שְֹרָף / אנה ריל

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי

סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.

עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.

בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.

בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.

הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.

מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.

סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.

כתר

2002

קר עד העצם / דניאל וודרל

"קר עד העצם" מתרחש בקרב השוליים הנחשלים של ארצות הברית, ההילבילי, תושבי אזורי הספר, הבורים והעניים. בחבל האוזרק מתגוררים מזה דורות בני משפחת דולי ושלוחותיהם, מורישים מדור לדור אלימות ועליבות, קודים מבולבלים של מוסר מעוקם, ללא תקווה להחלץ מן המדמנה בה הם שקועים. לילדיהם הם נותנים את השמות של בני הדורות הקודמים, ונדמה כי בכך הם חורצים את גורלם. "ג'סאפים, ארת'ורים, הסלמים ומילטונים נולדו ללכת אל הצל בנתיב הסלול של בני דולי, לחיות ולמות תוך ציות לכל מנהג ומורשת שנשמרו באכזריות שאין כמוה".

רי דולי בת השש-עשרה משמשת אם לשני אחיה הצעירים ממנה. אמם, אחרי שנים של התמכרות לסמים, איבדה כל קשר עם המציאות. אביהם מסתלק לתקופות ממושכות מן הבית כדי לרקוח סמים קשים במעבדות חבויות. בניגוד לתושבי המקום, לרי יש חלום. היא מקווה להתגייס לצבא כדרך להמנע מן הגורל שנועד לה. כדי שתוכל להסתלק בלב שלם, היא מקדישה זמן להכשיר את אחיה לחיים עצמאיים, מלמדת אותם לבשל, להגן על עצמם, לצוד כדי להביא בשר הביתה. תכניותיה משתבשות כשסגן השריף בא לבשר לה, שאביה שִעבד את הבית כנגד ערבות, ואם לא יתייצב למשפט בתוך שבוע, הערבות תמומש והמשפחה תאבד את ביתה. בעוז רוח היא יוצאת לחפש את האב הנעדר.

הציטוט מן הגרדיאן על כריכת הספר – "מותח כפסיעה על קרח דק" – מטעה. יש אלמנט של מתח בספר – האם רי תמצא את אביה ותציל את משפחתה מעוני מחפיר עוד יותר מזה שהורגלו לו – אבל זהו רק שלד עלילתי, ועיקרו של הספר הוא תיאור החברה. מסופר כאן על אנשים אלימים, בעלי פתיל קצר, המסוגלים למעשי אכזריות איש כלפי רעהו, על חברה בעלת קודים נוקשים ובלתי מתפשרים של עשה ואל תעשה, על שוביניזם ברוטלי. אבל למרות הקור המנשב מן הטבע ומן האנשים, הסופר מבקש להפנות את תשומת הלב אל הרוך ואל החמלה, אל הבלבול ואל חוסר האונים, אל החברות ואל הנאמנות השבטית. "אף אחד פה לא רוצה להיות רע, רק שאף אחד לא יודע את כל הכללים, וזה עושה לכולם חיים קשים", אומר אחד האנשים. תחת הקשיחות, כמעט בסתר, בני משפחה מושיטים סיוע לרי, ואפילו יריביה הקשים ביותר אינם משלימים עם האפשרות שתוותר חסרת בית. רי עצמה, נערה שנאלצה להתבגר מהר, היא דמות מרשימה, קשוחה כחתול בר ורכה כאם מלטפת. יש משהו מלאכותי בעיני באופן בו מתברר שבתוך כל אחת מן הדמויות מסתתר גרעין של חמלה.

דניאל וודרל מיטיב לתאר את הנוף, שבתוכו מתנהלת העלילה, שובה עין זרה, אך קר ונוקשה ועוין לאלה החיים בו. אם תיאוריו את הדמויות מדויקים, הוא משרטט חזות קשה של החברה האמריקאית, שכן גם אם מסתתר רובד רך מתחת לכיעור ולפשע, וגם אם פה ושם זוכים האנשים לנצחונות קטנים, השקיעה נדמית בלתי הפיכה.

הספר עובד בשנת 2010 לסרט מצליח.

Winter’s Bone – Daniel Woodrell

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

סולומון גורסקי היה כאן / מרדכי ריצ'לר

אפרים גורסקי נולד באנגליה למשפחה עניה. את דרכו אל הרווחה היחסית פילס באמצעות מעשי נוכלות מתוחכמים, עד שנתפס, נכלא בניוגייט והצליח להמלט. כשנתפס שנית הוגלה לארץ ואן דימן, היום טסמניה. גם משם הצליח להציל את עצמו, כשעלה במרמה על ספינתו של ג'ון פרנקלין, קצין הצי הבריטי וסגן מושל ואן דימן. בסופו של דבר התגלגל לקנדה עם משלחתו של פרנקלין, שאבדה כולה ב-1845. אפרים היה הניצול היחיד.

