הבלתי נראים / רוי יקובסן

d794d791d79cd7aad799_d7a0d7a8d790d799d79d_d79cd793d7a4d795d7a12

בני משפחת בראיי חיים באי הקרוי על שמם, קילומטר אורכו ומחצית הקילומטר רוחבו. האי הבדוי הוא חלק מאיי לופוטן בים הנורבגי, סמוך לקצה הצפוני של המדינה. מאה שנים קודם זמננו, המשפחה מתפרנסת מעמל כפיה, בעיקר מדיג וממכירת מוך, מצוידת בכלי עבודה פשוטים ללא מיכון מתוחכם, ומנהלת את חייה על פי תכתיבי מזג האויר. כשהספר נפתח המשפחה מונה חמש נפשות – הנס ומריה ובתם אינגריד, מרטין אביו של הנס, וברברו אחותו, המוחזקת בעיני כולם כרפת שכל. המוות יקח שניים מהם, אחת תאבד את כל כוחותיה, ושלושה ילדים יצטרפו ויזרימו דם חדש.

נדמה שההמשכיות היא מונח מפתח בחיי האי. משום כך איננו לומדים הרבה על עברו של מרטין, ומשום כך אין חשיבות מרובה לשיוכם המשפחתי של המצטרפים לחבורה. השלשלת היא החשובה, הפרטים המרכיבים אותה פחות. מאותה סיבה איש אינו מעלה בדעתו לעשות שימוש חוזר בחורבות המבנים העתיקים באי; הם מעדיפים למצוא אבנים חדשות ולאפשר לשרידים לעמוד במקומם כמו מצבת זכרון או בית קברות.

בני בראיי חיים ביקום בזעיר אנפין משל עצמם, וטוב להם בכך. כשהנס מוצא משקפת משובחת שהיתה שייכת לאביו, הוא מעיף מבט ביבשה ובאיים שכנים, ומחביא את המשקפת, ממש כמו שעשה אביו שנים קודם לכן. אין להם צורך בהתבוננות החוצה, למעט לצרכי מסחר, בירוקרטיה ודת. מריה יוצאת דופן מבחינה זו, ויקובסן מכנה אותה "הפילוסופית כאן באי"; היא ניחנה במבט מפוצל, מכיוון שבאה מאי אחר. כמה מן העימותים בינה ובין הנס נובעים מהיותה כאן ושם גם יחד.

וכך מתנהלים להם חיים של שגרה מפרכת, תחת סערות משתקות וחום לוהט, בין עבודת האדמה והצאן לדיג בתנאים קשים. נדמה כי דבר אינו משתנה פרט לחילופי הדורות, כשמעמד עמוד התווך של המשפחה עובר כמעט בהיסח דעת ממרטין להנס.

השינוי המהותי מגיע כשבעקבות משבר כלכלי הנס מסכים לצרף את האי למסלול ספינת החלב, המפליגה בין האיים, אוספת את תוצרת החלב, ומשמשת להובלת נוסעים ומסעות. "ספינת החלב", כותב יקובסן, "הפכה לשעון, והיא מאפשרת להם לחיות לפי שעון היבשת". השינוי הזה יניע גל של תמורות, שתחילתו בהחלטתה של אינגריד לעזוב את האי ותעבוד כמשרתת ביבשת, וסיומו בשימור המשכיותו של האי תוך מתן דריסת רגל לקידמה.

בשולי העלילה, חלק מן השינוי מתגלם במעמדן של הנשים. בעבר לא היו בבית כסאות לנשים, והן אכלו בעמידה לצד הגברים. חלוקת העבודה בין גברים לנשים היתה חד-משמעית ומובהקת – גבר לא נכנס לרפת, אשה לא יצאה לדוג. בהדרגה מתיישבות הנשים כולן, גבולות התפקידים מיטשטשים, ותפקיד עמוד התווך אינו שמור לאבי המשפחה לבדו.

בספרה "אווזים" כתבה עלית קרפ על ביקור באיי לוטופן בעקבות הספר, והתיחסה להיבטים עיקריים בכתיבתו של יקובסן, ביניהם בחירת הדמויות שלו: "יקובסן מציג בכתיבתו את נידחי החברה לא רק כחלק שהחברה מצווה לסבול אותו ולטפל בו, אלא כתוספת שגואלת את החברה מסתמיותה ומהבליה, ומעניקה לה ערך מוסף שעתיד להתגלות". ב"ילדת פלא" היתה זו לינדה, שנחשבה מפגרת, אך יחודה השפיע עמוקות על סביבתה. ב"הבלתי נראים" ברברו רפת השכל תשפיע על גורלו של האי, אך הנידחות אינה מנת חלקה בלבד.

"הבלתי נראים" הוא ספר של שגרה, ללא דרמות מטלטלות גדולות, או אולי מדויק יותר לומר שהדרמות משניות לשגרה. כתוצאה מכך, וגם משום שיקובסן יצר ספר מקרעי עלילה, המאתגרים את הרציפות, נדמה רוב הזמן שלא קורה דבר, מלבד מאמץ קיום סיזיפי. יחד עם זאת, הפרטים מהם מורכב היומיום, והטבע הדומיננטי – כולם מתורגמים יפה על ידי דנה כספי – מצליחים לשלב את הקורא באוירת המקום ובחיי תושביו, כמו היה אורח של קבע. "ילדת פלא" הוא, בעיני, יצירה משובחת יותר, אך "הבלתי נראים" מיוחד אף הוא.

De Usynlige – Roy Jacobsen

כתר

2015 (2013)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

היריד העולמי / א.ל. דוקטורוב

c01kxvgartbznwaa

אדגר לורנס דוקטורוב, יליד 1931, מתאר את חייו בשנים 1939-40. הספר מסופר ברובו מפיו של הסופר המבוגר, המשחזר את חייו בברונקס, ומשולבים בו מספר פרקים קצרים מפיהם של אמו רוז ושל אחיו הבכור דונלד. הספר הוא ביוגרפי במובהק, למרות שכמעט במובלע מצוין פעם אחת ששם המשפחה הוא אלטשולר. יתכן שבכך ביקש הסופר להצביע על עובדת שילוב מידה מסוימת של בדיה בזכרונות, בדיה – או השלמה מן הדמיון – שאולי משתמעת מאליה לאור הפירוט הרב של האירועים, כאילו לא חלפה כמעט חצי מאה מאז התרחשותם.

