בשורות טובות / שירז אפיק

"בשורות טובות" הוא בשכבת העור החיצונית שלו מעין סיפור מתח. כעשרים שנה לפני ההווה של העלילה, גונן, אחיה של אראלה המספרת, יצא מן הבית ולא שב. מאחור נותרו אמו, אחיו התאום עידו, אחותו הצעירה אראלה, ואשתו שלי. שום סימן חיים לא ניתן ממנו, אולי כבר מת, אך גם גופה לא נמצאה. כעת, כשאראלה בודקת את החשבונות המשפחתיים, היא מגלה שקרן החסכון של גונן נפדתה, ומנסה לפתור את תעלומת הכסף שנעלם בתקווה לפתור סוף סוף את תעלומת האח האבוד.

זוהי המעטפת החיצונית, אך שירז אפיק, כידוע לקוראיה, נכנסת תמיד מתחת לעור. שם נמצא משפחה שבה אב נעדר, אם שמעדיפה בבירור אחד מילדיה על פני האחרים, יחסים טעונים בין אחים, התמודדות עם תקווה ועם אבל, ויותר מכל עיוורון שאנשים מפתחים כשמדובר באהוביהם. ושם נמצא גם יחסי חברות וקנאה, אהבה וחשדנות, וגם עולם מבעבע של חיי לילה, דרי רחוב, הלומי קרב, עבריינים וצדיקים, שכולם שזורים ברקמה סיפורית אחת.

אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד בכתיבה של הסופרת הוא ההימנעות שלה משיפוטיות ומניתוח הארועים עבור הקורא. אראלה, כמו תמר ב"מתחת לעור", היא אינטליגנטית, חיובית, מודעת לעצמה ולסביבתה, וטועה. חייהן יוליכו אותן בסופו של דבר לחשבון נפש, לתובנות, אולי לשינוי, אבל הסופרת נמנעת מלהצביע מפורשות על טעויותיהן בטרם יכירו בכך בעצמן. הקורא, לעומת זאת, באמצעות התמונות שהיא בוחרת להציג, מבחין במשגים של הדמויות, והקריאה מתנהלת לפיכך בשני מישורים – זה שהדמויות כושלות בו, וזה שמשקיף מבחוץ דרך הפרטים הסיפוריים וללא העיוורון שבקירבה. " איך אפשר להתבלבל בין שני אלה?" תוהה אראלה כשהיא מתייחסת לשני אחיה. "גוני היה מופז […] הכל בו ריצד […]. עידו, שחונן באותם תווי פנים, היה חום וחיוור, כמו גונן אחרי יותר מדי כביסות". זו אותה אראלה שעובדת ככותבת סיפורי חיים, זו שאמרה בראיון עבודה, "אנשים מרתקים אותי. מעניין אותי להגיע לליבה שלהם, למה שמסתתר מתחת למסכות". אולי אנחנו לא רואים את מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. אולי קל לנו יותר לראות את ליבתם של זרים. מכל מקום, הריצוד הזה, שנבע מן הכריזמה של גונן, שנבעה בתורה מאופיו הבלתי שגרתי, הטוב ורע לסירוגין, החופשי, הסתיר מעיני משפחתו הן את אישיותו הבעייתית, והן את הנזקים שגרם לקרוביו. ברקע הסיפור מרחף כל הזמן המשפט שאמרה אמם אחרי היעלמותו, "הוא היה האהוב עלי משלושתכם", משפט שאולי לא גרם לעידו ולאראלה להתכווץ חיצונית, אבל לבטח חלחל אל עצמיותם. הקורא, שמקבל הצצה אל סצנת ילדות, ושהמשפט הזה אינו יכול שלא לצרום את אוזניו, מצליח לראות מתחת לאור המסנוור של גונן.

שירז אפיק כותבת בחמלה, מניחה מקום להבנה ולקבלה. כתיבתה מדויקת מאוד, הן בתיאור הדמויות האמינות והן במינון המלל והרגש. נסחפתי עם הסיפור, ואני מאמינה שכמו שני ספריה המאוחרים יותר, "אבקועים" ו"מתחת לעור", גם "בשורות טובות" יישאר איתי לאורך זמן.

מטר

2017

אומנות הזיוף / ג'ניפר קרוזי

אנשים חושבים שאם הם מתחפשים הם הופכים למישהו אחר, אבל מה שקורה זה שהם הופכים למי שהם נועדו להיות. בלי המסכות, הם […] עושים את הדבר הנכון ומקריבים למען אחרים. עם המסכות הם […] פשוט מי שהם, בלי רגשי אשמה. הם יכולים לעשות הכול. ככה זה כשמשנים צורה.

מטילדה גודנייט היא ציירת המתפרנסת מחיקוי יצירות מופת. על קיר של לקוחה אחת היא מציירת בקנה מידה גדול ציור של ואן-גוך, בחדר האמבטיה של לקוח אחר היא מעתיקה ציור של מונה. מטילדה, שעומדת יפה על האבחנה בין זיוף לחיקוי, היא גם זייפנית, בת לשושלת ארוכה של זייפני אמנות. בזהותה המומצאת כסקרלט ציירה, בלחצו של אביה, שישה ציורים, עד שקרסה תחת האומללות שגרמו לה ההתחזות וההסתתרות, מרחה את הציור האחרון והסתלקה. אבל, ברוח הציטוט שבפיסקה הפותחת, מטילדה גילתה שהסקרלטים היו "איך שאני מציירת באמת", וכשבחרה לחדול להיות סקרלט לא יכלה לצייר כלל. כמטילדה, דמותה נטולת המסכות, היא מציירת ציורי קיר בלית ברירה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

מסכות הן המוטיב המרכזי בספר. אחותה של מטילדה איב היא אם תמימה ו"מרובעת" וגם חיית מועדונים. אמן גוון, ששקעה בשגרה אפורה המורכבת מן העסקים המדשדשים של הגלריה המשפחתית ומפתירת תשבצים מורכבים, מסתירה זהות קודמת ושואפת לזהות אחרת. שלושת הגברים שעתידים להשתכן בחדרים שהמשפחה משכירה אפופים אף הם באי ודאות באשר לזהותם ולמניעיהם. אפילו נאדין, בתה של איב, שהיא בערך הדמות היחידה שאינה מסתירה סודות, מרבה לשנות את חיצוניותה בהתאם לנסיבות ומאמצת את השינוי כחלק בלתי נפרד מאישיותה. מחוץ לבית גודנייט רוחשת בקלחת קליאה, הרודפת אחרי כסף ומצטיירת כמכשפה של ממש, ולידה רונלד המאוהב בה ולא ברור את מי הוא משרת, למעט את תאוותו, ותומס שהוא ספק משרת ספק מרגל. וכל אלה יחד אורגים רשת סבוכה של הונאות ושל תחבולות, לצד נסיונות למצוא יעוד ושלווה ולברר עם עצמם אחת ולתמיד מי הם ומה עשוי לגרום להם אושר.

"אומנות הזיוף" מתואר על כריכתו כ"קומדיה רומנטית מלבבת", אבל התיאור הזה מקטין אותו, לדעתי. כן, יש בו סיפור אהבה בין גבר מסוקס ואשה שלא ציפתה לכך, כולל תיאורים אינטימיים (מהמשעשעים והאמינים שהזדמן לי לקרוא), ויש פיתולים טלנובליים בעלילה, כך ש"על הנייר" הוא מחליק בקלות לסוגה. אלא שג'ניפר קרוזי, בכתיבה סוחפת ושובבה, בהומור שופע, ובעיקר ביכולת לברוא דמויות הנכנסות אל הלב, העניקה לו נפח מעניין ומהנה סביב המסגרת הבנאלית של גבר-אשה-סיבוכים-סוף-טוב. היא משחקת הרבה עם ניגודים – אביה של מטילדה מול אביו של דייבי, מטילדה מול קליאה, ועוד – כדי לייצר חומר למחשבה. גוון, מטילדה, איב ונאדין הן נשים חזקות למדי, עצמאיות למדי, שהצליחו להחלץ מצלו השתלטני של אבי המשפחה, אך למרות שהן מנהלות את עצמן ובוחרות את דרכן בתוך המסגרת הכובלת של קשיי המציאות, הן פתוחות לקבלת עזרה, לשינוי ולאהבה. אולי בגלל שהן מורגלות בזהויות כפולות ובמסכות, הן אינן מקובעות בדוֹגמות ואינן שופטות אחרים על פי השמועות המתלוות אליהם, והן חוברות בלב פתוח אל מי שנחשד כנוכל, ואל מי שנחשד כגנב, ואפילו אל זה שיש מקום להאמין כי הוא רוצח שכיר. תפיסתן את העולם תמימה משהו, רואה בעיקר את הטוב, והסיפור כולו כתוב ברוחן. יש בספר כאב ותחושת יעוד שהתפספס ורגשות החמצה, אבל הוא חותר אל האופטימיות, ובסיומו מגיע להתרה בשילוב מבולגן, ומהנה לקריאה, של קולות מרבית דמויותיו.

פסקול של שירים ואזכורים רבים של סרטים מלווים את העלילה ומשתלבים בה היטב. לספר מצורף ברקוד להורדת רשימת השמעה של שלושים ושניים השירים, רובם משנות ה-60, המהווים חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות. “Wonderful Summer” הוא השיר האהוב ביותר על מטילדה. “I’m into something good” הוא אחד המועדפים עלי.

קומדיות רומנטיות, מלבבות או לא, הן לא בחירת הקריאה הטבעית שלי, ויתכן ש"אומנות הזיוף" לא ישאיר משקע ארוך טווח. מצד שני, כפי שמתברר לא אחת, הסוגה אינה המגדיר הבלעדי של יצירה כלשהי, ואיכות הכתיבה יכולה לחלץ כל סיפור שגרתי מן הסטראוטיפ. ג'ניפר קרוזי רקחה עלילה מקורית, נעה שביט תרגמה יפה, ואני נהניתי וממליצה.  

Faking it – Jeniffer Cruise

ספרים בעלמא

2021 (2002)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

אידי ריכטר אינה לבד / רבקה הנדלר

אביה של אידי לקה באלצהיימר. אידי ובעלה אורן עברו מבוסטון לסן פרנסיסקו כדי לסייע בטיפול בו, יחד עם אמה של אידי, אחותה הצעירה, עובד לשעבר שהפך מטפל, ושתי אחיות מתחלפות. בחוסר אונים צפתה המשפחה כיצד האב נסחף אל ההכרה וממנה, עד שיום אחד נקטה אידי צעד קיצוני. סמוך לכך קיבל אורן, שלא היה מודע למעשיה של אשתו, הצעת עבודה בפרת' שבאוסטרליה. אם סברה אידי שהמרחק הפיזי ירחיק אותה גם מן המשמעות הרגשית של הצעד שנקטה, נוכחה עד מהרה שטעות בידה.

אפשר להבין את הספר כנסיון להשלים עם תוצאות המעשה, להכיר בהשלכותיו. זה מה שמציע הטקסט שעל הכריכה: נסיון להתחיל מחדש, התמודדות של אשה עם מהותה של האנושיות. על פי גישה זו מדובר בארוע חריג מצדה של אידי, ארוע שנבע מנסיבות קיצוניות, ושאינו מתיישב עם אישיותה.

אני סבורה שהסיפור פה אחר לגמרי. אידי, אשה כמעט בת ארבעים, היא אדם חריג. בגילה המתקדם יש לה פתאם הארה בדבר מורכבות החיים, תובנה שהיתה אמורה להגיע אליה שנים קודם לכן בתהליך ההתבגרות: "חשבתי שהחיים זה לעבור מעניין אחד למשנהו כשכל הדברים הקודמים נשארים מאחוריך, אבל התחלתי להבין שזה בכלל לא כך. שלמעשה כל פעולה, כל מחשבה וכל מילה שמוציאים, נשארות אתך ויוצרות סוג של קולאז' מעורבב. המחשבה הזאת הפחידה אותי". עד אותה "תגלית", ולמען האמת גם אחריה, אידי חיה קרוב מאוד למציאות, אבל לא ממש בתוכה. באופן קבוע היא חווה ניתוק רגשי, לוקה באבחנה בין ראוי ללא ראוי. כשהיא נשאלת על זהותה היא עונה, "את זהותנו, כמו מי אנחנו, מי אנחנו באמת, אף אחד לא יודע". כשהשכנה מפקידה בידה את מפתח ביתה כדי שתאכיל את הדגים באקווריום בהיעדרה, אידי מחטטת בחפצים האישיים של בני הבית, מארגנת מחדש את המזווה, ואין לה מושג שהתנהלותה אינה תקינה. המעשה המייסר אותה רק העצים את השונות שבאישיותה, כמו שבעלה מאבחן: "את לא עצמך. יותר לא עצמך מאשר במצב נורמלי". היא לא באמת עוסקת במעשה עצמו, במה שהוביל אליו ובמשמעויותיו, אלא בעיקר בחיים עם סוד כל כך מהותי.

כך או אחרת, הקריאה בספר מושכת, בעיקר בזכות סגנונה המינימליסטי של רבקה הנדלר, סגנון ההולם היטב את המינימליזם הרגשי של אידי. אילן פן תרגם יפה, והספר שונה ומומלץ.

Eddie Richter is not Alone – Rebecca Handler

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

מאה שנים של בדידות / גבריאל גארסיה מארקס

"מאה שנים של בדידות", ספרו המוכר ביותר של גבריאל גארסיה מארקס, ספר שנמנה עם הקנון הספרותי העולמי, הוא סיפורה של משפחת בואנדיה ושל העיירה מקונדו על פני מאה שנים ושבעה דורות.

מקונדו הבדיונית, פרי דמיונו של מארקס, נולדה כתוצאה ממוות. חוסה ארקדיו בעל הדמיונות, יזם וחוקר בנשמתו, הרג אדם. נרדף על ידי רוחו של המת, מומרץ על ידי חזיונות, ומלווה באורסולה, אשתו המעשית והנמרצת, הרחיק ממקום מגוריו, וסחף בעקבותיו אנשים נוספים שהפכו לדור המייסד של העיירה. מאה שנים אחר-כך נדון המקום להרס מוחלט, ומשפחת באונדיה הפכה לזכרון דהוי, מיתוס שאין מאמינים בו. הצגה זו של העלילה – נקודת פתיחה ונקודת סיום – היא חלקית עד מאוד. הזמן אמנם נע לינארית לאורך הדורות, אך בעיני גיבורי הספר הזמן נזיל יותר, חמקמק. אורסולה, שרוחה שורה על כל דורות המשפחה, גם כשהיא עיוורת ומסוגרת, ולכאורה מנותקת, מזדעזעת, שוב ושוב, כשהיא שמה לב בחושיה החדים כי הזמן אמנם אינו חולף […] אלא מסתובב במעגל.

תחושה זו של מעגליות מתעצמת בשל החזרתיות הפוקדת את המשפחה. נדמה שבני בואדניה גוזרים על עצמם את החזרתיות כשהם מעניקים בכל דור ודור לצאצאים, בעיקר לבנים, את אותם שמות – חוסה ארקדיו ואאורליאנו. כמעט בכל אחד מהצאצאים מתגלים קוי אופי וגורל האופיינים לשמו, גם כשמדובר בתאומים שהרבו להציג את עצמם כל אחד בשמו של השני עד שהתערבבו זהויותיהם.  

למרות שבני המשפחה מתגוררים באותו מקום, וגם אלה שעוזבים מוצאים בסופו של דבר את דרכם חזרה, הבדידות המוזכרת בשם הספר מאפיינת כל אחד ואחד מהם. כך, לדוגמא, חוסה ארקדיו, המייסד המיתולוגי, עובר את שנותיו האחרונות קשור לעץ וחי בתוך מחשבותיו; הקולונל אאורליאנו, שאליו מתייחס משפט הפתיחה המפורסם – "שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח" – הופך מגיבור לאומי למתבודד המייצר דגיגי זהב; אמראנטה, אולי הדמות המיוסרת מכולן, משום שהביאה על עצמה את גורלה הבודד במו ידיה, דחתה שני מחזרים בקור רוח, ורק סמוך למותה הגיעה התובנה כי ניהלה "מאבק לחיים ולמוות בין אהבה ללא מצרים ובין פחדנות שאין לכבשה, עד שניצח לבסוף הפחד חסר השחר שפחדה אמראנטה כל ימיה מלבה המיוסר שלה". איש לגורלו, בודד מחמת אופיו, גם כשהוא מוקף בבני משפחה.

לא רק כל אחד מבני המשפחה לוקה בבדידות, גם מקונדו עצמה מנותקת, וכתוצאה מכך היא בורה ומתפוררת. העיירה דוחה כל סממן של קידמה ושל טכנולוגיה, עד כדי כך שבדמדומיה מגיעים אליה צוענים, אולי צאצאיהם של אלה שפקדו אותה בימיה הראשונים, ומציגים שוב את אותם "חידושים", כמו מגנטים, כאילו לא חלפו עשרות שנים.

מוטיב מהותי בספר הוא כוחו של הגורל. האחרון בבני השושלת מקדיש שנים לפענוח גוילים עתיקים, שבהם מסופר סיפורה של מקונדו ומתואר מראש גורלם של בני בואנדיה. כשהבן האחרון יקרא את המילה האחרונה בגוילים, זכרונה של מקונדו יימחה.  

"מאה שנים של בדידות" אמנם מתמקד במקום יחיד ובמשפחה אחת, אבל הוא נושא משמעויות פוליטיות וחברתיות נרחבות יותר. מארקס עצמו הרחיב בנושא זה בנאום קבלת פרס נובל לספרות תחת הכותרת "בדידותה של אמריקה הלטינית". בין הנושאים הבולטים בהקשר זה: אאורלינו מנהיג מרד ממושך ועקוב מדם נגד השלטון, לאחר שהוא נוכח ברמאויות של המפלגה השמרנית. הוא עצמו, בכפיפות בלתי ניתנת לשינוי של צו הגורל, יהפוך למנהיג אכזר; מקונדו חווה פלישה של לבנים, המקימים חברת בננות, מסתגרים בשכונה מוקפת גדר חשמלית, ומדכאים עד עפר את הפועלים המקומיים.

את כל השפע הזה, ועוד, מספר מארקס בסגנון הריאליזם המאגי המוכר שלו. פטליזם ומציאות פוליטית, אמונות הבל וכוחות טבע, גשמיות ופנטזיה, כל אלה מעורבבים יחדיו ומסופרים בבטחון ובאמינות, עד כדי כך שגם הפנטסטי נקרא כמתקבל על הדעת.

"מאה שנים של בדידות" זכה למעמד איקוני בזכות שילוב של גורמים שונים, הנובעים כולם, כמובן, מכשרונו של הסופר. נדמה לי ששני הגורמים הדומיננטיים הם הסגנון המרהיב והמסרים הפוליטיים והחברתיים שאינם מצטמצמים לגבולותיה של ארצו.

מומלץ מאוד ליותר מקריאה אחת.

Cien Años de Soledad – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

1972 (1967)

תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרידן

סיפורי מוטיל בן פייסי החזן / שלום עליכם

מוטיל, בנו של פייסי החזן, יליד כתראליבקה, היה ילד בן תשע כשאביו נפטר, והותיר אחריו אלמנה ושני בנים. בשל מחלתו הממושכת של האב הלכה המשפחה מדחי אל דחי, ונאלצה למכור את כל נכסיה. כדי למנוע את גיוסם של הבנים לצבא, וכדי להחלץ מן המצוקה, נדדה במשך חודשים ארוכים בין ערי אירופה במטרה לקבל אישור להגר לארצות-הברית. סיפורי פרעות רדפו אותם ואת אלפי היהודים הנודדים כמותם, אמריקה המוזהבת לא פרשה לרגליהם שטיח אדום. אבל כל גלגוליהם נחווים על ידי מוטיל כהרפתקה, הוא בוחר במודע להדחיק את השלילי ולאמץ את החיובי. אם תחילה נדמה כי מדובר בקלות-דעת של ילד שובב, שאפילו במותו של אביו הוא מוצא יתרונות, שאותם הוא מביע באמירה המפורסמת, "אשרי, יתום אני", הרי שבהמשך הוא מבטא את בחירתו במפורש: "התּקוּפה הזאת היא הטוֹבה בּכל תּקוּפוֹת השנה. אַחריה יבוֹאוּ הימים הנוֹראים, ימי בּכי וּדמעוֹת. אַל יחשוֹב לי אלוֹהים לעווֹן – אֵין אני אוֹהב אֶת ימי הבּכי והדמעוֹת. אוֹהב אני אֶת ימי השׂמחה".

נורית גוברין כתבה על ההומור היהודי בכלל, ועל זה של שלום עליכם בפרט, כי הוא מתאפיין ביכולת להתרחק מעצמנו, ובעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כזה הוא גם מוטיל. הוא מספר על מבריחי הגבול שרימו אותם, על הסיוע הבלתי יעיל של ארגוני העזרה היהודים באירופה, על הידיעה כי בית המשפחה בכתריאלבקה, שנמכר לפני צאתם לדרך, נבזז בפרעות, על ההשפלה באליס איילנד, ועוד, כמו משיח לפי תומו על הרפתקאות מבדחות. למרות סקרנותו הרבה, יש דברים שהוא מעדיף לא לשמוע: "מתּחילה, כּששמַעתּי בּני־אָדם מסַפּרים על הפּרעוֹת, היִיתי משׂים אָזני כּאפרכּסת. עכשיו, כּשאני שוֹמע אֶת המלה פּרעוֹת, אני נחפּז לברוֹח. אוֹהב אני לשמוֹע סיפּוּרים עליזים, המבדחים דעתּו של אָדם". והקורא, יחד עם מוטיל, מתבדח ונהנה, ומתחת לצחוק חש במועקה.

שלום עליכם מתלווה אל המשפחה בחייה בעיירה, שהיא בת דמותה הספרותית של עיירת ילדותו וורונקוב שבאוקראינה. הוא מספר על היומיום של החיים היהודיים, ומציג כמה מדמויות המקום. הוא ממשיך ומלווה את גיבוריו בגלגוליהם באירופה, במקומות שנראים להם זרים ומשונים, ובהם הם מתאמצים למצוא את הפתח אל אמריקה. בבואם סוף סוף אל היבשת המיוחלת הוא חווה איתם את השבר ואת התקווה. הספר נקטע במחציתו של הסיפור השלושים ושמונה בשל מותו של הסופר, שנפטר בהיותו בן חמישים ושבע בלבד. חתנו י"ד ברקוביץ, שהיה המתרגם הראשון של הספר, ותרגם את מרבית כתביו של שלום עליכם מיידיש, סיפר בהערה בסיום על פגישה עם חותנו סמוך לפטירתו: "סיפּר לָנוּ, כּי בּלילה הקוֹדם (כּלוֹמַר, אוֹר ליוֹם השלישי) כּתב אֶת דבריו, בּלי שׂים לב ליִסוּריו הגדוֹלים, שלא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע. שוֹכב היִיתי כּל אוֹתוֹ הלילה, – סיפּר לפנינוּ, בּנשמוֹ בּכבדוּת נשימוֹת קטוּעוֹת – שוֹכב וּמהרהר ואֵיני יכוֹל לישוֹן – המַחשבוֹת מזעזעוֹת. מַה תּכליתי אֵיפוֹא כּי אֶשכּב? אָמַרתּי אֶל אִמא: ‘על מה אני שוֹכב פּה? הלא היוֹם רחוֹק עדיִין… אִם אַתּ לוּא שמעיני, תּני לי אֶת עֵטי ואֶת תּיק הנייר, ואֶכתּוֹב למצער. בּכתיבתי יֵקל לי, שהרי בּין כּה וָכה תּבוֹאנה המַחשבוֹת לענוֹת אֶת רוּחי ולא תּרפּינה ממני’… וכךְ התחַלתּי לכתּוֹב וכתבתּי לאִטי פּרקים אחָדים מ'מוֹטיל'…"

מוטיל מספר, אפוא, מזוית הראיה הפרטית והמתבדחת שלו, את סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנה המתוארת בספר. יופיו של הספר, מלבד בשל אישיותו של המספר ובשל ההיבט ההיסטורי, מצוי בפרטים הקטנים, בדמויות המאופיינות בחדות ובלי כחל ושרק, ובאינספור ההערות הכאילו אגביות שמביעות פכים קטנים שאינם תלויי זמן ותרבות. להלן כמה מהן:

אָבי עליו השלוֹם קנה לוֹ שם טוֹב אַחרי מוֹתֹו. בּחַייו לא שמַענו, שיהא אָדם מקלסוֹ וּמסַפּר בּשבחוֹ. עכשיו שמת, נתעלה פּייסי החַזן למַעלה־למַעלה, והכּל מפארים וּמַעריצים שמוֹ.

כּי אָב לָנוּ בּשמַיִם, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני – קצר כּוֹחַ־שׂכלי מהבין זאת: לָמה לוֹ לאלוֹהים למחוֹץ תּחילה, כּדי לחבּוֹש אַחַר־כּךְ? לפי עניוּת דעתּי – אַל יִמחָצנו ואַל יחבּשנוּ!…

עני כּי יִגוַע בּרעב לעֵיניהם, אִיש לא ינוּד לוֹ ולא יחמוֹל עליו. ורק עשיר כּי ימוּךְ וּמָטה ידוֹ – ועלתה זעקתם השמַימה!…

"סיפורי מוטיל בן פייסי החזן" תורגם מספר פעמים, אך חביב עלי התרגום הארכאי משהו של יצחק דב ברקוביץ.  הקסם השלום-עליכמי נסוך על מוטיל ועל סיפוריו. השילוב של שנינות עם כאב, של ציניות עם תמימות, ושל סיפור פרטי עם רקע היסטורי, יוצר ספר הכובש את הלב גם למעלה ממאה שנה לאחר שנכתב. מומלץ מאוד.

הספר מצוי במלואו בפרויקט בן יהודה.

מאׇטל פייסע דעם חזנס – שלום עליכם

דביר לעם

1916

תרגום מיידיש: יצחק דב ברקוביץ

ללכת בשדות הכחולים / קלייר קיגן

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן נוכח כאן ביתר שאת, ומשקף את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

פשר הלילה / מייקל קוקס

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כפרה / איאן מקיואן

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

עוול / אהרן מגד

אשה נסערת התפרצה אל מערכת העיתון, ובצעקות, על סף היסטריה, התגוללה על אחד מן הכותבים בעיתון, ועל המערכת כולה. העילה – הספד שכתב המשורר אריאב על בעלה של האשה, המשורר יעקב לוינשטיין. העיתונאי, המספר את עלילת "עוול", נכנס כמעט בעל כורחו אל עובי הקורה, בנסיון לפענח את סיבת הכעס, והוא עתיד להצטער על כך.

"יאוש תוקף אותי לעתים, כשאני חושב כמה רוב בני האדם אדישים למעשי עוול הנעשים סביבם", כותב המספר ומוסיף, "יש אנשים שהם מועדים מטבע ברייתם להיות קורבנות של עוול". הוא עצמו אדם שכזה, לוינשטיין היה אף הוא כזה. ברית של מקופחים כמו קושרת בין השניים, ומושכת את המספר אל תוך חייו של המשורר המת. שניהם מתכנסים בתוך עצמם, נדחקים לשוליים ומנוצלים בידי חזקים מהם, שניהם מנהלים חיים פנימיים סמויים מעיני סביבתם, ולמרות שהם אנשי משפחה הם חשים בדידות. "לעתים אני מתעורר בלילה בהרגשת מחנק, שאני כלוא בתוך ה"אני" שלי ואינני יכול לצאת ממנו, והעולם סוגר עלי וסגור בפני. אין דבר קשה לאדם כמו היותו כלא של עצמו", מתוודה המספר. אבל כשנשאב אל עולמו של לוינשטיין, וקיבל על עצמו לתקן את העוול שנגרם לו, כמו מצא חברה. "כשהייתי אתו, לא בודד הייתי". למרות הדמיון בין השניים, היבט אחד משמעותי מבדיל ביניהם: המספר מנהל חיי שגרה, לוינשטיין לעומתו איבד את שפיותו, אושפז בבית חולים לחולי נפש והתאבד.

לאחר מלחמת השחרור פרסם לוינשטיין פואמה בשם "בקעת הירח", בה תיאר מסע של קבוצת חיילים לסיני. פירושים רבים ניתנו לפואמה זו, אך איש לא חלק על איכותה הנדירה ועל היותה ספוגת אהבה לארץ-ישראל. הפואמה פורסמה תחת שם בדוי, אסף הגואל, ולאחריה חדל לוינשטיין מכתיבה למטרת פרסום. המספר, שחדר העבודה של לוינשטיין נפתח בפניו בידי האלמנה, מגלה כי פואמה נוספת, בעלת איכויות דומות ואהבה דומה, נכתבה על ידיו לאחר מלחמת ששת הימים תחת השם "עד שילה". הפעם שלח לוינשטיין את הפואמה לעיתונים ולכתבי עת תחת שמו האמיתי, וחווה דחיה גורפת. "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה", כך כתב באחד הדפים שמצא המספר במגירותיו. יתרה מזו, המשורר אריאב, זה שכתב את ההספד לאחר מותו של לוינשטיין, וזה שסירב לפרסם את הפואמה וטען שכתב-היד אבד, ניכס אותה לעצמו, ופרסם אותה תחת השם "סקיתים", כשהוא הופך לחלוטין את כוונת המשורר. המנון אהבה הפך לנבואת חורבן. זהו העוול שבגינו התפרצה אשת המשורר אל המערכת בצעקות "הרצחת וגם ירשת".

מאמר מאת יוסף אורן אודות הספר טוען כי העוול שעליו מספר אהרן מגד הוא השתלטות "היד הנעלמה" של השמאל על השיח הספרותי תוך הדחת יריבים פוליטיים לשוליים. יתכן, אבל הספר רחב יריעה הרבה יותר מזה. מגד, המאוהב בשפה ובהיסטוריה, מייחס למספר תיאוריה נאה על משמעותן של אותיות השפה העברית, וללוינשטיין תיאוריה על אופיו של העם. הוא עוסק ביחסים בתוך המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. עולם הספרות תופס, כמובן, חלק נכבד מן היומיום של גיבורי הספר, והפרשנויות שאנשים שונים נותנים לאותן יצירות מצביעות שוב על כך שכמספר הקוראים כן מספר הקריאות. מצבו הנפשי ההפכפך של לוינשטיין נגלה באופנים רבים, ומהווה נקודת מוצא לדיונים בשאלות של ערך החיים והצידוק להפסקתם, וכך גם התהפוכות שעובר המספר בחברתה המתעתעת והבלתי יציבה של אשת המשורר.

המספר, כמו גיבורים אופיניים של מגד, הוא אדם אפור לכאורה, כזה שנראה כאילו הוא משתלב אך בפועל הוא חש עצמו זר, לא שייך. זרם החיים עובר לידו, והוא נותר בצד, מעט אבוד ואובד עצות. כוחות חזקים ממנו עלולים לשבש את חייו, אם יטעה ויניח להם לעשות זאת, כפי שעשה המספר. אבל מתחת לאפרוריות ולשוליות מתנהל עולם פנימי סוער, ומגד, נפלא כרגיל, נותן לו פה.

הספר כולו זמין לקריאה בפרויקט בן-יהודה.

עם עובד

1996

שְֹרָף / אנה ריל

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי