סימטת השימורים / ג'ון סטיינבק

18814

קאנרי רואו – רחוב מפעלי השימורים – בעיירה מונטריי שבקליפורניה, הוא שיר, הוא צחנה, הוא רעש של מיגרדות, סוג של אור, אווירה, הרגל, געגוע, חלום. קאנרי רואו הוא האסוף והמפוזר, פח וברזל וחלודה וקרשים מחוספסים, מדרכות סדוקות ומגרשים עם עשבי בר וערימות של גרוטאות, בתי חרושת לשימורי סרדינים בנויים לוחות ברזל גלי, קברטים זולים, מסעדות ובתי זונות, וחנויות מכולת קטנות וצפופות, ומעבדות ואכסניות עלובות. שוכניו, כפי שאמר פעם האיש, הם "זונות, סרסורים, מהמרים ובני זונות", ובכך כלל את כולם. לו הציץ האיש דרך חריר הצצה אחר, היה עשוי לומר: "קדושים ומלאכים, מקריבי עצמם, אנשי מעלה", והיה מתכוון לאותו דבר.

סמטת השימורים הוא כינויו של רחוב במונטריי שבקליפורניה. שמו ניתן לו בשל מפעלי שימורי הדגים הממוקמים בו, מפעלים שבהם תלויה פרנסתם של תושבי המקום. עוד נמצאים ברחוב חנות מכולת, מעין כל-בו, בבעלות גבר סיני, בית זונות, המבוסס על לקוחות קבועים בני המקום ועל מלחים היורדים אל החוף, ובר, בו משכיחים בני האדם את קשיי היומיום. יוצאת דופן בנוף המקומי היא מעבדה בניהולו של אדם המכונה דוק, ביולוג ימי, החוקר את אוכלוסית הים בין גאות לשפל, ומשמש רופא לעת מצוא.

התקופה היא העשור הרביעי של המאה העשרים, שנות השפל הגדול, העבודה אינה מצויה בשפע, וחייהם של רוב בני האדם דלים. ג'ון סטיינבק מספר סיפור משעשע למדי, שבמרכזו חבורת בטלנים שלומיאלים, שטופים בטיפה המרה, המנסים פעמיים לארגן מסיבה לכבוד דוק, ומצליחים לגרום נזק רב למעבדה. אבל הצחוק האוחז בקורא אינו יכול, ובעצם אינו מנסה, לכסות על עליבות החיים ברחוב ובאזור כולו. סביב הציר העלילתי סטיינבק שוזר פרקים קצרים, המציגים את הצד המר של היומיום. דוד החימום של אחד המפעלים התקלקל, ונזרק להחליד במגרש ריק. שני בני זוג קובעים בו את משכנם. אמנם יש לזחול כדי להכנס אליו, אבל ניתן לפרוס בו מזרן ולעמוד זקוף, והשניים מרוצים. הם אף יוצרים לעצמם מקור הכנסה כשהם מתקינים צינורות כמקומות לינה, ומשכירים אותם לפועלים. ילד מוכה ומעוכב התפתחות בשל תנאי גידול קשים, מתנחל במעבדה. מגפת שפעת מכה ללא רחם. החובות נצברים בחנות המכולת. בני האדם נעים בין יאוש להשלמה. אחדים, כמו הבטלנים, שכולם מכונאים מומחים, בוחרים לא להאבק על עבודה קבועה, אלא נשכרים לעבודות מזדמנות כשמתעורר הצורך במזומנים. אחרים, כמו אביו של אחד מילדי הרחוב שהתאבד אחרי שנה של אבטלה, אינם יכולים לשאת את מצבם.

על הכפילות בחיי בני האדם הצביע סטיינבק בקטע הפתיחה, שצוטט למעלה, וכפילות זו באה לידי ביטוי לאורכו של הספר, כשחוטאות, דוגמת הזונות, עשויות להיות גם קדושות, ולשבת במשמרות ליד מיטותיהם של חולים, וכשאנשים החיים לעצמם מתאגדים כדי לשמח אחרים. סטיינבק אינו שופט איש, וחיבתו נתונה לכל.

ג'ון סטיינבק התגורר במשך מספר שנים בסמיכות מקום לאזור המתואר בספרו. הרחוב, שכונה Cannery Row, נקרא בתקופתו Ocean View Avenue, אך הכינוי הפך לשם הרשמי לכבודו של סטיינבק. דוק שבספר הוא בן דמותו של אד ריקטס, ביולוג ימי, חברו של סטיינבק, שאכן ניהל מעבדה באותו מקום (השניים שיתפו פעולה במחקר ובכתיבה). מונטריי כיבדה את זכרו של סטיינבק במספר דרכים, בין השאר בהצבתו של פסל (תמונה למטה), המציג את סטיינבק ואת ריטקס יחד עם דמויות מן הספר.

"סמטת השימורים", כמו ספרים אחרים של סטיינבק, מתאר את חיי הפועלים בקליפורניה בשנותיהם הקשות, והיכרותו הקרובה אתם ניכרת בכתיבה. בשונה מכמה מן הספרים האחרים, היאוש ב"סמטת השימורים" אינו ניצב בחזית, אלא מתגנב אל תוך הסיפור, מבצבץ מתוך ההומור.

מומלץ בהחלט.

Cannery Row – John Steinbeck

זמורה ביתן

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

סימטת השימורים - הפסל

נחלת אבות / פיליפ רות'

2018-06-20_13-46-30

כותרת משנה: סיפור אמיתי

"נחלת אבות" הוא קינה על אביו של פיליפ רות'. הרמן רות', בן שמונים ושש, כמעט עיוור, מחצית פניו משותקת, שמיעתו מידרדרת, מתבשר כי מזה עשר שנים מתפתח במוחו גידול, הגורם לכל בעיותיו. בנו מתאר בספר את חודשי חייו האחרונים של אביו, ובהיותו הסופר המחונן שהוא, ובזכות המודעות העצמית העמוקה שלו, "נחלת אבות" הנו הרבה יותר מתיאור של גסיסה. רות', ביצירה מרגשת, עומד על מרכיבי אישיותו של אביו, ועל קשרי הגומלין ביניהם שעברו גלגולים בשלבים שונים בחייהם. הרמן הוא עולם ומלואו לכשעצמו, אך הוא גם פניה של תקופה, פניו של דור, ורות' מתייחס גם להיבט זה. הוא נדרש ליחסי חולים-רופאים בעידן של מידע פתוח ושל טכנולוגיה מאריכת חיים (או שמא מאריכת גסיסה), ולמקום שיש לתת לרצונו של החולה. וכמי שכליו הם הכתיבה הכנה והחשיפה האמיצה, הוא מיטיב להמחיש את שעובר בלבו של בן נוכח שקיעתו של האב.

בהיבט ה"טכני" של אותם חודשים, בניו של הרמן, וכמובן הרמן עצמו, נקלעים לחוסר אונים בשל חוות דעת סותרות, האחת מציעה ניתוח מיידי לפני החמרה קריטית, השניה מציעה בדיקות פולשניות לפני החלטה – כנראה וודאית – על שני ניתוחים עוקבים. בגילו המתקדם של הרמן ובמצבו הבריאותי, ההתאוששות מניתוח – אם יעבור בהצלחה – תהיה מייסרת, והסרה מושלמת של הגידול אינה מובטחת. בלילה טרוף מחשבות מנסה פיליפ לקבל החלטה מושכלת, ומביע רעיון שהולך ותופס באחרונה מקום מרכזי בתפיסת החולה כשותף להחלטות על גורלו: "תשמע לו. תקשיב למה שהוא אומר. הוא אומר לך מה הוא רוצה וזה פשוט מאוד. הוא רוצה שהעין שלו תתוקן. הוא לא ילד – הוא הצליח להגיע לגיל שמונים ושש הודות לחוכמה המיוחדת שלו, לכן התייחס בכבוד לחוכמה הזאת ותן לו את מה שהוא רוצה". ברגע שולי למדי בסיפור, כשהאב והבן יושבים מול הרופא, וזה פונה אל הבן בלבד, כאילו האב הוא אובייקט חולה ולא אדם בוגר, הבן מבקש מהאב להעלות בעצמו את שאלותיו בפני הרופא, וכל הכבוד והחמלה שבלבו באים לידי ביטוי באותו מעשה פשוט. בתוך מערבולת יסורי הבחירה, הוא מוצא את הכוח הנפשי להעלות בפני אביו את הנושא של "צוואה בחיים", ולהפתעתו, למרות היאחזותו של האב בחיים, הוא מקבל את הסכמתו ללא היסוס. שני בניו מונו למיופי כוחו בשעת הצורך, אך בבוא השעה, למרות רצונו המתועד של האב, החלטת הבן קשה מאין כמוה.

הרמן הוא גבר עקשן, דעתן, תובעני מאוד בדרישותיו הקטנות כגדולות. על התמודדותו עם אביו בצעירותו כותב פיליפ, "כשעדיין הייתי בבית והוא היה בריא וחזק ושיגע אותי עם העצות חסרות הערך שנתן, עם הערות הביקורת חסרות הטעם וההגיון שגרמו לי, כשהייתי לבדי בחדרי, להכות על מצחי ולייבב ביאוש", ולכן "ההתנגדות לסמכותו היתה בגדר מאבק כה קשה ומכאיב, כרוך בצער ובלעג כאחד". כשהרמן פרש לגמלאות, והיה לו שפע זמן להעביר ביקורת על אשתו, היא, למרות נאמנותה וסבלנותה, אמרה לפיליפ שהיא שוקלת לבקש גט. כעת הוא יורד לחייה של שותפתו לחיים ליל. אבל את מה שראה פיליפ הצעיר, וראו אחרים, בראש וראשונה כמייאש, הוא מזהה כעת כמקור כוחו של הרמן. כשהרמן משמיע באופן נדיר מילת ביקורת כלפי עצמו, פיליפ סבור כי "בגיל שמונים ושש, עם גידול גדול בראשו, עדיף שיישא בשני הצדדים של רתמתו את מגיני העיניים שבזכותם הוא נושא את משאו היישר כל חייו". כי כזה היה האיש וכזה היה דורו, דור של מהגרים עניים, שויתרו על השכלה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, "שהעבודה האמיתית, הבלתי נראית, הענקית" שעשו כל חייהם נועדה "להפוך את עצמם לאמריקאים. לאזרחים הטובים ביותר", אנשים עם כוח עמידה, שמעולם לא ויתרו ולעולם לא יוותרו, אנשים ש"היתה בהם הכרת תודה, ואידיאליזם. אותו יושר בסיסי". לנוכח התנהלותו של הרמן כלפי הגידול וההידרדרות שהוא מביא – הידרדרות שהבן מתאר לפרטיה הגרפיים, ומצליח לעשות זאת מבלי לפגוע בכבודו של אביו – פיליפ כותב בפשטות, "הוא היה נהדר, ולא באיזו דרך יוצאת מהכלל, אלא בדרך הארצית והפשוטה שלו. הכוח שלו מדהים אותי". הוא מוסיף לראות את פגמיו, את כל אותם מרכיבי אישיותו שהפריעו לו והכעיסו אותו, אך כעת נוספת למודעות לכל אלה גם הבנה של השורשים העמוקים של מה שנראה על פני השטח, וגם קבלה. כל החומרים שמהם יצר ספרים דחוסים וביקורתיים נמצאים גם כאן, כעת במבט מפויס. כותרת המשנה של הספר היא "סיפור אמיתי", ונראה לי שבכך בחר הסופר להבחין בין ספריו שנשענו על המציאות, ובין ספר זה שהנו המציאות עצמה.

באותו הקשר הוא מספר על יחסו של אביו לספריו. בשונה מן האב הספרותי שהעניק לגיבורו צוקרמן, אב שלא היה יכול לסבול את תיאורי היהודים בספרי בנו, "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו". אני זוכרת כמה הופתעתי בקריאה ראשונה מן האזכורים ליחסו של הרמן אל ספריו של בנו. ציפיתי לכעס, להתכחשות, ומצאתי הערכה.

"נחלת אבות" מרגש עד דמעות, אבל כמו בחיים, השלובים צחוק ועצב, כלולים בו גם קטעים מצחיקים עד דמעות. אחד מהם הוא תיאור פגישה עם וולטר, ניצול שואה, שמבקש לכתוב ספר על קורותיו לפני שנשלח לאושוויץ, כשהוסתר בידי נשים בברלין. להפתעתו של פיליפ, שמתבקש על ידי אביו לסייע בהוצאת הספר לאור, הוא מגלה שמדובר בפורנוגרפיה בוטה, תיאורים מפורטים של יחסי המין שקיים וולטר עם מצילותיו. כשהוא ואביו צוחקים, אחרי שהוא מדווח לאב במה מדובר, הרמן אומר משועשע, "אולי זה יהיה רב-מכר כמו פורטנוי".

ראויה לציון העובדה שהסופר אינו מקצה משאבים נפשיים לחרטות. אולי משום שהוא עסוק בהווה, אולי משום שהעבר אינו ניתן לשינוי, אבל, לדעתי, בעיקר משום שהלכי רוח והתנהלויות שהיו נכונים לזמנם לא היו יכולים להיות אחרים באותה עת, ומשום כך אין טעם במחשבות מסוג מה-היה-אילו או מה-הייתי-עושה-אחרת-לו-ידעתי אז-מה-שאני-יודע-היום.

יש בספר עוד שפע נושאים הראויים להתיחסות, ביניהם תפיסת המוות, החיים כאלמן, היחס לחפצי משפחה העוברים בין הדורות, הקונפליקט שבין המקובל למוסרי, וכמובן – שוב ושוב – מערכת היחסים שבין האב לבנו, האופן בו, גם בעתות מחלוקת וכשהרצון להשתחרר מן המסירות האבהית עז, הם משורגים זה בזה. לא בכדי בוחר הסופר לסיים את הספר בפענוח משמעותו של חלום שחלם: "החלום אמר לי שגם אם לא בספרים שכתבתי ובחיי – לפחות בחלומותי אני אחיה ללא הרף כבנו הקטן, עם מצפונו של בן קטן, בדיוק כמו שהוא יישאר חי שם לא רק כאבי אלא כמו האב, היושב ושופט את כל מה שאני עושה".

במפתיע, כתיבת הסקירה לא היתה קלה. חשבתי שדי יהיה להעלות על הכתב את החמלה, את הכבוד ואת הכאב, אבל הספר כולו התדפק על המקלדת, ביקש להיות מצוטט ומבואר. קשה היה להחליט מה יישאר בחוץ. אסיים, אם כך, במשפט מסכם קצר. "נחלת אבות" הוא ספר חם, כן, חושפני, מעניין, נוגע אל הלב, ומומלץ מאוד.

Patrimony: A True Story – Philip Roth

זמורה ביתן

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: משה זינגר