ליל הנשים השרות / לידיה ז'ורז'

c_leyl_hanashim_hasharot

במרכז "ליל הנשים השרות" עומד סיפור הקמתה של להקת בנות. ז'יזֶלָה, שכבר רכשה לעצמה מוניטין כזמרת, גייסה את נאני ואת מאריה-לואיזה, שתי אחיות ששרו סופרן ומצו-סופרן, את מאדאלנה בעלת הקול החם והדומיננטי, ואת סולאנז' בת התשע-עשרה, הצעירה שבחבורה. הספר מסופר על ידי סולאנז' בגוף ראשון, ונפתח עשרים ואחת שנים אחרי הארועים. ז'יזֶלָה משתתפת כמתחרה בתכנית טלויזיה, סולאנז' ושתי האחיות יושבות בקהל. ז'יזֶלָה, שהיא טיפוס דומיננטי בעליל, די משתלטת על הבמה. היא מספרת את תולדות הלהקה, כיצד התקבצו הבנות מרחבי אפריקה, נענות לצליליו של פסנתר כנף. היא חושפת בפעם הראשונה את העובדה שסולאנז' כתבה את המילים לכל שירי הלהקה, למרות שלא קיבלה על כך קרדיט בעבר. ברקע נשמעים שירים מתוך תקליט ישן של הלהקה, וז'יזֶלָה מתיחסת להעדרותה של מאדאלנה, "הקול שלנו", שלדבריה חזרה ליבשת שלה, שם היא חיה בבקתה באזור מוכה איידס וכולרה. חלק בלתי  נפרד מן התכנית היא הופעתה של "דמות מפתיעה", וזו מתגלה כלוּסֶנָה, רקדן ידוע, ומי שהיה כוריאוגרף הלהקה ואהובה של סולאנז'.

מכאן הסיפור חוזר לימים של התגבשות הלהקה, ובמשך קרוב למאתים עמודים הוא, צר לי לומר, שומם ומַשמים. הבנות עורכות חזרות, לומדות לשיר יחד, לתאם תנועות, תוך שהן מקבלות את מרותה של ז'יזֶלָה, שהיא היוזמת ובעלת המוסך בו הן נפגשות, וגם בעלת האמצעים הפיננסיים בגיבויו של אביה, אתו היא מסתודדת טלפונית בכל פעם שנדרש מימון. ז'יזֶלָה דורשת מהבנות התמסרות ללהקה, והן נענות לה, עד שהדרישה כוללת ויתור על חיי אהבה וזוגיות. הן אמנם אינן מסרבות, אפילו מביעות הסכמה, אבל למעשה משקרות לה בשעת ה"חקירה" וה"וידוי" שלפני החזרות. הדרישה וההסתרה יובילו לטרגדיה שנרמזה כבר בפתיחה.

אחרי הטרגדיה הספר זוכה לתאוצה מסוימת ולדרמה של ממש, בניגוד לדרמה הלא משכנעת של ימי החזרות, אבל הוא לא הופך מעניין יותר. בסיומו הוא חוזר אל ההווה, עמוס הרהורים, די תלושים בעיני, אולי משום שאף אחת מן הדמויות, כולל סולאנז' השופכת את לבה, לא דברה אלי.

לאפריקה, וליתר דיוק לסיום הנוכחות הפורטוגלית באפריקה, יש נוכחות, כנראה משמעותית, בספר. סולאנז', נאני ומאריה-לואיזה, עזבו, בעצם נמלטו, מאפריקה בשנות השבעים של המאה העשרים, אחרי כעשור וחצי של נסיונות פורטוגלים להכניע התקוממויות לאומיות באנגולה ובמוזמביק. מאדאלנה, ילידת אפריקה, היא השחורה היחידה בלהקה, ובעקבות היעדרותה ז'יזֶלָה אומרת, "אני מתערבת אתכן שאם יוודע על הטרגדיה הזאת, עוד יהיה מי שיגיד שזה ענין של נקמה בין כובשים לנכבשים במושבות". בפרץ של מה שנשמע ככנות היא מוסיפה, "אתן עדות שזה היה רק סיפור על קבוצה שהיתה קורבן של אשה טפשה וחסרת מצפון, והאשה הזאת היא אני…".

במבוא לספר לידיה ז'ורז' כותבת ש"בסיפורה של חבורה מתואר תמיד סיפורו של עם". האם הייתי מתחברת לסיפור אם הייתי נמנית עם העם הפורטוגלי? לעולם לא אדע. מנקודת המבט שלי אני מוצאת בספר כתיבה מושקעת על לא כלום.

