בנדיט / איתמר אורלב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a0d793d799d7989

טאדק הוא גבר ירושלמי בשנות השלושים לחייו, סופר בשאיפה. אשתו, שאינה שבעת רצון מרפיסותו ומחוסר המעש שלו, לוקחת את בנם מיכאל ועוזבת את הבית. כשכתיבתו תקועה וחייו משתבשים, הוא קם ונוסע לפולין, בשנה האחרונה של המשטר הקומוניסטי, לפגוש את סטפן, אביו, שאותו לא ראה מאז היה בן שתים-עשרה. ילדותו, יחד עם אחִיו ועם שתי אחיותיו, נחוותה בצילו המאיים של אב שיכור ואלים, שהפליא בהם ובאמם את מכותיו, עד שקצה נפשה של האם בכאב ובמצוקה, והיא הסתלקה איתם לישראל. טאדק, הצעיר בילדים, שגדלו כולם כנוצרים בשל דתו של האב, היה בטוח שהמשפחה מהגרת לאוסטרליה, ורק בהיותם בלב ים התבשר שאמו יהודיה והוא יהודי, ויעד המשפחה הוא ישראל.

מה מבקש טאדק להשיג במסעו? אולי סגירת מעגל לפני שילך האב לעולמו. אולי הוא מבקש למצוא חיזוק לאבהותו שלו, ממנה חשש: "מי יכול לדעת אם אני אהיה אבא נהדר? איך אפשר להביא ילד לעולם הזה אם אבא שלו אולי מקולקל? והוא אפילו לא ידע את זה, ילך אחרי כמו אידיוט, יהיה בטוח שכאשר הוא עם אבא הכל בסדר. לא ידע שהכל רק אחיזת עינים". או אולי, כשהוא נגרף ללא שליטה בסחף חייו, הוא מבקש הכרה, כפי שיאמר סטפן מאוחר יותר בהתיחסו ליחסיו עם אביו שלו: "אחרי שמת הבנתי שבעצם כל החיים אתה מחפש לקבל איזו הכרה מאבא שלך, ולפי מה שאני מבין בחיים האלה, ואני לא מבין הרבה, רוב האנשים לא זוכים לקבל אותה. לא משנה כמה בני זונות הם היו, כמה עלובי נפש, עדיין אתה מחפש אותה".

*הפיסקה הבאה מכילה קלקלנים*

במסעו לפולין מכיר טאדק את אביו כפי שלא הכירו קודם לכן. הזיקנה הביאה איתה רגשנות ותלות פיזית, אך סטפן הוא עדיין אדם כוחני, גס, שתלטן ואלכוהוליסט מועד. כשהשניים יוצאים אל הכפר בו חיו בעבר, ומבקרים בדרך אצל חברים וקרובים, סטפן מגולל בהדרגה את קורותיו. במהלך מלחמת העולם היה חבר בארמיה קריובה, צבא המולדת המחתרתי, עבר עינויים בכלא, נכלא כאסיר פוליטי במיידנק, הצליח להמלט, והפך למוציא לפועל של פסקי דין מוות שהושתו על בוגדים. למרות שבשום רגע במהלך ההיכרות החוזרת עם בנו הוא אינו מתנצל על דבר, אולי יש צל של הצטדקות בדבריו כשהוא מספר שהחל לשתות במהלך אותה תקופה. לא האמנתי להצטדקות זו, ואני סבורה שכך גם בנו. האם הסבל שחווה במלחמה מצדיק, או מסביר, את אבהותו הכושלת? התשובה, לדעתי, שלילית. במהלך אחת הנסיעות המשותפות, טאדק נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא שראשו מונח על כתף אביו. צופה מבחוץ רואה תמונה של אב ובן ברגע של קירבה. טאדק יודע שזו תמונה חיצונית בלבד. הוא מטפל באביו במסירות, נענה לגחמותיו, מקשיב לו, אפילו מנסה למצוא לו נקודות זכות, אבל הוא כועס, הוא פגוע, אינו מוצא מחילה. כשיחזור לארץ תאמר לו אמו: "נשים יודעות איך להתמודד עם בעלים בוגדים, אבל אני לא בטוחה שילדים יודעים איך להתמודד עם אבות בוגדים".

"בנדיט", המבוסס על זכרונותיו של הבמאי עמי טדאוש דרוזד, שחלקם הוצגו בסרטו "אוסטרליה שלי", כתוב מצוין. איתמר אורלב מניע היטב את העלילה בין סיפור המסע וגרסת האב לתגובותיה של האם, השומעת על חוויותיו של הבן בשובו. האם, אגב, היא הדמות האהובה עלי בספר. אחרי שנים של אסקופה נדרסת תחת רגלי בעלה, קמה ועשתה מעשה, וכעת היא אישיות עצמאית, חדה, אכפתית מבלי ליפול לרגשנות. את האב, לעומת זאת, קשה עד בלתי אפשרי לחבב, למרות הסיפור הקשה והמרתק שהוא מספר על תקופת המלחמה. חולשת הזיקנה מעוררת חמלה, אך הנרקיסיזם שלו מעורר סלידה. העלילה המעניינת, היחסים המשכנעים בין הדמויות, והסגנון הסבלני והנהיר, מתחברים יחד לספר ביכורים בשל ומומלץ.

עם עובד

2015

מודעות פרסומת

קופסה שחורה / עמוס עוז

979547

"קופסה שחורה" הוא רומן מכתבים, המשוגרים ברובם על ידי ארבעה כותבים. אלק, סופר והוגה ישראלי היושב בארצות-הברית, מקבל מכתב מאילנה, גרושתו, ממנה התנתק לחלוטין שבע שנים קודם לכן. אילנה, הנשואה כעת למישל, מבקשת את עזרתו של אלק בהתמודדות עם בועז, בנם בן העשרה, אלים ומרדן, שהסתבך בשל מזגו החם. מאוחר יותר תתוודה אילנה שבעיותיו של בועז היו רק עילה לחידוש הקשר, ושנפשה עדיין יוצאת אל אלק. מכאן תיפתח התכתבות מסועפת בין ארבע הדמויות הללו, ולעלילה יצטרפו גם עורך דינו של אלק ואחותה של אילנה.

שמו של הספר ניתן לו על שום חיטוטם של אילנה ושל אלק בקופסה השחורה של נישואיהם, אבל הקופסה תנצור את סודותיה. הקשר בין השניים נוצר בעת השרות הצבאי, ביוזמתה של אילנה. אלק, בעל המאה בספר, השולט לכאורה בגורלותיהם של האחרים באמצעות כספו, הוא בעצם טיפוס נשלט, שעבר מרִשתו של אביו הדומיננטי אל מערבולת נישואי השנאה-אהבה בשליטתה של אילנה הבלתי יציבה. למרות שמצא עוז בנפשו להתנתק ממנה, ובתוך כך גם לנטוש את בנו, הוא עדיין שבוי בקסם הקשר המוזר. אבל אין צורך לרחם עליו: באצילות נפש מעושה הוא מפזר ארס, מוסווה קלות תחת מעטה נימוסים וכנות מזויפת. נישואיהם של אילנה ומישל שונים ודומים. אין בהם האלימות של הנישואים הקודמים, אבל המעטה הדקיק של נישואים שפויים מאיים לקרוס תחת חוסר המנוחה של אילנה, שנטשה בעבר את בנה ותנטוש בעתיד את בתה, ותחת רגשי הנחיתות של מישל. מישל, שרוב הזמן מפגין סלחנות, הנובעת לכאורה מאמונה דתית, הוא בעצם פנאט לאומני, נושא רגשי קיפוח עדתיים. הוא בז לאלק, אך נוטל את כספו ללא היסוס. כשהיחסים בין השלושה יגיעו לכדי משבר, יהפוך המאבק בינו לבין אלק למלחמת שמאל-ימין, אשכנזים-ספרדים. בועז, שילדותו התרחשה בצל הקשר האלים בין הוריו ובצל נטישתו בקיבוץ אצל אחותה של אמו, גדל, ולא במפתיע, להיות נער בעייתי, בז להשכלה, אובד דרך. בין אלה בוחש זקהיים, עורך הדין של אלק, לכאורה נאמן עד כלות, אבל מוּנָע אף הוא במידה רבה מתאוות תככים ומרצונו להבטיח את חלקו של נכדו בירושה של אלק. הקול המתון והכן היחיד הוא של רחל, אחותה של אילנה, אך נוכחותה מינימלית, וכך גם השפעתה.

עמוס עוז מפליא לתת קול יחודי לכל אחת מהדמויות. יתרה מזו, הוא כותב בשמן מכתבים מתעתעים, שרב בהם השקר על האמת, שכן כל אחת מצלעות המשולש הביזארי שברא בספר מרמה ללא הרף, בעיקר את עצמה. מישל מתעטף בפסוקים כדי לשכנע את האחרים ואת עצמו שכוונותיו ומעשיו טהורים, ומן הסתם אף אינו מודע לסתירה שבין דבריו לפעולותיו. אילנה היא שבשבת, נעה בין שנאה לאהבה, מתרפקת על שלוות נישואיה החדשים ומתחבטת ברשת נישואיה הקודמים, מאמינה בכל רגע נתון במה שהיא אומרת, גם אם רגע אחר כך תאמר את היפוכו. אלק מתעטף בפזרנותו ובהיותו "מלח הארץ", לוחם ואיש-רוח, כדי להסתיר את חוסר בטחונו. האפיון של כל אחת מהדמויות אך ורק באמצעות מילותיה מרשים.

הכתיבה, אם כך, נהדרת. הדמויות הן מקור לא אכזב לניתוחים פסיכולוגים. הסיפור עצמו, לעומת זאת, חלש. למרות הרב-מימדיות של הדמויות, בבסיסו של דבר הן סטראוטיפיות, כנראה במכוון, ומאפיין זה שלהן משתלט על מאפייניהן האחרים ומפחית מאמינותן. אם ביקש עוז לחדור אל הקופסה השחורה של היחסים בין בני זוג, משימתו לא עלתה בידו. מניעיהן של הדמויות נותרו לא ברורים, אלא אם כן מסכימים לקבל את אי יציבותה של אילנה כמנוע הסיפור, ואז הכל אפשרי ופתוח. סביר יותר להניח שעוז ביקש לתאר את החברה הישראלית בשנות השבעים והשמונים, אבל כאן הסטראוטיפיות בעוכריו, כמו גם התחושה שהוא מעדיף דמות אחת על פני רעותה.

בשל הפער בין המה לאיך, אנקוט בשיטתם של אילנה, אלק ומישל, ואשגר מסר כפול של המלצה ואי-המלצה גם יחד.

עם עובד

1986

וילסון ראש כרוב / מארק טוויין

34780

דוסונ'ס לנדינג היא עיירה קטנה במיזורי סמוך לנהר המיסיסיפי. תושביה המעטים מעורבים איש בחיי רעהו, והחיים החברתיים רוחשים אגודות בנות שני חברים ומפלגות זערוריות, דעות קדומות וסטיגמות. מי שהוכתר כאזרח מספר אחת יישאר כזה עד מותו, וכמוהו גם מי שהוכתר כשוטה. ה"שוטה" בסיפור זה הוא וילסון, משפטן שבא להשתקע במקום ולעסוק במקצועו. ביומו הראשון בעיירה סיפר בדיחה בלתי מוצלחת, שנתפסה על ידי שומעיו כאמירה טפשית שנאמרה ברצינות. בו ברגע הוענק לו התואר "ראש כרוב", ונסתם הגולל על סיכויו לזכות באמון ובהערכה. בלית ברירה עוסק וילסון בהנהלת חשבונות, ומטפח את אוסף טביעות האצבעות של תושבי המקום. בזמנו הפנוי הוא יוצר לוח שנה, שבו מוצמדת אמרת כנף לכל יום. האמרות האלה מופיעות בראשו של כל אחד מפרקי הספר, קשורות לתכניו, ורובן ציניות כדוגמת זו: "אם אתה אוסף כלב מורעב ועושה אותו בר-מזל, הוא לא ינשוך אותך. זה ההבדל העיקרי בין כלב לאדם".

למרות שהספר נקרא על שמו של וילסון, הדמות הראשית בו היא של טום/צ'יימברס. טום וצ'יימברס נולדו באותו יום בשנת 1830. הראשון הוא בנו של אדון דריסקול, מראשי העיירה, השני בנה של רוקסנה, שפחת הבית. רוקסי נראית לבנה לגמרי, אך מכיוון שבורידיה זורם דם שהוא 1/16 שחור, היא נחשבת שחורה, רכושו של אדונה הלבן. אמו של טום מתה שבוע לאחר הלידה, אביו טרוד בענייניו, ורוקסנה מגדלת את שני הילדים, הראשון לבוש בגדי לבן מהודרים וזוכה לפינוקים, השני לבוש בגדים דלים ונדון לשרת. החשש הגדול ביותר של עבדי הבית הוא להמכר "במורד הנהר" לבעלי מטעים מתעללים, ורוקסנה נחושה למנוע מבנה גורל שכזה. היא מלבישה את טום בבגדיו של צ'יימברס ואת צ'יימברס בבגדיו של טום, מתרגלת לפנות אל בנה כאל אדון ואל אדונה אדם נחות, ואיש אינו שם לב לחילופין.

מארק טוויין כבר עסק בחילוף זהויות בספרו "בן המלך והעני", אך בעוד בספר הקודם הילדים היו מודעים לזהותם האמיתית, כאן החילוף עמוק יותר, שכן הוא נעשה בעודם תינוקות. כשהוא הופך את ה"שחור" למושחת מרוב פינוק וגורם ל"לבן" לאמץ גינונים של עבד לנצח, טוויין, ככל הנראה, מבקש להצביע על העדר כל הבדל מלידה, ועל ההשפעה המהותית של דעת הסביבה על האופן בו אדם תופס את עצמו.

הספר שופע ציניות, שאינה מבדילה בין שחור ללבן. שמו של צ'יימברס הוא שיבוש של Valet de Chambre, חדרן, מלים שרוקסי אוהבת את צלילן מבלי להבין את משמעותן. דריקסול מאיים למכור את ארבעת עבדיו במורד הנהר, אם איש מהם לא יתוודה על גניבה שבוצעה בביתו, ולאחר ששלושה מהם מתוודים בבהלה על פשע שלא בוצעו, דריקסול ישן טוב בלילה בו הציל את משרת ביתו ממכירה במורד הנהר (אבל הוא ימכור את השלושה במקום אחר). העיירה כולה מתמרקת ומתרגשת כששני תאומים איטלקים שוכרים בה חדר, ומעידים על עצמם שהם בני אצולה, ואותם עיירה בדיוק תפנה להם עורף על בסיס שמועה אחרת. רוקסנה מוצאת בנפשה אהבה כלפי בנה, כשהוא במצב קשה: הפורענות שלו תהיה ודאית ומיידית, והוא ימצא עצמו מנודה בלא חברים. זו היתה סיבה מספקת לאם לאהוב ילד; אז היא אהבה אותו. בנה, מצדו, נרתע מאהבתה בשל תפיסה מעמדית מושרשת: זה גרם לו להרתע, בחשאי – מפני שהיא היתה 'כושית'. עובדת היותו כושי בעצמו היתה רחוקה מלהביאו לידי השלמה עם גזע בזוי זה.

את כל מסריו טוויין עוטף בסיפור בלשי, שיתן לוילסון הזדמנות לעשות שימוש באוסף טביעות האצבעות. ומכיוון שהעיירה, למרות נוקשותה, מסוגלת לשנות את דעתה כשבשבת, יהפוך ראש הכרוב לראש העיר. ושוב, כיוון שאצל טוויין שום דבר אינו מוגדר לחלוטין כשחור או כלבן, הטיפוס הרע אמנם יבוא על עונשו, אבל הקורבן התמים ייאלץ להכנע לגורלו.

"וילסון ראש כרוב" הוא סיפור לכאורה קליל, לפעמים שטותניקי עד מצחיק, אך הוא פותח פתח לשאלות כבדות ראש, כרגיל אצל מארק טוויין. בהחלט מומלץ.

את הטקסט המקורי אפשר לקרוא בפרויקט גוטנברג.

Pudd’nhead Wilson – Mark Twain

גוונים

2001 (1894)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

סיפורו של רחוב ביל / ג'יימס בולדווין

סיפורו של רחוב ביל

"סיפורו של רחוב ביל" הוא סיפור מחמם לב על משפחה ועל אהבה, והוא גם סיפור מקומם על שרירות לב גזענית ועל מלחמה נואשת ברשויות המנצלות לרעה את כוחן.

העלילה מתרחשת בארצות-הברית במחצית המאה שעברה. התקופה אינה מצוינת במפורש, אבל אזכורים של מלקולם אקס ושל ארת'ה פרנקלין מעגנים אותה בשנות הששים. טיש ופוני הם שני צעירים שחורי עור, חברים מילדות. כשהתבגרו – טיש בת שמונה-עשרה, פוני בן עשרים ואחת – גילו שהחברות הקרובה הפכה לאהבה, והחליטו להנשא. בניו-יורק, לכאורה עיר ליברלית ופתוחה, איש אינו מעונין להשכיר דירה לזוג שחור. כשהם סוף סוף מוצאים עלית-גג באזור תעשיה, הם אינם זוכים לעבור אליה. שוטר לבן מושחת, שבעבר רצח ילד שחור ולא נענש, מפברק מסדר זיהוי בעקבות מעשה אונס, ופוני מושלך לכלא. הספר מתאר את המאבק להביא לזיכויו.

ג'יימס בולדווין בחר לסיים את הספר לפני שפוני הובא למשפט, ובעיני זוהי בחירה חכמה, מכיוון שהסיפור המשפטי אינו לב הספר. המסר המרכזי הוא זעקה נגד קיפוח, נגד גזענות, נגד מדינה שדוגלת בערכי שוויון אך אינה מיישמת אותם. הספר מתרחש בתקופת המאסר של פוני, אבל מלווה את גיבוריו מאז הילדות, שעליה טיש, המספרת בגוף ראשון, אומרת: "פוני מצא משהו שיכול לעשות, שרצה לעשות, וזה הציל אותו מן המוות שהיה מחכה לקפוץ על הילדים בגיל שלנו […]. המוות עצמו היה פשוט מאוד וגם הסיבה היתה פשוטה – פשוטה כמו מגפה: אמרו לילדים שהם שווים לתחת וכל מה שראו סביבם הוכיח את זה". טיש ופוני נחשפים לראשונה למוראות הכלא באמצעות דניאל, חבר ילדות שהורשע בשוגג בגניבת מכונית. דניאל שיצא מהכלא, בו ישב שנתיים, לא היה אותו דניאל שנכנס אליו. הוא חווה גיהינום, ובמצבו הפוסט-טראומטי הוא מלא שנאה ויאוש: "הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. מה שהם רוצים. והם כלבים, בן-אדם. בבור התברר לי באמת מה שמלקולם והפרצופים ההם מדברים. הלבן מוכרח להיות השטן. הוא בוודאי אינו בן-אדם". טיש, שהופרדה מפוני כשהיא מצפה ללידת ילדם, חרדה שמא אהובה יעבור חוויות דומות.

משפחתה של טיש נרתמת בכל כוחה להצלתו של פוני. ארנסטין, אחותה של טיש, מגייסת עורך-דין ובונה אסטרטגית הגנה. אביהן ג'וזף עובד בפרך כדי לגייס את הכסף הנדרש להגנה, והוא ואביו של פוני אינם בוחלים בגניבה ממעסיקיהם כדי לגרד עוד דולר לתשלום להגנה ואולי אף לשחרורו של פוני בערבות: כל אחד משני הגברים האלה […] היה הולך בשמחה לבית-הכלא, דופק שוטר, או מפוצץ עיר, בשביל להציל את יוצאי-חלציהם ממלתעות הגיהינום הדמוקרטי הזה. שרון, אמן של טיש ושל ארנסטין, נוסעת לפורטוריקו לדבר על לבה של הנאנסת. למרות הנושא המדכדך של הספר, יש הרבה אופטימיות בתיאור היחסים שבין טיש למשפחתה, בכוחם של הקשרים התוך-משפחתיים להעניק לטיש כוח ואמונה.

ג'יימס בולדווין, אקטיביסט חברתי שיצירתו השפיעה על סופרים רבים, משמש בבירור שופר לקולם של המושתקים, אבל למרות חלוקת העולם ללבנים ולשחורים משני עברי מתרס בלתי עביר, הוא מתאר שני לבנים אנושיים – עורך הדין והאיש שמשכיר לצעירים את עלית הגג – ומעביר ביקורת על אחיותיו של פוני, שתי נשים צעירות שעורן הבהיר יחסית ואמונתן הדתית גורמים להן להתנשא על טיש ועל משפחתה.

כאמור, "סיפורו של רחוב ביל" מסופר מפיה של טיש. בולדווין, גבר הומוסקסואל בן חמישים בעת כתיבת הספר, דובר באמינות רבה מפיה של בת שמונה-עשרה, כשהוא כותב על רגשותיה וגם כשהוא מתאר מפגשים אינטימיים עם פוני. לא קראתי את הספר במקור, אבל נראה לי שהתרגום אינו משקף נאמנה את השפה בה נכתב, כשהוא נוקט במלים כמו "אינני בטוחה" ו"הבינותי". מכל מקום, בדומה ל"צבע החלב", שבו תחילה הטרידה אותי העילגות, ובמהרה חדלתי לחוות אותה בנפרד מהדמות, גם כאן טיש ופוני, שני צעירים שתרצו לחבק, מתעלים מעל השפה המלאכותית של התרגום, וסיפור אהבתם מרגש.

כשחיפשתי ברשת מידע אודות הסופר, מצאתי שבצירוף מקרים נחמד בחרתי לקרוא את הספר פחות מחודש לפני בכורת הסרט המבוסס עליו. צירוף מקרים עצוב זימן את הספר לידי בשבוע בו ארת'ה פרנקלין, ששיריה הם פס הקול של גיבורי הספר, הלכה לעולמה.

עלילת הספר מתרחשת אמנם לפני כחמישים שנה, אך היא רלוונטית גם היום, כשידם של שוטרי ארצות-הברית קלה על האלה ועל ההדק מול האפרו-אמריקאים. אם להסתמך על סדרות טלויזיה אמריקאיות, ההתנשאות הלבנה חיה ובועטת עד עצם היום הזה, והספרות השחורה – "המשת"פ", "בין העולם וביני", "אמריקנה", אם להזכיר כמה דוגמאות – מתמודדת בדרכים שונות עם הגזענות שלא התפוגגה.

"סיפורו של רחוב ביל", ששמו המקורי קולע טוב יותר אל מסריו – If Beale Street Could Talk – הוא סיפור אהבה ומאבק רב עוצמה, כתוב בכשרון גדול, נוגע ללב ומזעזע כאחד. מומלץ מאוד.

If Beale Street Could Talk – James Baldwin

עם עובד

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: י. איתן

צבע החלב / נל ליישון

milk_master

מרי, נערה כבת ארבע-עשרה, היא בת הזקונים במשפחתה המונה ארבע אחיות. השנה היא 1830, המשפחה מתגוררת בכפר אנגלי, מתפרנסת מהאדמה ומחיות המשק. אביהן, המאוכזב בשל לידת בנות בלבד, מסתפק בלית ברירה בכוח העבודה הנשי העומד לרשותו. בנוקשות ובאלימות הוא מעביד אותן מעלות החמה ועד שקיעתה, כופה את רצונו ואת שרירות לבו בכוח הזרוע. השכלה מסודרת אינה עומדת על הפרק, משום שאין טעם לבזבז את זמנן היקר על נושאים מיותרים. המקום קשה, האנשים קשים, האלימות היא כוח טבע.

מרי, שמעולם לא הרחיקה מחוץ לדלת אמות עולמה הצר, מורחקת יום אחד מביתה. אשתו של הכומר חלתה, הכומר נזקק לעובדת בית נוספת, ואביה מחליט שלא תזיק לו הכנסה נוספת. מרי ממירה את בגדי הבוץ בבגדים לבנים, מנסה להסתגל למיטה שכולה שלה, לראשונה בחייה, ולמטלות סיזיפיות שמטרתן אינה קיום בסיסי אלא מותרות. אשת הכומר מחבבת את חֶברתה, הכומר מלמד אותה קרוא וכתוב, בנם של בעלי הבית, טיפוס רודף נשים, אינו כופה את עצמו עליה, עובדת הבית הותיקה נותנת בה אמון. נדמה שפרק ב' בחייה פותח בפניה אפשרויות חדשות. אז למה, פחות משנה אחר-כך, היא יושבת וכותבת בכפייתיות, מכריחה את עצמה להעלות על הכתב כל פרט מקורות השנה האחרונה? למה תחושת החרדה? למה הדחיפות להספיק לכתוב? מה השתבש?

נל ליישון בראה דמות שנכנסת אל הלב ומתנחלת בו. בעולם סתגלני ולמוד עמל, מרי הולכת בתלם, עושה מה שאומרים לה, שקועה ביומיום, לא מסוגלת לדמיין מציאות אחרת. ברגע נדיר, שבו אחיותיה מדמיינות מה היו מבקשות לו היו יודעות שחלומן יתגשם, איש אינו שואל את מרי, וגם לו נשאלה לא היתה מסוגלת לענות: "ידעתי שיש לי חלומות אבל לא ידעתי איזה". נטולת כושר ביטוי, כזה הנובע מיחסי אנוש תקינים ומהשכלה, נשללת ממנה היכולת לבטא רגשות במלים ישירות. לא אהבה, לא כעס, לא תסכול – מרי אינה עוסקת בחיטוט בתודעתה. אבל מלותיה הפשוטות ומעשיה מביעים אותה בשלמות. ולכן הספר שופע תיאורי פעילויות יומיומיות, שהתסכול והיאוש מבצבצים מתוכן כמו מאליהן. והספר שופע גם דיאלוגים קצרים, שבהם מרי, שאינה מסוגלת לשקר גם אם יכריחו אותה, אומרת ישירות את מה שעל לבה באותו הרגע, בלי להצטעצע בכפל משמעויות ובכוונות נסתרות.

אכלת הרבה, אמרתי, כמו מה שהחזיר שלנו אוכל בבוקר.

הוא חייך. מרי, הוא אמר, תני לי לתת לך עצה קטנה, אל תשווי את המעביד שלך לחזיר.

הו, אמרתי. לא התכוונתי להיות חצופה. אנחנו אוהבים את החזיר שלנו.

על כריכת הספר נכתב כי מרי, שאינה מסוגלת, ואולי אינה רוצה, להשתנות, מאלצת את הסובבים אותה לראות את הדברים מנקודת מבטה. אני סבורה שראית הדברים בעיניה של מרי מוענקת לקוראים, אבל הדמויות האחרות בספר נותרות אדישות. למרות החדות והישירות של מרי, היא כל-כך בלתי נחשבת בעיניהם שהם אינם טורחים להרהר במשמעות דבריה. ולאדישות הזו יש חלק נכבד בכאב שבספר.

חייה של מרי מתנהלים ביקום נטול רחמים, אבל היא אינה מבזבזת משאבים נפשיים על הרוע. באופן אינסטינקטיבי היא מוצאת את היופי – רגע בשמש, חום גופה של הפרה שהיא חולבת. אין באלה כדי להקל על חייה, אבל מרי, שבעיניים אוביקטיביות היא אומללה, אינה מכירה אפשרויות אחרות.

את אף פעם לא רואה את הצד הרע של העולם? הוא שאל.

יהיה לי מספיק זמן לחשוב על זה שאני ימות, אמרתי.

ובתוך העולם הקר והקשה הזה יש גם רגעי חסד. הקשר היפה שבין מרי לסב הנכה, השוכב עזוב במחסן, ורק ביקוריה מאירים את יומו. הספר הראשון שהיא מקבלת, שהוא כולו שלה. ואפילו רגע של חמלה בלתי צפויה מצד אחת הדמויות הנוקשות. כי נל ליישון חומלת על דמויותיה הלכודות בקשיי החיים, ובזה לנרפים ולמתנשאים בעיני עצמם, וגיבורתה מוגבלת כושר הביטוי מביעה זאת בפשטות מושלמת.

שפת הדיבור של מרי קלוקלת, ורותם עטר העניקה לה עילגות ישראלית משכנעת, שתחילה הטרידה אותי כמו חריקת ציפורן על לוח. אבל מרי כבשה את לבי תוך עמוד או שניים, העילגות התמזגה בדמותה, ונותר רק הרצון ליטול את ידה באהבה וברחמים.

"צבע החלב" הוא סיפור קטן, לכאורה, אך עוצמתו עוצרת נשימה וחודרת אל הלב. מומלץ מאוד.

The Color of Milk – Nell Leyshon

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: רותם עטר

העוזבים / ליסה קו

העוזבים

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

בית מאיה / אֵסָה דה קֶירוֹש

965422

כותרת משנה: אפיזודות מן החיים הרומנטיים

"בית מאיה", שראה אור בשנת 1888, מתרחש כעשר שנים קודם לכן, ומתאר את פורטוגל בימיו של הסופר באמצעות קורותיו של קרלוּש, האחרון לבית מאיה. בעודו ילד ברחה אמו עם מאהב איטלקי, ואביו שבור הלב שלח יד בנפשו. סבו אָפונסוּ, גבר בעל ערכים מוצקים, גידל את הילד. מאמציו להביא אל ביתו גם את אחותו של קרלוש הסתיימו במפח נפש, כשהתבשר שהילדה נפטרה בעודה רכה בשנים. קרלוש גדל באחוזה הכפרית של המשפחה, אך לאחר שסיים את לימודי הרפואה, עברו השניים לביתם שבליסבון, משום שהנכד חובב המותרות העדיף את חיי העיר.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר על חברה נהנתנית, שטחית, שערכיה מתרופפים ומוסריותה מתפוגגת. פורטוגל עברה במאה התשע-עשרה מהפכים חברתיים ושלטוניים, והחלה לאבד את מאחזיה הקולוניאליים. בתקופה המתוארת בספר החזיקה רק בשטחים באפריקה, עדיין חלמה על הרחבת כוחה, אך עיקר תהילתה היה מאחוריה גם אם תושביה היו עיוורים לכך. בחירתו של הסופר להשמיט את דור האב מן הסאגה, מחדדת את הפער שבין הדורות, וממחישה את ההידרדרות. כשקרלוש וידידו ז'ואו דה אֵגה טוענים בפני אפונסו שעליו לכתוב ולשתף בידענותו ובנסיונו, הסב מצטנע ואומר שאת כל נסיונו ניתן לתמצת בשלושה משפטים: לפוליטיקאים – "פחות ליברליזם ויותר אופי", לאנשי הרוח – "פחות להג ויותר תוכן", ולאזרחים בכלל – "פחות קִדמה ויותר מוסר". בניגוד לתפיסת העולם המוצקה והברורה הזו, עמדותיהם של קרלוש ושל מרעיו נרפות, שוגות באשליות, ומסתכמות באמירות סתמיות שכאלו: העולם מטומטם, אף אחד אינו מסיים את מה שהוא מתחיל, החיים חסרי ערך אם אינך ליווינגסון או ביסמרק. קרלוש ניצב במידה רבה בין העבר היציב לעתיד הלוטה בערפל. מצד אחד הוא חניכו של סבו, ולכן למד רפואה, ופתח במרץ רב מרפאה ומעבדת מחקר. מצד שני הוא יצוק בתבנית דורו, ולכן המעבדה נזנחת לאנחות, נוכחותו במרפאה סמלית, והוא שוקע בבטלה ובפרשיות אהבהבים. אותה שיחה, שבה אפונסו תמצת את נסיונו, עסקה בעתון שקרלוש ואגה תכננו להוציא בעידודו של הסב. שיחה שנפתחה בעקרונות גלשה חיש קל אל מה שחשוב בעיני השניים – עיצוב דף השער וריהוט משרדי המערכת. באותו אופן אגבי ונרפה קרלוש כותב ספר רפואי, ואינו משלים אותו, ואגה כותב יצירות מופת בזו אחר זו – מתחיל אחת וזונח, עובר לשניה וזונח גם אותה.

בעוד הסב מייצג את העבר ואת המוסר, אגה הוא בן ההווה, הפוחח קל הדעת וחד העין, זה שאינו מהסס להצביע על אבסורדים ועל עיוותים, גם אם הוא עצמו לוקה בהם. חברותו של אגה עם קרלוש והשפעתו של סבו הם שני היסודות היציבים בחייו של קרלוש. לא זה ולא זה יכולים לעצור את היסחפות בית מאיה אל כליונו. כשקרלוש מגיב לעצה שנותן לו אגה במלים "לחכות ולתת לדברים לקרות מעצמם. רעיון אדיר!", וכשאגה אומר לחבר אחר, "כך תזכה בדבר המיוחל ביותר במאה התשע-עשרה – בהיעדר אחריות על מעשיך!", נראה כי אוזלת היד מושרשת.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר לאט ובדקדקנות על היומיום של קרלוש ועל חייהם של בני תקופתו. החברה הגבוהה של ליסבון עסוקה בקטנות, תולה עיניים מעריצות בפריז ובלונדון, ומתפרקת אט-אט ממורשתה. הדמויות המתוארות בספר אינן נטולות מודעות לסביבתן. הן משוחחות לעתים על פוליטיקה, על מערכת החינוך, על מגמות בספרות, אך נושאים אלה טובעים בצרות אופקים, בקלות דעת, ובחוסר נכונות למאמץ. כך, לדוגמא, נשמעת שיחה על החינוך בבתי הספר: "אחת הגבירות בשחור ייחלה שיוחלט להקל בלימודים. הילדים המסכנים ממש כורעים תחת עול עצום של מקצועות לימוד ושל עניינים שעליהם ללמוד בעל פה. בנה, ז'ואו הקטן, כה חיוור ורפה עד שלפעמים ניעור בה הרצון להשאירו בור ועם הארץ. הגבירה האחרת […] התלוננה בעיקר על הבוחנים. תובענותם והקשיים שהם מערימים הם בבחינת שערוריה, וכל זה רק כדי להכשיל את הילדים… את הילד שלה שאלו שאלות מטופשות ובזויות ביותר, למשל, לשם מה נועד הסבון וכיצד הסבון מנקה?… […] דומה שאין שום הגיון בכך שמענים ילדים בלימוד בוטניקה, אסטרונומיה, פיזיקה… לשם מה? אלה דברים חסרי תועלת בחברה. את הסכסוך האנגלי-פורטוגלי באשר למושבות באפריקה פוטרים באמירה, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה…". ומשורר הנאבק בניהיליזם בספרות מגלה כי "ככל שהרבה לגנות איזה ספר כבלתי-מוסרי, נמכרה היצירה יותר ויותר כחומר קריאה מרתק מאין-כמוהו!"

הסופר מוביל את גיבורו אל טרגדיה, ומכוון חיצי ביקורת אל החברה, אבל לא נעדרים מן הספר הומור דק ושנינה מושחזת, גם אם אלה משוחים בשמן ומוסווים באלגנטיות. סיומו של הספר מביא את לגלגנותו של הסופר לשיאה. שני החברים מגיעים למסקנה כי העיקר הוא לא לרצות מאומה, וכי אין תועלת בשום מאמץ, כי הכל ממילא מסתיים בהבל ובעפר, ובעודם מדברים הם מקוננים על ששכחו להזמין לארוחת הערב תבשיל נקניק עם אפונה, והם פותחים בריצה כדי לתפוס מרכבה שתביא אותם בזמן אל אותה ארוחה.

"בית מאיה", שהוא צילום של תקופתו, משקף את התפיסות החברתיות של זמנו. לכן דמויותיו חוטאות בהתבטאויות אנטישמיות כלפי היהודים, גם אם מהווים חלק ממרקם החברה הגבוהה בעיר. נמצא כאן גם התבטאויות גזעניות כלפי הילידים במושבות, והתנשאות תרבותית כלפיהם ("לואנדה צריכה תיאטרון נאות כדי לתרבת את תושביה"). מעמדן של הנשים בעיני הגברים, ואולי גם בעיני עצמן, בא לידי ביטוי באמירות שונות כגון "חובת האשה בראש וראשונה להיות יפה, חובתה השניה במעלה היא להיות טפשה… [..] מקום האשה אכן ליד העריסה ולא בספריה […] האשה אינה זקוקה אלא לשני כישורים: לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב".

הספר נסגר במקום בו החל, בבית שבליסבון. הבית, שסימל את תחילתה של דרך חדשה עבור קרלוש עם סיום לימודיו, עומד עתה סגור ועזוב. הסב מת, וקרלוש קבע את מגוריו בפריז.

רמי סערי כתב אחרית דבר מעניינת ומרחיבת דעת, ומומלץ לא להחמיץ אותה. רמי סערי אחראי גם על התרגום הנפלא יחד עם פרנסישקו דה קושטה רֶיש.

אודה, וקצת אבוש, שעד שליש הספר בערך לא עמדתי על יופיו ועל איכותו. אֵסָה דה קֶירוֹש מתאר לפרטי פרטים כל רהיט וכל פריט לבוש, כל שיחה משמימה וכל דיוקן פנים. העומק שבספר, הביקורת השזורה בו, ההתבוננות החודרת – אלה נחשפו לעיני לאטם, והספר הלך ועטה יפעה. אם בתחילה סברתי שיש בו משהו מייגע, בהמשכו לא רציתי שיסתיים.

מומלץ מאוד.

Os Maias / Eça de Queiróz

מחברות לספרות

2012 (1888)

תרגום מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רֶיש

היֹה היה ולא היה / מיכל קירזנר-אפלבוים

michal_kirzner_cover

"היֹה היה ולא היה" נכתב רגע לפני פגישתן של שתי אחיות למחצה, שבמשך שנים רבות לא ידעו זו על קיומה של זו. ליאת, בת יחידה לאב שנטש אותה בגיל צעיר, גדלה בתחושה של חֶסֶר. כעת, כשאמה שוקעת בדמדומי השִכחה, ומכתב ישן פותח חלון אל העבר, היא מבקשת להגשים חלום ילדות, לשחזר, ולו חלקית ובמאוחר, את הפנטזיה של "אורה הכפולה".

ליאת היא אשה של מלים, תכונה שעברה אליה בירושה מאמה, שהיתה עורכת ספרים. היא מתפרנסת מעבודה כסופרת צללים, ובעת התרחשות הארועים שמתוארים כאן היא כותבת את סיפורו של אליעזר, גבר שאיבד את אשתו ואת בתו באושוויץ, ולמרות שנראה כי השתקם, הוא עדיין חי את אובדנו ואינו משלים אתו. סיפור זה אינו חופף ואינו מקביל לחייה של ליאת, אך תחושת ההיעדרות מחברת ביניהם, ולטעמי השילוב בין השניים נהנה ממינון מדויק ואינו מאולץ. ליאת בוחרת בכתיבה גם כשאינה מקבלת מאחותה, אתה היא מתכתבת, את רמת החשיפה שאליה היא מייחלת, וכשהיא מנסה לתאר לעצמה את עולמה של האחות שזכתה באביה. היא כותבת אותה לעצמה, מנסה להכנס לעורה ובו בזמן אולי לזכות במימד נוסף לחייה שלה.

מיכל קירזנר-אפלבוים נוקטת מספר "טריקים", אשר בשימוש מוגזם היו עלולים להכשיל את הספר, אבל אצלה הם עובדים יפה. סיפור העלילה לאחור הוא אחד מהם, וכך גם הדימוי החוזר של המשולש, השזור יפה בסיפור. לעתים הוא יחידה שלמה, לפעמים נעדרת צלע, מדי פעם זוויותיו דוקרות. ופעם אחת נוטלת האם את העפרון, משרטטת משולש שאחת מצלעותיו חורגת ממקומה, קוראת לבת "לצאת מהקווים, להשתחרר מהצורות הסגורות", להפתח לאפשרויות חדשות.

המוטיב היפה מכולם הוא הדו-שיח שמנהלת ליאת עם הילדה שבתוכה. ליאת, שהיא כבר אשה מבוגרת, אם לילדים מתבגרים, משמרת את התום ואת קוצר הרוח של הילדה. הילדה היא הקול שממריץ אותה, שמפשט את המורכבות של ראית העולם הבוגרת לשחור-לבן. הילדה היא הקול התובעני שדורש כנות וישירות. הילדה היא גם הפנטזיות של ליאת הצעירה, שעדיין לוחשות בתוכה. "את צריכה להגיד תודה שיש לך אותי, אומרת הילדה. בזכותי את עוד כאן. אם לא הייתי כאן לצדך היית מתפגרת כבר מזמן".

את הכריכה הנאה עיצבה קריסטינה מורדכוביץ'.

"היֹה היה ולא היה" הוא ספר רגיש, כתוב היטב, ובהחלט מומלץ.

פרדס

2018

מיכאל שלי / עמוס עוז

0770000149555

חנה גונן, אשה ירושלמית צעירה, כותבת בשנת 1960 את סיפור נישואיה למיכאל במלאת עשור לפגישתם. היא מעדה במדרגות, הוא היה שם והושיט לה יד תומכת. אחרי תקופה קצרצרה החליטו להתחתן. לא ברור מה גרם למשיכה ההדדית בין שני האנשים השונים כל כך זה מזה, חנה המרחפת בחלומות, ומיכאל המעשי. אולי מצא כל אחד מהם אצל השני את מה שחסר בו, אולי מפגש ראשון שעלה יפה העלה אותם על המסלול לנישואים, ולאיש מהם לא היו העוז והתבונה להקדיש לקשר מחשבה מעמיקה. ובעצם, כבר באותו מפגש ראשון היו טמונים זרעי אי הנחת שילוו את שניהם, ובעיקר את חנה, בעתיד, שכן כבר אז אבחנה שמיכאל אינו שנון, שהוא ביישן, מתאמץ מדי, וקיוותה לשנות אותו. נדמה שמיכאל גילם את הדמות ההופכית למיכאיל סטרוגוף הנועז, גיבור חלומותיה והזיותיה. שנים אחר-כך תתהה ותייחל, "מתי יתפרע האיש הזה. פעם אחת לראותו מבוהל. צוהל. פרא", אך לשווא.

ושלא תהיה טעות: מיכאל הוא דמות חיובית רוב הזמן. הוא אדם יציב, בעל מסור, אב משקיע ואהוב על בנו. הבעיה בזוגיות שבספר נובעת רובה ככולה מחוסר ההתאמה, מן הניתוק של חנה מן המציאות, מחוסר היכולת שלה להשלים עם הרגילוּת האפרורית. הסיפור מתרחש בשנות החמישים, בתקופת הצנע שדרשה הסתפקות במועט. מיכאל וחנה חיים בירושלים הדחוסה, הכבדה והמאיימת לעתים. הניגוד בין אלה לבין חלומותיה – בהקיץ ובשינה – של חנה, בהם היא נסיכה נחשקת, בעלת שליטה בסובבים אותה, קשה לה מנשוא.

יחסיהם של בני הזוג יודעים עליות ומורדות, אך גם כשהם נהנים מקירבה גופנית ומשיתוף פעולה יומיומי, חנה חשה בריחוק שאולי אינו ניתן לתיקון: האמנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת. לגעת. להתערבב. אינך מבין. ללכת לאיבוד זה בתוך זו. התכה. הלחמה. צמיחה פנימית. התמזגות ממארת. אינני יכולה להסביר. גם המלים נגדי. איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. עמוס עוז משאיר את סיום הספר מעורפל: האם חנה מסכמת את העשור כהכנה לפרידה או כנסיון להבין ולהשלים? יבחר כל קורא כהבנתו וכנטית לבו.

בחמישים השנים שחלפו מאז ראה "מיכאל שלי" אור ב-1968, הוא נותח שוב ושוב בכל היבט אפשרי, ובצדק. יש בו מורכבות חכמה, הבאה לידי ביטוי בכל מילה ובכל משפט. מרשימה בעיני בעיקר הדרך בה רקם עוז את הסביבה ואת התקופה אל תוך הסיפור האישי, כשכל פרט ברקמה הזו מבטא הן את משמעותו המקורית והן את השתקפותו במחשבותיה של חנה ובחייה, ועושה זאת בעדינות ובטבעיות ומבלי לכפות את ריבוי פרשנויותיו. איני מתיימרת להגיש כאן ניתוח משלי, ואתייחס רק למספר נקודות שמשכו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית.

תמונה יפיפיה, לכאורה שולית, מדגימה כיצד תיאורו של רגע בודד מכיל עולם של תובנות. חנה מתארת כיצד, בערבים חורפיים, בעודה ממתינה ליד החלון לשובו של מיכאל, היתה משרטטת צורות על האדים שנשפה על הזגוגית, כמה מהן סתמיות, אחרות מסמלות אהבה ומעוטרות בראשי תיבות שמותיהם. כשמיכאל הופיע ברחוב היתה מוחקת את כל שרטוטיה, ומיכאל טעה לחשוב שהיא מנפנפת לו לשלום, והגיב בנפנוף משלו. תחושת החנק שלה, כשהיא בפנים והוא בחוץ, תחושת חוסר הערך, כשהיא מחכה והוא עסוק, אקראיותו של הקשר והתבטאותו במחוות נטולות מלים, אי ההבנה התהומית ביניהם – הכל מקופל באותה תמונה.

נגע ללבי הקשר שבין מיכאל לבנו יאיר. מיכאל חינך את הילד להגיון ולשכל ישר, לחקרנות ולתאוות ידע. חנה אהבה את הילד, ככל שהיתה מסוגלת לכך, אבל רתה בו גם יריב, אדם בזעיר אנפין שאותו עליה להכריע, להוכיח את עליונותה גם מולו. יאיר, למרות גילו הצעיר, הטיח בה את חוסר ההגיון שלה, את נכונותה להאמין בבלתי אפשרי ("את סתם ממציאה דברים בלי לשים לב. כמו שסיפרת לי בכיפה אדומה שהוציאו את הסבתא מתוך הבטן של הזאב. בטן של זאב היא לא מחסן. והזאבים לועסים כשהם טורפים. כל דבר אצלך אפשר"). האיזון, אם היה, בין הריחוף של חנה למעשיות של מיכאל, הופר כעת, כשיאיר גדל במידה רבה בצלמו של אביו. בקשר בין השניים אהבתי במיוחד את הכבוד שהמבוגר העניק לילד, כשהמתין עד שזה סיים את דבריו במלים "אני גמרתי" לפני שהשמיע את שהיה לו לומר.

וכמובן, ירושלים, הסיבה שבגינה קראתי כעת את הספר, שנים רבות אחרי הקריאה הראשונה. חיים באר מקדיש ב"קשר לאחד" פרק קצר לסיור בעקבות ירושלים של "מיכאל שלי", והעדפתי לקרוא קודם את המקור ורק אחר-כך להתלוות לבאר. תוך כדי קריאת "מיכאל שלי" העתקתי לעצמי את הקטע הבא, שמצאתי בו ביטוי לחמקמקותה של העיר הבלתי מושגת, מוטיב שבאר עומד עליו יפה בספרו: "מי זה יוכל להתאזרח כאן בירושלים, שואלת אני, אם גם יגור כאן מאה שנה. עיר של חצרות סגורות, נפשה חתומה מאחורי חומות קודרות אשר בראשן נעוצים שברי-זכוכית דוקרניים. אין ירושלים. פירורים מושלכים במזיד כדי להטעות אנשים תמימים. קליפות בתוך קליפות והגרעין אסור. אני כותבת: נולדתי בירושלים. ירושלים עירי, זאת לא אוכל לכתוב". כשחזרתי אל באר מצאתי שגם הוא בחר לצטט קטע זה, אך סיבתו אחרת. עמוס עוז, וכמוהו גיבורת ספרו וחיים באר, חשים באיום שמשרה מחנה שנלר, והמשפטים שלמעלה מבטאים גם אותו. ירושלים, המסתורית, התובענית, הדחוסה, שלובה לבלי הפרד בחיי תושביה, ועוז, באמצעות חנה, מיטיב למפות את השפעותיה. "היא רצתה ברעתי", טענה חנה כשהיתה רחוקה ממנה, וקיוותה כי "אולי התפוררה סוף-סוף לאבק. כראוי לה". אבל כפי שהיא עצמה אבחנה במדויק, "לא אהבתי את ירושלים מרחוק", בדגש על המילה האחרונה. ירושלים אולי לא היתה עירה, אך היא עצמה היתה יצוקה בתבניתה.

זכרתי את "מיכאל שלי" לטובה מן הקריאה הראשונה בו, אך אני סבורה שהרבה ממנו חמק ממני בשל גיל צעיר והעדר נסיון. אני שמחה שקראתי אותו שנית, מנקודת מבט שונה לגמרי, ואין ספק שאקרא אותו שוב.

עם עובד

1968

כל מה שקרה שם באמת / ברין גרינווד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79bd79c_d79ed794_d7a9d7a7d7a8d794_d7a9d79d_d791d790d79ed7aa2

וֶייבי, ילדונת קטנה ושברירית, גדלה במשפחה מופרעת. אביה סוחר סמים, שרוב הזמן אינו נמצא פיזית בבית, ועדיין הוא מטיל אימה על אשתו ועל שני ילדיו. אמה חולת נפש, שהטמיעה בבתה פחדים, המונעים ממנה תפקוד רגיל, כמו דיבור בפומבי, אכילה בנוכחות אנשים אחרים, ויכולת לסבול את מגעו הפיזי של הזולת. מגיל צעיר מאוד וייבי שורדת בכוחות עצמה, מבשלת, מטפלת באחיה התינוק, שולחת את עצמה לבית הספר.

קֵלֵן, גבר ענק מימדים, גדל גם הוא בצלו של אב אלים. בבגרותו ביקש להתנתק ממורשת אביו, ואימץ לעצמו את שם משפחתה של אמו, אבל האלימות מוטבעת בו. הוא עובד בשרותו של אביה של וייבי, מזגו החם מערב אותו בקטטות, מהן יוצאים יריביו חבולים, לפעמים מתים.

הגורל הפגיש את השניים. תשומת לבו של קלן, שרכב על אופנועו, הוסחה כשראה בדרך את הילדה דמוית המלאך. האופנוע נפל, קלן נחבט קשות, ווייבי, ללא מלים, נחלצה לעזרתו. אחרי שהחלים בא לבקר אותה, וזועזע ממצבו המוזנח של הבית בו גרה. היחלצות ספונטנית לשיפור תנאי חייה של וייבי – קלן שטף כלים, ניקה קצת, הציע להסיע אותה לבית-הספר – הפכה לקשר אמיץ בין שתי נפשות מיוסרות. במרחב חייו האפורים והאלימים של קלן, וייבי היא הנקודה הנקיה היחידה. בבדידותה האינסופית של וייבי, קלן הוא המבוגר היחיד שמקבל אותה כפי שהיא. בעת פגישתם וייבי בת שמונה, וקלן בן עשרים ואחת. משמצאו זה את זו, שוב אין ביכולתם להפרד. הצורך ההדדי הופך לחברות, החברות מתפתחת לאהבה.

האם יתכן קשר אהבה בריא בין גבר בשנות העשרים לחייו לנערה במחצית הראשונה של שנות העֶשרה שלה? או בניסוח ישיר ובוטה יותר – האם מה שמוגדר בחוק – ובצדק – כפדופיליה, יכול בנסיבות מסוימות להתפרש בדרך אחרת? ברין גרינווד מעמתת את הקורא עם העמדה האינסטינקטיבית השוללת באופן גורף קשר כזה, והתוצאה היא ספר המעורר אי נוחות. מצד אחד, הציפיה מקלן היא להסתפק בתפקיד המלאך השומר של וייבי, אבל מצד שני, קלן עצמו הוא אדם פגוע המייחל לאהבה, לא האיש המסוגל להתמודד עם תשוקתה הברורה של וייבי כלפיו. מצד שלישי, האם וייבי, למרות שנאלצה להתנהל כמבוגרת מילדות, אכן חשה תשוקה, או שמדובר בנסיון נואש, אף כי בלתי מודע, לקַבֵּע את הקשר? כשקלן בכל זאת עושה נסיון קלוש להציב גבולות, וייבי, למודת כאבים ואכזבות, אינה מסוגלת להתמודד עם יחס מסויג מצדו. וכך הם נעים בין מותר לאסור, מתמרנים בסביבה שהיא אדישה ומְגַנָּה בעת ובעונה אחת.

תרגום מילולי של שם הספר הוא "כל הדברים המכוערים והנפלאים", וכוונתו, מן הסתם, לרמוז שהדברים המתוארים כאן עשויים להיראות באחד משני האופנים. השם שנבחר לספר בעברית, "כל מה שקרה שם באמת", מכוון אף הוא לאותו פירוש. מה שקרה שם, ונראה למתבונן מן החוץ, ניתן להיות מובן בדרך מסוימת, אבל מה שקרה שם באמת עשוי לשנות את נקודת המבט.

"כל מה שקרה שם באמת" מספר על אהבה בסביבה של אלימות מטורפת ושל הזנחה פושעת, סיפור נוגע ללב, מטריד ומערער.

All the Ugly and Wonderful Things – Bryn Greenwood

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל