סיפור פרסי / פרי סני

997294

"סיפור פרסי" מספר את קורותיה של משפחת לוי החל מהמקום בו הסתיים הספר "תרנגול פרסי". מולוק, שתי בנותיה הגדולות ונכדתה כבר עלו לארץ. אברהים וגולי הצעירה נשארו באירן לשנה נוספת עד לסיום לימודיה של הבת. רענה עובדת במכון יופי, הומה לומדת רפואה, ומולוק גרה לבדה בצריף בעיר גנים בירושלים, מטפחת את ביתה ואת גינתה, ומהווה אבן שואבת לנשות הסביבה, להן היא משמשת כיועצת וכמרפאת. המשפחה מתאחדת ב-1964, והספר עוקב אחריה במשך שלוש שנים עד מלחמת ששת הימים.

לכאורה, תהליך ההגירה של המשפחה אינו טראומתי. כל אחת מן הבנות מצאה את יעודה, מולוק, כאמור, זוכה למעמד מכובד בשכונה. גם אברהים, בזכות חושים עסקיים טובים, ובזכות שני ספרי תורה שבבעלות המשפחה, תופס מקום מרכזי בקהילה. אבל רענה חשה בודדה ואינה מסוגלת ליצור קשר עם גבר לאחר אומללות נישואיה; גולי אינה חדלה להתגעגע לאהוב שהשאירה בטהרן; ויותר מכולם, אברהים לא חדל לְבַכּוֹת את הכבוד והמעמד שהיו לו באירן אשר הלכו לבלי שוב. כשהוא מגיע לביקור בטהרן, הוא מפתיע את עצמו כשהוא מספר את שבחי הארץ, אבל על קבר אביו הוא מקונן במצפון מיוסר, "למה אני מפיל את היהודים שלנו, החיים כל כך טוב כאן, בצרה הנקראת עליה?", ובחברת אהובתו המוסלמית הוא נשבר ובוכה, "אני גר בגיהינום". הומה ומולוק מסתגלות בקלות רבה יותר, הומה משום שהגיעה לארץ מבחירה, ומולוק מן הסתם משום שהיא מורגלת בסתגלנות ובהתאמת עצמה לסביבתה.

ספר זה, כמו קודמו, כתוב באותו סגנון ססגוני ועשיר, אך הפעם נדמה שהסגנון בא על חשבון הסיפור, המושקע פחות. הנשים כולן הן טרף לתשוקות עם אפס נאמנות; נישואים בין-עדתיים אפשריים, כך נראה, רק בין חריגים, כמו גמדה רומניה עם רפה-שכל אירני, ואירוסין לבחור רוסי מושלכים כלאחר-יד בלי הסבר; תיאורי נופיה ואוירתה של הודו משולבים בספר ללא הצדקה עלילתית, במקום להתרכז בנושא העיקרי, כלומר בהשתלבות המשפחה בארץ (המפגש שהומה תחווה בהודו אינו מהווה צידוק מספיק); המצוקה של אברהים אינה מקבלת הסבר מספק: געגועים למולדת, להערכה הרבה שזכה לה, לבית הגדול – כל אלה מובנים. כך גם תחושת הזרות, השפה החדשה, פה ושם התנשאות הותיקים. מכאן ועד לגיהינום הדרך ארוכה. חבל, כי לקראת סיום מולוק חווה טלטלות רגשיות, משבר אמונה קשה, ויציאה לדרך חדשה, וכדאי היה לתת מקום נרחב יותר לשינויים מסוג זה, לאו דווקא כתוצאה מאסון שנוחת על המשפחה, אלא כתוצאה מן המהפכה בחייהם הנובעת מן העליה. מעניין, עם זאת, שהמהפכה הזו לא שינתה תופעות בסיסיות באורח החיים, וכך מולוק מטיפה למרינה לציית לבעלה רפה-השכל, כאילו לא שגתה כשהטיפה ברוח דומה לרענה.