A Noite das Mulhers Cantoras – Lídia Jorge

הספריה החדשה

2017 (2011)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

מודעות פרסומת

מורם מעפר / ז'וז'ה סאראמאגו

image_from_dirt_master

"מורם מעפר" ראה אור במקור בשנת 1980, לפני הספרים שפרסמו את סאראמאגו בארץ. אני מודה שנגשתי אליו בחשדנות, בשל הנטיה של הוצאות ספרים להוציא לאור כל שרבוט של סופרים שהלכו לעולמם כדי לסחוט עוד קצת מהצלחת ספריהם שפורסמו בחייהם. חשדותי התפוגגו ממש מהעמוד הראשון, ו"מורם מעפר" מצטרף בעיני לצמד המוביל – "דברי ימי מנזר" ו"הבשורה על פי ישו". הסגנון היחודי של סאראמאגו שורר כאן במלוא הדרו – מקהלה כאוטית לכאורה של מספר דוברים בו-זמנית, שילוב של ציניות וכעס וחמלה, אבחנות חדות, טוויסטים תחביריים, ומסר ברור ונוקב.

זהו סיפורם של ארבעה דורות במשפחת מאו-טמפו (שם שפירושו מזג-אויר גרוע). בני המשפחה הם שכירים עונתיים באחוזותיהם של האדונים העשירים, נודדים מעיירה לעיירה במצוד אחרי פרנסה. המחסור והרעב הם בני לוויה קבועים, ונסיונות התארגנות במטרה להעלות את השכר היומי לרמה שתאפשר קיום בכבוד נתקלים בתגובה ברוטלית של המשטרה, המשתפת פעולה עם האדונים, תמורת שוחד, כמובן. המסר של הספר, הסיבה שבגינה נכתב, מובעים בבירור כבר בציטוט שנבחר כמוטו: "ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?

סאראמאגו חובט ללא רחמים בכל מי שמאפשר למצב הזה להתקיים: האדונים, הכנסיה, המשטרה, הממשל הדיקטטורי, ויחד עם זאת אינו מאדיר ומייפה את גיבוריו. כך, לדוגמא, מייסד השושלת, דומיגוש הסנדלר, הוא לא יוצלח שאינו מתמיד בעבודה, ומכה את אשתו, וסאראמאגו מתאר אותו בתערובת של ביקורת ושל חמלה. חמלה מיוחדת שמורה אצלו לנשים שממלאות תפקיד כפול, הן בעבודות הבית והן בהשתתפות בהשגת פרנסה, ושמחותיהן דלות, כמו שמחתה של שרה, אלמנתו של דומיגוש, שעברה לגור עם אחיה האלמן:

ומאחר שאין זה ממנהגו של אח להכות את אחותו, או לפחות לא כמו בעל את אשתו, התחילה תקופה יפה יותר בשביל שרה דה קונסיסאו. יהיו מי שיחשבו שזה לא הרבה. ואנו נאמר שאלה אנשים אשר אינם יודעים כלום על החיים.

הכנסיה, ובאיה המתחסדים, זוכים לטיפול ארסי. הנה, לדוגמא, מה שיש לסאראמאגו לומר על אחת הגבירות, המחלקת פעמיים בשבוע מזון לנצרכים באופן משפיל למדי, באמצעות סל מצרכים המורד מהחלון אל הממתינים למטה:

וכעת הבה נכיר בהתייסרותה הנוצרית של דונה קלמנסיה ונהלל אותה, שכן אף כי מבחינת הזמן והמשאבים היא מסוגלת לחלק קטניות וקותלי חזיר גם בשאר ימות השבוע, וכך לדאוג בבטחה ובקביעות למנוחת נשמתה בת האלמוות, היא מוותרת ואינה מחלקת בכל יום מימות השבוע, זוהי כתונת הסיגופים שלה. חוץ מזה, דונה קלמנסיה, אסור להקנות לילדים הרגלים גרועים, איזו צורה תהיה לזה כשיגדלו, תארי לעצמך לאן הם עלולים להגיע בדרישות שלהם.

ה"טריקים" הספרותיים של סאראמאגו מקוריים ומשרתים את מטרותיו. בפרק עוצמתי – אחד מני רבים – מתוארים עינויים, שעובר עציר החשוד בקומוניזם, מנקודת מבטן של הנמלים המסתובבות בחדר. הכנסיה, לאורך הדורות, מיוצגת באמצעות כומר אחד, כדי להצביע על האטימות ועל חוסר היכולת להשתנות.