דוקטורוב משחזר בכשרון רב את אוירת התקופה, ואת כל הפרטים מהם הורכב היומיום. בערך אחרי מאה עמודים שאלתי את עצמי מתי תתחיל להתגבש עלילה, אבל לא היצרתי על התמהמהותה, שכן התיאורים בספר הם בבחינת הזמנה לבקר בעולם כפי שהיה בשנים המתוארות. גם אם מדובר בפרטים בנאליים, כמו משחקי רחוב, סרטים, ארוחות, מלבושים, החִיּוּת שבה הם מטופלים הופכת את הקריאה לחוויה מהנה. אי אפשר להמנע מלהזכר באירועי ילדות דומים שארעו לקורא, גם אם בתקופה אחרת ובמקום אחר, ולהשתאות מיכולתו של הסופר להפיח נשמה מיוחדת בילדות שגרתית למדי. לכך יש להוסיף את יכולתו המרשימה של דוקטורוב להביע במדויק את תחושותיו של הילד יחד עם הפרספקטיבה של המבוגר, יכולת המחריגה את הספר מתחום זכרונות גרידא.

דוקטורוב היה נכדם של מהגרים יהודים מרוסיה. בתקופה המתוארת בספר הוא חי עם הוריו, רוז ודייב, שהיו טיפוסים שונים לחלוטין, שידוך שהוריהם התנגדו לו. רוז היתה אשה רצינית, מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. אישיותו של דייב היתה הופכית לגמרי. הוא היה פנטזיונר, שונא מסגרות, חובב הימורים ונשים. בשנתים המתוארות בספר היה דייב בעליה של חנות מוזיקה, שהתנהלותו העסקית הביאה לפשיטת רגל. בין ההורים פרצו מריבות תכופות, אך דוקטורוב אינו מתייחס אליהן בטרוניה, אלא בקבלה של ילד ובהבנה של בוגר. הוא מתאר יחסים טובים של ההורים עם ילדיהם, ויחסי אחים טובים עם דונלד. ברקע, אי שם הרחק באירופה, צועק היטלר מעל במות, ובעבור הילדים הוא דמות נלעגת לחיקוי, והמלחמה שנפתחת מתחילה להטיל את צלה גם על אמריקה.

היריד העולמי בניו-יורק היה פתוח לקהל במהלך שתי עונות ב-1939 וב-1940. ססמת היריד היתה "שחר של יום חדש", ובמסגרתו הוצגו בין השאר תחזיות לגבי פניו של העולם של מחר. מבחינת אדגר בן התשע, היריד היה נקודת מפנה מכמה בחינות. בעולם בו הילדות התנהלה בדרך-כלל בתוך המסגרת השכונתית, יציאה ל"מרחק", אל היריד, היתה מרגשת. העולם הצר נפתח לפתע, ואפשרויות חדשות ומסחררות נגלו לעיניו של הילד. על קו הגבול בין ילד לנער הוא חזה בנשים עירומות שוחות באקווריום. ואולי ההיבט המשמעותי מכולם – בלי לספר לאיש שלח אדגר חיבור לתחרות "הנער האמריקני הטיפוסי", והיה אחד מבין שישה שזכו לציון לשבח ולכרטיס כניסה חינם ליריד ולנפלאותיו לכל המשפחה. כשאביו נאלץ לעבוד כשכיר, וכשאמו נסתה למצוא צדדים חיוביים למעבר שנכפה עליהם לדירה קטנה וצפופה, וכולם נאלצו לצמצם את הוצאותיהם, אדגר הצעיר, בזכות הכשרון שהחל להנץ בו, הוא שהביא את המשפחה אל היריד.

במסגרת היריד הוטמנה באדמה קפסולת זמן, שתכליתה להציג לאנושות של שנת 6939 את החיים של האנושות חמשת-אלפים שנה קודם לכן. "היריד העולמי" אף הוא הוא קפסולה שכזו, המספרת לקוראי ימינו את סיפורם של האמריקאים בכלל, ושל תושבי הברונקס בפרט, בשנות השלושים של המאה העשרים. הספר מהנה מאוד, כתוב בכשרון ובתבונה, ומתורגם יפה. מומלץ בהחלט.

World’s Fair – E. L. Doctorov

זמורה ביתן

2001 (1985)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

בית גולדן / סלמאן רושדי

bit_golden__front_cover2

רֶנֶה אונטרלינדן מתגורר בגריניץ' ווילג' בניו יורק. ביתו וכמה מבתי שכניו מקיפים גן סגור, המשמש אותם בלבד, מעין שכונה בתוך שכונה. באחד הבתים, המפואר שבהם, משתכנים יום אחד אב ושלושת בניו. הארבעה, בני משפחת גולדן, המתהדרים בשמות היסטוריים – נירון יוליוס, פטרוניוס, לוקיוס אפוליוס ודיוניסוס – הם בבירור זרים. את מוצאם ואת עברם הם אינם חושפים, מה קרה לאם המשפחה הם אינם מספרים. בארצות הברית, מדינתם של מהגרים, אנשים, שמשילים את זהותם הישנה וממציאים את עצמם חדש, אינם יוצאי דופן. ובכלל, אומר רנה, "האין אנו מפארים מדי יום, האין אנו מכבדים את רעיון הזהות הסודית?". ובכל זאת, רנה, תסריטאי וקולנוען בהתהוות, מחליט להפוך את הגולדנים לסיפור שלו, תערובת של תיעוד עם השלמות מהרהורי לבו. בהדרגה הופך הוא עצמו להיות חלק בלתי נפרד מן הסיפור, וחברתו מאבחנת כי "אתה מבין שזה הפך להיות סרט עליך, ושכל בני גולדן האלה הם צדדים בטבע שלך". הסיפור של כולם יסתיים, כפי שהוא מבשר מראש, במריבות, במטמורפוזה וביותר מרצח אחד.

"בית גולדן" הוא סיפור של בועות. הוריו של רנה, מהגרים מבלגיה, סבורים שניו יורק היא בועה בתוך ארצות הברית, בועה שבתוכה הם אוהבים לחיות. "אז זה מי שאתה, הבחור בבועה", אומר האב, והאם מוסיפה, "אלה ימים של נס ופליאה, ואל תבכה, מותק, אל תבכה", ציטוט משירו של פול סיימון The Boy in the Bubble. גריניץ' ווילג' היא בועה בתוך ניו יורק, והבתים שסביב הגנים הם בועה בתוך השכונה. הבועות ישובו ויצוצו בהמשך, בהודו, ממנה הגיעו בני גולדן, ובארצות הברית בתקופת מערכת הבחירות לנשיאות שבסופה נבחר דונלד טראמפ: "זאת היתה שנה של שתי בועות", מאבחן רנה. באחת, זו של טראמפ, "לשקר היה מצחיק, ושנאה היתה מצחיקה, ודעות קדומות היו מצחיקות, והתעמרות היתה מצחיקה". בשניה, בניו יורק הדמוקרטית, "עדיין השתמר סוג של מציאות, והניו יורקרים ידעו לזהות נוכל כשראו כזה".

כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים הללו, אופייה של החברה האמריקאית, כפי שבא לידי ביטוי בשתי מערכות הבחירות שביניהן מתרחש הספר – בחירת אובמה ב-2008 ובחירת טראמפ ב-2016 – הוא נושא מרכזי בספר. הכתרתו של אובמה העלתה דמעות של אושר בעיניו של רנה. הכתרתו של טראמפ העלתה דמעות זעם, והוא אינו בורר מלים בבואו לתאר את התנגדותו: "על עובדה אחת מסכימים כולם, תומכים נלהבים ומתנגדים מרים: הוא מטורף מוחלט, עם קבלות. מה שהיה מדהים, מה שהפך את שנת הבחירות הזאת שונה מכל האחרות, היה שאנשים תמכו בו כי הוא היה מטורף, ולא למרות זאת […] זה יום חדש, והולך להיות שגעת! הריעו כולם לארצות הברית של הג'וקר! ארה"ג'! ארה"ג'! ארה"ג'!".

לצד הבועות, "בית גולדן" הוא סיפור של זהויות. ההגירה בשמות בדויים של משפחת גולדן אפשרה לכל אחד מבני המשפחה לאמץ לעצמו שם, זהות ונרטיב. אב המשפחה, במחווה מלכותית, נטל לעצמו את שמו של הקיסר האחרון בשושלת היוליו-קלאודית. הבן האמצעי, שהשם שבחר לעצמו קוצר לאָפּוּ, בחר לתת בארצות הברית ביטוי לכישוריו האמנותיים שדוכאו בהודו. הבן הצעיר, ששמו קוצר לדִי, התחבט בשאלות של זהות מגדרית. הבן הבכור, שכונה פֶּטְיָה, התמודד עם אספרגר ועם אגורפוביה, וניסה ללא הרף לפרוץ את גבולות עולמו המיוסר. על עצמו אמר רנו, "אני מודע לעובדה שאני חי יותר מדי בראש, שקוע עמוק מדי בסרטים וספרים ואמנות, כך שתנועות לבי, מעשי הבגידה של טבעי האמיתי, נסתרים לפעמים מעיני". צעירה רוסיה, שתצטרף לסיפור, תיטול את שמה של וסיליסה, ילדה קסומה, ואת אישיותה המתועבת של באבה יאגה. חברתו של די, שתדחה את "פוליטיקת הזהויות" לטובת "פוליטיקת האהבה", תזכה לקיתונות של בוז.

בתוך בועת בית גולדן, נושאיו של רנה הם שבריריות החיים, הפתאומיות הקלה של המוות, והתחייה האיטית הגורלית של העבר. המשפחה חווה טרגדיות, הכרוכות כולן בתעתועי הזהויות שנכפו עליה, או שנבחרו על ידה. העבר, שאותו ביקש האב לקבור, ושאותו בחרו הבנים רוב הזמן לא להכיר כלל, שב ומתגנב אל חייהם ועתיד להמיט עליהם חורבן.

לא רק ארצות הברית מונחת תחת זכוכית המגדלת של הסופר. כשהעבר שב אל ההווה, הסיפור חוזר אל מומבאי/בומביי, ומתאר את השחיתות שפשתה בעיר, ואת ההקצנה הדתית והפילוג הקטלני בין הינדים למוסלמים.

סלמאן רושדי הוא קוסם של מלים. כשכתבתי על "ילדי חצות" המופתי, ציטטתי משפט מתוך "הקוסמת מפירנצה", והוא מתאים לחלוטין גם כאן: "בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר". הספר שופע אזכורים ספרותיים, קולנועיים והיסטוריים, הדמויות ססגוניות, העלילה רחבה ומתפתלת, ולכל פרט יש מקום מדויק בקליידוסקופ. ארז אשרוב, כך נראה לי, עמד בפני אתגר מורכב להמיר במדויק וביצירתיות את המשחקים הלשוניים של רושדי לעברית, ולטעמי עמד בו בכשרון רב.

מומלץ מאוד.

The Golden House – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

פרק ראשון

The Boy in the Bubble – Paul Simon

 

אם טובה דיה / בב תומס

אם טובה דיה

"אם טובה דיה" הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אנגלי, כחלק מתפיסת התפתחות התינוק, השמה דגש על הקשר שלו עם האם ועם הסביבה שהיא יוצרת. על פי תפיסה זו, האם הטובה דיה מתאימה עצמה תחילה לצרכי תינוקה, והתאמה זו מתמעטת בהדרגה תוך היא מאפשרת לתינוק לפתח עצמאות. אם שאינה טובה דיה, על פי ויניקוט, עשויה לא להיענות לצרכי הילד, או להפך, להתערב התערבות יתר המכלה את תחושת העצמיות שלו. רות, מנהלת היחידה לנפגעי טראומה, המספרת את עלילת הספר, דוגלת ביישום התפיסה הזו הן בחייה המקצועיים כמטפלת טובה דיה, והן בחייה הפרטיים כאם. כשהיא מניחה למקצועי ולאישי לפרוץ את הגבול ביניהן, מתערערת יכולתה כמטפלת, ועולים בה ספקות לגבי יכולותיה כהורה.

סטפני, מתמחה ביחידה, שהתנסתה קודם לכן בשיטות טיפול אחרות, ספקנית לגבי שיטתו של ויניקוט: "אני רואה את זה בכל מקום, כמעט בכל כתבה בעיתון שאני קוראת, הורה טוב דיו… מורה טוב דיו… בן זוג טוב דיו. נשמע כמו דרך להתחמק מאחריות אם פישלת. תירוץ לבינוניות". זו היתה גם התגובה האינסטינקטיבית שלי לשמו של הספר. בב תומס, מפיה של רות, מפרקת את ההסתיגויות.

במישור המקצועי, רות נקראת לסייע לצוות מטפלים במרפאה אחרת, לאחר שמנהלת הצוות נרצחה על ידי מטופל. בניגוד להנחיות, אפשרה הנרצחת למטופל להכנס למרפאה אחרי שעות העבודה, בזמן שהיתה שם לבדה. לבה היה רחב ורחום, אף פעם לא אמרה למטופל לא, גם כשכרעה תחת העומס. "מנהלת צוות טובה דיה", סבורה רות, "תבין את חשיבותן של מגבלות […] תדע שמוכנות אינסופית לומר "כן" איננה מועילה […], בלתי ניתנת לישום במערכת שגם כך מנצלת עד תום את משאביה הדלים".

במישור הפרטי של חייה רות מתמודדת עם כאב היעלמותו של בנה בן העשרים. מתוך הכאב היא בוחנת את התנהלותה כאם, ובמבט לאחור, בחוכמה שלאחר מעשה, היא מזהה שאולי לא היתה "אם טובה דיה" לילדיה. התאומים קרולין וטום התבדלו באופיים כבר מקטנות. קרולין היתה מעשית, עצמאית, חשה בטוב בחברת אנשים. טום היה מסוגר, חרדתי, פורח כשהוא לבדו ואבוד כשהוא בחברה. כשרות מתחילה להרהר ביחסיה עם ילדיה, היא אומרת, "לא משנה מה קרולין תאמר היום, ואין ספק שיהיה לה הרבה מה לומר בנושא, לא העדפתי את טום על פניה. פשוט ראיתי שהיו להם צרכים שונים ושהוא זקוק לי יותר, ובצורה שונה מאוד". אבל בהמשך, ככל שהיא מתעמקת יותר, היא נאצלת להודות שכנראה התערבה התערבות יתר בחייו של טום – ואי אפשר באמת להאשים אותה לנוכח מה שנראה כהיזדקקות מצדו – וקרולין, שתמיד נראה שהיא מסתדרת, קבלה פחות תשומת לב. אין להסיק מכך שרות היתה אם רעה או כושלת. המסקנה היחידה, אולי מכבידה אך מציאותית, היא שהאחריות ההורית מורכבת עד אימה, וניתן רק לנסות למזער טעויות בדרך אל היעד של "אם טובה דיה".

עלילת הספר עוקבת במקביל אחר יחסיה של רות עם טום ויחסיה עם דן, מטופל חדש ביחידה, הדומה פיזית לבן שנעלם. הדמיון הזה, כמו גם אישיותו הדומיננטית, שהופכת מאיימת, של המטופל, פוגמים בהתנהלותה המקצועית. היא הופכת מעורבת רגשית, חורגת מכללים נוקשים, מעגלת פינות, וטיפול שהיה אמור להסתיים אחרי שישה מפגשים מסתיים באסון, כפי שהיא מספרת כבר בפתיחה. מכיוון שברור שהסיום יהיה אלים, הספר נקרא תחת צלו הברור של האסון הממשמש ובא, והפחד שאוחז ברות אוחז גם בקורא.

הקשר אם-ילד שזור בספר בוריאציות רבות. לצד רות-טום ורות-קרולין, הספר מציג את יחסיו המעוותים של דן עם אמו, את יסוריה של היילי, מטופלת אחרת, בשל נסיבות מותה של אמה, ואת ג'ולי, ידידה-מכרה של טום, ובנה הפעוט. האבות נוכחים אף הם בעלילה, אך הם מעט מטושטשים ברקע.

"אם טובה דיה" מסופר בפירוט ובאכפתיות, מתוך היכרות עמוקה עם הנושא (בב תומס היא פסיכולוגית קלינית ויועצת בשרותי בריאות הנפש). הפירוט של עבודת הטיפול וההרהורים על אחריותה של רות כהורה מרתקים, והשילוב בין שני חלקי חייה – כשהם מופרדים וכשהם מתערבבים – משכנע ומעשיר. ניכר כי נעה שביט תרגמה ברגישות, ושפתה מענגת. חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית נאה והולמת.

משום הכתיבה הטובה, וגם משום שהספר מותיר את הקוראים עם נושאים מהותיים למחשבה, הוא מומלץ בחום.

A Good Enough Mother – Bev Thomas

תמיר//הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

משכילה / טארה וסטאובר

משכילה

טארה וסטאובר נולדה בחווה הררית באיידהו ב-1986. את תאריך הולדתה המדויק אינה יודעת, משום שהוריה שמרו מרחק מן הממסד, לא הוציאו תעודות לידה לילדיהם, ולא רשמו אותם לבית הספר. אביה של טארה היה פנאט מורמוני, שחינך את ילדיו להתבדלות ולמה שהוא החשיב כצניעות. הוא האמין בכל לבו בקצו הקרוב של העולם, והמשפחה עסקה ללא הרף בהכנות ליום הדין. באותו להט האמין גם שהרשויות עוינות אותו, שהרפואה המערבית היא שלוחת השטן ושהחינוך הביתי הוא צו אלוהי. אמה של טארה היוותה תחילה משקל נגד לקיצוניות של בעלה, אך עם השנים אימצה לחלוטין את אמונותיו.

בפתח הספר מבקשת הסופרת להדגיש שהסיפור אינו על הקהילה המורמונית. משפחת וסטאובר חלקה את אמונתה עם הקהילה שבקרבה התגוררה, אך כפי שטארה הבינה בבגרותה, ההתנהלות הלא יציבה והקיצונית של אביה נבעה מהפרעה דו-קוטבית, ששגשגה על קרקע האמונה. אמה, שגדלה בבית שקידש את ה"מכובדוּת", חשה לכודה, ואולי לכן נמשכה דווקא אל ה"פרא" מן החווה ההררית. החיבור ביניהם יצר את אורח החיים הכאוטי והמיוסר של שבעת ילדיהם. כשמקלפים את הדרמות שחוללו, אפשר אולי להאמין שאהבו את הילדים, אבל האמונה גברה על האהבה.

חייהם של טארה ושל אחיה מזכירים במידה רבה את אלה שתוארו ב"טירת הזכוכית" הביוגרפי, ב"תורת עץ הרעל" המבוסס על פרטים ביוגרפיים, וב"חוף מוסקיטו" הבדוי. הורה אחד דומיננטי, אחוז דיבוק או אמונה סוחפת-כל, הורה שני אדיש או כנוע או משוכנע, וילדים המשלמים את המחיר. ילדי המשפחה, כאמור, לא נשלחו לבתי ספר. תחילה ניסתה אמם לשמור על מסגרת לימודית ביתית בשעות הבוקר, וללמד אותם כתיבה ומתמטיקה, אך האב הוביל אותם בכל הזדמנות אל מגרש הגרוטאות שבבעלותו כדי שישמשו כוח עבודה. טארה עצמה, הצעירה בילדים, למדה קריאה בזכות אחד מאחיה שלימד אותה, כנראה בעקבות התערבות עם אח אחר. מגרש הגרוטאות היה מקום הרה סכנות, שהביא לפציעות חוזרות ונשנות, אך חייהם של בני המשפחה היו נתונים בסכנה מתמדת לא רק שם. כך, בגלל החלטות גחמניות של האב, סבלה האם מפגיעה מוחית, ואחד הבנים נפגע אנושות פעם אחר פעם בתאונות דרכים ובתאונות עבודה. בכל אחת מן הפציעות טיפלו בכוחות עצמם, לבל יבואו במגע עם רפואת השטן. האם התמחתה בצמחי מרפא, ועם השנים פיתחה אמונה בתיאוריות רוחניות שונות, ואלה היו אמורים להספיק.

על הרקע הזה גדל כל אחד מן האחים באופן שונה: שניים עזבו כדי להמשיך לעסוק באופן עצמאי באותם תחומי עיסוק שבהם שלח האב את ידו. אחד הפך לעבריין, וכששב הביתה הטיל אימה וטרור על הצעירים ממנו. אחר, יוצא דופן לגמרי, נער שקט ומסודר בתוך המולת הבית המטונף, נרשם ללימודים וניתק קשר. אחות אחת מצאה עבודה מחוץ לבית והתחתנה. עוד אח, שנחשב במשפחה לגאון, זה שהיה מתחמק מעבודה כדי לקרוא אנציקלופדיות בסתר, היה היחיד שנדחף בכוח על ידי אביו לצאת וללמוד, כי "הוא חכם פי חמישה ממה שאיינשטיין היה. הוא יכול להפריך את כל התיאוריות הסוציאליסטיות וכל הספקולציות האתאיסטיות האלה. הוא יגיע לשם ויפוצץ את כל המערכת הארורה הזאת". הלחץ, לא במפתיע, דיכא את כשרונותיו של הנער.

טארה עצמה, כפי שמעיד שם הספר, זכתה להשכלה. התמזל מזלה, והיא הושפעה מן האח שעזב לטובת לימודים. לאחר עזיבתו, הכריחה את עצמה לנהוג כמוהו, לשבת וללמוד, להאבק עם קריאת דברים שאינה מבינה, מיומנות שהועילה לה שנים מאוחר יותר. אותו אח הוא שעודד אותה לעזוב את הבית ולהרחיב את אופקיה, באמרו: "יש שם בחוץ עולם, טארה, והוא ייראה שונה לגמרי ברגע שאבא כבר לא ילחש לך באוזן מה הוא חושב עליו". אביה הבטיח לה שאלוהים ישלח בה את חרון אפו משום ש"דחית את ברכתו כדי לזנות אחרי חוכמת בני תמותה". אמה, בסתר, אישרה את בחירתה: "אל תשארי. לכי. אל תתני לשום דבר למנוע ממך ללכת מכאן". התמזל מזלה גם בהמשך הדרך, ובכל פעם שאיבדה את האמון בעצמה הושטה לה יד מסייעת של מורים שזיהו את הפוטנציאל שבה.

הסיפור מרתק בכל פרקיו, אך בעיני שיאו הוא במאבק האינסופי של הצאצאים בכלל, ושל טארה בפרט, במורשת שהוטבעה בנפשם. אחרי שנים של הטפות בלתי מסתיימות לאורח חיים מסוים ולאמונות שווא מסוימות, כל ההשכלה שבעולם וכל ההגיון שבעולם לא יפוגגו לחלוטין את המשקעים. הסופרת מתארת את הזמן הממושך שלקח לה כדי להבין, שפרוצה היא לא כל מי שלובשת בגדים שאינם רחבים ומסתירים כליל את הגוף. הגשת טפסים רשמיים עוררה בה אימה, שהרי הרשויות עוינות אותה ואת משפחתה. היא מתארת את תדהמתה כשקראה את השתלשלות הענינים האמיתית של פרשת רובי רידג', ששימשה את אביה כהוכחה לכך שהממשל עוין את הדוגלים בחינוך ביתי, ויום אחד יבואו נציגיו להרוג את משפחתו. במשך זמן רב נאחזה בכוח בתורה שהונחלה לה, דווקא כשהתרחקה פיזית מהבית: "הנאמנות שלי לאבא גדלה ביחס למספר הקילומטרים שהפרידו בינינו. על ההר יכולתי למרוד; אבל כאן, במקום הרועש והמואר הזה, מוקפת בכופרים המתחזים לקדושים, נאחזתי בכל אמת ובכל דוקטרינה שהעניק לי".

שיא נוסף הוא בהתפתחות ההבנה של הסופרת לגבי ההורות שהוענקה לה. כל השנים נמנעה מלספר לזרים על אורח החיים החריג של משפחתה, קצת מתוך פרנויה מושרשת, קצת מתוך בושה. אך בסופו של דבר היא נוכחת לדעת שהבושה אינה נובעת דווקא משם, אלא מן העובדה שהוריה, שהיו אמורים להגן עליה, סיכנו אותה ביודעין במקרה של האב, ועצמו עיניים מלראות את עינוייה במקרה של האם. יצוין בהקשר זה שהספר אינו בא לסגור חשבון מתוך עוינות. רוב הזמן הוא דיווחי, ענייני, מנסה להבין, אבל נדמה שההיבט הזה צופן תסכול וכאב.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות". הספר "משכילה" משמיע את קולה של טארה, והוא צלול ומהדהד, מספר בכשרון סיפור מרתק, ופוקח עיניים אל היבטים מהותיים בנושאים שונים, ובראשם הורות. אורה דנקנר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

Educated – Tara Westover

שוקן

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

העילה של אורורה / אריך האקל

t5fv9lqbhdbv8rnd

ביוני 1933 נכנסה אורורה רודריגז לחדרה של בתה הילדגארט בת התשע-עשרה, וירתה בה למוות. למרות גילה הצעיר הגיעה הילדגארט להישגים נאים בתחום האקדמי, המפלגתי והחברתי. היא סיימה תואר ראשון במשפטים ונרשמה ללימודי רפואה, היתה פעילה במפלגה הסוציאליסטית הספרדית, ופרסמה מספר ספרים בנושאים חברתיים, ביניהם מעמד האשה וחינוך מיני. האם והבת נראו רוב הזמן צמודות זו לזו, הבת עמדה במרבית ציפיותיה של האם, והרצח היה בלתי צפוי. אריך האקל ביסס את ספרו על עדותה המפורטת של אורורה, שלאחר שרצחה את בתה הסגירה את עצמה.

באחד מספריה תיארה הילדגארט את האשה הספרדיה במלים אלה: "בריה חלשת אופי, משוועת לעזרה, הנוהגת תמיד על פי אותה תדמית שהחברה מקנה לה, הנרתעת מלהכיר במאוויה הכמוסים, שלעולם לא תזכה בפתיחות עם גברים, תמיד תשפיל עיניה, מפקירה עצמה להשלט מבחינה רוחנית – זאת האשה הספרדיה". כך בדיוק חוותה אורורה את נשיותה כל חייה, ובעיקר לאחר שקבלה לראשונה את המחזור החודשי: מעתה ראתה את עצמה באופן מוחלט כאשה, כאדם ממדרגה שניה, והיתה משוכנעת כי במהלך חייה יימנעו ממנה דברים רבים. אורורה האמינה בכוחה של ההשכלה לשפר את מצבם של בני המעמדות הנמוכים בכלל, ושל הנשים בפרט, אבל נסיונותיה להנחיל השכלה לקהל זה נכשלו, והיא תלתה את האשמה בגילה הצעיר ובמינה. את כל מה שלא הצליחה ליישם בעצמה, החליטה ליישם באמצעות בתה. היא נכנסה להריון יזום ללא נישואים, וקיוותה ללדת "עוד אורורה, מאושרת יותר, מצליחה יותר".

לבת שנולדה לה נתנה אורורה את השם הידלגארט, שמשמעו גן החוכמה, בהאמינה שלשם יש השפעה על הגורל. מיום היוולדה של הבת השקיעה את כל משאביה החומריים והרוחניים בחינוכה ובגיבוש אופייה, ויישמה בדקדקנות כל שיטת חינוך שעשויה לייצר אדם מצליח, מוסרי ובעל ערכים ההולמים את תפיסתה שלה. היא אהבה את בתה, אך גידולה וטיפוחה נראו בעיניה מפעל, יותר מקשר אם-בת פשוט. הידלגראט, תוצר ה"מפעל", התברכה בכשרונות רבים, תורת אמה הוטבעה בה עמוק, והיא הפכה פעילה פוליטית וחברתית. אמה נותרה צמודה אליה בכל אשר הלכה.

מה הביא, אם כך, לסיום האלים של חיי הבת ולמאסרה של האם? אולי השתבשה דעתה של אורורה כשגילתה את אופיו האמיתי של אביה הביולוגי של הידלגארט; אולי התקשתה להשלים עם הריחוק הטבעי שנוצר בין השתים עם התבגרותה של הבת; אולי סברה שהבת לא תוכל להתמודד עם המציאות שאיימה להאט אותה. אריך האקל מתעד את הדינמיקה ביניהן, מטבע הדברים בעיקר מנקודת מבטה של האם שנותרה בחיים כדי להעיד. הוא מוסיף ומרחיב את הסיפור מיחסי אם-בת על כל מורכבותם, לטלטלותיה של החברה הספרדית בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים, ולהשפעותיה של הפוליטיקה הפנימית על מעמדן של השכבות החלשות. סגנונו של הסופר דיווחי בעיקרו, אך אין בכך כדי לפגוע בעוצמת הרגש ובעניין שהסיפור על כל מרכיביו מעורר.

בשורה התחתונה: סיפור אישי מעורר מחשבה על רקע תקופה מאתגרת. מומלץ.

Auroras Anlass – Erich Hackl

זמורה ביתן

1992 (1987)

תרגום מגרמנית: שמשון עופר

סיפור פרסי / פרי סני

997294

"סיפור פרסי" מספר את קורותיה של משפחת לוי החל מהמקום בו הסתיים הספר "תרנגול פרסי". מולוק, שתי בנותיה הגדולות ונכדתה כבר עלו לארץ. אברהים וגולי הצעירה נשארו באירן לשנה נוספת עד לסיום לימודיה של הבת. רענה עובדת במכון יופי, הומה לומדת רפואה, ומולוק גרה לבדה בצריף בעיר גנים בירושלים, מטפחת את ביתה ואת גינתה, ומהווה אבן שואבת לנשות הסביבה, להן היא משמשת כיועצת וכמרפאת. המשפחה מתאחדת ב-1964, והספר עוקב אחריה במשך שלוש שנים עד מלחמת ששת הימים.

לכאורה, תהליך ההגירה של המשפחה אינו טראומתי. כל אחת מן הבנות מצאה את יעודה, מולוק, כאמור, זוכה למעמד מכובד בשכונה. גם אברהים, בזכות חושים עסקיים טובים, ובזכות שני ספרי תורה שבבעלות המשפחה, תופס מקום מרכזי בקהילה. אבל רענה חשה בודדה ואינה מסוגלת ליצור קשר עם גבר לאחר אומללות נישואיה; גולי אינה חדלה להתגעגע לאהוב שהשאירה בטהרן; ויותר מכולם, אברהים לא חדל לְבַכּוֹת את הכבוד והמעמד שהיו לו באירן אשר הלכו לבלי שוב. כשהוא מגיע לביקור בטהרן, הוא מפתיע את עצמו כשהוא מספר את שבחי הארץ, אבל על קבר אביו הוא מקונן במצפון מיוסר, "למה אני מפיל את היהודים שלנו, החיים כל כך טוב כאן, בצרה הנקראת עליה?", ובחברת אהובתו המוסלמית הוא נשבר ובוכה, "אני גר בגיהינום". הומה ומולוק מסתגלות בקלות רבה יותר, הומה משום שהגיעה לארץ מבחירה, ומולוק מן הסתם משום שהיא מורגלת בסתגלנות ובהתאמת עצמה לסביבתה.

ספר זה, כמו קודמו, כתוב באותו סגנון ססגוני ועשיר, אך הפעם נדמה שהסגנון בא על חשבון הסיפור, המושקע פחות. הנשים כולן הן טרף לתשוקות עם אפס נאמנות; נישואים בין-עדתיים אפשריים, כך נראה, רק בין חריגים, כמו גמדה רומניה עם רפה-שכל אירני, ואירוסין לבחור רוסי מושלכים כלאחר-יד בלי הסבר; תיאורי נופיה ואוירתה של הודו משולבים בספר ללא הצדקה עלילתית, במקום להתרכז בנושא העיקרי, כלומר בהשתלבות המשפחה בארץ (המפגש שהומה תחווה בהודו אינו מהווה צידוק מספיק); המצוקה של אברהים אינה מקבלת הסבר מספק: געגועים למולדת, להערכה הרבה שזכה לה, לבית הגדול – כל אלה מובנים. כך גם תחושת הזרות, השפה החדשה, פה ושם התנשאות הותיקים. מכאן ועד לגיהינום הדרך ארוכה. חבל, כי לקראת סיום מולוק חווה טלטלות רגשיות, משבר אמונה קשה, ויציאה לדרך חדשה, וכדאי היה לתת מקום נרחב יותר לשינויים מסוג זה, לאו דווקא כתוצאה מאסון שנוחת על המשפחה, אלא כתוצאה מן המהפכה בחייהם הנובעת מן העליה. מעניין, עם זאת, שהמהפכה הזו לא שינתה תופעות בסיסיות באורח החיים, וכך מולוק מטיפה למרינה לציית לבעלה רפה-השכל, כאילו לא שגתה כשהטיפה ברוח דומה לרענה.

יש לציין לטובה שהספר אינו בא להתלונן על קיפוח עדתי או על קשייהם של החדשים לעומת הותיקים. כמו בספר הקודם, גם כאן הסופרת מספרת, לא שופטת. יש תופעות מכוערות, כמו נסיונות לקנות קולות, אבל הטוב והרע מתוארים בכנות ובישירות, וישפוט הקורא. עוד יש לציין לטובה שהעלילה אינה הולכת לכיוונים צפויים.

המלצתי על "תרנגול פרסי". המשכו, "סיפור פרסי", מסוגנן כקודמו, אך מכיל ניצני נושאים מעניינים שלא פותחו דיים, ולכן בעיני הוא פחות מוצלח.

אגם

2020

תרנגול פרסי / פרי סני

956858

"תרנגול פרסי" הוא סיפורה של משפחת לוי, משפחה יהודית תושבת טהרן, במחצית המאה העשרים. אבי המשפחה, אברהים, הוא סוכן נדל"ן מצליח, המעניק את שירותיו ליהודים ולמוסלמים כאחד. אשתו מוּלוּק, מטפלת במשק הבית, מייחלת לבן, אך יולדת שלוש בנות, רָעָנָה, הוֹמָה וגוֹלי. בני המשפחה, ככל היהודים, אמנם חיים בחשש מסוים מהתפרצויות אלימות של השכנים המוסלמים, בעיקר בימי חג ובמקביל לארועים בארץ-ישראל, אך רוב הזמן חייהם שגרתיים, ומעייניהם נתונים יותר לדלת האמות של ביתם ופחות לענייני העולם שמחוץ להם.

אחרי הקמת המדינה, עם הגעתם של שליחים מישראל, עולה שאלת העליה לארץ. כל אחד מבני המשפחה מגיב בדרך אחרת, אך משותפת לכולם תחושה של חוסר דחיפות. טוב להם בטהרן, תחושות הרדיפה והקיפוח שוליות, הם מנהלים חיים יהודיים ללא הפרעה, וארץ הקודש המובטחת יכולה לחכות. קרובי משפחה, שעלו לארץ והתחרטו, שבים לאירן, וראש המשפחה מתלונן בכל מקום על השליח שפיתה אותו לעלות לגן-עדן, ובפועל שלח אותו לגיהינום. אסון שיפקוד את רענה, ותשוקת הלימודים של הומה, יהוו את הזרז לעליה, ובזה אחר זה יגיעו על בני המשפחה לארץ. קורותיהם כאן יתוארו בספר ההמשך, "סיפור פרסי".

הספר מתנהל כרונולוגית, עוקב אחרי יחסיהם של אברהים ומולוק, ואחר התבגרותן של הבנות. אולי במתכוון ואולי לא, יחסי גברים-נשים הם נושא דומיננטי בספר. בין אברהים המפרנס למולוק היושבת בבית, מתרחש מאבק מדי בוקר סביב הסכום שאברהים מפקיד בידי אשתו לכלכלת הבית, ומאבק זה לא ייחלש גם כשמולוק תתרום לפרנסה. אברהים הוא בבירור אדון הבית, הוא נוהג כרצונו, ומצפה מאשתו לקבל בהכנעה את החלטותיו ואת תוצאות מעשיו, גם כשאלה פוגעים בה. גם אם היא מתקוממת בתוך נפשה, מולוק החליטה להשלים עם הגורל […] להניח לעבר ולהביט בעינו היחידה של בעלה באהבה, גם אם היא מדומה. יתרה מזו, את בנותיה היא מחנכת לצייתנות, וכך היא אומרת לרענה לקראת נישואיה: "אנחנו הנשים התלויות בחסדי הגברים שלנו. כל עוד הם מפרנסים אותנו ואת הילדים, אינם מכים אותנו כמו המוסלמים את נשותיהם, ובלילה מגיעים הביתה למיטתנו, אין לנו זכות להתלונן […] הוא האלוהים עלי אדמות וכתר על ראשך".

נושא אחר, הקשור לקודמו, הוא התשוקה לבן, וחוסר הערך של לידת בנות. כשמולוק, בלידה השלישית, רואה את פניה הנפולות של המיילדת, היא שואלת בחרדה: "מה קרה, לאה חנום, מת?" תשובתה של המיילדת משקפת את ה"אסון": "הלוואי. הו, כמה שאת אומללה. נולדה לך עוד בת". החשיבות המיוחסת ללידת בן אינה נחלת משפחה זו בלבד. השאה עצמו התגרש מאשתו הראשונה, שילדה בת, ומאשתו השניה, שלא ילדה כלל.

למרות חוסר השוויון, האכזבות, הבגידות וכאבי הלב, אברהים ומולוק אוהבים זה את זה, והמשפחה, על אהבותיה וקנאותיה והחיכוכים הטבעיים בתוכה, היא גרעין קיומם. מעניין לציין שהסופרת אינה שופטת, למעט פה ושם במובלע מאוד, אלא מניחה את הסיפור בפני הקוראים, עם כל יופיו וכיעורו, הכרוכים זה בזה.

פַּרִי סָנִי, בלשון ססגונית מאוד ובירידה לפרטי הפרטים של היומיום, מחיה את התקופה ואת הקהילה היהודית באירן. היא מתארת את המנהגים ואת האמונות, את הבגדים ואת הרהיטים, את הערכים שהכתיבו את כל תחומי החיים, וכל אלה טובלים בטעמים ובריחות של המטבח הפרסי-יהודי. הדימויים העשירים, שמקשטים את שפת הספר, היו אולי נראים מופרזים בספר אחר, אך כאן הם משתלבים בשלמות בססגוניות השלטת בבגדים, בתכשיטים ובמאכלים, ומעלים על הדעת אמנות פרסית, דקדקנית בפרטיה ומרהיבה בצבעיה. הדימויים משמשים גם כאמצעי לדבר על דברים שאין להביע במפורש, מטעמי צנעה ושמירה על ערכי החברה.

את הספר חותמות הוראות הכנה של המאכלים המשובצים בספר.

"תרנגול פרסי" הוא ספר ססגוני, יצרי, אנושי מאוד ומומלץ.

אגם

2011

ללטוש עיניים לשמש / ג'וליאן בארנס

8dhwn0mipanaswls

"ללטוש עיניים לשמש" מלווה את גי'ן סרג'נט, ילידת 1922, מילדותה ועד הגיעה לגיל מאה. סיפורה נפתח בתמונות ילדות, בהן תפס מקום משמעותי דודה לזלי, איש ילדותי במקצת, חובב שעשועים והימורים, שהנחיל לילדה את הדחף לשאול שאלות ללא מענה. "לינדברג לקח אתו לטיסה הבין-יבשתית חמישה כריכים, ואכל רק כריך וחצי. היכן הכריכים הנותרים?"; "מדוע החורפן דבק בחיים בעקשנות מופרזת?". כשתתבגר תשאל שאלות קשות יותר ומהותיות יותר, וכשתזדקן יהיה זה בנה שיעלה שאלות סבוכות לא פחות.

בחלקו הראשון של הספר ג'ין היא ילדה ונערה, בורה משום היותה בת בתקופה ששמרה את הבנות בתוך הבית, והגבילה את אופקיהן. טייס, שהמשפחה מתבקשת לארח בתקופת מלחמת העולם השניה, פותח לה צוהר אל עולם אחר. בזכות גילוי לבו היא מתוודעת לשאלות של פחד ושל אומץ וגבורה, ואהבתו לטייס תחלחל אל חייה עד יומה האחרון. במקביל לשיחותיה אתו, היא נפגשת עם שוטר שהתאהב בה, ומסכימה – כי כך מקובל וכך עושות כולן – להנשא לו. ג'וליאן בארנס מפליא להכנס אל עורה של נערה על סף נשיות, שאת כל השכלתה המינית רכשה מספרים מתחסדים, שרב בהם הנסתר על הנגלה.

חלקו השני של הספר נפתח בקפאון הנמשך עשרים שנה. אם היתה לג'ין אשליה שחדוות ההתאהבות תמשך גם לאחר נישואיה, באה המציאות וטפחה על פניה כבר בירח הדבש. על פניהם היו אלה נישואים שגרתיים, אבל את ג'ין הפליאה ההרגשה עד כמה קרוב אפשר לחיות לצדו של אדם בלי לחוש שום מידה של אינטימיות. בעלה גלש לתפקיד הבעל, הגבר המוביל, הדומיננטי, והיא נטלה על עצמה כמובן מאליו את התפקיד המשני. הוא ככל הנראה אהב אותה, אך תמימותה, שנשאה חן בעיניו בתקופת החיזור, נראתה לו עם הזמן כטמטום מחריד. העובדה שלא נולדו להם ילדים רבצה ביניהם, והפיצוץ היחיד במי המנוחות של נישואיהם המשעממים ארע כשבתגובה להצעתו החוזרת ונשנית שתגש לרופא ליעוץ, הציעה שיגש גם ליעוץ, אולי הפגם הוא בו. שכנה, שבעלה היה מכה אותה, אמרה בהשלמה, "אני יודעת שלפעמים קצת קשה להשתלט עליו, אך מי יכבס לו את הבגדים אם אלך ממנו?", ונראה כי זה היה ההגיון השליט. רק הריון בלתי צפוי, עשרים שנה אחרי חתונתם, הצליח לגרום שינוי מהותי בחייה של ג'ין. כשהבן התבגר, הגיע סוף סוף זמנה לפרוש כנפיים לראשונה.

בחלקו השלישי של הספר שואל גרגורי, בנה של ג'ין, שאלות על אומץ ועל פחד, על אמונה, על מוות ועל משמעות החיים. הספר, שראה אור בשנות השמונים, מפליג מספר שנים קדימה בזמן, וחוזה את המר"ת – מחשב רב תכליתי – שאוסף ידע רב, ומסוגל לענות כמעט על כל שאלה. גרגורי, שמבקש תשובות עמוקות, ולא מידע יבש, נתקל לעתים בתגובה הלקונית, זו אינה "שאלה ממשית". אמו, לעומת זאת, כבר על סף גיל מאה, עונה בנחרצות על שאלותיו – המוות סופי ומוחלט? הדת היא שטות חסרת שחר? התאבדות מותרת? – והוא תוהה מנין לה הבטחון הזה.

"ללטוש עיניים לשמש" הוא ספר רב-נושאי, שבמרכזו עומדות הנשיות בעולם משתנה ותהיות פילוסופיות מורכבות. ג'ין היא דמות אמינה מאוד, פשוטה ומורכבת, תמימה וסקרנית, וסיפור חייה משמש לסופר רקע לדיון בנושאים יומיומיים כמו יחסי גברים-נשים והורים-ילדים, ובנושאים סבוכים כמו יחסם של בני האדם אל המוות. ג'וליאן בארנס הוא סופר מעניין, בעל כשרון לספר סיפור מורכב, והספר מומלץ.

Staring at the Sun – Julian Barnes

זמורה ביתן

1993 (1986)

תרגום מאנגלית: יאיר בורלא

אבקועים / שירז אפיק

evkoim_master

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019