יוצאים לגנוב סוסים / פר פטרסון

d799d795d7a6d790d799d79d_d79cd792d7a0d795d791_d7a1d795d7a1d799d79d2

אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום זאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה.

טְרוֹנְד, בשנות השישים לחייו, גר לבדו בבית הזקוק לשיפוץ בכפר במזרח נורבגיה. במשך שנים רבות, אולי כל חייו, השתוקק לשקט ולבדידות של הכפר, וכעת, אחרי ששכל את אשתו בתאונת דרכים, מימש את תכניתו. הוא לא הביא אתו טלויזיה, לא התקין קו טלפון, לא עדכן את בנותיו מנישואיו הראשונים באשר לכתובתו החדשה. לאנשי הכפר הוא מספר כמה עובדות מחייו, ודי לו בכך. איש אינו יכול לגעת בו, כי הוא אינו רוצה בזה. חמישים שנה קודם לכן, ב-1948, כשהיה בן חמש-עשרה, בילה קיץ בחברת אביו בכפר דומה על גבול שבדיה. הקיץ האידילי, שזור עבודה קשה וקִרבת נפש בין האב ובנו, ידע גם טרגדיות, כשילדם של השכנים, כבן עשר, נהרג בשוגג. אותו קיץ התייחד גם בהתוודעות הראשונה של טרונד לקורותיו של האב במחתרת האנטי-נאצית בנורבגיה הכבושה. ואותו קיץ היה גם הפעם האחרונה בה ראה הבן את אביו.

סיפורי שלוש התקופות – המלחמה, השהיה האחרונה בצוותא, וחייו של טרונד בהווה – מסופרים בספר לסירוגין, ובהדרגה נחשפות הנימים הנסתרות הקושרות ביניהם. פר פטרסון מצליח, בכתיבה מרשימה, לצפות בארועים מעיניו של טרונד בשלוש נקודות מבט שונות, תלויות גיל. בתקופת המלחמה, כשהאב נעלם לתקופות קצרות או ארוכות ללא הסבר, טרונד בן השתים-עשרה היה ילד תמים למדי, מקבל את המציאות החדשה כפי שהיא, כמעט ללא תהיה ושאלה. בתקופת הקיץ רב הארועים הוא היה בעיצומו של תהליך התבגרות, עדיין ילד נותן אמון, אבל כבר על סף הגבריות, מבחין בדברים המתרחשים מחוץ לו, מתחיל להבין שאביו הוא אדם לעצמו. בהווה, על סף הזיקנה, טרונד מצוי בעיצומו של תהליך השלמה וקבלה. הוא מציב גבולות בינו ובין סביבתו, ומנסה ליישם לקחים ששמע מאביו. "תן לזה לשקוע, טרונד, פשוט תניח לזה. אין לזה שום שימוש", יעץ לו האב, כשהנער נפל מגבו של סוס ויותר משנפגע פיזית חש כאב נפשי. "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך", אמר לו כשחשש לקצור סרפדים בחצר ביתם. הוא שוקע בשגרה, מתאמץ לדכא את הבהלה כשזו מופרת.

חייו של טרונד נטועים בטבע הנורבגי, ביופיו עוצר הנשימה ובקשיים העצומים שהוא מערים. תיאוריו של פטרסון את הצבעים, הריחות והקולות, הקור המקפיא, הרוח השורקת, השלג המצטבר, הנהרות השוצפים, מדויקים וחיים. הטבע האנושי והטבע הפיזי שלובים זה בזה, חומלים ומתאכזרים, שלווים וסוערים.

"יוצאים לגנוב סוסים" הוא ספר המסופר בעדינות. סודותיו נחשפים כמעט בלי משים, בסגנון השלוו, כמעט סטואי, שטרונד אימץ לעצמו ולחייו. רגשותיו העמוקים מקבלים משנה עוצמה דווקא משום שאינו נותן להם ביטוי מילולי נסער. את כאביו הניח מאחור, נאמן לעצת אביו. לא במקרה בחר בוריאציה על עצת האב – אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו – לסיום סיפורו.

מומלץ מאוד.

Ut og Stjæle Hester – Per Petterson

כתר

2007 (2003)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

הבת מחוץ לארץ / נג'את אל-האשמי

habat-forweb

בפרק הפותח את הספר מסתלקת המספרת מבית אמה. היא ממלאת את תפקידיה בשגרת הבוקר, מתבוננת באמה כדי לחרוט כל אחת ממחוותיה בזכרונה, ובוחרת בדרך הארוכה אל תחנת הרכבת, נפרדת בדומיה מעירה. בעודה מהלכת, מחשבותיה מתפתלות, עד שהן מגיעות לנקודה בה מכה בה ההכרה, שבעיר החדשה איש לא יבין אותה. במקום לעלות על הרכבת באותה נחישות שבה התעוררה בבוקר, היא מסתובבת וחוזרת.

סיפורה מכאן ואילך ינוע בין הרצון בשינוי להתכנסות פנימה. המספרת, ילידת מרוקו, הגיעה לקטלוניה עם אמה כשהיתה כבת עשר, לאחר שאבי המשפחה, שהיגר לפניהן, ניתק קשר איתן. בבואן גילו כי הקים משפחה חדשה, והן נותרו בגפן. האם נותרה מחוברת בטבורה לתרבות ממנה הגיעה, ובמקום החדש יצרה קשרים רק עם מהגרות כמוה. הבת נותרה תלושה בין שתי התרבויות, ולמרות שהיא מדברת ברהיטות את שתי השפות – שפת אמה וקטאלנית – היא חשה יתומה ממלים, מגורשת מהשפה. כפי שמעיד שמו העברי של הספר, הבת היא "מחוץ לארץ", רק שלא ברור מהי הארץ ומהו החוץ, ובעצם בשתי ארצותיה היא זרה.

תחושת הזרות של הבת כפולה. היא זרה לתרבותה שמחזיקה את נשותיה אנאלפבתיות במתכוון, שמצמצמת את חייהן לשירות הבעל והמשפחה, בעוד היא עצמה זכתה ללמוד, ופיתחה אהבה לספרים. היא מאורסת מילדות לבן-דודה, אבל מתגעגעת לקרבת הנפש בשיחות שניהלה עם בחור אותו היא מכנה א'. אמה וחברותיה פותחות ומסיימות כל שיחה באזכורו של אלוהים, שהיא עצמה אינה מאמינה בו. שיחות הנשים סביבה עוסקות לעתים קרובות באופיים הרע של הגברים בחייהן, אבל ממנה מצפים להנשא בהכנעה. בריחה, דוגמת זו שכמעט ביצעה, היא אפשרות מפתה, אבל תחושת המחויבות כלפי אמה מטה את הכף. היא זרה גם מעצם היותה מרוקאית בקטלוניה, מקום בו רואים במרוקאים בעיה ומתעלמים מבעיותיהם של המהגרים, מקום גדוש דעות קדומות לפיהן המרוקאים נחותים ונחשלים מטבעם. האפשרות לקום ולחזור למרוקו לא תפתור את תחושת הזרות הזו, שהרי מחצית שנותיה, כל התבגרותה, עברו עליה בקטלוניה.

מוטל עליה לבחור: האם תתמיד בלימודים, תבחר אם להנשא ולמי, תתלבש כנאה בעיניה, תביע את דיעותיה ללא מורא, או שתתכנס אל תוך משפחתה ותנהג על פי הקודים המקובלים בה. היא בוחרת באפשרות השניה ומסבירה: "הבחירה שלי נועדה להקל על מצב הענינים, לפייס, להצליח לאחד את עולמה של אמי עם עולמי". ההסתגלות, ההתאמה לאורח החיים של אמה, קשים לה, דווקא משום שלמדה וצברה ידע והכירה אפשרויות אחרות: "אלמלא אותו מידע חסר תועלת ממילא גם לא הייתי מרגישה עכשו כפי שאני מרגישה, מתוסכלת כל כך מן המציאות שאני עצמי בחרתי לי". המחיר שהיא משלמת על בחירתה הולך ומאמיר, והויתורים שהיא נדרשת להם מצטברים, הכל כדי לרצות את המשפחה הקרובה והרחוקה, ובעיקר כדי לא להיות חס וחלילה כמו "אלה שעובדות בחוץ וזהו", כאילו קיימות בעולם רק שתי אפשרויות קיצוניות – להיות זונה או להיות אשה כנועה. בניגוד לדור של אמה, שנטל על עצמו את השעבוד, כאילו אין ברירה אחרת, ויתרה מזו, אף ביקש להנחיל אותו לדורות הבאים, הבת יודעת שאפשר אחרת, והכניעה משום כך גובה מחיר כבד.