בשונה מספריו האחרים, כאן סאראמאגו לא לקח מרחק מן המסופר. אם ב"דברי ימי מנזר" עסק בתקופה רחוקה, וב"על עיוורון" הפליג למחוזות הפנטסיה, ב"מורם מעפר" הוא עוסק בכאן ובעכשו, והוא כועס. אמנם הלהב המושחז של אמירותיו עטוף, כרגיל אצלו, בציניות מיתממת, אבל אין בכך כדי להקהות אותן.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי מומלץ ביותר.

Levantado do chão – José Saramago

הספריה החדשה

2015 (1980)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

שדות התהילה / ז`אן רואו

שדות התהילה

כשהתחלתי לקרוא את הספר, והתאהבתי בסבא הקמצן, מחשבותי נדדו באסוציאציה די חופשית ל"שואה שלנו", שפותח גם הוא בדמויות של אנשים, שאולי היו מעצבנים אותי בחיים האמיתיים, אבל כשהם מתוארים בכשרון ובאהבה על הנייר אי אפשר שלא למצוא בהם קסם. כשניסיתי לנסח סקירה שתעשה צדק עם הספר המקסים הזה, עלתה לי בראש הקבלה נוספת: שני הספרים מסופרים מפי ילדים, פותחים בתיאור דמויות וחיי יומיום אפופים מועקה עלומה משהו, ובחלקם האחרון מוסרות כפפות המשי לטובת כפפות אגרוף, ומתוארים ארועים קשים – סיפורי שואה אצל גוטפרוינד, ותיאורי שדות הקטל אפופי הגז הרעיל אצל רואו.

"שדות התהילה" מספר על משפחה צרפתית החל משנת 1912 ועל פני שתי המלחמות. אין בו עלילה שמתפתחת כרונולוגית, אלא התמקדות בדמויות מסוימות ובתמונות מחייהן. סגנונו של רואו, כשהוא עוסק באנשים הקטנים, משלב מפוכחות צינית עם טוב לב חומל, והספר נקרא בחיוך מלווה צביטה בלב. כשהוא עוסק בארועים עולמיים, כמו המלחמה, מורגשים ברור כעס ויאוש, והכתיבה העדינה אינה מסתירה אותם, אפילו מעצימה אותם. כוחו גדול גם בתיאורי נוף.

מוזר שרק כעת אני שמה לב שהספר עוסק בעיקר במוות. תוך כדי קריאה העובדה הברורה הזו חמקה איכשהו מעיני. מוות של הסבא הזקן, גסיסה ממושכת של הדודה, האחים החיילים ומותם האכזרי בקרב, ועוד. רואו מתאר תמונות מחייהם, אבל למעשה בכל עלילות המשנה מובלות הדמויות אל מותן. במהלך הקריאה המוות, כשאינו בשדה הקרב, מתקבל כחלק מהחיים, ובתוך החיבה שמתפתחת כלפי האנשים אפילו מותם נקרא בחיוך. לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב בדיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, בכל אופן כוונתי היא שהספר עוסק במוות, ובכל זאת הוא יפיפה. סוג של קסם בעטו של הסופר.

לצד המוות, גם הרומנטיקה היא מוטיב מרכזי. היא קצת הלכה לי לאיבוד בגלל הקפיצות בין הזמנים בסיפור. למען האמת, גם לא לגמרי הבנתי איך מתקשרים לסיפור העמודים האחרונים, והייתי צריכה לקרוא את דבריו של מנחם פרי על הכריכה כדי לעשות קצת סדר. כשדפדפתי בספר כדי לבחור ציטוט לסקירה (אבל אי אפשר לנתק משפטים מהקשרם), שקעתי שוב בקריאה, ומצאתי את עצמי צוחקת בקול, בעוד שבקריאה ראשונה "רק" חייכתי. לפיכך במקום להניח את הספר במקומו, החזרתי אותו אל מדף הממתינים לקריאה חוזרת, כדי ליהנות מכמה גילויים ותובנות חדשים

Les champs d`honneur  – Jean Rouaud

הוצאת הספריה החדשה

1992 / 2007 (1990)

תרגום מצרפתית: מרים טבעון

קין / ז`וז`ה סאראמאגו

963490

בעת השקת הספר טען סאראמאגו כי התנ"ך הוא "סדרה של מעשים אכזריים מהגרועים ביותר של הטבע האנושי", וכי היה טוב יותר לאנושות בלעדיו.קין, שנגזרו עליו חיי נדודים בעקבות רצח אחיו, רצח שלדבריו ביצע רק משום שלא היתה לו אפשרות לרצוח את אלוהים, האשם האמיתי בסכסוך עם הבל, נודד במרחב ובזמן, ונוכח בכמה מארועי התנ"ך. בכולם אלוהים משחק את דמות הנבל: בסדום לא היתה לו סבלנות להפריד בין החוטאים לצדיקים, וכתוצאה מכך נשרפו גם ילדים, בעוץ הוא איפשר לשטן להתעלל באיוב החף מפשע, בהר המוריה כמעט הניח לאברהם להקריב את יצחק, ועוד.

סאראמאגו נצמד לטקסט התנכ"י, אך מצרף לו פרשנות יחודית וארסית משלו. הוא חוזר בספר הזה אל ה"סכסוך" שלו עם אלוהים שפתח בו ב"הבשורה על פי ישו", אז נצמד לברית החדשה והפעם לישנה. למרות הסגנון היחודי שאין שני לו, למרות המבט הבוחן והשנינות, "קין" נופל מ"הבשורה". יש בו משהו חפיפי ולא מעמיק. התחושה שלי היא שכאן הוא בעצם משכנע את המשוכנעים, לא משקיע מאמץ בהרחבת הטיעונים שלו, מסתפק בלקט דוגמאות שלא כל-כך נדבקות זו לזו. משהו בספר הזה מפוזר מדי. זה לא אומר שאני לא ממליצה עליו, נהפוך הוא. אני מוצאת אותו מעניין וכתוב להפליא, רק שלסאראמאגו יש טובים ממנו.

אני משוכנעת שאנשים מאמינים ימצאו שפע של טיעוני נגד, והסברים טובים לכל מה שנראה לסאראמאגו כשרירות לב אלוהית מרושעת. לכשעצמי, הפסוק "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד" נראה לי מאז ומתמיד לא אמין משהו, ואין צורך להעמיק בסיפורי התנ"ך לשם כך, מספיק להרהר בשואה.

למרות הערכתי הרבה לסאראמאגו הסופר, קשה לי שלא להרהר תוך כדי קריאה בעמדות הפוליטיות העוינות שלו. כנראה מסיבה זו היתה בי רגישות רבה, ואפילו טינה, כשקראתי כיצד הוא מתאר את אחד הקרבות שניהלו בני ישראל: וכמו שקרה תמיד, תבוסה הכי קטנה והיהודים מאבדים את החשק להלחם, ואף-על-פי שבימינו אין הפגנות יאוש מסוג אלה שהיו בימי יהושע, שבהן קרעו את הבגדים ונפלו ארצה על הפנים וכיסו את הראשים בעפר, בכל-זאת אין מנוס מן המלל הבכייני. שאלוהים חינך רע את העם הזה כבר בהתחלה, רואים לפי תחנוניו וקובלנותיו ושאלותיו של יהושע. במחשבה שניה, אני לא בטוחה שיש כאן אנטישמיות שחשדתי בה בקריאה ראשונה. בני ישראל שאחרי יציאת מצרים באמת מצטיירים כחבורה כפוית טובה שלא מפסיקה להתלונן. ההתנהלות הזו אינה חומקת מעינו של סאראמאגו, והוא מעניק לה את הטיפול האכזרי שהוא מעניק לסיפורי התורה בכלל.

הנה דוגמא לסוג הפילוסופיה שבספר, שגולשת מעבר לסיפור התנכ"י, בקטע הדן באכילת פרי עץ הדעת: האפיזודה הזאת, אשר היא המקור להגדרה הראשונה של חטא קדמון שלא היה ידוע עד אז, מעולם לא הוסברה כראוי. ראשית, אפילו האינטליגנציה האלמנטרית ביותר כלל לא תתקשה להבין שידיעה תמיד עדיפה על אי-ידיעה, ובמיוחד בתחומים עדינים כגון אותם ענייני טוב ורע, אשר כל אדם מסתכן בהם מבלי משים בכך שייגזרו עליו חיי נצח בגיהינום, שבאותם ימים עדיין לא הומצא. שנית, חוסר ראית-הנולד של אלוהים זועק לשמים, שהרי אם באמת לא רצה שיאכלו לו מאותו פרי, היה יכול בקלות להקדים תרופה למכה, היה די שלא ייטע את העץ, או ישתול אותו במקום אחר, או יקיף אותו בגדר-תיל. ושלישית, לא בגלל אי-ציות לצו האל גילו אדם וחווה שהם ערומים. מעורטלים, ערומים לגמרי, הם כבר היו כשהלכו למיטה, ואם אלוהים אף-פעם לא שם לב לחוסר-בושה כל-כך ברור, יש לתלות את האשמה בעוורונו כהורה, אותו עיוורון שהוא ככל הנראה חשוך מרפא ומונע מאתנו לראות שילדינו, אחרי ככלות הכל, הם טובים או רעים ככל האחרים.

