איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

מודעות פרסומת

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e

פרח קטן / יוסי אביליו

פרח קטן

חוסה, המספר את "פרח קטן" בגוף ראשון, פותח את סיפורו בהצהרה המבשרת על מהפך שעבר: "הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר". בבוקרו של יום שני הוא מדווש על אופניו בדרך לעבודתו, אך מגלה שמפעל הזיקוקים בו הועסק עלה באש. בתחושה משולבת של דיכאון ושחרור הוא חוזר הביתה אל אשתו לאורה ואל בתם בת השנה אנטוניה. בסיומו של הספר, לאחר כל התהפוכות שבמהלכו, הוא מחליט, בעידודה של לאורה, להיות סופר.

את מה שקורה בין הפתיחה לסיום אפשר לקרוא ביותר מדרך אחת. אם דוחקים הצידה את כל הביזארי והסימבולי, זהו סיפורם של בני זוג, שבשל היפוך בתפקידיהם המסורתיים – היא מפרנסת, הוא עקר-בית – נאלצים להתבונן אל תוכם פנימה, יחד כזוג וכל אחד לחוד, ולהגיח מן ההתבוננויות שונים מכפי שהיו קודם לכן. בניגוד לקריאה הפשוטה הזו, אפשר לפטור את עלילתו של הספר כתוצר של מוח חולני, שהרי המספר עצמו מעיד כי "תודעתי התפצלה בין שפיות לשגעון". הוא נמשך למוות (את טולסטוי הנערץ עליו הוא מנציח בחדרו באמצעות תצלום של קברו), מרותק לפשע ללא השלכות, מטפח אמונות טפלות עד כדי טשטוש ביניהן לבין האמת, וחי במידה רבה בעולם פנימי משלו, לא תמיד מחובר למציאות. ואפשר, וזו נראית לי הדרך הנכונה, לאמץ את הביזארי והסימבולי אל תוך הסיפור הפשוט, בדיוק כפי שהעלילה נעה ללא מעקשים בין היומיומי להזוי ולחריג, ולחשוף את המשמעויות ואת תתי המשמעויות השזורות בו. כתבתי לעצמי מספר הערות תוך כדי קריאה ראשונה, חלקן סותרות אלה את אלה. כדאי לשוב לספר בקריאה חוזרת כדי לפענח את מורכבותו.

הספר כתוב כפיסקה אחת ארוכה, מבנה שמקנה לעלילה דחיסות  ועוצמה, ומקשה על הקורא לעצור וליטול הפוגה. הסופר בחר בסוף פתוח, נמנע במתכוון מן הסוף הורוד שאליו נראה היה שהעלילה מתקדמת. הקורא, הבוחר בפרשנות מבוססת הגיון, יכול להניח שההמשך, שאינו מסופר, טרגי. קורא אחר, שנוטה יותר לעל-טבעי, יכול להניח, באותה מידה של שכנוע, שהטרגיות לכאורה היא רק מבוא לשיפור. כך או כך, יוסי אביליו מתעתע עד המילה האחרונה.

הספר שאל את שמו מיצירת הג'אז של סידני בשט, Petite Fleur. המוזיקה זכתה לאינספור ביצועים ולכמה גרסאות מילוליות, והסופר ציין בראיון כי גרסת ה-Hot Sardines היא בין המועדפות עליו. אולי הטקסט המעודן בגרסה זו מרמז על הנושא העיקרי של הסיפור ועל היעד שלו – אהבה.

"פרח קטן" הוא ספר מורכב ופשוט כאחד, הנוגע, למרות מוזרותו, ביומיום של כולנו. כפי שנכתב, בצדק, על הכריכה, "גם במשפחה ממוצעת, ששאיפותיה ובעיותיה ממוצעות, המתגוררת בבנין דירות ממוצע בעיר ממוצעת – האימה, אי-השפיות, הדרמה וחגיגת הספרות יכולות לחכות לנו ממש מעבר לפינה".

מומלץ לקריאה ולקריאה חוזרת.

Pequeña Flor – Iosi Havilio

תשע נשמות

2019 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

נמר גימ"ל / לירן גולוד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d79ed7a8_d792d799d79ed79c2

"נמר גימ"ל" מתרחש בשנות השמונים בישוב קטן על גבול לבנון בצל המאיים של הקטיושות. הסיפור מתרכז במשפחה אחת, גבי ואלה ושתי בנותיהם, מיקה ומילי. היחסים בין בני הזוג מעורערים, מיקה בת העשרה מתקשה להשתלב בחברת בני גילה, ומילי הצעירה אחוזת פחדים והתנהגותה הרסנית על סף הפסיכוטית. דמות משמעותית נוספת היא זוהר, אחותה המנוכרת של אלה, אמנית מרוששת שעזבה את הישוב לטובת העיר הגדולה.

הטקסט שעל הכריכה מבטיח לפתוח צוהר אל הוויית חיים שלרבים אינה מוּכרת אלא ממהדורות החדשות, אבל הבטחה זו אינה ממומשת בעלילה. המצב הבטחוני הקשה, האזעקות, פגיעות הקטיושות, המלחמה היומיומית מעבר לגבול – לכל אלה יש ביטוי בספר, אבל הקישור ביניהם ובין קורות המשפחה נראה כמעט מקרי. לא בגלל המצב המשפחה מעורערת, ולא בזכותו היא מקבלת הזדמנות להתחזק. העלילה חושפת בהדרגה מספר אירועי משבר בהיסטוריה המשפחתית, ואלה השפיעו על גיבוריה במידה רבה יותר. ובכל מקרה, נראה שהמשפחה מתגלגלת מאסון לאסון בשל אישיותם של ההורים, אנשים שהרימו ידים עוד לפני שנפגשו, וההורות שהם מדגימים תמוהה ומעוררת תיעוב.

לירן גולוד כותבת יפה, כל תמונה בנפרד, למרות נטיה להפריז בדימויים. הבעיה במכלול, מבחינתי, היא בחוסר הגיון פנימי בהתנהלותם של גיבורי הספר. למעט מיקה, לא ברור מה גורם לבני המשפחה להתנהג כפי שהם מתנהגים, וגם ההצצה אל הדור הקודם אינה מסייעת. לא די לי בתיאורים בלבד, רגישים ומדויקים ככל שיהיו.

עם עובד

2019

צערו העתיק של הירח / נעמה דעי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a6d7a2d7a8d795_d794d7a2d7aad799d7a7_d7a9d79c_d794d799d7a8d7972

אריאל, צעיר דתי כבן שש-עשרה, עולה בלילה שבין שישי לשבת על אופנוע, ממהר להזעיק עזרה ליותם, בן-דודו כאח לו, שאיבד את הכרתו בשל הרעלת אלכוהול. הלילה קר, גשום ובוצי, ובסופו יימרח אריאל על הכביש, וימצא עצמו בבית חולים, סובל מפגיעת ראש ומשיתוק בחצי הימני של הגוף. על הפציעה הגופנית יתגבר כמעט לחלוטין, יהפוך את יד שמאל לדומיננטית, ויצליח ללכת ולרוץ כמעט מבלי לצלוע. הפגיעה המוחית תותיר אותו עם קשיי דיבור, קֶצֶר חמור בין ההבנה להלבשתה במלים. חודשים אחר-כך, לאחר רגע של שבירה, תגיע אחותו הבכורה מרים להכרה האכזרית, כי אנשים מבחוץ אולי היו סולחים לו על מותו, אם זה מה שהיה קורה, אבל לא על העילגות המגושמת הזאת.

"צערו העתיק של הירח" סובב סביב התמודדות בני המשפחה עם אריאל של אחרי התאונה, השונה מאוד מזה שלפניה. הצעיר הרהוט, הווכחן, הצחקן, הפך מסוגר, מתוסכל, כעוס. אביו מנסה לדחוק בו שיחזור אל עצמו, שיתאמץ לדבר ברור. אמו חרדה לו, נוהגת בו כבילד. חברתו אבישג, שמצאה את יותם המעולף והזעיקה את אריאל, אינה עומדת במעמסה ומתפוגגת. יותם עצמו, הדמות החידתית – וגם המעצבנת ביותר בספר – נוהג כבן-עשרה אגואיסט, נרתע נוכח הקשיים. הסיפור נע בין הדמויות – רות ושלום ושמונה ילדיהם, יעל ואייל ויותם בנם, אבישג ושי, חברותיהן של הבנים, ודמויות נוספות – כל אחד ודרכו להכיל את החיים שהשתנו.

איך קרה ששני צעירים דתיים נקלעו לתסבוכת שכזו, לסערת רגשות שכזו שגרמה לחילול שבת וכמעט גרמה למותם? התשובה תתברר בהמשך, אבל הספר אינו מכוון לחשיפת הגורם. למעשה, כשמגיע הרגע שבו מסופרים הדברים שארעו באותו ערב, אין תחושה של תגלית גדולה, אלא של אריגת עוד פריט מידע אל תוך התמונה הגדולה של המשפחה. ההימנעות של נעמה דעי מרידודו של הספר לרמת "בלש" היא אחת מן המעלות של היצירה.

בשל הרקע האמוני של גיבורי הספר, ההתמודדות שלהם עם המצב כפולה. בנוסף ליחסים החדשים שהם בונים עם אריאל, הם עוסקים בשאלות של אמונה, נוכחותו של אלוהים, הדרך הנכונה להתנהל בעולמו. הדילמות שלהם צצות ממש מן הרגע הראשון, כשההורים נקרעים בין הרצון למהר אל מיטתו של הבן למצוות שמירת השבת (הם נשארים בבית עד צאת השבת). שלום, אביו של אריאל, ישוב וייזכר במייק, אביו של יותם, שאורח חייו היה הופכי לשלו – "אבא ואני עסוקים בחובה שלנו כלפי האלוקות שהתחסרה למען קיומנו, אבל מייק זה, הוא עסוק בהתענגות על קיומו, מקיים בכל נשימה ובכל צחוק את דרשתו של הרמח"ל שמטרת הבריאה של האל להיטיב עם ברואיו, שיזכה מי להתענג על טובו. שיתקיים עונג, שתתקיים בחירה בעונג". איתמר, הבן החייל, ייקרע בין אסור למותר כשינהל קשר קרוב עם נערה חילונית. העיסוק הבלתי פוסק בשאלות מעין אלו מעניק עומק לספר ורב-מימדיות לגיבוריו. אין צורך להיות דתי כדי לעקוב בעניין אחר המתרחש בנפשם.

ההיכרות שלי עם הסלנג של גיבורי הספר תרמה, לדעתי, להעמקת חווית הקריאה. יחד עם זאת, קראתי כמה ביקורות חיוביות שלא התיחסו לשפתם של בני המשפחה. אין לי אלא להסיק שאין הכרח בהתמצאות בניואנסים של דרך ההתבטאות כדי להכנס לעולמם.

הסיפור אמנם מיוסר, אך לא נעדרות ממנו הפוגות קומיות. החביבה עלי קשורה לקֵלִיקָקו,ּ השם שנתן אריאל לכלבו, בעקבות הבדיחה המלגלגת על הפוזות הדתיות המופרזות. הבדיחה מספרת על בתיה, המציגה את עצמה בפני אליהו במלים, "אני בתקה, לא בתיה, לא אומרת את שם השם", ועל כך מגיב אליהו באומרו, "אה, נעים מאוד, אליהו, קֵלִיקָקוּ בשבילך". הסוגיות הכבדות, ולצדן ההפוגות הקומיות, יחד עם הקול היחודי לכל אחד מן הדוברים, מציגים דמויות אנושיות, חיות, טבעיות, המשתלבות יחדיו במרקם החיים של המשפחה.

שמו היפה של "צערו העתיק של הירח" שאול מסוגיה במסכת חולין, סוגיה ששמשה את אביו של שלום כדי לצייר ציור של אהבה, אך שלום תפס אותה כמציירת ציור של צער העולם, צער השכינה, האין-סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים […] סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי. המרחק העצוב הזה שב ועולה בספר.

"צערו העתיק של הירח" הוא ספר מעניין, כתוב מצוין, מעורר מחשבה והזדהות, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2019

גן ההרדופים / רוזה ונטרלה

994306

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

היו זמנים בארגנטינה / אנדרס נאומן

היו זמנים בארגנטינה

אנדרס נאומן, יליד ארגנטינה, שהיגר עם משפחתו לספרד בהיותו כבן ארבע-עשרה, מספר על ילדותו במולדתו, על דמויות במשפחתו ארבעה דורות אחורה, ועל האקלים הפוליטי ההפכפך שהכתיב במידה רבה את חייהם.

כצפוי ממי שכתב את "לדבר לעצמנו", הכתיבה של נאומן חדה ורגישה, ומצליחה להחיות דמויות ותקופה. לעומת "לדבר לעצמנו", "היו זמנים בארגנטינה" אינו מספר סיפור רציף, אלא מורכב מתמונות מעורבבות, מבנה שמבחינתי מהווה חיסרון. כל פרק בפני עצמו מתרכז באפיזודה או בדמות, אך העדר הרצף הסיפורי, הקפיצות מן הביוגרפיה המשפחתית אל פרקי ההתבגרות, מבלבל ומקשה להתחבר אל ההתרחשויות. בשלב מסוים חשבתי שעדיף עבורי להתייחס אליו כאל קובץ סיפורים, ומצאתי שהם ברובם מעניינים מאוד, אך משובצים ביניהם קטעים טריוויאלים ובנאלים, בעיקר זכרונות ילדות, שיכלו להשאר בחוץ.

משפחתו של נאומן מרובת שורשים, גרמנים ויהודים מצד האב, צרפתים וספרדים מצד האם. לחלקם סיפור חיים מרתק, שאולי כדאי היה להרחיבו, בעיקר לדורות המוקדמים שחוו הגירה והסתגלות למולדת חדשה. סבתו בלנקה, שהותירה אחריה מכתב ביוגרפי, טעתה באחד המקומות במכתבה בין השפות של שתי מולדותיה, ונאומן כותב כי "הקו הכחול הכפול של המחיקה עדיין נראה בבירור; הוא אינו מצליח לכסות לחלוטין את בלבול המולדות, המוזיקות והמלים שכולנו עשויים מהם". עצוב ואירוני ששלושה דורות אחריה נאלצו צאצאיה לנטוש את הארץ בה השתרשה, ולמצוא לעצמם מולדת חדשה. רשימת הדמויות בסופו של הספר (אולי עדיף היה לכלול אותה בפתיחה בתצוגה של אילן יוחסין) כוללת קרוב לארבעים איש, על כולם מסופר בספר. אני מניחה שחלק מן הריחוק שלי מן הספר נבע מן הריבוי הזה. נאומן עצמו סבור, כמובן, שכולם ראויים לאזכור מפורט, ומכוון לכך כשהוא מציע, לאור שני מקרים בהם בחרו לעצמם אבותיו להחליף את שמם מטעמים שונים, כי "נוהג החלפת השמות של בניה [של המשפחה] מעיד אולי על יעודם לשמש כדמויות".

לטעמי, הפרקים הטובים ביותר בספר הם המסיימים אותו, ובהם מתוארת הקריעה מן המוכר והאהוב לקראת המעבר אל הלא-נודע. נאומן מתמצת זאת כך: "ארגנטינה הועמדה למכירת חיסול. גם הבית שלנו". עניינו אותי במיוחד הפרקים שעסקו באקלים הפוליטי הכאוטי ובתוצאותיו. הפרק המתאר קונצרטים, שארגנו הוריו בבתי כלא ובמחלקות פסיכיאטריות וסיעודיות, מיוחד. נהניתי מאוד מפרקים שהובאו בשם אומרם כקול שלוח מן העבר – המכתב של סבתא בלנקה והמכתב המוקלט של דודה-רבתא דֶליה.

בשורה התחתונה: גיבוש סיפורי היה, לדעתי, מועיל ליצירה. אך גם כך, כפי שהוא, "היו זמנים בארגנטינה" מביא בפני הקורא פרקי חיים מעניינים, כתובים בחיות רבה ובנאמנות.

Una Vez Argentina – Andrés Neuman

תשע נשמות

2019 (2003)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

לחצות את הנהר / שלום אילתי

לחצות את הנהר

את ספרו של ישראל קפלן, "לא אמות, כי אחיה ואספר!", פותח מבוא מאת בנו, שלום קפלן-אילתי, ובו הוא מספר על המחברות שכתב אביו אחרי השחרור מהמחנות, מהן למד על מה שעבר עליו. ישראל קפלן הופרד ממשפחתו, שנותרה בגטו קובנה, נשלח לעבודות בריגה, והתגלגל בין מחנות ריכוז עד ששוחרר בדכאו. אשתו ובתו נרצחו, ורק הבן שרד. אחרי תום המלחמה עברו חודשים ארוכים עד שהשניים נפגשו, וקפלן במחברותיו תיאר את הגורמים שעיכבו את האיחוד, ואת געגועיו אל בנו. שלום אילתי כתב את "לחצות את הנהר" ב-1999, ארבע שנים לפני פטירתו של אביו ולפני שגילה את המחברות.

"הרבה מטעם השחרור כרוך בידיעה שגם יקיריך ניצלו […] שאלמלא כן אין הנס שלם. נפגש, נתיישב זה מול זה – ונדבר, נדבר ונדבר. חלק הכרחי של המפגש מחדש הצפוי הוא האפשרות להתחלק בחוויות. הקשיבו נא לסיפורי, האזינו לאשר ארע לי. טעם אחרון זה, במידה ניכרת, לגבי מעולם לא התגשם. אולי משום כך נולדו כעבור שנים רבות דפים אלה". כששחרר הצבא הרוסי את קובנה, גילה שלום, שהעביר את החודשים האחרונים בחסותם של גויים, שאיש לא ציפה לו. אמו נעלמה, אחותו, שנמסרה אף היא לידי זרים, הוסגרה לגסטפו ונרצחה. כשאוחד סוף סוף עם אביו, נמנע האחרון מלשאול אותו על שעבר עליו, כמו שנמנע מלספר על גלגוליו שלו. בספר זה, פרי נסיונות כתיבה שנמשכו עשרים שנה, הוא מגולל את קורותיו מעת כיבושה של קובנה על ידי הגרמנים ביוני 1940 ועד עליתו ארצה, לבדו, באפריל 1946.

בדפים הראשונים של הספר הוא מסייג את עדותו: "כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובד על ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת-עשרה בסך הכל. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי". למרות הסתיגות זו, הספר מצטיין באמינות ובבהירות, משלב את זכרונותיו של הילד ואת עמימות הבנתו עם השלמות היסטוריות ועם ידיעות שנוספו מאוחר יותר.

כחצי שנה לאחר שנכלאו בגטו, התפתה ישראל קפלן לגשת למיונים לבחירת אנשים שיישלחו לעבודות בריגה. מכיוון שמונה בחשאי לתעד את החיים בגטו, האמין שההנהגה היהודית תמנע את שילוחו, ובמקום להמתין במקומו עד שייקרא בחר לסיים ביוזמתו את ההמתנה. קיימות עדויות סותרות באשר למה שארע אחר כך – האם ההנהגה אכן נסתה לחלץ אותו? האם יכלה אשתו לשנות את רוע הגזרה לולא חלה בנה באותו לילה? – אבל התוצאה היתה פיצול המשפחה. עול הפרנסה והדאגה לשני הילדים הוטל על שכמה של האם לאה. בנוסף לעבודת הפרך בבריגדות, נטלה האם חלק בפעילות המחתרת בגטו, וטיפחה חלום לצאת אל היערות ולחבור אל הפרטיזנים. כשהחבל הלך והתהדק על צווארם של היהודים – מספרם פחת משלושים אלף לשמונת אלפים אחרי שתי אקציות – ומשהתברר שלא תוכל לקחת אתה את ילדתה בת השש אל היערות, קבלה החלטה קורעת לב למסור אותה לידי משפחתה של ליטאית שעבדה אתה. בעקבות אקצית הילדים, ממנה ניצל שלום בזכות מקומות מחבוא שלא התגלו, החליטה שהגיע הזמן למצוא גם לו מקלט מחוץ לגטו. הילד, כבן אחת-עשרה, הועלה על סירה, חצה את הנהר שהפריד בין הגטו לבין פרברי העיר, והצטווה ללכת בשביל העולה מן הנהר בגדה השניה ולא להביט אחור, עד שתגש אליו אשה זרה ותנחה אותו בדרכו. במבוא לספרו כותב הילד שבגר: "אני שולחתי על ידי אמא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת". לאה גרינשטיין-קפלן נרצחה כשחוסל הגטו, שמונה-עשר ימים בלבד לפני שחרורה של קובנה.

שלום אילתי מתאר את חייו של הילד בשנות המלחמה. הוא מספר על ארועים "רגילים", כמו משחקי ילדים ולימודים בבית ספר מאולתר, ארועים שרגילותם עמדה בצל גרדום שנבנה מתחת לחלון בית הספר, ובצל גוויות קשישים שכרעו תחתיהם בעת ההמתנה למיון של האקציה הגדולה. הוא מתאר את עולמם של המבוגרים, כפי שהשתקף בעיניו באותה תקופה, וכפי שהוא מבין אותו כעת. בכנות הוא מתאר את היסחפותו אחר רוח הרחוב – הווה אומר השגת מזון ורכוש בדרכים שהיו נחשבות בלתי מוסריות בזמנים נורמליים – למורת רוחם המפורשת של הוריו. הוא אינו מסתיר שגיאות שעשה, שמייסרות אותו כל חייו – מכתב נרגן ששלח לאמו מן המחבוא בדירתה של הליטאית אצלה מצא מקלט, התעסקותו בעניניו בשעות האחרונות לפני הוצאתה של אחותו מן הגטו.

החיים בגטו ובמחבוא היו סיוט מתמשך ומאיים. החודשים שלאחר השחרור היו קשים לא פחות. חברה ששרדה אף היא כילדה אמרה אחרי שנים כי "החודשים הראשונים לאחר השחרור זכורים לה כקשים מכל שחשה בשנים הנוראות הקודמות. ההיווכחות; המציאות החדשה של היות לבד". שלום אילתי מספר על גלגוליו כילד לבדו, על ההכרה כי אחותו אכן הוסגרה, וככל הנראה נרצחה בפורט השביעי, על ההמתנה האינסופית לאמו שתשוב, שהרי איש לא חזה בפועל במותה. מסעו אל אביו היה אף הוא הרה-סכנות וממושך, כרוך בחציית גבולות בסתר ובהסתמכות על טוב-לבם של זרים.

המפגש עם אביו לא שיקם את מה שנותר מן המשפחה. ישראל קפלן, מצולק נפשית ומעורער פיזית, לא העניק לבנו את החום שביקש ואת ההזדמנות לספר את קורותיו. אולי לא היה מסוגל לכך משום אופיו, אולי לא חש חזק מספיק לחוות גם את שעבר על בנו. כפי ששתק לגבי שנותיו במלחמה, כך ביקש גם את שתיקתו של הבן. במבוא לספרו של האב כתב הבן את שבחיו של אביו, ששמר על רוח איתנה והשתקם למרות הטראומה. בספרו שלו – שקדם כאמור לגילוי המחברות ולחשיפת חוויותיו של האב – הוא מביע את תסכולו, כילד וגם כמבוגר, על כל מה שמנע ממנו. שלושה שבועות לאחר איחודם נוצרה האפשרות לשלוח את הבן לארץ בהפלגה מיוחדת של "שמפוליון", והאב החליט לנצל אותה. בארץ קבלה את פניו אחותו של אביו. האב עצמו עלה כשנתים אחר כך, אך השניים לא שבו לחיות יחדיו.

הספר ראה אור לראשונה ב-1999, למעלה מחמישים שנה לאחר הארועים המתוארים בו, ועדיין השפעתם ניכרת בחייו של המספר. קולות ומראות, שיש בהם צל של תזכורת למה שחווה, עדיין מבעתים אותו. כך, לדוגמא, הסתלק מאזור הבית הלבן בוושינגטון, כשמראה הקבוצות המתארגנות בדממה להכנס ולצאת החייה את מראות האקציה הגדולה. חברו סיפר כי מראה פינגווינים המצטופפים על גבי גוש קרח בגרינלנד, החזיר אותו במפתיע אל מראה היהודים המצטופפים בכיכר. "הרי שאצל כולנו כיכר הדמוקרטים עודנה שתולה בקרבנו. לעתים נדמה לי כי חלק בתוכי עדיין לא בטוח שניצל, דרוך הוא לקראת פקיעה של ארכת הזמן שהוענקה לנו פעם".

התמונה שעל הכריכה היא צילום עמוד ממכתבו של שלום אל דודתו בארצות הברית ביוני 1946. אחרי שהוא מתמצת את קורותיו ואת קורות הוריו ואחותו, ומביע את תקוותו להתאחד עם קרוביו, הוא כותב, "אולי את יכולה לשלוח לי ספרים מעניינים ביידיש. מפני שכאן הגרמנים השמידו הכל, ואני בלא ספר כמו דג בלא מים", מהדהד מבלי דעת את התשוקה שהביע אביו לשוב במהרה לחיי רוח.

על כריכת הספר מצוטטים כמה משפטים ממכתב שכתב עמוס עוז בעקבות קריאת הספר. הם מסכמים בנאמנות את תחושותי, ולכן אסיים בהם: "קראתי את "לחצות את הנהר", וכמה פעמים הספר הזה חדר אל תוך שנתי בלילה והביא אלי את האימה ואת כליון-הנפש ההם: כאילו לקחת אותי לשם. הרבה הרבה רגעים בספר הזה, בהם גם "מובלעות" אידיאליות בתוך הזוועה, נחרתים חזק ועמוק. דווקא משום שאינך מרים את קול-המספר שלך כמעט אף פעם, ואינך מוותר לנו על פרטים, "תמונות", רסיסי זכרון. כתבת ספר פולח. כמה מעט אנו יודעים על הניצולים – וכמה שטוחה ובנאלית היא ידיעתנו; הלוואי ולספרך זה יהיו קוראים לפחות כמנין הנרצחים: שיידעו. אצלנו וגם אצלם".  

יד ושם וכרמל

1999

2002 (מהדורה שלישית בצירוף השלמות והארות)

אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל

993793

צעצוע לא יכול להציל את החיים, אבל הוא יכול להציל את הנפש

בקצה סמטה ללא מוצא בלונדון ניצבת חנות הצעצועים של פאפא ג'ק. עם הכפור הראשון היא פותחת את דלתותיה, ובעת פריחת השַלגית הראשונה, המבשרת את קץ החורף, היא נסגרת. העובדים כולם נשלחים לבתיהם, ובתוך החנות פנימה נותרים בני משפחת גודמן, האב יאקבס ובניו קספר ואמיל. בכל חודשי הקיץ שוקדים השלושה על הכנת צעצועים חדשים, צעצועים קסומים. חיות עשויות טלאים מתרוצצות לרגליהם, טירות מרחפות באויר, חיילי צעצוע מנהלים קרבות. כי חנות הצעצועים של פאפא ג'ק אינה ככל החנויות, והקהל צובא על שעריה, כמֵה לקסמים שמציעים בעליה.

בשנת 1906 מגיעה אל החנות קתי, נערה כבת שש-עשרה. קתי, שהרתה לבן השכנים שהפנה לה עורף בעת צרה, ברחה מביתה, כדי שלא תיאלץ למסור את התינוק שיוולד לה. מודעת דרושים שפרסמה החנות כאילו פנתה ישירות אליה: "הלכתם לאיבוד? אתם מפחדים? נשארתם ילדים בנשמתכם?". חייה נקשרים בחיי משפחת גודמן ובצעצועיהם.

פאפא ג'ק, שעבר תלאות קשות מנשוא תחת שלטון הצאר, עזב את רוסיה עם שני בניו, וכשהגיע ללונדון בנה עבור שלושתם את העולם הסגור והמכושף של החנות. הבנים ירשו את ידיו הטובות ואת כשרון הקסמים שלו, אך עם השנים ההבדלים בין יכולותיהם פוערים ביניהם פער של קנאה ושל תחרות. קספר הבכור הוא איש המעוף היצירתי. אמיל הצעיר הוא הטכני מבין השניים, והוא יוצרם של חיילי הצעצוע, שהם עמוד השדרה הכלכלי של החנות. יחסיהם יידעו משבר נוסף, כשיתחרו על לבה של נערה. וכשאכזריותו של העולם החיצון, בדמות מלחמת העולם הראשונה, תחלחל אל החנות המנסה להתבודד בתוך עצמה, יתרחב הפער ביניהם: קספר יילחם בשדות פלנדריה ואגדות תקשרנה בשמו, בעוד אמיל יזכה לביקור משפיל של נציגות מסדר הנוצה הלבנה (מסדר שחילק נוצות לבנות, סמל לפחדנות, לגברים שנותרו בעורף).

רוברט דינסדייל מגיש סיפור מייסר באריזה של אגדה, שנקראת תחילה – כשהאוירה הקסומה שלטת – כסיפור ילדים, אולי נוער, אך הופכת בהדרגה – כשהעולם החיצון מתערב, ויצרים רעים מתעוררים – לספר לכל. הספר עוסק ביחסים בתוך משפחה, בקשר בין הורים לילדיהם, בקנאות ובאהבות, וגם ביחסים בין בני אדם בכלל, וגולש לשאלות של פציפיזם ושל רצון חופשי. הוא משתרע על כמחצית המאה, ומצביע פה ושם על שינויים חברתיים שחלו בתקופה זו. יש משהו פשטני באמונתו בכוחם של צעצועים להמס לבבות ולקרב בין בני אדם, אך הפשטנות הזו משתלבת יפה באוירה האגדית האופפת אותו.

"אנשי הצעצועים" עתיר הדמיון נקרא בהנאה, ולמרות הכאב שחווים גיבוריו הוא שזור נאמנות ואהבה. לקראת סיומו של הספר מתגלה סוד, שקצת קלקל לי את הטעם הטוב, אבל פרט לכך מדובר בחווית קריאה שונה ומומלצת.

The Toymakers – Robert Dinsdale

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

אור ירח / מייקל שייבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d795d7a8_d799d797d7a82

"אור ירח" הוא סיפורם של סבו וסבתו של מייקל שייבון, הסופר עצמו או בן דמותו הבדוי. חייהם של הוריה של אמו עמדו בצל מלחמת העולם השניה. סבתו של המספר היתה בהריון מגבר נוצרי שעקבותיו אבדו, כשפלשו הנאצים לצרפת. את בתה ילדה כשהסתתרה במנזר, ולאחר גלגולים באירופה המדממת הגיעה עם הילדה לארצות הברית, ועל ידה מקועקע מספר ממספרי אושוויץ. סבו של המספר השתתף בקרבות נגד הנאצים, קרבות שגרמו לו, כמו לגברים אחרים, לאטום את רגשותיהם כדי לשרוד את זוועות המלחמה. האטימות הזו לא עמדה לו כשהגיע אל מחנה עבודה נאצי, וניצב אל מול השרידים המעונים.

השפעת חוויות אותה תקופה על הסבתא היו גלויות לעין. היא נעה בין מצבי רוח קיצוניים, נרדפה על ידי רוחו של סוס-ללא-עור – בני משפחתה העלו השערות שונות לגבי משמעותו – ובנסיבות מסוימות היוותה סכנה לעצמה ולסביבתה. הסב, לעומתה, היה על פני השטח יציב והגיוני, ושימש אב לילדתה של אשתו, אבל נכדו כותב עליו כך, בהשפעת סיפורו של סלינג'ר, "לאסמה – באהבה ובתיעוב": איש לא השתמש בביטוי "התמוטטות עצבים" ולא ניסה לטעון שסבא שלי חזר מהמלחמה כשאינו "בריא בגוף ונפש", כניסוחה של אסמה בסיפור. מעולם לא חשבתי על סבא שלי כעל מי שסובל מהשפעה מאוחרת של ההפרעה שבני דורו קראו לה "תשישות קרב". ועם זאת נדמה היה לי שהסיפור של סלינג'ר יכול להסביר משהו אצל סבא שלי שתמיד הרגשתי שהוא מצריך הסבר.

המירוץ אל החלל והנסיונות לחרוג מגבולות כדור הארץ שזורים בספר בשלל אופנים. הסבא התעניין כל חייו במדע הטילים, עוד כשזה היה בחיתוליו. לקראת סיום המלחמה, בעקבות שיחה עם כומר ממדינות הציר, שעסק בכתיבת תזכיר בנושא מפגש עם עולמות אחרים והשאלות ההומניות והתיאולוגיות העולות ממנו, נתן לבו ליכולתם של אויבים להידבר. התגלית כי בחלל הריק פזורות נפשות המסוגלות להבנה, המסוגלות להגיע זו אל זו, הסעירה אותו, והוא החליט לצאת לחפש את גיבורו, ורנר פון בראון, ולשתף אותו בתובנה שרכש. במקום למצוא את מדען הטילים, מצא את תוצאות עבודתו, את עובדי הכפיה ששרדו במיטלבאו-דורה, המחנה התת-קרקעי בו נבנו טילי 2-V. עד סוף ימיו לא השתחרר מן הזעם כלפי האיש.

בהקשר זה מתייחס הספר אל מבצע פייפרקליפ, שהעניק מקלט אמריקאי למדענים הגרמנים, וכיסה על פשעיהם. פון בראון שיקר כל חייו כשטען שלא ידע על המתרחש במפעל, והסבא הגיע למסקנות מרות בשל שיתוף הפעולה של הממשל ושל נאס"א עם שקריו: ערכי הצדק, היושר, ההגנה על החלש […] הם חסרי כל חשיבות בעיני המדינה שחרתה אותם על דגלה. הם סרח עודף שיש לעקוף אותו כדי לשלוט. למעשה, הערכים האלה לא שרדו מן המלחמה ומכאן משתמע: במובן מסוים אך מהותי, שהקריירה המזהירה של פון בראון אחרי המלחמה מוכיחה ומדגימה אותו גם יחד, גרמניה הנאצית ניצחה.

מכל מקום, טינתו של הסב כלפי האיש וכלפי התעשיה לא פגמו בלהט ובהתמסרות בהם עסק הוא עצמו בחלל. במשך שנים רבות בנה דגמים עבור נאס"א, ובביתו בנה דגם של מושבה ירחית, במרכזה הטמין את דמויותיהם של בני משפחתו, כי בירח, במרחק 230,000 מייל מצחנת ההיסטוריה, לא היו לא שיגעון ולא זכר האובדן.

עד בערך מחציתו של הספר הוא נראה לי מבולבל מדי, עמוס מדי. הסיפור קופץ בין זמנים, לא תמיד ברור הקשר בין סיפורים עוקבים, ולארועים שונים בחשיבותם מוענק משקל שווה. הפריע לי מאוד העיסוק האובססיבי של הסופר בהסתרה ובהטעיה, העירוב המתעתע בין אמת לבדיה, ששייבון מצהיר עליו בדברי הפתיחה ובתודות. יחד עם זאת, הספר מתגבש בהדרגה ליצירה מרגשת ובהחלט מומלצת.

Moonglow – Michael Chabon

עם עובד

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון