די בכך / תומס ה' אוגדן

בובי, בן לאב מנוכר ולאם דכאונית, חי כילד בצילו ובחסותו של אחיו ג'ורג'. ג'ורג', שהיה מרכז עולמו של אחיו, סבל מהתעללות ומהשפלות מצד אביו, לא ברור מדוע, ומרדיפות ומדחיה מצד חבריו בבית-הספר, שראו בו "חייזר" ו"הומו". בהדרגה השתנה מערך הכוחות בין שני האחים. ג'ורג' הדרדר לתמהונות ולטירוף, בובי מצא לעצמו מקלט בעבודה בתחנת דלק ובעיסוק באמנות. הקשר ביניהם נשמר, וכל אחד בדרכו מרגיש שתפקידו להגן באופן כזה או אחר על אחיו.

קרול, בת לאב נערץ ולאם אלכוהוליסטית, נבגדה על ידי אביה, שהרים ידים מול אשתו ובחר לנטוש. אחרי שנים של שעבוד לאם, שאיבדה כל יכולת לטפל בעצמה, ובילתה את חייה מתבוססת בזוהמה על הספה, קרול, ששינתה את שמה למדלן, נטשה אף היא ונרשמה ללימודי תואר שני בספרות.

לבו של הספר הוא המפגש בין שתי הנשמות המעונות הללו.

כמו "הפרטים שהושמטו" ו"לא אמא שלי", גם הספר הזה חלש ספרותית, ונושא יותר אופי של דיווח מקרה ופחות של פרוזה. בשונה מהראשון, ובדומה לשני, הספר סובל מחוסר עומק ומפשטנות יתר, מפרטים שצצים באופן בלתי משכנע, כמו הפעילות הפוליטית של בובי, ומתלישות מן הסביבה בה מתנהלת העלילה. אפשר לחוש את כאבן של הדמויות, ואי אפשר שלא לחוס עליהן, אבל הן אינן "נתפרות" יחד אפילו ל"מקרה" שיש בו תובנות מעבר להשפעה הרעילה של הורות רעה, והפגיעה ארוכת הטווח שהיא מייצרת, השפעה שקשה עד בלתי אפשרי להשתקם ממנה.

לא באתי אל הספר עם ציפיות גבוהות, וקיויתי להיות מופתעת לטובה. זה לא קרה.

This Will Do – Thomas H. Ogden

עם עובד

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

בני אנאנסי / ניל גיימן

"לכל אדם שהיה או שהינו או שיהיה, יש שיר. לא מדובר בשיר שמישהו אחר כתב. יש לו מלודיה משלו, מילים משלו. מעטים האנשים שזוכים לשיר את השיר שלהם. רובנו פוחדים שקולנו לא יעשה עמו צדק, או שהמילים מטופשות מדי, חשופות מדי או מוזרות מדי. במקום זאת אנשים חיים את השיר שלהם".

צ'רלי נאנסי חי חיים שגרתיים, אפורים משהו, באנגליה. אמו נפטרה מזמן, ועם אביו האמריקאי, שהביך אותו כל חייו והִרבה להשתעשע על חשבונו, ניתק קשר. לפרנסתו הוא עובד כשכיר במשרד רואי חשבון, ואת מרבית זמנו הוא מבלה בחברת ארוסתו רוזי, שאמה אינה מרוצה מבחירתה בו. איש אינו פונה אליו בשם צ'רלי, אלא תמיד בשם צ'רלי השמן. לא שהוא שמן באמת, אבל כך כינה אותו אביו בילדותו, והכינוי פשוט נדבק. נדבק עד כדי כך שגם צ'רלי עצמו מוסיף אותו לשמו. כשרוזי מתעקשת שיזמין את אביו לחתונתם, הוא מתקשר אל שכנה מן העבר כדי שתקשר ביניהם, ומתבשר שהתייתם. אחרי הלוויה בפלורידה הוא זוכה לשתי בשורות נוספות: אביו היה האל אנאנסי, והוא אינו בן יחיד.

ספיידר, האח שצץ לפתע בחייו אחרי שצ'רלי זימן אותו ברגע של שכרות, הוא טיפוס הופכי לגמרי. רוצה היה הכוח היחיד שהניע את ספיידר, לעולם לא צריך או אמור. הוא טיפוס קליל, חי את הרגע, כובש לבבות, אינו מתחייב לדבר, משתמש בקסמים כדי ליהנות ממותרות ומנוֹחות, ואינו לוקח דבר ברצינות. למרות ששני האחים אינם דומים זה לזה פיזית, לספיידר אין שום בעיה להציג את עצמו כצ'רלי, וכולם, אפילו אמה הספקנית והחשדנית של רוזי, מאמינים לו. רוזי מגלה שארוסה הפך מקסים יותר, והיא מתקשה לעמוד בהחלטתה שלא להתמסר לו לפני הנישואים. הבוס המושחת של צ'רלי מופתע כשהעובד הכנוע שלו אינו נבהל מגישתו הבריונית, ואפילו מאיים עליו. אמה של רוזי מוכנה להשלים עם נישואיה של בתה. צ'רלי האמיתי, לעומת זאת, נדחק מחייו שלו למרות מחאותיו.

הבלבול הזה בין השניים רומז לאפשרות שמדובר בעצם באותו האדם: צ'רלי במציאות וצ'רלי כפי שהיה רוצה להיות. צ'רלי המקורי יכול לבחור לפנות את הדרך, או לחילופין לעבור מהפך ולהפוך להיות ספיידר. ואולי יצליח להשאר הוא עצמו רק בטוח יותר, בעל קול שלא יפחד להשמיע?

ניל גיימן כתב עלילה מלבבת, עתירת דמיון, ומצחיקה מאוד. העלילה עוסקת בין השאר בסיפורים, ביצירתם, במשמעותם, ובעיקר בכוחם. האם המציאות היא זו או אחרת? "זה תלוי רק באופן שבו מספרים את הסיפור", עונה המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקוראים. למרות קלילותה ולמרות המרכיבים הפנטסטיים שבה – מכשפות, רוחות רפאים, קפיצות במרחב וכיוצא באלה – העלילה מציגה דמויות עם עומק, מרבה בהתייחסויות תרבותיות, ואף שותלת רעיונות ששווים מחשבה, כמו האופן בו אנו תופסים את הזולת, היווצרותם של מיתוסים, יחסי אל-אדם, ועוד. "סיפור הוא רשת של קורי עכביש. קּור מתחבר אל קּור, ואנו עוקבים אחרי כל סיפור אל המרכז, כי המרכז הוא הסוף", כותב המספר, וגיימן טווה את קוריו בחן ובכשרון מהנים עד מאוד.

הספר תורגם לראשונה ב-2005 על יד ורד טוכטרמן וראה אור בהוצאת אופוס. לא קראתי את התרגום הקודם, אבל זה של תומר בן-אהרון מקסים, יצירתי, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה המושכת עיצבה מירב רוט.

נהניתי מאוד, ואני ממליצה עליו.

Anansi Boys – Neil Gaiman

הכורסא

2023 (2005)

תרגום מאנגלית: תומר בן-אהרון

נמר מעופף / יעל טבת קלגסבלד

מיקי האמינה שהיא יודעת כל מה שיש לדעת על בעלה ועל שני בניה. מתן, אותו הכירה כשהיה המפקד שלה בגולני, היה ברוב שנותיהם המשותפות איש קבע, נוכח-נעדר בחיי משפחתו, מורעל על הצבא, מסור לחייליו. יואב, הבן הבכור, משרת ביחידה מובחרת. אוריה, אותו היא מכנה אור, אמנם היה מעדיף להיות צייר, אבל יחד עם שני חבריו הקרובים הוא מכשיר את עצמו להיות לוחם בגדס"ר גולני, כמו אביו בשעתו. המשפחה מתנהלת פחות או יותר על מי מנוחות, עם מינון נורמטיבי של חיכוכים ושל מחשבות על חיים אלטרנטיביים לצד אהבה ושגרה.

אבל יום אחד יורה אור בשוגג באחד משני חבריו והורג אותו. מה גרם לו לאחוז באקדח, שהיה טמון במגירה בחדרם של הוריו? מדוע לא היתה המגירה נעולה? למה בכלל הוחזק אקדח בבית? ותמוה מכל, כיצד בבית שהקפיד על בטיחות ועל אחריות, היה האקדח טעון למרות שהמחסנית הוחזקה בנפרד ממנו?

חיי המשפחה משתנים באחת. חברים נעלמים, עיתונאים מחטטים ומפיצים מידע שגוי, פרשיות עבר צפות. מיקי ומתן למודי שכול – הוא כמפקד, היא כבת לאב שנהרג בעודה צעירה – אבל ההתמודדות עם אבלם של הורי הנער ההרוג, שהיו עד אתמול חבריהם הטובים, שונה וקשה במיוחד. ובתוך המשפחה פנימה מיקי מוצאת עצמה לא מוכנה לנוכחותו של אור המסתגר ואולי מאבד טעם לחייו, ולאי-נוכחותו של יואב, המעדיף לסגור סופי שבוע בקורס קצינים ולא להגיע הביתה ולהיות חלק מן הבושה. גם בקשר עם מתן, שאת סמכותו היא בדרך-כלל מקבלת, חל שינוי, כשהיא נוקטת מדי פעם צעדים בניגוד לרצונו. כל אלה מערערים מאוד, אבל מה שאולי מטריד אותה יותר מכל היא התהיה אם היא לוקה בעיוורון כלפי אהוביה: "יכול להיות שהאנשים סביבי רואים משהו שאני מתעקשת לא לראות. אולי בתוך המוח והלב והמחשב שלו קיימים דברים שנעלמו ממני? יתכן שלבן שקראתי בשם המואר בעולם יש סדר יום אפל?", היא תוהה כשהיא קוראת בלי רשותו דברים שכתבו חברים לשעבר בדף הפייסבוק שלו. שוב ושוב תיחשף להתנהגויות בלתי צפויות של קרובים ושל מכרים, תופתע לטובה וגם תתאכזב, ותיווכח לדעת עד כמה אסון משנה עובדות חיים שנחשבו מוצקות.

יעל טבת קלגסבלד מתארת באמינות וברגישות את שעובר על מיקי ועל בני משפחתה. אמנם נקודת המבט היא של מיקי, אבל היא עצמה רואה נכוחה את שלושת הגברים ולכן צמצום נקודת המבט אינו פוגם בשלמות של דמויותיהם. מדובר כאן באנשים ערכיים, מצפוניים, שנקלעו לסיטואציה קשה, והם מתמודדים איתה כל אחד על פי יכולתו ועל פי אופיו. המצב טעון מאוד, והתלקחויות אכן פורצות ביניהם, שגיאות נעשות, משהו חבוי באופיו של כל אחד מהם נחשף, אבל היסודות האיתנים יחזיקו אותם בדרך החתחתים המחכה להם.

קל היה לגלוש לכתיבה סטראוטיפית, אבל הסופרת נמנעת מכך לחלוטין. מתן הוא, כאמור, מורעל צבא, וגם בבית הוא בעמדת הפיקוד, אבל הוא גם אוהב וקשוב, וגם סוטה מן השלמות שהיא נר לרגליו. מיקי, שרוב השנים ניהלה את משפחתה בלעדיו, מרגישה לעתים מנוצלת, נדחקת מעט לשוליים, אבל היא בשום אופן אינה קורבן. גם הם וגם הבנים יגלו, אחרי ההלם הראשון, כל אחד בהתאם לאישיותו, שאחיזה במשבצת הקבועה לכל איש כבר אינה אפשרית, והדינמיקה ביניהם בהכרח תשתנה. הסופרת משכנעת בתיאור התהליכים שהם עוברים ביחד ולחוד.

למרות עוצמת הטראומה ועומס הרגש, הכתיבה של יעל טבת קלגסבלד מדודה ומתונה, אינה נסחפת להפרזות, ומחוברת למציאות. היא אמנם מוליכה את גיבוריה ממשבר אל משבר, אבל גם מעניקה להם רגעים של הומור, של עיסוק בקטנות ושל נורמליות למרות הכל.

מומלץ מאוד.

איור הכריכה הוא בהשראת ציורו של גיל מרקו שני, "איש עם נמר"

כנרת זמורה דביר

2013

כולם מבוגרים כאן / אמה שטראוב

"כולם מבוגרים כאן" הוא סיפורה של משפחה בעיירה אמריקאית קטנה, כזו שבחודשי הקיץ מציפים אותה נופשים, ובשאר השנה היא מתנהלת לעצמה, מעט מנומנמת, די קופאת על שמריה, דוחה שינויים ואורבניזציה.

אם המשפחה היא אסטריד, אלמנה מזה שנים רבות, המקיימת בחשאי קשר זוגי עם ספרית מקומית. בנה הבכור אליוט מתגורר בעיירה עם אשתו ושני ילדיהם התאומים, קרוב פיזית, אך מבין שלושת הצאצאים הוא המרוחק ביותר נפשית. אליוט שאף להיות עורך-דין כאביו, אבל התגלגל לעסקי נדל"ן. ללא ידיעת אמו רכש נכס במרכז העיירה, והוא מתכנן להביא למקום עסקים גדולים ומודרניים. גם הבת פורטר נשארה במקום, ולקראת גיל ארבעים החליטה להפוך לאם יחידנית. היא מתחזקת קשר מיני עם מי שהיה בן זוגה לפני שנים רבות, ומפנטזת על גירושיו לטובתה. הבן הצעיר ניקי, הטיפוס ההופכי של אליוט כבד הראש, בודהיסט הנשוי לרקדנית צרפתיה ומכור למריחואנה, מתגורר הרחק משם. משלושתם ניקי הוא הבן המועדף, או כך לפחות חשים אחיו ואחותו. ססיליה, בתו של ניקי, הסתבכה עם בית ספרה, על לא עוול בכפה, ונשלחה על ידי הוריה לגור אצל סבתה.

הנושא המרכזי של הספר, כך נראה לי, הוא האחריות ההורית. אסטריד בעיקר שבה והופכת בנושא במחשבותיה, מנסה לחשוב מה יכלה לעשות טוב יותר. אליוט פחות או יותר פוחד מילדיו הפראים, ומותיר את הטיפול בהם בידי אשתו. פורטר תוהה אם היא עתידה להיות אם טובה, וניקי ואשתו מחפשים בדרך כלל את המוצא הקל, כמו הרחקת בתם והפקדתה בידי אסטריד. אם אסטריד מצטיירת כאחראית ואכפתית, באה סצנה אחת, שלא נדבקת בשום צורה לשאר העלילה, ובה אליוט מהרהר בחוויה מכוננת – שיחה בין הוריו שזלזלו בו באופן בוטה – וכל הסימפטיה שלי כלפיה, עד כמה שאפשר לרחוש סימפטיה לדמות שטוחה, התפוגגה.

נושא נוסף הוא קבלת השונה, החל מהחלטתה של פורטר ללדת ללא נישואים, דרך חשיפת הקשר של אסטריד עם בת זוגה, וכלה בטרנסג'דריות של אוגוסט/רובין, החבר היחיד של ססיליה בעיירה. בעיירה שמרנית, מסוג זו שבספר, אפשר היה לצפות לביקורת, לדחיה, להתחבטויות בעד ונגד, אבל הכתיבה של אמה שטראוב חפיפית מדי ושטחית מדי מכדי לייצג דילמות אמיתיות. למעט ילדה מרושעת אחת, מין מלכת כתה שכזו, העיירה כמעט מריעה לכל שינוי.

ויש גם מוות פתאומי של בת המקום, ממש מול עיניה של אסטריד, מוות שמהווה זרז למחשבות בנאליות על היותנו בני תמותה, על כך שהסוף יכול לבוא על כל אחד בחטף, ולכן יש להזדרז ולומר כל מה שיש לומר ולעשות כל מה שיש לעשות בטרם יכה.

וכך הולך לו הספר מקלישאה לקלישאה, קופץ בלי הצדקה בין זמנים, חוזר על עצמו לעייפה, ובסך הכל די דל.

לא הצלחתי להבין מדוע זכה דווקא ספר זה להיות מתורגם.

All Adults Here – Emma Straub

אריה ניר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

האצבעות על הגבעה / איתן דרור-פריאר

שלוש משפחות מפורקות, כל אחת מהן אומללה בדרכה, מאכלסות את שלוש הנובלות שבספר. כל אחת מהנובלות מסופרת מנקודת המבט של בן המשפחה, שכילד חווה את התפוררותה, וכמבוגר נותר באופן כזה או אחר מצולק.

את הנובלה הראשונה, "האצבעות על הגבעה", מספר בנו של פגוע הלם קרב, שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו אלא גם את חברו הטוב. הסיוטים שמהם הוא סובל וחוסר יכולתו להתנתק מזכרון חברו, גרמו לאשתו להסתלק הרחק, אל מעבר לים, יחד עם שלושת ילדיהם.

"העונש של חנוך" הוא סיפור השפעתה של בגידת הבעל על חיי המשפחה. אשתו קבלה את הסבריו שמדובר היה במעידה חד פעמית, ובחרה להשאר אתו, אך בפועל לא חדלה להעניש אותו, וגם את עצמה. שני בניהם שילמו אף הם את המחיר.

את "כיכר היונים" מספר גבר, בנם של אשה שהשתגעה ושל גבר סנילי, שאיבד, כך נראה, את היכולת ליצור קשר בר קיימא עם בני אדם אחרים, והוא בוחר בפתרון קיצוני.

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הסופר קושר ביניהן בעדינות באמצעות מתן שמות זהים לדמויות שונות בנובלות. ה"טריק" הזה, יחד עם הדמיון שבאופי העלילות, מגבשים את היצירות הנפרדות ליצירה מאוגדת.

כל אחת מן הנובלות יכלה להוות בסיס לספר עלילתי רחב יריעה. איתן דרור-פריאר מפגין בספר הביכורים שלו את כשרון הצמצום וההתמקדות. הוא לוכד רגשות עזים בתיאורים דקים ומדויקים, בורא עולמות שלמים מקרעי תמונות, ובאופן מוצדק זכה בפרס ספיר לספר ביכורים. נהניתי לקרוא את הספר, ונהניתי אף יותר מזה שבא אחריו, "ומי גר במגדל".

נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2015

פילים בגינה / רומית סמסון

שירה ואלעד עומדים להנשא. הוא ראש העיר, היא היועצת המשפטית לשעבר של העיריה, שנאלצה לוותר על משרתה כשבן זוגה זכה בשלו. הוא רווק מושבע, היא אלמנתו של מוכה הלם קרב אם לשלושה בנים. יחסיהם, שהחלו במפגש מקצועי משני עברי המתרס המשפטי, ידעו עליות ומורדות, בשל התקפי חרדה וזעם של אלעד. כעת הם כאמור רגע לפני טקס הנישואים, והספר מדלג בין ההווה לעבר, ומתאר את היחסים ביניהם, יחד עם תיאור כמה מן ההיבטים המקצועיים בחייהם, בעיקר העיסוק הסבוך והנפיץ במכרזים עירוניים.

לכל זה יש פוטנציאל מעניין, שפע של נושאים לעסוק בהם – טראומה, משפחה, פוליטיקה, אהבה, אם למנות מעט מן המבחר – אבל הספר מבולבל עד מאוד, והכתיבה המחושבת והמאומצת מקשה מאוד למצוא בו נקודת אחיזה להזדהות ולחיבה. בין השאר, שירה מתייחסת לבעלה אך ורק כ"נער הזהב", מן הסתם כדי לחזור ולהדגיש את הפער בין הגבר הזוהר שיצא למלחמה ושבר הכלי שחזר ממנה, אבל ההתיחסות החוזרת הזו מעושה; הנטיה להשתמש יותר מדי ב"הוא" ו"היא" במקום בשמות, מבלבלת ומעיקה; אינספור התיאורים הצדדיים – כמו תיאור חיי הנישואים של קובי, חברו של אלעד, וסיפורו של מנחם, העו"ד השכיר במשרדו – יוצרים סחבת  בעלילה, ומעמיסים עליה שלא לצורך; הדמויות די חד-מימדיות, ולכן גם כשהן נוגעות ללב קשה להאמין להן; ומה שהיה לי מעיק יותר מכל – החזרות הרבות על כל פרט ופרט.

את ספרה הקודם של הסופרת, "המטבח האחורי", לא קראתי, אבל ידעתי שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים, ושהביקורות החמיאו לו. קראתי כעת את שנכתב עליו, והרגשתי כאילו התבלבלתי בין הספרים – "פילים בגינה", כך מסתבר, הוא בעצם פרק ב' של "המטבח האחורי". אותו מקום, אותן דמויות. בשל הדמיון אני מניחה שמי שנהנה מן הראשון ייהנה גם מן השני. לצערי איני שותפה להנאה זו.

עם עובד

2023

עד שתדעי לכתוב אהבה / גבריאלה אביגור-רותם

ראשונה, בת רבע לשבע, היא גיבורת "עד שתדעי לכתוב אהבה". הילדה, שנקראה ראמונה בארחנטינה – כך על פי מבטאם של הסובבים אותה – זכתה לשמה העברי יוצא הדופן בשל היותה הילדה הראשונה בבית הילדים בקיבוץ בו התיישבו הוריה. עלילת הספר ממוקמת בערבות הנגב, הקיבוץ שהקימו יוצאי אמריקה הלטינית, ומתארת קיץ אחד בראשית שנות החמישים. ברקע מתרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד, הסכם השילומים מסעיר את הרוחות, המצב הפוליטי בארגנטינה מדאיג את מי שהשאירו שם קרובי משפחה וחברים, ומחלוקות חברתיות מעוררות ויכוחים ערים חדשות לבקרים.

ראשונה היא ילדה של ספרים, של מלים, של חלומות ושל תחושות. היא יודעת לקרוא מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומוצאת בספרים נחמה ומגן. "את לא מפחדת לישון שאת ככה לבדה? שאלה אותה מגדה, וראשונה ענתה, לא, אם מרשים לי לקחת ספר לקרוא במיטה אני לא לבדה". רבות נכתב על הפגמים שבשיטת החינוך הקיבוצי, והספר הזה אף הוא מצביע עליהם, לא באמצעות דיון ישיר בנושא, אלא כעולה מתוך חוויותיה של ראשונה. הוריה, שהם אנשים חיוביים, אינם ממלאים באמת תפקיד של הורים, מן הסתם בשל ריחוקה של בתם מהם רוב שעות היממה. המטפלות המופקדות על הילדים, אף הן נשים חיוביות, מקנות להם תשומת לב כללית, ולא תמיד רואות את היחיד בתוך הקבוצה. המורה, שאינה מסוגלת להתמודד עם ידיעותיה של ראשונה ועם דמיונותיה, פשוט מוותרת עליה. ראשונה יודעת כי "בין גדולים לקטנים עוברת חומה: בצד אחד גדולים. בצד שני קטנים. […] נמאס לה להיות קטנה". ואין מי שיפוגג עבורה את החומה. אז היא מתנהלת פחות או יותר לבדה בין המציאות היומיומית למציאות האמיתית יותר, זו שבספרים, ומעדיפה את האחרונה. "ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים", היא חושבת כשהיא קוראת את "הקוסם מארץ עוץ", ותמהה על דורותי שביקשה לחזור הביתה. "כשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה".

כשילד חוץ מגיע לקיבוץ, ואינו רוצה להשאר בו, ראשונה מסתבכת ברשת של הסתרות ושל תחבולות, שנובעת מחוסר התקשורת עם המבוגרים, מן הקשרים הסבוכים בין הילדים בקבוצה, ומתערובת המעשיות והחולמניות שבה מתנהלים חייה. התסבוכת תוביל לתוצאות טרגיות, וגם למהפך, שיתגלה כמבורך, בחיי ראשונה ומשפחתה.

מבין השורות עולה ביקורת גם על הקשיחות האידיאולוגית של הקיבוץ באותם ימים, על ההתנשאות כלפי ילדי החוץ, ועל המעמדיות בחברה שוויונית לכאורה.

בשוליים, למרות הפרשי השנים בין ילדותה של ראשונה לילדותי, חוויתי כמה רגעים נוסטלגיים. ביניהם האזכור של המנהג להוסיף בסופם של ספרים שהודפסו בארץ "תיקוני טעויות שנפלו בדפוס ועם הקוראים הסליחה", ובקשת קרייני הרדיו מן המאזינים בשעות אחר-הצהרים, "אנא הנמיכו את קול המקלטים לבל תופרע מנוחת השכנים".

גבריאלה אביגור-רותם היא קוסמת של מלים ושל ניסוחים, ומצליחה בכשרון רב לברוא את העולם הקיבוצי כפי שהוא מתקיים בתודעתה של הילדה, ששומעת גם את מה שהמבוגרים לא רוצים שתשמע. ראשונה, שחולקת איתה פרטים אוטוביוגרפיים, מוקסמת ממלים, מצבעים ומריחות. היא מתמודדת באהבה ובהשתאות עם העברית הגבוהה של הספרים שהיא קוראת, ואינה מניחה אף מילה ללא משמעות. כך לדוגמא, היא יודעת שכותבים זכוכית, אבל בטוחה שיש לבטא זאת זרוחית, מילה שנראית לה הגיונית כי האור זורח דרכה. למלים ולביטויים יש בעיניה חיים תוססים של ממש. "ראשונה מגלגלת בפיה את הביטוי "בכל לשון של בקשה". אולי לכל בקשה יש לשון והיא מלקקת את היד כמו כלב שרוצה להתיידד". בתוך עולמה יש גם לצבעים ולריחות נוכחות משלהם. "האוויר של המטבח-חברים מלא ריח של עגבניות מתבשלות. לריח הזה יש צבע כתום חזק והוא צפוף כל כך שקשה לעבור בו. ראשונה מנסה לנשום כמה שפחות. בתוך הכתום מטייל פס מריר של ריח קפה". ועם כל היחודיות הזאת, היא ילדה שחווה, כמו כולם, אהבה וכעס וקנאה ושמחה ופחד, אוהבת את הלבד, וחיה את היחד.

כמו ספריה האחרים של אביגור-רותם, גם הספר הזה הוא מלאכת מחשבת מורכבת של פרטים ופרטי-פרטים, והסגנון אינטנסיבי ודחוס מעט. וכמו תמיד, המכלול מרהיב, מהנה ומרחיב לב.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

אנשי פינות / אסתי ג. חיים

דבורי, שגדלה כבת להורים ניצולי שואה, כותבת את הסיפור של משפחתה. היא אשה מבוגרת, בודדה, מכורה לסיגריות ולערק, מתגוררת בדירה שבה חיתה בעבר עם הוריה, מתקיימת בקושי מעבודות מזדמנות, בעיקר כמורה מחליפה, ומבלה לילות לבנים רבים בהקשה על מכונת הכתיבה הישנה שלה.

סיפורה של דבורי, שנקראת על שם אחת הדודות של אמה שנספתה בשואה, הוא סיפור עצוב של ילדה שקופה. הוריה נשאו כל חייהם את טראומת עברם, ולא התפנו להעניק לדבורי ולאחיה רוך ואהבה. האם אנה סבלה ממאניה-דיפרסיה, אושפזה בכפיה לתקופות ארוכות, ובמקום להיות אם לילדיה נותרה כל חייה הילדה הקטנה של אמה, שחיה יחד עם דבורי ומשפחתה. האב לצי נע בין רחמים על אשתו להתקפי זעם עליה, על הוריה, על ילדיו, ובעצם על היקום כולו. דבורי גדלה מפוחדת בין הטירוף של האם לזעם של האב, התקשתה ליצור קשר עם בני גילה, ופיתחה חיי דמיון כדי למצוא לעצמה פינה מוגנת.

אל תוך הסערות המשפחתיות מגיעה אסתר, האחות הצעירה של הסבתא. "עד שהגיעה אסתר-נייני, חיינו על פי תהום. היתה לנו השגרה שלנו, הצפופה, הרועשת. בלילה מערבולת של צעקות ואירועים. היינו הסטראוטיפ, על כל סממניו השואתיים, המהגריתיים, המשוגעתיים. אבל היינו אמיתיים. השגרה הזאת הלכה ונכרכה סביבנו עד חנק". אסתר, ששרדה את השואה בזכות חזותה הארית, סוחבת גם היא מטען סבל, של העבר ושל בדידות ההווה, אך בשונה מאחיותיה וממשפחתה של דבורי, היא שומרת על חזות אופטימית, שמחה. דבורי אינה שבעה מלשמוע את צחוקה המתגלגל. לא רק הילדה הבודדה והרדופה מוצאת נחמה באסתר, הדמות הבוגרת היחידה בחייה שממש רואה אותה. אחיה אף הוא כרוך אחריה, והמבוגרים במשפחה מתרככים מעט בזכות נוכחותה. כולם נעשים תלויים בה באופן כזה או אחר, עד כי "בשבוע החופשה של אסתר-נייני התמוטט הבית כמו אבד לו יסוד חשוב שאיחד את כל חלקיו". מקרעי דברים שדבורי שומעת היא מבינה שבעברה של אסתר מסתתר סוד שהיא להוטה לגלות, אך איש אינו מוכן לספר לה, וכל חיטוטיה נותרים ללא פתרון.

האם מתנהל רומן בין לצי לדודתה של אשתו? לא ברור, אבל אין ספק שהוא להוט להיות בחברתה, עד שפוקעת סבלנותה של אנה, והעימות הבלתי נמנע פורץ במלוא עוזו. דבורי נותרת שוב חשופה, שקופה ובודדה.

אסתי ג. חיים ספרה שוב על המשפחה בסיפור "סיד" מתוך ספרה המאוחר יותר הנושא את אותו שם. בסיפור לצי נאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, והוא מהרהר בעברו ובמשפחתו. לטעמי, למרות ש"אנשי פינות" כתוב באמינות כואבת, ומיטיב לתאר את שעבר על הילדה, הסיפור עולה עליו. אולי משום שהוא מהודק יותר, מפוענח יותר. יש משהו מאולץ ומתאמץ בחזרות שאינן מוסיפות דבר, בעיקר בתיאורי ההווה של דבורי, והבחירה לספר שוב ושוב על קיומו של הסוד ולא לחשוף אותו, מאכזבת.

לא אמָנע מלהמליץ על הספר, משום הכתיבה הרגישה, ומשום ההמחשה הזועקת של החיים בצלה הכבד של טראומת השואה. יחד עם זאת, משום ההסתיגויות שלמעלה, לא אוכל להיות שותפה להתפעלות ממנו.

כנרת זמורה ביתן דביר

2013

מכתב לשופט / ז'ורז' סימנון

שתי יצירות של ז'ורז' סימנון נכללות ב"מכתב לשופט". האחת, ששמה כשם הספר, נכתבה ב-1947, השניה, "הילד שבחלון", ב-1941. כמו בכל סדרת התרגומים הזו, גם הפעם אין קשר עלילתי בין היצירות, אבל אולי במקרה ואולי בכוונה צורפו יחדיו שתים שבהן המספרים מתבוננים אל עברם, מחלצים תובנות מזכרונות שמתערבבים זה בזה.

"מכתב לשופט" נכתב על ידי שארל, רוצח מורשע. את המכתב הוא מפנה אל מי שהיה השופט החוקר שלו, והוא מבקש לשכנע אותו כי טעה כשסבר כי הפשע בוצע מתוך דחף ולא בכוונה תחילה. שום דבר לא ישנה את גזר דינו, אבל חשוב לו להסביר את עצמו, להעמיד דברים על דיוקם. זהו סיפורו של רופא שבמרבית שנות חייו הניח לעצמו להסחף עם הנסיבות. הוא למד רפואה כי זה מה שאמו רצתה. נישא לאשה כי זה מה שצריך לעשות. נישא שוב לאחר שהתאלמן לאששה שהתאלמנה אף היא, והניח לה לנהל את ביתו ואת חייו ואת חיי אמו ובנותיו. הכל השתנה כשהתאהב פתאם. הוא הפך מוכה אמוק, קנאי, שתלטן, אלים כלפי אהובתו. סימנון מצליח לתעתע, ליצור אשליה של אדם המתנסח בתבונה ומודע לעצמו, עד שלרגע נשכח כי הוא כותב מתא הכלא. כששארל מגיע לספר על הפרשה שהביאה אותו לשם, מתברר בדיעבד עד כמה הוא מנותק מן המציאות. "כל מה שעשתה ארמאנד", הוא מספר על אשתו המושלמת באמת, "כל מה שהיא עושה וכל מה שתעשה הוא בסדר גמור. האם אתה מבין כמה זה יכול לייאש?". "אושר שלא ביקש לו, שניתן לו חינם ואסור היה לו לאבדו", הוא אומר על פרשת האהבים שלו, שאושר אין בה.

"הילד שבחלון" מסופר על ידי גבר מבוגר, המשחזר את נקודת המבט של ילד בן שבע. ז'רום, ילד חולני במקצת, מבלה את מרבית ימיו בחלון דירת משפחתו, מעל החנות שמנהלים הוריו. ה"חבר" שלו הוא ילד בדירה ממול, שאתו אין לו בעצם שום קשר. שגרת המשפחה מתערערת מבחוץ, כשהמשטרה אורבת לטרוריסט, בן משפחה של הילד ממול, ומתערערת מבפנים כשדודתו של אביו עוברת לגור איתם. הדודה, אשה ארסית, קטנונית, מרושעת, שמשתמשת ברכושה כדי לשלוט בקרוביה, נקלעת למאבקי כוחות עם הילד. "מבחינות ידועות היתה הדודה ואלרי בת גילי. במריבות, למשל. היא לא רבה אתי כאדם מבוגר הרב עם ילד, אלא כילד עם ילד אחר. וכך גם ליד השולחן, כשבדקה את הצלחת שלי לוודא שאמי לא נתנה לי נתח טוב יותר משנתנה לה". כשנדמה לו שהוא יודע היכן הטרוריסט מסתתר, וכשהיא קולטת שהוא מסתיר סוד, המתח ביניהם מגיע לשיאו. סימנון מתאר להפליא את דמותה, ואת תחושותיו העזות והמבולבלות של הילד נוכח פלישתה והטרדותיה.

כמו ביצירות האחרות שתורגמו בסדרה זו, סימנון טווה את הפרטים בסבלנות, חוקר את נפשות גיבוריו, ובורא באמינות דמויות רב-מימדיות.

מומלץ.

Lettre à mon juge

Il pleut bergère

עם עובד

2005 (1941, 1947)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

הסוף (המאבק שלי VI) / קרל אובה קנאוסגורד

כשניסיתי להבין מה בכרכי "המאבק שלי" כל כך מדבר אלי, נתפסתי למשפט מתוך אחת הביקורות על הספרים, שלפיה הקריאה בהם משולה לפתיחת יומנו של אדם אחר ומציאת סודותיך שלך בתוכו. בכרך האחרון מצאתי שקרל אובה קנאוסגורד אומר זאת, כמובן, טוב יותר. "לא קשה לכתוב טוב, אבל קשה להביא את הכתוב לכדי תנועה, להביא לכך שבאותה תנועה הוא יפתח את העולם ויכווץ אותו". אני חושבת שהמשפט הזה, שמתייחס למלאכת הכתיבה, מתמצת היטב את חווית הקורא, שמתוך קריאה על עולם שמכווץ ליומיומי, לבנאלי ולפשוט, נפתח אל עולם ומלואו, אל עולמו של הסופר, אל מרחבי הפילוסופיה, האמנות והחברה, ואל עולמו שלו עצמו.

השליש הראשון של "הסוף", אם לכווץ אותו לגמרי, עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, בחרדה הטבעית מפני החשיפה, וביתר שאת בחרדה מפני תגובותיהם של האנשים המתוארים בו בשמותיהם האמיתיים על החיובי שבהם ועל השלילי. מצד אחד חשש ממה שאחרים יחושו כלפיו – "כשהתחלתי לכתוב על זה, על האופן שאני באמת רואה את הדברים, זה היה טירוף, זה טירוף מוחלט, כי בזאת חשפתי את עצמי לדבר היחידי שבאמת פחדתי ממנו – מורת רוח כלפיי מצד אנשים אחרים" – ומן הצד השני חשש מפגיעה באחרים – "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". יותר מכל מטרידה אותו בשלב זה תגובתו של דודו, אחיו של אביו. אולי משום שהדוד כינה אותו שקרן, וגרם לו לפקפק בזכרונותיו שלו, אולי משום זעמו שהתבטא באיומים, ואולי בעיקר משום שאחרי מות אביו הדוד הוא שתפס במידה כלשהי את משבצת האב, זה שממנו הוא מפחד, ושאותו הוא כפוי לרַצות. פועל יוצא מאיומים אלה היה החלפת שמו של הדוד, יחד עם שמות קרובי משפחה אחרים, בשמות בדויים, והבטחה לא להשתמש בשמו של אביו. מכיוון שלא יכול היה להביא את עצמו לתת לאביו שם שאינו שלו, שכן השם אינו מילה סתמית אלא נושא זהות, האב בספרים הנו חסר שם.

מכאן המעבר היה חלק לדיון בשמות, או בהיעדרם, בכלל, ובספרות בפרט. הוא כותב, בין השאר, על המשמעות של מחיקת שמו של אדם, של התיחסות לציבור כאוסף של גופים ולא כקבוצה של שמות, מה שמוביל לנושא שנגע בו מעט קודם לכן – היחס ליהודים בשואה. בקצהו של דיון בשיריו של פאול צלאן הוא פונה לחקור את שפת הרייך השלישי, נושא שעסק בו ויקטור קלמפרר, ופותח במסה מקיפה על היטלר, ואחר-כך על ההיטלריזם, באמצעות ספרו של האחרון, 'מיין קאמפף', "הקאנטוס פלאנוס המוזר הזה שכולו התמרמרות, העצמה אישית של המחבר וזעמו העצור".

קנאוסגורד, איש של מלים, מנסה להתחקות אחרי אישיותו של היטלר באמצעות מילותיו שלו, ובאמצעות מילותיהם של אנשים שהכירו אותו וכתבו עליו. הוא מודע למגמתיות של כל הכותבים – ביניהם אלברט שפר, שביקש לטהר את עצמו, ואוגוסט קוביצק שהוא כנראה האדם היחיד שיכול היה להעיד על עצמו שהיה חברו של היטלר במשך מספר שנים – וצולל לכל משפט בנסיון להפיק ממנו תובנה. בשורה התחתונה, כי אי-אפשר לכתוב כאן מסה על המסה, הוא אומר כי "אנחנו מתנגדים לכל מה שהוא ייצג, ובצדק. היטלר הוא התשליל שלנו. אבל זאת ביחס למה שהוא עשה, לא מה שהיה. כי הוא היה כמונו". ב'מיין קאמפף' הוא מוצא כי היטלר היה "חסר מעצורים וחסר גבולות, הוא לא מחפש לגיטימיות בשום מקום אלא בעצמי שלו […] טופח לעצמו על השכם, מרוכז בעצמו, צדקן, חסר שליטה עצמית, נוטף שנאה וקטנוני, אבל תופס את עצמו כהגון והגיוני ודגול". יתכן כי אם היה מצליח כאמן, או לולא היה מוצא את המלחמה כבית לעצמו ולא היה נדחף לפעילות פוליטית, לא היינו שומעים עליו. אבל איתרע המזל וכוחות התקופה, יחד עם הפגמים באישיותו וזימון המקרים שהביא אותו אל הפוליטיקה, סללו את דרכו אל מול פני ההמון הצמא לגיבור. "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". קנאוסגורד אינו מותיר אבן בלתי הפוכה, מתייחס לפרטי ולחברה, ובאמצע המסה יוצא לעיקוף בן עשרות עמודים, שבו הוא דן בהיסטוריה האנושית – הופעת האדם, בריאת העולם, יציאת מצרים, דת, התגבשות חברתית ועוד – כדי להגיע לאלימות הגרמנית אחרי המלחמה, ולהמשיך בתיאור עלית הנאציזם. שפה וזהות מעסיקים אותו בלי הרף, והוא הופך בהם והופך בהם גם כאן: "ברייך השלישי קול המצפון לא אמר: לא תרצח, הוא אמר: אסור לא לרצוח, כפי שחנה ארדנט כותבת בדיוק מפליא. הדבר התאפשר באמצעות שינוי בשפה, המופיע בצורתו הטהורה ב'מאבקי', שבו אין שום "אתה", רק "אני" ו"אנחנו", ושינוי זה הוא המאפשר להפוך את "הם" ל"זה". ב"אתה" טמונה ההגינות. ב"זה" טמון הרוע. אבל ה"אנחנו" הוא שהוציא אותו לפועל".

למרות התרשמותי מעומקם של הדברים ומן המחשבה שניכר שהושקעה בהם, התנגדתי להתנגדות שלו לביוגרפיה שכתב איאן קרשו, שהיא בעיניו בלתי קריאה, ובעיני מרתקת. הביקורת שלו נובעת מהרגשתו כי "כתיבתו של קרשו נפגמת בשל העובדה שהוא מתאר כל דבר – ואני מתכוון לכל דבר – הקשור להיטלר באופן שלילי ביותר, גם את הדברים הקשורים לילדותו ולנעוריו, כאילו האדם שנעשה כעבור עשרים שנה מכתים גם את מי שהיה כנער". הדוגמאות שהוא מביא בהמשך אינן מוכיחות, לדעתי, את טענתו זו, והן נובעות בעיקר מפרשנות שונה שלו ושל קרשו לדברים שנכתבו על היטלר. אבל יתרה מזו, קנאוסגורד אינו מביא בחשבון את תפיסתו הבסיסית של קרשו, שסבר שהביוגרפיה הפרטית שולית, ולמרות שכתב על הדיקטטור, הדיקטטורה היא שהיתה בעיניו ראויה לבדיקה. ובכלל, קנאוסגורד עצמו טוען שהיטלר שאנחנו מכירים הוא זה שעוצב במלחמת העולם הראשונה, ולא הילד והנער והגבר הצעיר שהיה קודם לכן. "נעוריו של היטלר מזכירים את נעורי", הוא כותב, אבל המשך חייהם שונה לחלוטין, כמובן. אז אולי אין כל-כך משמעות בהקשר ההיסטורי לארועי הילדות. ואולי, כדבריו של יואכים פסט, אנשים כמו היטלר צריכים להדאיג אותנו פחות מאשר אנשים כמו אלברט שפר, אלה שאפשרו את הנאציזם. כך או כך, בין אם נוקטים עמדה זו או אחרת, המחקר של קנאוסגורד, רעיונותיו ותובנותיו, מרתקים.

המשכו של הספר מתרחש בימים שאחרי פרסום הכרך הראשון, בתגובות הסביבה, בכתיבת הכרכים הבאים, במה שנלווה לפרסום האישי, וכמובן ביומיום עם ילדיו ועם חבריו, באותה דקדקנות והנחת עצמו תחת זכוכית מגדלת חושפת מגרעות כפי שנהג גם בכרכים הקודמים.

הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: הספר היה צריך להסתיים מאה עמודים מוקדם יותר. כן, הפתעתי את עצמי. קראתי את הכרך האחרון, כמו את קודמיו, בשקיקה ובהשתאות, וקצת בעצב בידיעה ש"הסוף" הוא באמת הסוף. אבל אחרי התיאורים המאליפים של ההתחבטויות סביב פרסום הכרך הראשון, ואחרי המסה המרהיבה על 'מאבקי' וכל המסות הצנועות יותר בהיקפן אך המעניינות אף הן בשלל נושאיהן, ואחרי מה שהצטייר כהתכנסות לקראת סיכום, מאה העמודים האחרונים הם תיאור מדוקדק, יום אחר יום, של המשבר שפקד את לינדה, מתהומות הדיכאון המשתק ועד פסגות המאניה המסחררת. אותה לינדה שעליה הוא כותב בתגובה לדברי ביקורת של אמה: "מתחת לכל זה הסתתרה ההאשמה המרומזת לפיה הדברים שכתבתי הם הגורם לכך שלינדה שוכבת מפורקת במיטה. הרגשתי את זה כל הזמן. התוכחה באה ממני וגם ממנה". זו שעל מה שהעביר אותה בכתיבתו ובפרסומו הוא יודע שלא יוכל לכפר. אז כן, יש לו תירוצים למכביר. בקטע מוקדם בספר הוא תוהה, "מדוע אנחנו שומרים בסוד את הדברים שאנחנו שומרים בסוד. מהו הדבר המביש בהידרדרות גופנית או נפשית? […] למה עלינו לחוש בושה, למה לשמור בסוד את הדבר, שבמובן העמוק ביותר הוא אולי האנושי מכל?". וממש בסיום הוא מסביר כי, "לינדה היא בת אנוש, ואין דרך לתאר את המהות שלה, את הנוכחות המסוימת שלה, את האופי שלה ואת נשמתה, שהיתה שם כל הזמן, לצידי, הנשמה שראיתי והכרתי, ללא כל קשר לכל שאר הדברים שקרו. המהות של לינדה לא טמונה במעשיה, לא טמונה בדברים שהיא אומרת, אלא במה שהיא". הוא צודק: המחלה שלה אינה מבישה והיא חלק ממנה, ובכל זאת – וכאן הוא ודאי היה מאשים אותי בצדקנות – הבחירה לסיים את היצירה החד-פעמית הזו בתוך המיטה והנשמה של לינדה, שבודאי לא בחרה בכך, צורמת ואפילו מכעיסה. הצהרת האהבה כלפיה בשורה האחרונה אינה מתקנת זאת (ואחת-עשרה שנים אחר-כך היא למעשה בלון עצוב שהתרוקן מאויר, שכן הוא נשוי כעת לאשה אחרת אליה הוא מתייחס כ"אהבת חיי"). איבדתי קצת מהכבוד שרחשתי כלפיו כאדם, ומסיבה שאינה לחלוטין נהירה לי – שהרי אני לא באמת מכירה אותו כאדם, רק כסופר – זה קצת מעציב אותי.

"כתבתי אותו כנסיון, והנסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי, אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל", כותב הסופר על ספרו כשהוא מתקרב לסיום. יתכן שהוא חש שלא הצליח להשיג את מה ששאף להשיג, אבל בעיני כקוראת אין לזה משמעות של ממש. מבחינתי, אם לחזור להתחלה, למרות שחיינו שונים כמעט בכל מובן, הקריאה בספריו נחוותה במקומות רבים כתגלית כמעט אישית. זאת יחד עם דיונים מרתקים בשפע נושאים ועם כושר תיאור עילאי ויכולת להפוך את הבנאלי למיוחד, עושים את "המאבק שלי" ליצירה יחודית.

דנה כספי עשתה, שוב, עבודה מצוינת בהמרת הסגנון המפותל מעט של הספרים, על משפטיהם הארוכים והמורכבים, לעברית שוטפת ומדויקת.

אז כן, הספר הזה היה צריך להסתיים מוקדם יותר, אבל ללא שום תחושה של סתירה אומר "חבל שנגמר".

Min Kamp 6 – Karl Ove Knausgård

מודן

2022 (2011)

תרגום מנורווגית: דנה כספי