צבע החלב / נל ליישון

milk_master

מרי, נערה כבת ארבע-עשרה, היא בת הזקונים במשפחתה המונה ארבע אחיות. השנה היא 1830, המשפחה מתגוררת בכפר אנגלי, מתפרנסת מהאדמה ומחיות המשק. אביהן, המאוכזב בשל לידת בנות בלבד, מסתפק בלית ברירה בכוח העבודה הנשי העומד לרשותו. בנוקשות ובאלימות הוא מעביד אותן מעלות החמה ועד שקיעתה, כופה את רצונו ואת שרירות לבו בכוח הזרוע. השכלה מסודרת אינה עומדת על הפרק, משום שאין טעם לבזבז את זמנן היקר על נושאים מיותרים. המקום קשה, האנשים קשים, האלימות היא כוח טבע.

מרי, שמעולם לא הרחיקה מחוץ לדלת אמות עולמה הצר, מורחקת יום אחד מביתה. אשתו של הכומר חלתה, הכומר נזקק לעובדת בית נוספת, ואביה מחליט שלא תזיק לו הכנסה נוספת. מרי ממירה את בגדי הבוץ בבגדים לבנים, מנסה להסתגל למיטה שכולה שלה, לראשונה בחייה, ולמטלות סיזיפיות שמטרתן אינה קיום בסיסי אלא מותרות. אשת הכומר מחבבת את חֶברתה, הכומר מלמד אותה קרוא וכתוב, בנם של בעלי הבית, טיפוס רודף נשים, אינו כופה את עצמו עליה, עובדת הבית הותיקה נותנת בה אמון. נדמה שפרק ב' בחייה פותח בפניה אפשרויות חדשות. אז למה, פחות משנה אחר-כך, היא יושבת וכותבת בכפייתיות, מכריחה את עצמה להעלות על הכתב כל פרט מקורות השנה האחרונה? למה תחושת החרדה? למה הדחיפות להספיק לכתוב? מה השתבש?

נל ליישון בראה דמות שנכנסת אל הלב ומתנחלת בו. בעולם סתגלני ולמוד עמל, מרי הולכת בתלם, עושה מה שאומרים לה, שקועה ביומיום, לא מסוגלת לדמיין מציאות אחרת. ברגע נדיר, שבו אחיותיה מדמיינות מה היו מבקשות לו היו יודעות שחלומן יתגשם, איש אינו שואל את מרי, וגם לו נשאלה לא היתה מסוגלת לענות: "ידעתי שיש לי חלומות אבל לא ידעתי איזה". נטולת כושר ביטוי, כזה הנובע מיחסי אנוש תקינים ומהשכלה, נשללת ממנה היכולת לבטא רגשות במלים ישירות. לא אהבה, לא כעס, לא תסכול – מרי אינה עוסקת בחיטוט בתודעתה. אבל מלותיה הפשוטות ומעשיה מביעים אותה בשלמות. ולכן הספר שופע תיאורי פעילויות יומיומיות, שהתסכול והיאוש מבצבצים מתוכן כמו מאליהן. והספר שופע גם דיאלוגים קצרים, שבהם מרי, שאינה מסוגלת לשקר גם אם יכריחו אותה, אומרת ישירות את מה שעל לבה באותו הרגע, בלי להצטעצע בכפל משמעויות ובכוונות נסתרות.

אכלת הרבה, אמרתי, כמו מה שהחזיר שלנו אוכל בבוקר.

הוא חייך. מרי, הוא אמר, תני לי לתת לך עצה קטנה, אל תשווי את המעביד שלך לחזיר.

הו, אמרתי. לא התכוונתי להיות חצופה. אנחנו אוהבים את החזיר שלנו.

על כריכת הספר נכתב כי מרי, שאינה מסוגלת, ואולי אינה רוצה, להשתנות, מאלצת את הסובבים אותה לראות את הדברים מנקודת מבטה. אני סבורה שראית הדברים בעיניה של מרי מוענקת לקוראים, אבל הדמויות האחרות בספר נותרות אדישות. למרות החדות והישירות של מרי, היא כל-כך בלתי נחשבת בעיניהם שהם אינם טורחים להרהר במשמעות דבריה. ולאדישות הזו יש חלק נכבד בכאב שבספר.

חייה של מרי מתנהלים ביקום נטול רחמים, אבל היא אינה מבזבזת משאבים נפשיים על הרוע. באופן אינסטינקטיבי היא מוצאת את היופי – רגע בשמש, חום גופה של הפרה שהיא חולבת. אין באלה כדי להקל על חייה, אבל מרי, שבעיניים אוביקטיביות היא אומללה, אינה מכירה אפשרויות אחרות.

את אף פעם לא רואה את הצד הרע של העולם? הוא שאל.

יהיה לי מספיק זמן לחשוב על זה שאני ימות, אמרתי.

ובתוך העולם הקר והקשה הזה יש גם רגעי חסד. הקשר היפה שבין מרי לסב הנכה, השוכב עזוב במחסן, ורק ביקוריה מאירים את יומו. הספר הראשון שהיא מקבלת, שהוא כולו שלה. ואפילו רגע של חמלה בלתי צפויה מצד אחת הדמויות הנוקשות. כי נל ליישון חומלת על דמויותיה הלכודות בקשיי החיים, ובזה לנרפים ולמתנשאים בעיני עצמם, וגיבורתה מוגבלת כושר הביטוי מביעה זאת בפשטות מושלמת.

שפת הדיבור של מרי קלוקלת, ורותם עטר העניקה לה עילגות ישראלית משכנעת, שתחילה הטרידה אותי כמו חריקת ציפורן על לוח. אבל מרי כבשה את לבי תוך עמוד או שניים, העילגות התמזגה בדמותה, ונותר רק הרצון ליטול את ידה באהבה וברחמים.

"צבע החלב" הוא סיפור קטן, לכאורה, אך עוצמתו עוצרת נשימה וחודרת אל הלב. מומלץ מאוד.

The Color of Milk – Nell Leyshon

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: רותם עטר

מודעות פרסומת

העוזבים / ליסה קו

העוזבים

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

בית מאיה / אֵסָה דה קֶירוֹש

965422

כותרת משנה: אפיזודות מן החיים הרומנטיים

"בית מאיה", שראה אור בשנת 1888, מתרחש כעשר שנים קודם לכן, ומתאר את פורטוגל בימיו של הסופר באמצעות קורותיו של קרלוּש, האחרון לבית מאיה. בעודו ילד ברחה אמו עם מאהב איטלקי, ואביו שבור הלב שלח יד בנפשו. סבו אָפונסוּ, גבר בעל ערכים מוצקים, גידל את הילד. מאמציו להביא אל ביתו גם את אחותו של קרלוש הסתיימו במפח נפש, כשהתבשר שהילדה נפטרה בעודה רכה בשנים. קרלוש גדל באחוזה הכפרית של המשפחה, אך לאחר שסיים את לימודי הרפואה, עברו השניים לביתם שבליסבון, משום שהנכד חובב המותרות העדיף את חיי העיר.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר על חברה נהנתנית, שטחית, שערכיה מתרופפים ומוסריותה מתפוגגת. פורטוגל עברה במאה התשע-עשרה מהפכים חברתיים ושלטוניים, והחלה לאבד את מאחזיה הקולוניאליים. בתקופה המתוארת בספר החזיקה רק בשטחים באפריקה, עדיין חלמה על הרחבת כוחה, אך עיקר תהילתה היה מאחוריה גם אם תושביה היו עיוורים לכך. בחירתו של הסופר להשמיט את דור האב מן הסאגה, מחדדת את הפער שבין הדורות, וממחישה את ההידרדרות. כשקרלוש וידידו ז'ואו דה אֵגה טוענים בפני אפונסו שעליו לכתוב ולשתף בידענותו ובנסיונו, הסב מצטנע ואומר שאת כל נסיונו ניתן לתמצת בשלושה משפטים: לפוליטיקאים – "פחות ליברליזם ויותר אופי", לאנשי הרוח – "פחות להג ויותר תוכן", ולאזרחים בכלל – "פחות קִדמה ויותר מוסר". בניגוד לתפיסת העולם המוצקה והברורה הזו, עמדותיהם של קרלוש ושל מרעיו נרפות, שוגות באשליות, ומסתכמות באמירות סתמיות שכאלו: העולם מטומטם, אף אחד אינו מסיים את מה שהוא מתחיל, החיים חסרי ערך אם אינך ליווינגסון או ביסמרק. קרלוש ניצב במידה רבה בין העבר היציב לעתיד הלוטה בערפל. מצד אחד הוא חניכו של סבו, ולכן למד רפואה, ופתח במרץ רב מרפאה ומעבדת מחקר. מצד שני הוא יצוק בתבנית דורו, ולכן המעבדה נזנחת לאנחות, נוכחותו במרפאה סמלית, והוא שוקע בבטלה ובפרשיות אהבהבים. אותה שיחה, שבה אפונסו תמצת את נסיונו, עסקה בעתון שקרלוש ואגה תכננו להוציא בעידודו של הסב. שיחה שנפתחה בעקרונות גלשה חיש קל אל מה שחשוב בעיני השניים – עיצוב דף השער וריהוט משרדי המערכת. באותו אופן אגבי ונרפה קרלוש כותב ספר רפואי, ואינו משלים אותו, ואגה כותב יצירות מופת בזו אחר זו – מתחיל אחת וזונח, עובר לשניה וזונח גם אותה.

בעוד הסב מייצג את העבר ואת המוסר, אגה הוא בן ההווה, הפוחח קל הדעת וחד העין, זה שאינו מהסס להצביע על אבסורדים ועל עיוותים, גם אם הוא עצמו לוקה בהם. חברותו של אגה עם קרלוש והשפעתו של סבו הם שני היסודות היציבים בחייו של קרלוש. לא זה ולא זה יכולים לעצור את היסחפות בית מאיה אל כליונו. כשקרלוש מגיב לעצה שנותן לו אגה במלים "לחכות ולתת לדברים לקרות מעצמם. רעיון אדיר!", וכשאגה אומר לחבר אחר, "כך תזכה בדבר המיוחל ביותר במאה התשע-עשרה – בהיעדר אחריות על מעשיך!", נראה כי אוזלת היד מושרשת.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר לאט ובדקדקנות על היומיום של קרלוש ועל חייהם של בני תקופתו. החברה הגבוהה של ליסבון עסוקה בקטנות, תולה עיניים מעריצות בפריז ובלונדון, ומתפרקת אט-אט ממורשתה. הדמויות המתוארות בספר אינן נטולות מודעות לסביבתן. הן משוחחות לעתים על פוליטיקה, על מערכת החינוך, על מגמות בספרות, אך נושאים אלה טובעים בצרות אופקים, בקלות דעת, ובחוסר נכונות למאמץ. כך, לדוגמא, נשמעת שיחה על החינוך בבתי הספר: "אחת הגבירות בשחור ייחלה שיוחלט להקל בלימודים. הילדים המסכנים ממש כורעים תחת עול עצום של מקצועות לימוד ושל עניינים שעליהם ללמוד בעל פה. בנה, ז'ואו הקטן, כה חיוור ורפה עד שלפעמים ניעור בה הרצון להשאירו בור ועם הארץ. הגבירה האחרת […] התלוננה בעיקר על הבוחנים. תובענותם והקשיים שהם מערימים הם בבחינת שערוריה, וכל זה רק כדי להכשיל את הילדים… את הילד שלה שאלו שאלות מטופשות ובזויות ביותר, למשל, לשם מה נועד הסבון וכיצד הסבון מנקה?… […] דומה שאין שום הגיון בכך שמענים ילדים בלימוד בוטניקה, אסטרונומיה, פיזיקה… לשם מה? אלה דברים חסרי תועלת בחברה. את הסכסוך האנגלי-פורטוגלי באשר למושבות באפריקה פוטרים באמירה, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה…". ומשורר הנאבק בניהיליזם בספרות מגלה כי "ככל שהרבה לגנות איזה ספר כבלתי-מוסרי, נמכרה היצירה יותר ויותר כחומר קריאה מרתק מאין-כמוהו!"

הסופר מוביל את גיבורו אל טרגדיה, ומכוון חיצי ביקורת אל החברה, אבל לא נעדרים מן הספר הומור דק ושנינה מושחזת, גם אם אלה משוחים בשמן ומוסווים באלגנטיות. סיומו של הספר מביא את לגלגנותו של הסופר לשיאה. שני החברים מגיעים למסקנה כי העיקר הוא לא לרצות מאומה, וכי אין תועלת בשום מאמץ, כי הכל ממילא מסתיים בהבל ובעפר, ובעודם מדברים הם מקוננים על ששכחו להזמין לארוחת הערב תבשיל נקניק עם אפונה, והם פותחים בריצה כדי לתפוס מרכבה שתביא אותם בזמן אל אותה ארוחה.

"בית מאיה", שהוא צילום של תקופתו, משקף את התפיסות החברתיות של זמנו. לכן דמויותיו חוטאות בהתבטאויות אנטישמיות כלפי היהודים, גם אם מהווים חלק ממרקם החברה הגבוהה בעיר. נמצא כאן גם התבטאויות גזעניות כלפי הילידים במושבות, והתנשאות תרבותית כלפיהם ("לואנדה צריכה תיאטרון נאות כדי לתרבת את תושביה"). מעמדן של הנשים בעיני הגברים, ואולי גם בעיני עצמן, בא לידי ביטוי באמירות שונות כגון "חובת האשה בראש וראשונה להיות יפה, חובתה השניה במעלה היא להיות טפשה… [..] מקום האשה אכן ליד העריסה ולא בספריה […] האשה אינה זקוקה אלא לשני כישורים: לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב".

הספר נסגר במקום בו החל, בבית שבליסבון. הבית, שסימל את תחילתה של דרך חדשה עבור קרלוש עם סיום לימודיו, עומד עתה סגור ועזוב. הסב מת, וקרלוש קבע את מגוריו בפריז.

רמי סערי כתב אחרית דבר מעניינת ומרחיבת דעת, ומומלץ לא להחמיץ אותה. רמי סערי אחראי גם על התרגום הנפלא יחד עם פרנסישקו דה קושטה רֶיש.

אודה, וקצת אבוש, שעד שליש הספר בערך לא עמדתי על יופיו ועל איכותו. אֵסָה דה קֶירוֹש מתאר לפרטי פרטים כל רהיט וכל פריט לבוש, כל שיחה משמימה וכל דיוקן פנים. העומק שבספר, הביקורת השזורה בו, ההתבוננות החודרת – אלה נחשפו לעיני לאטם, והספר הלך ועטה יפעה. אם בתחילה סברתי שיש בו משהו מייגע, בהמשכו לא רציתי שיסתיים.

מומלץ מאוד.

Os Maias / Eça de Queiróz

מחברות לספרות

2012 (1888)

תרגום מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רֶיש

היֹה היה ולא היה / מיכל קירזנר-אפלבוים

michal_kirzner_cover

"היֹה היה ולא היה" נכתב רגע לפני פגישתן של שתי אחיות למחצה, שבמשך שנים רבות לא ידעו זו על קיומה של זו. ליאת, בת יחידה לאב שנטש אותה בגיל צעיר, גדלה בתחושה של חֶסֶר. כעת, כשאמה שוקעת בדמדומי השִכחה, ומכתב ישן פותח חלון אל העבר, היא מבקשת להגשים חלום ילדות, לשחזר, ולו חלקית ובמאוחר, את הפנטזיה של "אורה הכפולה".

ליאת היא אשה של מלים, תכונה שעברה אליה בירושה מאמה, שהיתה עורכת ספרים. היא מתפרנסת מעבודה כסופרת צללים, ובעת התרחשות הארועים שמתוארים כאן היא כותבת את סיפורו של אליעזר, גבר שאיבד את אשתו ואת בתו באושוויץ, ולמרות שנראה כי השתקם, הוא עדיין חי את אובדנו ואינו משלים אתו. סיפור זה אינו חופף ואינו מקביל לחייה של ליאת, אך תחושת ההיעדרות מחברת ביניהם, ולטעמי השילוב בין השניים נהנה ממינון מדויק ואינו מאולץ. ליאת בוחרת בכתיבה גם כשאינה מקבלת מאחותה, אתה היא מתכתבת, את רמת החשיפה שאליה היא מייחלת, וכשהיא מנסה לתאר לעצמה את עולמה של האחות שזכתה באביה. היא כותבת אותה לעצמה, מנסה להכנס לעורה ובו בזמן אולי לזכות במימד נוסף לחייה שלה.

מיכל קירזנר-אפלבוים נוקטת מספר "טריקים", אשר בשימוש מוגזם היו עלולים להכשיל את הספר, אבל אצלה הם עובדים יפה. סיפור העלילה לאחור הוא אחד מהם, וכך גם הדימוי החוזר של המשולש, השזור יפה בסיפור. לעתים הוא יחידה שלמה, לפעמים נעדרת צלע, מדי פעם זוויותיו דוקרות. ופעם אחת נוטלת האם את העפרון, משרטטת משולש שאחת מצלעותיו חורגת ממקומה, קוראת לבת "לצאת מהקווים, להשתחרר מהצורות הסגורות", להפתח לאפשרויות חדשות.

המוטיב היפה מכולם הוא הדו-שיח שמנהלת ליאת עם הילדה שבתוכה. ליאת, שהיא כבר אשה מבוגרת, אם לילדים מתבגרים, משמרת את התום ואת קוצר הרוח של הילדה. הילדה היא הקול שממריץ אותה, שמפשט את המורכבות של ראית העולם הבוגרת לשחור-לבן. הילדה היא הקול התובעני שדורש כנות וישירות. הילדה היא גם הפנטזיות של ליאת הצעירה, שעדיין לוחשות בתוכה. "את צריכה להגיד תודה שיש לך אותי, אומרת הילדה. בזכותי את עוד כאן. אם לא הייתי כאן לצדך היית מתפגרת כבר מזמן".

את הכריכה הנאה עיצבה קריסטינה מורדכוביץ'.

"היֹה היה ולא היה" הוא ספר רגיש, כתוב היטב, ובהחלט מומלץ.

פרדס

2018

מיכאל שלי / עמוס עוז

0770000149555

חנה גונן, אשה ירושלמית צעירה, כותבת בשנת 1960 את סיפור נישואיה למיכאל במלאת עשור לפגישתם. היא מעדה במדרגות, הוא היה שם והושיט לה יד תומכת. אחרי תקופה קצרצרה החליטו להתחתן. לא ברור מה גרם למשיכה ההדדית בין שני האנשים השונים כל כך זה מזה, חנה המרחפת בחלומות, ומיכאל המעשי. אולי מצא כל אחד מהם אצל השני את מה שחסר בו, אולי מפגש ראשון שעלה יפה העלה אותם על המסלול לנישואים, ולאיש מהם לא היו העוז והתבונה להקדיש לקשר מחשבה מעמיקה. ובעצם, כבר באותו מפגש ראשון היו טמונים זרעי אי הנחת שילוו את שניהם, ובעיקר את חנה, בעתיד, שכן כבר אז אבחנה שמיכאל אינו שנון, שהוא ביישן, מתאמץ מדי, וקיוותה לשנות אותו. נדמה שמיכאל גילם את הדמות ההופכית למיכאיל סטרוגוף הנועז, גיבור חלומותיה והזיותיה. שנים אחר-כך תתהה ותייחל, "מתי יתפרע האיש הזה. פעם אחת לראותו מבוהל. צוהל. פרא", אך לשווא.

ושלא תהיה טעות: מיכאל הוא דמות חיובית רוב הזמן. הוא אדם יציב, בעל מסור, אב משקיע ואהוב על בנו. הבעיה בזוגיות שבספר נובעת רובה ככולה מחוסר ההתאמה, מן הניתוק של חנה מן המציאות, מחוסר היכולת שלה להשלים עם הרגילוּת האפרורית. הסיפור מתרחש בשנות החמישים, בתקופת הצנע שדרשה הסתפקות במועט. מיכאל וחנה חיים בירושלים הדחוסה, הכבדה והמאיימת לעתים. הניגוד בין אלה לבין חלומותיה – בהקיץ ובשינה – של חנה, בהם היא נסיכה נחשקת, בעלת שליטה בסובבים אותה, קשה לה מנשוא.

יחסיהם של בני הזוג יודעים עליות ומורדות, אך גם כשהם נהנים מקירבה גופנית ומשיתוף פעולה יומיומי, חנה חשה בריחוק שאולי אינו ניתן לתיקון: האמנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת. לגעת. להתערבב. אינך מבין. ללכת לאיבוד זה בתוך זו. התכה. הלחמה. צמיחה פנימית. התמזגות ממארת. אינני יכולה להסביר. גם המלים נגדי. איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. עמוס עוז משאיר את סיום הספר מעורפל: האם חנה מסכמת את העשור כהכנה לפרידה או כנסיון להבין ולהשלים? יבחר כל קורא כהבנתו וכנטית לבו.

בחמישים השנים שחלפו מאז ראה "מיכאל שלי" אור ב-1968, הוא נותח שוב ושוב בכל היבט אפשרי, ובצדק. יש בו מורכבות חכמה, הבאה לידי ביטוי בכל מילה ובכל משפט. מרשימה בעיני בעיקר הדרך בה רקם עוז את הסביבה ואת התקופה אל תוך הסיפור האישי, כשכל פרט ברקמה הזו מבטא הן את משמעותו המקורית והן את השתקפותו במחשבותיה של חנה ובחייה, ועושה זאת בעדינות ובטבעיות ומבלי לכפות את ריבוי פרשנויותיו. איני מתיימרת להגיש כאן ניתוח משלי, ואתייחס רק למספר נקודות שמשכו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית.

תמונה יפיפיה, לכאורה שולית, מדגימה כיצד תיאורו של רגע בודד מכיל עולם של תובנות. חנה מתארת כיצד, בערבים חורפיים, בעודה ממתינה ליד החלון לשובו של מיכאל, היתה משרטטת צורות על האדים שנשפה על הזגוגית, כמה מהן סתמיות, אחרות מסמלות אהבה ומעוטרות בראשי תיבות שמותיהם. כשמיכאל הופיע ברחוב היתה מוחקת את כל שרטוטיה, ומיכאל טעה לחשוב שהיא מנפנפת לו לשלום, והגיב בנפנוף משלו. תחושת החנק שלה, כשהיא בפנים והוא בחוץ, תחושת חוסר הערך, כשהיא מחכה והוא עסוק, אקראיותו של הקשר והתבטאותו במחוות נטולות מלים, אי ההבנה התהומית ביניהם – הכל מקופל באותה תמונה.

נגע ללבי הקשר שבין מיכאל לבנו יאיר. מיכאל חינך את הילד להגיון ולשכל ישר, לחקרנות ולתאוות ידע. חנה אהבה את הילד, ככל שהיתה מסוגלת לכך, אבל רתה בו גם יריב, אדם בזעיר אנפין שאותו עליה להכריע, להוכיח את עליונותה גם מולו. יאיר, למרות גילו הצעיר, הטיח בה את חוסר ההגיון שלה, את נכונותה להאמין בבלתי אפשרי ("את סתם ממציאה דברים בלי לשים לב. כמו שסיפרת לי בכיפה אדומה שהוציאו את הסבתא מתוך הבטן של הזאב. בטן של זאב היא לא מחסן. והזאבים לועסים כשהם טורפים. כל דבר אצלך אפשר"). האיזון, אם היה, בין הריחוף של חנה למעשיות של מיכאל, הופר כעת, כשיאיר גדל במידה רבה בצלמו של אביו. בקשר בין השניים אהבתי במיוחד את הכבוד שהמבוגר העניק לילד, כשהמתין עד שזה סיים את דבריו במלים "אני גמרתי" לפני שהשמיע את שהיה לו לומר.

וכמובן, ירושלים, הסיבה שבגינה קראתי כעת את הספר, שנים רבות אחרי הקריאה הראשונה. חיים באר מקדיש ב"קשר לאחד" פרק קצר לסיור בעקבות ירושלים של "מיכאל שלי", והעדפתי לקרוא קודם את המקור ורק אחר-כך להתלוות לבאר. תוך כדי קריאת "מיכאל שלי" העתקתי לעצמי את הקטע הבא, שמצאתי בו ביטוי לחמקמקותה של העיר הבלתי מושגת, מוטיב שבאר עומד עליו יפה בספרו: "מי זה יוכל להתאזרח כאן בירושלים, שואלת אני, אם גם יגור כאן מאה שנה. עיר של חצרות סגורות, נפשה חתומה מאחורי חומות קודרות אשר בראשן נעוצים שברי-זכוכית דוקרניים. אין ירושלים. פירורים מושלכים במזיד כדי להטעות אנשים תמימים. קליפות בתוך קליפות והגרעין אסור. אני כותבת: נולדתי בירושלים. ירושלים עירי, זאת לא אוכל לכתוב". כשחזרתי אל באר מצאתי שגם הוא בחר לצטט קטע זה, אך סיבתו אחרת. עמוס עוז, וכמוהו גיבורת ספרו וחיים באר, חשים באיום שמשרה מחנה שנלר, והמשפטים שלמעלה מבטאים גם אותו. ירושלים, המסתורית, התובענית, הדחוסה, שלובה לבלי הפרד בחיי תושביה, ועוז, באמצעות חנה, מיטיב למפות את השפעותיה. "היא רצתה ברעתי", טענה חנה כשהיתה רחוקה ממנה, וקיוותה כי "אולי התפוררה סוף-סוף לאבק. כראוי לה". אבל כפי שהיא עצמה אבחנה במדויק, "לא אהבתי את ירושלים מרחוק", בדגש על המילה האחרונה. ירושלים אולי לא היתה עירה, אך היא עצמה היתה יצוקה בתבניתה.

זכרתי את "מיכאל שלי" לטובה מן הקריאה הראשונה בו, אך אני סבורה שהרבה ממנו חמק ממני בשל גיל צעיר והעדר נסיון. אני שמחה שקראתי אותו שנית, מנקודת מבט שונה לגמרי, ואין ספק שאקרא אותו שוב.

עם עובד

1968

כל מה שקרה שם באמת / ברין גרינווד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79bd79c_d79ed794_d7a9d7a7d7a8d794_d7a9d79d_d791d790d79ed7aa2

וֶייבי, ילדונת קטנה ושברירית, גדלה במשפחה מופרעת. אביה סוחר סמים, שרוב הזמן אינו נמצא פיזית בבית, ועדיין הוא מטיל אימה על אשתו ועל שני ילדיו. אמה חולת נפש, שהטמיעה בבתה פחדים, המונעים ממנה תפקוד רגיל, כמו דיבור בפומבי, אכילה בנוכחות אנשים אחרים, ויכולת לסבול את מגעו הפיזי של הזולת. מגיל צעיר מאוד וייבי שורדת בכוחות עצמה, מבשלת, מטפלת באחיה התינוק, שולחת את עצמה לבית הספר.

קֵלֵן, גבר ענק מימדים, גדל גם הוא בצלו של אב אלים. בבגרותו ביקש להתנתק ממורשת אביו, ואימץ לעצמו את שם משפחתה של אמו, אבל האלימות מוטבעת בו. הוא עובד בשרותו של אביה של וייבי, מזגו החם מערב אותו בקטטות, מהן יוצאים יריביו חבולים, לפעמים מתים.

הגורל הפגיש את השניים. תשומת לבו של קלן, שרכב על אופנועו, הוסחה כשראה בדרך את הילדה דמוית המלאך. האופנוע נפל, קלן נחבט קשות, ווייבי, ללא מלים, נחלצה לעזרתו. אחרי שהחלים בא לבקר אותה, וזועזע ממצבו המוזנח של הבית בו גרה. היחלצות ספונטנית לשיפור תנאי חייה של וייבי – קלן שטף כלים, ניקה קצת, הציע להסיע אותה לבית-הספר – הפכה לקשר אמיץ בין שתי נפשות מיוסרות. במרחב חייו האפורים והאלימים של קלן, וייבי היא הנקודה הנקיה היחידה. בבדידותה האינסופית של וייבי, קלן הוא המבוגר היחיד שמקבל אותה כפי שהיא. בעת פגישתם וייבי בת שמונה, וקלן בן עשרים ואחת. משמצאו זה את זו, שוב אין ביכולתם להפרד. הצורך ההדדי הופך לחברות, החברות מתפתחת לאהבה.

האם יתכן קשר אהבה בריא בין גבר בשנות העשרים לחייו לנערה במחצית הראשונה של שנות העֶשרה שלה? או בניסוח ישיר ובוטה יותר – האם מה שמוגדר בחוק – ובצדק – כפדופיליה, יכול בנסיבות מסוימות להתפרש בדרך אחרת? ברין גרינווד מעמתת את הקורא עם העמדה האינסטינקטיבית השוללת באופן גורף קשר כזה, והתוצאה היא ספר המעורר אי נוחות. מצד אחד, הציפיה מקלן היא להסתפק בתפקיד המלאך השומר של וייבי, אבל מצד שני, קלן עצמו הוא אדם פגוע המייחל לאהבה, לא האיש המסוגל להתמודד עם תשוקתה הברורה של וייבי כלפיו. מצד שלישי, האם וייבי, למרות שנאלצה להתנהל כמבוגרת מילדות, אכן חשה תשוקה, או שמדובר בנסיון נואש, אף כי בלתי מודע, לקַבֵּע את הקשר? כשקלן בכל זאת עושה נסיון קלוש להציב גבולות, וייבי, למודת כאבים ואכזבות, אינה מסוגלת להתמודד עם יחס מסויג מצדו. וכך הם נעים בין מותר לאסור, מתמרנים בסביבה שהיא אדישה ומְגַנָּה בעת ובעונה אחת.

תרגום מילולי של שם הספר הוא "כל הדברים המכוערים והנפלאים", וכוונתו, מן הסתם, לרמוז שהדברים המתוארים כאן עשויים להיראות באחד משני האופנים. השם שנבחר לספר בעברית, "כל מה שקרה שם באמת", מכוון אף הוא לאותו פירוש. מה שקרה שם, ונראה למתבונן מן החוץ, ניתן להיות מובן בדרך מסוימת, אבל מה שקרה שם באמת עשוי לשנות את נקודת המבט.

"כל מה שקרה שם באמת" מספר על אהבה בסביבה של אלימות מטורפת ושל הזנחה פושעת, סיפור נוגע ללב, מטריד ומערער.

All the Ugly and Wonderful Things – Bryn Greenwood

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

 

לא אמא שלי / תומס ה' אוגדן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d790d799d79ed790_d7a9d79cd7992

"לא אמא שלי" מתאר משפחה שמתקשה לתפקד. האם רוז, שהתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות, מגדלת שלושה ילדים: ארין הבכור, נער עדין, אהוב על אמו. דמיאן, שבחזותו החיצונית שונה מבני המשפחה, מהווה אתגר לאמהותה. קתרין הצעירה היתה ילדה של אמא, אך בעת פתיחת הספר היא צעירה מתמרדת וביקורתית. תפקיד חשוב במשפחה ממלאת מרגרט, אחותה של רוז, אשה עצמאית בעלת קריירה, שבעברה נישואים קצרים.

הספר נפתח כשקתרין נופלת מן המדרגות בבית המשפחה, בעוד אחיה מתבוננים קצרי-יד מלמעלה, ואמה עומדת חסרת-אונים למטה. מכאן נפרש סיפור המשפחה קדימה ואחורה, בעיקר סביב דמותו של דמיאן, שכשהיה פעוט הועבר מרוז למרגרט וחזרה, לכאורה מכוונות טובות. שמו של הספר בעברית נגזר מתחושתו של דמיאן שלמעשה אף אחת מן הנשים אינה אמו.

בדומה לספרו הקודם, "הפרטים שהושמטו", גם הספר הזה הוא יותר תיאור מקרה מיצירה ספרותית. אוגדן, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתאר את שעבר על דמויותיו, תוך שהוא מבאר את תגובותיהם, ואינו מניח דבר לדמיונו או לפרשנותו של הקורא, אלא ממש מאכיל בכפית (יחד עם זאת הוא חוטא פה ושם בהחמצות תמוהות. לדוגמא, בחצי משפט בלבד הוא מספר שגבר שעבד במשק הבית של מרגרט תקף מינית את דמיאן. שום מילה על השפעת הארוע על הילד). הסגנון הזה משעמם למדי, לפחות בעיני.

בעוד ב"הפרטים שהושמטו" העלילה היתה מגובשת, וגם אם הסגנון היה דיווחי מהלך הסיפור היה מוצלח – מקרה דרמטי בפתיחה, והארועים שהוליכו אליו בהמשך – "לא אמא שלי", לעומת זאת, חלש גם מבחינה זו. הוא נפתח בסצנה שאינה בהכרח מרכזית לסיפור, ומסתיים באופן תלוש בנקודת זמן שלא ברור למה דווקא בה בחר הכותב לעצור. הספר סובל גם מגודש פרטים בלתי נחוצים, וממספר גדול מדי של נושאים. תחילה נראה כי הנושא הוא היחסים בין האחים, אחר-כך מצטייר כי הספר מספר על אימהוּת, ובסופו של דבר הוא מתכנס לזוגיות בעייתית. באופן מאכזב משהו, דווקא לנושא אחרון זה, שאינו שגרתי, אוגדן אינו מספק הסבר משכנע, וההתיחסות שלו, ושל דמויותיו, אליו פשטנית.

אפשר להזדהות עם הדמויות ולחוש את כאבן, אבל הספר אינו מסייע בכך, וחבל.

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

נחלת אבות / פיליפ רות'

2018-06-20_13-46-30

כותרת משנה: סיפור אמיתי

"נחלת אבות" הוא קינה על אביו של פיליפ רות'. הרמן רות', בן שמונים ושש, כמעט עיוור, מחצית פניו משותקת, שמיעתו מידרדרת, מתבשר כי מזה עשר שנים מתפתח במוחו גידול, הגורם לכל בעיותיו. בנו מתאר בספר את חודשי חייו האחרונים של אביו, ובהיותו הסופר המחונן שהוא, ובזכות המודעות העצמית העמוקה שלו, "נחלת אבות" הנו הרבה יותר מתיאור של גסיסה. רות', ביצירה מרגשת, עומד על מרכיבי אישיותו של אביו, ועל קשרי הגומלין ביניהם שעברו גלגולים בשלבים שונים בחייהם. הרמן הוא עולם ומלואו לכשעצמו, אך הוא גם פניה של תקופה, פניו של דור, ורות' מתייחס גם להיבט זה. הוא נדרש ליחסי חולים-רופאים בעידן של מידע פתוח ושל טכנולוגיה מאריכת חיים (או שמא מאריכת גסיסה), ולמקום שיש לתת לרצונו של החולה. וכמי שכליו הם הכתיבה הכנה והחשיפה האמיצה, הוא מיטיב להמחיש את שעובר בלבו של בן נוכח שקיעתו של האב.

בהיבט ה"טכני" של אותם חודשים, בניו של הרמן, וכמובן הרמן עצמו, נקלעים לחוסר אונים בשל חוות דעת סותרות, האחת מציעה ניתוח מיידי לפני החמרה קריטית, השניה מציעה בדיקות פולשניות לפני החלטה – כנראה וודאית – על שני ניתוחים עוקבים. בגילו המתקדם של הרמן ובמצבו הבריאותי, ההתאוששות מניתוח – אם יעבור בהצלחה – תהיה מייסרת, והסרה מושלמת של הגידול אינה מובטחת. בלילה טרוף מחשבות מנסה פיליפ לקבל החלטה מושכלת, ומביע רעיון שהולך ותופס באחרונה מקום מרכזי בתפיסת החולה כשותף להחלטות על גורלו: "תשמע לו. תקשיב למה שהוא אומר. הוא אומר לך מה הוא רוצה וזה פשוט מאוד. הוא רוצה שהעין שלו תתוקן. הוא לא ילד – הוא הצליח להגיע לגיל שמונים ושש הודות לחוכמה המיוחדת שלו, לכן התייחס בכבוד לחוכמה הזאת ותן לו את מה שהוא רוצה". ברגע שולי למדי בסיפור, כשהאב והבן יושבים מול הרופא, וזה פונה אל הבן בלבד, כאילו האב הוא אובייקט חולה ולא אדם בוגר, הבן מבקש מהאב להעלות בעצמו את שאלותיו בפני הרופא, וכל הכבוד והחמלה שבלבו באים לידי ביטוי באותו מעשה פשוט. בתוך מערבולת יסורי הבחירה, הוא מוצא את הכוח הנפשי להעלות בפני אביו את הנושא של "צוואה בחיים", ולהפתעתו, למרות היאחזותו של האב בחיים, הוא מקבל את הסכמתו ללא היסוס. שני בניו מונו למיופי כוחו בשעת הצורך, אך בבוא השעה, למרות רצונו המתועד של האב, החלטת הבן קשה מאין כמוה.

הרמן הוא גבר עקשן, דעתן, תובעני מאוד בדרישותיו הקטנות כגדולות. על התמודדותו עם אביו בצעירותו כותב פיליפ, "כשעדיין הייתי בבית והוא היה בריא וחזק ושיגע אותי עם העצות חסרות הערך שנתן, עם הערות הביקורת חסרות הטעם וההגיון שגרמו לי, כשהייתי לבדי בחדרי, להכות על מצחי ולייבב ביאוש", ולכן "ההתנגדות לסמכותו היתה בגדר מאבק כה קשה ומכאיב, כרוך בצער ובלעג כאחד". כשהרמן פרש לגמלאות, והיה לו שפע זמן להעביר ביקורת על אשתו, היא, למרות נאמנותה וסבלנותה, אמרה לפיליפ שהיא שוקלת לבקש גט. כעת הוא יורד לחייה של שותפתו לחיים ליל. אבל את מה שראה פיליפ הצעיר, וראו אחרים, בראש וראשונה כמייאש, הוא מזהה כעת כמקור כוחו של הרמן. כשהרמן משמיע באופן נדיר מילת ביקורת כלפי עצמו, פיליפ סבור כי "בגיל שמונים ושש, עם גידול גדול בראשו, עדיף שיישא בשני הצדדים של רתמתו את מגיני העיניים שבזכותם הוא נושא את משאו היישר כל חייו". כי כזה היה האיש וכזה היה דורו, דור של מהגרים עניים, שויתרו על השכלה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, "שהעבודה האמיתית, הבלתי נראית, הענקית" שעשו כל חייהם נועדה "להפוך את עצמם לאמריקאים. לאזרחים הטובים ביותר", אנשים עם כוח עמידה, שמעולם לא ויתרו ולעולם לא יוותרו, אנשים ש"היתה בהם הכרת תודה, ואידיאליזם. אותו יושר בסיסי". לנוכח התנהלותו של הרמן כלפי הגידול וההידרדרות שהוא מביא – הידרדרות שהבן מתאר לפרטיה הגרפיים, ומצליח לעשות זאת מבלי לפגוע בכבודו של אביו – פיליפ כותב בפשטות, "הוא היה נהדר, ולא באיזו דרך יוצאת מהכלל, אלא בדרך הארצית והפשוטה שלו. הכוח שלו מדהים אותי". הוא מוסיף לראות את פגמיו, את כל אותם מרכיבי אישיותו שהפריעו לו והכעיסו אותו, אך כעת נוספת למודעות לכל אלה גם הבנה של השורשים העמוקים של מה שנראה על פני השטח, וגם קבלה. כל החומרים שמהם יצר ספרים דחוסים וביקורתיים נמצאים גם כאן, כעת במבט מפויס. כותרת המשנה של הספר היא "סיפור אמיתי", ונראה לי שבכך בחר הסופר להבחין בין ספריו שנשענו על המציאות, ובין ספר זה שהנו המציאות עצמה.

באותו הקשר הוא מספר על יחסו של אביו לספריו. בשונה מן האב הספרותי שהעניק לגיבורו צוקרמן, אב שלא היה יכול לסבול את תיאורי היהודים בספרי בנו, "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו". אני זוכרת כמה הופתעתי בקריאה ראשונה מן האזכורים ליחסו של הרמן אל ספריו של בנו. ציפיתי לכעס, להתכחשות, ומצאתי הערכה.

"נחלת אבות" מרגש עד דמעות, אבל כמו בחיים, השלובים צחוק ועצב, כלולים בו גם קטעים מצחיקים עד דמעות. אחד מהם הוא תיאור פגישה עם וולטר, ניצול שואה, שמבקש לכתוב ספר על קורותיו לפני שנשלח לאושוויץ, כשהוסתר בידי נשים בברלין. להפתעתו של פיליפ, שמתבקש על ידי אביו לסייע בהוצאת הספר לאור, הוא מגלה שמדובר בפורנוגרפיה בוטה, תיאורים מפורטים של יחסי המין שקיים וולטר עם מצילותיו. כשהוא ואביו צוחקים, אחרי שהוא מדווח לאב במה מדובר, הרמן אומר משועשע, "אולי זה יהיה רב-מכר כמו פורטנוי".

ראויה לציון העובדה שהסופר אינו מקצה משאבים נפשיים לחרטות. אולי משום שהוא עסוק בהווה, אולי משום שהעבר אינו ניתן לשינוי, אבל, לדעתי, בעיקר משום שהלכי רוח והתנהלויות שהיו נכונים לזמנם לא היו יכולים להיות אחרים באותה עת, ומשום כך אין טעם במחשבות מסוג מה-היה-אילו או מה-הייתי-עושה-אחרת-לו-ידעתי אז-מה-שאני-יודע-היום.

יש בספר עוד שפע נושאים הראויים להתיחסות, ביניהם תפיסת המוות, החיים כאלמן, היחס לחפצי משפחה העוברים בין הדורות, הקונפליקט שבין המקובל למוסרי, וכמובן – שוב ושוב – מערכת היחסים שבין האב לבנו, האופן בו, גם בעתות מחלוקת וכשהרצון להשתחרר מן המסירות האבהית עז, הם משורגים זה בזה. לא בכדי בוחר הסופר לסיים את הספר בפענוח משמעותו של חלום שחלם: "החלום אמר לי שגם אם לא בספרים שכתבתי ובחיי – לפחות בחלומותי אני אחיה ללא הרף כבנו הקטן, עם מצפונו של בן קטן, בדיוק כמו שהוא יישאר חי שם לא רק כאבי אלא כמו האב, היושב ושופט את כל מה שאני עושה".

במפתיע, כתיבת הסקירה לא היתה קלה. חשבתי שדי יהיה להעלות על הכתב את החמלה, את הכבוד ואת הכאב, אבל הספר כולו התדפק על המקלדת, ביקש להיות מצוטט ומבואר. קשה היה להחליט מה יישאר בחוץ. אסיים, אם כך, במשפט מסכם קצר. "נחלת אבות" הוא ספר חם, כן, חושפני, מעניין, נוגע אל הלב, ומומלץ מאוד.

Patrimony: A True Story – Philip Roth

זמורה ביתן

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

הקרטוגרף של שטח ההפקר / פ"ס דאפי

הקרטוגרף של שטח ההפקר

אנגוס מק'גראת, ימאי קנדי, מתגייס מרצונו ב-1917 לצבא, במטרה להשלח לאירופה הנתונה מזה שלוש שנים במלחמה. להחלטתו כמה מניעים – חוסר מנוחה, תחושת חובה, רצון מעורפל להבין את עצמו ולמצוא את דרכו, אבל המניע שאליו הוא מודע במפורש הוא הצורך להתחקות אחר עקבותיו של חברו הטוב וגיסו אֶבּין. אבין, אחיה של אשתו הֶטי, השתתף בקרבות במסגרת הגַיִס הקנדי, והוכרז נעדר. תכניתו של אנגוס היא להיות מוצב ביחידת הקרטוגרפים בלונדון, הרחק מהחזית, אבל מסתבר שהמשרות הנוחות הללו מאוישות במלואן, והוא נשלח כקצין אל גזרת אראס בצרפת, סמוך לגבול הבלגי, לקחת חלק במלחמת החפירות. בכיסו הוא נושא כל העת תמונה של אבין. "הקרטוגרף של שטח ההפקר" מספר במקביל את סיפורו של הגיס הקנדי, באמצעות קורותיו של אנגוס, ואת החיים בעורף הקנדי, באמצעות קורותיו של בנו היחיד, סיימון בן השלוש-עשרה.