יש לציין לטובה שהספר אינו בא להתלונן על קיפוח עדתי או על קשייהם של החדשים לעומת הותיקים. כמו בספר הקודם, גם כאן הסופרת מספרת, לא שופטת. יש תופעות מכוערות, כמו נסיונות לקנות קולות, אבל הטוב והרע מתוארים בכנות ובישירות, וישפוט הקורא. עוד יש לציין לטובה שהעלילה אינה הולכת לכיוונים צפויים.

המלצתי על "תרנגול פרסי". המשכו, "סיפור פרסי", מסוגנן כקודמו, אך מכיל ניצני נושאים מעניינים שלא פותחו דיים, ולכן בעיני הוא פחות מוצלח.

אגם

2020

תרנגול פרסי / פרי סני

956858

"תרנגול פרסי" הוא סיפורה של משפחת לוי, משפחה יהודית תושבת טהרן, במחצית המאה העשרים. אבי המשפחה, אברהים, הוא סוכן נדל"ן מצליח, המעניק את שירותיו ליהודים ולמוסלמים כאחד. אשתו מוּלוּק, מטפלת במשק הבית, מייחלת לבן, אך יולדת שלוש בנות, רָעָנָה, הוֹמָה וגוֹלי. בני המשפחה, ככל היהודים, אמנם חיים בחשש מסוים מהתפרצויות אלימות של השכנים המוסלמים, בעיקר בימי חג ובמקביל לארועים בארץ-ישראל, אך רוב הזמן חייהם שגרתיים, ומעייניהם נתונים יותר לדלת האמות של ביתם ופחות לענייני העולם שמחוץ להם.

אחרי הקמת המדינה, עם הגעתם של שליחים מישראל, עולה שאלת העליה לארץ. כל אחד מבני המשפחה מגיב בדרך אחרת, אך משותפת לכולם תחושה של חוסר דחיפות. טוב להם בטהרן, תחושות הרדיפה והקיפוח שוליות, הם מנהלים חיים יהודיים ללא הפרעה, וארץ הקודש המובטחת יכולה לחכות. קרובי משפחה, שעלו לארץ והתחרטו, שבים לאירן, וראש המשפחה מתלונן בכל מקום על השליח שפיתה אותו לעלות לגן-עדן, ובפועל שלח אותו לגיהינום. אסון שיפקוד את רענה, ותשוקת הלימודים של הומה, יהוו את הזרז לעליה, ובזה אחר זה יגיעו על בני המשפחה לארץ. קורותיהם כאן יתוארו בספר ההמשך, "סיפור פרסי".

הספר מתנהל כרונולוגית, עוקב אחרי יחסיהם של אברהים ומולוק, ואחר התבגרותן של הבנות. אולי במתכוון ואולי לא, יחסי גברים-נשים הם נושא דומיננטי בספר. בין אברהים המפרנס למולוק היושבת בבית, מתרחש מאבק מדי בוקר סביב הסכום שאברהים מפקיד בידי אשתו לכלכלת הבית, ומאבק זה לא ייחלש גם כשמולוק תתרום לפרנסה. אברהים הוא בבירור אדון הבית, הוא נוהג כרצונו, ומצפה מאשתו לקבל בהכנעה את החלטותיו ואת תוצאות מעשיו, גם כשאלה פוגעים בה. גם אם היא מתקוממת בתוך נפשה, מולוק החליטה להשלים עם הגורל […] להניח לעבר ולהביט בעינו היחידה של בעלה באהבה, גם אם היא מדומה. יתרה מזו, את בנותיה היא מחנכת לצייתנות, וכך היא אומרת לרענה לקראת נישואיה: "אנחנו הנשים התלויות בחסדי הגברים שלנו. כל עוד הם מפרנסים אותנו ואת הילדים, אינם מכים אותנו כמו המוסלמים את נשותיהם, ובלילה מגיעים הביתה למיטתנו, אין לנו זכות להתלונן […] הוא האלוהים עלי אדמות וכתר על ראשך".

נושא אחר, הקשור לקודמו, הוא התשוקה לבן, וחוסר הערך של לידת בנות. כשמולוק, בלידה השלישית, רואה את פניה הנפולות של המיילדת, היא שואלת בחרדה: "מה קרה, לאה חנום, מת?" תשובתה של המיילדת משקפת את ה"אסון": "הלוואי. הו, כמה שאת אומללה. נולדה לך עוד בת". החשיבות המיוחסת ללידת בן אינה נחלת משפחה זו בלבד. השאה עצמו התגרש מאשתו הראשונה, שילדה בת, ומאשתו השניה, שלא ילדה כלל.

למרות חוסר השוויון, האכזבות, הבגידות וכאבי הלב, אברהים ומולוק אוהבים זה את זה, והמשפחה, על אהבותיה וקנאותיה והחיכוכים הטבעיים בתוכה, היא גרעין קיומם. מעניין לציין שהסופרת אינה שופטת, למעט פה ושם במובלע מאוד, אלא מניחה את הסיפור בפני הקוראים, עם כל יופיו וכיעורו, הכרוכים זה בזה.

פַּרִי סָנִי, בלשון ססגונית מאוד ובירידה לפרטי הפרטים של היומיום, מחיה את התקופה ואת הקהילה היהודית באירן. היא מתארת את המנהגים ואת האמונות, את הבגדים ואת הרהיטים, את הערכים שהכתיבו את כל תחומי החיים, וכל אלה טובלים בטעמים ובריחות של המטבח הפרסי-יהודי. הדימויים העשירים, שמקשטים את שפת הספר, היו אולי נראים מופרזים בספר אחר, אך כאן הם משתלבים בשלמות בססגוניות השלטת בבגדים, בתכשיטים ובמאכלים, ומעלים על הדעת אמנות פרסית, דקדקנית בפרטיה ומרהיבה בצבעיה. הדימויים משמשים גם כאמצעי לדבר על דברים שאין להביע במפורש, מטעמי צנעה ושמירה על ערכי החברה.

את הספר חותמות הוראות הכנה של המאכלים המשובצים בספר.

"תרנגול פרסי" הוא ספר ססגוני, יצרי, אנושי מאוד ומומלץ.

אגם

2011

ללטוש עיניים לשמש / ג'וליאן בארנס

8dhwn0mipanaswls

"ללטוש עיניים לשמש" מלווה את גי'ן סרג'נט, ילידת 1922, מילדותה ועד הגיעה לגיל מאה. סיפורה נפתח בתמונות ילדות, בהן תפס מקום משמעותי דודה לזלי, איש ילדותי במקצת, חובב שעשועים והימורים, שהנחיל לילדה את הדחף לשאול שאלות ללא מענה. "לינדברג לקח אתו לטיסה הבין-יבשתית חמישה כריכים, ואכל רק כריך וחצי. היכן הכריכים הנותרים?"; "מדוע החורפן דבק בחיים בעקשנות מופרזת?". כשתתבגר תשאל שאלות קשות יותר ומהותיות יותר, וכשתזדקן יהיה זה בנה שיעלה שאלות סבוכות לא פחות.

בחלקו הראשון של הספר ג'ין היא ילדה ונערה, בורה משום היותה בת בתקופה ששמרה את הבנות בתוך הבית, והגבילה את אופקיהן. טייס, שהמשפחה מתבקשת לארח בתקופת מלחמת העולם השניה, פותח לה צוהר אל עולם אחר. בזכות גילוי לבו היא מתוודעת לשאלות של פחד ושל אומץ וגבורה, ואהבתו לטייס תחלחל אל חייה עד יומה האחרון. במקביל לשיחותיה אתו, היא נפגשת עם שוטר שהתאהב בה, ומסכימה – כי כך מקובל וכך עושות כולן – להנשא לו. ג'וליאן בארנס מפליא להכנס אל עורה של נערה על סף נשיות, שאת כל השכלתה המינית רכשה מספרים מתחסדים, שרב בהם הנסתר על הנגלה.

חלקו השני של הספר נפתח בקפאון הנמשך עשרים שנה. אם היתה לג'ין אשליה שחדוות ההתאהבות תמשך גם לאחר נישואיה, באה המציאות וטפחה על פניה כבר בירח הדבש. על פניהם היו אלה נישואים שגרתיים, אבל את ג'ין הפליאה ההרגשה עד כמה קרוב אפשר לחיות לצדו של אדם בלי לחוש שום מידה של אינטימיות. בעלה גלש לתפקיד הבעל, הגבר המוביל, הדומיננטי, והיא נטלה על עצמה כמובן מאליו את התפקיד המשני. הוא ככל הנראה אהב אותה, אך תמימותה, שנשאה חן בעיניו בתקופת החיזור, נראתה לו עם הזמן כטמטום מחריד. העובדה שלא נולדו להם ילדים רבצה ביניהם, והפיצוץ היחיד במי המנוחות של נישואיהם המשעממים ארע כשבתגובה להצעתו החוזרת ונשנית שתגש לרופא ליעוץ, הציעה שיגש גם ליעוץ, אולי הפגם הוא בו. שכנה, שבעלה היה מכה אותה, אמרה בהשלמה, "אני יודעת שלפעמים קצת קשה להשתלט עליו, אך מי יכבס לו את הבגדים אם אלך ממנו?", ונראה כי זה היה ההגיון השליט. רק הריון בלתי צפוי, עשרים שנה אחרי חתונתם, הצליח לגרום שינוי מהותי בחייה של ג'ין. כשהבן התבגר, הגיע סוף סוף זמנה לפרוש כנפיים לראשונה.

בחלקו השלישי של הספר שואל גרגורי, בנה של ג'ין, שאלות על אומץ ועל פחד, על אמונה, על מוות ועל משמעות החיים. הספר, שראה אור בשנות השמונים, מפליג מספר שנים קדימה בזמן, וחוזה את המר"ת – מחשב רב תכליתי – שאוסף ידע רב, ומסוגל לענות כמעט על כל שאלה. גרגורי, שמבקש תשובות עמוקות, ולא מידע יבש, נתקל לעתים בתגובה הלקונית, זו אינה "שאלה ממשית". אמו, לעומת זאת, כבר על סף גיל מאה, עונה בנחרצות על שאלותיו – המוות סופי ומוחלט? הדת היא שטות חסרת שחר? התאבדות מותרת? – והוא תוהה מנין לה הבטחון הזה.

"ללטוש עיניים לשמש" הוא ספר רב-נושאי, שבמרכזו עומדות הנשיות בעולם משתנה ותהיות פילוסופיות מורכבות. ג'ין היא דמות אמינה מאוד, פשוטה ומורכבת, תמימה וסקרנית, וסיפור חייה משמש לסופר רקע לדיון בנושאים יומיומיים כמו יחסי גברים-נשים והורים-ילדים, ובנושאים סבוכים כמו יחסם של בני האדם אל המוות. ג'וליאן בארנס הוא סופר מעניין, בעל כשרון לספר סיפור מורכב, והספר מומלץ.

Staring at the Sun – Julian Barnes

זמורה ביתן

1993 (1986)

תרגום מאנגלית: יאיר בורלא

אבקועים / שירז אפיק

evkoim_master

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019

כנפי הדמיון / מרי וזלי

l_888363

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ילדת פלא / רוי יקובסן

gbbsu8yljwbsuia1

פין, ילד צעיר, מתגורר עם אמו באוסלו. אביו של פין עזב את המשפחה שנים קודם לכן, נישא שוב, ונהרג זמן קצר אחר כך בתאונת עבודה, ולפין אין כל זכרון ממנו. קצבת השארים מועברת לאשתו השניה וללינדה, הבת שנולדה מן הנישואין השניים, ואמו של פין מפרנסת בדוחק את היחידה המשפחתית הקטנה שלהם מעבודה בחצי משרה בחנות נעליים. שני שינויים מהותיים מתחוללים בו זמנית בחייהם וכרוכים זה בזה. כשהם מפרסמים מודעה על השכרת חדר בדירתם הקטנה, כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, מופיעה על סף ביתם אשתו השניה של האב, ומבקשת להפקיד בידיהם את לינדה, משום שהיא עצמה אינה מסוגלת לגדל אותה. משק הבית מורכב כעת מארבעה אנשים – פין ואמו, אחותו למחצה לינדה, וקריסטיאן, הדייר החדש, שאמור לנהל חיים עצמאיים בחדרו.

התקופה היא תחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ופס הקול של הספר הוא Sånt är livet – "אלה החיים" או "ככה זה בחיים" על פי התרגום של דנה כספי – שיר שהיה פופולרי בנורבגיה ב-1962. השיר הקצבי, בעל השם הפטליסטי מעט, אינו מעיד על עלילת הספר, אולי רק על דרך ההנגדה. פין, ילד בעל מודעות עצמית בוגרת לגילו, אינו מי שמשלים עם מה שהחיים מטילים לפתחו. הוא שואל, הוא מנתח, הוא נוקט עמדה, הוא פועל באימפולסיביות של ילד מעורבת בחושים חדים של מי שמכורח הנסיבות לא זכה לילדות שגרתית נטולת דאגות.

רוי יקובסן מפליא לשלב בין תבונתו של המספר הבוגר – פין בגוף ראשון – לתחושותיו של הילד. כך, לדוגמא, הוא מספר על התלבטויותיה של אמו, כשהיא שוקלת אם לאסוף את לינדה אל ביתה: בשבועיים האלה אמא הספיקה לא רק לחשב את ההוצאות, היא מספרת לי עכשו, אלא גם לשאול את עצמה, מה אנשים יגידו אם לא ניקח אותה? ואיך אנחנו נרגיש? וחוץ מזה, מה יקרה לילדה בבית יתומים? שלא לדבר על מה שאבין רק כשאגדל: האם לא עדיף להיות האלמנה שהצליחה לעשות את מה שצריך לעשות, מאשר להיות זו שהרימה ידים וברחה מאחריות בגלל משהו מטופש כמו התמכרות לסמים שהביאה על עצמה? פין עצמו מגיב לרעיון בתערובת מובנת של רגשות. בהיותו בעל הלב הרחב שהנו (אמו אמרה, שאני לא יכול לרחם על כל אחד כאן בעולם, ציינה שאני מביא הביתה כל הזמן כלבים וחתולים שאני רוצה לאמץ, אתה תהרוס לעצמך את החיים, פין, אם תאמין שאתה כאן כדי להציל מישהו) אימץ את לינדה מן הרגע הראשון, וכילד, שהתרגל להיות בן יחיד, לבו נצבט כשהילדה אחזה בחוזקה בידה של אמו, וכשזכתה לתשומת לב מיוחדת. משום שפין הבוגר מתאר בנאמנות את תחושותיו של פין הילד, תחושות שהן, מפאת גילו, לא פעם מעומעמות, הקורא מוצא עצמו מעורב בעלילה, מודע לדברים שהילד עתיד לגלות.

לינדה, רק בת שש, מביאה עמה שק של בעיות. יש הרואים בה מפגרת, אולי דיסלקטית, אולי פגועת טראומה. בעצם נוכחותה, ומכוחו של יחודה, היא תשפיע עמוקות על בני הבית, סודות נסתרים יצופו, פין יגלה בתוך עצמו תכונות שלא הכיר, קשיים יתגלעו ולא כולם ייפתרו.

מערכת היחסים בין פין ואמו מונחת בבסיס העלילה. האם, אשה צעירה שנבגדה ונותרה אם יחידנית, מתיחסת אל פין גם כאל ילד שעליה לגדל וגם כאל שותף ותומך. פין עצמו, כך נראה לי, כמה להיות ילד קטן לאם יציבה וברורה, ובבגרות קודם זמנה מתמודד עם התנודות ברגשותיה. התיאור האמין והרגיש של הקשר ביניהם הוא, בעיני, הישג ספרותי מיוחד.

שום דבר בסיפור אינו טריוויאלי ואינו מתרחש כמצופה, ולמרות שהוא אינו ספר מתח, רחוק מזה, התחושה תוך כדי קריאה היא של סקרנות ודריכות ותקווה לטוב.

"ילדת פלא" הוא ספר התבגרות כתוב מצוין, מטפל בנושאים של משפחה ואחריות וחברות, משרטט בנאמנות דמויות בלתי נשכחות, מרגש ומומלץ מאוד.

Vidunderbarn – Roy Jacobsen

כתר

2011 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

אבא מתחיל / יונתן ורדי

aba_master

"זה אבא שלי," את אומרת בגאווה, "אבא יונתן". אני מודה, קטנה, אחת הסיבות שאני כותב לך את הרשימות הללו היא כדי להטמיע בי את ההבנה הזאת, את ה"אבא יונתן". מהצד שלך זה כמובן הכי טבעי, אבא היה תמיד שם, יציב כסלע במקומו המגן… אבל אבא זה משהו שגדלים להיות, לא הופעתי לעולם כאבא. בכל פעם שאני חותם לך בסוף הרשימה "אוהב, אבא". אני מרגיש שאני מתקרב עוד קצת למקום הזה, לאבא.

יונתן ורדי החל לכתוב מכתבים קצרים לבתו הבכורה נינה לאחר לידתה. הטקסטים מנציחים רגשות שחש כלפיה, התפתחות מודעותו לאבהות, רגעים קטנים ויומיומיים שחווה איתה. המעבר מסטטוס של לא-הורה להורה אינו מובן מאליו, הוא כרוך בפליאה ובהסתגלות. חיים בשניים הופכים לחיים בשלושה, אחריות חדשה צומחת, אהבה מסוג שונה. יש מי שמנהל יומן תינוק כדי ללכוד רגעים מרנינים וארועי מפתח – מילה ראשונה, הברקה מצחיקה, צעד ראשון. ורדי בחר לכתוב ישירות אל בתו במשך כשלוש שנים עד ליום שבו היא עומדת להפוך מבת יחידה לאחות. אולי גם להתייתמותו מאביו בגיל צעיר היה חלק בדחף להנציח את נוכחותו בחייה בשנותיה הראשונות.

בקטעים הראשונים חשבתי שזהו ספר אישי, שאולי מן הראוי היה שיישאר בתוך החוג המשפחתי, כי מעבר לקשר האינטימי אב-בת אין בו בשורות יוצאות דופן. אבל בהדרגה נכבשתי בפשטות הכתיבה, בדייקנותה, וביושר הרגש, ונהניתי להיות שותפה סמויה בחוויה שורדי מתאר.

באחד הקטעים הכותב ובתו שרים ביחד מתוך הספר "אני אוהב לשרוק ברחוב", והילדה שואלת איפה האבטיח רגע לפני שהאב הופך את הדף אל השיר "אשה בתוך אבטיח". שעשע אותי צירוף המקרים שהביא את נורית זרחי, הסופרת שכתבה את "בדידות או", הספר שקראתי אתמול, אל תוך הספר שאני קוראת היום, שניהם יחדיו הגיעו אלי חבוקים בתוך חבילת חנוכה של ההוצאה. כשחיפשתי מידע על יונתן ורדי ברשת, התברר שהקשר אינו מקרי כלל. ורדי הוא בנה של האמנית רוני טהרלב, בתם של נורית זרחי ושל יורם טהרלב. אכן משפחה ברוכת כשרונות.

אפיק

2019

הציפורים / טאריי וסוס

74384403_2852232531462080_4125256490841800704_n

"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.

הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.

טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.

 

Fuglane – Tarjei Vesaas

ספרית פועלים

2019 (1957)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

דרך צלחה, נוח / נועם זיו

noah

נוח, גבר בגיל העמידה, התאלמן מאשתו. אין לו מושג מה יעשה אחרי השבעה, שמראש הסכים עם בניו שתארך רק ארבעה ימים. הוא רוצה לברוח מחייו למקום שהכי פחות יזכיר לו את אשתו. "אולי לירח? למאדים? משהו כזה". חבריו מחליטים עבורו שעליו לנסוע לדרמסלה שבהודו. בודהיזם ורוחניות אינם מדברים אליו כלל, אבל הוא נחוש למלא את זמנו בשיעורים, בתרגול יוגה ובמדיטציה, ובכל חלון זמן פנוי לשבת ולכתוב. העיקר להיות עסוק ולא לתת מקום למחשבות ולזכרונות. העיקר להיות מרוחק מכל מי שמכיר אותו, כדי שאיש לא יחזה בהתמוטטות העצבים שהוא בטוח שתגיע. בסודיות הוא מכין לעצמו תכנית גיבוי, שלמימושה הוא זקוק לקשר עם נזירים טיבטיים.

הספר מתאר את קורותיו של נוח, גבר כבד גוף, המתקשה להתמיד במאמץ מתמשך, ונמלט בכל הזדמנות אל הומור לגלגני. משום נטייתו זו נדמה תחילה שהספר קליל ונע משורת מחץ לשורת מחץ. אבל כשנוח מתחיל לכתוב בלוג סודי בהחלט ומוצפן בצופן משולש, שמילות הפתיחה שלו הן, "אני רוצח. רצחתי את אשתי", ומתברר שסייע לאשתו הגוססת, על פי בקשתה, להרדם שלא על מנת להתעורר, הספר מקבל תפנית כואבת, וההומור טובל בדמעות.

נוח מוצף זכרונות קשים של מחלה לצד זכרונות רכים של אהבה. הוא מתמודד עם שאלות מייסרות, הן באשר להיענותו להחלטתה של אשתו לשים סוף ליסוריה, והן באשר להתנהלותו מול הבנים שנותרו בארץ. אדם יכול אמנם לברוח ממקומו, אבל אינו יכול באמת לברוח מעצמו, ונוח, נעזר ברשת של דורשי טובתו, מנסה בכל כוחו להצליח במשימה הבלתי אפשרית לבור לו שגרה חדשה.

"דרך צלחה, נוח", שהוא למעשה תיעוד חוויותיו האישיות של נועם זיו, מטלטל את הקורא בין צחוק מתגלגל לדמעות מרות. הספר הוא יצירה אמיצה, חשופה, העוסקת בדרך יחודית בהתמודדות עם האֵבֶל. מומלץ בהחלט.

חרגול ומודן

2019

פרק ראשון

ההזדמנות השלישית / אליס וואקר

d794d794d796d793d79ed7a0d795d7aa_d794d7a9d79cd799d7a9d799d7aa2

ההזדמנות השלישית שבשם הספר היא זו שחווה גריינג' קופלנד בזקנתו. עלילת הספר מתרחשת במשפחת שחורי עור בדרום ארצות-הברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. גריינג', נשוי ואב לבן, עובד בפרך בשדות הכותנה של משפחה לבנה. תקופת העבדות חלפה מזמן, אך המנטליות של יחסי אדון לבן – עבד שחור עדיין שוררת, גם כשמערך הכוחות הפך ליחסי מעביד-עובד. העבודה קשה, השכר נמוך, היחלצות מן העוני נראית בלתי אפשרית, והגברים פורקים את תסכולם על נשותיהם ועל ילדיהם. גריינג', שקץ בעול העבודה והמשפחה, נוטש את אשתו המוכה ואת בנו המתעב אותו, ועושה את דרכו אל הצפון.

גריינג' שב אל העלילה מספר שנים אחר-כך. בנו בראונפילד, שבגר, הוא כבר גבר נשוי ואב לשלוש בנות. אמנם נדר לא לחיות בעוני ובמצוקה כמו אביו, ואמנם נישא נישואי אהבה, אך שב אל המוכר ואל הידוע, אל שדות הכותנה, אל העוני, אל האלכוהול ואל האלימות. גריינג', בגלגול השני של חייו, אחרי שנואש מנסיון לבנות לעצמו חיים אחרים בצפון, מנסה להתקרב אל משפחתו של הבן. הוא מביא לכלתו, צעירה משכילה שנישואיה הפכו אותה לשק חבטות כנוע, ולנכדותיו, דברי מאכל ומתנות אחרות, ומנסה להיות אב לבנו.

נישואיו של בראונפילד מגיעים לקיצם כשהוא רוצח את אשתו. גריינג' מקבל הזדמנות לשנות שוב את חייו, כשהוא נוטל תחת חסותו את הצעירה מבין שלוש הבנות.

בראיון איתה אמרה הסופרת שהיה לה קשה לכתוב על אלימות בתוך החברה השחורה, בזמן שבני הקהילה, כולל היא עצמה, סבלו מאלימות פסיכולוגית ופיסית בשל העליונות הלבנה. יתכן שהקושי הזה מסביר את סגנונו של הספר, שלטעמי אינו מוצלח. הסופרת אינה מניחה לסיפור ולדמויות להציג את הרעיונות שהיא מבקשת להביע, אלא נוטלת על עצמה לפרש אותם ללא הרף. כתוצאה מכך, במקום סיפור מתקבלת "הצגת מקרה". עודף ההסברים יוצר לעתים את הרושם המטריד שיש כאן כוונה להצדיק את המעשים הבלתי נסבלים שמעוללים הגברים בסיפור, בעיקר בראונפילד, ואת אוזלת ידם המשוועת. דווקא מֶם, אשתו המעונה והכנועה של בראונפילד, מוכיחה שיש אלטרנטיבה, כשהיא מכריחה את בעלה לעזוב את השדות ולעבור לעיר, לגור בבית הראוי למגורי אדם, ולעבוד בעבודה נוחה יותר ומכניסה יותר. בראונפילד, לעומתה, נמשך, כקשור בכבלים, חזרה אל השעבוד, כאילו שנות העבדות הארוכות של אבותיו ושל אבות אבותיו צרובות בו.

גריינג', בגלגול חייו השלישי, מבין כיצד יכולים אנשים טובים להדרדר כמוהו וכמו בנו, ומאשים את הלבנים בחייהם הרעים, אבל מודע היטב להכרח לשמור על הנשמה ולקחת אחריות: "אלוהים אדירים, אני יודע כמה שזה מסוכן להאשים מישהו אחר בחרבון שלך. אני בעצמי נפלתי לתוך המלכודת הזאת. ואני גם מאמין שזאתי השיטה של הלבנים. ככה הם מקלקלים אותך והורסים אותך, אם לא היית כזה מקודם. ואם אתה חושב שהם אשמים בכל מה שקורה לך, אז אתה גם תחשוב שהם אלוהים! […] ואז אתה מתחיל לחשוב על כל הדברים הרעים והורס את כל מי שנמצא לידך. ובסוף בטח שאתה מאשים אותם […] אבל בפנים יש לנו גם ת'נשמות שלנו, נכון או לא? […] הלבנים באמת גרמו לי להסתלק מאשתי, אבל איפה היה הבנאדם שבתוכי, כשהסתלקתי לה בלי להגיד לאן, בלי להגיד לה שסלחתי ובלי להגיד לה שטעיתי".  

למרות אי הנחת מסגנונו של הספר, הוא ראוי לקריאה, ולו בשל השיחות בין גריינג' לרות נכדתו בפרקים האחרונים. בעוד רות הצעירה נלהבת מן התנועה לזכויות האזרח, ומאמינה באפשרות לשנות את הלבנים, גריינג' למוד הסערות אינו מאמין בסליחה. הרגש הקרוב ביותר שהוא יכול לחוש הוא אדישות. את הלבנים הוא סבור שלא ניתן לשנות, אבל הוא מחפש משהו שישנה גברים מסוגו של בנו, ושיצליח להפשיר את הקרח שהוא חש בתוך עצמו.

עצוב.

The Third Life of Grange Copeland – Alice Walker

כנרת

1989 (1970)

תרגום מאנגלית: שרונה עדיני