תולדות האהבה / ניקול קראוס

60939

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מודעות פרסומת

זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס

69801428_2662258783792790_501705652515635200_n

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זיכרונות מחיים אחרים - הפרחים

על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

69423600_2665843616767640_6043544148303151104_n

לורן וסולנז' מכירים זה את זה כבר עשרים שנה. הם נשואים ומגדלים שני בני עשרה, תומא וקלר. חייהם שגרתיים ונינוחים, אך לורן מסתיר סוד. מאז היה ילד חש שונה, ובזמן האחרון זיהה את האשה שבתוכו. פעם בשבוע, במקום ללכת אל מכון הכושר, הוא נוסע אל מועדון  טרנסג'נדרים, מתאפר, לובש בגדי אשה, ומבלה בחברת אנשים המבינים ללבו. בדרך חזרה הביתה הוא מוחה כל זכר לשינוי, ושב אל שגרת חייו. הסוד נחשף כשסולנז' מוצאת בחדר השינה שלהם שערות בלונדיניות, שנשרו מן הפאה שלורן מניח על ראשו כשהוא הופך למתילדה. היא עוקבת אחריו, וחושפת את סודו.

מכאן עוסק הספר בהתמודדותם של בני המשפחה עם השינוי. תומא עוין, קלר מנסה להבין, וסולנז' נקרעת בין תחושת הבגידה שהיא חשה ובין רצונה לשמר את מסגרת המשפחה. לכל זה יש פוטנציאל להפוך לסיפור עם אמירה, אבל הביצוע כל כך רדוד, שהמסר בדבר "האומץ להיות מי שאנחנו", כמוצהר על גב הספר, מתמסמס, ולמען האמת אפילו מצליח לעורר התנגדות, שנובעת כולה מן הליקויים שבספר ללא קשר לחירותו של אדם לעצב את חייו.

הבעיה הראשונה בספר היא בצמצום שאלת הזהות המינית לתשוקה לתחתוני נשים, צמצום שמרדד מראש כל דיון רציני. הבעיה הבאה נעוצה באישיותו האגואיסטית של לורן ובהתנהלותו מול משפחתו. מבלי להתייעץ עם אשתו, שאותה, כך מבקשת הסופרת לשכנע, הוא אוהב, הוא מנחית על ילדיו באמצע ארוחת ערב שגרתית את הבשורה שהוא בעצם אשה. בהמשך, בלי לשתף את אשתו, שכבר נחשפה לסוד, הוא מתחיל טיפול הורמנלי וקובע מועד לניתוח. לילדיו הוא מניח להתמודד עם התנגדותם בעצמם, אך למרות זאת, הקורא מתבקש להאמין לנאום שלו באוזני בנו, שבו הוא טוען כי את הכוח לבצע את השינוי הוא שואב מאהבתו להם. הקורא מתבקש להאמין גם שמין אוראלי בחדר מלון מוזנח עם גבר שצץ יש מאין, מספיק כדי להשיב לסולנז' את האיזון שהופר.

בקיצור, חבל.

Point Cardinal – Léonor de Récondo

אריה ניר

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: דורית דליות

המפגש / אן אנרייט

31-4805-b

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי

שיבה לריימס / דידיה אריבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d799d791d794_d79cd7a8d799d799d79ed7a12

הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן נולד וגדל בשכונת פועלים קשי יום בריימס. בשונה מכל בני משפחתו, שלא למדו כלל, או שנשרו ממסגרת הלימודים בגיל צעיר, הוא סיים תיכון ופנה ללימודים גבוהים. אחרי שנים של התחבטויות באשר לזהותו החברתית, קיבל בהיותו כבן עשרים החלטה מודעת להתנתק לחלוטין מנוף ילדותו. במשך למעלה משלושים שנה לא פגש את הוריו ואת אחיו, והקשר שלו איתם הצטמצם לשיחות טלפוניות אקראיות. להלוויתו של אביו – שהיה עבורו מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי – לא הגיע, כדי לא להפגש עם אחיו, אבל אחרי הלוויה נסע לריימס לשוחח עם אמו, והספר שואב את שמו מן השיבה אל בית ילדותו. אריבון כתב בעבר ספר בשם "הרהורים על השאלה ההומואית", ובו עסק בזהותו המינית. בספר זה הוא עוסק במה שהוא מכנה "שני גזרי דין חברתיים", מיני ומעמדי, כשהדגש מושם על האחרון.

אריבון מתאר את החברה הצרפתית כמורכבת ממעמדות שמהם קשה לחרוג. הוריו עמלו בפרך, גרו בדירת חדר צפופה בשנות ילדותם של אריבון ושל אחיו הבכור, בשכונה שנבנתה במיוחד עבור מעמד הפועלים. אביו, שנשר מלימודיו בגיל ארבע-עשרה, ויצא לפרנס את הוריו ואת אחיו, נישא לאמו בהיותו רק בן עשרים ואחת, ובתוך שלוש שנים כבר היה אב לשני ילדים. את השתיה המופרזת שלו, את היעלמותו לסופי שבוע ארוכים, את האלימות שהפגין בשובו, כמו גם את השנאה והתיעוב ששררו בינו לבין אשתו, מייחס בנו למעבר שעשה מאחריות כלפי הוריו לאחריות כלפי ילדיו, ללא רגע לעצמו. אמו של אריבון עבדה אף היא ללא הרף, כמנקה וכפועלת בתנאים לא תנאים. מלים משפילות שאמרה אחת המעסיקות לאמו נצרבו במוחו של הבן כעלבון תמידי. אחיו הבכור נשר אף הוא מן הלימודים בהיותו בן ארבע-עשרה, ונשכר לעבוד כשולית קצבים. גורלם של אחיו הצעירים היה דומה. אריבון, לעומתם, נאחז בלימודים. למרות שהוא עצמו הצליח לחרוג מן הגורל שנועד לו, הוא טוען שהחברה ככלל עדיין סוגרת על מעמד הפועלים, תוחמת אותו בגבולותיו. מערכת החינוך, שאמורה להציע אפשרויות זהות לכל, היא כהגדרתו מכונת תופת אמיתית, שגם אם אינה מתוכננת להשגת היעד הזה, היא לפחות מביאה לידי תוצאה אובייקטיבית זו: דחיית ילדי מעמד הפועלים, שימור והצדקה של השליטה המעמדית ושל גישה מפלה למשלחי יד ולעמדות חברתיות. אפילו לתעודה אקדמית אין אותו ערך כשהיא בידיו של בן למעמד מבוסס או של בן למעמד נחשל. האסטרטגיה להמרתה לאפשרות מקצועית מחייבת רשת של משפחה ושל חברים מקושרים, שהראשון זוכה לה באופן טבעי, ומן השני היא נשללת.

הסיפור האישי של אריבון הוא נקודת מוצא לדיון חברתי מקיף. הכותב דן, בין השאר, בדפוסי ההצבעה של המעמד ממנו יצא. בשנות החמישים עד שנות השבעים נהו אנשי העמל אחרי המפלגה הקומוניסטית, כמחאה על תנאי חייהם, ולא משום השקפה גלובלית כלשהי על משטר בסגנון ברית המועצות. אחרי עשורים של הצבעה מסורתית לרשימות השמאל, אותו מעמד עצמו עבר להצביע לימין, ואף לימין הקיצוני. אריבון מצביע על כמה גורמים לכך. הראשון בהם הוא בגידת השמאל, שנטש את תפיסת הקולקטיביזם, ואימץ את תפיסת הימין לגבי אחריות אינדיבידואלית. גורם נוסף נעוץ בגזענות המושרשת והטבעית של אנשי המעמד, שמוצאת לה ביטוי במצע הימין. וגורם לא פחות משמעותי מצוי בהזדמנות לגייס ערך עצמי באמצעות התנשאות על המהגרים הזרים. בסופו של דבר, למרות שהימין הקיצוני אינו מייצג נאמנה את מעמד הפועלים, העיקר נעוץ בתחושה שאתה יודע או מאמין שאתה מיוצג באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, גם אם בדרך בלתי שלמה, פגומה.

נושא נוסף שהספר דן בו הוא היחס להומוסקסואלים. למרות השתנות הזמנים, והפתיחות שבאה איתה, הומוסקסואלים סובלים גם היום מאלימות בלתי פוסקת מצד כנופיות "מפצחי מתרוממים". אריבון תוהה מדוע קבוצות "מתויגות" – הומואים, יהודים, שחורים וכדומה – צריכות לשאת את עול הקללות החברתיות והתרבותיות. התשובה מצויה בשרירות הקפקאית, ולכן הבלתי ניתנת להסבר, של גזרי הדין החברתיים.

במהלך הקריאה בספר חשבתי על ההקבלות בינו ובין "הסוף של אדי", ספרו של אדואר לואי. לואי צעיר מאריבון בכארבעים שנה, אך גם הוא מתאר ילדות בסביבה נחשלת, הומופובית ובורה, בחברת פועלים עניים שנדונו להנציח את המצוקה, סביבה שהאסוציאציה אינה מקשרת בנקל לצרפת של ימינו. כמו אריבון, גם הוא הצליח להחלץ מנוף ילדותו. בכתבות על לואי מצאתי שספריו של אריבון הם שנתנו לו את ההשראה ואת האומץ לכתוב על חייו.

"שיבה לריימס" משלב סיפור אישי יוצא דופן עם הגות חברתית, המבוססת על שפע תרבותי ועל מבט בוחן, והכתיבה הרהוטה והמשכנעת של אריבון זכתה לתרגום מוצלח של מיכל בן-נפתלי. בהבדלים המתבקשים מצאתי בספר מקבילות רבות אל נושאים שבלב הדיון הציבורי בארץ, ולכן, למרות שהוא מעוגן בצרפת, הוא רלוונטי גם מחוץ לה. מעניין ומומלץ.

Retour á Reims – Didier Eribon

עם עובד

2019 (2009)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

המבוגרים / קרולין האלס

67431268_2611864525498883_5519501328658726912_n

ארבעה מבוגרים, ילדה אחת וארנב דמיוני קובעים להפגש בפארק "היער המאושר", ולבלות בצוותא את חמישה ימי חופשת חג המולד. הרכב החבורה אינו מובן מאליו. מאט וקלייר הם הוריה הגרושים של הילדה סקרלט, והם מגיעים למפגש מלווים בבני זוגם החדשים, אלכס ופטריק. הארבעה שונים זה מזה כמעט בכל. אלכס היא מדענית, רווקה מחושבת ולוגית. קלייר היא עורכת דין, קרירה ומאורגנת. פטריק גם הוא עורך דין, חסר בטחון עצמי, גרוש ואב לבני עשרה מנוכרים. מאט הוא איש מכירות, חלקלק ובלתי אמין. סקרלט, בודדה בעולמם של מבוגרים, שאמנם ארגנו את המפגש בשבילה, אך אינם יודעים כיצד בדיוק להתנהל מולה, מוצאת תמיכה ויעוץ אצל פוזי, ארנב דמיוני גדול מידות.

כבר מלכתחילה ברור שההתכנסות הזו לא תעבור בשלום. אחד המשתתפים יימצא מעולף כשחץ נעוץ בכתפו, משתתף אחר יואשם בירי. העלילה מתקדמת באופן כרונולוגי, ומשובצים בה קטעים מן החקירה המשטרתית עד לחשיפת כל מה שהתרחש במהלך אותו חג מולד יוצא דופן.

הספר נועד, ככל הנראה, לומר משהו על המשפחות בימינו, כשהמבנה הקשיח של זוג הורים וילדיהם הוחלף בדגמים גמישים ומשתנים. אלכס, שלא תכננה ללדת ילדים, צריכה להסתגל לנוכחות של ילדתו של בן זוגה. פטריק, שאינו מצליח לתפקד כאב לילדיו, משובץ לתפקיד אב חורג. מאט, שהיה נוכח באופן תמידי בחייה של בתו, מורחק ממנה. קלייר, שסקרלט נמצאת רוב הזמן באחריותה, צריכה לתמרן בין בתה לבעלה לשעבר ולבן זוגה. מאט וקלייר נדרשים להסתגל לבני הזוג החדשים של בני זוגם לשעבר. המפגש המורכב הזה עלול, אם כך, להיות נפיץ.

הבעיה בספר היא בדמויות המאכלסות אותו. במקום לבחור בדמויות נורמטיביות לגמרי, ולהתמקד בדינמיקה המיוחדת הנובעת מיחסי הגומלין ביניהן, הסופרת בחרה באוסף של דמויות מוקצנות. הדבר נכון בעיקר לגבי שני הגברים, שבניגוד לבנות זוגם מפגינים אישיות ילדותית בלתי יציבה. פטריק אחוז אובססיות – כלפי הפעילות הגופנית האינטנסיבית שלו, כלפי קלייר שלגביה הוא מפתח תלות, כלפי דמות מילדותו שצצה בפארק. מאט חסר אחריות, שקרן ותחבלן, מרוכז במאה אחוז בעצמו. נשגב מבינתי מדוע אלכס לא הסתלקה ברגע שהבינה לאיזו תסבוכת נפלה, והסופרת לא הצליחה להניח את דעתי בענין זה. במקום להניח לאלכס ההגיונית והמחושבת לקום וללכת, בחרה הסופרת להעניק לה התמוטטות מפוארת. דמויותיהן של קלייר ושל סקרלט, לעומת זאת, אמינות. מכיוון שמרבית הדמויות מוקצנות, והקשרים הזוגיים ביניהן תמוהים, הדינמיקה, שהיתה אמורה להיות לב הסיפור, קצת אובדת בתוך משברים אישיים. המפנה ביחסים בין ארבעת המבוגרים לאחר שהכל הסתיים, כשמעוינות הרסנית הם עוברים בקלות לשיתוף פעולה הדוק, משונה לא פחות.

קרולין האלס טוותה עלילה מפורטת, שלמרות חולשותיה בהחלט יתכן שקוראים רבים ימצאו בה סיטואציות מחייהם. הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כקומדיה, אבל בעיני הוא יותר טרגי, או לפחות דרמטי, ומבקש התיחסות רצינית. הוא מספק נושאים למחשבה, ועיקרו כוחו בהתבוננות במבוגרים מנקודת מבטה של ילדה צעירה, תמימה אך מפוכחת.

The Adults – Caroline Hulse

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

השופט / שי אספריל

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a9d795d7a4d7982

אריאל בן אליאס, שופט בבית המשפט המחוזי, רווק מושבע, הולך לחוף הים עם סו, אשה נשואה שפגש באתר היכרויות ברשת. הבילוי המשותף מסתיים באסון, ואריאל צריך לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות – להודות במעורבותו ולסכן את עתידו המקצועי, או למחוק כמיטב יכולתו את שארע ולהמשיך בחייו. ארבע שנים אחר כך הוא מספר על שהתרחש מרגע הבחירה. בין הפרקים המסופרים מפיו משולבים פרקים העוסקים בשתי דמויות נוספות – מרסל, אשה מזדקנת, המתבוננת בעברה בשובה מלוויתו של בעלה, ונתן, אלמן צעיר המתגורר עם בנו אצל אמו. הקשרים בין השלושה הולכים ומתבררים במהלכו של הספר, ומגיעים לשיאם לקראת סיומו.

נושאו המרכזי של הספר, בעיני, הוא יחסי הורים-ילדים, כשהדגש מושם על דמות האב. אריאל גדל ללא אב, ואמו סירבה כל חייה לענות לשאלות הבן באשר לזהות האב הנעדר. רק בהיותה על ערש דווי חשפה את שמו של האב – אותו אליאס שבשם המשפחה שאימץ לעצמו הבן – ואת מקום עבודתו ומגוריו. הגילוי ישפיע על מהלך חייו ועל הקריירה שלו. נתן היה נער בן-עשרה כשאביו מת מול עיניו, לאחר שאשה עשירה, אצלה עבד, השפילה אותו. מוות זה היה לחוויה המעצבת של חייו (כך טוען הסופר, אבל לא השתכנעתי), קבע את שאיפותיו, והוביל לבחירות שחרצו את גורלו. מרסל נשואה לגבר דומיננטי, טייקון מסתורי, שרגשותיו כלפי בתם ישפיעו על חיי כל הדמויות.

הנושא המעניין, וחוטי העלילה הנקשרים יפה, הם פוטנציאל מבטיח, אבל הספר מתמסמס באינספור סטיות לנושאים צדדיים שאינם מהותיים לסיפור כלל וכלל. כך, כשאחת הדמויות לוקה בסרטן, אנו מקבלים הרצאה ארוכה על תעשית התרופות, וכשדמות אחרת מתקבלת לעבודה חדשה, עולם הפורנוגרפיה וההימורים וההשקעות ברשת מקבלים חשיפה על פני עמודים על עמודים. מעניין? אולי. רלוונטי? במקצת. אפשר היה להדק ולהסתפק בפיסקה קצרה? לגמרי. סגנון הדיבור של אריאל טורדני במיוחד. כמעט לכל משפט יש לו הערת שוליים או הערת ביניים, המוצגות בתוך סוגריים מעיקים. הסופר ביקש, מן הסתם, לבנות תמונה מפורטת של היומיום של דמויותיו, ולכן בכל פעם שאריאל מזמין ארוחה אסייתית, התפריט מוצג במלואו, ואנו כנראה חייבים להכיר כל פוסטר שתלה חברו במשרדו. ואלה רק שתי דוגמאות אקראיות. כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו. פרק הסיום, אגב, לא הפתיע אותי, ולדעתי עדיף היה לולא נכתב. הסוד שנחשף לפניו עוצמתי ומהותי מספיק, והתוספת מוגזמת, שלא לומר מופרכת משהו.

וכל זה חבל, כי כשהסופר מתנער מעודף הקישוטים, כמו לדוגמא בפרק המשפט, הוא כותב מצוין, מצליח לשלב מנעד של תחושות מציניות ועד רגישות, כל דמות משובצת בתפקידה במדויק, ויחסי הגומלין ביניהן חדים וממוקדים. ההצצה המעניינת והביקורתית אל מערכת בתי המשפט מוצלחת בעיני.

לאור הבעד והנגד אבחר בהמלצה מסויגת.

עם עובד

2019

כימיה / וייקי וואנג

כימיה

מה שג'יי קיי רולינג אמרה בטקס חלוקת תארים: האפשרות להאשים את ההורים בכך שניווטו אותך לכיוון הלא-נכון, שמורה רק עד שלב מסוים; ברגע שאתה מספיק בוגר לאחוז בהגה, האחריות עוברת אליך.

אני קולטת שאני ממש לא טובה באחיזת ההגה. אני מרגישה פחד ואשמה.

המספרת נטולת השם ב"כימיה", בת יחידה להורים סינים, שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית בהיותה בת חמש, תקועה. היא דוקטורנטית לכימיה, שהפרויקט עליו היא עובדת אינו מתקדם, והמנחה שלה מייעץ לה חד וחלק למצוא פרויקט שיתאים יותר ליכולותיה. היא חולקת את חייה עם אריק, כימאי אף הוא, שהקריירה שלו נעה קדימה בביטחה. אריק אוהב אותה ורוצה להנשא לה, היא אינה מסוגלת לומר "אני אוהבת אותך", והמחשבה על נישואים מפחידה אותה, למרות שכשהיא עורכת רשימת בעד ונגד, צד הנגד נותר ריק. את כל קשייה היא תולה בהוריה, שחינכו אותה חינוך נטול רגש, הרואה במצוינות את חזות הכל. היא אינה מעזה לספר להם שהיא חיה עם גבר, אינה מעזה להעלות את רעיון הכפירה לנטוש את האוניברסיטה, אפילו לא באוזני עצמה. וכך היא נגררת, דנה שוב ושוב בהתלבטויותיה באוזני חברתה הטובה ללא מסקנה מועילה כלשהי, מיטלטלת בין כן ללא, והמשבר שיטביע אותה, או שיגרום לה להחלץ, הוא בגדר ארוע ודאי המצפה לשעת כושר.

מכיוון שדבריה של רולינג, שצוטטו בפתיחה, מקובלים עלי ללא עוררין, כל מה שרציתי לעשות בחלקו הראשון של הספר הוא לתפוס את המספרת ולטלטל אותה. ברגע שהיא מודעת לסיבות לקשייה, האחריות להתגבר עליהם היא בידיה. התבכיינות על ילדות עצובה היא תירוץ, אומלל אך נוח, לחוסר מעש.

חלקו השני של הספר שינה את דעתי עליה. מה שארע לה בסיומו של החלק הראשון (שלא יוזכר מחמת קלקלנים) אילץ אותה להפוך פחות תלותית, ונימת דבריה קיבלה בהדרגה גוון חדש. שום דבר לא ישנה את העבר: הילדות לא תהפוך עליזה יותר, אמה לא תהיה לבבית יותר בדיעבד, אביה לא יחזור בזמן ויהיה קפדן פחות. גם ההווה שלהם לא ישתנה, הם יוסיפו ללחוץ עליה ללמוד, לשאוף להצטיינות. אבל נקודת המבט של המספרת תהיה מסוגלת להכיל גם את רגשותיהם של אחרים. היא מודעת למאמץ ההרואי שעשה אביה כדי להפוך מאיש כפר סיני עני למהנדס אמריקאי מצליח, ולתשלום הכבד שגבתה ההגירה מאמה, שבחרה לעצמה באופן אירוני את השם האמריקאי ג'וי, רוקחת סינית עירונית מצליחה שהפכה לעקרת בית נטולת שפה. היא לעולם לא תנהל עם הוריה שיחות חולין, כמו אלה שמנהל אריק, אף הוא בן יחיד, עם הוריו. היא לנצח תזדקק לתוים כדי לנגן ("את מנגנת כמו רובוט, בלי כאב או צער, בלי אושר או שמחה", אמרה לה מורתה), ולא תדע לאלתר כמו אריק חובב הג'ז. נישואיהם רצופי המריבות של ההורים יוסיפו להיות הדגם שאותו היא מכירה וממנו היא חוששת. אבל בהכרח תתעורר בה ההכרה שהיא חייבת לקבוע לעצמה מטרות משלה, עד שתוכל לומר כי האושר הוא לא רק הישגים, אלא מורכב מהרבה דברים אחרים.

הערכתי מאוד את האופן בו דמותה של המספרת, שהיתה כה מעוכה בחלק הראשון, מתפתחת בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, בהמשכו של הספר. ההתפתחות מומחשת גם באופן בו היא מתנסחת, כשלא הסגנון משתנה אלא עוז הביטוי, מיאוש ומבלבול לדעה עצמאית. המקומות שסימנתי לעצמי בחלק הראשון מצביעים כולם על חולשה. אלה שסימנתי בחלק השני, והם רבים יותר, משקפים כולם רסיס של הבנה, תובנה מעניינת, נקודה למחשבה. וייקי וואנג מוליכה את המספרת בעדינות ובמיומנות במסלול משכנע, מהצעת הנישואים בפתיחה עד הבחירה שלה בסיום.

למדע יש נוכחות חזקה בחייה של המספרת, ולכן גם בספר. היא מרבה בדימויים מדעיים, בהסברים השאולים בעיקר מתחומי הכימיה והפיזיקה, גם כשהנושאים עליהם היא מדברת עוסקים בתחומים רחוקים. במידה רבה האזכורים הרבים האלה הם בגדר מורשת כפויה, תוצר שיטת החינוך הנוקשה של אביה, אך אודה כי בעיני הם משווים לספר רוחב יריעה וענין. לקראת סיומו של הספר המספרת מציגה זו מול זו שתי גישות. האחת, זו של מורה בתיכון גורסת כי "מה היא השיטה המדעית? […] זאת שיטה שמובילה אותנו לאמת". השניה, מאוחרת יותר, היא זו של מורה בקולג', ולפיה "המדע לא מרפא הכל; קשה להדרש לפעולות כמו אינטראקציה אנושית באמצעות השיטה הזאת". נדמה כי במסגרת גישושיה אחר הדרך ההולמת אותה היא מבקשת לאמץ את האחרונה.

וייקי וואנג שמה בפי המספרת טקסטים שכולם בלשון הווה, גם כשהיא מספרת על העבר. אני תוהה אם יש לכך קשר לעובדה שהיא דוברת שתי שפות, שפת אמה ושפת ארצה, וכדבריה "זאת תחושה מוזרה, לא להרגיש בבית בשום שפה". נראה לי סביר יותר להניח שהבחירה הזו מצביעה על הכבלים הקושרים את המספרת אל עברה, שחי מבחינתה כאילו הוא מוסיף להתרחש בהווה. המספרת, בסגנון דיבורי, לפעמים קטוע למשפטים קצרים, לפעמים נע מנושא לנושא בעקבות אסוציאציות, מרבה במשחקי מילים, ואלה מן הסתם היוו אתגר למתרגמת אסנת הדר, שעמדה בכבוד במשימה.

"כימיה" מספר על צמיחה אישית מתוך רקע משפחתי כובל, על הגירה ועל סטראוטיפים המתלווים אליה. בסינית, כך מתברר, יש ביטוי על אהבה בין בני משפחה, שתרגומו המילולי הוא בערך "אני כואב אליך". "כימיה" נע על נקודות ההשקה האלה שבין כאב לאהבה, ועושה זאת בתבונה ובכשרון.

מומלץ בהחלט.

Chemistry – Weike Wang

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

 

איטליה, ענן / מרקו לודולי

31-5990_b2

"איטליה" ו"ענן" הם שתי נובלות שכתב מרקו לודולי, את הראשונה ב-2013 ואת השניה ב-2010.

"איטליה" מסופרת מפי אשה ששמה איטליה, כשם המדינה. בעשרים השנים הראשונות לחייה חונכה במוסד לנערות, הבית היחיד שהכירה, ובו למדה כיצד לשרת בבתיהם של אחרים. בהגיעה לגיל עשרים נשלחה לעבוד בבית משפחת מרציאלי. האב מהנדס, אדם קפדן והולך בתלם, שעברו בצד הלא נכון של המתרס בתקופת מלחמת העולם מרחף מעליו כצל סמוי. האם, חסרת מעש ותכלית, מעבירה את ימיה במשחקי סוליטר. הבת הבכורה חולמת על אהבה ועל נישואים, הבן האמצעי נסחף לפוליטיקה, והצעיר שואף להיות סופר. איטליה, שחיה בתוכם, קבועה ודוממת כמו חלק מן הריהוט, בלתי מעורבת ודווקא לכן משמשת מדי פעם תומכת ואוזן קשבת, מתארת כמספר יודע-כל את קורותיה של המשפחה ואת התפוררותה.

לעומת המשפחה, איטליה אינה משתנה כלל. כשבני מרציאלי ילכו לעולמם או יתפזרו בכל קצוות תבל, היא תקח את המזוודה, שאיתה הגיעה אל הבית לפני שנים, ותשוב אל המוסד בהמתנה לעבודה הבאה שתוטל עליה. על ערש דווי אומר המהנדס: "החיים עוברים דרכנו, ואנחנו, כמעט בלי שנרגיש, משליכים אותם מאחורי גבנו, זה כל מה שנוכל לעשות, אנחנו לא ממלאים תפקיד ראשי, החיים הם אלה שמתקדמים באמצעותנו, כך הם פועלים. אנחנו יכולים ללכלך אותם קצת או לנקות אותם, החיים זורמים דרכנו וממשיכים הלאה, וכבר שוכחים אותנו". וכמו שהחיים עברו דרך בני המשפחה, כך הם עברו גם דרך איטליה המשרתת, ובהרחבה דרך איטליה המדינה.

למרות שאיטליה טוענת כי "בתוך הבית היתה לי הרגשה שאני מבינה הכל, אבל אם רק יצאתי החוצה, לא הבנתי דבר", הסיפור הפרטי שהיא מספרת משקף את החברה האיטלקית בתקופה המתוארת.

"ענן" מסופר אף הוא מפיה של אשה. הפעם הדוברת היא מריה סלביאטי בת השבעים ושתיים. זכרונה של מריה מתחיל להתפוגג, אך כשסוכן נדל"ן, המנסה למכור את בית הכפר שלה, מבקש ממנה לספר לו את סיפור חייה, היא נעתרת, ומגוללת את קורות משפחתה. מריה היתה כל חייה אשה מציאותית, עם שתי רגליים על האדמה וחיבור הדוק לשיגרתי וליומיומי. בעלה אוגוסטו, שכינה את עצמו "הקוסם ענן", היה ההפך המוחלט, מרחף, נטול שאיפות, חי כל יום בפני עצמו, מתקשה להשאר במקום אחד, מתעלם בחיוך מקשיים. בנם, פייטרו, שכילד העריץ את אביו, אחז בבגרותו בגישה שונה משלו לחיים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

שתי הנובלות מצטיינות בסגנון מאופק, בניסוחים ישירים אך עדינים, ברוך המשווה יתר עוצמה לעצבותם של הסיפורים. "ענן" היתה לטעמי יותר מ"איטליה", אך שתיהן מומלצות.

Italia, Vapore – Marco Lodoli

ספרית פועלים

2015 (2010, 2013)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e