בוגד משלנו / ג'ון לה-קארה

פרי הוא מרצה לספרות בעל מוניטין באוניברסיטה יוקרתית. גייל היא עורכת-דין מוערכת במשרד גדול. השניים, בני זוג מזה תקופה ארוכה, יוצאים לנופש באי אנטיגואה, שם הם מתכננים לשחק טניס ולנוח. סמוך לאתר הנופש מתגורר דימה, אוליגרך רוסי, עם אשתו ועם חמישה ילדים, מוקף שומרי ראש ואמצעי אבטחה. דימה, טיפוס אגרסיבי בעל נוכחות דומיננטית, משתלט על זמנם של פרי וגייל, ולאחר שנכבשו, ללא התנגדות, בקוריו, הוא מבקש מהם לתווך בינו ובין ממשלת בריטניה. בתמורה לאזרחות בריטית לו ולמשפחתו הוא מוכן למסור מידע בעל חשיבות עליונה. השניים מצליחים ליצור קשר עם הביון הבריטי, ומגויסים כמרגלים אד-הוק כדי לסייע לדימה להשיג את מבוקשו.

שני נושאים מעניינים בספר. האחד הוא אחורי הקלעים של הביון, שבא לידי ביטוי בעיקר באישיותם של הקטור ולוק, שני העובדים הכמעט יחידים ביחידה עצמאית למחצה. השני הוא העולם של מלביני הכספים ושל המאפיה הרוסית, שדימה הוא אחד ממייצגיו וגם אחד מקורבנותיו. למרות זאת, הספר הוא בעיני אחד החלשים של לה-קארה, בגלל הדמויות המעורפלות של פרי וגייל, שמניעיהם מטושטשים במקרה הטוב ובלתי משכנעים במקרה הטוב פחות.

מה גורם לשני אנשים צעירים, כבני שלושים, להמשך אל אדם מטיל אימה, שלפחות אחד משומרי ראשו חמוש בגלוי, ושאשתו מצטיירת כמטורפת? הספר פותח בהתלבטויותיו של פרי לגבי עתידו המקצועי, אבל מכאן ועד למעורבות מרצון בענייניו המסוכנים של דימה הדרך רחוקה. לגייל אין התלבטויות מעין אלה של פרי, ולה-קארה מייחס לה מניע בלתי משכנע בצורת החסות שהיא פורשת על נטשה, בתו המתבגרת של דימה, והאחריות שהיא מפתחת כלפי שתי האחייניות הצעירות של דימה, שהוריהן נרצחו, וכל זה אחרי מפגש בודד. במהלך התחקיר הממושך שפרי וגייל עוברים בשובם ללונדון, לה-קארה מציין שוב ושוב שגייל נסגרת בחשש כשעולה שמה של נטשה, כאילו היא מסתירה סוד בטחוני שעלול לפגוע בה ובפרי ובבריטניה בכלל, רק שמסתבר שהסוד הגדול הוא שנטשה בהריון. ונניח שיש משהו כובש במשפחה הזו. עדיין אין בכך הסבר להתגייסות מרצון של חובבנים למשימת ביון מול ארגון חסר רחמים. בקצרה, יותר מדי חורים באישיות של שתי הדמויות הראשיות, מה שהופך את העלילה למופרכת.

על הכריכה מצוטטת ביקורת שקובעת כי זהו "מותחן שמזכיר חלקית את ג'ון לה-קארה הישן והטוב, וחלקית את אלפרד היצ'קוק". לא מצאתי כאן את היצ'קוק, ו"חלקית" מג'ון לה-קארה אינו מספק בעיני.

Our Kind of Traitor – John le Carré

כנרת

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

עינים של טוארג / אלברטו וסקז-פיגרואה

1002095

טוארג הוא שבט של רועים נודדים החי בסהרה. הספר מתרכז במשפחה אחת, משפחת סאיה, שבשל נסיבות פוליטיות נאלצה להתרחק מבני השבט האחרים, והתישבה באזור נידח במיוחד, שאפילו בני טוארג למודי החום והיובש נמנעים מלהתקרב אליו.

אותן נסיבות פוליטיות שהזכרתי מפורטות בספר קודם של אותו סופר, שלא תורגם לעברית. קצת תמוהה הבחירה לתרגם דווקא את ספר ההמשך, אבל בשלב די מוקדם בספר יש הסבר על מה שהתרחש קודם, כך שהוא מצליח לעמוד בזכות עצמו.

משפחת סאיה חפרה בעמל רב באר שמספקת מים במשורה, די כדי להשקות את הצאן הדל וכדי לטפח חלקת ירק. כמה שנים אחרי שהתישבו במקום פולשים לחייהם נהגי מירוץ הראלי, ואחד הבריונים שבהם מזהם את הבאר. מכאן מתפתח עימות, שמידרדר לקרב של ממש. ליבו של העימות, והוא זה שעושה את הספר מיוחד ומעניין, הוא בפערים בתפיסות העולם של בני טוארג מול נציגי העולם המערבי.

יצוין לזכותו של הסופר, שלמרות שנטית ליבו היא אל האפריקאים, הוא אינו נופל למלכודת של טובים מול רעים. בני טוארג אוחזים בעמדת מוצא של "הכבוד מעל הכל", אך מוכנים להתגמש בבוא הזמן, ואפילו מוכנים לקבל כסף שבעיניהם הוא טמא. ה"פולשים" האירופאים אינם עשויים מקשה אחת – יש ביניהם בריונים, יש עבריינים, יש תאבי בצע, ויש גם אנשים טובים שמנסים לפשר ולגשר.

הספר כתוב בסגנון פשוט מאוד, שתחילה הפריע לי. המבנה הוא של משפטים קצרים ובלתי מתוחכמים, לפעמים המסר מועבר אל הקורא בכפית כשהוא לעוס היטב. אבל ככל שנכנסים אל תוך הספר, הסגנון חדל להפריע, ובמידה מסוימת הוא אפילו משתלב בקצב ובתוכן של העלילה. לקראת סיום יש בו קטעים קצת פשטניים (לדוגמא, עבריין פשוט שפתאם מסוגל לבחון את חייו בראיה פילוסופית), אבל הסך-הכל מושך לקריאה, מאיר חיים שלא הכרתי, ועוסק בצורה מעניינת במפגש התרבויות.

Tuareg – Alberto Vazquez Figueroa

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (1980)

תרגום מספרדית:מרינה גרוסלרנר