מאה שנים של בדידות / גבריאל גארסיה מארקס

"מאה שנים של בדידות", ספרו המוכר ביותר של גבריאל גארסיה מארקס, ספר שנמנה עם הקנון הספרותי העולמי, הוא סיפורה של משפחת בואנדיה ושל העיירה מקונדו על פני מאה שנים ושבעה דורות.

מקונדו הבדיונית, פרי דמיונו של מארקס, נולדה כתוצאה ממוות. חוסה ארקדיו בעל הדמיונות, יזם וחוקר בנשמתו, הרג אדם. נרדף על ידי רוחו של המת, מומרץ על ידי חזיונות, ומלווה באורסולה, אשתו המעשית והנמרצת, הרחיק ממקום מגוריו, וסחף בעקבותיו אנשים נוספים שהפכו לדור המייסד של העיירה. מאה שנים אחר-כך נדון המקום להרס מוחלט, ומשפחת באונדיה הפכה לזכרון דהוי, מיתוס שאין מאמינים בו. הצגה זו של העלילה – נקודת פתיחה ונקודת סיום – היא חלקית עד מאוד. הזמן אמנם נע לינארית לאורך הדורות, אך בעיני גיבורי הספר הזמן נזיל יותר, חמקמק. אורסולה, שרוחה שורה על כל דורות המשפחה, גם כשהיא עיוורת ומסוגרת, ולכאורה מנותקת, מזדעזעת, שוב ושוב, כשהיא שמה לב בחושיה החדים כי הזמן אמנם אינו חולף […] אלא מסתובב במעגל.

תחושה זו של מעגליות מתעצמת בשל החזרתיות הפוקדת את המשפחה. נדמה שבני בואדניה גוזרים על עצמם את החזרתיות כשהם מעניקים בכל דור ודור לצאצאים, בעיקר לבנים, את אותם שמות – חוסה ארקדיו ואאורליאנו. כמעט בכל אחד מהצאצאים מתגלים קוי אופי וגורל האופיינים לשמו, גם כשמדובר בתאומים שהרבו להציג את עצמם כל אחד בשמו של השני עד שהתערבבו זהויותיהם.  

למרות שבני המשפחה מתגוררים באותו מקום, וגם אלה שעוזבים מוצאים בסופו של דבר את דרכם חזרה, הבדידות המוזכרת בשם הספר מאפיינת כל אחד ואחד מהם. כך, לדוגמא, חוסה ארקדיו, המייסד המיתולוגי, עובר את שנותיו האחרונות קשור לעץ וחי בתוך מחשבותיו; הקולונל אאורליאנו, שאליו מתייחס משפט הפתיחה המפורסם – "שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח" – הופך מגיבור לאומי למתבודד המייצר דגיגי זהב; אמראנטה, אולי הדמות המיוסרת מכולן, משום שהביאה על עצמה את גורלה הבודד במו ידיה, דחתה שני מחזרים בקור רוח, ורק סמוך למותה הגיעה התובנה כי ניהלה "מאבק לחיים ולמוות בין אהבה ללא מצרים ובין פחדנות שאין לכבשה, עד שניצח לבסוף הפחד חסר השחר שפחדה אמראנטה כל ימיה מלבה המיוסר שלה". איש לגורלו, בודד מחמת אופיו, גם כשהוא מוקף בבני משפחה.

לא רק כל אחד מבני המשפחה לוקה בבדידות, גם מקונדו עצמה מנותקת, וכתוצאה מכך היא בורה ומתפוררת. העיירה דוחה כל סממן של קידמה ושל טכנולוגיה, עד כדי כך שבדמדומיה מגיעים אליה צוענים, אולי צאצאיהם של אלה שפקדו אותה בימיה הראשונים, ומציגים שוב את אותם "חידושים", כמו מגנטים, כאילו לא חלפו עשרות שנים.

מוטיב מהותי בספר הוא כוחו של הגורל. האחרון בבני השושלת מקדיש שנים לפענוח גוילים עתיקים, שבהם מסופר סיפורה של מקונדו ומתואר מראש גורלם של בני בואנדיה. כשהבן האחרון יקרא את המילה האחרונה בגוילים, זכרונה של מקונדו יימחה.  

"מאה שנים של בדידות" אמנם מתמקד במקום יחיד ובמשפחה אחת, אבל הוא נושא משמעויות פוליטיות וחברתיות נרחבות יותר. מארקס עצמו הרחיב בנושא זה בנאום קבלת פרס נובל לספרות תחת הכותרת "בדידותה של אמריקה הלטינית". בין הנושאים הבולטים בהקשר זה: אאורלינו מנהיג מרד ממושך ועקוב מדם נגד השלטון, לאחר שהוא נוכח ברמאויות של המפלגה השמרנית. הוא עצמו, בכפיפות בלתי ניתנת לשינוי של צו הגורל, יהפוך למנהיג אכזר; מקונדו חווה פלישה של לבנים, המקימים חברת בננות, מסתגרים בשכונה מוקפת גדר חשמלית, ומדכאים עד עפר את הפועלים המקומיים.

את כל השפע הזה, ועוד, מספר מארקס בסגנון הריאליזם המאגי המוכר שלו. פטליזם ומציאות פוליטית, אמונות הבל וכוחות טבע, גשמיות ופנטזיה, כל אלה מעורבבים יחדיו ומסופרים בבטחון ובאמינות, עד כדי כך שגם הפנטסטי נקרא כמתקבל על הדעת.

"מאה שנים של בדידות" זכה למעמד איקוני בזכות שילוב של גורמים שונים, הנובעים כולם, כמובן, מכשרונו של הסופר. נדמה לי ששני הגורמים הדומיננטיים הם הסגנון המרהיב והמסרים הפוליטיים והחברתיים שאינם מצטמצמים לגבולותיה של ארצו.

מומלץ מאוד ליותר מקריאה אחת.

Cien Años de Soledad – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

1972 (1967)

תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרידן

סיפורי מוטיל בן פייסי החזן / שלום עליכם

מוטיל, בנו של פייסי החזן, יליד כתראליבקה, היה ילד בן תשע כשאביו נפטר, והותיר אחריו אלמנה ושני בנים. בשל מחלתו הממושכת של האב הלכה המשפחה מדחי אל דחי, ונאלצה למכור את כל נכסיה. כדי למנוע את גיוסם של הבנים לצבא, וכדי להחלץ מן המצוקה, נדדה במשך חודשים ארוכים בין ערי אירופה במטרה לקבל אישור להגר לארצות-הברית. סיפורי פרעות רדפו אותם ואת אלפי היהודים הנודדים כמותם, אמריקה המוזהבת לא פרשה לרגליהם שטיח אדום. אבל כל גלגוליהם נחווים על ידי מוטיל כהרפתקה, הוא בוחר במודע להדחיק את השלילי ולאמץ את החיובי. אם תחילה נדמה כי מדובר בקלות-דעת של ילד שובב, שאפילו במותו של אביו הוא מוצא יתרונות, שאותם הוא מביע באמירה המפורסמת, "אשרי, יתום אני", הרי שבהמשך הוא מבטא את בחירתו במפורש: "התּקוּפה הזאת היא הטוֹבה בּכל תּקוּפוֹת השנה. אַחריה יבוֹאוּ הימים הנוֹראים, ימי בּכי וּדמעוֹת. אַל יחשוֹב לי אלוֹהים לעווֹן – אֵין אני אוֹהב אֶת ימי הבּכי והדמעוֹת. אוֹהב אני אֶת ימי השׂמחה".

נורית גוברין כתבה על ההומור היהודי בכלל, ועל זה של שלום עליכם בפרט, כי הוא מתאפיין ביכולת להתרחק מעצמנו, ובעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כזה הוא גם מוטיל. הוא מספר על מבריחי הגבול שרימו אותם, על הסיוע הבלתי יעיל של ארגוני העזרה היהודים באירופה, על הידיעה כי בית המשפחה בכתריאלבקה, שנמכר לפני צאתם לדרך, נבזז בפרעות, על ההשפלה באליס איילנד, ועוד, כמו משיח לפי תומו על הרפתקאות מבדחות. למרות סקרנותו הרבה, יש דברים שהוא מעדיף לא לשמוע: "מתּחילה, כּששמַעתּי בּני־אָדם מסַפּרים על הפּרעוֹת, היִיתי משׂים אָזני כּאפרכּסת. עכשיו, כּשאני שוֹמע אֶת המלה פּרעוֹת, אני נחפּז לברוֹח. אוֹהב אני לשמוֹע סיפּוּרים עליזים, המבדחים דעתּו של אָדם". והקורא, יחד עם מוטיל, מתבדח ונהנה, ומתחת לצחוק חש במועקה.

שלום עליכם מתלווה אל המשפחה בחייה בעיירה, שהיא בת דמותה הספרותית של עיירת ילדותו וורונקוב שבאוקראינה. הוא מספר על היומיום של החיים היהודיים, ומציג כמה מדמויות המקום. הוא ממשיך ומלווה את גיבוריו בגלגוליהם באירופה, במקומות שנראים להם זרים ומשונים, ובהם הם מתאמצים למצוא את הפתח אל אמריקה. בבואם סוף סוף אל היבשת המיוחלת הוא חווה איתם את השבר ואת התקווה. הספר נקטע במחציתו של הסיפור השלושים ושמונה בשל מותו של הסופר, שנפטר בהיותו בן חמישים ושבע בלבד. חתנו י"ד ברקוביץ, שהיה המתרגם הראשון של הספר, ותרגם את מרבית כתביו של שלום עליכם מיידיש, סיפר בהערה בסיום על פגישה עם חותנו סמוך לפטירתו: "סיפּר לָנוּ, כּי בּלילה הקוֹדם (כּלוֹמַר, אוֹר ליוֹם השלישי) כּתב אֶת דבריו, בּלי שׂים לב ליִסוּריו הגדוֹלים, שלא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע. שוֹכב היִיתי כּל אוֹתוֹ הלילה, – סיפּר לפנינוּ, בּנשמוֹ בּכבדוּת נשימוֹת קטוּעוֹת – שוֹכב וּמהרהר ואֵיני יכוֹל לישוֹן – המַחשבוֹת מזעזעוֹת. מַה תּכליתי אֵיפוֹא כּי אֶשכּב? אָמַרתּי אֶל אִמא: ‘על מה אני שוֹכב פּה? הלא היוֹם רחוֹק עדיִין… אִם אַתּ לוּא שמעיני, תּני לי אֶת עֵטי ואֶת תּיק הנייר, ואֶכתּוֹב למצער. בּכתיבתי יֵקל לי, שהרי בּין כּה וָכה תּבוֹאנה המַחשבוֹת לענוֹת אֶת רוּחי ולא תּרפּינה ממני’… וכךְ התחַלתּי לכתּוֹב וכתבתּי לאִטי פּרקים אחָדים מ'מוֹטיל'…"

מוטיל מספר, אפוא, מזוית הראיה הפרטית והמתבדחת שלו, את סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנה המתוארת בספר. יופיו של הספר, מלבד בשל אישיותו של המספר ובשל ההיבט ההיסטורי, מצוי בפרטים הקטנים, בדמויות המאופיינות בחדות ובלי כחל ושרק, ובאינספור ההערות הכאילו אגביות שמביעות פכים קטנים שאינם תלויי זמן ותרבות. להלן כמה מהן:

אָבי עליו השלוֹם קנה לוֹ שם טוֹב אַחרי מוֹתֹו. בּחַייו לא שמַענו, שיהא אָדם מקלסוֹ וּמסַפּר בּשבחוֹ. עכשיו שמת, נתעלה פּייסי החַזן למַעלה־למַעלה, והכּל מפארים וּמַעריצים שמוֹ.

כּי אָב לָנוּ בּשמַיִם, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני – קצר כּוֹחַ־שׂכלי מהבין זאת: לָמה לוֹ לאלוֹהים למחוֹץ תּחילה, כּדי לחבּוֹש אַחַר־כּךְ? לפי עניוּת דעתּי – אַל יִמחָצנו ואַל יחבּשנוּ!…

עני כּי יִגוַע בּרעב לעֵיניהם, אִיש לא ינוּד לוֹ ולא יחמוֹל עליו. ורק עשיר כּי ימוּךְ וּמָטה ידוֹ – ועלתה זעקתם השמַימה!…

"סיפורי מוטיל בן פייסי החזן" תורגם מספר פעמים, אך חביב עלי התרגום הארכאי משהו של יצחק דב ברקוביץ.  הקסם השלום-עליכמי נסוך על מוטיל ועל סיפוריו. השילוב של שנינות עם כאב, של ציניות עם תמימות, ושל סיפור פרטי עם רקע היסטורי, יוצר ספר הכובש את הלב גם למעלה ממאה שנה לאחר שנכתב. מומלץ מאוד.

הספר מצוי במלואו בפרויקט בן יהודה.

מאׇטל פייסע דעם חזנס – שלום עליכם

דביר לעם

1916

תרגום מיידיש: יצחק דב ברקוביץ

ללכת בשדות הכחולים / קלייר קיגן

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן נוכח כאן ביתר שאת, ומשקף את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

פשר הלילה / מייקל קוקס

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כפרה / איאן מקיואן

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

עוול / אהרן מגד

אשה נסערת התפרצה אל מערכת העיתון, ובצעקות, על סף היסטריה, התגוללה על אחד מן הכותבים בעיתון, ועל המערכת כולה. העילה – הספד שכתב המשורר אריאב על בעלה של האשה, המשורר יעקב לוינשטיין. העיתונאי, המספר את עלילת "עוול", נכנס כמעט בעל כורחו אל עובי הקורה, בנסיון לפענח את סיבת הכעס, והוא עתיד להצטער על כך.

"יאוש תוקף אותי לעתים, כשאני חושב כמה רוב בני האדם אדישים למעשי עוול הנעשים סביבם", כותב המספר ומוסיף, "יש אנשים שהם מועדים מטבע ברייתם להיות קורבנות של עוול". הוא עצמו אדם שכזה, לוינשטיין היה אף הוא כזה. ברית של מקופחים כמו קושרת בין השניים, ומושכת את המספר אל תוך חייו של המשורר המת. שניהם מתכנסים בתוך עצמם, נדחקים לשוליים ומנוצלים בידי חזקים מהם, שניהם מנהלים חיים פנימיים סמויים מעיני סביבתם, ולמרות שהם אנשי משפחה הם חשים בדידות. "לעתים אני מתעורר בלילה בהרגשת מחנק, שאני כלוא בתוך ה"אני" שלי ואינני יכול לצאת ממנו, והעולם סוגר עלי וסגור בפני. אין דבר קשה לאדם כמו היותו כלא של עצמו", מתוודה המספר. אבל כשנשאב אל עולמו של לוינשטיין, וקיבל על עצמו לתקן את העוול שנגרם לו, כמו מצא חברה. "כשהייתי אתו, לא בודד הייתי". למרות הדמיון בין השניים, היבט אחד משמעותי מבדיל ביניהם: המספר מנהל חיי שגרה, לוינשטיין לעומתו איבד את שפיותו, אושפז בבית חולים לחולי נפש והתאבד.

לאחר מלחמת השחרור פרסם לוינשטיין פואמה בשם "בקעת הירח", בה תיאר מסע של קבוצת חיילים לסיני. פירושים רבים ניתנו לפואמה זו, אך איש לא חלק על איכותה הנדירה ועל היותה ספוגת אהבה לארץ-ישראל. הפואמה פורסמה תחת שם בדוי, אסף הגואל, ולאחריה חדל לוינשטיין מכתיבה למטרת פרסום. המספר, שחדר העבודה של לוינשטיין נפתח בפניו בידי האלמנה, מגלה כי פואמה נוספת, בעלת איכויות דומות ואהבה דומה, נכתבה על ידיו לאחר מלחמת ששת הימים תחת השם "עד שילה". הפעם שלח לוינשטיין את הפואמה לעיתונים ולכתבי עת תחת שמו האמיתי, וחווה דחיה גורפת. "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה", כך כתב באחד הדפים שמצא המספר במגירותיו. יתרה מזו, המשורר אריאב, זה שכתב את ההספד לאחר מותו של לוינשטיין, וזה שסירב לפרסם את הפואמה וטען שכתב-היד אבד, ניכס אותה לעצמו, ופרסם אותה תחת השם "סקיתים", כשהוא הופך לחלוטין את כוונת המשורר. המנון אהבה הפך לנבואת חורבן. זהו העוול שבגינו התפרצה אשת המשורר אל המערכת בצעקות "הרצחת וגם ירשת".

מאמר מאת יוסף אורן אודות הספר טוען כי העוול שעליו מספר אהרן מגד הוא השתלטות "היד הנעלמה" של השמאל על השיח הספרותי תוך הדחת יריבים פוליטיים לשוליים. יתכן, אבל הספר רחב יריעה הרבה יותר מזה. מגד, המאוהב בשפה ובהיסטוריה, מייחס למספר תיאוריה נאה על משמעותן של אותיות השפה העברית, וללוינשטיין תיאוריה על אופיו של העם. הוא עוסק ביחסים בתוך המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. עולם הספרות תופס, כמובן, חלק נכבד מן היומיום של גיבורי הספר, והפרשנויות שאנשים שונים נותנים לאותן יצירות מצביעות שוב על כך שכמספר הקוראים כן מספר הקריאות. מצבו הנפשי ההפכפך של לוינשטיין נגלה באופנים רבים, ומהווה נקודת מוצא לדיונים בשאלות של ערך החיים והצידוק להפסקתם, וכך גם התהפוכות שעובר המספר בחברתה המתעתעת והבלתי יציבה של אשת המשורר.

המספר, כמו גיבורים אופיניים של מגד, הוא אדם אפור לכאורה, כזה שנראה כאילו הוא משתלב אך בפועל הוא חש עצמו זר, לא שייך. זרם החיים עובר לידו, והוא נותר בצד, מעט אבוד ואובד עצות. כוחות חזקים ממנו עלולים לשבש את חייו, אם יטעה ויניח להם לעשות זאת, כפי שעשה המספר. אבל מתחת לאפרוריות ולשוליות מתנהל עולם פנימי סוער, ומגד, נפלא כרגיל, נותן לו פה.

הספר כולו זמין לקריאה בפרויקט בן-יהודה.

עם עובד

1996

שְֹרָף / אנה ריל

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי

סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.

עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.

בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.

בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.

הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.

מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.

סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.

כתר

2002

קר עד העצם / דניאל וודרל

"קר עד העצם" מתרחש בקרב השוליים הנחשלים של ארצות הברית, ההילבילי, תושבי אזורי הספר, הבורים והעניים. בחבל האוזרק מתגוררים מזה דורות בני משפחת דולי ושלוחותיהם, מורישים מדור לדור אלימות ועליבות, קודים מבולבלים של מוסר מעוקם, ללא תקווה להחלץ מן המדמנה בה הם שקועים. לילדיהם הם נותנים את השמות של בני הדורות הקודמים, ונדמה כי בכך הם חורצים את גורלם. "ג'סאפים, ארת'ורים, הסלמים ומילטונים נולדו ללכת אל הצל בנתיב הסלול של בני דולי, לחיות ולמות תוך ציות לכל מנהג ומורשת שנשמרו באכזריות שאין כמוה".

רי דולי בת השש-עשרה משמשת אם לשני אחיה הצעירים ממנה. אמם, אחרי שנים של התמכרות לסמים, איבדה כל קשר עם המציאות. אביהם מסתלק לתקופות ממושכות מן הבית כדי לרקוח סמים קשים במעבדות חבויות. בניגוד לתושבי המקום, לרי יש חלום. היא מקווה להתגייס לצבא כדרך להמנע מן הגורל שנועד לה. כדי שתוכל להסתלק בלב שלם, היא מקדישה זמן להכשיר את אחיה לחיים עצמאיים, מלמדת אותם לבשל, להגן על עצמם, לצוד כדי להביא בשר הביתה. תכניותיה משתבשות כשסגן השריף בא לבשר לה, שאביה שִעבד את הבית כנגד ערבות, ואם לא יתייצב למשפט בתוך שבוע, הערבות תמומש והמשפחה תאבד את ביתה. בעוז רוח היא יוצאת לחפש את האב הנעדר.

הציטוט מן הגרדיאן על כריכת הספר – "מותח כפסיעה על קרח דק" – מטעה. יש אלמנט של מתח בספר – האם רי תמצא את אביה ותציל את משפחתה מעוני מחפיר עוד יותר מזה שהורגלו לו – אבל זהו רק שלד עלילתי, ועיקרו של הספר הוא תיאור החברה. מסופר כאן על אנשים אלימים, בעלי פתיל קצר, המסוגלים למעשי אכזריות איש כלפי רעהו, על חברה בעלת קודים נוקשים ובלתי מתפשרים של עשה ואל תעשה, על שוביניזם ברוטלי. אבל למרות הקור המנשב מן הטבע ומן האנשים, הסופר מבקש להפנות את תשומת הלב אל הרוך ואל החמלה, אל הבלבול ואל חוסר האונים, אל החברות ואל הנאמנות השבטית. "אף אחד פה לא רוצה להיות רע, רק שאף אחד לא יודע את כל הכללים, וזה עושה לכולם חיים קשים", אומר אחד האנשים. תחת הקשיחות, כמעט בסתר, בני משפחה מושיטים סיוע לרי, ואפילו יריביה הקשים ביותר אינם משלימים עם האפשרות שתוותר חסרת בית. רי עצמה, נערה שנאלצה להתבגר מהר, היא דמות מרשימה, קשוחה כחתול בר ורכה כאם מלטפת. יש משהו מלאכותי בעיני באופן בו מתברר שבתוך כל אחת מן הדמויות מסתתר גרעין של חמלה.

דניאל וודרל מיטיב לתאר את הנוף, שבתוכו מתנהלת העלילה, שובה עין זרה, אך קר ונוקשה ועוין לאלה החיים בו. אם תיאוריו את הדמויות מדויקים, הוא משרטט חזות קשה של החברה האמריקאית, שכן גם אם מסתתר רובד רך מתחת לכיעור ולפשע, וגם אם פה ושם זוכים האנשים לנצחונות קטנים, השקיעה נדמית בלתי הפיכה.

הספר עובד בשנת 2010 לסרט מצליח.

Winter’s Bone – Daniel Woodrell

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

סולומון גורסקי היה כאן / מרדכי ריצ'לר

אפרים גורסקי נולד באנגליה למשפחה עניה. את דרכו אל הרווחה היחסית פילס באמצעות מעשי נוכלות מתוחכמים, עד שנתפס, נכלא בניוגייט והצליח להמלט. כשנתפס שנית הוגלה לארץ ואן דימן, היום טסמניה. גם משם הצליח להציל את עצמו, כשעלה במרמה על ספינתו של ג'ון פרנקלין, קצין הצי הבריטי וסגן מושל ואן דימן. בסופו של דבר התגלגל לקנדה עם משלחתו של פרנקלין, שאבדה כולה ב-1845. אפרים היה הניצול היחיד.

מוזס ברגר היה צעיר מבטיח, זוכה מלגת רודס היוקרתית, בעל שאיפות ספרותיות. הבעיה של מוזס היתה צלו הגדול של אביו, ל.ב. ברגר, משורר בעל שם ובעל אגו גדול אך שברירי. המלגה לא עשתה עליו רושם, את נסיונות הכתיבה של בנו פירש כהתגרות ולמעשה ייחל לכשלונו. ל.ב. רדף כבוד וחי בחשש מתמיד מכשלון, אבל מחל על כבודו כשהוצע לו לשמש, תמורת הכנסה שנתית נכבדת, ככותב נאומים ויועץ תרבותי של ברנרד גורסקי, נכדו של אפרים. מאז ביקורו הראשון של מוזס באחוזת שלושת האחים לבית גורסקי, שם התחבר דווקא עם הילדים המנודים של המשפחה, צאצאיו של סולומון שנעלם בתאונת מטוס, היה מוזס אחוז דיבוק לעלות עם עקבותיו של האח הנעלם. המניע הראשוני שלו, כפי שהודה מאוחר יותר, היה נסיון להכפיש את שמם של בני גורסקי, כדי שיוכל להטיח את הרפש שימצא בפניו של אביו. המשפחה האמידה והמכובדת הפכה עבורו לדיבוק.

"סולומון גורסקי היה כאן" מספר את סיפורם של ארבעה דורות לבית גורסקי, ואת סיפורו של מוזס הכרוך בהם לבלי הפרד. זהו גם סיפורה של החברה הקנדית במאה התשע-עשרה והעשרים, ובעיקר יחסה המתנשא והמנוכר כלפי זרים. מכיוון שהסופר ודמויותיו יהודים כולם, לאנטישמיות יש נוכחות משמעותית בספר, אך הוא מטפל גם בהתיחסות לאינואיטים ולמהגרי עבודה. עד 1969, כדוגמא, האסקימוסים של קיוואטין היו ידועים לאנשי אוטאווה רק לפי המספרים על דיסקיות זיהוי שנשאו על צווארם. מאמר של עיתונאי בכיר מ-1907 הבטיח לאמריקאים, בנסיון לפתות אותם להגר, שבני תערובת לא יוכלו להשתרש במערב קנדה. כשמעסיקים הציעו עבודה למהגרים סינים בעת שהעובדים הקנדים שבתו, ביצעו האחרונים מעשי לינץ' במהגרים. כשסולומון מנסה לשכנע פוליטיקאים מקומיים לקלוט יהודים נרדפים בשנות השלושים, הוא נתקל, כמובן, בדחיה.

דמותו של ברנרד גורסקי מועתקת מדמותו האמיתית של סמואל ברונפמן, מייסד חברת סיגראם. ריצ'לר הכחיש משום מה כל קשר בין השניים, אבל קוי הדמיון מרובים מכדי שהדבר יהיה מקרי. גורסקי, כמו ברונפמן, החל את דרכו אל העושר בתקופת היובש בארצות-הברית. תחילה ניצל פרצה בחוק, וייצר ומכר תרופות שהכילו אלכוהול ("היי-לי-לול תרופת שיעול" נקרא אחד המוצרים שלו, "Rock-A-Bye Cough Cure" הוא שם אחד המוצרים של ברונפמן). מאוחר יותר העסיק רשת של מבריחים, בשיתוף פעולה עם המאפיה האמריקאית, כדי להעביר מקנדה לארצות-הברית משקאות חריפים. ריצ'לר מכנה את גורסקי מר ברנרד, כינויו של ברונפמן היה Mr. Sam. החברה הקנדית הקימה שלוחה בארצות-הברית, בספר ובמציאות, כולל בנין סיגראם האיקוני במנהטן. על ברונפמן אמר אחד ממקורביו שיותר מששאף לעושר שאף להכרה, וכך גם בן דמותו בספר. תיאור ההלוויה של השניים זהה. ואלה רק כמה דוגמאות להעתקה מן המציאות. שאר הדמויות במשפחה בדויות, ככל שידיעתי מגעת, וריצ'לר רקח סיפור מדמיונו הפורה אך עיגן אותו עמוק ברקע ההיסטורי. השקעתי זמן וחיפושים בנסיון להבחין בין בדיה לעובדות, נהניתי מן היצירה ולמדתי רבות מן החיפוש.   

סיפורו של אפרים מתנהל רובו ככולו בקרב האינואיטים, שם הוא מייסד כת לנוחותו, ומותיר אחריו תערובת יוצאת דופן של אמונות מקומיות ויהדות. בנו היחיד מתואר כ"מקף" בין אביו הססגוני לשלושת בניו העתידים להתעשר עושר אגדי. ברנרד הוא הבכור, אך סולומון הוא המבריק והדומיננטי שבהם. מוריי, הבן השלישי, משתרך מאחוריהם, מתרפס וירא מהצל של עצמו. האם ברנרד, שקצה נפשו בצלו של סולומון ובתעלוליו, הורה להתנקש בחייו? מוזס משתוקק לדעת. המאבק בין שלושת האחים על השליטה בעסקיהם מחלחל באופן הרסני אל הדור הבא, וכל אחד מן הצאצאים מגיב באופן אחר, בדרך כלל קיצוני. אחד מבניו של סולומון עובר צפונה והופך לחרדי פנאטי. אחד מבניו של ברנרד מפתח תאוות שליטה משלו. מוזס עצמו, נתון עדיין להשפעתו המסרסת של אביו, ואחוז דיבוק גורסקי, נע בין שתיינות כבדה לגמילה, ורודף אחר כל רמז בנסיונו לחשוף את סודות המשפחה בכלל, ואת תעלומת סולומון בפרט.

מרדכי ריצ'לר, המוכר בעיקר בזכות "חניכותו של דודי קרביץ", הספר והסרט, כתב ספר רב-נושאי מורכב, שעובר תכופות בין זמנים, משלב בעלילה דמויות רבות, ואינו עושה לקורא חיים קלים. אינספור הפרטים הבונים את העלילה מתלכדים בהדרגה לסיפור מלא, אך נדרש אורך נשימה כדי ללקט אותם בזה אחר זה. הסבלנות בהחלט משתלמת. משה זינגר העניק ליצירה תרגום מוצלח, והספר הססגוני והמרתק מומלץ בהחלט.

Solomon Gursky Was Here – Mordecai Richler

זמורה ביתן

1994 (1989)

תרגום מאנגלית: משה זינגר