לצד קטעים מסוג אלה שצוטטו, יש בספר קטעים תיאוריים יפיפיים. ראו לדוגמא את המשפטים הראשונים בקטע הזה, אודות הצמחים המתביישים לצמוח.

בשורה התחתונה: אם עדיין לא קראתם ספר של סאראמאגו, אל תבחרו ב"קין" כדי לפתוח את ההיכרות אתו. אם אתם מאוהבי ספריו, תאהבו גם את הספר הזה.

Cain – Jose Saramago

הוצאת הספריה החדשה

2012

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

מסע הפיל / ז'וזה סאראמאגו

698683

עם ותק של 12 ספרי סאראמאגו, אפשר לדעת למה לצפות בספר ה-13: הסגנון היחודי של משפטים מרובי פסיקים ומעוטי נקודות, הטוויסטים המחוכמים בכל משפט שני, הסטיות לכאורה מזרם הסיפור המרכזי לטובת הערות ביניים ושוליים, הסקרנות הרבה של הסופר הגוררת הבחנה בפרטים קטנים וטיפול בהם ברמה של פרטים חשובים מהם. בעבורי זו הנאה גדולה, ו"מסע הפיל" אינו מאכזב

זה אינו ספר דרמטי כמו "על העיוורון", ואין בו סיפור גדול כמו ב"הבשורה על פי ישו". גם אין בו סיפור אהבה סוחף כמו ב"דברי ימי מנזר", ולא מסר פילוסופי כמו ב"המערה" וב"רפסודת האבן". יש בו את הביקורת הלגלגנית של סאראמאגו על סדרי החברה, על כוהני הדת, על הנבערות של ההמון, על הנלעגות שבטקסיות, וכבדרך אגב גם על פרטים שוליים יותר, כמו טשטוש הבדלי תרבויות בימינו לטובת רווח כספי. ויש גם הערות על תהליך היצירה ועל לימוד ההיסטוריה, ועוד מכל טוב.

סאראמאגו יוצא ממידע קלוש על עובדה היסטורית משנת 1551 – מסע שערך פיל מליסבון לוינה, לאחר שהוענק על ידי מלכי פורטוגל לארכידוכס האוסטרי. מנחם פרי, על כריכת הספר, מסכם יפה את מה שעשה סאראמאגו בספר:
"
אלא שיש מי שחולף על-פני ההיסטוריה כבכביש מהיר, ויש מי שכמו סאראמאגו עובר בסבלנות מאבן לאבן, ומרים כל אחת, כי הוא מוכרח לדעת מה נמצא מתחתיה, והנה הוא מוצא פיל ועכשיו עליו למלא פערים בין תחנות מסלולו, להמציא את אחורי הקלעים האנושיים של היסטוריה". ואוסיף כי סאראמאגו לא רק מוכרח לדעת מה נמצא תחת כל אבן, אלא גם חייב לשתף בפרטנות. יש לו נטיה חיננית לפטפטת, שאני מוצאת מענגת ומחכימה.

פרי כותב גם ש"הפיל בלי-דעת משנה את כל מי שקשורים בו ובמסעו, ממוסס גחמות ריקות, מפרק גינוני שווא של כבוד ושררה, מבייש צביעויות, והוא מפיח חמלה אנושית, חבֵרוּת ורגש, בין אצל מלך, מלכה ומפקד-צבא, ובין אצל פשוטי-עם". אם זה מה שישכנע אתכם לקרוא, צפויה לכם, לדעתי, אכזבה. לא מצאתי את הפן הזה בעלילה, ואני חושבת שהמשפט הזה די מנותק מהתוכן, ומחפש בספר יותר ממה שיש בו. מכיוון שכאמור יש בו מכל טוב, אין צורך לחפש בכוח משמעות רוחנית נשגבת.

A Viagem do Elefante – Jose Saramago

הוצאת הספריה החדשה

2010 (2008)

תרגום מפורטוגלית: מרים טבעון