אבקועים / שירז אפיק

evkoim_master

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019

כנפי הדמיון / מרי וזלי

l_888363

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ילדת פלא / רוי יקובסן

gbbsu8yljwbsuia1

פין, ילד צעיר, מתגורר עם אמו באוסלו. אביו של פין עזב את המשפחה שנים קודם לכן, נישא שוב, ונהרג זמן קצר אחר כך בתאונת עבודה, ולפין אין כל זכרון ממנו. קצבת השארים מועברת לאשתו השניה וללינדה, הבת שנולדה מן הנישואין השניים, ואמו של פין מפרנסת בדוחק את היחידה המשפחתית הקטנה שלהם מעבודה בחצי משרה בחנות נעליים. שני שינויים מהותיים מתחוללים בו זמנית בחייהם וכרוכים זה בזה. כשהם מפרסמים מודעה על השכרת חדר בדירתם הקטנה, כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, מופיעה על סף ביתם אשתו השניה של האב, ומבקשת להפקיד בידיהם את לינדה, משום שהיא עצמה אינה מסוגלת לגדל אותה. משק הבית מורכב כעת מארבעה אנשים – פין ואמו, אחותו למחצה לינדה, וקריסטיאן, הדייר החדש, שאמור לנהל חיים עצמאיים בחדרו.

התקופה היא תחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ופס הקול של הספר הוא Sånt är livet – "אלה החיים" או "ככה זה בחיים" על פי התרגום של דנה כספי – שיר שהיה פופולרי בנורבגיה ב-1962. השיר הקצבי, בעל השם הפטליסטי מעט, אינו מעיד על עלילת הספר, אולי רק על דרך ההנגדה. פין, ילד בעל מודעות עצמית בוגרת לגילו, אינו מי שמשלים עם מה שהחיים מטילים לפתחו. הוא שואל, הוא מנתח, הוא נוקט עמדה, הוא פועל באימפולסיביות של ילד מעורבת בחושים חדים של מי שמכורח הנסיבות לא זכה לילדות שגרתית נטולת דאגות.

רוי יקובסן מפליא לשלב בין תבונתו של המספר הבוגר – פין בגוף ראשון – לתחושותיו של הילד. כך, לדוגמא, הוא מספר על התלבטויותיה של אמו, כשהיא שוקלת אם לאסוף את לינדה אל ביתה: בשבועיים האלה אמא הספיקה לא רק לחשב את ההוצאות, היא מספרת לי עכשו, אלא גם לשאול את עצמה, מה אנשים יגידו אם לא ניקח אותה? ואיך אנחנו נרגיש? וחוץ מזה, מה יקרה לילדה בבית יתומים? שלא לדבר על מה שאבין רק כשאגדל: האם לא עדיף להיות האלמנה שהצליחה לעשות את מה שצריך לעשות, מאשר להיות זו שהרימה ידים וברחה מאחריות בגלל משהו מטופש כמו התמכרות לסמים שהביאה על עצמה? פין עצמו מגיב לרעיון בתערובת מובנת של רגשות. בהיותו בעל הלב הרחב שהנו (אמו אמרה, שאני לא יכול לרחם על כל אחד כאן בעולם, ציינה שאני מביא הביתה כל הזמן כלבים וחתולים שאני רוצה לאמץ, אתה תהרוס לעצמך את החיים, פין, אם תאמין שאתה כאן כדי להציל מישהו) אימץ את לינדה מן הרגע הראשון, וכילד, שהתרגל להיות בן יחיד, לבו נצבט כשהילדה אחזה בחוזקה בידה של אמו, וכשזכתה לתשומת לב מיוחדת. משום שפין הבוגר מתאר בנאמנות את תחושותיו של פין הילד, תחושות שהן, מפאת גילו, לא פעם מעומעמות, הקורא מוצא עצמו מעורב בעלילה, מודע לדברים שהילד עתיד לגלות.

לינדה, רק בת שש, מביאה עמה שק של בעיות. יש הרואים בה מפגרת, אולי דיסלקטית, אולי פגועת טראומה. בעצם נוכחותה, ומכוחו של יחודה, היא תשפיע עמוקות על בני הבית, סודות נסתרים יצופו, פין יגלה בתוך עצמו תכונות שלא הכיר, קשיים יתגלעו ולא כולם ייפתרו.

מערכת היחסים בין פין ואמו מונחת בבסיס העלילה. האם, אשה צעירה שנבגדה ונותרה אם יחידנית, מתיחסת אל פין גם כאל ילד שעליה לגדל וגם כאל שותף ותומך. פין עצמו, כך נראה לי, כמה להיות ילד קטן לאם יציבה וברורה, ובבגרות קודם זמנה מתמודד עם התנודות ברגשותיה. התיאור האמין והרגיש של הקשר ביניהם הוא, בעיני, הישג ספרותי מיוחד.

שום דבר בסיפור אינו טריוויאלי ואינו מתרחש כמצופה, ולמרות שהוא אינו ספר מתח, רחוק מזה, התחושה תוך כדי קריאה היא של סקרנות ודריכות ותקווה לטוב.

"ילדת פלא" הוא ספר התבגרות כתוב מצוין, מטפל בנושאים של משפחה ואחריות וחברות, משרטט בנאמנות דמויות בלתי נשכחות, מרגש ומומלץ מאוד.

Vidunderbarn – Roy Jacobsen

כתר

2011 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

אבא מתחיל / יונתן ורדי

aba_master

"זה אבא שלי," את אומרת בגאווה, "אבא יונתן". אני מודה, קטנה, אחת הסיבות שאני כותב לך את הרשימות הללו היא כדי להטמיע בי את ההבנה הזאת, את ה"אבא יונתן". מהצד שלך זה כמובן הכי טבעי, אבא היה תמיד שם, יציב כסלע במקומו המגן… אבל אבא זה משהו שגדלים להיות, לא הופעתי לעולם כאבא. בכל פעם שאני חותם לך בסוף הרשימה "אוהב, אבא". אני מרגיש שאני מתקרב עוד קצת למקום הזה, לאבא.

יונתן ורדי החל לכתוב מכתבים קצרים לבתו הבכורה נינה לאחר לידתה. הטקסטים מנציחים רגשות שחש כלפיה, התפתחות מודעותו לאבהות, רגעים קטנים ויומיומיים שחווה איתה. המעבר מסטטוס של לא-הורה להורה אינו מובן מאליו, הוא כרוך בפליאה ובהסתגלות. חיים בשניים הופכים לחיים בשלושה, אחריות חדשה צומחת, אהבה מסוג שונה. יש מי שמנהל יומן תינוק כדי ללכוד רגעים מרנינים וארועי מפתח – מילה ראשונה, הברקה מצחיקה, צעד ראשון. ורדי בחר לכתוב ישירות אל בתו במשך כשלוש שנים עד ליום שבו היא עומדת להפוך מבת יחידה לאחות. אולי גם להתייתמותו מאביו בגיל צעיר היה חלק בדחף להנציח את נוכחותו בחייה בשנותיה הראשונות.

בקטעים הראשונים חשבתי שזהו ספר אישי, שאולי מן הראוי היה שיישאר בתוך החוג המשפחתי, כי מעבר לקשר האינטימי אב-בת אין בו בשורות יוצאות דופן. אבל בהדרגה נכבשתי בפשטות הכתיבה, בדייקנותה, וביושר הרגש, ונהניתי להיות שותפה סמויה בחוויה שורדי מתאר.

באחד הקטעים הכותב ובתו שרים ביחד מתוך הספר "אני אוהב לשרוק ברחוב", והילדה שואלת איפה האבטיח רגע לפני שהאב הופך את הדף אל השיר "אשה בתוך אבטיח". שעשע אותי צירוף המקרים שהביא את נורית זרחי, הסופרת שכתבה את "בדידות או", הספר שקראתי אתמול, אל תוך הספר שאני קוראת היום, שניהם יחדיו הגיעו אלי חבוקים בתוך חבילת חנוכה של ההוצאה. כשחיפשתי מידע על יונתן ורדי ברשת, התברר שהקשר אינו מקרי כלל. ורדי הוא בנה של האמנית רוני טהרלב, בתם של נורית זרחי ושל יורם טהרלב. אכן משפחה ברוכת כשרונות.

אפיק

2019

הציפורים / טאריי וסוס

74384403_2852232531462080_4125256490841800704_n

"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.

הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.

טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.

 

Fuglane – Tarjei Vesaas

ספרית פועלים

2019 (1957)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

דרך צלחה, נוח / נועם זיו

noah

נוח, גבר בגיל העמידה, התאלמן מאשתו. אין לו מושג מה יעשה אחרי השבעה, שמראש הסכים עם בניו שתארך רק ארבעה ימים. הוא רוצה לברוח מחייו למקום שהכי פחות יזכיר לו את אשתו. "אולי לירח? למאדים? משהו כזה". חבריו מחליטים עבורו שעליו לנסוע לדרמסלה שבהודו. בודהיזם ורוחניות אינם מדברים אליו כלל, אבל הוא נחוש למלא את זמנו בשיעורים, בתרגול יוגה ובמדיטציה, ובכל חלון זמן פנוי לשבת ולכתוב. העיקר להיות עסוק ולא לתת מקום למחשבות ולזכרונות. העיקר להיות מרוחק מכל מי שמכיר אותו, כדי שאיש לא יחזה בהתמוטטות העצבים שהוא בטוח שתגיע. בסודיות הוא מכין לעצמו תכנית גיבוי, שלמימושה הוא זקוק לקשר עם נזירים טיבטיים.

הספר מתאר את קורותיו של נוח, גבר כבד גוף, המתקשה להתמיד במאמץ מתמשך, ונמלט בכל הזדמנות אל הומור לגלגני. משום נטייתו זו נדמה תחילה שהספר קליל ונע משורת מחץ לשורת מחץ. אבל כשנוח מתחיל לכתוב בלוג סודי בהחלט ומוצפן בצופן משולש, שמילות הפתיחה שלו הן, "אני רוצח. רצחתי את אשתי", ומתברר שסייע לאשתו הגוססת, על פי בקשתה, להרדם שלא על מנת להתעורר, הספר מקבל תפנית כואבת, וההומור טובל בדמעות.

נוח מוצף זכרונות קשים של מחלה לצד זכרונות רכים של אהבה. הוא מתמודד עם שאלות מייסרות, הן באשר להיענותו להחלטתה של אשתו לשים סוף ליסוריה, והן באשר להתנהלותו מול הבנים שנותרו בארץ. אדם יכול אמנם לברוח ממקומו, אבל אינו יכול באמת לברוח מעצמו, ונוח, נעזר ברשת של דורשי טובתו, מנסה בכל כוחו להצליח במשימה הבלתי אפשרית לבור לו שגרה חדשה.

"דרך צלחה, נוח", שהוא למעשה תיעוד חוויותיו האישיות של נועם זיו, מטלטל את הקורא בין צחוק מתגלגל לדמעות מרות. הספר הוא יצירה אמיצה, חשופה, העוסקת בדרך יחודית בהתמודדות עם האֵבֶל. מומלץ בהחלט.

חרגול ומודן

2019

פרק ראשון

ההזדמנות השלישית / אליס וואקר

d794d794d796d793d79ed7a0d795d7aa_d794d7a9d79cd799d7a9d799d7aa2

ההזדמנות השלישית שבשם הספר היא זו שחווה גריינג' קופלנד בזקנתו. עלילת הספר מתרחשת במשפחת שחורי עור בדרום ארצות-הברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. גריינג', נשוי ואב לבן, עובד בפרך בשדות הכותנה של משפחה לבנה. תקופת העבדות חלפה מזמן, אך המנטליות של יחסי אדון לבן – עבד שחור עדיין שוררת, גם כשמערך הכוחות הפך ליחסי מעביד-עובד. העבודה קשה, השכר נמוך, היחלצות מן העוני נראית בלתי אפשרית, והגברים פורקים את תסכולם על נשותיהם ועל ילדיהם. גריינג', שקץ בעול העבודה והמשפחה, נוטש את אשתו המוכה ואת בנו המתעב אותו, ועושה את דרכו אל הצפון.

גריינג' שב אל העלילה מספר שנים אחר-כך. בנו בראונפילד, שבגר, הוא כבר גבר נשוי ואב לשלוש בנות. אמנם נדר לא לחיות בעוני ובמצוקה כמו אביו, ואמנם נישא נישואי אהבה, אך שב אל המוכר ואל הידוע, אל שדות הכותנה, אל העוני, אל האלכוהול ואל האלימות. גריינג', בגלגול השני של חייו, אחרי שנואש מנסיון לבנות לעצמו חיים אחרים בצפון, מנסה להתקרב אל משפחתו של הבן. הוא מביא לכלתו, צעירה משכילה שנישואיה הפכו אותה לשק חבטות כנוע, ולנכדותיו, דברי מאכל ומתנות אחרות, ומנסה להיות אב לבנו.

נישואיו של בראונפילד מגיעים לקיצם כשהוא רוצח את אשתו. גריינג' מקבל הזדמנות לשנות שוב את חייו, כשהוא נוטל תחת חסותו את הצעירה מבין שלוש הבנות.

בראיון איתה אמרה הסופרת שהיה לה קשה לכתוב על אלימות בתוך החברה השחורה, בזמן שבני הקהילה, כולל היא עצמה, סבלו מאלימות פסיכולוגית ופיסית בשל העליונות הלבנה. יתכן שהקושי הזה מסביר את סגנונו של הספר, שלטעמי אינו מוצלח. הסופרת אינה מניחה לסיפור ולדמויות להציג את הרעיונות שהיא מבקשת להביע, אלא נוטלת על עצמה לפרש אותם ללא הרף. כתוצאה מכך, במקום סיפור מתקבלת "הצגת מקרה". עודף ההסברים יוצר לעתים את הרושם המטריד שיש כאן כוונה להצדיק את המעשים הבלתי נסבלים שמעוללים הגברים בסיפור, בעיקר בראונפילד, ואת אוזלת ידם המשוועת. דווקא מֶם, אשתו המעונה והכנועה של בראונפילד, מוכיחה שיש אלטרנטיבה, כשהיא מכריחה את בעלה לעזוב את השדות ולעבור לעיר, לגור בבית הראוי למגורי אדם, ולעבוד בעבודה נוחה יותר ומכניסה יותר. בראונפילד, לעומתה, נמשך, כקשור בכבלים, חזרה אל השעבוד, כאילו שנות העבדות הארוכות של אבותיו ושל אבות אבותיו צרובות בו.

גריינג', בגלגול חייו השלישי, מבין כיצד יכולים אנשים טובים להדרדר כמוהו וכמו בנו, ומאשים את הלבנים בחייהם הרעים, אבל מודע היטב להכרח לשמור על הנשמה ולקחת אחריות: "אלוהים אדירים, אני יודע כמה שזה מסוכן להאשים מישהו אחר בחרבון שלך. אני בעצמי נפלתי לתוך המלכודת הזאת. ואני גם מאמין שזאתי השיטה של הלבנים. ככה הם מקלקלים אותך והורסים אותך, אם לא היית כזה מקודם. ואם אתה חושב שהם אשמים בכל מה שקורה לך, אז אתה גם תחשוב שהם אלוהים! […] ואז אתה מתחיל לחשוב על כל הדברים הרעים והורס את כל מי שנמצא לידך. ובסוף בטח שאתה מאשים אותם […] אבל בפנים יש לנו גם ת'נשמות שלנו, נכון או לא? […] הלבנים באמת גרמו לי להסתלק מאשתי, אבל איפה היה הבנאדם שבתוכי, כשהסתלקתי לה בלי להגיד לאן, בלי להגיד לה שסלחתי ובלי להגיד לה שטעיתי".  

למרות אי הנחת מסגנונו של הספר, הוא ראוי לקריאה, ולו בשל השיחות בין גריינג' לרות נכדתו בפרקים האחרונים. בעוד רות הצעירה נלהבת מן התנועה לזכויות האזרח, ומאמינה באפשרות לשנות את הלבנים, גריינג' למוד הסערות אינו מאמין בסליחה. הרגש הקרוב ביותר שהוא יכול לחוש הוא אדישות. את הלבנים הוא סבור שלא ניתן לשנות, אבל הוא מחפש משהו שישנה גברים מסוגו של בנו, ושיצליח להפשיר את הקרח שהוא חש בתוך עצמו.

עצוב.

The Third Life of Grange Copeland – Alice Walker

כנרת

1989 (1970)

תרגום מאנגלית: שרונה עדיני

יוצאים לגנוב סוסים / פר פטרסון

d799d795d7a6d790d799d79d_d79cd792d7a0d795d791_d7a1d795d7a1d799d79d2

אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום זאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה.

טְרוֹנְד, בשנות השישים לחייו, גר לבדו בבית הזקוק לשיפוץ בכפר במזרח נורבגיה. במשך שנים רבות, אולי כל חייו, השתוקק לשקט ולבדידות של הכפר, וכעת, אחרי ששכל את אשתו בתאונת דרכים, מימש את תכניתו. הוא לא הביא אתו טלויזיה, לא התקין קו טלפון, לא עדכן את בנותיו מנישואיו הראשונים באשר לכתובתו החדשה. לאנשי הכפר הוא מספר כמה עובדות מחייו, ודי לו בכך. איש אינו יכול לגעת בו, כי הוא אינו רוצה בזה. חמישים שנה קודם לכן, ב-1948, כשהיה בן חמש-עשרה, בילה קיץ בחברת אביו בכפר דומה על גבול שבדיה. הקיץ האידילי, שזור עבודה קשה וקִרבת נפש בין האב ובנו, ידע גם טרגדיות, כשילדם של השכנים, כבן עשר, נהרג בשוגג. אותו קיץ התייחד גם בהתוודעות הראשונה של טרונד לקורותיו של האב במחתרת האנטי-נאצית בנורבגיה הכבושה. ואותו קיץ היה גם הפעם האחרונה בה ראה הבן את אביו.

סיפורי שלוש התקופות – המלחמה, השהיה האחרונה בצוותא, וחייו של טרונד בהווה – מסופרים בספר לסירוגין, ובהדרגה נחשפות הנימים הנסתרות הקושרות ביניהם. פר פטרסון מצליח, בכתיבה מרשימה, לצפות בארועים מעיניו של טרונד בשלוש נקודות מבט שונות, תלויות גיל. בתקופת המלחמה, כשהאב נעלם לתקופות קצרות או ארוכות ללא הסבר, טרונד בן השתים-עשרה היה ילד תמים למדי, מקבל את המציאות החדשה כפי שהיא, כמעט ללא תהיה ושאלה. בתקופת הקיץ רב הארועים הוא היה בעיצומו של תהליך התבגרות, עדיין ילד נותן אמון, אבל כבר על סף הגבריות, מבחין בדברים המתרחשים מחוץ לו, מתחיל להבין שאביו הוא אדם לעצמו. בהווה, על סף הזיקנה, טרונד מצוי בעיצומו של תהליך השלמה וקבלה. הוא מציב גבולות בינו ובין סביבתו, ומנסה ליישם לקחים ששמע מאביו. "תן לזה לשקוע, טרונד, פשוט תניח לזה. אין לזה שום שימוש", יעץ לו האב, כשהנער נפל מגבו של סוס ויותר משנפגע פיזית חש כאב נפשי. "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך", אמר לו כשחשש לקצור סרפדים בחצר ביתם. הוא שוקע בשגרה, מתאמץ לדכא את הבהלה כשזו מופרת.

חייו של טרונד נטועים בטבע הנורבגי, ביופיו עוצר הנשימה ובקשיים העצומים שהוא מערים. תיאוריו של פטרסון את הצבעים, הריחות והקולות, הקור המקפיא, הרוח השורקת, השלג המצטבר, הנהרות השוצפים, מדויקים וחיים. הטבע האנושי והטבע הפיזי שלובים זה בזה, חומלים ומתאכזרים, שלווים וסוערים.

"יוצאים לגנוב סוסים" הוא ספר המסופר בעדינות. סודותיו נחשפים כמעט בלי משים, בסגנון השלוו, כמעט סטואי, שטרונד אימץ לעצמו ולחייו. רגשותיו העמוקים מקבלים משנה עוצמה דווקא משום שאינו נותן להם ביטוי מילולי נסער. את כאביו הניח מאחור, נאמן לעצת אביו. לא במקרה בחר בוריאציה על עצת האב – אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו – לסיום סיפורו.

מומלץ מאוד.

Ut og Stjæle Hester – Per Petterson

כתר

2007 (2003)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

הבת מחוץ לארץ / נג'את אל-האשמי

habat-forweb

בפרק הפותח את הספר מסתלקת המספרת מבית אמה. היא ממלאת את תפקידיה בשגרת הבוקר, מתבוננת באמה כדי לחרוט כל אחת ממחוותיה בזכרונה, ובוחרת בדרך הארוכה אל תחנת הרכבת, נפרדת בדומיה מעירה. בעודה מהלכת, מחשבותיה מתפתלות, עד שהן מגיעות לנקודה בה מכה בה ההכרה, שבעיר החדשה איש לא יבין אותה. במקום לעלות על הרכבת באותה נחישות שבה התעוררה בבוקר, היא מסתובבת וחוזרת.

סיפורה מכאן ואילך ינוע בין הרצון בשינוי להתכנסות פנימה. המספרת, ילידת מרוקו, הגיעה לקטלוניה עם אמה כשהיתה כבת עשר, לאחר שאבי המשפחה, שהיגר לפניהן, ניתק קשר איתן. בבואן גילו כי הקים משפחה חדשה, והן נותרו בגפן. האם נותרה מחוברת בטבורה לתרבות ממנה הגיעה, ובמקום החדש יצרה קשרים רק עם מהגרות כמוה. הבת נותרה תלושה בין שתי התרבויות, ולמרות שהיא מדברת ברהיטות את שתי השפות – שפת אמה וקטאלנית – היא חשה יתומה ממלים, מגורשת מהשפה. כפי שמעיד שמו העברי של הספר, הבת היא "מחוץ לארץ", רק שלא ברור מהי הארץ ומהו החוץ, ובעצם בשתי ארצותיה היא זרה.

תחושת הזרות של הבת כפולה. היא זרה לתרבותה שמחזיקה את נשותיה אנאלפבתיות במתכוון, שמצמצמת את חייהן לשירות הבעל והמשפחה, בעוד היא עצמה זכתה ללמוד, ופיתחה אהבה לספרים. היא מאורסת מילדות לבן-דודה, אבל מתגעגעת לקרבת הנפש בשיחות שניהלה עם בחור אותו היא מכנה א'. אמה וחברותיה פותחות ומסיימות כל שיחה באזכורו של אלוהים, שהיא עצמה אינה מאמינה בו. שיחות הנשים סביבה עוסקות לעתים קרובות באופיים הרע של הגברים בחייהן, אבל ממנה מצפים להנשא בהכנעה. בריחה, דוגמת זו שכמעט ביצעה, היא אפשרות מפתה, אבל תחושת המחויבות כלפי אמה מטה את הכף. היא זרה גם מעצם היותה מרוקאית בקטלוניה, מקום בו רואים במרוקאים בעיה ומתעלמים מבעיותיהם של המהגרים, מקום גדוש דעות קדומות לפיהן המרוקאים נחותים ונחשלים מטבעם. האפשרות לקום ולחזור למרוקו לא תפתור את תחושת הזרות הזו, שהרי מחצית שנותיה, כל התבגרותה, עברו עליה בקטלוניה.

מוטל עליה לבחור: האם תתמיד בלימודים, תבחר אם להנשא ולמי, תתלבש כנאה בעיניה, תביע את דיעותיה ללא מורא, או שתתכנס אל תוך משפחתה ותנהג על פי הקודים המקובלים בה. היא בוחרת באפשרות השניה ומסבירה: "הבחירה שלי נועדה להקל על מצב הענינים, לפייס, להצליח לאחד את עולמה של אמי עם עולמי". ההסתגלות, ההתאמה לאורח החיים של אמה, קשים לה, דווקא משום שלמדה וצברה ידע והכירה אפשרויות אחרות: "אלמלא אותו מידע חסר תועלת ממילא גם לא הייתי מרגישה עכשו כפי שאני מרגישה, מתוסכלת כל כך מן המציאות שאני עצמי בחרתי לי". המחיר שהיא משלמת על בחירתה הולך ומאמיר, והויתורים שהיא נדרשת להם מצטברים, הכל כדי לרצות את המשפחה הקרובה והרחוקה, ובעיקר כדי לא להיות חס וחלילה כמו "אלה שעובדות בחוץ וזהו", כאילו קיימות בעולם רק שתי אפשרויות קיצוניות – להיות זונה או להיות אשה כנועה. בניגוד לדור של אמה, שנטל על עצמו את השעבוד, כאילו אין ברירה אחרת, ויתרה מזו, אף ביקש להנחיל אותו לדורות הבאים, הבת יודעת שאפשר אחרת, והכניעה משום כך גובה מחיר כבד.

"הבת מחוץ לארץ" הוא סיפור ששורשיו במקומות בהם הוא מתרחש ובתרבות של משפחתה של המספרת. יחד עם זאת, הוא סיפורם של מהגרים באשר הם, והוא גם סיפור התבגרות חוצה תרבויות, העוסק באיזון שבין הדחף לפרוש כנפיים לכמיהה לשמר מסגרת מגוננת.

הבת היא אשה צעירה אינטליגנטית, רגישה, חדת אבחנה, ומאוד רהוטה. תיאוריה את עצמה ואת סביבתה מאופיינים בדייקנות, בכנות חושפנית, בלשון בהירה, ובעיקר ביכולת לקלף כל היבט בסיפורה ולחדור ישירות אל ליבתו.

כפל השפות, המשמעויות השונות הנובעות ממנו, וחוסר היכולת של הבת לתרגם במדויק את הביטויים היחודיים של אמה, שבים ועולים בספר, ומן הסתם הקשו על מלאכת התרגום. רמי סערי עמד יפה במשימה, והצליח לשמר בעברית את ניחוחן של שתי השפות.

ספר מיוחד ומומלץ.

La Filla Estrangera – Najat El Hachmi

רימונים

2019 (2015)

תרגום מקטלאנית: רמי סערי

כלה / אורה אחימאיר

kala2

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012