"הבת מחוץ לארץ" הוא סיפור ששורשיו במקומות בהם הוא מתרחש ובתרבות של משפחתה של המספרת. יחד עם זאת, הוא סיפורם של מהגרים באשר הם, והוא גם סיפור התבגרות חוצה תרבויות, העוסק באיזון שבין הדחף לפרוש כנפיים לכמיהה לשמר מסגרת מגוננת.

הבת היא אשה צעירה אינטליגנטית, רגישה, חדת אבחנה, ומאוד רהוטה. תיאוריה את עצמה ואת סביבתה מאופיינים בדייקנות, בכנות חושפנית, בלשון בהירה, ובעיקר ביכולת לקלף כל היבט בסיפורה ולחדור ישירות אל ליבתו.

כפל השפות, המשמעויות השונות הנובעות ממנו, וחוסר היכולת של הבת לתרגם במדויק את הביטויים היחודיים של אמה, שבים ועולים בספר, ומן הסתם הקשו על מלאכת התרגום. רמי סערי עמד יפה במשימה, והצליח לשמר בעברית את ניחוחן של שתי השפות.

ספר מיוחד ומומלץ.

La Filla Estrangera – Najat El Hachmi

רימונים

2019 (2015)

תרגום מקטלאנית: רמי סערי

כלה / אורה אחימאיר

kala2

כששים שנה לאחר מות אמה, יצאה אורה אחימאיר למסע בעקבותיה. האם חיה עזבה בעל-כורחה את ביתה ואת בעלה ושלושת ילדיה, כשאושפזה בשל מחלת לב. במשך שלוש שנים התייסרה, ונפטרה כשאורה, הבת הבכורה, היתה כבת שלוש-עשרה. אולי משום גילם הצעיר של הילדים, ואולי משום שהיתה זו תקופה של ריחוק בין הורים לילדיהם, ילדיה של חיה לא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. חקירותיה של אורה פענחו את סוד העצב שהיה שרוי על אמה, וחשפו מסכת חיים מרתקת, ובעצם כמה וכמה פרשות חיים שהשתלבו זו בזו ובהתהוותו של הישוב בארץ.

אורה אחימאיר כתבה את "כלה" במינון מדויק של רגש אישי ותיעוד היסטורי. היא מתארת את החיים לצדה של האם, שהיתה בלתי מובנת לה, תובענית ובלתי מרוצה ממנה, אבל אינה באה לבקש סימפתיה לעצמה. נראה שההתחשבנות היא ממנה והלאה, וההזדהות שלה עם תחושותיה של אמה, כמו גם הערכתה את אביה, משלימות את תמונת חייה שלה, ומפייסות כל רגש קשה שיכול היה לצמוח ממנה.

נקודת המבט של הבת היא, אם כן, מעניינת ומרגשת, אבל ההיסטוריה הנפרשת בספר היא עיקר כוחו. בכושר תיאורי מעולה מתארת הבת את חיי הישוב היהודי בצפת בשנות המנדט, את היומיום של אנשים ששינו במו ידיהם את חייהם כשנטשו את הארצות שבהן נולדו, תוך שהם שומרים על אורח החיים האורתודוכסי, או בוחרים בדרך חיים משלהם. הסיפור נע מצפת לירושלים, מאירופה לארץ-ישראל, מן המודרנה אל המסורת, מן החלוצים אל השוטרים היהודים. כמבקשת לגעת באנשים שהיו ואינם, נסעה המספרת אל מחוזות ילדותם, ערים ועיירות שכל יהודיהם, אנשים שאותם היא משרטטת בחיות רבה, הושמדו או נפוצו לכל חלקי תבל. היא נברה בארכיונים, ראיינה את מי שהכירו את הוריה ויכולים לספר עליהם, חיפשה מצבות, בתים, סימנים שיעידו על מה שהתרחש בעבר, השלימה מעט מדמיונה, וצירפה פרט לפרט לתמונת חיים תוססת. התמונות המשולבות בין הפרקים מעמיקות את ההיכרות עם פרטי הסיפור.

"כלה" הוא ספר מרתק ונוגע מאוד ללב, כתוב בתנופה ובכשרון, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2012

בראי הזמן / אורה עשהאל

בראי הזמן

כותרת משנה: סיפור כתבים ומכתבים 1777 – 2019

אורה עשהאל, משוררת, סופרת וחוקרת, מספרת ב"בראי הזמן" אודות משפחתה, כשהיא מתרכזת בשתי דמויות מפתח – סבתא-רבתא נחמה פוחצ'בסקי, שנודעה בכינוי נפ"ש, אישיות מרשימה, מחלוצות ראשון לציון, איכרה, סופרת, פעילה חברתית ופמיניסטית, וסבא עשהאל פוחצ'בסקי, בנה של נחמה. אורה התייתמה מאמה בהיותה בת חודש בלבד. בשלוש השנים הראשונות לחייה גדלה בבית הורי אביה, אחריהן חיתה ארבע שנים כילדת חוץ בקיבוץ, ולאחר שנתים בבית אביה שנישא שנית, מצאה סוף-סוף בית אצל הורי אמה, סבה עשהאל וסבתה עידה. שם המשפחה, בו בחרה כשם עט כשהחלה לכתוב, הוא מחווה לסב המאמץ. "בראי הזמן" אינו הנסיון הראשון להקים יד לדורות הקודמים. בעבר ערכה והוציאה לאור את "במדרון" מאת נחמה פוחצ'בסקי ואת "גחלת" מאת עשהאל פוחצ'בסקי. כמו כן שכנעה את אביה לכתוב את קורותיו ואת קורות משפחתו, ופרסמה אף אותם.

הספר מורכב ברובו ממסמכים שכתבו בני המשפחה. כך, לדוגמא, מתאר עשהאל כיצד חמק מגיוס לצבא התורכי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אברהם שור, אביה של אורה, מתאר את חיי היהודים בצפת, מיכל פחצ'ובסקי משתפך במכתב געגועים לאשתו נחמה שנסעה לרוסיה עם בנם עשהאל, ועידה, אשתו של עשהאל, מספרת על עלית משפחתה לארץ מביאליסטוק. העדויות, בזמן אמת או במבט לאחור, מרתקות, מצטרפת למסכת חיים עשירה, ומספקות הצצה אל העבר.

את העדויות הללו עטפה הסופרת בסיפור מסגרת, שתחילה נראה אמין, אך התברר כמומצא. על פי סיפור זה שקעה אורה בתרדמת לאחר תאונת דרכים, ונכדה שגיא חיטט במגירותיה הפרטיות כדי למצוא קטעים שיוקראו באוזניה. בני המשפחה כולם התגייסו לנסות להעירה, על פי עצת רופאיה, הקלידו את כתבי היד שמצא שגיא, והתיצבו בזה אחר זה ליד מיטתה, בתקווה שהטקסטים שאספה בשקדנות ישיבו אותה להכרה. סיפור זה יכול היה לשמש יפה את לב הענין, לספק הפוגה והרחבה, לולא היה פטפטני מדי, חוזר על עצמו, וסוטה אל פרטים שאין בהם ענין לציבור. כשהתברר שלא היו דברים מעולם, הוא הפך בעיני לפשוט מיותר. תהיתי גם על הכללתם של קטעי יומן אישיים מאוחרים יותר, שלטעמי מקומם בספר המיועד למשפחה, ולא בכזה המיועד לפרסום לקהל הרחב.

למרות הסתיגותי מן המכלול, נהניתי מתיאורי החיים בארץ-ישראל, שמחתי להתוודע לדמותה של נחמה פוחצ'בסקי, ולבטח אקרא מיצירותיה. יפה עשתה אורה עשהאל שנתנה במה לאבות משפחתה.

חדרים

2019

הפיקניק האחרון / מרי וזלי

0770000040660

מטילדה, בשנות החמישים לחייה, אלמנה מזה שלוש שנים ואם לארבעה ילדים שנמנעים מקשר איתה, מתכננת את מותה. היא אורזת סל פיקניק, ובו גבינה ויין וגם גלולות בכמות גדולה, מצחצחת את ביתה עד ברק, ונוסעת לעת ערביים אל חוף הים, כשאחרוני הנופשים עוזבים אותו. חבורת צעירים קולנית, המתכננת ברביקיו לילי, מפרה את שלוות בדידותה, ומאלצת אותה לדחות את ביצוע התכנית. בדרכה חזרה היא פוגשת גבר, הנראה כמי שעומד להתאבד בקפיצה מגשר, ומזהה אותו כמי שמבוקש על ידי המשטרה לאחר שרצח את אמו. מטילדה מזמינה אותו למצוא מחסה בביתה. "היאוש של שנינו שווה", היא אומרת לו. "היאוש שלך יכול לבטל את שלי".

בפתח הספר מטילדה מצטיירת כאשה המתחבבת בקלות. אהבתה לבעלי החיים שלה מרמזת על לב חם. היא דואגת להסדיר את ענייניה בטרם תסתלק, כדי להקל על ילדיה. רוחה החופשיה מעוררת חיוך וסימפתיה, והצעת המחסה ליו, רוצח-אמו, מתאימה לנטייתה לנהוג לפי סטנדרטים, לעתים אנרכיסטיים, משלה. לא נראה שבדידותה מעיקה עליה, היא יודעת מה רצונה, ואת החלטתה לסיים את חייה היא מקבלת בראש צלול מתוך מניעים סדורים היטב. באחת השיחות הראשונות עם יו היא מספרת לו שזו היתה התכנית המשותפת לה ולטום, בעלה: "נראה היה לנו שהתנהגות אחראית היא לסיים את חיינו ברגע הנכון, להסתלק כל עוד הרגליים נושאות אותנו". "אחראית?" "כן, אחראית מבחינה חברתית באותו אופן כמו פיקוח על הילודה". הרתיעה שלה מן הזיקנה גורמת לה לקבל בהשלמה את רצח אמו של יו: "אני חושבת שעשית מצווה גדולה לאמך. מכה אחת הגונה במגש הכבד והופ! היא איננה. הקץ לדאגות".

בהדרגה מתברר שחיי הנישואים המושלמים של מטילדה היו רחוקים עד מאוד מלהיות כאלה. טום, שנפטר מהתקף לב בפריז, לשם נסע בלעדיה, מסיבות מחרידות שתיחשפנה בהמשך, הסתיר מפניה כל פן בחייו. לכמה מסודותיו היתה מודעת ללא ידיעתו, ועל סודות אחרים שמחות "חברותיה" הותיקות לרמוז לה. מארבעת ילדיה אינה שבעת רצון, והם מצדם מעדיפים לשמור על ריחוק ממנה. מכיוון שאנו מתוודעים אליהם מבעד לעיניה, קל להתפתות לגנות אותם יחד איתה, ואישיותה המתחבבת מדחיקה את התמיהה מה באימהות שלה גרם לילדיה לדחות אותה. משהו בהיסטוריה הפרטית שלה, או במבנה אישיותה, אינו מאפשר לה קשר אמיתי עם בני אדם. כשהיא מוצאת עצמה משוטטת באישון לילה ברחובות לונדון, היא מהרהרת: "חבל שהיא מעדיפה חיות, אבל זה המצב. ברגע כלשהו, היא לא יכלה להזכר מתי, כמעט אהבה בני אדם. ודאי היה זה רגע של תשוקה. תשוקה היא משהו נדיר להפליא. החיות טובות יותר, בטוחות יותר". היא יודעת שהיא נושאת באשמת יחסיה עם צאצאיה, אבל כורכת את האשמה הזו בחוסר היכולת ליצור קשר קרוב עם אחרים, ביניהם אמה שלה. נדמה שהקשר עם רוצח-אמו הוא בעבורה עוד דרך לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הורים לילדיהם.

גישתה הכמעט פטליסטית של מטילדה לחיים, גישה של "ככה זה", עוברת טלטלה עם כל גילוי. אם קודם נדחפה על ידי החשש מזיקנה, כעת מעורבים ברגשותיה גם כעס כבוש, ותחושות בגידה ואשמה. רק בסופו של הספר יתברר לאן תבחר להוליך את רגשותיה.

מרי וזלי, שהחלה לכתוב למבוגרים בהיותה כבת שבעים (ופרסמה עשרה רבי מכר בעשרים השנים האחרונות לחייה), כתבה ספר בועט ומרדני. היא נועצת סיכות ביומרנות החברה הגבוהה, מחטטת באידיאלים משפחתיים, יוצרת זיווגים חברתיים ומיניים, ואינה מהססת לדון במוות. מטילדה שלה היא אשה מורכבת, מקסימה ודוחה בו זמנית, ומאוד אנושית.

מומלץ בהחלט.

Jumping the Queue – Mary Wesley

זמורה ביתן

1991 (1983)

תרגום מאנגלית: רות אוגדן

כוחו של הכלב / תומס סוואג'

kocho_master

בחווה בצפון-מערב ארצות הברית בעשור השלישי של המאה העשרים מתגוררים שני אחים, פיל בן ארבעים וג'ורג' הצעיר ממנו בשנתיים. את החווה ייסדו הוריהם, עירונים שהשתקעו בסְפר, ולאחר שפרשו מעבודתם ושבו לעיר, מנהלים אותה האחים. פיל, קשוח ומחוספס, אחראי על הניהול המקצועי, וג'ורג', הרך ממנו, הוא המנהל העסקי. שני האחים שונים זה מזה בכל: פיל דברן, ג'ורג' שתקן, פיל בעל לב קר, ג'ורג' טוב לב, פיל חש עליון על כל אדם, ג'ורג' מצטנע, פיל ברוך כשרונות, ג'ורג' מצטיין רק בתחום הצר של עיסוקו. למרות שהחווה משגשגת ומעשירה את בעליה, השניים מנהלים חיים סגפניים, חולקים חדר, כפי שעשו מאז ילדותם, מתלבשים בפשטות, מחזיקים מכונית ישנה ומקרטעת.

בעיירה הסמוכה מתגוררים רוז וג'וני, היא מנהלת פונדק, הוא רופא, יחד עם בנם פיטר. בני הזוג הם אנשים חייכנים, שוחרי יופי. ג'וני מספק שירות רפואי לכל דורש, בין אם בכוחו לשלם ובין אם הוא חסר פרוטה. רוז מטפחת את חדרי הפונדק, שמהווים את מקור הפרנסה העיקרי שלהם, ומצטיינת במיוחד בסידורי פרחים מקוריים. בנם פיטר הוא נער מסוגר, מסור להוריו אך מתקיים בעולם משל עצמו. הוא סובל משִפתות קל והליכתו משונה במקצת, ואלה, יחד עם אופיו יוצא הדופן, ממיטים עליו עלבונות והטרדות, ביניהם הכינוי הפוגעני במיוחד "סיסי".

התנגשות שמתרחשת בין פיל לג'וני עתידה לשנות את מסלול חייהם של כל החמישה. עלבון שאין לו תקנה יגרום לתוצאות הרות אסון, ישלב את גורלותיהם, רוע וחולשות ייחשפו, אימה וחוסר אונים ישמשו בערבוביה, וההתרה בסופו של דבר תחשוף בפני הקורא סוד, ותשגר אותו לקרוא את הספר מחדש ולזהות את הרמזים המטרימים הפזורים בו.

בכל הקשור לעלילה, וגם לנושא העיקרי של הספר, כפי שמסתבר מסיומו, לא ניתן לומר דבר נוסף מבלי להכשל בקלקלנים. הסופרת אני פרו, שכתבה אחרית דבר מעניינת לספר, חושפת את העלילה כולה. כדאי לא להתפתות לקרוא אותה לפני קריאת הספר עצמו.

על אופיו של הספר מכריז מראש המוטו מתוך תהילים כב, כא: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. פיל, שהצטייר בפרק הפותח כאיש ישר, בעל עקרונות, איש עמל מסור, הוא טיפוס מורכב ואפל, "הרבה יותר מאדם, או הרבה פחות", שמתוך מה שמצטייר כתחושת עליונות מפתח בוז כלפי כל אדם שאינו עומד בסטנדרטים שלו. מכיוון שפרט לגיבור מן העבר, שעל עלילותיו הוא מרבה לספר, איש, לדעתו, אינו מתקרב לרמתו, הבוז שלו גורף. אחד מכשרונותיו הרבים הוא היכולת לראות את פנים נפשו של הזולת ולזהות במדויק את החולשה הנסתרת שבאמצעותה הוא יכול לפגוע בו אנושות. כשהוא אינו מרוצה מן הדרך בה מתנהלים אחרים בביתו, אין לו צורך לומר דבר או לנקוט פעולות דרסטיות. די לו בפסיכולוגיה דקה ומערערת. אוירה של טרור נטול אלימות פיזית אך מקפיא דם שוררת לכל אורכו של הספר.

תומס סוואג' כתב ספר מחוספס, נוטה במידה רבה לסוגת ספרי המערב הישן, מעוגן עמוק בטבע הקשוח ובחיי החוואים. כוחו נובע מן הדרמה הפסיכולוגית, המתרחשת מתחת לפני השטח בנפשן של דמויות מאובחנות כהלכה. הישג מרשים ויחודי.

The Power of the Dog – Thomas Savage

כנרת זמורה ביתן

2019 (1967)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

תולדות האהבה / ניקול קראוס

60939

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס

69801428_2662258783792790_501705652515635200_n

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זיכרונות מחיים אחרים - הפרחים

על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

69423600_2665843616767640_6043544148303151104_n

לורן וסולנז' מכירים זה את זה כבר עשרים שנה. הם נשואים ומגדלים שני בני עשרה, תומא וקלר. חייהם שגרתיים ונינוחים, אך לורן מסתיר סוד. מאז היה ילד חש שונה, ובזמן האחרון זיהה את האשה שבתוכו. פעם בשבוע, במקום ללכת אל מכון הכושר, הוא נוסע אל מועדון  טרנסג'נדרים, מתאפר, לובש בגדי אשה, ומבלה בחברת אנשים המבינים ללבו. בדרך חזרה הביתה הוא מוחה כל זכר לשינוי, ושב אל שגרת חייו. הסוד נחשף כשסולנז' מוצאת בחדר השינה שלהם שערות בלונדיניות, שנשרו מן הפאה שלורן מניח על ראשו כשהוא הופך למתילדה. היא עוקבת אחריו, וחושפת את סודו.

מכאן עוסק הספר בהתמודדותם של בני המשפחה עם השינוי. תומא עוין, קלר מנסה להבין, וסולנז' נקרעת בין תחושת הבגידה שהיא חשה ובין רצונה לשמר את מסגרת המשפחה. לכל זה יש פוטנציאל להפוך לסיפור עם אמירה, אבל הביצוע כל כך רדוד, שהמסר בדבר "האומץ להיות מי שאנחנו", כמוצהר על גב הספר, מתמסמס, ולמען האמת אפילו מצליח לעורר התנגדות, שנובעת כולה מן הליקויים שבספר ללא קשר לחירותו של אדם לעצב את חייו.

הבעיה הראשונה בספר היא בצמצום שאלת הזהות המינית לתשוקה לתחתוני נשים, צמצום שמרדד מראש כל דיון רציני. הבעיה הבאה נעוצה באישיותו האגואיסטית של לורן ובהתנהלותו מול משפחתו. מבלי להתייעץ עם אשתו, שאותה, כך מבקשת הסופרת לשכנע, הוא אוהב, הוא מנחית על ילדיו באמצע ארוחת ערב שגרתית את הבשורה שהוא בעצם אשה. בהמשך, בלי לשתף את אשתו, שכבר נחשפה לסוד, הוא מתחיל טיפול הורמנלי וקובע מועד לניתוח. לילדיו הוא מניח להתמודד עם התנגדותם בעצמם, אך למרות זאת, הקורא מתבקש להאמין לנאום שלו באוזני בנו, שבו הוא טוען כי את הכוח לבצע את השינוי הוא שואב מאהבתו להם. הקורא מתבקש להאמין גם שמין אוראלי בחדר מלון מוזנח עם גבר שצץ יש מאין, מספיק כדי להשיב לסולנז' את האיזון שהופר.

בקיצור, חבל.

Point Cardinal – Léonor de Récondo

אריה ניר

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

המפגש / אן אנרייט

31-4805-b

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי