הצמחונית / האן קאנג

הצמחונית

אם חשבתי שנושא הספר יהיה הצמחונות ונלוויה – יחס לבעלי חיים, תעשית הבשר וכדומה – טעיתי לגמרי. תפיסת העולם הצמחונית אינה נושא הספר, ויותר מזה – היא כלל אינה מעסיקה את האשה שהעניקה לספר את כותרתו. למעשה, כשהיא נשאלת מדוע חדלה לאכול בשר, תשובתה מעורפלת:

"יש סיבה מיוחדת לכך שהפכת לצמחונית? לדוגמה, סיבה רפואית… או שאולי סיבה דתית?"

"לא. […] חלמתי חלום"

יונג-הו נראתה לבעלה תמיד כאשה רגילה לגמרי. הבעל, מר צ'ונג, הוא המספר בשליש הראשון של הספר. לדבריו, לא נמשך מעולם לאשתו, אך מכיוון שגם לא מצא בה פגמים החליט שאין סיבה שלא יינשא לה. השניים התקבעו כבר מתחילת נישואיהם בתפקידים המסורתיים המצופים מבני זוג בחברה המסורתית של דרום-קוריאה: הוא הולך לעבודה, ואינו חייב לאשתו דין וחשבון על מעשיו, היא נשארת בבית, מנקה ומבשלת, דואגת לנוחותו של הבעל. ההעדפה של יונג-הו לא ללבוש חזיה צרמה למר צ'ונג, אך הפסיביות שלה התאימה לו לחלוטין, ולכן התעלם מן ה"סטיה" הזו. לילה אחד הוא מתעורר משנתו, ומוצא את אשתו מול המקרר במטבח, אוספת של תוך שקי אשפה את כל מאכלי הבשר ואת פירות הים. הצמחונות הפתאומית הבלתי מוסברת הזו נראית בעיניו כגחמה, אך מסתבר שבדרום-קוריאה – לפחות כך על פי הספר – הבחירה הזו חריגה מאוד ומערערת על מוסכמות. כשבריאותה של יונג-הו מידרדרת באופן חמור, ומוזרויותיה מתעצמות, המשפחה מתערבת באלימות, והדברים משתבשים עוד יותר.

השליש השני של הספר מתרחש שנתים אחר-כך, ובו יונג-הו המעונה, הנוטלת תרופות לאחר אשפוז פסיכיאטרי, ועדיין צמחונית שאינה שומרת על תזונה מאוזנת ובריאה, משמשת קורבן לשאיפות האמנותיות ולהזיות המיניות של גיסה.

קולה של יונג-הו כמעט ואינו נשמע בספר, והקורא נדרש לפענח מתוך קטעי רמזים את התפיסות התרבותיות העומדות ברקע הארועים, ואת המבנה המשפחתי שבגינו נאחזת האשה בעקשנות וברצון ברזל בהחלטה שעולה לה בשפיותה ועלולה לעלות לה בחייה. ואז מגיע השליש השלישי של הספר, ליבה של היצירה, ומספק את ההקשרים, כשהוא מציב זו מול את שתי האפשרויות – הכניעה למוסכמות או הבריחה מהן ללא התחשבות בתוצאות הרות הגורל.

השליש השלישי מציג את הדמות המרכזית האמיתית. לא יונג-הו, שאולי ניתן לפטור אותה כמעורערת בנפשה שאינה בהכרח מייצגת קריסה לנוכח הנסיבות, היא זו שבגינה נכתב הספר, אלא אחותה אין-יה, המבוגרת ממנה בארבע שנים. אין-יה היא אשה יציבה, אחראית, הולכת בתלם. בילדותה שימשה במידה מסוימת אם לאחותה, תחליף לאמן התשושה. בבגרותה, מתוך אותה תחושת מסירות ואחריות, נישאה לאמן כושל, שלא תרם דבר וחצי דבר לפרנסת המשפחה. היא מנהלת חנות קוסמטיקה משגשגת, מפרנסת יחידה, אם מצפונית לבנה. כמו יונג-הו גם היא אינה מבקשת מבעלה דין וחשבון על מעשיו, מניחה לו להעדר מן הבית בשעות שבהן עזרתו נדרשת, נוטלת על עצמה חובות ומחויבויות. אשה למופת. המאמץ הנדרש ממנה כדי לשמור על שפיותה ועל אורח חייה מקבל ביטוי עוצמתי לנוכח אלטרנטיבת הבריחה והחריגה מן המסגרת של אחותה:

לא היה בכוחה להתמודד עוד עם מה שהזכירה לה אחותה. היא לא היתה מסוגלת לסלוח לה על כך שחצתה גבול שהיא עצמה לא היתה מעזה לעולם לחצותו, לא היתה מסוגלת לסלוח על חוסר האחריות הנפלא שאיפשר ליונג-יה לנער מעליה את הכבלים החברתיים ולהשאיר אותה נטושה, עדיין אסירה. עד שיונג-יה פרצה את הסורגים, אין-יה לא ידעה כלל על קיומם.

"הצמחונית" הוא ספר יוצא דופן, כתוב היטב, ולמרות השונות התרבותית הוא רלוונטי לא רק למקומות בהם החברה רומסת ומקצה משבצות על פי מגדר, אלא לכל מקום בו מתקיימת מסגרת המעדיפה את טובת עצמה על חשבון עצמיות האנשים החיים בתוכה.

The Vegeterian – Han Kang

סאגה

2017 (2007)

תרגום מאנגלית: שרון קרמנר

 

יצירת המופת / אנה אנקוויסט

152516-46

שמו של הספר, "יצירת המופת", ניתן לו על שם ציור שצייר יוהאן סטנקאמר, אחת הדמויות המרכזיות בספר. הציור נחשף לראשונה בתערוכה רטרוספקטיבית שעורך לכבוד הצייר המוזיאון העירוני במקום מגוריו, וההווה של הספר מתרחש בשלושה הימים שלפני התערוכה. לאחר פתיחה איטית, שמאפשרת היכרות עם הדמויות הראשיות כפי שהן כיום, חוזרת העלילה שנים אחורה, ובהדרגה מעמיקה וחודרת אל שורשיהן, חושפת נדבך ועוד נדבך של מה שעיצב את אישיותן וקיבע את יחסי הגומלין ביניהן.

יוהאן הוא טיפוס של מצליחן, אגוצנטרי, רגיל להיות אהוב. אחיו הבכור אוסקר הוא ההופכי שלו, מגושם, אובססיבי לסדר, רווק מושבע, מתקשה ביצירת קשרים אנושיים. כמו יוהאן גם הוא עוסק באמנות, אך לא כיוצר, אלא כראש מחלקת שיקום ושימור במוזיאון הלאומי, שבינו ובין המוזיאון העירוני ניטשת יריבות עזה. לא במקרה ניצבים שני האחים במחנות יריבים: אמם אלמה, שבעלה נטש אותה כשהילדים היו צעירים מאוד, בחשה ובוחשת ביחסים ביניהם, מעדיפה בבירור את יוהאן הצעיר, אך תלויה לגמרי באוסקר. יוהאן גרוש מאלן, שחיתה בצלו ובצל בגידותיו עד שטרגדיה כיבתה בה כל רגש. חברתה ליסה היא פסיכואנליטיקאית, קשובה לאלן, מעורבת בחיי משפחת סטנקאמר ומשקיפה עליה מבחוץ.

הדמות הדומיננטית בספר היא דווקא זו שאינה נוכחת בו. צ'רלס, אביהם של אוסקר ושל יוהאן, צייר ונגן ויולה, עזב את הבית לטובת קריירה חדשה ביבשת אחרת, ומרגע שעזב ניתק כל קשר. אלמה, אם דומיננטית, לכאורה השתחררה ממנו כליל. ילדיו אינם זוכרים פרטים רבים מחייהם אתו, וקיומו אי-שם, או אי-קיומו, אינו מעסיק אותם ביומיום. בפועל, ככל שנוברים עמוק יותר, מתברר כי השבר של עזיבתו השפיע על כולם הרבה יותר מכפי שנדמה היה לאיש מהם.

אנה אנקוויסט בראה דמויות מורכבות, רבות פנים. אף אחת מהן אינה בדיוק מה שהיא נראית. כל אחת היא "כזאת, אבל…". יוהאן שטחי אך מעמיק, יהיר ואנוכי אך פגיע. אוסקר מרובע ושמרני אך מעורער. אלמה חזקה אך שברירית. אף דמות אינה מוגדרת בפני עצמה, אלא ניזונה ומתפתחת, או נהרסת, כתוצאה מיחסי גומלין עדינים וסבוכים עם הדמויות האחרות.

כמו ב"הסוד" וב"קונטרפונקט", ספרים מאוחרים יותר של אנה אנקוויסט, גם ב"יצירת המופת" יש למוסיקה נוכחות משמעותית. וכמו בספרים האחרים, משפחתיות ואובדן הם נושאים מרכזיים גם כאן, מעסיקים בדרכים שונות את כל הדמויות, ומניעים את העלילה.

הספר, כאמור, נפתח באיטיות, והוא הולך וצובר תאוצה ועוצמה. בשיאו של הקרשנדו לקראת סיומו של הספר, יצירת המופת של יוהאן תהפוך להיות הזרז לחשיפת הרגע המדויק שבו הכל השתבש.

"יצירת המופת" הוא ספר אנושי ומרגש, כתוב במיומנות ובכשרון (למרות היותו ספר ביכורים), נוסק לפסגות של אבחנות חדות, וצולל לתהומות של יאוש, מסוג הספרים שנותרים עם הקורא הרבה אחרי סיומם.

Het Meesterstuk – Anna Enquist

הספריה החדשה

2005 (1994)

תרגום מהולנדית: רן הכהן

לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

986065

"לדבר לעצמנו" הוא סיפורה של משפחה, המסופר בשלושה קולות. האב מריו, הגוסס בשל מחלה חשוכת מרפא, יוצא עם בנו לנסיעה ארוכה במשאית, ובשובם הוא מקליט עבור הבן את זכרונותיו מן המסע. הבן ליטו, כבן עשר, מספר בזמן אמת את ארועי המסע מנקודת מבטו. האם אלנה, הנותרת בבית, מתארת את שעבר עליה באותם ימים, ואת ההתמודדות עם הימים הקשים עוד יותר שבאו אחר-כך. למרות שהשלושה כרוכים זה בזה, וכל אחד בדבריו מתייחס גם אל שני האחרים, הם בעצם מדברים כל אחד אל עצמו, מסבירים כל אחד לעצמו את שעובר עליו ואת הדרך בה הבין את המציאות והתמודד איתה. בסופו של דבר, עם כל האהבה והקשר הנפשי היציב ביניהם, בכל אחד מהם יש ליבה של בדידות ושל עצמיות, שאותה – במתכוון או מתוך מניע בלתי מודע – הוא אינו חושף בפני האחרים, ומכאן השם שניתן לספר.

ליטו חי את ההווה, מאמין בתמימות של ילד לכל מה שמספרים לו: לאבא היה וירוס והוא עדיין לא התאושש, אבא סובל מאלרגיות ולכן נוטל כדורים. הוא שמח על ההזדמנות לחוות הרפתקה עם אביו, משתאה כמו ילד מן הארועים הקטנים המסעירים אותו בדרך. מריו חי במחשבה על העתיד, שבו הוא עצמו כבר לא יהיה נוכח. חשוב לו – בשל אחריות הורית או בשל חשש מהתפוגגות זכרון היותו – ליצור זכרון משותף לו ולבנו. אלנה, הדמות המורכבת מבין השלושה, חווה את כל הזמנים בעת ובעונה אחת, זוכרת בקושי עבר של בריאות, מתמודדת עם חרדתה מן העתיד, ובעיקר נאחזת בכל כוחה, ובכל האמצעים שברשותה, בשפיות נוכח קשיי ההווה המסתערים עליה.

אנדרס נאומן מעניק לכל דמות אישיות מובחנת וקול משלה. הספר כנה מאוד, לפעמים בוטה, אבל כל הזמן מאוד אנושי, עצוב ונוגע. הוא עוסק במספר גדול של נושאים, קטנים כגדולים, וביניהם התמודדות עם מחלה ועם מוות, שקרים שאנו מספרים לאהובינו, יחסים בין דוריים, נאמנות ועוד, ועושה זאת באופן משכנע ומעורר מחשבה. מעבר לשפע התוכני, אהבתי מאוד את הדרך בה ארועים מקבלים ביטוי משלוש זויות שונות, ובכך משרטטים תמונה שלמה. בחרתי כדוגמא את ההתיחסות המשולשת הבאה, שמדגימה גם את סגנונם השונה של שלושת הדוברים:

ליטו: אבא חוזר. הוא מתקרב. הוא מרים לי את הפנים בשתי כפות הידים. ומציע שנשאר לאיזה משקה. משקה! אבא ואני! בבר! בלילה! אני לא מאמין. זה באמת הכי מגניב שיש. אני קם מהכסא. אני מנגב את הסירופ בשרוול, מזדקף, ושנינו הולכים יחד לבר. אבא מזמין ויסקי. אני מזמין פאנטה. עם מלא מלא קרח.

מריו: התחלתי להסתכל על הבחורים בבר, כמה מהם היו צעירים מאוד, ופתאם קלטתי שלעולם לא אראה אותך ככה, בגיל הזה, נשען על הבר, ואז נכנסה בי, לא יודע, מין מתקפת עתיד, חשבתי: טוב, אם אני לא יכול לחכות, אז עכשו, והלכתי והזמנתי אותך למשקה, אני נשבע שהייתי מוכן להסכים למה שלא היית רוצה, ויסקי, טקילה, וודקה, כל דבר, ואתה הזמנת פאנטה, וזה היה נפלא, אולי בשביל זה יצאנו לטיול הזה, לא? כדי לשתות ביחד פאנטה במוטל עם זונות, ואז הכל היה שווה את זה.

אלנה: לפני הקינוח הרמנו כוסית שלושתנו, צחקנו כמו משפחה נורמלית, ומריו מזג לליטו חצי כוס יין. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא עשה את זה גם בטיול. לא העזתי לומר שום דבר. שתינו, התבדחנו. נהנינו מהקינוח.

"לדבר לעצמנו" כתוב בפתיחות רבה, ללא שיפוטיות, למעט זו של הדמויות כלפי עצמן, ונושאיו היומיומיים עשויים לגעת בלב ובעצבים החשופים של קוראים רבים. מומלץ.

Hablar Solos – Andres Neuman

תשע נשמות

2017 (2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

שיבת הבן / אווה טיקה

d7a9d799d791d7aa_d794d791d79f

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

חופשת שחרור / יהושע סובול

31-6406_m

"חופשת שחרור" הוא סיפורה של משפחת בן-חיים, החל מהסבתא-רבתא אווה, חלוצה, רקדנית ופלמ"חניקית, ועד נינותיה ליבי וקרין. ליבי, המשרתת בצבא כמדובבת עצירים בטחוניים, פוגשת בחקירה האחרונה לפני שחרורה את העציר הבדואי אדיב, סטודנט לתואר שלישי בהיסטוריה, שהתזה שלו עוסקת במדיניות הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בין השנים 1929 – 1945. משהו בדברים שהוא אומר לה – בין השאר "סבא שלך גירש את סבתא שלי" – מטריד את מנוחתה, ובמקום לנסוע הביתה היא נוסעת לבקר את סבה בקיבוץ. הסב, דייב, בן תשעים, אינו בבית, יצא על אופנוע ההארלי-דייוידסון לשיטוטים משלו. בחדרו מוצאת ליבי יומן שכתבה אמו אווה, וכשהיא פותחת כהרגלה בקריאה מן העמוד האחרון, היא מוצאת שם את המשפט "ליבי היא אני", וצוללת אל המלים. מדי פעם היא מפסיקה את הקריאה כדי לנהל שיחות וידאו עם אדיב, אותו היא משתפת בחווית היומן.

סיפור חייה של אווה מרתק, ונע בין הקיבוץ בימיו הראשונים, ימי טרום המדינה, ובין גרמניה בשנות השלושים. ליבי, הנשאבת אל ההתרחשויות, אינה קוראת קריאה פסיבית, אלא משוחחת עם אווה, משלימה את המסופר מדמיונה, ומשליכה מן העבר אל ההווה. לדעתי, די היה בדיאלוג שבין השתיים כדי להחזיק ספר מגובש ומרתק, אבל יהושע סובול בחר להרחיב את היצירה, ולספר את סיפוריהם של ארבעת נכדיה של אווה, ילדיו של דייב. מעוז, אביה של ליבי, הוא פוליטיקאי מן הימין, השואף להיות ראש ממשלה, ובוגד באשתו נגה. גבי, מהנדס תוכנה, מואס בעולם הדיגיטלי ומבקש להביא לכליונו. אשתו, דנה, היא צלמת טלוויזיה, שטופת שנאה לכל מה ומי שאינו מן הצד השמאלי של הפוליטיקה. דובש, מושבניק, אביה של קרין, בוגד באשתו, דורית, עם סו, פועלת תאילנדית. דורית מצדה בוגדת בו עם הפסיכולוג המטפל בה ובבתה. הבת, קרין, בת שבע-עשרה, מנהלת רומן עם אלעד, פוליטיקאי נשוי מן הימין, בעל ברית של מעוז. מירב, אחותם של מעוז, גבי ודובש, היא מעצבת פנים ובליינית בלתי נלאית. נדמה כי מרוחה של אווה, שחייה היו אמנם כאוטיים וקופצניים ועמוסי שגיאות, אך עתירי משמעות ותוכן, ירשו נכדיה רק את חוסר המנוחה ואת חוסר הנחת. הדור הבא יצטרך לנסות להשיב למשפחה סדר ומשמעות.

מעבר להרחבה מציר הסיפור – השילוב אווה-ליבי – אל ארבעת הנכדים, משולבות בספר דמויות משנה, שגם הן מתוארות בפרטנות, כמו קנדי, חברו של דובש, שהיה חילוני והפך לדתי ולקה במחלה קשה ומת, וצונגפלייש, חברו של גבי, חסיד סאטמר שלובש בלילות בגדים חילוניים ויוצא לבלות בפאבים, וקריסטינה, חברתה של דנה, עתונאית דנית שנישאה לאינטלקטואל מצרי שאינו מורשה לגור בדנמרק, ועוד. לטעמי, שתי ההרחבות – אל המשפחה כולה ואל דמויות המשנה – אינן תורמות ליצירה, אלא מטביעות אותה בשפע פרטים, וחבל.

כשמפרקים את העומס, יש בספר מקבץ גדול של סיפורים ושל דיונים, שכל אחד מהם לכשעצמו מעניין ומטופל היטב ספרותית. כך, לדוגמא, מתפתחת שיחה מעניינת על מעמד האשה בתרבות המוסלמית, שזורה בדיון על דון-קישוט ועל אילוף הסוררת. תיאור הלילה של גבי בפאב הוא מלאכת מחשבת מדויקת. הפצצה הוירטואלית של קרין נוחתת ומהדהדת בשקט מצמרר, ועוד ועוד.

יחסי יהודים-ערבים בישראל הם הנושא העובר כחוט השני לאורכו של הספר, נשזר בחייהם של גיבוריו כפרטים, כלוחמים וכאזרחים. עמדתו של הסופר ברורה: די לקרוא את הפרק בו הוא מתאר שיחה צינית בין מעוז ואלעד, הפוליטיקאים מן הימין, תוך שהם בולסים מעדנים, כדי להבין למי אהדתו אינה נתונה. זכותו להחזיק בדעתו, והיא אינה נושא הספר או נושא הסקירה, אבל דווקא משום שזהו ספר עם עמדה סיומו מאכזב מאוד: ליבי, נחושה לשים סוף למצב שבו נשים צעירות עוברות כמוה חוויה של אובדן חבר שנשרף בקרב, מתכננת מהלך גדול, עליו היא אומרת לקרין: "זה משהו שאני הולכת לעשות. משהו שיקח אותי רחוק. כמה רחוק שאוכל ללכת […] זה דורש כוחות עצומים ורצון שאני עדיין לא יודעת אם יש לי. אבל אני אגלה בעשייה […] זה חישוב מסלול מחדש. משהו ששווה לחיות בשבילו, לגמור עם מחול המוות […] זה משהו שצריך לקום ולעשות". להסתפק באמירות האלה, ולא לצאת לעשות מעשה, פירושו מן הסתם שמאחורי ה"משהו" אין תוכן מעשי ואין בשורה. להעניק לליבי תחושה של חופש עם סיום קריאת היומן ועם ההחלטה לעשות "משהו", ולחתום את הספר במשפט הסתמי "לא תם ולא נשלם", נראה לי פתרון ספרותי בלתי מספק לציפיה שנבנתה מסיפורה של אווה ומחיפושיה של נינתה ליבי.

משום שהמכלול סובל מגודש והסיום מאכזב, אבל רכיבי הספר כתובים מצוין, אני נמנעת מלסכם את הסקירה בהמלצה או באי-המלצה.

הקיבוץ המאוחד

2017

הפלא של אנה / אמה דונהיו

55000002424b

ליבּ רייט, אשה אנגליה צעירה, אחות במקצועה, שהוכשרה על ידי פלורנס נייטינגל, נשלחת על ידי מעסיקיה לשבועיים בכפר אירי להשגיח על ילדה. ליב סבורה שמדובר מן הסתם במשפחה בעלת אמצעים, שיכולה להרשות לעצמה אחות פרטית להשגחה על חולה מפונקת, אך בהגיעה למקום מתברר לה שהמשימה שונה, ובעיניה אף משונה: אנה או'דונל, כך מאמינים תושבי הכפר, חדלה לאכול מאז יום הולדתה האחד-עשר, ארבעה חודשים קודם להגעתה של ליב, ובריאותה לא נפגעה. האם מדובר בנס, כפי שסבורים אלה הנוהרים לפגוש אותה? האם אנה מבשרת עתיד שבו הנפש תגבר על צרכי הגוף, כפי שהרופא המקומי מנבא? ואולי זו תרמית ביוזמת הוריה ובתמיכת הכומר, שמטרתה לנצל את תמימות ההמון ולאסוף תרומות בתמורה לזכות לשהות במחיצתה של הילדה הפלאית?

אנשי הכפר, אם מתוך כוונה לבסס את הנס, או מתוך רצון כן לגלות את האמת, הקימו ועדה לחקירת התופעה. הועדה החליטה לפקח על אנה מסביב לשעון במשך שבועיים, והטילה את המשימה על שתי נשים אמינות: ליב נבחרה בשל השם הטוב שיצא ל"נייטינגליות", האחיות שהוכשרו על ידי פלורנס נייטינגל בשדה הקרב בחצי האי קרים. האחות מייקל נבחרה בשל היותה נזירה צייתנית ודבקה באמונתה. השתים מתחלפות ביניהן במשמרות של שמונה שעות, עיניהן פקוחות על אנה ועל בני ביתה. כשמצבה של אנה מתחיל להדרדר, ליב אינה יכולה שלא לתהות אם משימתה היא שתגרום בסופו של דבר למותה של הילדה.

הספר נע תחילה באיטיות, עוקב אחרי ארועי היומיום באותה קפדנות בה עוקבות האחות והנזירה אחרי אנה. בהדרגה נבנה בו מתח, הנובע לא רק מן השאלה אם אנה אוכלת בסתר או לא, ואם כן – מי עומד מאחורי התרמית. המתח הסיפורי הוא תוצאה של כמה וכמה קונפליקטים מעניינים שהם לבו של הספר. ליב היא פרוטסטנטית חילונית, המוצאת את עצמה בלבו של כפר קתולי אדוק. הדיון בעניני אמונה הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. כך, לדוגמא, בפגישה של ליב עם העתונאי ויליאם ברן, קתולי ספקן ודמות מפתח בספר, נכלל הדו-שיח הבא:

"אני מודֶה בזה: אף פעם לא יכולתי להתמודד עם זוועות בלי הגנת הנחמה שבדת […] האם בכל הזמנים ובכל המקומות אנשים לא זעקו לאלוהיהם בשעת צרה?"

[…]

"זה רק מוכיח שאנחנו כמהים לישות כזאת […] אתה לא חושב שעוצמת הכמיהה הזאת דווקא מעלה את הסבירות שכל זה אינו אלא חלום?"

קונפליקט נוסף נובע מהיותה של ליב אשה אנגליה באירלנד, שבע שנים אחרי רעב תפוחי האדמה במחצית המאה התשע-עשרה. האירים מלאי מרירות כלפי התנהלותם של האנגלים במהלך האסון, שמספר קורבנותיו נאמד בקרוב למליון איש.

עוד תהום פעורה בין ים האמנות הטפלות שבו מחזיקים הכפריים, ובין תפיסת העולם הריאלית שבה אוחזת ליב:

חלב בשביל הפיות, דסקיות שעווה למניעת דליקות ושטפונות, ילדות שחיות על אוויר… יש משהו שהאירים לא מוכנים לבלוע?

סיפורה של הילדה אנה בדוי, אך הוא מבוסס על תופעת הנערות הצמות, נערות שטענו במהלך השנים, מימי הביניים ועד המאה התשע-עשרה, כי יש בכוחן לשרוד ללא מזון. המאמינים כי מדובר בתופעה ניסית נתלו בסיפורי כמה קדושים שנמנעו מאכילה. הרופאים מיחסים את התופעה להיסטריה או למופע מוקדם של אנורקסיה נברוזה, או שרואים בה הונאה פשוטה.

"הפלא של אנה", הוא ספר על סודות במשפחה, על התמודדות עם טראומה, ועל ההיענות לחובה, אך בעיקרו הוא ספר על כוחה ההרסני של האמונה. הכתיבה עדינה אך מעמיקה, והטיפול בקונפליקטים מעניין ומרחיב את הדעת.

 

The Wonder – Emma Donoghue

אריה ניר

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

פחד / שטפן צווייג

985570

הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה.

אירנה וגנר, אשה צעירה, נשואה לפרקליט בעל שם ואם לשני ילדים, חיה חיים בורגניים מנומנמים. גם המאהב שהיא מחזיקה בסתר משתלב בשגרה הרגועה.

עד מהרה לא שינה מאהבה דבר במכניזם הנוח של הקיום שלה, הוא נעשה מין תוספת של אושר מתון, כמו ילד שלישי או מכונית, וההרפתקה כבר נדמתה בעיניה בנאלית כמו התענוג המותר.

הרגש היחיד שאירנה חשה בחיות רבה הוא הפחד להתפס, התוקף אותה בכל פעם שהיא יוצאת מדירת מאהבה אל הרחוב, אך גם רגש זה חולף לגמרי בשובה לביתה. כך עד שיום אחד, בצאתה מדירתו, נגשת אליה אשה זרה, גסה והמונית למראה, ומאשימה אותה שגנבה את הגבר שלה. אירנה המבוהלת, במקום להכחיש, שולפת מארנקה שטרות כסף, ומוסרת אותם לידי האשה, בתקווה להשתיקה. בימים הראשונים שלאחר התקרית היא כמעט שמחה על הטלטלה הזו בשגרת חייה, שזימנה לה תחושה ממשית ומעוררת כפי שלא חוותה כבר זמן רב, וסבורה שתפתור את התסבוכת אם תוותר על מאהבה:

כבר חוסר הנוחות הראשון הזה, הכרוך בסבל כלשהו, היה למעלה מכוחותיה. היא סירבה מיד לוותר על משהו מהשאננות הנפשית שלה, ובעצם היתה נכונה להקריב ללא היסוס את מאהבה בעבור הנוחות שלה.

כשהסחטנית מופיעה שוב, והפעם דורשת במפורש כסף, הפחד הופך לדייר של קבע בחייה של אירנה.

שטפן צווייג, שמיטיב כל כך לתאר רגשות ולחדור אל מעמקי נפשן של דמויותיו, מתאר גם בספר הזה באופן משכנע את שמתחולל בלבה ובנפשה של אירנה. הספר, רובו ככולו, סובב סביב תחושותיה. כל מה שמתרחש סביבה משוקף בספר דרך עיניה בלבד, דרך הפרשנות שמוחה המעונה מעניק למה שהיא חווה. באופן זה מעצים צווייג ומזקק את תמציתו של הספר, ומאפשר הזדהות עמוקה עם הפחד שאירנה חווה.

סיומו של הספר הפתיע אותי. לא צפיתי את חשיפתו של הסוד שצווייג הסתיר לאורכה של היצירה, וכצופה מן הצד הסוד הזה עורר בי כעס. תגובתה של אירנה היתה הפוכה משלי, אבל בעלת הגיון פנימי הנובע מאישיותה. כדי להמנע מספוילרים לא ארחיב בנקודה זו.

"פחד" הוא ספר מהודק, מזוקק, ומומלץ בהחלט

Angst – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1913, 1925)

תרגום מגרמנית: הראל קין

מגדלור / קולם טויבין

migdalor_med

"מגדלור" נפתח בתיאור חייה השגרתיים של הלן, אשה אירית צעירה, נשואה ליוּ ואם לשני בנים. בבוקר המתואר נוסעים יו והבנים אל משפחתו של יו, והלן, מנהלת בית-ספר, נותרת בעירם לפגישות עבודה, שלאחריהן תצטרף אליהם. התכניות הפשוטות הללו משתבשות כשחברו של אחיה של הלן מופיע על סף דלתה, ומבקש ממנה לגשת לבית החולים לבקר את האח, דקלן. הקשר בין השניים, ובינם לבין אמם, התרופף בשנים האחרונות, ורק כעת, כשמצבו של דקלן חמור, נודע להלן שהוא חולה איידס. דקלן מטיל עליה לספר על המחלה לאמם לילי ולסבתם דורה. בקשתו הנוספת היא לשהות מספר ימים בבית הסבתא, בית מבודד יחסית, הניצב על ראש צוק מעל האוקינוס. בבית זה שהו השניים ללא הוריהם תקופה ארוכה בעודם ילדים, ופיתחו תחושת נטישה, בעת שאביהם גסס ללא ידיעתם, ואמם שהתה לצדו. אל ביתה של הסבתא מתכנסים, אם כך, דקלן והלן ואמם, ואליהם מצטרפים לארי ופול, חבריו הקרובים של דקלן, שכבר מורגלים לסעוד אותו בתקופות הקשות של מחלתו.

הנושא המרכזי של הספר הוא היחסים המורכבים בתוך המשפחה, הסודות שלא סופרו, הטינות שנצברו, קשיי התקשורת, מאבקה של הלן להשתחרר מן הצל הכבד של אישיותן הקשה והדומיננטית של לילי ושל דורה, הצורך לסירוגין בניתוק ובחיבור. נושא משמעותי נוסף, המשתלב עם היבט הסודות הבלתי מסופרים, הוא היחס להומוסקסואלים במשפחה השמרנית שבחברה הקתולית.

הספר מסופר כמעט כולו בפשטות נקיה מרגשות, על סף הלקוניות. את מה שכתבתי על "ברוקלין", אני יכולה לשכפל כאן: הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם הדמויות שטוחות מדי. דמותה של הלן מפוענחת, אבל כל האחרות סובלות מאי בהירות, ואני לא יכולה לומר שבתום הספר אני מכירה אותן או מבינה אותן. הספר "מתעורר" רק פעם אחת, אחרי קרוב למאה ושמונים עמודים, כששלוש הנשים מכונסות יחדיו, והלן מטיחה בהן, בעיקר באמה, את תחושותיה הקשות כלפיהן. בשאר הזמן הוא יותר מדי מדווח ופחות מדי מסופר.

בשונה מ"ברוקלין", שבו היתה לי הרגשה שהסופר לא הצליח להחליט על מה הוא מספר, כאן העלילה – למרות ריבוי פרטים – ממוקדת היטב. בשל הלקוניות אמנם לא נקשרתי לאף אחת מן הדמויות, למרות יסוריהן ושברון לבן, אבל הסיפור צלול, ההתנהלות שלו בין הווה לעבר ערוכה היטב, ונושאיו מעניינים.

בשורה התחתונה: המלצה מסויגת

The Blackwater Lightship – Colm Tóibín

כנרת

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שרון רצהבי

ברוקלין / קולם טובין

462-416b

אייליש לייסי, צעירה אירית, חיה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיירה אניסקורתי (מקום הולדתו של הסופר), עם אמה ועם אחותה הבכורה רוז. אביה של אייליש נפטר לפני מספר שנים, ושלושת אחיה היגרו לאנגליה לחפש פרנסה. שלוש הנשים מתקיימות בצנעה מהכנסותיה של רוז, ואייליש תורמת למשפחה מעבודתה החלקית בחנות מכולת מקומית. כומר אירי שחי בארצות הברית מציע לאמה לשלוח את אייליש לעבוד בברוקלין, והאם, בעצה אחת עם רוז, מחליטה לקבל את ההצעה. אייליש, לכאורה, אינה צד לענין, והשתיים מניחות שהחלטתן מספיקה. אייליש, שקטה ומופנמת, אינה מרבה לדבר, אינה מתחברת בקלות. השתיקה, חוסר היכולת לדבר על רגשות, היא נחלת המשפחה כולה, וגם סגנונו של הסיפור הוא כזה, כמעט לקוני וחף מרגשות.

הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם דמותה של אייליש שטוחה מדי. רוב הזמן היא מצטיירת כאאוטסיידרית, חסרת נסיון, פסיבית, מניחה לארועים ולאנשים לגלגל אותה מסיטואציה לסיטואציה. יש בה יושר פנימי, שבשלו היא מרשה לעצמה מפעם לפעם הרמת ראש קלה, התבטאות סרקסטית, אך היושר הזה קורס בקלות עם כל רוח משתנה. בסתירה לאלה, פה ושם מתקבל הרושם שמתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מגובשת (רושם שמתפוגג בחלקו הרביעי של הספר). מכיוון שהספר נע כל הזמן קדימה בקצב מונוטוני, שקצת ייגע אותי,, ואינו מתעכב במקומות שבהם נדרשים העמקה ומבט חודר, דמותה של אייליש סובלת מרמה מסוימת של אי אמינות.

דווקא בקטעים שבהם ניתנת הבמה לדמויות אחרות, המינימליזם עובד יפה. כך, לדוגמא, כשאייליש פוגשת באנגליה את אחיה ג'ק, לפני ההפלגה לאמריקה, הוא מדבר בקיצור, אך בפתיחות שהשניים אינם רגילים בה, על קשייו בימיו הראשונים כמהגר. דוגמא נוספת היא התנהלותה של האם, כשאייליש שבה לביקור באירלנד: במחוות קטנות מתגלה רצונה הנסתר לכאורה להשאיר את בתה לידה.

לעתים לא ברור מה התכוון הסופר לספר: האם זהו סיפור על ההגירה האירית לארצות הברית? האם זהו סיפורה של התקופה? שני המוטיבים האלה שלובים באופן בלתי מידתי, לדעתי. טויבין מנצל כל הזדמנות כדי לדחוף לתוך העלילה עוד פרט תקופתי – יהודי שחמק מהשואה, משקפי שמש שנכנסו לאופנה, טלויזיה בשלביה הראשונים, אינטגרציה חברתית אפופת חשדנות והתנשאות. לפעמים החיבור הזה מצליח, לפעמים הוא מאולץ.

ולמרות כל האמור לעיל, יש בספר קטעים נוגעים ללב, הוא מציג כמה דמויות מעוררות ענין, שהדינמיקה ביניהן משכנעת, ונראה לי שהצליח ללכוד את רוח התקופה.

Brooklyn – Colm Tóibín

בבל

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

ארבעה אבות / אמיר זיו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d791d7a2d794_d790d791d795d7aa2

"ארבעה אבות" מתרחש בשלוש נקודות זמן. הראשונה, ב-1961, נפתחת בתיאור התכתבות שגרתית בין אזרח, המתלונן על בניה בלתי חוקית אצל שכנתו, ובין מהנדס העיר. עם הזמן משתרבבת להתכתבות נימה אישית, ואנו לומדים להכיר טוב יותר את המתלונן, מר א' בוכמילר. בוכמילר, בן שישים ושלוש, הוא מציצן חטטן, הניזון מחייהם של אחרים. הוא אינו מסתפק בתפקיד הצופה, אלא נוטל לעצמו תפקיד של מפעיל בובות המתמרן את האנשים שאחריהם הוא עוקב. על חיי משפחתו, לעומת זאת, הוא אינו מצליח לשלוט, ובנו בחר להתרחק ממנו.

עלילת התקופה השניה מתרחשת שלושים ושתים שנים אחר-כך. בניגוד לעלילת התקופה הראשונה, שנפתחה באוירת שגרה והתקדמה באופן לינארי, השניה מתחילה באוירת תעלומה ובלבול, ובהמשך נעה קדימה ואחורה בזמן עד להסבר כמעט מלא של הסוד שבתחילתה. גיורא, וטרינר של חיות גדולות, אב יחיד לנירה, ילדה בת שש, מגיע הביתה, מוכתם בדם, ונחפז להכין לבתו עוגת יום הולדת וזר למסיבה המתוכננת למחרת בגן. בהדרגה אנו נחשפים למה שארע מוקדם יותר באותו יום, ולמה שארע בשנים הקודמות בינו ובין אשתו, והניע שרשרת ארועים שהביאה לאותה נקודה בזמן. תפקיד משנה משחק כאן מר ב' בוכמילר, בנו של גיבור התקופה הקודמת.

בתקופה השלישית, ב-2004, נירה שבגרה, וכעת היא בת שבע-עשרה, כותבת בלוג, ובו היא מנסה להבין את תהפוכות חייה, שנגרמו בעטיים של האבות שבספר. לבוכמילר הבן, בן שישים ושלוש, כגילו של אביו בתחילת הספר, ניתן שוב תפקיד מפתח:

שאלתי אותו אם הוא לא רואה את הדמיון, את זה שכמו אבא שלו גם הוא מציצן, יושב ומציץ על חיים של אחרים. הוא נעלב ממני. אמר שהוא מעדיף לקרוא לעצמו מביטן […] עניתי לו שלא יספר לי סיפורים, ושהוא לא פחות שקרן מאבא שלו. ושגם הוא, עם כל הארכאולוגיה שלו, בסך הכל חי את החיים שלו דרך אחרים, ממש כמו עלוקה שאם ינתקו אותה היא פשוט תמות.

הנושאים המרכזיים בספר, כך אני מבינה אותו, הם קשיים בתקשורת, חוסר יכולת ליצור קשרים פתוחים נטולי סודות, והאבהות הלקויה הכרוכה באלה. העלילה מטרידה, לעיתים אף מפחידה, אבל הדמויות והסיפור אפשריים ומציאותיים. הספר, כמובטח על הכריכה, מציע שיאים דרמטיים, זעזועים ומתח. אמנם מדובר בספר ביכורים, אך אמיר זיו כותב כסופר מנוסה ומיומן, המצליח לשכנע במספר סגנונות כתיבה, בהתאם לאופי המשתנה של הסיפור, ומתמקד במה שחשוב להתרחשויות מבלי להתפזר.

בשורה התחתונה: שונה ומומלץ

עם עובד

2017