו יחדיו אינו ניכר בקריאה, והסגנון אחיד וזורם ללא תפרים. הספר מותח כדבעי, מוסיף דעת בעניני משפט מבלי להעיק, ומציג דמויות אנושיות מאוד שקל להזדהות אתן. הערכתי במיוחד את משחקי המוחות שבו, ואת התפניות הבלתי צפויות אך המשכנעות. כוחו, כרגיל בספריו של ליעד שהם (לא קראתי את ספריו של יובל אלבשן – מצב טעון תיקון), בחיבור ההדוק למציאות, כפי שהיא משתקפת בכותרות המטרידות בחדשות.

סוחף, קריא ועכשווי.

כנרת זמורה ביתן וידיעות ספרים

2020

פרקליט רחוב / ג'ון גרישם

abm5xs1phyrjwdns

מייקל ברוק הוא עו"ד מצליח, בדרך לפסגה בחברה בה הוא עובד. את מרבית שעות הערות הוא מקדיש לעבודתו, על חשבון כל היבט אחר בחייו. המטרה המוצהרת שלו היא הון ומעמד. זו התורה שספג מהוריו, וזו התכנית שהתווה עם אשתו, קרייריסטית אף היא, מתמחה בכירורגיה. חייו משתנים ביום חורפי אחד, כשחסר בית כולא אותו ועוד שמונה מעמיתיו בחדר ישיבות במשרדם המפואר, ומבקש לדעת כמה מהכנסותיהם תרמו לטובת עניי עירם. המשטרה מחלצת את הכלואים, חסר הבית נורה למוות, עמיתיו של מייקל חוזרים לשגרה, אבל הוא מתקשה לנהוג כמותם. הוא יוצר קשר עם פרקליטי רחוב, המספקים סיוע משפטי לחסרי בית תמורת משכורת זעומה, המוענקת להם על ידי קרן שעומדת לגווע, ומחליט – לא בקלות, אך מתוך שכנוע עמוק – לעבור לעבוד איתם ולנטוש את עבודתו הנוצצת. כשמתבררת לו הסיבה בגינה בחר חסר הבית דווקא במשרד החברה שהעסיקה אותו, הוא נחוש לגרום לחברה לשלם על דורסנותה.

ג'ון גרישם כתב ספר מתח קצבי על רקע דילמות חברתיות בוערות, כשהוא מערב מידע משפטי מעניין עם קמצוץ רומנטיקה והומור. קל להזדהות עם מייקל, המתלבט בין חיים פיזיים נוחים לעצמו ובין מצפונו, מודע לחולשותיו ולפחדיו. כצפוי, הצדק מנצח, אבל הנצחון נקודתי, והשפעתו על חיי חסרי הבית מזערית. מכל מקום, מטרתו של הספר אינה לייצר קתרזיס אוטופי, אלא לתאר מציאות. מרדכי גרין, פרקליט הרחוב ששכנע את מייקל להצטרף אליו, הוא במידה רבה הדמות המרכזית בספר. הוא חושף בפני מייקל את המציאות העגומה של חוקים בלתי אנושיים, של מדיניות סוציאלית בלתי הגיונית, ושל מערכות סיוע קורסות. והוא גם האיש שללא לאות טורח ועמל במישור האישי ובמישור הפדרלי ליצירת שינוי. כל הישג קטן, כולל הנצחון במקרה המתואר בעלילה, הוא פתח תקווה להישגים נוספים.

קריא, מעניין וראוי לתשומת לב.

The Street Lawyer – John Grisham

מודן

1998 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

על שופטים וגלגלים / אברהם טננבוים

80019091039b

כותרת משנה: מעולמו של שופט תעבורה

אחרי כשמונה-עשרה שנות כהונה כשופט תעבורה, שבמהלכן דן בעניינם של כשמונים אלף נאשמים, כתב השופט אברהם טננבוים את הספר הזה, ובו הוא משלב תיאורי מקרים עם עמדותיו באשר להלכות תעבורה ומשפט.

הספר עוסק בשאלות משפטיות מורכבות לצד תיאורים משעשעים של שפע התירוצים היצירתיים שמעלים הנאשמים. הוא דן בתפיסת הצדק הטבעי לעומת הצדק המשפטי, ומציג מקרים שבהם חמקו נאשמים מעונש מסיבות שבחוק ("השופט מוצא עצמו לעתים במצב שבו כל אשר יחליט ויעשה יהיה רחוק ממצב מושלם"). פרק מעניין עומד על יחודה של ירושלים, העיר בה כיהן, ועל הבעיות הנובעות מאוכלוסיתה המגוונת ומן המתחים הפנימיים. אחד מפרקי הספר עוסק בתאונות הדרכים (ישראל בשליש התחתון של מדינות אירופה בסטטיסטיקות התאונות הקטלניות), ופרק נוסף מתבונן בעולם התעבורה המשנה את פניו כשהמגה היא אוטומציה ואוטונומיה. למשטרה, לעורכי הדין ולרשויות המדינה מיוחדים פרקים נפרדים. הקורא מקבל הצצה אל חייו של שופט, בבית המשפט ומחוץ לו, ומתוודע לתפיסות ששימשו נר לרגליו של הכותב בעבודתו.

בית המשפט לתעבורה שונה מבתי המשפט האחרים, לא רק בתחומי פעילותו, אלא בעיקר בהרכב הבאים בשעריו. בעוד אל בתי המשפט האחרים מגיעים עבריינים, או אנשים השרויים בסכסוך כלשהו, הנאשמים בבית המשפט לתעבורה רובם ככולם אזרחים מן הישוב, ורבים סיכוייהם של אנשים הגונים להימנות עמם. בבואו להסביר מדוע העדיף לכהן בבית משפט זה, השופט טננבוים כותב: "לבתי המשפט לתעבורה מגיעים אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי. ניתן לשוחח עם כולם, הם מבינים היטב את התהליך ופועלים בהגיון. במסגרת זו ניתן היה להחליט החלטות משמעותיות ולתת עונשים מועילים. לפחות, כך הרגשתי".

"על שופטים וגלגלים" הוא ספר מעניין ומאיר עיניים, הדן בכובד ראש, ברגישות ובהומור מהנה, בהיבטים רבים של התעבורה בישראל, נושא הנוגע ליומיום של כל אחד מן הקוראים. את הספר מעטרים איורים נאים, מעשי ידיו של דודי שמאי.

נעים לקריאה, משכיל ומומלץ.

הוצאה לאור של ספרות משפטית, לשכת עורכי הדין

2019