ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

העשב / קלוד סימון

3200219579b

לא קל לכתוב סקירה על "העשב". לא קל לקרוא את הספר. קלוד סימון כתב עלילה מתפתלת, המורכבת מאינספור פרטים קטנים, לכאורה שוליים. את הספר בנה ממשפטים ארוכים ומורכבים, שופעי תיאורים הזורמים לכל הכיוונים, שזורים בהערות בסוגריים, ובסוגריים בתוך סוגריים. מבטו נודד לכמה כיוונים בו זמנית, וכולם מתוארים יחדיו, קופצים מתיאור פרט קטן בנוף אל הלך-רוח אל שיחה אל זכרון מן העבר אל מבט לעתיד. אובדן ריכוז לרגע מחייב חזרה שורות רבות לאחור למצוא את קצהו של החוט שנשמט. שמירה על הריכוז מתגמלת: כל פרט בסיפור מתואר לפרטי-פרטיו במדויק, מעמיד תמונה חיה, כמעט כמו להיות במקום ההתרחשות, וכל התיאורים הקטנים בכל רגע נתון, מתכנסים כדי לחדד את הנקודה בה עוסק הספר באותו רגע.

קצת קשה "לדוג" את העלילה מתוך השפע, שכן היא אינה מתוארת כרונולוגית, אלא מתעכבת על רגעים בזמן, ונעה בין עבר להווה, לעתים מתקיימת בשני הזמנים יחדיו. שלוש נשים, שלושה דורות במשפחה אחת, עומדות במרכז העלילה. מארי גידלה יחד עם אחותה אוז'ני את אחיהן הצעיר פייר. השתים הקריבו את חייהן הפרטיים לטובתו, לא נישאו, לא ילדו ילדים, כמעט ולא קנו דבר לעצמן. אוז'ני נפטרה שנים לפני תחילת המסופר בספר, ומארי עזבה את בית המשפחה בשל מלחמת העולם, ועברה לגור עם אחיה ועם משפחתו בכפר. בהווה של הספר מארי גוססת. היא שוכבת באחד החדרים, וחרחורי הגסיסה שלה רודפים את לואיז, כלתו של פייר. סאבין, אשתו של פייר, מתוארת כניגודה של מארי. בעוד מארי נושא את הזיקנה בקלות ובהשלמה, סאבין צובעת את שיערה בצבע זועק, מתאפרת בכבדות, עמוסת תכשיטים. מארי אינה מרבה לדבר, סאבין אינה שותקת לרגע, תמיד נרגנת, תמיד ממורמרת, חשה כקורבן. מארי קידמה בברכה את לואיז כשהצטרפה למשפחה, סאבין התנשאה עליה. לואיז אינה מאושרת בנישואיה לז'ורז', ובתחילתו של הספר היא נחושה בהחלטתה לעזוב את הבית עם מאהבה, מיד לאחר מותה הצפוי של מארי. בדומה להדגשת דמויותיהן של מארי ושל סאבין על דרך הניגוד, גם שתי הדמויות הגבריות המרכזיות מעומתות זו עם זו. פייר, שנדחף להשכלה על ידי אביו ובסיוען של אחיותיו, הפך לפרופסור באקדמיה, ובהווה הוא גבר כבד, חנוק בתוך משמניו, מתקשה לזוז. בנו ז'ורז', גבר שדוף וחרוך משמש, מעדיף את עבודת האדמה, ועל יחסו להשכלה הוא אומר כך:

"הייתי מעדיף לא לקרוא שום ספר, לא לגעת בספר כל החיים, לא לדעת אפילו שקיים דבר כזה שנקרא ספרים, ואפילו, אם אפשר, לא לדעת בכלל, לא ללמוד אף פעם, זאת אומרת לא להסכים שילמדו אותי, לא להיות אדיוט מספיק בשביל להאמין לכל מי שלימד אותי, שכמה אותיות על נייר לבן יכולות להגיד משהו ושזה לא רק כמה אותיות על נייר לבן, זאת אומרת ממש כלום, שום דבר חוץ מהסחת דעת, סתם דרך להעביר את הזמן, ויותר מהכל, סיבה להיות מרוצה מעצמך…"

קלוד סימון מרבה להשוות בין ההווה של הדמויות לעברן. הוא מתבונן בתמונות, כמו תמונת החתונה של פייר וסאבין – צעיר צנום ואשה בעלת פני חרסינה – או תמונתו של פייר כילד, ועומד על הפער שגרמו השנים, או שהוא נתפס לפרט בהווה ומתאר אותו בשני הזמנים. הנה שתי דוגמאות:

בשום אופן אי אפשר לשלב, לאחד את הדמויות המשתקפות זו על פני זו: הילד הממושמע בברכיים חשופות ובפנים עצובות קצת של תלמיד שקדן, והגבר הזקן, שנמחץ, נחנק תחת המשקל המפלצתי של בשרו שלו, נאבק בגופו המעוות שכמוהו כנאד נוזלים נפוח, כהר מט ליפול.

הימנית – זו שכחושה כעת כמו כרע תרנגולת ונעה על הסדין בלי הרף קדימה ואחורה, ידעה אי-אז לשרטט על הלוח השחור אותיות מושלמות על כל זויותיהן וקימוריהן, כשם שידעה להחזיק מעדר ולעדור שדה של תפוחי אדמה.