מוזס ברגר היה צעיר מבטיח, זוכה מלגת רודס היוקרתית, בעל שאיפות ספרותיות. הבעיה של מוזס היתה צלו הגדול של אביו, ל.ב. ברגר, משורר בעל שם ובעל אגו גדול אך שברירי. המלגה לא עשתה עליו רושם, את נסיונות הכתיבה של בנו פירש כהתגרות ולמעשה ייחל לכשלונו. ל.ב. רדף כבוד וחי בחשש מתמיד מכשלון, אבל מחל על כבודו כשהוצע לו לשמש, תמורת הכנסה שנתית נכבדת, ככותב נאומים ויועץ תרבותי של ברנרד גורסקי, נכדו של אפרים. מאז ביקורו הראשון של מוזס באחוזת שלושת האחים לבית גורסקי, שם התחבר דווקא עם הילדים המנודים של המשפחה, צאצאיו של סולומון שנעלם בתאונת מטוס, היה מוזס אחוז דיבוק לעלות עם עקבותיו של האח הנעלם. המניע הראשוני שלו, כפי שהודה מאוחר יותר, היה נסיון להכפיש את שמם של בני גורסקי, כדי שיוכל להטיח את הרפש שימצא בפניו של אביו. המשפחה האמידה והמכובדת הפכה עבורו לדיבוק.

"סולומון גורסקי היה כאן" מספר את סיפורם של ארבעה דורות לבית גורסקי, ואת סיפורו של מוזס הכרוך בהם לבלי הפרד. זהו גם סיפורה של החברה הקנדית במאה התשע-עשרה והעשרים, ובעיקר יחסה המתנשא והמנוכר כלפי זרים. מכיוון שהסופר ודמויותיו יהודים כולם, לאנטישמיות יש נוכחות משמעותית בספר, אך הוא מטפל גם בהתיחסות לאינואיטים ולמהגרי עבודה. עד 1969, כדוגמא, האסקימוסים של קיוואטין היו ידועים לאנשי אוטאווה רק לפי המספרים על דיסקיות זיהוי שנשאו על צווארם. מאמר של עיתונאי בכיר מ-1907 הבטיח לאמריקאים, בנסיון לפתות אותם להגר, שבני תערובת לא יוכלו להשתרש במערב קנדה. כשמעסיקים הציעו עבודה למהגרים סינים בעת שהעובדים הקנדים שבתו, ביצעו האחרונים מעשי לינץ' במהגרים. כשסולומון מנסה לשכנע פוליטיקאים מקומיים לקלוט יהודים נרדפים בשנות השלושים, הוא נתקל, כמובן, בדחיה.

דמותו של ברנרד גורסקי מועתקת מדמותו האמיתית של סמואל ברונפמן, מייסד חברת סיגראם. ריצ'לר הכחיש משום מה כל קשר בין השניים, אבל קוי הדמיון מרובים מכדי שהדבר יהיה מקרי. גורסקי, כמו ברונפמן, החל את דרכו אל העושר בתקופת היובש בארצות-הברית. תחילה ניצל פרצה בחוק, וייצר ומכר תרופות שהכילו אלכוהול ("היי-לי-לול תרופת שיעול" נקרא אחד המוצרים שלו, "Rock-A-Bye Cough Cure" הוא שם אחד המוצרים של ברונפמן). מאוחר יותר העסיק רשת של מבריחים, בשיתוף פעולה עם המאפיה האמריקאית, כדי להעביר מקנדה לארצות-הברית משקאות חריפים. ריצ'לר מכנה את גורסקי מר ברנרד, כינויו של ברונפמן היה Mr. Sam. החברה הקנדית הקימה שלוחה בארצות-הברית, בספר ובמציאות, כולל בנין סיגראם האיקוני במנהטן. על ברונפמן אמר אחד ממקורביו שיותר מששאף לעושר שאף להכרה, וכך גם בן דמותו בספר. תיאור ההלוויה של השניים זהה. ואלה רק כמה דוגמאות להעתקה מן המציאות. שאר הדמויות במשפחה בדויות, ככל שידיעתי מגעת, וריצ'לר רקח סיפור מדמיונו הפורה אך עיגן אותו עמוק ברקע ההיסטורי. השקעתי זמן וחיפושים בנסיון להבחין בין בדיה לעובדות, נהניתי מן היצירה ולמדתי רבות מן החיפוש.   

סיפורו של אפרים מתנהל רובו ככולו בקרב האינואיטים, שם הוא מייסד כת לנוחותו, ומותיר אחריו תערובת יוצאת דופן של אמונות מקומיות ויהדות. בנו היחיד מתואר כ"מקף" בין אביו הססגוני לשלושת בניו העתידים להתעשר עושר אגדי. ברנרד הוא הבכור, אך סולומון הוא המבריק והדומיננטי שבהם. מוריי, הבן השלישי, משתרך מאחוריהם, מתרפס וירא מהצל של עצמו. האם ברנרד, שקצה נפשו בצלו של סולומון ובתעלוליו, הורה להתנקש בחייו? מוזס משתוקק לדעת. המאבק בין שלושת האחים על השליטה בעסקיהם מחלחל באופן הרסני אל הדור הבא, וכל אחד מן הצאצאים מגיב באופן אחר, בדרך כלל קיצוני. אחד מבניו של סולומון עובר צפונה והופך לחרדי פנאטי. אחד מבניו של ברנרד מפתח תאוות שליטה משלו. מוזס עצמו, נתון עדיין להשפעתו המסרסת של אביו, ואחוז דיבוק גורסקי, נע בין שתיינות כבדה לגמילה, ורודף אחר כל רמז בנסיונו לחשוף את סודות המשפחה בכלל, ואת תעלומת סולומון בפרט.

מרדכי ריצ'לר, המוכר בעיקר בזכות "חניכותו של דודי קרביץ", הספר והסרט, כתב ספר רב-נושאי מורכב, שעובר תכופות בין זמנים, משלב בעלילה דמויות רבות, ואינו עושה לקורא חיים קלים. אינספור הפרטים הבונים את העלילה מתלכדים בהדרגה לסיפור מלא, אך נדרש אורך נשימה כדי ללקט אותם בזה אחר זה. הסבלנות בהחלט משתלמת. משה זינגר העניק ליצירה תרגום מוצלח, והספר הססגוני והמרתק מומלץ בהחלט.

Solomon Gursky Was Here – Mordecai Richler

זמורה ביתן

1994 (1989)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

פרספונה זוכרת / אהרן מגד

פרספונה המיתולוגית היא דמות מורכבת. בתה של דמטר, אלת התבואה והפריון, ואשתו של האדס מלך השאול; נערה תמה ואהובה שנחטפה לנישואין, ומלכה קרת לב וחסרת רחמים. "פרספונה זוכרת" הוא ספר שירים שכתבה גבריאלה גת, דמות רבת פנים אף היא. אהרן מגד מתאר אותה תיאור רב-קולי, מפיה של בתה אביבית, מיצירה ביוגרפית שלה עצמה, ומן האופן בו רואים אותה אנשים שונים בחייה, כל אחד והדרך בה הוא בוחר לפרש אותה ולהתייחס אליה.

הספר נפתח במשפט נוקב שכותבת אביבית: "איבדנו את אמא שלנו". אביבית, שיחסיה עם אמה מורכבים, אם לנקוט לשון המעטה, הוזמנה על ידה לצפת, שם התבשרה שבכוונת האם להנשא לחסיד ברסלב, צעיר ממנה בשנים רבות. השינוי הדרמטי הזה בחייה, שלא הצטיינו ביציבות רבה ממילא, מזעזע את הבת. ואם בזה לא די, היא מתבקשת על ידי האם לקרוא כתב יד ביוגרפי ולחוות את דעתה. את תחושותיה ואת זכרונותיה היא מעלה על הכתב, ומבקשת לפרסם אותם יחד עם כתב היד של אמה. למעשה, תחילה עלתה לצפת כדי לדרוש מאמה לגנוז את הדפים ולעולם לא לפרסמם, אך נדהמה מתגובתה. מסתבר שלגבריאלה לא אכפת כלל. היא כבר מרחפת לה בעולמות אחרים, אדישה יותר מתמיד לדעתם של אחרים עליה. מסירת כתב היד היתה מבחינתה "תשליך", השלכת כל חטאיה וכפרה עליהם באמצעות כעסה של בתה. פרץ החיבה הבלתי צפוי מצדה מרכך את לבה הכמה לאהבה של אביבית.

שיריה של גבריאלה טעונים רגשות אהבה עזים וכשופים של אם לבתה, אבל במציאות היא אם מנוכרת עם הבלחות אקראיות של חיבה ומסירות. גבריאלה כאם בשר ודם מעוררת אצל בתה טינה ומרירות; גבריאלה המשוררת מביעה כמיהה לאהבה ותסכול מחיים מוחמצים, ולבה של הבת יוצא אליה. אביבית מתארת ילדות נטולת אהבה, אפופת חרדת נטישה ותסכול. היא משתוקקת לסלוח, אבל מתקשה בכך. "מה אעשה, כשכל גופי צלקות-צלקות, פצע וחבורה ומכה טריה מן העלבונות שספגתי ממנה מאז ילדותי ועד הימים האחרונים ממש. ואני לא מסוגלת לשכוח, וככל שאני מנסה, גם לא מסוגלת לסלוח". היא משתפת ברחשי לבה את אחיה נוני, המתגורר בארצות-הברית. מסתבר שהוא רואה את הדברים אחרת עד כדי כך שהיא תוהה אם גדלו באותו הבית. כשהיא מספרת לו על פרשת אהבים שאמם היתה מעורבת בה, ועל ההטרדה שהטרידה את האהוב שנטש, הוא מגיב במילים "עליך לזכור שאמא היא משוררת נפלאה!". החוקים הרגילים, כך הוא טוען, אולי מעדיף להגן על עצמו מפני האמת, אינם חלים על אמנים-גאונים.

יחסי אם-בת הם הנושא המרכזי של הספר. נושא מרכזי נוסף הוא חיי נישואין. חרדת הנטישה, שנטבעה באביבית בגלל התנהלותה המרוכזת בעצמה של גבריאלה, משליכה על יחסיה עם בעלה אלכס. היא חושדת באמה שהיא לוטשת עין אל בעלה, נרדפת חשדות על בגידה מצדו, ובעצם נשואה לגבר הלא נכון מבחינתה. גבריאלה מצדה היתה נשואה למעלה משלושים שנה לגבר שהעריץ אותה והשלים עם כל פגמיה ועם כל חולשותיה, עד שקמה יום אחד והחליטה להתגרש ממנו. אהרן מגד מציב זה ליד זה את הפרק בו מתוארת התפכחותה של אביבית מאלכס בבוקר שלאחר חתונתה, ואת הפרק שבו מתוארת הרעות החמימה שבין גבריאלה ובעלה מיד לאחר טקס הגירושין.

גבריאלה, למרות שהיא אישיות מרחפת ונרקיסיסטית, מודעת היטב לקושי שביחסיה עם אביבית. בכתב היד הביוגרפי, הכתוב בגוף שלישי, היא מחליפה את שמה של בתה לדנה, "השופטת ללא רחם שלי, הדנה ברותחין את כל מעשי". לעצמה נתנה את השם נוגה, גלגול של איפיגניה. היא כותבת על עצמה כי "זה מצבי הקיומי. זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת". לא ייפלא אפוא שנטלה לעצמה שם של נערה שכמעט נרצחה על ידי אביה כקורבן לעולה וניצלה בהתערבות מלמעלה. אביבית תוהה אם בחרה בסופו של דבר בשם נוגה משום שכעת היא חשה מוארת. היא אינה מצליחה לברר עם עצמה אם זו היושבת לפניה היא האשה שהחליפה דיבוק בדיבוק, או גלגול שלה שמעין רוגע אלוהי שורה עליה".

"פרספונה זוכרת" הוא מלאכת מחשבת ספרותית, עמוס הקשרים והרמזים תרבותיים, שופע נושאים השזורים זה בזה, ומצטיין באבחנות בהירות החושפות את המורכבות האנושית. מומלץ בהחלט.

הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה.

זמורה ביתן

2000

אבא חלליות / יונתן ורדי

"אבא חלליות" הוא המשכו של "אבא מתחיל", שבו, כשמו, יונתן ורדי החל להתרגל למעבר מלא-הורה להורה. את תחושותיו הביע באמצעות מכתבים קצרים שכתב לבתו הבכורה נינה בשלוש השנים הראשונות לחייה. הספר החדש נפתח עם לידתו של הילד השני, אלישע, והוא מורכב ממכתבים לשני הילדים, בעיקר לבכורה, ומקטעים שכתב לעצמו.

האם אבהות היא גורל או שאפשר לבחור דרך? אני מנסה בכל כוחי להמלט מהתבנית שירשתי, לדחוף אותה הרחק ממני, אם זה בכלל אפשרי, אבל האם אצליח ליצור מרחב מוגן, לתת את הבסיס היציב של אבא שתמיד אוהב, של אבא ששומע ומקשיב ורואה, אבא שהוא פנס מאיר בדרך ולא צל שיש להתחבא מפניו. אבא שלא צריך לראות חלליות כדי לזכות באהבה ממנו. אנסה ככל יכולתי.

הוריו של יונתן ורדי התגרשו בעודו ילד, ואביו נהרג בגיל צעיר יחסית בתאונת דרכים. עוד קודם לכן לא היה נוכח דיו כאב. בהעדר מודל אבהי לחיקוי, הבן, בהופכו לאב בעצמו, מגשש את דרכו. הדברים שהוא כותב לילדיו ולעצמו משקפים התלבטויות שמלוות כל הורה, אך מועצמות בשל ההיסטוריה הפרטית שלו. "ככל שאני יותר אבא לך, אני מרגיש יותר את האין אבא לי", הוא כותב לנינה.

הקטעים הקצרים בספר מנציחים רגעים מקסימים, וגם מעיקים, ביומיום המשפחתי. משפט מבריק שנינה אומרת, חיוך של אלישע, התמודדות עם המטלות האינסופיות של כביסה-נקיון-אוכל וכיוצא באלה, חיכוכים עם אשתו, הצורך לבחור בין החלטות חינוכיות ולקוות שהבחירה נכונה. נדמה לי שכל הורה, שלוקח את תפקידו במלוא האחריות, ימצא עצמו בקטעים אלה. בין קטעי ההווה משולבים זכרונות העבר, בעיקר חוויותיו מן הצד השני של הקשר הורה-ילד, וניכר מאוד הרצון להיות אב מסוג אחר, לשבור את המורשת המשפחתית של גברים נעדרים.

אודה שיש משהו בחשיפה, בחדירה לאינטימיות המשפחתית, שאינו נוח לי. אחרי כל-כך הרבה שנות פייסבוק ושות', כשהכל משותף ומוחצן, אולי הייתי צריכה כבר להתרגל.

גידול ילדים הוא לא משחק ילדים, הוא אחריות כבדה. "לא להרוס, אני חושב לעצמי, לגדל זה כמו להעביר פסל קריסטל, רק לא יישבר לי בדרך". אמן.

למרות שהוא ספר אישי מאוד, ואולי דווקא משום כך, משום כנותו ויושרו, "אבא חלליות" ימצא מסילות אל ליבם של הורים רבים.

אפיק

2021

עטיפה: טליה בר

מזכרת אהבה / יצחק בר-יוסף

בשנת 1932 נישאו יהושע בר-יוסף ופייגל-ציפורה גרינפלד, שניהם צאצאים למשפחות חרדיות מושרשות בארץ מזה דורות. כשצעיר בניהם, יצחק, מתבונן בתמונת האירוסין שלהם, שישים שנה אחר-כך, הוא יודע, "הזוג הזה לא נועד זה לזה, השידוך לא התאים". היא היתה שקטה, הוא מוחצן ורברבן. חייה סבבו סביב המשפחה, חייו סבבו סביב עצמו. היא היתה חרדית, הוא התפקר. אחרי שנטש את אשתו ובנו בירושלים ועבר לתל-אביב, לחצה עליה משפחתה להתגרש. הוא היה מוכן לתת לה גט, היא סירבה. כל חייה אהבה אותו, גם כשהעביר אותה ואת ילדיו לצריף בתל-אביב, גם כשנטש אותם שם, גם כשבגד בה, גם כשבביקור חד-פעמי הכניס אותה להריון ונטש שוב, גם כשחזר אחרי שבע שנים והעביר את המשפחה לחיפה, גם כשהשאיר אותה לבדה, חולה ומטופלת בילד, וישב בצפת במשך חודשים כדי לכתוב.

יצחק בר-יוסף כתב את "מזכרת אהבה" אחרי פטירתו של אביו, למעלה משלושה עשורים לאחר פטירתה של אמו. הספר נע בין ההווה – הטלפון מאשתו הרביעית של האב המודיע על מותו, ההלוויה, חלוקת חפציו ותחושת האובדן – ובין זכרונות העבר, תמונות ממקומות בהם חיו, דמויות מפתח בחייו, ארועים שהוא זוכר וכאלה שהזכירו לו אחיו ואחותו. הוא רוצה להבין מה התרחש בין הוריו, ויודע שלעולם לא יבין בדיוק. כשאביו, ארבע שנים לפני מותו, ניאות לדבר עליה ועל נישואיהם, לא הצטדק, אלא טען שנטישתו אותה היתה מוצדקת משום שלא התפתחה כמוהו. "הוא הפך אותה לאשה פשוטה, בורה, מטומטמת כמעט", כותב הבן בטינה שאינה מאפיינת את הספר.

למרות העוולות שנגרמו לו כילד, זה אינו ספר של סגירת חשבונות. "לפעמים אני נוטה לצד החומרה, לפעמים לצד הסליחה", הוא אומר, וגם "בהסתכלות הזאת על אבא ואמא, הוא תמיד יוצא רע". ולמרות זאת, "כשאני מרגיש שאני נוטה לצד החומרה, אני נבהל וממהר להזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שעשה עבורי". ובאמת, קשה ליישב את הסתירות באישיותו של האב. כך, לדוגמא, מספרת קרובת משפחה שהוא הגיע לברית של הבן, אחרי שנכשל בנסיונו לשכנע את אשתו לבצע הפלה, הציץ בו, שתה משהו והסתלק. ומצד שני, אחרי שהאם נפטרה לא הסכים בשום אופן לקבל את עצות מכריו לשלוח את הילד שהתייתם בגיל אחת-עשרה לקיבוץ או למוסד חינוכי, כמקובל, אלא לקח אותו אליו לצפת.

יצחק בר-יוסף כותב בכנות רבה. הוא מתאר את אהבתו לאמו, אבל מספר גם שהתבייש בה, באדיקותה שהבדילה אותה מהורי חבריו. הוא מונה את מגרעותיו של אביו, אבל מתאר גם את היקסמותו ממנו. "אני התביישתי בה. והערצתי את אבא. היא גוועה לה לאט על ידינו ואני אפילו לא הבחנתי בזה – הייתי מסונוור מאורו של אבא שהתגבר והאפיל עליה".

בר-יוסף הבן ניחן בכושר תיאור נפלא. הדמויות מלאות חיות, משורטטות בדייקנות, המקומות קמים לתחיה, הרגשות מאופיינים בעדינות. חבל שאי-אפשר להעתיק לכאן עמודים שלמים, כמו אלה המתארים, בין השאר, את ביקוריו אצל סבא וסבתא בירושלים, או את דמותו הססגונית של הדוד יחזקאל (מתאבן קצר: "ברגע שנכנסנו אמא ואני אל מתחת לקשת האבן המסוככת על הכניסה לשכונת בתי אונגרין, בין שני שערי הברזל הגדולים שזה מכבר נעקרו מציריהם והם מוטלים על צדם, התחילו מדרגות האבן הרחבות היורדות מהכביש אל החצר הפנימית הרחבה רצות תחת רגלי, והעבירו אותי לרשותן של מרצפות האבן הגבנוניות והגדולות, בין הסדינים הגדולים ושאר כלי המיטה והכבסים שהיו תלויים באמצע החצר על חבלים בין עצי הפלפלון והצליפו על פני כאילו הם מבקשים לעצור אותי ולהסתיר ממני את הדרך"). אבל אפשר להמליץ ללא הסתיגויות על הספר המיוחד הזה, שיצא מתוך לבו של הכותב ונכנס אל לבה של הקוראת.

עם עובד

1995

המצאת החיים / שי גולדן

כותרת משנה: סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי

שי גולדן אומץ בגיל שש, יחד עם אחיו רן הגדול ממנו בשנה, בידי אווי וארי, עולים מרומניה. לילדים סיפרו ההורים שקר, לפיו הם בעצם הוריהם הביולוגיים, שנאלצו לנטוש אותם בבית יתומים מחמת קשיים כלכליים, וכעת שבו לקחתם. הילדים ידעו שהם משקרים, ההורים ידעו שהילדים יודעים שהם משקרים, אבל כל הארבעה גויסו ליצור לעצמם סיפור חיים משותף, ששכתב את עברם. אולי עשו זאת משום שאימוץ לא היה נושא שדברו בו, אולי משום שביקשו ליצור תחושה של שלמות, או אולי, כפי שהבן מסביר זאת, עסקו בהמצאת חייהם מחדש.

שנים אחר כך הכעסים התעוררו והשקר התפוצץ בפרצופם. אבל כעת, כשהבן כותב את סיפור חייו של אביו, השזור לבלי הפרד בסיפורה של האם, אהבתו היחידה, הוא בוחר בהבנה. "השקר הזה לא היה טעות, הוא היה שגוי ויומרני ונאיבי ולא מחושב ומעט ילדותי, אבל הוא לא היה טעות. מעשה גבורה של הצלת חיים, שמתלווה אליו אקט של נסיון להפוך את החיים האלה לטובים יותר, לעולם לא יכול להחשב טעות […] אני יודע לומר שהם ניסו להקים גן עדן אוטופי על פני האדמה שלנו […] והדרך אשר לא צלחה לשם היתה רצופה בכוונות טובות". לבו של הספר הוא אמנם הביוגרפיה של האב, אבל, כמו ההתיחסות אל השקר הזה, הנושא העמוק השזור בסיפור הוא האופן בו ההתנסויות השונות מתפרשות ונישאות אל העתיד. "ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם", כותב שי גולדן במידה רבה של צדק, "כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן".

אווי וארי חוו טרגדיות. אביו של ארי הוכה למוות בשל יהדותו, ומת מול עיניו של ארי כשהיה בן שש. בני משפחותיהם נרדפו ונרצחו בפרעות יאשי ובתקופת השואה. הם שכלו תינוק, סבלו משרירות לבו של השלטון הקומוניסטי, ונאלצו לחיות עם הידיעה שלא יוכלו ללדת ילדים. בגיל מבוגר יחסית, שנים אחרי שהגישו בקשה לעזוב את רומניה, הגיעו לארץ להתחיל את חייהם מחדש. איך שורדים ונאחזים בחיים רצופי קשיים? "לפעמים "ככה זה" זו הדרך ההגיונית היחידה להסביר אסונות לא מוסברים שכאלה. אנשים נרצחים, מתים, מאבדים ילדים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה". זו אינה הרמת ידים, זה אינו יאוש, אלא מנגנון התמודדות.

את סיפור חייו של ארי מגדיר בנו כאמיתי לחלוטין ומומצא לגמרי. הוא נצמד לעובדות, כפי שסופרו לו, כפי שאביו זוכר אותן, וכפי שהוא עצמו זוכר אותן מסופרות לו. ההמצאה נובעת לעתים מהשלמות מדמיונו, ולרוב מתוך הכרה שהזכרון חמקמק, או כמו שאחיו אמר: "זכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב". הוא מודע לחוסר האפשרות להגיע להסכמה על מהותם של הדברים, בעיקר כשהדבר נוגע לעניינים משפחתיים. הוא יודע שאביו בחר לטאטא מתחת למלים את זכרונותיו לטובת החיים. אבל הוא, כדבריו, "נרקומן של זכרון, מכור למלים, אובססיבי לפענוח הדברים שנפש האדם אינה מסוגלת לפענח". אז הוא ממשיך לנסות.

שי גולדן מתאר את הטוב ואת הרע, את האהבה והמשפחתיות, וגם ארועים שליליים כמו התקפי הזעם של אביו שכל פגיעה קטנה בסדר ערערה אותו. הוא מספר על הורות מסורה, וגם על שגיאות קשות. אפשר להאחז בשגיאות, להעצים אותן, למחוק את כל השאר ואת הכוונות הטובות, ולבחור בכעס, בסגירת חשבונות. אפשר, לעומת זאת, לבקש את ההבנה, שהסיפור הביוגרפי מוביל אליה. ואפשר להסתפק ב"ככה זה". בסופו של דבר, זו בחירה אישית, וכמו הזכרון היא מגדירה את החיים.

סיפורו של ארי, למרות תעתועי הזכרון, למרות הטרגדיות, למרות השגיאות, הוא סיפור של אהבה ושל גורלות שנפגשו ליצירת משפחה. הכתיבה של שי גולדן מפוכחת, חכמה ומיוחדת, והאנשים שעליהם שהוא מספר, על מעלותיהם ועל פגמיהם, נכנסים אל הלב. "המצאת החיים" הוא ספר מרגש ומאוד מומלץ.

עם עובד

2021

קנאת סופרות / מאיה ערד

אביגיל שלו היא סופרת בשנות הארבעים לחייה. שלושה ספרים מצליחים, פחות או יותר, מאחוריה, האחרון אף נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר, והרביעי בתהליך כתיבה. אביגיל נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לניב, שעדיין אוהב אותה, והם מגדלים בת ובן. השניים מתפרנסים מעבודתו של ניב כהיסטוריון באוניברסיטת תל-אביב, ומתגמוליה של אביגיל מספריה, ולהשלמת הכנסה היא מנחה סדנת כתיבה.

על הנייר חייה של אביגיל שלווים ומספקים, אבל בפועל אינם כך. היא חיה בחרדה מתמדת לשמה הטוב, מתערערת כשספרה אינו נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר, מתקפדת כשעורכת ספריה מסתייגת מן הספר הרביעי, מאוימת כשתלמידתה פורשת מהסדנה ומתחילה לכתוב, משווה ללא הרף בין היחס שהיא מקבלת לזה שמקבלות סופרות אחרות. גם בחוג המשפחה היא אינה נינוחה. בתה נכנסת לגיל ההתבגרות, בנה אולי סובל מהפרעת קשב, בעלה כבר אינו הצעיר הנמרץ והמבטיח שהיה עשרים שנה קודם לכן. לצורך הספר החדש היא מתבוננת בהרכבים משפחתיים סבוכים, ואינה לומדת דבר, ואף נסחפת אחרי האפשרות לעזוב ולבחור דרך חדשה.

מאיה ערד מיטיבה לתאר את אביגיל ואת עולמה, אינה טורחת לחבב אותה עלינו, ואין צורך בכך. אביגיל מוצגת במלוא חמיצותה וקטנוניותה, ויש מקום בספרות גם לדמויות כאלה. לקראת סיומו של הספר היא נחשפת לסוד, מאולץ למדי לדעתי, ואם היה לה אופי מגובש אפשר היה לנחש כיצד היתה מגיבה. אבל לאביגיל אין באמת אופי, רק שבשבת של תחושות ותגובות.

משום העיסוק הנרחב בהיבטים שונים של עולם הספרות, תהיתי בערך עד שליש הספר אם מי שאינו מתעניין בנושא ימצא ענין בספר, אבל מכיוון שהתרחב גם לדילמות המשפחתיות אני סבורה שימצא לו קהל מגוון.

את הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר נתנה הסופרת בפיה של אחינועם, מרצה בחוג לספרות. לדוגמא, "גברים מקבלים סמכות מעצם המעמד שלהם. נשים מייצרות לעצמן סמכות דרך קשרים אישיים […] הן מפצות על היעדר הסמכות הפורמלית במערכות יחסים אנושיות: מפגשים עם קוראות, מיילים ומסרים בפייסבוק, קהילות ספרותיות אונליין", וגם "היחס לכתיבה של נשים, בצדק או שלא בצדק, הוא כאל ספרות בנות, לא ספרות גבוהה". אחינועם סבורה שהקנון הספרותי, כמו קנונים תרבותיים אחרים, כבר נסגר, ומעמדם של הסופרים כמסמני דרך נשחק (עמוס עוז אמר בנושא זה ב"ממה עשוי התפוח?": "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו"). לא עם כל הקביעות שלה הסכמתי, אבל מעניין להרהר בהן.

לקנאה שבשם הספר יש יותר מהסבר אחד. אביגיל, כאמור, קנאית לשמה הטוב, ומקנאה בכל מי שזכתה, או שעשויה לזכות, בכבוד גדול יותר, או בהצלחה גדולה יותר, או בכל סוג של הכרה שהיא רוצה לנכס לעצמה. היא מקנאה גם בלבד של אחינועם, שחולקת משמורת עם אבי בתה, משום שנישואיה שלה בגיל צעיר שללו ממנה את האפשרות להיות פשוט לבדה. אחת הדמויות בספר מדברת על "קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקנון של הספרות העברית". אחינועם הופכת על פיו את המשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", וטוענת כי משום שהקנון נסגר העוגה הספרותית הולכת ונעלמת, וכתוצאה מכך "קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת – תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת".

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד בסיומה של הקריאה, היא היתה פושרת יותר. לקח לי הרבה זמן להתחיל למצוא ענין בספר, אולי חיכיתי לאיזו תפנית בסיום שתאיר את אביגיל באור אחר, ורוב הזמן הרגשתי שהעלילה חביבה בלבד. יומיים אחרי הקריאה, ותוך כדי כתיבה, אני רואה את הספר באור חיובי יותר. הוא הולך ומתגבש במחשבתי, הנושאים שעולים בו עדיין גורמים לי להרהר בהם, ולכן אני ממליצה עליו.

חרגול ומודן

2021

אקבדורה / מיקלה מורג'ה

מריה היתה בת שש כשעברה מרשות אמה האלמנה לרשותה של בונריה, זקנה ערירית. בכפר הקטן בסרדיניה, התופעה הזו של "ילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אשה אחת ועקרותה של אחרת" היתה שכיחה, והתרחשה בפועל עד שנות השמונים של המאה הקודמת. מיקלה מורג'ה עצמה חוותה אימהות כפולה שכזו, והיתה מה שמכונה "ילדת חיק", fill'e anima, כש"אומצה" בהיותה בת שמונה-עשרה על ידי אם שניה. את הספר הקדישה "לאמא שלי, לשתיהן". המנטליות של מקום קטן ואינטימי, שבו כולם מעורבים בחיי כולם ומשוחררים מביורוקרטיה, אפשרה את התופעה. ההעברה נעשתה ללא משקעים, וחייבה הסכמה של כל הגורמים הנוגעים בדבר, כולל הילדים (הסופרת הועברה בגיל מבוגר יחסית, משום שאביה התנגד לכך כשהיתה צעירה יותר, ובכך נפתח לה פתח ללימודים שלא היו מתאפשרים במשפחתה הביולוגית).

למותר לציין שבגיל שש מריה לא יכלה להביע הסכמה או התנגדות. מכיוון שהיתה לא לגמרי רצויה במשפחתה, בת שנחשבה לטעות אחרי שלוש הצלחות של אחיותיה, ויתרה עליה אמה בקלות. יחד עם זאת הקשרים המשפחתיים לא נותקו, האם נותרה האם, ובונריה כונתה דודה. כשמריה התעקשה לדבר בניב הסרדי ולא להשקיע בלימוד איטלקית, משום שסרדיניה מנותקת מאיטליה, בונריה הדגימה לה את השגיאה שבטיעון באמצעות דוגמא מחייה: "את מנותקת מאמך אבל את בכל זאת הבת שלה, נכון? אתן לא חיות יחד אבל אתן אם ובת".

כל הכפר, חוץ ממריה, יודע מה העיסוק של בונריה. מריה סבורה כי הדודה תופרת, וזהו עיסוקה היחיד, אבל לבונריה חיים חשאיים המתנהלים בשעות הלילה. בחשכה, עטופה בגדים שחורים, היא מתייצבת ליד מיטתם של גוססים, המבקשים לשים קץ לסבלם, ומסייעת להחיש את מותם. זוהי האָקָבָּדוֹרָה, האשה שמביאה את הקץ, דמות מיתית המופיעה בסיפורי סרדיניה, וככל הנראה לא התקיימה מחוץ לסיפורים העממיים. כשמריה תגלה את האמת, בעקבות מקרה שיערער גם את בטחונה של בונריה שהיא יודעת להבחין בין חסד לפשע, היחסים ביניהן יגיעו לכדי משבר. תעבורנה שנים עד שמריה תלמד להתבונן במעשיה של בונריה מנקודת מבט חומלת.

מיקלה מורג'ה מחייה על הנייר את הכפר ואת אנשיו, על האור והצל שבהם. היא מתארת בחיות ובכשרון את הקשר שבין בונריה ומריה, ומעוררת את הדילמה של המתות חסד. סגנונה, בתרגומה היפה של סביונה מאנה, מעשי ופיוטי כאחד, והספר המיוחד מומלץ בהחלט.

Accabadora – Michela Murgia

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2010)

תרגום מאיטלקית: סביונה מאנה