מה ידעה מייזי / הנרי ג'יימס

arifa

"מה ידעה מייזי" נפתח בסערה. על פני חמישה עמודי המבוא, הנרי ג'יימס חובט בביל ובאיידה, הוריה של מייזי, שבשנאתם ההדדית שכחו אחריות הורית מהי. הוא מביע שאט נפש מן החברה בה הם חיים, משטחיותה ומן הוולגריות שלה. הוא חש חמת זעם מול הנסיבות המצטברות שהביאו להחלטה שערוריתית של בית המשפט, שדן בגירושי הזוג, ולפיה יחלקו ביניהם את הילדה – חצי שנה אצל האב, חצי שנה אצל האם.

לצופה מן הצד היה ברור שהקשר היחיד בינה לבין הוריה טמון בעובדה המצערת שלא היתה אלא כלי קיבול למרירות, ספל פורצלן קטן ועמוק שניתן לערבב בו חומצות צורבות.

בניגוד למבוא, המסופר מנקודת מבטו של הסופר, הספר כולו – כמוצהר בשמו – מתרכז רק במה שמייזי יודעת. הסופר, בכשרון עילאי, מספר על קורותיה של הילדה דרך עיניו שלו הצופות בארועים דרך עיניה של הילדה, והתוצאה היא שילוב של ילדותיות תמימה ומבולבלת עם פכחון בוגר. לאורך כל הספר הוא מקפיד לספר רק על מה שמתרחש בסביבתה של מייזי, ועל מה שהיא מצליחה להבין מתוך המהומה האופפת אותה. לכן לוח הזמנים בספר אינו ברור – מייזי היא בת שש בתחילת הספר, ובשל העדר שגרה וסדר בחייה אי אפשר להבין כמה שנים חלפו עד לסיומו. ומאותה סיבה מניעיהם של המבוגרים שסביבה אינם מפוענחים – וגם אינם נשפטים על ידי המספר – אלא נותרים בערפל מסוים, ברמת ההבנה שמייזי מסוגלת לה. השילוב בין תבונתה של מייזי, המוגבלת בשל גילה ובשל חוסר נסיונה, ועסוקה בהתבוננות בסביבתה, ובין תבונתו המקיפה יותר של הסופר, המתבונן בעיקר במייזי, יוצר ספר חכם ומעמיק.

בפתח הספר המבוגרים הדומיננטיים בחייה של מייזי הם הוריה. על מקומה במערכת היחסים ביניהם ניתן להתרשם מן הקטע הבא, המתרחש ביום בו מסתיימת תקופת מגוריה עם אביה, והיא עוברת לרשות אמה:

או-אז חשף את שיניו עוד יותר מהרגיל לעבר מייזי בעודו מחבק אותה, וחזר על המלים שהמטפלת שלה גערה בו בגינן. מייזי לא היתה מודעת באותו הרגע למלוא משמעותן, בשל תמהונה על חוסר הכבוד הפתאומי שנהגה מודל ועל פניה הסמוקים; אך היא הצליחה לשחזר אותן כעבור חמש דקות בכרכרה, כאשר אמה, כולה נשיקות, סרטים, עיניים, זרועות, צלילים משונים וריחות מתוקים, אמרה לה: "ואביך הבהמי, מלאך יקר שלי, העביר מסר כלשהו לאמך האוהבת?" או-אז מצאה, למרות הכל, את המלים שאמר אביה הבהמי באוזניה הקטנות המשתוממות, ומשם עברו, לבקשת אמה, בקולה הצלול הצווחני, ישירות אל שפתיה הקטנות התמימות. "הוא אמר לי להגיד לך," דיווחה בנאמנות, "שאת חזירה מרושעת וגועלית!"

בהמשך מצטרפים לעלילה מבוגרים נוספים. בכל אחד מן הבתים מלווה אותה אומנת אחרת, והאומנות השונות נסחפות גם הן לתוך מאבקי ההורים, שאינם מסוגלים להרפות משנאתם גם לאחר הפירוד החוקי. המצב הופך מורכב עוד יותר כשאיידה וביל נישאים, ומייזי "זוכה" כעת בארבעה הורים, שאת התנהלותם קשה להבין. לפעמים הם אוהבים, לפעמים מתנכרים, וכולם מוצאים בה בשלב זה או אחר אוזן לתלונותיהם ההדדיות, או משתמשים בה כקלף מיקוח ביחסים המורכבים שביניהם. מלבד שאט הנפש שהקורא חש כלפי כולם, קשה בעצם לקבוע עמדה באשר ליחס אחדים מהם כלפי הילדה. מייזי מיטלטלת בין אהבה ותקווה ואכזבה, והקורא מיטלטל איתה. אפילו האומנת הותיקה ביותר שלה, לכאורה הדמות היציבה ביותר בחייה, נוטה לשתף אותה ביותר מכפי שיש ביכולתה לשאת:

"הרי את כבר יודעת הכל, נכון, יקירה?" ו"אני לא יכולה לדרדר את מצבך יותר מכפי שהוא מדורדר ממילא, נכון, יקירה?" אלה היו הביטויים שבהם הצדיקה הגברת הטובה בעיני עצמה ובעיני חניכתה את פטפטנותה המלבבת.

הספר, מטבע הדברים, עצוב, למרות האירוניה הלגלגנית שהסופר נוקט לעתים. בעיני הקטעים קורעי הלב ביותר הם אלה שבהם מייזי, למרות האכזבות החוזרות ונשנות מהוריה הביולוגים – האב הנעדר והאם המתנכרת, ולמרות הדמויות האחרות המפצות לכאורה על אכזבות אלה, מתרגשת עד דמעות כשאדם זר מדבר בשבחם של הוריה:

בסיכומו של דבר היו אלה הדברים האדיבים האמיתיים הראשונים ששמעה אי-פעם על כבוד הליידי, ושלמגעם גאה בתוכה משהו מוזר ועמוק וחומל.

[…]

"מייזי יקירתי, אמך היא מלאך!"

היה זה שיקוי מרפא שלא ייאמן כמעט – הוא ריכך את רושמם של סכנה וכאב. היא שקעה בכסאה; היא הליטה את פניה בידיה. "הו, אמא, אמא, אמא!" מיררה בבכי […] "תגיד שאתה אוהב אותה, מר קפטן; תגיד את זה, תגיד!" הפצירה בו.

מייזי היא דמות מתפתחת. משתקנית פסיבית וסופגת היא הופכת במידה מוגבלת למפעילה. היא רוכשת את העוז להתווכח, את היכולת לבכות. לקראת סיומו של הספר היא מצליחה להתבונן באחר ולראות מעבר לחיצוניות, היא מזהה שקר, מבחינה בחולשות. אם בתחילת הארועים היתה בה אמונה ילדותית במבוגרים ממנה – אף שחלקים מילדותה של מייזי אבדו לבלי שוב, היא ניחנה בהעדפה הילדותית להבטחות מפורשות – עם ההתבגרות באה ההכרה אודות מקומה האמיתי בחייהם – היא התעמקה במחשבה שמא היא משחקת תפקיד של ניצב במשחק חילופי תפקידים אלים. לא ברור עד כמה תהיה מסוגלת בשלב זה לקבוע את מהלך חייה, אך ניתנת לה אפשרות מצומצמת לבחור בעצמה.

למרות היותו של הספר מעוגן בחברה של שלהי המאה התשע-עשרה, הסיפור הוא על זמני. אמנם גירושים נפוצים היום הרבה יותר, ושערוריתיים הרבה פחות, משהיו אז, אך ילדים המשמשים ככלי משחק בידי הורים עוינים היו ועודם. הנרי ג'יימס לוקח אותנו למסע בחייה השבורים של ילדה שעולמה מתפרק ומורכב ומתפרק שוב ושוב, ומצליח בכתיבה מורכבת ומעמיקה, המחייבת תשומת לב וקריאה איטית, לתאר את שעובר עליה.