הסופר מרבה להתייחס לדרך בה נוצרת ונכתבת היסטוריה. בניגוד לכתיבה מרובת הפרטים שלו, הוא מתאר את היומנים שכתבה מארי, יומנים שהם למעשה ספרי הנהלת חשבונות המתמצתים את ההיסטוריה של מארי ושל משפחתה, מייחסים אותה חשיבות לפינוי שלג ולשכירת רכב הלוויות. נמצא שם פרטים כמו משכורת שנכנסה, ומטריה שנקנתה, וחידוש מנוי לעתון, וגם תשלום עבור מודעות אבל לאחר מותה של אוז'ני: הזמן החולף לאטו, תנועת המטוטלת האטית של העולם הסובב על צירו ניכרים בחלל רק בחזרתם המחזורית של מיני הפירות המשתנים מעונה לעונה וברכישות הקבועות של סוכר להכנת ריבות או של חומץ לכבישת מלפפונים.

קלוד סימון אינו נמנע מציניות ומביקורת חברתית. כשהוא מתאר את נסיעתה של מארי אל אחיה במנוסתה מן המלחמה, יש לו מה לומר על אוילותן של המלחמות בכלל, ועל חריגותה של המלחמה האחרונה, ששברה את "כללי הכבוד" לפיהם יש להרוג חיילים בלבד במקומות שיועדו מראש לקרב, והפכה גם נשים, זקנים וילדים לקורבנותיה.

כדאי לקרוא את אחרית הדבר המעניינת שכתבו המתרגמים, לילך נתנאל ועילי ראונר, ובה הם מרחיבים לגבי הספר ולגבי יצירתו של הסופר.

"העשב" הוא ספר יוצא דופן, מאתגר ומתגמל.

L’herbe – Claude Simon

עם עובד

2017 (1958)

תרגום מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר

חייה הפרטיים של גברת שארמה / ראטיקה קאפור

36200058541b

שמו של הספר גרם לי לחשוב שזה יהיה עוד סיפור אודות אשה הודית הנחנקת תחת עול המסורת, נתונה תחת שלטון בעלה והוריו האדישים לחיים הפרטיים הפועמים בקרבה. טעיתי. "חייה הפרטיים של גברת שארמה" הוא ספר מקורי, אותו אפשר לקרוא ולפרש בדרכים שונות, כולן לגיטימיות.

רֶנוּקה שארמה, תושבת דלהי, נשואה לגבר האוהב אותה ומסור לה. היא אינה חשה בדידות בנישואיה, למרות שהוסדרו על ידי ההורים. היא ובעלה מנהלים חיי שותפות, ונהנים מקשר חברי ומיני מספק. בשל חוסר יכולתם להבטיח השכלה גבוהה יקרה לבנם, שכנעה שארמה את בעלה לצאת לכמה שנים לעבודה בדובאי. חמה וחמותה עברו לגור איתה, והם מתיחסים אליה כאל בת. רנוקה עובדת כפקידת קבלה אצל רופא גניקולוג, היא עצמאית למדי בכל מה שקשור להוצאת כספים, אוהבת לבקר במרכזי קניות מודרנים, מתלבשת כרצונה, לפעמים בסארי, לפעמים בלבוש מערבי. הפסיעה הזו על קו הגבול בין המסורת למודרנה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, גם אם רנוקה עצמה אינה מאבחנת כך את אורח חייה. היא אמנם עובדת, אבל רק חצאי ימים, כדי שעבודת הבית לא תופרע, וכדי שתגיש ארוחת צהרים למשפחתה. בעצה אחת עם בעלה החליטו לא ללדת ילדים נוספים, חורגים מן המסורת של משפחה מרובת ילדים, והיא חשה שונה בשל כך. למרות היותה אשה עצמאית יחסית, היא מייחדת לעצמה תפקידים נשיים, סבורה, לדוגמא, שחינוך למשמעת הוא תפקיד הגבר.

עול המחויבות לתפקידים המסורתיים על חשבון האפשרות להגשמה עצמית הוא נושא מרכזי נוסף. בעלה מלגלג ברוח טובה על דאגנות היתר שלה, וממשיל אותה ללטאה שבסיפור החביב עליו: שתי לטאות חברות עמדו יום אחד על תקרת החדר ואחת מהן הציעה שהן יצאו לטיול קצר. "בשום פנים ואופן!" אמרה החברה. "מי יחזיק את התקרה?". אבל דאגנותה של רנוקה לא נובעת מתחושת אחריות מובהקת, אלא מתוך פחד להרפות מן הקיים, כי הקיים בטוח ומקובל ומעוגן במסורות ישנות, והבלתי ידוע מעורר אימה. תחושת הדיכוי אינה מודעת אצלה, אלא נמצאת סנטימטר מתחת לפני השטח, ואם תנסה לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר, התקרה המגוננת, שאיש לא יחזיק בה עוד, תקרוס עליה.

רנוקה היא אמנית ההסתרה והמופנמות, אפילו לעצמה היא לא חושפת את סודותיה, ואם היא כבר מגלה בחייה ובאישיותה פרטים בלתי מחמיאים, היא משקרת לעצמה שקרים מנחמים, וחוזרת ואומרת "אני לא חושבת שזה לא בסדר". כך היא נוהגת כשהיא גובה שוחד מסוחרים שמספקים סחורה למרפאה, וכשהיא רוצה לגנוב תיק עניבות שמצא חן בעיניה, וגם כשהיא משכנעת את גיסתה להתחתן כרצון הוריה למרות שהגיסה שואפת להמשיך ללמוד וחוששת שבעלה ימנע זאת ממנה, מה שאכן קורה.

נושא מרתק נוסף הוא יחסיה עם בנה. רנוקה היא אם מסורה לבובי בן העשרה, אבל היא נתקלת בקשיים מרובים. היא רוצה שילמד בעתיד מינהל עסקים לתואר שני ויעבוד במשרד מודרני. הוא רוצה להיות שף. היא מנסה להלביש אותו חליפות, הוא מסרב. היא מחנכת אותו ברוח המסורת, הוא מורעל מאלכוהול באיכות ירודה שהתפתה לשתות עם חבריו. רנוקה, שהיא בעצם אשה בודדה, מבקשת למצוא בבובי גם חבר, ויחסי השניים נעים בין אהבה לדחיה. בעבודתה היא פוגשת נשים שלא ילדו, ולעצמה, בשקט, היא מרשה לתהות על האפשרות הזו לא להיות אם: לפעמים אני שואלת את עצמי מה זה אומר לא להיות אמא. אני תוהה איך מרגישים כשלא צריכים לשאת את עול החיים האחרים בכל רגע ורגע שאלוהים מעניק לך עלי אדמות? זה טוב או רע? […] מדי פעם גם אני מקנאה. גם אם את רק מרחפת לפה ולשם בלי שום מטרה, את לא נגררת למטה תחת עול הילד.

הסדקים בעולמה של רנוקה מתרחבים כשהיא פוגשת את ויניט, רווק צעיר ממנה בשבע שנים. היא לא מספרת לו שהיא רעיה ואם, ומתרצת זאת לעצמה לא כשקר אלא כהשמטה באשמתו של הבחור שלא שאל. האם יש עתיד לקשר? ומה יקרה כשבעלה של רנוקה יגיע לביקור מולדת? ראטיקה קאפור בחרה לגיבוריה סיום דרמטי, שכמו הספר כולו מעורר רגשות מעורבים – הזדהות עם קשייה של רנוקה, ביקורת על כמה מהחלטותיה, והסתיגות מהתפתלויותיה ומהצטדקויותיה.

כמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק בחיים הפרטיים של אשה אחת, ואפשר לקרוא אותו כך. אפשר גם לראות ברנוקה מייצגת של הודו שבין העולם החדש לעולם המסורתי. אבל למה לבחור? אפשר לקרוא אותו בשתי הדרכים גם יחד.

ראטיקה קאפור יצרה מונולוג משכנע באנושיותו, ודחסה אל ספר קצר ופשוט לכאורה שורה ארוכה של נושאים מעניינים ושל תובנות מפוכחות ששווה להרהר בהן. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

The Private Life of Mrs. Sharma – Ratika Kapur

פֶּן וידיעות ספרים

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

ימים לראות / שגית אמת

984380

לו התבקשתי לסכם את "ימים לראות" במילה אחת, הייתי בוחרת במילה "עדין". הספר מגולל סיפור נוגע ללב, ועושה זאת ברכות, ללא מניפולציות רגשיות, בנגיעות עדינות בנפש גיבוריו.

סופי, אשה כבת שלושים, היא עיוורת מלידה. היא מתגוררת עם סבתה גניה, לאחר ששריפה כילתה את הדירה בה התגוררה עם שני שותפים, עיוורים אף הם. בשעות היום סופי עובדת כמרכזנית בחברת ביטוח, ובערב היא מבלה בעיקר בבית, מאזינה למוסיקה וכותבת סיפורים למגירה אודות סבתה. גניה, ניצולת שואה, אשה דעתנית ופעלתנית, אוהבת אהבה עזה את נכדתה. היא מוכנה לעשות הכל למענה, וכמעט מונעת ממנה לעשות דבר בבית כדי שלא תפגע בעצמה. שאיפתה היא למצוא לסופי בן זוג יציב. שלומי, גבר כבן ארבעים, הוא בנם של שכנים חדשים בבנין בו מתגוררות סופי וגניה. שלומי הוא איש פשוט, שויתר על שאיפות כלשהן. יחד עם אביו הוא מפעיל עסק של שליחויות, לאשתו הוא נשוי מתוך הרגל, לבניו הקטנים הוא אב מסור. כשעיניו נחות לראשונה על פניה של סופי ועל עיניה המתות, הוא ממלמל תירוץ דחוק ומסתלק. כפגוע הלם קרב הוא אינו מסוגל לשאת מראה פגמים ונכויות. בין שני האנשים השונים הללו, סופי ושלומי, יצמח סיפור אהבה, אותו ייאלצו להסתיר מקרוביהם.

שגית אמת בראה דמויות אמינות ונוגעות ללב. סופי ושלומי אינם דמויות יוצאות דופן, סיפורם אינו יוצא דופן, אבל יש כוח רב בפשטותם ובאנושיותם. סופי אינה מוגדרת על ידי עיוורונה, וקל להזדהות עם חששותיה ועם תקוותיה. שלומי, שהוא לכאורה אדם אפור ונבלע ברקע שגרת החיים, מספק רגעים מרגשים במשחקיו עם ילדיו, וחולם ללא הרף לחרוג מכלא מגבלותיו. שגית אמת הובילה את גיבוריה אל דילמה מוסרית בהיותו של שלומי נשוי לענתי, אשה טובה ונוגעת ללב אף היא. הלב יוצא אל כל המעורבים, והקורא מבקש עבורם אושר. המשבר, שיסדר מחדש את הפאזל האנושי, יבוא כ"אל מן המכונה", פתרון סיפורי שלפעמים מעיד על הידלדלות כוח דמיונו של הסופר, אך כאן הוא מתקבל על הדעת על רקע התקופה.

כוחו של הסיפור בתשומת הלב לפרטים הקטנים המרכיבים את השלם, ובחמלה השופעת מכל הדמויות. סופי, שמתקפדת כשאומרים עליה שהיא אמנם עיוורת אבל היא "כמו בן אדם רגיל". גניה, שמתייעצת עם סופי לגבי צבעי הסוודרים שהיא סורגת. שלומי, שמוצא דרך "להראות" לסופי את השקיעה. ענתי, שמבליגה ומוחלת ואינה חדלה לאהוב. הפרטים כולם מתחברים ליצירה משכנעת ומרגשת שנהניתי מאוד לקרוא.

ידיעות ספרים

2016

צבע המים / ג'יימס מקברייד

צבע המים

רוחל דווג'רה זילסקה, ילידת 1921, היגרה עם הוריה ועם אחיה הבכור מפולין לארה"ב כשהיתה בת שנתיים. הוריה שינו את שמה לגרסה נוחה יותר להגיה, רחל דבורה שילסקי, ורחל עצמה בחרה מאוחר יותר בשם רות, בנסיון לאמץ זהות אמריקאית ולטשטש את השונות ואת הבדידות היהודית. אביה של רות, פישל, היה רב ושוחט ובעל חנות מכולת משגשגת. אמה, הודיס, היתה אשה שקטה, משותקת בצדה השמאלי בשל פוליו. בין ההורים לא שררה אהבה – האב נישא לאם בשל כספה, ומשום שהיתה לה האפשרות לספק לו כרטיס כניסה לארה"ב. חייה של רות התנהלו בצלו של אב רודני, שהתעמר באשתו והעביד את ילדיו בחנותו. בילוי משפחתי היה מבחינתו שחיטת תרנגולות לעיני ילדיו הקטנים. מדי שנה רכש מכונית חדשה, אך את ילדיו הרשה להלביש רק בבגדים מחנויות יד שניה. בלילות היה מבקר במיטתה של בתו. הודיס, לעומתו, היתה אם אוהבת בדרכה, אך מפוחדת מכדי להשפיע על חייהם של ילדיה. וכאילו לא די ברקע המשפחתי הזה כדי למרר את חיי הילדה, גם חייה החברתיים כשלו בשל חריגותה כיהודיה. לא ייפלא איפה שהבן הבכור סם הסתלק מהבית בגיל צעיר, ורות הלכה בדרכו. רות אף הרחיקה לכת ועזבה לא רק את הבית אלא גם את היהדות. לאחר שהתאהבה באנדרו מקברייד האפרו-אמריקאי ועברה לגור עמו, ישבו עליה הוריה שבעה, ומשפחתה ניתקה איתה כל קשר. כשנודע לה שאמה מתה, וכל שנותר לה ממנה היא תמונה שטמנה האם בין המאכלים שנתנה לבתה כשעזבה סופית את הבית, מצאה ניחומים בדת הנוצרית.

ג'יימס מקברייד, השמיני מבין שנים-עשר ילדיה של רות, לא ידע רוב חייו דבר וחצי דבר על עברה של אמו. ג'יימס נולד זמן קצר לאחר שאביו, אנדרו דניס מקברייד, כומר פרוטסטנטי שחור, נפטר. מספר חודשים אחר-כך פגשה האם את הנטר ל. ג'ורדן, שחור אף הוא, ונישאה לו. הנטר, גבר בעל לב רחב, התייחס לשמונה ילדיה של רות כאב, ולא הפלה בינם ובין ארבעה הילדים שנולדו כתוצאה מן הנישואים השניים, עד לפטירתו כשג'יימס היה בן ארבע-עשרה. ג'יימס מתאר חיים של עוני על סף רעב, שינה במיטה אחת עם שני אחים, לפעמים שלושה, תחרות בין הילדים על אוכל, בגדים בלויים שעוברים מאח לאח, בית מבולגן ורועש. בדומה לאמם, גם הילדים סבלו מאפליה על רקע גזעני, והשונות של אמם הלבנה בסביבתם השחורה העסיקה אותם. ג'יימס מספר שחשב שהיה קל יותר אם היו כולם בצבע אחד – אילו יכול היה לבחור היה "משחיר" את אמו – אך כשבגר מצא יתרונות בכפל זהויותיו:

כיום, כמבוגר, אני מרגיש כי זכות-יתר נפלה בחלקי שבאתי משני עולמות. השקפתי על העולם אינה רק זו של אדם שחור, אלא של אדם שחור עם קצת נשמה יהודית […]. כאשר אני שומע "מנהיגים" שחורים מדברים על "יהודים בעלי עבדים", אני מרגיש כעס ותיעוב, ביודעי שהם מסיתים אנשים בשקרים ומעוותים את ההיסטוריה […]. מנהיגים אלה אינם טובים יותר ממקביליהם היהודים, הטווים סטטיסטיקות שקריות בצורה משכנעת, ובהן מוצגים האפריקאים-אמריקאים כפראי-אדם, פושעים, מעמסה על החברה ו"חיות" […]. אני לא משתייך לאף אחת מקבוצות אלו. אני שייך לעולם שבו יש אלוהים אחד ואנושות אחת.

הספר "צבע המים" הוא תוצר של עבודה משותפת של האם והבן. בלחצו של ג'יימס, ששאלת זהותו הטרידה אותו, ניאותה רות לחשוף טיפין טיפין את עברה. ג'יימס סבר שהספר יושלם בתוך מספר חודשים, אך בפועל עברו למעלה משמונה שנים, שבמהלכן שב ושמע מאמו, "תתעסק בענינים שלך… עזוב אותי במנוחה. אתה סקרן-חטטן אחד!"

רות נדרשה לתעצומות נפש כדי להשתחרר מטבעת החנק של אביה, כדי להתמודד עם תופעות של שנאה לנוכח ה"שערוריה" שבזוגיות עם גבר שחור, וכדי לטפח מתוך הדלות שנים-עשר ילדים מצליחים, כולם בעלי תארים אקדמים ובעלי מקצוע. קראתי את הספר לפני שנים רבות, וחזרתי אליו כעת לאחר קריאת "חוצה את הקו". תופעות של גזענות אלימה אינן חדלות לזעזע ולהדהים אותי. רות מתארת, בין השאר, אשה שחורה שתקפה אותה כי "האשה הלבנה הזאת לא שייכת לכאן", וגברים לבנים שרדפו אחריה ואחרי אנדרו ברחוב, זורקים בקבוקים ובועטים באנדרו. ג'יימס סבור שאמו שרדה את העוינות משום שפיתחה אדישות מוחלטת לכל מה שהעולם חושב עליה. מדבריה של רות עצמה אפשר להבין שאדישות היא לא המפתח להבנתה, אלא נחישות ואמונה.

"צבע המים" הוא מסע חיפוש אישי וגם מחוות הוקרה של הבן לאמו. הוא מספק אינספור רגעים מרגשים, והלב יוצא אל רות, אל אנדרו ואל הנטר, ואל הילדים, שכולם, ברמה זו או אחרת, סבלו מילדות לא קלה ומגזענות בוטה. הגילויים האלימים של הגזענות אולי התרככו עם השנים שחלפו, אך התופעה עצמה שרירה וקיימת, ולכן מעבר לחוויה הספרותית והביוגרפית המרתקת, הספר ראוי לתשומת לב בשל הזרקור שהוא מפנה אליה.

The Color of Water – James McBride

כנרת

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: זיוה יבין

צבע המים1

 

 

 

רות, הנטר, ועשרה משנים-עשר הילדים

 

צבע המים2

 

 

 

רות וג'יימס

הילד הזה / יהודה אטלס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d79cd793_d794d796d7942

כותרת משנה: פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס אינו יודע רבות על הוריו. הוא מכיר את הפרטים הביוגרפים, ויודע מעט על חייהם בארצות מוצאם, אך מהותם, רגשותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, "איך זה היה להיות הם" – כל אלה נסתרים ממנו. רק אחרי מותם החל להצטער על כל מה שיכול היה לשאול ולא שאל. כדי להמנע מהחמצה דומה בדור הבא, החליט לכתוב על עצמו ועל הרקע בו גדל. התוצאה היא הספר "הילד הזה". זה אינו ספר עלילתי, גם לא ספר סיפורים. הוא מכיל תמונות מחיי הכותב ומחיי משפחתו, תמונות המאפשרות הצצה אל החיים בארץ בשנות השלושים והארבעים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בנושא מסוים – יחסים עם ההורים, חיי בית הספר, קריאת ספרים ועוד – אך זולג לתחומים נוספים. לפעמים הסיפור פרטי, לפעמים כללי, מפעם לפעם הגותי. בספר שלובים שירים שכתב כילד, וגם הֶקשרים אל שיריו הבוגרים והמוכרים יותר, שבהם, כמו שכתב בשורה המזוהה עמו יותר מכל, "הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי".

יהודה אטלס שייך לדור של הורי, הדור של לפני קום המדינה. הוא גדל במושב עין-עירון, וחייו היו שזורים לבלי הפרד בעבודת האדמה. למרות שנולדתי שנים אחריו וגדלתי בסביבה עירונית, מצאתי בספר אינספור נקודות השקה שעוררו בי נוסטלגיה: משחקים ששיחקתי, ספרים שקראתי, יחסי מורים-תלמידים ועוד. אולי בשנים עברו המנהגים השתנו בקצב איטי יותר, כך שפער הדורות לא עמד ביני ובין הזכרונות, ואולי יש דברים שהם אל-זמניים. אטלס כותב בחן ובישירות, אינו מייפה את העבר, הוא כבד-ראש אך ניחן גם בזוית ראיה הומוריסטית, מביע דעות אך אינו גולש לדידקטיות, להווה שלו, ושלנו, יש עוגנים חזקים בעבר, ובכתיבה שלו יש משהו אוניברסלי שמתעלה על הזכרון הפרטי. מכל הסיבות הללו נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

למען האמת, די קשה לסכם את הספר בסקירה. אפשר להכין רשימה של הנושאים שבהם הוא עוסק – לדוגמא, העמל המפרך שבחיי האיכר, תחושתו כילד שהנו רשלן ועצלן בשל ביקורת הורית והעדר שבח ועידוד, בקשת סליחה כפויה, תשוקה לחפצי חן שירוממו חיים אפורים, תנועת הנוער – אבל הרשימה תהיה חסרת חיים בהעדר התוכן המעניין שאטלס מעניק לה. אפשר למנות את כל המקומות שהעלו בי חיוך, אבל שוב, בלי העתקה של קטעים נרחבים זו תהיה עוד רשימה דלה. בחרתי, אם כך, בארבעה ציטוטים, שאולי יש בהם כדי לתת טעימה מן המבחר.

שני הציטוטים הראשונים היו מבחינתי מכונת זמן שהפיחה חיים בתמונות עבר:

כדור גומי קטן וזריז, מלא אויר, והוא קופץ מהרצפה וחוזר אלי מהקיר. כזה שאפשר לשחק בו את המשחק "לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב".

כשרצו הורי לדבר ביניהם בלי שאבין, היו עוברים ליידיש (וכך, בעצם, למדתי יידיש).

הציטוט הבא מתייחס לחווית מה שאטלס מכנה "מועדון התרבות", והוא בא בסיומם של שני פרקים מאלפים, שעניינם הספרים שנקראו בילדות והעושר התרבותי שנרכש בשיעורי ספרות:

כשכל אלה אגורים בזכרון הם מהווים מעין מועדון תרבותי ענקי, שאליו אנו מתחברים ושדרכו אנו מתחברים גם זה לזה […]. כל פריט במאגר משותף זה הוא מעין קליד, שלחיצה עליו או אזכור שלו מציפים אצל חברי ה"מועדון" תכנים, אוירה, צלילים, צבעים, לשון, אסוציאציות.

לספרים בכלל מוקדש מקום נרחב בספר, החל בספרי ילדות כמו "לימפופו", עבור בכל הקלאסיקות כמו "מרדות" ו"בית קרנובסקי", בספרות עברית כמו ספרי מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, בכל כתבי ביאליק, באנציקלופדיות, וכלה בספרות רומנטית זולה. מכיוון שאני מתמוגגת בדרך-כלל מן העברית של התרגומים הישנים, נהניתי לקרוא את דבריו על הקושי שבתרגומים אלה:

לא קל היה להתגבר על העברית שבה היו כתובים הספרים ההם. היא היתה כחצץ לשיניים […]. אבל קראנו. בדמנו קראנו. לא שהיינו מזוכיסטים, אבל ממילא לא היינו אמונים על חיים קלים ועל סיפוקים מידיים […]. אם הספר שבידי יצא לאור ואם אמרו לי שהוא טוב – גם כשהוא קשה לקריאה, אני אמשיך ואקרא בו. הכיף, גם לענין הקריאה, לא היה אז חזות הכל.

בשורה התחתונה: ספר מקסים

עם עובד

2017

סיילאס מארנר: האורג מראבלו / ג'ורג' אליוט

33417

בכתבה של אריאנה מלמד על ג'ורג' אליוט מצאתי מובאות מתוך תלונות של המבקרים בתקופתה של הסופרת, וביניהן "הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, היינו – התענגות, והם מכריחים אותו לחשוב", "ספריה רוויים בדימויים מעולם מדעי הטבע ולפיכך אינם מיועדים לקהל הרחב", "אין בה יראת אלוהים", ו"היא אינה מכירה כלל בקיומו של סדר חברתי". כלומר, כל מה שהופך ספר מסיפור סתם ליצירה בעלת ערך מוסף. "סיילאס מארנר: האורג מראבלו" הוא יצירה שכזו.

סיילאס מארנר הוא אורג, שבא להתגורר בכפר קטן. באזור בו האיכרים חיים כל חייהם במקום אחד, נדידה מתקבלת כחריג מפליל. בחברה כפרית שידיעותיה מצטמצמות להבנת סימני מזג האויר, מיומנות מקצועית שאינה בתחום עבודת האדמה מעוררת אף היא חשד. האורגים המיומנים, הנודדים עם אומנותם, נדונו לפיכך לחיי בדידות. סיילאס, שהגיע לכפר אחרי שרומה ונבגד על ידי קהילתו, בשל קנוניה שרקמו נגדו ארוסתו וחברו היחיד, לא היה מסוגל מטבעו לפרוץ את חיי היחיד שלו. גם מראהו החיצוני – חיוור, קצר-ראיה, כפוף בשל ישיבה ממושכת מול מכונת האריגה – מבדיל אותו מתושבי הכפר החסונים צרובי השמש. כשנודע בסביבה כי סיילאס בקיא בצמחי מרפא, נוספה לתדמיתו חותמת סופית של כישוף, אף כי סירב לעשות שימוש בבקיאותו זו. האורג חי לו, אם כך, בבית מבודד, מתקשר עם הבריות רק בעניני עבודתו, ואושרו היחיד הוא מצבור מטבעות הזהב, שכרו ההולך ומצטבר בעד עבודתו.

גודפרי קאס הוא מעשירי הכפר. הוא מקווה להנשא לננסי, אחת מבנות הטובים במקום, אך מנוע מלעשות זאת מכיוון שהוא נשוי בסתר לאשה עניה מכורה לאופיום, ולשניים אף תינוקת משותפת. גודפרי חלוש האופי לכוד בין אביו התוקפני והיהיר ובין אחיו הצעיר דאנסטן, נוכל חלקלק הסוחט ממנו כסף כשהוא מאיים לחשוף את הסוד המביש של נישואיו. הספר אמנם קרוי על שמו של סיילאס, אך הוא סיפורם של שני הגברים, המשקפים במידה רבה זה את זה. אסונו של סיילאס יבוא לו מידי משפחתו של גודפרי, ואובדנו של גודפרי ימצא את תיקונו אצל סיילאס.

הספר מצטיין בחדות פסיכולוגית, בבנית דמויות משכנעות, במיקוד העלילה סביב הנושאים המרכזיים. הוא גדוש ביקורת חברתית, כשהסופרת אינה מהססת לנעוץ סיכות ביהירותן של הבריות, באמונותיהן הטפלות, בדעותיהן הקדומות ובצביעותן. כליה של ג'ורג' אליוט הם חמלה מצד אחד וציניות מעודנת בהומור מצד שני. תפיסת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, היא מוסרית, אך אין זה מוסר מוכתב על ידי אמונות ועל ידי מוסכמות, שעליהן היא מערערת לכל אורכו של הספר (ובשל כך זכתה לביקורות שבפתיחה), אלא על ידי תפיסה בסיסית של טוב ורע. ברוח זו היא מובילה את הסיפור אל סיומו מרחיב הלב והמזכך.

מומלץ מאוד

Silas Marner: The Weaver of Raveloe – George Eliot

כתר

1995 (1861)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

אלה היו השמים / סרחיו ביסיו

987014

"אלה היו השמים" נפתח בסערה. המספר חוזר לביתו, ורואה את אשתו נאנסת באיומי סכין על ידי שני גברים. הוא צופה בחשאי ואינו מגיב. באופן רציונלי הוא מסביר שחשש שהתערבות מצדו רק תחמיר את המצב. באופן רגשי הוא חש אשמה. כשהאנסים מסתלקים גם הוא מסתלק, מחליט לא לומר לאשתו דבר, כי אין לו אפשרות להצדיק את הפסיביות שגילה. אשתו מצדה בוחרת גם היא לשתוק ולא לשתף, אך בעוד הוא יודע מדוע היא נראית פזורת נפש, היא אינה יודעת מדוע הוא מתנהג באופן שונה מן הרגיל. הארוע הנורא הזה מתרחש בנקודת זמן רגישה, מספר ימים לאחר שבני הזוג, הנשואים כבר שתים-עשרה שנים ומגדלים בן, חזרו לחיות יחד אחרי פירוד של שנתים.

אחרי הפתיחה המטרידה והמעניינת הזו הסופר פורש מן ההמשכיות העלילתית המתבקשת. מירב הסיפור מכאן ואילך מוקדש לפרשת אהבה שניהל בתקופת הפירוד ולחייו המקצועיים של המספר. המספר הוא תסריטאי של סדרה פופולרית, אשתו סופרת ילדים מצליחה, בת-זוגו שולחת גם היא ידה בכתיבה, ולתחום הכתיבה והבידור נתח דומיננטי בעלילה. רק בחלקו האחרון של הספר המספר חוזר אל הסיפור הפותח.

בעיני הספר סובל משלוש בעיות עיקריות. הראשונה היא ה"נפילה" העלילתית. אחרי פתיחה עוצמתית, הספר ברובו אינו מצליח לשמור על אותה רמת ענין וסקרנות שיצר בקו העיקרי של העלילה. הבעיה השניה היא בחוסר הענין שבמרבית התיאורים בספר, אלה שבין הפתיחה לסיום. הסיפור מדשדש במי אפסיים של פרשת אהבה בלתי מעניינת ושל חיים דלים, למרות מיקומו במרכז העצבים של תרבות הבידור להמונים. מכיוון שאי אפשר היה לעבור באופן ישיר מן הפרק הראשון לאחרון, שכן שהפרקים שבאמצע מלמדים על אופיו של המספר, על מניעיו ועל התהליכים הנפשיים שמגדירים אותו, למרבית הנושאים שבהם הוא מתרכז יש משמעות לסיפור. יחד עם זאת, הספר, למרות היותו קצר יחסית, סובל מחזרות, מגלישה מוגזמת ומיותרת לסיפורים צדדיים, ומחוסר אבחנה בין עיקר לטפל. הבעיה השלישית היא חוסר אמינות. לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שהוא סובל מרשימה ארוכה של פחדים, אבל לא חשתי בפחד הזה, אפילו לא בפחד הטיסה שמוזכר בספר שוב ושוב (למרות שאת חציו של הספר קראתי במטוס…).

סרחיו ביסיו יודע לכתוב, להעמיד תיאורים חיים, ליצור מתח. אני זוכרת לו לטובה את "זעם", בעיקר את הליהטוט המשכנע בין התוכן לסגנון. מ"אלה היו השמים", לצערי, לא התרשמתי.

Era el Cielo – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2017 (2007)

תרגום מספרדית: שוש נבון

כאב / צרויה שלו

59698200990100490738no

איריס היתה בת שבע-עשרה, כשאיתן בן השמונה-עשרה, בן-זוגה מזה שנה, שם במפתיע קץ לקשר ביניהם. את החלטתו נימק בצורך שלו להתנתק מכל מה שארע בשנה האחרונה, שנה בה אמו דעכה עד שנפטרה, ואיריס, שהיתה שם כל הזמן כדי לתמוך בו, נקשרה במחשבתו עם הסבל ועם האובדן. ההודעה הבלתי צפויה שיקעה את איריס בשבועות של דכאון, שבהם שכבה במיטתה וסירבה לאכול. כשלושים שנה אחר-כך, איריס, כעת נשואה ואם לבת עשרים ואחת ולבן שבע-עשרה, נתקפת כאב בלתי נסבל כתוצאה מפציעתה הקשה בפיצוץ אוטובוס עשר שנים קודם לכן. כשהיא פונה למרפאת כאב, הרופא הבכיר המוזעק להתיעצות הוא אותו איתן, אהוב נעוריה. הקשר בין השניים מתחדש מיידית, כאילו מעולם לא נפרדו.

לפני קרוב לעשרים שנה קראתי את "חיי אהבה", הספר שפרסם את צרויה שלו. לא אהבתי את הספר, הסיפור והדמויות היו בלתי אמינים בעיני, ומשום כך לא קראתי אף אחד מן הספרים שכתבה אחריו. כשהגעתי לתיאור המפגש הראשון ביחידות של איריס ואיתן, חשבתי שכך ארגיש גם לגבי הספר הזה: אשה באמצע חייה, ילדיה בגרו, חיי נישואיה שקעו בשגרה לא בהכרח מבורכת, והנה צץ האביר, האהוב משכבר, ואחרי ההתלבטויות המקובלות כולם יחיו איכשהו באושר. אבל "כאב" רחוק מאוד מלהיות סיפור בנאלי על משולש אהבים ועל משבר אמצע החיים. איריס היא אם שהתמודדה בעבר עם ילד אנרגטי, ומתמודדת כעת עם מצוקותיה של בתה. היא גם רעיה שתוהה על בחירותיה. והיא גם מנהלת בית ספר משקיענית ומצליחה, שעבודתה באה לפעמים על חשבון משפחתה. וגם אשה שחוותה טראומת פיגוע ופציעה קשה. ובתוכה היא גם בת שבע-עשרה פגועה ונבגדת. אין שום דבר חד-גוני או פשוט בספר: כל מרכיביו כרוכים, משפיעים זה על זה, וכמו שאיריס נוהגת להסביר להורי תלמידיה, "התמורה מתרחשת בדרך כלל בעקבות מעורבות של כמה גורמים, שכל אחד מהם לבדו לא היה מצליח לחולל אותה".

הספר, כשמו, ספוג כאב. הוא נפתח בכאב המתחדש כתוצאה מן הפציעה, חוזר לכאב הנטישה, נודד לכאב היתמות שהיא מוטיב חוזר בספר, מתמקד בכאבה של הבת רעיה, המושפע מן הטראומה המשפחתית, נובע מצמתי החלטות, מבחירות קשות. אבל הכאב אינו רק משא מטריד, הוא גם הזדמנות לשינוי ולתיקון, ואלה יגיעו, לאט, ביסורים, בעבודה קשה. מתסבוכת המשברים תצמח אופטימיות, וגם אם גיבורי הספר לא יחיו מעתה באושר ובעושר מן האגדות, הספר נותן תקווה לחיים פתוחים יותר, משוחררים יותר מרודנותו של העבר.

מומלץ

כתר

2015

סליל של חוט כחול / אן טיילר

d7a1d79cd799d79c-d7a9d79c-d797d795d798-d79bd797d795d79c

"סליל של חוט כחול" הוא סיפורה של משפחת ויטשאנק. ההורים – אֶבּי, עובדת סוציאלית לשעבר, ורד, בעל עסק לשפוצים – כבני שבעים, ארבעת ילדיהם – אמנדה, ג'יני, דני וסטֶם – ובני זוגם וילדיהם. אמנדה, עורכת דין, נשואה לא באושר, אם לבת. ג'יני, עובדת בעסק השיפוצים המשפחתי, נשואה ואם לבן ולבת. דני, הטיפוס המסתורי, נעלם לפרקי זמן ארוכים, מגיח לפרקים, אב לבת. סטם הצעיר, מועמד לרשת את העסק המשפחתי, טיפוס יציב, נשוי לנורה היציבה והקרירה, אב לשלושה זאטוטים.

הספר פותח, משום מה, בתיאור יחסי ההורים עם דני. הבן עזב את הבית בהיותו רק בן עשרה, לא השאיר כתובת או מספר טלפון, ויצר קשר לעתים נדירות, בדרך-כלל כדי לזרוק פצצה ולהעלב מן התגובה. בהמשך מוסט הדגש הסיפורי, ומתמקד ברובו באֶבּי (אך בסיומו ישוב הספר אל דני). האיזון המשפחתי מתערער כשמתגלים אצל אֶבּי סימנים ראשונים של שטיון. בעוד הבנות מתלבטות כיצד להגיב, סטֶם ונורה פשוט עוברים לגור אצל ההורים. דני, שמנהל מאבק מעמדי ארוך שנים עם סטם, מופיע לפתע ומשתכן אף הוא בבית. מכאן ואילך העלילה מתמקדת ביומיום של המשפחה ובדינמיקה בין הדמויות.

סגנונו של הספר פרטני, יותר דיווחי מרגשי. אן טיילר מיטיבה להמחיש מצבים באמצעות התבוננות בפרטים המרכיבים אותם, אבל הדקדקנות הזו יוצרת ניתוק רגשי. מדי פעם, לדוגמא בכל מה שקשור לדמותה של נורה, היא מאכילה את הקוראים בכפית, מפרשת את הפרטים במקום לתת להם לספר סיפור. הדמות של נורה היא דוגמא גם לקצוות פרומים בספר: הסופרת נוטעת שוב ושוב רמזים לכך שהיא אינה הטיפוס הסתגלן והיציב שהיא מתיימרת להיות, אבל הרמזים הללו אינם מוליכים לשום מקום. וזו חולשה נוספת של הספר: יש טעם בהעלאת סיפור משפחתי – אמיתי או בדוי – על הכתב אם ניתן לקחת ממנו תובנה מועילה כלשהי, אבל הדמויות בספר קלושות וקלישאתיות, ואינן חוות התפתחות משמעותית, כך שבסיומו של הספר מתברר שלא למדנו מהן, או מקורותיהן, דבר.

תלמה אדמון, בביקורת מתלהבת, כתבה בין השאר שהסופרת "משאירה את הספרותיות לאחרים כדי להקים על הדפים עולם ריאליסטי מלא בבני אדם כמונו, כמו שכנינו". בעיני זו אינה בהכרח מעלה. הריאליזם והספרות אינן מונחים הופכיים או מתחרים, ובמקרה הזה עודף הריאליזם הורג לגמרי את הספרותיות, והתוצאה משעממת.

בסיומו של החלק הראשון – "לא עוזבים לפני שהכלב מת" – כשנדמה שהסיפור הגיע לסיומו, נספחים אליו שני פרקים שחוזרים לעבר – "איזה עולם, איזה עולם" ו"דלי של צבע כחול". הראשון משחזר את ההיכרות בין אֶבּי ורד הצעירים,  השני מספר על הימים הראשונים של הזוגיות בין הוריו של רד. מבחינה עלילתית שני הפרקים הללו אינם מוסיפים דבר, אבל שניהם כתובים טוב יותר, מעניינים יותר ומרגשים יותר מכל מה שקדם להם. אולי אם סדר הפרקים היה הפוך, קודם העבר ורק אחר כך ההווה שנבנה על יסודותיו, ההתרשמות שלי היתה מעט שונה.

בשורה התחתונה: לא לטעמי

A Spool of Blue Thread – Anne Tyler

ידיעות ספרים

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי