השיבה הביתה / אנה אנקוויסט

228624

"השיבה הביתה" נפתח עם שובו של החוקר ומגלה הארצות ג'יימס קוק ממסעו השני ב-1775. אחרי שלוש שנים בלעדיו, אשתו אליזבת מתחילה להערך לשובו, מתכננת בין השאר כיצד לבשר לו על מות עוד אחד מילדיהם. בני הזוג, שנישאו ב-1762, בילו את רוב שנות נישואיהם בנפרד. במספר משימות קצרות יחסית רכש לו קוק מוניטין כנווט, כחוקר וכאסטרונום, ובין השנים 1768 ו-1779, שנת מותו, שהה במצטבר כתשע שנים על הספינה, כשהוא מגיע בין השאר לטהיטי, לניו-זילנד, לאוסטרליה, למערב קנדה, לאנטארקטיקה ולהוואי.

ספרים אודות מסעות פורצי דרך בשנים עברו, וגם אודות מסעות הכרוכים בהתמודדות עם הטבע בתקופות קרובות יותר לימינו, הקסימו אותי מאז ומתמיד, ו"השיבה הביתה" מתברג בקלות בין הטובים שבהם. הוא נבדל מספרי מסע קלאסיים בחיבור שהוא עושה בין הנוסע המרחיב את תחומי הידע האנושי במרחק ובין הבית שממנו יצא ואליו יחזור. בפרקים הראשונים נדמה שהבית והמשפחה הם לב הסיפור, אך בהדרגה הולכים ומשתלבים זה בזה הרחוק והקרוב עד לבלי הפרד.

ג'יימס קוק נרצח בהוואי בהיותו כבן חמישים. חייו נחקרו לעומק, ודמותו ידועה ברבים. אשתו אליזבת, שהאריכה ימים אחריו, ונפטרה בהיותה כבת תשעים וחמש, מוכרת הרבה פחות. אנה אנקוויסט נצמדה לארועים שתועדו וללוח הזמנים ההיסטורי, ובין התאריכים והעובדות שזרה את סיפורה של אליזבת כפי שהצטייר בדמיונה. פרט למספר קטן של דמויות בדויות, כל הדמויות בספר הן של בני אדם שלקחו חלק בחייה של משפחת קוק, במישרין ובעקיפין.

אנה אנקוויסט מתארת נפלא את דמותה של אליזבת, בת לתקופה שמרנית שבה תפקידיה של האשה הצטמצמו לאחזקת משק הבית ולגידול הילדים, ללא אפשרות לפתח כישורים אחרים, ללא השפעה של ממש אפילו בעניינים הנוגעים למשפחתה, כמו חינוך ילדיה. היה ברור שהבנים יוכשרו להיות יורדי ים, בין אם נטו לכך ובין אם לא, ממש כמו אביהם הנוכח עד מאוד למרות ריחוקו הפיסי, ורק בנו הצעיר יכול היה, אחרי מות האב, לבחור נתיב משלו. בדומה לספרה "יצירת המופת", גם כאן הדמות הנעדרת של האב היא הדמות הדומיננטית, והיעדרו של ג'יימס קוק הוא רוב הזמן הציר שסביבו סובבת עלילת הספר. למעשה, גם אחרי שובו מן המסע השני, הוא לא באמת שב בשלמות: עיקר זמנו מוקדש לדיווח על קורותיו, לדיונים, להשתתפות בתכניות למסעות נוספים – אתו או בלעדיו. הסופרת טוותה מערכת יחסים עדינה ואוהבת בין בני הזוג, אך הנתק הממושך עומד ביניהם, ואינו מצליח לבוא על תיקונו המלא.

נושא דומיננטי בספר הוא מות הילדים. שישה ילדים נולדו לבני הזוג, שלושה מהם מתו בעודם פעוטות, והשלושה הנותרים הלכו לעולמם בהיותם בני-עשרה. אנה אנקוויסט, שאיבדה את בתה בתאונת דרכים, מיטיבה לתאר את תחושת האובדן, את האבל שאין לו סוף, את האשמה, ואת אוזלת היד וחוסר האונים לנוכח פני המוות.

כמו בספריה האחרים, למוסיקה יש מקום של כבוד בספר, הפעם באמצעות בנה השני של אליזבת, שהוקסם מנגינתו של נגן עוגב (אחת הדמויות הבדויות בספר), הקדיש זמן רב לנגינה בכינור, וקיווה להמשיך להיות מחובר למוסיקה גם בעת הכשרתו הימית.

קל להתפתות למצוא בספר סממנים פמיניסטים. כשאליזבת מספרת לאמה שג'יימס עומד לצאת למסע שלישי למרות שהבטיח שהמסע השני היה האחרון, אמה עונה לה כך: "יש רק דבר אחד שאת יכולה לעשות: לוותר. את צריכה להיות כמו עשב. הם דורכים עליך במגפיים הכבדים שלהם, אז תתכופפי. יבוא יום והם יזיזו את הרגליים, ואז תזדקפי שוב. אם תשארי נוקשה וזקופה, כמו קנה-סוף, תשברי. זה עובר, אליזבת, לכל דבר יש סוף, ככה או ככה. לחכות. לא להתנגד, כי אז תפסידי". אליזבת עצמה תוהה על מעמדה במלים אלה: "אני לא יכולה לשנות כלום, חשבה. כמו שג'יימס אמר: זה לא קשור אלי, אני מחוץ לכל זה. אבל הרי בי מדובר, בנו! הרי הוא זה שנוטש אותי! למה כולם חושבים על המניעים שלו, ואף-אחד לא מעמיד את עצמו במקומי? אני רואה את זה לא-נכון? יש כאן משהו שלא הבנתי?". למרות התבטאויות אלה, אני סבורה שהספר אינו נושא מסרים בדבר מעמדה של האשה, וגם אם כן הם אינם לב הספר או העילה לבחירה בנקודת הראות של אליזבת. הסופרת מספרת על אשה בתקופה בעלת מאפיינים מסוימים, ללא עמדה שיפוטית מובהקת וללא השלכות לזמננו.

קיימות מספר גרסאות המסבירות את חידת מותו של ג'יימס קוק. בהיותו בהוואי זכה לכבוד השמור לאלים. מספר ימים לאחר שעזב את האי שב אליו, משום שהתורן בספינתו נשבר. ליחס הקודם לא נותר זכר, והתושבים העוינים יצאו נגד האורחים, הרגו את קוק, וחילקו את אבריו בין ראשי השבטים. באמצעות יומן גנוז (ובדוי) של קוק, המתיישב עם הידע אודות אופיו שהשתנה והקשיח, הסופרת מספקת הסבר מעניין משלה לאשר התרחש.

למרות שהספר מעוגן היטב בארועים היסטוריים, הוא אינו נקרא כספר דוקומנטרי, בין השאר משום שכמעט אינו נוקב בתאריכים. הסופרת שומרת על איזון מצוין בין העוגנים ההיסטוריים לבדיה השזורה ביניהם, ומשלבת באופן מוצלח את סיפוריהם הנפרדים של בני הזוג.

"השיבה הביתה", כמו ספריה האחרים של אנה אנקוויסט, כתוב נפלא, מרגש ומעניין.

De Thuiskomst – Anna Enquist

הספריה החדשה

2008 (2005)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון

d7e878d672a657c2a01a23c94e3cd7a9

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

גוסטב איש הברזל / הנס פאלאדה

gustav_layout_iris-web1

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

הצמחונית / האן קאנג

הצמחונית

אם חשבתי שנושא הספר יהיה הצמחונות ונלוויה – יחס לבעלי חיים, תעשית הבשר וכדומה – טעיתי לגמרי. תפיסת העולם הצמחונית אינה נושא הספר, ויותר מזה – היא כלל אינה מעסיקה את האשה שהעניקה לספר את כותרתו. למעשה, כשהיא נשאלת מדוע חדלה לאכול בשר, תשובתה מעורפלת:

"יש סיבה מיוחדת לכך שהפכת לצמחונית? לדוגמה, סיבה רפואית… או שאולי סיבה דתית?"

"לא. […] חלמתי חלום"

יונג-הו נראתה לבעלה תמיד כאשה רגילה לגמרי. הבעל, מר צ'ונג, הוא המספר בשליש הראשון של הספר. לדבריו, לא נמשך מעולם לאשתו, אך מכיוון שגם לא מצא בה פגמים החליט שאין סיבה שלא יינשא לה. השניים התקבעו כבר מתחילת נישואיהם בתפקידים המסורתיים המצופים מבני זוג בחברה המסורתית של דרום-קוריאה: הוא הולך לעבודה, ואינו חייב לאשתו דין וחשבון על מעשיו, היא נשארת בבית, מנקה ומבשלת, דואגת לנוחותו של הבעל. ההעדפה של יונג-הו לא ללבוש חזיה צרמה למר צ'ונג, אך הפסיביות שלה התאימה לו לחלוטין, ולכן התעלם מן ה"סטיה" הזו. לילה אחד הוא מתעורר משנתו, ומוצא את אשתו מול המקרר במטבח, אוספת של תוך שקי אשפה את כל מאכלי הבשר ואת פירות הים. הצמחונות הפתאומית הבלתי מוסברת הזו נראית בעיניו כגחמה, אך מסתבר שבדרום-קוריאה – לפחות כך על פי הספר – הבחירה הזו חריגה מאוד ומערערת על מוסכמות. כשבריאותה של יונג-הו מידרדרת באופן חמור, ומוזרויותיה מתעצמות, המשפחה מתערבת באלימות, והדברים משתבשים עוד יותר.

השליש השני של הספר מתרחש שנתים אחר-כך, ובו יונג-הו המעונה, הנוטלת תרופות לאחר אשפוז פסיכיאטרי, ועדיין צמחונית שאינה שומרת על תזונה מאוזנת ובריאה, משמשת קורבן לשאיפות האמנותיות ולהזיות המיניות של גיסה.

קולה של יונג-הו כמעט ואינו נשמע בספר, והקורא נדרש לפענח מתוך קטעי רמזים את התפיסות התרבותיות העומדות ברקע הארועים, ואת המבנה המשפחתי שבגינו נאחזת האשה בעקשנות וברצון ברזל בהחלטה שעולה לה בשפיותה ועלולה לעלות לה בחייה. ואז מגיע השליש השלישי של הספר, ליבה של היצירה, ומספק את ההקשרים, כשהוא מציב זו מול את שתי האפשרויות – הכניעה למוסכמות או הבריחה מהן ללא התחשבות בתוצאות הרות הגורל.

השליש השלישי מציג את הדמות המרכזית האמיתית. לא יונג-הו, שאולי ניתן לפטור אותה כמעורערת בנפשה שאינה בהכרח מייצגת קריסה לנוכח הנסיבות, היא זו שבגינה נכתב הספר, אלא אחותה אין-יה, המבוגרת ממנה בארבע שנים. אין-יה היא אשה יציבה, אחראית, הולכת בתלם. בילדותה שימשה במידה מסוימת אם לאחותה, תחליף לאמן התשושה. בבגרותה, מתוך אותה תחושת מסירות ואחריות, נישאה לאמן כושל, שלא תרם דבר וחצי דבר לפרנסת המשפחה. היא מנהלת חנות קוסמטיקה משגשגת, מפרנסת יחידה, אם מצפונית לבנה. כמו יונג-הו גם היא אינה מבקשת מבעלה דין וחשבון על מעשיו, מניחה לו להעדר מן הבית בשעות שבהן עזרתו נדרשת, נוטלת על עצמה חובות ומחויבויות. אשה למופת. המאמץ הנדרש ממנה כדי לשמור על שפיותה ועל אורח חייה מקבל ביטוי עוצמתי לנוכח אלטרנטיבת הבריחה והחריגה מן המסגרת של אחותה:

לא היה בכוחה להתמודד עוד עם מה שהזכירה לה אחותה. היא לא היתה מסוגלת לסלוח לה על כך שחצתה גבול שהיא עצמה לא היתה מעזה לעולם לחצותו, לא היתה מסוגלת לסלוח על חוסר האחריות הנפלא שאיפשר ליונג-יה לנער מעליה את הכבלים החברתיים ולהשאיר אותה נטושה, עדיין אסירה. עד שיונג-יה פרצה את הסורגים, אין-יה לא ידעה כלל על קיומם.

"הצמחונית" הוא ספר יוצא דופן, כתוב היטב, ולמרות השונות התרבותית הוא רלוונטי לא רק למקומות בהם החברה רומסת ומקצה משבצות על פי מגדר, אלא לכל מקום בו מתקיימת מסגרת המעדיפה את טובת עצמה על חשבון עצמיות האנשים החיים בתוכה.

The Vegeterian – Han Kang

סאגה

2017 (2007)

תרגום מאנגלית: שרון קרמנר

 

יצירת המופת / אנה אנקוויסט

152516-46

שמו של הספר, "יצירת המופת", ניתן לו על שם ציור שצייר יוהאן סטנקאמר, אחת הדמויות המרכזיות בספר. הציור נחשף לראשונה בתערוכה רטרוספקטיבית שעורך לכבוד הצייר המוזיאון העירוני במקום מגוריו, וההווה של הספר מתרחש בשלושה הימים שלפני התערוכה. לאחר פתיחה איטית, שמאפשרת היכרות עם הדמויות הראשיות כפי שהן כיום, חוזרת העלילה שנים אחורה, ובהדרגה מעמיקה וחודרת אל שורשיהן, חושפת נדבך ועוד נדבך של מה שעיצב את אישיותן וקיבע את יחסי הגומלין ביניהן.

יוהאן הוא טיפוס של מצליחן, אגוצנטרי, רגיל להיות אהוב. אחיו הבכור אוסקר הוא ההופכי שלו, מגושם, אובססיבי לסדר, רווק מושבע, מתקשה ביצירת קשרים אנושיים. כמו יוהאן גם הוא עוסק באמנות, אך לא כיוצר, אלא כראש מחלקת שיקום ושימור במוזיאון הלאומי, שבינו ובין המוזיאון העירוני ניטשת יריבות עזה. לא במקרה ניצבים שני האחים במחנות יריבים: אמם אלמה, שבעלה נטש אותה כשהילדים היו צעירים מאוד, בחשה ובוחשת ביחסים ביניהם, מעדיפה בבירור את יוהאן הצעיר, אך תלויה לגמרי באוסקר. יוהאן גרוש מאלן, שחיתה בצלו ובצל בגידותיו עד שטרגדיה כיבתה בה כל רגש. חברתה ליסה היא פסיכואנליטיקאית, קשובה לאלן, מעורבת בחיי משפחת סטנקאמר ומשקיפה עליה מבחוץ.

הדמות הדומיננטית בספר היא דווקא זו שאינה נוכחת בו. צ'רלס, אביהם של אוסקר ושל יוהאן, צייר ונגן ויולה, עזב את הבית לטובת קריירה חדשה ביבשת אחרת, ומרגע שעזב ניתק כל קשר. אלמה, אם דומיננטית, לכאורה השתחררה ממנו כליל. ילדיו אינם זוכרים פרטים רבים מחייהם אתו, וקיומו אי-שם, או אי-קיומו, אינו מעסיק אותם ביומיום. בפועל, ככל שנוברים עמוק יותר, מתברר כי השבר של עזיבתו השפיע על כולם הרבה יותר מכפי שנדמה היה לאיש מהם.

אנה אנקוויסט בראה דמויות מורכבות, רבות פנים. אף אחת מהן אינה בדיוק מה שהיא נראית. כל אחת היא "כזאת, אבל…". יוהאן שטחי אך מעמיק, יהיר ואנוכי אך פגיע. אוסקר מרובע ושמרני אך מעורער. אלמה חזקה אך שברירית. אף דמות אינה מוגדרת בפני עצמה, אלא ניזונה ומתפתחת, או נהרסת, כתוצאה מיחסי גומלין עדינים וסבוכים עם הדמויות האחרות.

כמו ב"הסוד" וב"קונטרפונקט", ספרים מאוחרים יותר של אנה אנקוויסט, גם ב"יצירת המופת" יש למוסיקה נוכחות משמעותית. וכמו בספרים האחרים, משפחתיות ואובדן הם נושאים מרכזיים גם כאן, מעסיקים בדרכים שונות את כל הדמויות, ומניעים את העלילה.

הספר, כאמור, נפתח באיטיות, והוא הולך וצובר תאוצה ועוצמה. בשיאו של הקרשנדו לקראת סיומו של הספר, יצירת המופת של יוהאן תהפוך להיות הזרז לחשיפת הרגע המדויק שבו הכל השתבש.

"יצירת המופת" הוא ספר אנושי ומרגש, כתוב במיומנות ובכשרון (למרות היותו ספר ביכורים), נוסק לפסגות של אבחנות חדות, וצולל לתהומות של יאוש, מסוג הספרים שנותרים עם הקורא הרבה אחרי סיומם.

Het Meesterstuk – Anna Enquist

הספריה החדשה

2005 (1994)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

986065

"לדבר לעצמנו" הוא סיפורה של משפחה, המסופר בשלושה קולות. האב מריו, הגוסס בשל מחלה חשוכת מרפא, יוצא עם בנו לנסיעה ארוכה במשאית, ובשובם הוא מקליט עבור הבן את זכרונותיו מן המסע. הבן ליטו, כבן עשר, מספר בזמן אמת את ארועי המסע מנקודת מבטו. האם אלנה, הנותרת בבית, מתארת את שעבר עליה באותם ימים, ואת ההתמודדות עם הימים הקשים עוד יותר שבאו אחר-כך. למרות שהשלושה כרוכים זה בזה, וכל אחד בדבריו מתייחס גם אל שני האחרים, הם בעצם מדברים כל אחד אל עצמו, מסבירים כל אחד לעצמו את שעובר עליו ואת הדרך בה הבין את המציאות והתמודד איתה. בסופו של דבר, עם כל האהבה והקשר הנפשי היציב ביניהם, בכל אחד מהם יש ליבה של בדידות ושל עצמיות, שאותה – במתכוון או מתוך מניע בלתי מודע – הוא אינו חושף בפני האחרים, ומכאן השם שניתן לספר.

ליטו חי את ההווה, מאמין בתמימות של ילד לכל מה שמספרים לו: לאבא היה וירוס והוא עדיין לא התאושש, אבא סובל מאלרגיות ולכן נוטל כדורים. הוא שמח על ההזדמנות לחוות הרפתקה עם אביו, משתאה כמו ילד מן הארועים הקטנים המסעירים אותו בדרך. מריו חי במחשבה על העתיד, שבו הוא עצמו כבר לא יהיה נוכח. חשוב לו – בשל אחריות הורית או בשל חשש מהתפוגגות זכרון היותו – ליצור זכרון משותף לו ולבנו. אלנה, הדמות המורכבת מבין השלושה, חווה את כל הזמנים בעת ובעונה אחת, זוכרת בקושי עבר של בריאות, מתמודדת עם חרדתה מן העתיד, ובעיקר נאחזת בכל כוחה, ובכל האמצעים שברשותה, בשפיות נוכח קשיי ההווה המסתערים עליה.

אנדרס נאומן מעניק לכל דמות אישיות מובחנת וקול משלה. הספר כנה מאוד, לפעמים בוטה, אבל כל הזמן מאוד אנושי, עצוב ונוגע. הוא עוסק במספר גדול של נושאים, קטנים כגדולים, וביניהם התמודדות עם מחלה ועם מוות, שקרים שאנו מספרים לאהובינו, יחסים בין דוריים, נאמנות ועוד, ועושה זאת באופן משכנע ומעורר מחשבה. מעבר לשפע התוכני, אהבתי מאוד את הדרך בה ארועים מקבלים ביטוי משלוש זויות שונות, ובכך משרטטים תמונה שלמה. בחרתי כדוגמא את ההתיחסות המשולשת הבאה, שמדגימה גם את סגנונם השונה של שלושת הדוברים:

ליטו: אבא חוזר. הוא מתקרב. הוא מרים לי את הפנים בשתי כפות הידים. ומציע שנשאר לאיזה משקה. משקה! אבא ואני! בבר! בלילה! אני לא מאמין. זה באמת הכי מגניב שיש. אני קם מהכסא. אני מנגב את הסירופ בשרוול, מזדקף, ושנינו הולכים יחד לבר. אבא מזמין ויסקי. אני מזמין פאנטה. עם מלא מלא קרח.

מריו: התחלתי להסתכל על הבחורים בבר, כמה מהם היו צעירים מאוד, ופתאם קלטתי שלעולם לא אראה אותך ככה, בגיל הזה, נשען על הבר, ואז נכנסה בי, לא יודע, מין מתקפת עתיד, חשבתי: טוב, אם אני לא יכול לחכות, אז עכשו, והלכתי והזמנתי אותך למשקה, אני נשבע שהייתי מוכן להסכים למה שלא היית רוצה, ויסקי, טקילה, וודקה, כל דבר, ואתה הזמנת פאנטה, וזה היה נפלא, אולי בשביל זה יצאנו לטיול הזה, לא? כדי לשתות ביחד פאנטה במוטל עם זונות, ואז הכל היה שווה את זה.

אלנה: לפני הקינוח הרמנו כוסית שלושתנו, צחקנו כמו משפחה נורמלית, ומריו מזג לליטו חצי כוס יין. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא עשה את זה גם בטיול. לא העזתי לומר שום דבר. שתינו, התבדחנו. נהנינו מהקינוח.

"לדבר לעצמנו" כתוב בפתיחות רבה, ללא שיפוטיות, למעט זו של הדמויות כלפי עצמן, ונושאיו היומיומיים עשויים לגעת בלב ובעצבים החשופים של קוראים רבים. מומלץ.

Hablar Solos – Andres Neuman

תשע נשמות

2017 (2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

שיבת הבן / אווה טיקה

d7a9d799d791d7aa_d794d791d79f

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

חופשת שחרור / יהושע סובול

31-6406_m

"חופשת שחרור" הוא סיפורה של משפחת בן-חיים, החל מהסבתא-רבתא אווה, חלוצה, רקדנית ופלמ"חניקית, ועד נינותיה ליבי וקרין. ליבי, המשרתת בצבא כמדובבת עצירים בטחוניים, פוגשת בחקירה האחרונה לפני שחרורה את העציר הבדואי אדיב, סטודנט לתואר שלישי בהיסטוריה, שהתזה שלו עוסקת במדיניות הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בין השנים 1929 – 1945. משהו בדברים שהוא אומר לה – בין השאר "סבא שלך גירש את סבתא שלי" – מטריד את מנוחתה, ובמקום לנסוע הביתה היא נוסעת לבקר את סבה בקיבוץ. הסב, דייב, בן תשעים, אינו בבית, יצא על אופנוע ההארלי-דייוידסון לשיטוטים משלו. בחדרו מוצאת ליבי יומן שכתבה אמו אווה, וכשהיא פותחת כהרגלה בקריאה מן העמוד האחרון, היא מוצאת שם את המשפט "ליבי היא אני", וצוללת אל המלים. מדי פעם היא מפסיקה את הקריאה כדי לנהל שיחות וידאו עם אדיב, אותו היא משתפת בחווית היומן.

סיפור חייה של אווה מרתק, ונע בין הקיבוץ בימיו הראשונים, ימי טרום המדינה, ובין גרמניה בשנות השלושים. ליבי, הנשאבת אל ההתרחשויות, אינה קוראת קריאה פסיבית, אלא משוחחת עם אווה, משלימה את המסופר מדמיונה, ומשליכה מן העבר אל ההווה. לדעתי, די היה בדיאלוג שבין השתיים כדי להחזיק ספר מגובש ומרתק, אבל יהושע סובול בחר להרחיב את היצירה, ולספר את סיפוריהם של ארבעת נכדיה של אווה, ילדיו של דייב. מעוז, אביה של ליבי, הוא פוליטיקאי מן הימין, השואף להיות ראש ממשלה, ובוגד באשתו נגה. גבי, מהנדס תוכנה, מואס בעולם הדיגיטלי ומבקש להביא לכליונו. אשתו, דנה, היא צלמת טלוויזיה, שטופת שנאה לכל מה ומי שאינו מן הצד השמאלי של הפוליטיקה. דובש, מושבניק, אביה של קרין, בוגד באשתו, דורית, עם סו, פועלת תאילנדית. דורית מצדה בוגדת בו עם הפסיכולוג המטפל בה ובבתה. הבת, קרין, בת שבע-עשרה, מנהלת רומן עם אלעד, פוליטיקאי נשוי מן הימין, בעל ברית של מעוז. מירב, אחותם של מעוז, גבי ודובש, היא מעצבת פנים ובליינית בלתי נלאית. נדמה כי מרוחה של אווה, שחייה היו אמנם כאוטיים וקופצניים ועמוסי שגיאות, אך עתירי משמעות ותוכן, ירשו נכדיה רק את חוסר המנוחה ואת חוסר הנחת. הדור הבא יצטרך לנסות להשיב למשפחה סדר ומשמעות.

מעבר להרחבה מציר הסיפור – השילוב אווה-ליבי – אל ארבעת הנכדים, משולבות בספר דמויות משנה, שגם הן מתוארות בפרטנות, כמו קנדי, חברו של דובש, שהיה חילוני והפך לדתי ולקה במחלה קשה ומת, וצונגפלייש, חברו של גבי, חסיד סאטמר שלובש בלילות בגדים חילוניים ויוצא לבלות בפאבים, וקריסטינה, חברתה של דנה, עתונאית דנית שנישאה לאינטלקטואל מצרי שאינו מורשה לגור בדנמרק, ועוד. לטעמי, שתי ההרחבות – אל המשפחה כולה ואל דמויות המשנה – אינן תורמות ליצירה, אלא מטביעות אותה בשפע פרטים, וחבל.

כשמפרקים את העומס, יש בספר מקבץ גדול של סיפורים ושל דיונים, שכל אחד מהם לכשעצמו מעניין ומטופל היטב ספרותית. כך, לדוגמא, מתפתחת שיחה מעניינת על מעמד האשה בתרבות המוסלמית, שזורה בדיון על דון-קישוט ועל אילוף הסוררת. תיאור הלילה של גבי בפאב הוא מלאכת מחשבת מדויקת. הפצצה הוירטואלית של קרין נוחתת ומהדהדת בשקט מצמרר, ועוד ועוד.

יחסי יהודים-ערבים בישראל הם הנושא העובר כחוט השני לאורכו של הספר, נשזר בחייהם של גיבוריו כפרטים, כלוחמים וכאזרחים. עמדתו של הסופר ברורה: די לקרוא את הפרק בו הוא מתאר שיחה צינית בין מעוז ואלעד, הפוליטיקאים מן הימין, תוך שהם בולסים מעדנים, כדי להבין למי אהדתו אינה נתונה. זכותו להחזיק בדעתו, והיא אינה נושא הספר או נושא הסקירה, אבל דווקא משום שזהו ספר עם עמדה סיומו מאכזב מאוד: ליבי, נחושה לשים סוף למצב שבו נשים צעירות עוברות כמוה חוויה של אובדן חבר שנשרף בקרב, מתכננת מהלך גדול, עליו היא אומרת לקרין: "זה משהו שאני הולכת לעשות. משהו שיקח אותי רחוק. כמה רחוק שאוכל ללכת […] זה דורש כוחות עצומים ורצון שאני עדיין לא יודעת אם יש לי. אבל אני אגלה בעשייה […] זה חישוב מסלול מחדש. משהו ששווה לחיות בשבילו, לגמור עם מחול המוות […] זה משהו שצריך לקום ולעשות". להסתפק באמירות האלה, ולא לצאת לעשות מעשה, פירושו מן הסתם שמאחורי ה"משהו" אין תוכן מעשי ואין בשורה. להעניק לליבי תחושה של חופש עם סיום קריאת היומן ועם ההחלטה לעשות "משהו", ולחתום את הספר במשפט הסתמי "לא תם ולא נשלם", נראה לי פתרון ספרותי בלתי מספק לציפיה שנבנתה מסיפורה של אווה ומחיפושיה של נינתה ליבי.

משום שהמכלול סובל מגודש והסיום מאכזב, אבל רכיבי הספר כתובים מצוין, אני נמנעת מלסכם את הסקירה בהמלצה או באי-המלצה.

הקיבוץ המאוחד

2017

הפלא של אנה / אמה דונהיו

55000002424b

ליבּ רייט, אשה אנגליה צעירה, אחות במקצועה, שהוכשרה על ידי פלורנס נייטינגל, נשלחת על ידי מעסיקיה לשבועיים בכפר אירי להשגיח על ילדה. ליב סבורה שמדובר מן הסתם במשפחה בעלת אמצעים, שיכולה להרשות לעצמה אחות פרטית להשגחה על חולה מפונקת, אך בהגיעה למקום מתברר לה שהמשימה שונה, ובעיניה אף משונה: אנה או'דונל, כך מאמינים תושבי הכפר, חדלה לאכול מאז יום הולדתה האחד-עשר, ארבעה חודשים קודם להגעתה של ליב, ובריאותה לא נפגעה. האם מדובר בנס, כפי שסבורים אלה הנוהרים לפגוש אותה? האם אנה מבשרת עתיד שבו הנפש תגבר על צרכי הגוף, כפי שהרופא המקומי מנבא? ואולי זו תרמית ביוזמת הוריה ובתמיכת הכומר, שמטרתה לנצל את תמימות ההמון ולאסוף תרומות בתמורה לזכות לשהות במחיצתה של הילדה הפלאית?

אנשי הכפר, אם מתוך כוונה לבסס את הנס, או מתוך רצון כן לגלות את האמת, הקימו ועדה לחקירת התופעה. הועדה החליטה לפקח על אנה מסביב לשעון במשך שבועיים, והטילה את המשימה על שתי נשים אמינות: ליב נבחרה בשל השם הטוב שיצא ל"נייטינגליות", האחיות שהוכשרו על ידי פלורנס נייטינגל בשדה הקרב בחצי האי קרים. האחות מייקל נבחרה בשל היותה נזירה צייתנית ודבקה באמונתה. השתים מתחלפות ביניהן במשמרות של שמונה שעות, עיניהן פקוחות על אנה ועל בני ביתה. כשמצבה של אנה מתחיל להדרדר, ליב אינה יכולה שלא לתהות אם משימתה היא שתגרום בסופו של דבר למותה של הילדה.

הספר נע תחילה באיטיות, עוקב אחרי ארועי היומיום באותה קפדנות בה עוקבות האחות והנזירה אחרי אנה. בהדרגה נבנה בו מתח, הנובע לא רק מן השאלה אם אנה אוכלת בסתר או לא, ואם כן – מי עומד מאחורי התרמית. המתח הסיפורי הוא תוצאה של כמה וכמה קונפליקטים מעניינים שהם לבו של הספר. ליב היא פרוטסטנטית חילונית, המוצאת את עצמה בלבו של כפר קתולי אדוק. הדיון בעניני אמונה הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. כך, לדוגמא, בפגישה של ליב עם העתונאי ויליאם ברן, קתולי ספקן ודמות מפתח בספר, נכלל הדו-שיח הבא:

"אני מודֶה בזה: אף פעם לא יכולתי להתמודד עם זוועות בלי הגנת הנחמה שבדת […] האם בכל הזמנים ובכל המקומות אנשים לא זעקו לאלוהיהם בשעת צרה?"

[…]

"זה רק מוכיח שאנחנו כמהים לישות כזאת […] אתה לא חושב שעוצמת הכמיהה הזאת דווקא מעלה את הסבירות שכל זה אינו אלא חלום?"

קונפליקט נוסף נובע מהיותה של ליב אשה אנגליה באירלנד, שבע שנים אחרי רעב תפוחי האדמה במחצית המאה התשע-עשרה. האירים מלאי מרירות כלפי התנהלותם של האנגלים במהלך האסון, שמספר קורבנותיו נאמד בקרוב למליון איש.

עוד תהום פעורה בין ים האמנות הטפלות שבו מחזיקים הכפריים, ובין תפיסת העולם הריאלית שבה אוחזת ליב:

חלב בשביל הפיות, דסקיות שעווה למניעת דליקות ושטפונות, ילדות שחיות על אוויר… יש משהו שהאירים לא מוכנים לבלוע?

סיפורה של הילדה אנה בדוי, אך הוא מבוסס על תופעת הנערות הצמות, נערות שטענו במהלך השנים, מימי הביניים ועד המאה התשע-עשרה, כי יש בכוחן לשרוד ללא מזון. המאמינים כי מדובר בתופעה ניסית נתלו בסיפורי כמה קדושים שנמנעו מאכילה. הרופאים מיחסים את התופעה להיסטריה או למופע מוקדם של אנורקסיה נברוזה, או שרואים בה הונאה פשוטה.

"הפלא של אנה", הוא ספר על סודות במשפחה, על התמודדות עם טראומה, ועל ההיענות לחובה, אך בעיקרו הוא ספר על כוחה ההרסני של האמונה. הכתיבה עדינה אך מעמיקה, והטיפול בקונפליקטים מעניין ומרחיב את הדעת.

 

The Wonder – Emma Donoghue

אריה ניר

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

פחד / שטפן צווייג

985570

הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה.

אירנה וגנר, אשה צעירה, נשואה לפרקליט בעל שם ואם לשני ילדים, חיה חיים בורגניים מנומנמים. גם המאהב שהיא מחזיקה בסתר משתלב בשגרה הרגועה.

עד מהרה לא שינה מאהבה דבר במכניזם הנוח של הקיום שלה, הוא נעשה מין תוספת של אושר מתון, כמו ילד שלישי או מכונית, וההרפתקה כבר נדמתה בעיניה בנאלית כמו התענוג המותר.

הרגש היחיד שאירנה חשה בחיות רבה הוא הפחד להתפס, התוקף אותה בכל פעם שהיא יוצאת מדירת מאהבה אל הרחוב, אך גם רגש זה חולף לגמרי בשובה לביתה. כך עד שיום אחד, בצאתה מדירתו, נגשת אליה אשה זרה, גסה והמונית למראה, ומאשימה אותה שגנבה את הגבר שלה. אירנה המבוהלת, במקום להכחיש, שולפת מארנקה שטרות כסף, ומוסרת אותם לידי האשה, בתקווה להשתיקה. בימים הראשונים שלאחר התקרית היא כמעט שמחה על הטלטלה הזו בשגרת חייה, שזימנה לה תחושה ממשית ומעוררת כפי שלא חוותה כבר זמן רב, וסבורה שתפתור את התסבוכת אם תוותר על מאהבה:

כבר חוסר הנוחות הראשון הזה, הכרוך בסבל כלשהו, היה למעלה מכוחותיה. היא סירבה מיד לוותר על משהו מהשאננות הנפשית שלה, ובעצם היתה נכונה להקריב ללא היסוס את מאהבה בעבור הנוחות שלה.

כשהסחטנית מופיעה שוב, והפעם דורשת במפורש כסף, הפחד הופך לדייר של קבע בחייה של אירנה.

שטפן צווייג, שמיטיב כל כך לתאר רגשות ולחדור אל מעמקי נפשן של דמויותיו, מתאר גם בספר הזה באופן משכנע את שמתחולל בלבה ובנפשה של אירנה. הספר, רובו ככולו, סובב סביב תחושותיה. כל מה שמתרחש סביבה משוקף בספר דרך עיניה בלבד, דרך הפרשנות שמוחה המעונה מעניק למה שהיא חווה. באופן זה מעצים צווייג ומזקק את תמציתו של הספר, ומאפשר הזדהות עמוקה עם הפחד שאירנה חווה.

סיומו של הספר הפתיע אותי. לא צפיתי את חשיפתו של הסוד שצווייג הסתיר לאורכה של היצירה, וכצופה מן הצד הסוד הזה עורר בי כעס. תגובתה של אירנה היתה הפוכה משלי, אבל בעלת הגיון פנימי הנובע מאישיותה. כדי להמנע מספוילרים לא ארחיב בנקודה זו.

"פחד" הוא ספר מהודק, מזוקק, ומומלץ בהחלט

Angst – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1913, 1925)

תרגום מגרמנית: הראל קין