מרחק ביטחון / סמנתה שְוֶבְּלין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d797d7a7_d791d799d798d797d795d79f2

למה אמהות עושות את זה?

עושות מה?

את הענין של להקדים כל מה שעלול לקרות, הענין של מרחק בטחון.

כי במוקדם או במאוחר יקרה משהו נורא. סבתי הנחילה את זה לאמי כל ילדותה, אמי הנחילה את זה לי כל ילדותי, ועכשו תורי לדאוג לנינה.

אשה שוכבת במיטה במרפאה כלשהי. לידה יושב ילד. הוא דוחק בה לספר את סיפורה, כדי להביא אותה לרגע שבו התערער הכל, או כפי שהוא מגדיר זאת "הנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים". הוא מכוון אותה בשאלות, לפעמים תורם מידע משל עצמו, מנסה למקד אותה בעיקר. בהדרגה נגלה שהאשה, אמנדה, הגיעה לחופש בכפר עם בתה נינה. כאן פגשה את קרלה, אמו של דויד, אשה מיוסרת, שכדי להציל את בנה מהרעלה הסכימה שמרפאה כפרית תעביר לגופו נשמה של ילד אחר, ומאז היא מתמודדת עם ילד יוצא דופן, מזרה אימה. ההרעלה, אמיתית או מטאפורית, פגעה בילדים נוספים בכפר, ועיוותה את גופם ואת נשמתם. אמנדה מוּנעת מכוחו של מרחק הבטחון מבתה, עליה היא שומרת כעל בבת עינה, חשה כאילו חבל קושר אותן זו לזו, ובמצב של סכנה, אמיתית או מדומינת, הוא מושך את האם ומקצר את המרחק בינה לבין הבת.

הנושא, אם כך, הוא הקשר המגונן בין אמהות לילדיהן, נושא קרוב ללב ומעניין. הביצוע, לעומת זאת, לא דיבר אלי כלל. הספר הזוי, אל-טבעי, מרחף בספֵירות מעורפלות, ולמרות ציטוטי הביקורת בקומוניקט הנלווה, הוא אינו מפחיד. אני מניחה שאפשר לחפור במשמעויות, לערום פרשנויות, אבל יש לי הרגשה שהמאמץ לא יניב רבדים סמויים. יש לציין שהספר נמנה עם הרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2017 (השנה בה זכה ספרו של דוד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר"), אבל בעיני הוא התחכמות שלא עלתה יפה.

לא לטעמי.

Distancia de Rescate – Samanta Schweblin

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

מודעות פרסומת

מיכאלה / מירה מגן

300142585b

מיכאלה היא יועצת זוגית, נשואה בנישואים יציבים לערן הפסיכיאטר, אם לארבעה ילדים. חייה המסודרים והמאורגנים למשעי מתנהלים בדירת קרקע מרווחת, שבה הוקצה מקום גם למשרד בו היא מקבלת לקוחות, וגם ליחידת אירוח. חייה של מיכאלה הם קודש למחויבות שהיא חשה כלפי משפחתה וכלפי לקוחותיה. רונה, אחותה הצעירה, שונה ממנה לגמרי. היא אלכוהוליסטית בגמילה, נטולת רכוש ואמביציה, מנהלת במודע חיים מנותקים מכל אדם ומכל שמץ של סדר יום מקובל – על אמת ידה מקועקע הפסוק "הבל הבלים הכל הבל". סמדר, אמן של השתים, שבעלה עזב אותה בשל התחרדותה, מאושפזת מזה שנים רבות במוסד סגור. בתוך פרק זמן קצר מוצאות עצמן השלוש תחת קורת גג אחת. תחילה אוספת אליה מיכאלה את רונה, כדי שלא תאושפז או תכלא, ומשכנת אותה ביחידת האירוח. זמן מה אחר-כך מחליטים רופאיה של סמדר שהיא כשירה להשתחרר, ומיכאלה מארגנת מחדש את היחידה, שרונה מכנה כעת "הוסטל", כדי שתתאים לשתי אורחותיה. מיכאלה אינה מסתפקת בהענקת קורת גג: היא משלמת דמי שכירות עבור קיוסק קטן באלנבי, ומפקידה עליו את רונה, כדי לספק לה תעסוקה ומקור הכנסה, וכדי להקנות לה הרגלי עבודה וסדר יום.

את הסיפור מספרת רונה, שלמרות אדישותה המוצהרת ניחנה בעין בוחנת ובסקרנות. בעוד היא מלגלגת על חייה המקובעים של מיכאלה השבויה בהרגליה, תחת מילותיה אפשר לחוש כי היציבות הזו היא בעצם מאמץ מתיש ליצור ולשמר מסגרת נוקשה שאינה מותירה חלון הזדמנויות לכניעה ולהתפוררות. היא מזהה סדקים בזוגיות המושלמת של אחותה, ושומרת את הדברים בלבה, נאמנה למדיניות חוסר ההתערבות, אך מעורבת עד לשד עצמותיה. היא עצמה מתאהבת, או מאמינה שהיא מתאהבת, ושוב למרות העצלנות שעליה היא מצהירה, היא משקיעה מאמץ ותחבולות כדי לממש את התאהבותה. סמדר אף היא אינה דמות חד-משמעית. קל למסגר אותה כתלושה, השוגה באשליות על שובו הקרוב של בעלה, אבל התלישות והמאמץ לשוב ולהיות אם לבנותיה משמשים אצלה בערבוביה תמימה.

מירה מגן רוקמת בסבלנות את סיפורה של המשפחה, ומציגה שלוש דמויות נשיות מתפתחות ומשכנעות. עד מחציתו הסיפור מתנהל באיטיות מרובה, נדמה היה לי שהוא עומד במקום, וחשתי מעט קוצר רוח. אבל בהדרגה הוא הולך ומתפתח – בכיוון מפתיע – ומתרחב עד משבר, שבשל הנסיבות השונות בעקבותיו כל אחת מן הנשים תגלה משהו חדש על עצמה. הספר מטפל ביחסים בתוך המשפחה, בזוגיות, ביחסי הורים-ילדים במרחב שבין הזנחה להתמסרות, באורחות חיים הנעים בין מסגרת נוקשה להיסחפות עם כל רוח מצויה, בדת ובאמונה.

יופיו של הספר נובע הן מן הסיפור הסבלני והן מסגנון דיבורה של רונה, שמשלב בצורה מוצלחת לשון גבוהה, הנובעת בחלקה מחינוכה הדתי, עם רשלנות מכוונת שנובעת מאי-האכפתיות שגזרה על עצמה. לטעמי, ריבוי הקישורים בין הדמויות טיפה מלאכותי, אבל פרט לכך הסיפור אמין ואף מרגש.

כתיבתה של מירה מגן בדרך-כלל מדברת אלי. המלצתי על ספרה הקודם, "אחותו של הנגר". "מיכאלה", לדעתי, עולה עליו.

כנרת זמורה ביתן

2018

החצר הקדמית / קונסטנס פנימור וולסון

hahatser-hakidmit

כל-כך הרבה עצב בסיפור קצר אחד! פרודנס האמריקאית הגיעה לאיטליה כבת לוויה של קרוב משפחה נכה. כשהאיש הלך לעולמו, תכננה לשוב לארצות הברית עם חסכונותיה, אך הלכה שולל אחרי טוניו המקסים, שהציג עצמו כבודד ללא נפש חיה, והתגלה כאב לשבעה, מטופל בסבתא מהגיהינום ובדוד בטלן. במקום להסתלק, פרודנס בחרה בנאמנות לנדרי הנישואים, גם כשהפכה לאלמנה שנה בלבד לאחר מכן. שנים רבות חלפו מאז, ופרודנס, שחצתה את גיל שישים, נותרה זרה, ללא שמץ חיבה לאיטליה. שמות הילדים מומרים בפיה לאמריקאית, למאכלים האיטלקים אינה מסתגלת, עיניה עיוורות ליפי הנוף שסביבה. בנאמנות כלבית היא עמלה בפרך כדי לפרנס את משפחתה הנצלנית וכפוית הטובה.

כלפי בני המשפחה פיתחה פרודנס יחס של אחריות טוטלית, גם כשאלה פוגעים בה או מאכזבים אותה. את כל תסכוליה, את השנאה שאינה מרשה לעצמה להרגיש, היא מפנה כלפי רפת הניצבת ממש מול דלת הכניסה הראשית של הבית. חלומה הוא להרחיק את הרפת, ולהקים במקומה חצר קדמית בסגנון המקום ממנו באה. אם אין בכוחה – מחולשה או מנאמנות – להביא את עצמה לאמריקה, היא תביא את אמריקה אליה. לשם כך עליה לחסוך את סכום הכסף שדורשים בעלי הרפת, והיא לוקחת על עצמה עבודות תפירה אל תוך הלילה, חוסכת סנטימי אחר סנטימי, אותם היא עדיין מתרגמת לסנט אחר סנט, כשעיניים חמדניות לטושות אל חסכונותיה הצנועים.

קונסטנס פנימור וולסון כתבה סיפור שופע רגש וחמלה בלשון כמעט יבשה. היא אינה טורחת לשפוט את הדמויות בסיפור, אלא נותנת להתנהגותם לדבר בעד עצמה. פרודנס מתוארת תחילה מחוץ לבית, ומצטיירת כזקנה צייקנית שאינה מסוגלת להעריך את היופי שסביבה, אך ברגע שהסופרת מכניסה אותה אל תוך הבית פנימה התמונה מתהפכת. לעתים היא מעוררת הערצה בנאמנותה הבלתי מתפשרת ובסבלנותה האינסופית, לעתים מתחשק לטלטל אותה, לגרום לה להיות יותר אגואיסטית, להתחשב בעצמה. בסצנה קצרה לקראת סיומו של הסיפור הסופרת מציגה בעקיפין את האלטרנטיבה להתנהלותה של פרודנס, כשאמריקאית שמזדמנת לבית מצליחה בכמה משפטים בודדים לסכור סוף סוף את פיה של הסבתא הצרחנית והתובענית.

 "החצר הקדמית" ראה אור אחרי מותה של הסופרת כחלק מקובץ סיפורים שכתבה באיטליה. אשמח אם יתורגמו סיפורים נוספים.

The Front Yard – Constance Fenimore Woolson

תשע נשמות

2018 (1895)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק / גייל פארנט

shilalevin_master

"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" הוא מכתב התאבדות משעשע-מדכא. שילה היא יהודיה רווקה בת שלושים, בעידן (שנות השבעים של המאה העשרים) שבו נשים חייבות להתחתן, ורצוי בגיל צעיר, וָלא הן נחשבות פגומות. עודף משקל הוא גם חטא וגם מכשול בדרך לחתונה הנכספת, ודיאטות פלא הן כורח תרבותי. גם בחזית התעסוקה המצב אינו מזהיר, כשנשים מיועדות לאייש משרות הוראה או הדפסה בלבד, ובמקרים ממוזלים בודדים נופל בחלקן הכבוד לשמש כיד ימינם של מעבידים עשירים וידוענים, מה שמקנה להן חמש דקות תהילה על דפי אחד המגזינים הפופולרים. לשילה נמאס: היא רווקה מבוגרת, סוחבת עודף משקל, ועובדת כמורה בניגוד לחלומותיה. אחותה הצעירה והרזה ממנה כבר נשואה ואם, אל חברתה הטובה נמשכים גברים כמו עש לאש (ואחרי תקופות התאהבות קצרות היא נוטשת אותם בשל נימוקים כבדי משקל כמו הצבעה לניקסון או חוסר התלהבות מסלנינג'ר). על הוריד יושבת לה אמה, שכמו יצאה מספר הדרכה לאמהות יהודיות מהגיהינום. יוקר הדירות בניו יורק מאלץ אותה להסתפק באזורים דלים ובמגורים צפופים. מערכת יחסים ארוכה, שהתנהלה מתוך הלך רוח של "שיהיה, עד שיגיע הדבר האמיתי", מתפוגגת, והעתיד נראה כמו עוד מאותו שום דבר. אז היא מחליטה להתאבד.

הכריכה העליזה, כמו גם כמה פרסומים שהבטיחו ספר כייפי, גרמו לי לצפות לספר קליל. בפועל, למרות כמה שורות מחץ שהצחיקו אותי, ולמרות הכתיבה הקלילה לכאורה, מדובר בספר כבד ומדכדך. שילה שנונה וצינית, אבל חייה הם סיפור של החמצה גורפת. עיקר הכשלון שלה הוא באופן שבו היא מאמצת את המוסכמות שהיא מבקרת במכתבה. אפילו השחרור שהביאו שנות השישים עובר לידה, ונראה לה יותר כעול מהזדמנות. בשום רגע במהלך חייה היא אינה מנסה לצאת מן הקופסה שבה מיקם אותה גורלה, ואינה מגדירה את עצמה בעצמה. במקום להחריג את עצמה מהממוצע, היא בוחרת במו ידיה בשגרתי ובמוסכם, ואת תסכוליה פורקת על הנייר. לא ייפלא איפה שלא רק סביבתה רואה בה כשלון, אלא אף היא עצמה מתיחסת אל עצמה כך, לא מצפה מעצמה ליותר.

למרות שהספר נקרא בקלות ובשטף, באיזשהו שלב קצת קצתי בו. אם הנושא הוא הרווקות המעיקה, אפשר היה לקצר ולהמנע מחזרות. אבל יש לי רושם שהסופרת ביקשה להעניק לו מעט יותר עומק ונפח, והצליחה בכך באופן בולט על רקע השטחיות הכללית בתיאור הקשר הקצר של שילה עם גבר שחור. הבחור היה דוחה, ולו היה לבן לא היתה לה שום בעיה לדחות אותו. אבל לדחות גבר שחור יכול להתפרש כגזענות: "קרה לכם פעם משהו כזה? הסכמתם לקבל מאדם שחור מה שבשום פנים ואופן לא הייתם מוכנים לקבל מאדם לבן, רק מפני שפחדתם לפגוע בו? אנחנו אפילו לא יודעים כמה דעות קדומות יש לנו". התבוננויות נוספות שכאלה היו מעלות את רמתו של הספר. הסופרת עצמה, בראיון עם המתרגמת, אמרה: "האמת היא שלא קראתי את הספר מאז שכתבתי אותו. אם הייתי קוראת אותו היום הייתי רוצה לשפר אותו".

למרות שהספר נטוע בתקופתו, ולמרות שינוי הערכים שחל מאז, הסוגיות שבהן מתחבטת שילה תקפות גם היום ברמה זו או אחרת – ההתיישרות לפי מוסכמות, ההגשמה או כשלונה בתוך המשפחה ומחוץ לה, ההתנגשות בין החלום למציאות. השילוב בין הסגנון החביב והנושאים שבספר עושים אותו קריא ורלוונטי.

התרגום של שלי גרוס מוצלח. הערות השוליים שלה מיותרות. בספרי עיון ובספרים מוערים יש מקום להערות מרחיבות, בספרי פרוזה הן צריכות להצטמצם למינימום ההכרחי. כששילה מזכירה את ברברה סטרייסנד בהקשר של אפה הבולט שלא עבר ניתוח, לא מעניין אותי לקרוא שהיא כיכבה בסרט של גייל פארנט. כשמוזכר בטקסט יום העבודה, המנהגים האופנתיים הכרוכים בו, שאינם קשורים לסיפור, אינם צריכים לעכב את הקריאה. וביקורת על התרגום הקודם גם היא אינה ממין הענין.

בשורה התחתונה: ספר בסדר

Sheila Levine is Dead and Living in New York – Gail Parent

תכלת

2018 (1972)

תרגום מאנגלית: שלי גרוס

אהבה מסותרת / חנה טואג

7ycona7tjgy70exgnk

הסקירה מכילה ספוילרים

נערה יהודיה ונער מוסלמי נפגשים בשוק בלוד. היא תלמידת תיכון דתי, שיצאה לשוק בשליחות אמה. הוא תלמיד תיכון המסייע בפרנסת משפחתו. המשיכה ביניהם מיידית. הקשר, שבתחילתו סבב סביב הכנת שיעורי בית יחדיו, התפתח לחברות ולאהבה. ברור להם שלא יזכו לקבל את אישור משפחותיהם לחיבור ביניהם, ולכן הם נאלצים להפגש בחשאי. כשאחיו ואחותו התאומים של הנער נהרגים על פסי הרכבת, אמו מתקשה להשאר בעיר, והמשפחה עוברת לכפר בגליל. הנערה, שבינתים נכנסה להריון, כותבת מכתב פרידה להוריה, מתאסלמת, והולכת בעקבות האהבה.

הספר פוגש את השניים חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. מן ההריון הלא צפוי נולדו להם תאומות, אליהן נוספה אחות צעירה, כעת בת שלוש. בין שני הריונות אלה חוו בני הזוג לידת ולד מת וארבע הפלות. אמו של הבעל, שמעולם לא השלימה עם כניסתה של היהודיה לחייהם, דורשת מבנה לקחת אשה שניה שתלד לו בנים. תשכחו מכל הסיפורים הקשים על נערות יהודיות תמימות, שהלכו אחרי גברים מוסלמים, ונפלו קורבן לשוביניזם בוטה ולאלימות. הספר מציג סיפור אהבה יפה ונוגע ללב. ורדה, או ו'רדה בפי בעלה, וח'מודה, גברו על קשיי חייהם ועל איבת הסביבה, ואהבתם איתנה ונוגעת ללב. ח'מודה, ששאף להיות מהנדס, ויתר על חלומו לאחר שאביו, שהיה פועל בנין, נהרג בנפילה פיגום, והוא נחלץ למלא את מקומו. ו'רדה מתמודדת עם איבת חמותה ועם גידול ילדה חריגה. היומיום אמנם מרחיק את בני הזוג זה מזה, אך קרבת הלבבות נשמרת.

איזה סיכוי יש לזיווג הזה על רקע הרגשות הלאומנים שמתעוררים מדי פעם בכפר? לנוכח הקיפוח שמרגיש ח'מודה כשבקשתו לרכוש דירה בעיר נדחית בשל מוצאו? בסביבה של פעולות תג מחיר ואלימות השבאב? איך אפשר להתמודד עם בדידותה של ו'רדה שנותקה לחלוטין ממשפחתה? עם יסורי דור ההמשך שאף פעם לא ירגיש שייכות מוחלטת למקומו, ותמיד יזכירו לו את חטא מוצאו המעורב?

לאהבה הזאת יש תג מחיר, לא זה שנכתב על הקירות באותיות נוטפות דם, אלא זה שנחרת בלב: מחיר הפחד ומחיר האי ודאות ומחיר הזהות וקללת הזהות, וחבל דק נמתח ביניהם, ואתה מלהטט עליו כמו לוליין בין שמים וארץ. החבל דק כמו חבל הטבור. או שזורם בו דם ואתה חי, או שזורם בו ארס ואתה מת.

הסופרת מספקת לו'רדה מעין הצצה אל עתידה, כשהיא מפגישה אותה עם אשה יהודיה לשעבר, שנישאה אף היא לבן הכפר, ובזקנתה נותרה בודדה ודחויה, מאבדת בהדרגה את שפיותה. עוד נשים דוגמתה נקרות בדרכה, או שהיא שומעת עליהן, ומסיפורי כולן עולה בדידות, אפילו חרטה שאינה מובעת במלים. אחרי שהיא ממיטה על ראשה של ו'רדה אסון גדול, הסופרת שוברת את הקשר הזוגי, ושולחת את ו'רדה חזרה אל המקום שכבר מזמן אינו מחכה לה, עיר ילדותה לוד. מכיוון שהעלילה כולה מכוונת אל השבר, שמצטייר כבלתי נמנע, נוצרת תחושה לא נוחה של ספר עם אג'נדה. אמנם המסר אינו גזעני, אלא מאפשר את קיומה של האהבה, אך בשורה התחתונה הוא חד ובהיר: ערבי ויהודיה הם כמו שמן ומים שלעולם לא יתערבבו. בהרחבה, אפשר למצוא כאן מסר קודר לגבי עתיד משותף כלשהו לשני העמים.

חנה טואג כותבת יפה, בכושר תיאורי ניכר, וביכולת התבוננות דקה בנפשות גיבוריה. הקריאה בספר שוטפת, הדמויות רב-מימדיות ואמינות, ונושאי ההורות והשכול השזורים בו נוגעים מאוד ללב. לטעמי, אפשר היה לקצר ולקצץ בחזרות, אבל פרט לכך, ופרט לאי הנוחות שהזכרתי קודם, "אהבה מסותרת" מציע חווית קריאה טובה.

כרמל

2018

ילד יום א' / אינגמר ברגמן

46043

"ילד יום א'" מתרחש במהלך חודש אחד בבית הקיץ של משפחת ברגמן. כמו רבים מתושבי הערים בשבדיה, גם משפחת סבתו של אינגמר ברגמן, שהיה אז בן שמונה וכונה בפי משפחתו פּוּּ, החזיקה בית נוסף מחוץ לעיר, אליו התכנסו הילדים והנכדים. משפחתה של קארין, אמו של פו, לא חיבבה את אביו אריק, וכדי להמנע מחיכוכים במהלך החופשה הקיצית המשותפת, החליטה קארין לקיים משק בית נפרד במרחק כרבע שעת הליכה מבית אמה.

שמו של הספר נגזר מן האמונה שילד שנולד ביום ראשון ניחן בכושר ראיה על חושי, מסוגל לראות נשמות, רוחות וגמדים. פו היה ילד שכזה, נמשך אל סיפורי הרוחות שרווחו בסביבה, מפוחד ומרותק בעת ובעונה אחת. באותם חושים חדים, בהם התבונן בעולם הדמיון, הביט גם בבני משפחתו ובו עצמו, וכשכתב את "ילד יום א'" (התסריט והספר) למעלה מששים וחמש שנים מאוחר יותר, יכול היה לתאר בפרטי פרטים מדויקים את סביבתו ואת תחושותיו. כושרו התיאורי הוא אחד המרכיבים הבולטים בספר. הנה דוגמא אקראית לאופן בו הוא משלב מראה וריח וקול לתמונה אחת מושלמת:

אור השמש החזק לוהט אל מול מחסן המטענים והתחנה, אל מול מסילת הברזל והרציף. ריח של זפת וברזל מלובן. רחוק, ליד הגשר, רוגש הנהר, החום מרצד על פסי הרכבת המוכתמים בשמן, האבנים מתיזות ניצוצות. שקט והמתנה. החתולה השמנה רובצת פרקדן על הקרון. מהמסילה הרחוקה נשמעות נשיפות דחוקות.

הספר מתאר אפיזודות שונות מאותו קיץ, ומתייחס לדמויות השונות שאכלסו את הבית – משפחה, קרובים ואנשי שרות – אך הוא מתכנס בעיקר לדמותו של האב, שאותה חקר הסופר גם ביצירות אחרות. אריק ברגמן היה כומר קפדן, נתון למצבי רוח, נוקט בעונשים גופניים. פרק ארוך בספר מוקדש לנסיעה משותפת של האב והבן אל כנסיה בה הוזמן האב לשאת דרשה, נסיעה שנעה בין חיוך לדמע:

כרגע יש לאבא מצב רוח טוב, זה ברור. אבל מסע עם אבא הוא תמיד מבצע מסובך, אי-אפשר לדעת איך זה יגמר. לפעמים נמשך מצב הרוח כל היום, אך לפעמים, בלי לדעת את הסיבה, נכנסים השדים באבא, והוא נעשה הפכפך, מרוחק ועצבני.

הסופר, שמספר כאמור ממרחק ניכר של זמן, סוטה לעתים מן העבר הרחוק אל העבר הקרוב יותר, ואל יחסיו עם אביו המזדקן. בילדותם של ילדיו של הכומר, כפי שמספר לו בנו שנים אחר-כך, שלט הפחד. אף פעם לא ידעו מה יכעיס אותו, מה יגרום לו להתפרץ. ארבעים שנה אחר-כך, כשאביו נוטה למות, אומר הסופר לאשה שטיפלה בו: "אני מסתכל בו וחושב על מה שאני אמור לשכוח, ואני לא שוכח. אני אמור לסלוח, ואני לא סולח כלום. יכולתי לפחות להרגיש חיבה כלשהי, אבל אני לא יכול לגרום לעצמי להרגיש איזושהי חיבה. הוא זר לי. הוא אף פעם לא יחסר לי. לאמי אני מתגעגע. כל יום אני מתגעגע אליה. את אבא כבר שכחתי. אני לא מתכוון לאיש שנמצא שם וגוסס למוות, אותו אני בכלל לא מכיר, אלא את האיש שהיה לו תפקיד בחיי, הוא נשכח ואיננו. לא, בעצם, זה לא נכון. הלוואי ויכולתי לשכוח אותו". עשרים שנה מאוחר יותר, בעת כתיבת הספר, הוא חש אחרת: "הסצנה המתוארת לעיל התרחשה לפני יותר מעשרים שנים. יחסי אל אבי השתנה כמעט לחלוטין […] התחלתי לחקור את חייהם המוקדמים יותר של הורי, את ימי ילדותו וצמיחתו של אבי […] אני מושיט לו יד ומבקש את סליחתו, עכשו, היום, ברגע זה". יפה בעיני היכולת לתאר את התחושות המשתנות בנאמנות, מבלי לשנות את תיאור העבר לאור ההווה.

קראתי את הספר לראשונה לפני למעלה מעשור. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "חסרי הנחת", ספרה של בתו של ברגמן, לין אולמן. מעניין להיווכח בקוים הדומים ביניהם, ובחלחול של תכונות מדור לדור. הבת תיארה אב שהדייקנות היתה חשובה לו מאוד. האב מספר על בית שהתנהל על פי לוח זמנים קבוע. הבת חיטטה בעבר, עוד קודם להולדתה, כדי להבין את הוריה ואת חייה, אביה נהג באותה הדרך. שניהם מספרים על ילדותם בגוף שלישי, כאילו במנותק ממי שהם בבגרותם. וגם פו ואביו אולי לא היו כל כך שונים זה מזה: בסיומה של אותה נסיעה משותפת אומר האב לפתע, "גם אני ילד יום ראשון".

"ילד יום א'" הוא ספר רגיש ומרגש, כתוב מצוין, על ילדות ועל אבהות, על דפוסים שמוטבעים בילדות ונשארים לתמיד, על שגיאות ועל הבנה. בהחלט מומלץ.

Söndagbarn – Ingmar Bergman

ספרית פועלים

1997 (1993)

תרגום משבדית: חנה קרוגיוס-קלמר

הנבחר / ברניס רובנס

1515084954_206

כשנורמן צווק היה בן שמונה התגלה כשרונו יוצא הדופן ללמוד שפות חדשות. אמו שרה, שעל יחסה אל בנה  נכתב בהמשך כי הוא לא היה אדם בפני עצמו, אלא נספח שלה, ביקשה לשמר אותו כילד פלא. במשך שש השנים הבאות שיקרה באשר לגילו, והציגה אותו כילד כשכבר היה נער. שתי אחיותיו הצעירות אולצו להשאר ילדות אף הן, כדי לא "לעקוף" את האח הבכור בגילן האמיתי. רק בהגיעו לגיל שש-עשרה חגג בר-מצווה. אחותו בלה, שביקשה לרגל הארוע להתהדר בגרבי ניילון, אולצה על ידי אמה לגרוב גרביים לבנים של ילדות כדי לא לחשוף עדיין את היותה נערה.

עלילת "הנבחר" מתרחשת כשנורמן בן ארבעים ואחת. עברו כילד פלא הרחק מאחוריו, וכך גם הקריירה המזהירה וקצרת הימים שלו כעורך-דין. אמו, שכבר הלכה לעולמה, הורישה לו את מיטתה, ואביו, הרב צווק, הוגלה לחדרו של נורמן. בלה עדיין גרה בבית, עדיין בגרבי ילדות, מנהלת את חנות המכולת המשפחתית. הקשר עם האחות הצעירה אסתר נותק עשרים שנה קודם לכן לאחר שנישאה לנוצרי. נורמן מכור לסמים, רדוף על ידי דגיגי כסף שהוא רואה בהזיותיו, מסוגר רוב הזמן בחדרו המואפל. בעקבות התקף ההזיות הפרנואידי, המתואר בפתיחת הספר, הוא מאושפז בכפיה במוסד סגור.

ברניס רובנס מפרקת בעדינות את המורכבות של מערכות היחסים בין בני המשפחה לגורמים נפרדים ומדויקים. נדמה לעתים שהיא מבקשת להטיל את מירב האשמה על אומללותה של המשפחה על האם, שאף פעם לא היתה מרוצה, ותמיד הפעילה סחטנות רגשית והתישה את משפחתה. כך מספר בנה לפסיכיאטר על האמהות שלו ושל חברו הקרוב:

היא היתה כמו אמי. תמיד היתה לה עוגמת נפש. ולא רק עוגמת נפש. תמיד היתה להן כזאת עוגמת נפש. אף פעם לא הרגזנו אותן. הן אף פעם לא חשבו שאנחנו עושים להן סתם עוגמת נפש. זה תמיד היה כזאת עוגמת נפש. עשינו להן את זה כשבאנו מאוחר מבית הספר, כשלא רחצנו ידים לפני הארוחה, כששרוכי הנעליים שלנו היו לא רכוסים. במשך כל ילדותנו, נדמה שהדבר היחיד שעשינו לאמהות שלנו היה עוגמת נפש.

לאמהות בכלל יש נוכחות דומיננטית בספר. בנוסף לשרה, האם המניפולטיבית, נפגוש גם את אמו של בילי, מאושפז במוסד שמדחיקה בעליצות את מצבו של בנה, ונחווה את אימתו של מטופל אחר שאמו עומדת לבקר אותו.

אבל שרה היא לא האם הראשונה ולא היחידה שהתנהלה באופן דורסני שכזה, שניסתה לחיות באמצעות ילדיה, והפעילה סחטנות ומניפולציות רגשיות. ילדים רבים לאמהות דומות רבות לא איבדו את דרכם בבגרותם, ואת המשברים של המשפחה אי אפשר לתלות רק בה. נדמה ששורש הרע הוא בשילוב של כוחנות האם עם חולשת האב. הרב צווק, שהגיע לאנגליה מליטא כנער צעיר ובודד, הסתגר בגבולות הצרים של השכונה היהודית, וקשר את חייו עם הנערה הראשונה שחייכה אליו בהגיעו. חטאו בכניעותו ובהעדפתו את בנו – זה היה כל מה שלמענו חי, כך נכתב אודות יחסו לנורמן – שתי תכונות שדנו את בנותיו לגורלן הלא מאושר. את כניעותו הוריש לבנו, ונראה שבעיותיו של הבן נבעו כולן מנסיון לבעוט בירושה זו.

וכפי שנרמז במהלך הספר ונחשף לקראת סיום, ומטעמי ספוילר לא ארחיב, גם ידיו של הקורבן לכאורה אינן נקיות.

לצד הטיפול בדינמיקה המשפחתית ובכל אחת מן הדמויות המרכיבות אותה בנפרד, הסופרת מיטיבה לתאר גם את המוסד הסגור. היא משרטטת מספר דמויות במוסד, מתארת בנאמנות את אוירתו, ומרחיבה לגבי האופן בו מתמודדות משפחותיהם של המטופלים עם אימת מחלת הנפש של יקיריהן.

על הכריכה מצוטט משפט מתוך ביקורת עתונאית על הספר, והוא מתאר יפה את סגנונו ואת איכותו: "קיימת גם המשיכה הפשוטה שיש בכתיבה איכותית, מתמשכת, שהאפקטיביות שלה מצטברת ואינה מתבטאת דווקא בקטע מסוים". הספר כתוב בנימה שהיא כמעט דיווחית-אנליטית, אך אינה יבשה אלא חכמה וחומלת. כמו שצוין נכון בביקורת, האקפטיביות של הסיפור מצטברת: זה אמנם אינו ספר מתח, והקורא אינו מצפה לתפניות מרעישות, אבל הסופרת מוליכה אותו מגילוי לגילוי, מעלה בהדרגה את המסך, וחושפת את פרשת משפחת צווק באמינות משכנעת. הזכיה של הספר בפרס הבוקר (1970) מוצדקת בעיני.

The Elected Member – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2018 (1969)

תרגום מאנגלית: רחל פן

חסרי הנחת / לין אולמן

989010

לין אולמן, בתם של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן ושל השחקנית הנורבגית ליב אולמן, תכננה לכתוב יחד עם אביה ספר על ההזדקנות. מבחינתה היתה זו גם הזדמנות לשאול אותו שאלות אישיות שמעולם לא נדונו, כמו מדוע הביא לעולם תשעה ילדים משש נשים (היא עצמה היתה השמינית במנין). במשך כשנתים דנו מדי פעם ברעיון, אבל רק חודשיים לפני מותו קבעו פגישות שמטרתן היתה הקלטת שיחותיהם כדי לאסוף חומר גלם ליצירה. ברשותה של הבת נותרו שש קלטות בלתי ערוכות, אורכה של כל אחת מהן כשעתים, שקטעים מהן מצוטטים בספרה.

הספר נפתח במפגש בין הוריה של הסופרת ומסתיים במותו של אביה. בין הפתיחה לסיום נשמרת לינאריות מסוימת, אך המספרת מתפזרת לצדדים, נעה קדימה ואחורה, לפעמים מניחה לאסוציאציות להוביל אותה. הספר מצטייר לעתים כאוסף פרגמנטים בלתי קשורים, אך הוא מתכנס שוב ושוב אל הרצף, והתחושה בסיום היא של פסיפס שחלקיו משתבצים למקומותיהם.

אחד מן ההיבטים של "חסרי הנחת", ששמו ניתן לו בהשראת "ספר האי-נחת" של פסואה, הוא ההזדקנות, כנושאו של הספר שהסופרת תכננה לכתוב עם אביה. אינגמר ברגמן היה קרוב לגיל חמישים כשלין נולדה, ובתקופה בה דנו בכתיבה המשותפת התקרב לגיל תשעים (הוא נפטר ב-2007 בהיותו בן שמונים ותשע). בקטעים המצוטטים משיחותיהם המוקלטות הוא מאבד מלים, מתבלבל באמצע משפט, מתעייף בקלות. בתו מתארת אדם קפדן, בעל כללים ברורים ובלתי משתנים, צמוד להרגלים, דייקן מאוד. השיחות, וגם התיאורים שהיא מתארת אותו בערוב ימיו, הם תיעוד של דעיכה, גופנית ומנטלית, שסימנה הראשון היה איחור שלו לפגישה. הוא מרותק לכסא גלגלים, מתעוור בעין אחת, אינו מסוגל לכתוב. הוא מתכנן ביקור אצל אמו שנפטרה עשרות שנים קודם לכן. לין שומעת אותו לוחש לרופאו, כשהיא עוזבת את החדר, "אני חושב שהיא קרובת משפחה, אני לא בטוח". בקטעים רבים, בעיקר בציטוטים מן השיחות, חשתי לעתים תחושת מציצנות בלתי נעימה.

היבט אחר של הספר הוא בדידותה הקשה של הסופרת כילדה. הוריה נפרדו בעודה פעוטה. אביה נשאר בביתו באי שבמחוז גוטלנד, ולין בילתה אצלו חודש בשנה. בשאר הזמן חיתה עם אמה, או ליתר דיוק חיתה עם אמה כשזו לא היתה בנסיעות. הילדה עברה מדי פעם לחסותה של סבתה, או שגודלה על ידי מטפלות. גם כשהשתיים עברו לארצות הברית לתקופה ממושכת, הילדה התגוררה עם מטפלות בבית שכור בעיירה, והאם שהתה רוב הזמן בערים אחרות, מקדמת את קריירת המשחק שלה. בעוד כלפי אביה לין לא טיפחה ציפיות כלשהן, כלפי אמה טיפחה תלות קשה.

למען האמת, לא משנה לי שאבא עבר לגרמניה. כשאני לא בהמרס אני לא חושבת איפה הוא נמצא. כשאמא נוסעת, אני מתגעגעת אליה כל הזמן. אני מתגעגעת מהרגע שהיא יוצאת ועד הרגע שהיא חוזרת. אני מתגעגעת כל כך עד שאני זקוקה לגוף נוסף: גוף לעצמי, וגוף לגעגוע.

לפני טקס ההטבלה שלי בגיל שנתים כתב אבי במכתב: אני מאחל לך געגועים ותקוות אין קץ, כי בלי געגוע אי אפשר לחיות.

למה התכוון? בלי געגוע אי אפשר לחיות. לא יתכן שהתכוון לדבר הזה, המנוגד לטבע. לא לרעב הזה. לפחד הזה. אני מתגעגעת לאמא כל הזמן […] אני פוחדת לאבד אותה, פוחדת שלא תחזור, פוחדת שהיא תעלם.  

הסופרת אינה נוקטת בשיפוט גלוי, אך הביקורת שלה על אמה ברורה. גם בהיבט הזה של הספר חשתי אי נוחות מסוימת: בעוד אל האב היא מתיחסת כאל כוח טבע, מושא להערצה, אדם שאין להפריע לו, אמה הכאוטית, שלא חשה במצוקותיה של הילדה, או שלא הניחה להן להפריע לה, נשפטת על הורות כושלת. רק באחד הקטעים המאוחרים בספר, כשהיא מתארת קנית בגדים בחברה אמה, שהסיטואציה היומיומית הזו קשה לה, נפתח הפתח להבנה, לא בהכרח למחילה. חוסר האיזון הזה, ותיאורים אחרים מחיי האם, מותירים טעם מריר משהו של סגירת חשבונות פומבית.

למרות חוסר הנחת שלי מהיבטים מסוימים בסיפורם של שלושת חסרי הנחת, מצאתי ענין ואיכות בספר. לין אולמן כותבת בכנות חושפנית, ומבקשת לעמוד על סודות חייה ועל האופן בו נבנית המערכת המשפחתית שחבריה משפיעים הדדית זה על זה לאורך כל חייהם, וגם בגסיסתם ובמותם. תיאוריה חיים ומדויקים, שופעי רגש, והספר, הנוגע בנושאים חוצי לאומים ודורות, מעורר מחשבה.

De Urolige – Linn Ullmann

הכורסא

2018 (2015)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

הארץ המדומיינת / אדוארדו ברטי

989031

"הארץ המדומיינת" מתרחש בסין בשנות השלושים של המאה העשרים. באותה תקופה התחוללה מלחמת סין-יפן השניה, אך למלחמה יש אזכורים אקראיים בלבד בספר, שכן המספרת היתה באותם ימים ילדה כבת ארבע-עשרה, סגורה בעולמה הפרטי, עולם צר מאוד בשל מגבלות משפחה ומסורת.

חלקו הארי של הספר מסופר תחת הכותרת סיָאו-מֵיי. בעת ביקור בשוק, עיניה של המספרת, ששמה האמיתי אינו מוזכר, נופלות על סיָאו-מֵיי, בתו של מוכר הציפורים העיוור, והיא חשה משיכה מיידית כלפיה. בתירוצים מתירוצים שונים היא מצליחה להגיע לבדה לפארק, מקום שם סיָאו-מֵיי מבלה בגפה. בין שתי הילדות נקשרים קשרי חברות, והמספרת, שסיָאו-מֵיי סבורה כי שמה לינג, מאמצת את חברתה כמודל נערץ לחיקוי. כדי להדק את הקשר ביניהן היא משכנעת את אחיה, המבוגר ממנה בשלוש שנים, לבוא איתה לפארק, בתקווה שיופיה של סיָאו-מֵיי יכבוש את לבו.

המספרת עומדת על סף הנשיות. הוריה כבר מתחילים לתכנן את נישואיה, וגם את נישואיו של אחיה. בחברה בה הם מתרועעים מתחילות להנץ אהבות, מרומזות, מגששות, למעשה בלי סיכוי רב להתממש, מכיוון שההורים הם הבוחרים את בני הזוג של ילדיהם משיקולים של כבוד ושל תועלת. הפור נופל על בנים למשפחה מכובדת הגרה בשכנותם: אחד מבין שני בני דודים יהיה בעלה של המספרת. אחת משתי בנות דודות תנשא לאחיה.

"הארץ המדומיינת" הוא ספר עדין. באמצעות סיפור קטן על חברות הוא מקיף שפע של נושאים, ובורא עולם שנע בין ריאליות להזיה. שמו של הספר ניתן לו מפי סבתה של המספרת, שבצירוף מלים זה כינתה את העולם שאחרי המוות. ואכן מרקם היחסים בין החיים למתים הוא מוטיב מרכזי בספר. הסבתא כותבת מדי שנה הודעה לבעלה המת, ומעלה אותה באש כדי שתגיע אליו; נסיון השידוך הראשון של שני הצעירים נכשל משום שבוצע סמוך מדי למותה של הסבתא; האח יינשא בחתונת רפאים לנערה שמתה; השחקנית שהתאבדה חיה ונוכחת על המסך. מוטיב נוסף הוא השפעת החלומות על המציאות, לפעמים אמונה תמימה בחלומות אמיתיים, לפעמים שימוש בחלומות מומצאים כדי להפעיל מניפולציות. נמצא בספר גם התיחסות לעולמם של הילדים, שבשל הפרדתו המוחלטת מעולם המבוגרים ומהגיונם, הם נאלצים להתמודד עם שאלות קיומיות בתנאים של אי-ודאות. למרות שהמספרת מקבלת את עקרונות היסוד של תרבותה, היא מרשה לעצמה בחשאי מעט ספקנות וביקורת כשמנהגים אינם עומדים במבחן ההגיון, ובכך מעמידה את הספר על קו גבול נוסף, לא רק בין החיים למוות ובין הילדות לנשיות, אלא גם בין המסורת למודרנה. היא נוגעת על קצה המזלג בעולמן המוגבל של הנשים בתקופתה של סבתה, כשנאסר עליהן להתכתב ובתושיתן פיתחו סימני סתרים אותם רקמו על מטפחות שהעבירו ביניהן, ובעת ביקור בבית קברות היא מגניבה ביקורת מעודנת על היחס השונה לגברים ולנשים:

את רוצה לומר לי שגברים ונשים שלא מתחתנים אין להם זכות לקבל מצבה?

הנשים שלא מתחתנות, הבהירה לי.

הנשים? הגבתי. הנשים לא, אבל הגברים כן? למה?

כי הם גברים, ענתה כאילו המלים האלו אומרות את הכל.

אז?

אז אני לא יודעת! קראה. מדוע הציפור הזו לא מתה והשניה כן? אי אפשר להסביר את הכל. יש דברים שהם כמו שהם.

למה בוחר סופר ארגנטינאי בשנות הארבעים לחייו לחזור שמונים שנה אחורה ולכתוב מפיה של ילדה סינית? אוריאל קון מספר בסיומו של הספר כי אדוראדו ברטי הגיע לסין כמעט במקרה, ונכבש בקסמו של המקום. יהיו אשר יהיו מניעיו, התוצאה משכנעת ונוגעת.

לסיום, אחד הקטעים שאהבתי במיוחד, הקטע המסיים את הפרק סיָאו-מֵיי, ובו נפרדת המספרת מילדותה:

את בסדר? לחש פאנג ג'ה באוזני, משל הבחין בחרדתי. עשיתי העוויה מעורפלת והוא לחץ את ידי בנחישות.

כמובן שלא הייתי בסדר. הרהרתי, לא בלי בהלה, שעם לכתה של סיָאו-מֵיי, סופה של לינג למות. איש לא יקרא לה כך עוד. והאחרת, זו שלא היתה לינג (אבל גם לא זו שבהכרח הייתי אני), גמלה לו באותה מחווה ולחצה חזק את היד של בעלה.

התאהבתי.

El País Imaginado – Eduardo Berti

תשע נשמות

2018 (2011)

תרגום מספרדית: עדינה קפלן

מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

2533524-46

"מועדון המכוניות של מצרים" מתרחש בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אחרי למעלה מחמישים שנות כיבוש בריטי נחתם ההסכם שהעניק למצרים עצמאות, אך הנוכחות הבריטית במדינה עדיין דומיננטית. מועדון המכוניות מנוהל על ידי בריטי, עם חבריו נמנים עשירי הארץ, והמלך פארוק עצמו – מושחת, הולל ובזבזן – מבלה לילות בקזינו שבמקום. את המועדון מתחזקים ומפעילים משרתים מצרים כנועים, שנבחרו בקפידה והוכשרו לתפקידם על ידי אלקוּ, משרתו האישי של המלך, הרודה בהם ביד קשה, ונוטל לעצמו מחצית מן הטיפים שהם מקבלים. מנהל המועדון מגדיר כך את מעמדם של המצרים: "האירופאים הם שהמציאו את המכוניות, הביאו אותן למצרים ולימדו את המצרים איך להשתמש בהן. האירופאים הם שהקימו את מועדון המכוניות, והם שמנהלים אותו. לעומת זאת תפקידם של המצרים הוא רק לשרת ולשמור. לכן לא יתכן שיהיה שוויון זכויות בין האירופאים למצרים".

סיפוריהן של מספר דמויות מתנקזים אל המועדון. עשיר לשעבר מדרום מצרים, שפשט את הרגל, עובד במקום כשרת. כשהוא סופג מכות מידי עוזרו של אלקו, הוא אינו עומד בהשפלה ומת. כתחליף לקיצבה, שהמועדון אינו מוכן לשלם למשפחתו, מתקבלים שני בניו לעבודה במקומו. מוחמד, רפה-שכל אך בנוי לתלפיות, יפול טרף לתשוקותיהן של נשים מזדקנות, לקוחות של המועדון. כאמל, סטודנט מצפוני, יתקומם כנגד המצב במדינה, כנגד המלך וכנגד הבריטים, ויצטרף למפלגת אל-ופד. סיפורה של המשפחה הוא ציר אחד של העלילה, ובו עוסק אל אסוואני בפוליטיקה המקומית וגם במעמד האשה באמצעות קורותיה של סאלחה, אחותם של מוחמד וכאמל. הציר האחר, המקביל לו ומשולב בו, עוסק במצבם החברתי של משרתי המועדון, בכניעותם ובהתרפסותם, וגם בנסיונות להיטיב את מצבם ובשאיפה לכבוד האדם. משרתים בודדים מעזים לדרוש את ביטול ההענשה הגופנית, ומי שעומד כנגדם הם דווקא המשרתים האחרים, החרדים לפרנסתם ולכודים במנטליות של ביטול עצמי. דעתו של הסופר בענין ברורה, והוא מבטא אותה בתיאור התנהלותם של המשרתים לאחר הסכמתו המפתיעה של אלקו לוותר על האלימות נגדם: "דבר-מה מהותי בהתנהגותם של המשרתים השתנה לאחר ביטול העונש. הם הפכו להיות זריזים, חרוצים וצייתנים יותר מאי-פעם, ביצעו את הפקודות ביעילות וקדו קידה בנימוס, אולם החיוך הכנוע והמתחנן נעלם מפניהם, ובמקומו הופיע חיוך לבבי ואדיב שנבע מתחושות ביטחון, אחריות וגאווה". גם באשר למעמד האשה עמדותיו ברורות, כשהוא משרטט כמה דמויות נשיות חזקות, ומאפשר גירושין מבעל מכה. מצד שני, יש בספר כמה אמירות שמגחיכות נשים, ואלה צרמו לי מאוד. בהקשר זה הצחיקה והעציבה אותי תחושת ההשפלה שחוו כמה מגיבורי הספר כשהולבשו בבגדי נשים. האקט היחיד הזה הטריד אותם הרבה יותר ממאסר ומחקירה שלוותה בעינויים.

נהניתי לקרוא את הספר והתאכזבתי ממנו. אסביר את הסתירה. אל אסוואני ניחן באורך רוח של מספר סיפורים מיומן. הוא פותח את הספר בסיפור על סופר, שמתבודד לצורך סיום כתיבת ספר. ערב אחד מופיעים על סף ביתו גבר ואשה צעירים, ומציגים את עצמם ככאמל וסאלחה, שני גיבורי הספר שזה עתה סיים לכתוב. השניים נותנים לסופר תקליטור, הכולל את הרומן בצירוף פרטים שלדעתם חשוב שייכללו בו. ואכן, הספר מכאן ואילך כתוב ברובו בגוף שלישי, אך בסיומם של מרבית הפרקים מצורפים מונולוגים בגוף ראשון מפיהם של השניים. לאחר הפתיחה, הסופר הסבלני מפליג אל גרמניה, שם ב-1885 מציג קרל בנץ את המכונית הממונעת הראשונה. הסבלנות הזו מאפיינת את הספר כולו, את תנועתו האיטית, את פרטי הפרטים שבו, מקרבת אותו אל הקורא, ועושה אותו יצירה ספרותית נעימה לקריאה. גם הבחירה של הסופר לסיים כל פרק ברגע שיא כלשהו, וליצור כך מתח ורצון להמשיך לקרוא, תורמת לרושם החיובי של הספר. עד כאן צד ההנאה. האכזבה שחוויתי נובעת מן התכנים: בניגוד ל"בית יעקוביאן" הנוקב והממוקד, ב"מועדון המכוניות של מצרים" הסיפור מתפזר, והאמירות שהסופר מבקש להביא בפני קוראיו הולכות לאיבוד בתוך סיפור שגולש לפעמים לסתמיות. הספר צובר עוצמה רק לקראת סיומו, כשהיחסים המתוחים בין הצדדים מגיעים לכדי פיצוץ, הכפפות מוסרות והאלימות משתלטת. דווקא בשלב הזה הסבלנות של המספר מתפוגגת במקצת, וסגירות הקצוות שבחר אינה משכנעת.

"מועדון המכוניות של מצרים" הוא ספר קריא מאוד, מספק מבט אל תקופה היסטורית, ומציג דמויות מעניינות. יחד עם זאת, אולי רף הציפיות היה בעוכרי, אך הספר אינו מותיר משקע מספק.

نادي السيارات – علاء الأسواني

טובי

2017 (2013)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