מומלץ מאוד

מה ידעה מייזי / הנרי ג'יימס

What Maisie Knew – Henry James

תמיר//סנדיק

2016 (1897)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אחרית דבר: ד"ר מרי ברואר

זהו תרגום שני לספר שתורגם ב-1986 בשם "מה שמייזי ידעה" על ידי טלה בר

מודעות פרסומת

אהבה וידידות / ג'יין אוסטן

אהבה וידידות

שני חלקים ל"אהבה וידידות". חלקו הראשון הוא רומן מכתבים בשם "ליידי סוזן" (Lady Susan), שנכתב בשנת 1794 וראה אור לראשונה רק ב-1871. חלקו השני, "כתבי נעורים" (Juvenilia), מורכב משלוש מחברות של יצירות – שלמות וחלקיות – שכתבה ג'יין אוסטן בין השנים 1787 – 1793, מגיל שתים-עשרה עד גיל שמונה-עשרה.

אפתח בחלק השני. במבוא לחלק זה מסבירות ד"ר מרי ברואר והמתרגמת סטלה פנטופל מדוע הכתבים המוקדמים אינם מוכרים לקהל, ותולות זאת בהתנגדותם של בני משפחתה, שחששו שפרסומם יפגע בהערכה שרחש הציבור לכתביה הבוגרים. את ההצדקה לפרסום, למרות שאוסטן לא ביקשה להוציאם לאור, הן מסבירות בעובדה שהסופרת עצמה כנראה לא הסתייגה מן הדברים שכתבה כילדה וכנערה, ושמרה את שלוש המחברות עד יום מותה. קוראים הבקיאים ביצירותיה ימצאו מן הסתם בחלק זה של הספר יסודות של ספריה המפורסמים. אני, כקוראת בלתי בקיאה, זיהיתי לפחות במקום אחד רעיון שפותח יפה מאוחר יותר ב"ליידי סוזן".

בחלק זה של הספר ג'יין אוסטן מתגלה ככותבת בעלת חוש הומור ואבחנות שנונות, שסגנונה במקרים רבים שטותניקי עד כדי אבסורד, במתכוון, והאירוניה שלה גלויה על פני השטח, בניגוד לאירוניה המרומזת והמעודנת שבספריה. הנה כמה דוגמאות לסגנון ולנושאים שבאו לידי ביטוי בקטעים המוקדמים:

בתיאור אחד ממלכי אנגליה, ביצירה המוקדשת לתולדות המדינה "מאת היסטוריונית בורה, משוחדת ובעלת דעה קדומה", כהגדרתה, היא כותבת: הוא איבד את ראשו, ואולי היה מתגאה בכך לו ידע כי דבר דומה עלה בגורלה של מרי, מלכת סקוטלנד. אך כיוון שלא יתכן שידע דבר שטרם התרחש, נדמה היה כי לא שמח במיוחד בארועים שהיו מנת חלקו.

האמא הפולניה היא אוניברסלית, כך עולה מן הציטוט הבא: מה דעתך להתלוות לעלמות? אהיה אומללה בלעדיך, אך בעבורך יהיה זה טיול נעים ביותר, אני מקווה שתחליטי להצטרף אליהן. אם תלכי עמן בטח אמות, אנא הסכימי.

לאור המספר הבלתי סביר של תיאורי התעלפות בספרות של אז, הקטע הבא שעשע אותי: התשובה היתה מטרידה מדי במצבה הגופני העדין. לכן היא התעלפה ומיהרה ופצחה מיד בסדרה של עלפונות, כשעילפון רודף עילפון, ואך בקושי הצליחה להתאושש מהאחד בטרם שקעה באחר.

והטוויסט המשעשע בסוף הקטע הבא גרם לי להשתנק מצחוק: הוא סיפר לנו כי הוא בנו של אציל אנגלי, אמו מתה לפני שנים רבות ויש לו אחות בגובה ממוצע.

למרות שרוב הזמן די השתעשעתי בקריאת הכתבים המוקדמים, אני לא משוכנעת בערך הספרותי שלהם לקורא המחפש ספרות בלבד ולא חומרי מחקר. אוסטן הצעירה אמנם מגלה בגרות, אבל קטעים רבים הם די ילדותיים, ומי שאינו מתעניין באבולוציה הספרותית האוסטנית לא יחמיץ דבר אם לא יקרא אותם.

החלק הראשון של הספר, לעומת זאת, הוא יצירה מגובשת, חכמה ומושקעת. "ליידי סוזן" הוא רומן מכתבים, ובמרכזו ליידי סוזן ורנון, אשה בשנות השלושים לחייה, אלמנה, אם גרועה לבתה היחידה פרדריקה, מניפולטיבית ואנוכית, בעלת כריזמה ונעדרת מצפון, שמתמרנת בקסם אישי רב את כל סובביה. הספר נפתח כשהיא מחליטה להתרחק מן המקום בו זרעה סכסוכים ועוררה התנגדויות עזות, והיא מחליטה להזמין את עצמה אל אחיו של בעלה המנוח. הגיס, נשמה טובה, איש שוחר שלום, מקבל את פניה בברכה, אך אשתו, שנוטרת לסוזן על שניסתה למנוע את נישואיהם, מסתייגת ממנה. הנה מה שיש לסוזן לומר על קבלת הפנים של גיסתה – מכיוון שהדברים נכתבים אל החברה היחידה שאיתה היא מדברת בלי מסכות, בולט כאן הפער בין דעתה על עצמה לדעתם של אחרים עליה:

גינוניה אינם מצליחים לשכנע אותי שהיא נוטה לטובתי. רציתי שתהיה מאושרת לפגוש אותי. הייתי נחמדה ככל הניתן בפגישה עצמה, אך לשווא. היא איננה מחבבת אותי. אמת, כאשר מביאים בחשבון שאכן עשיתי כמיטב יכולתי למנוע מגיסי לשאת אותה לאשה, העדר לבביות זה איננו מפתיע במיוחד; ועם זאת, לנטור טינה בגלל תכנית שהניעה אותי לפני שש שנים ושמעולם לא צלחה – הדבר מצביע על צרות אופקים ועל נקמנות.  

דומה כי הסופרת משתמשת בדמותה של סוזן הן כדמות ספרותית מורכבת העומדת בפני עצמה, והן כפה להשמיע אמירות שהן מקוממות על פני השטח, אך מסתירות למחצה ביקורת חברתית. כך, לדוגמא, היא מתייחסת לחינוך של בתה, ומעבר לאמהות הכושלת יש כאן אמירה על האפשרויות המוגבלות שעמדו בפני הנשים בתקופתה:

לא, אינני מטיפה לאפנה הרווחת של רכישת ידע מושלם בכל השפות, האמנויות והמדעים. זהו בזבוז זמן. בקיאות בצרפתית, באיטלקית ובגרמנית, במוזיקה, בשירה, בציור וכיוצא באלה תזכה אשה בשבחים מסוימים, אבל לא תוסיף לרשימתה ולו מחזר אחד – חן וגינונים הם הרי הראשונים במידת החשיבות. אני שואפת אפוא לכך שהישגיה של פרדריקה יהיו שטחיים ותו לא, ואני מנחמת את עצמי בידיעה שהיא לא תשהה בבית הספר די זמן להבין ולו דבר לאשורו.

למען האמת, כשחושבים על הבחירות המצומצמות שעמדו בפני הנשים, קצת מתחשק להריע למישהי כמו סוזן (בהתעלם מתפקודה כאם) שלא הסתגרה לה בהכנעה בדלת אמותיה, אלא העבירה את זמנה במאבקי כוח להנאתה. נכון שלהרוס משפחות זו לא האלטרנטיבה החילופית היחידה, אבל כשנכפים על אשה אינטליגנטית ואנרגטית חיים של בטלה ותלות, ויש בה רשעות כמו זו שסוזן מדגימה, אפשר למצוא לה נסיבות מקילות. מכל מקום, זוהי אמירה בלתי ספרותית, ואם נחזור לספרות הרי שמדובר ביצירה תוססת, מרתקת, בעלת עומק, חווית קריאה מענגת.

Love and Friendship – Jane Austen

תמיר // סנדיק והוצאת אהבות

2016 (1794, 1787 – 1793)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון וסטלה פנטופל

אחרית דבר: גלית דהן-קרליבך