לקרב רכס וימי, שבו השתתף אנגוס באפריל 1917, יש ערך מיתי בלאומיות הקנדית. קרב זה היה חלק מן הנסיון לפרוץ את החזית המערבית אחרי שנים של שיתוק, ובו פעלו לראשונה כל ארבע הדיויזיות הקנדיות כצבא מאוחד. פ"ס דאפי, אמריקאית עם שורשים קנדים, מתארת באופן אמין ומפורט הן את חווית הלוחם היחיד במלחמת החפירות המייאשת, והן את חוויתו בשדה קרב דינמי. דאפי אינה חסה על הקורא, ותיאוריה זבי הדם ומעלי סרחון המוות והפציעות, ממחישים את הזוועה ואת חוסר התוחלת של המלחמה שנועדה לשים קץ למלחמה. היא מתעכבת על דמויותיהם של חבריו החדשים של אנגוס, מבלי להתייחס לביוגרפיה שלהם, כמין אמירה שההווה שלהם כשהם חולפים בחייו של אנגוס הוא כל מה שצריך לדעת בסיטואציה שבה הם שרויים, או אולי משום שהתרפקות על העבר תחליש את כוח העמידה. אבל כוחו של הספר אינו רק ברקע המציאותי שלו, אלא בהתחבטויות היומיומיות שמלוות את אנגוס ואת רעיו. אנגוס, אדם מוסרי שמוצא עצמו במצבים שבתנאי שלום היו מוגדרים כרצח, אינו חדל להתלבט. עוד לפני גיוסו נאלץ להתמודד עם הפציפיזם של אביו, ובשדה הקרב הוא מגלה שגם האויב הוא בן אדם. דאפי מוליכה את אנגוס בקשת הרגשות שבין תאוות הקרב לבחילה ממנו. כשהקנדים מתבשרים על היציאה לקרב, אנגוס נסחף בהתלהבות: בכל רחבי האולם הדהדו תרועות. אנגוס, בפרץ של אדרנלין, הריע כמעט באותה עוצמה כמו פבליקבר, ואחר כך נשען לאחור המום. הוא היה חלק מזה. והיה גאה בזה. הוא תהה כמה זמן תחזיק מעמד ההרגשה הזאת. אולי עד שישרוק במשרוקית כדי לשלוח את אנשיו אל ראש הרכס. כשקצין גרמני מציע הפסקת אש כדי לסייע לקנדים לפנות את מתיהם, אנגוס תוהה בציניות: גנרל גרמני סולח על מתקפת גז – איך אנחנו מתמודדים עם אנושיות מחרידה כזאת? אבל יותר מכל הוא יודע שהתחבטויות מוסריות הן בגדר מותרות, ואחריותו היא לבטחונם של אנשיו.

בדילמות דומות נתקל בנו סיימון בבית בנובה סקוטיה. מר הייטס, המורה בבית ספרו, הוא ממוצא גרמני, והעיר כולה חושדת בו בסיוע לאויב. מאמציו של סיימון לטהר את שמו מתנפצים על חומה של איבה. סיימון הצעיר חי בחברת סבו הפציפיסט הזועם ואמו האבלה, מעורב בפעילות העורף לסיוע לחיילים בחזית, נמשך אל צעיר ששב משדה הקרב פצוע בגופו ובנפשו וגם נרתע ממנו, והתבגרותו מתרחשת בצל המלחמה ובצל היעדרותו של אביו.

הטי, אמו של סיימון, היא דמות מעניינת. אבין הוא לא רק אחיה, אלא גם הנפש התאומה שלה, והיעלמותו קשה לה. הצבתו של אנגוס בשדה הקרב במקום ביחידת הקרטוגרפים רובצת במידה רבה על מצפונה, משום שהסכימה ללא מלים לגיוסו. את ישועתה היא מוצאת בעולם העסקים. היא קוצצת את שערה, ונוטלת לידיה את עסקיו של חמה, התנהלות יוצאת דופן שמעוררת רכילות והתנגדות בעיר השמרנית.

פ"ס דאפי כתבה ספר עדין, למרות סביבתו העקובה מדם. בתיאורים מדויקים ורגישים היא מצליחה לשחזר את הכאב ואת הבלבול שבמלחמה, לצד הרֵעות והמחויבות וההיטלטלות המייסרת בין מותר ואסור, מוסרי ופסול. השילוב של תיאורי העורף והחזית, של סיפורו של הלוחם עם סיפורו של המתבגר, עובד מצוין ומספק תמונה תקופתית שלמה. מומלץ בהחלט.

The Cartographer of No Man’s Land – P.S. Duffy

תמיר // סנדיק

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

מרחק ביטחון / סמנתה שְוֶבְּלין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d797d7a7_d791d799d798d797d795d79f2

למה אמהות עושות את זה?

עושות מה?

את הענין של להקדים כל מה שעלול לקרות, הענין של מרחק בטחון.

כי במוקדם או במאוחר יקרה משהו נורא. סבתי הנחילה את זה לאמי כל ילדותה, אמי הנחילה את זה לי כל ילדותי, ועכשו תורי לדאוג לנינה.

אשה שוכבת במיטה במרפאה כלשהי. לידה יושב ילד. הוא דוחק בה לספר את סיפורה, כדי להביא אותה לרגע שבו התערער הכל, או כפי שהוא מגדיר זאת "הנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים". הוא מכוון אותה בשאלות, לפעמים תורם מידע משל עצמו, מנסה למקד אותה בעיקר. בהדרגה נגלה שהאשה, אמנדה, הגיעה לחופש בכפר עם בתה נינה. כאן פגשה את קרלה, אמו של דויד, אשה מיוסרת, שכדי להציל את בנה מהרעלה הסכימה שמרפאה כפרית תעביר לגופו נשמה של ילד אחר, ומאז היא מתמודדת עם ילד יוצא דופן, מזרה אימה. ההרעלה, אמיתית או מטאפורית, פגעה בילדים נוספים בכפר, ועיוותה את גופם ואת נשמתם. אמנדה מוּנעת מכוחו של מרחק הבטחון מבתה, עליה היא שומרת כעל בבת עינה, חשה כאילו חבל קושר אותן זו לזו, ובמצב של סכנה, אמיתית או מדומינת, הוא מושך את האם ומקצר את המרחק בינה לבין הבת.

הנושא, אם כך, הוא הקשר המגונן בין אמהות לילדיהן, נושא קרוב ללב ומעניין. הביצוע, לעומת זאת, לא דיבר אלי כלל. הספר הזוי, אל-טבעי, מרחף בספֵירות מעורפלות, ולמרות ציטוטי הביקורת בקומוניקט הנלווה, הוא אינו מפחיד. אני מניחה שאפשר לחפור במשמעויות, לערום פרשנויות, אבל יש לי הרגשה שהמאמץ לא יניב רבדים סמויים. יש לציין שהספר נמנה עם הרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2017 (השנה בה זכה ספרו של דוד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר"), אבל בעיני הוא התחכמות שלא עלתה יפה.

לא לטעמי.

Distancia de Rescate – Samanta Schweblin

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל