הרומנטיקן / מריו ורגס יוסה

2217514-5

"הרומנטיקן" הוא ספר מהנה. מריו ורגס יוסה רקח שני סיפורי מתח ותשוקה, המתנהלים במקביל, לכאורה ללא קשר ביניהם, שניהם נקראים בעונג ובסקרנות, מקרינים זה על זה למרות ריחוק המקום והדמויות, ונסגרים יחדיו לקראת סיומו של הספר.

בסיפור האחד פליסיטו, בעל חברת הסעות, מקבל מכתבי סחיטה, ככל הנראה מהמאפיה. הכותבים מאיימים לפגוע בו ובעסקיו אם לא ישלם דמי חסות, אך פליסיטו, גבר אפור בגיל העמידה, מפגין אומץ וקשיחות, נאמן למשנתו של אביו לא לתת לאיש לרמוס אותו. פליסיטו נשוי ללא אהבה, אב לשני בנים, ומאוהב בפילגשו. הוא פונה למשטרה בבקשת סיוע, ומתוסכל מחוסר הצלחת הבלשים לשים ידם על הסחטנים.

בסיפור השני ריגוברטו, אף הוא בגיל העמידה, מתבקש על ידי מעסיקו לשמש עד בנישואיו למשרתת בביתו. העדות הזו תסבך אותו עם בניו של המעסיק, עבריינים בטלנים, שיתמרמרו על חלום הירושה שנגוז עם הנישואים. ריגוברטו נשוי באושר לאשתו השניה (מהראשונה התאלמן), ומתמודד עם סיפוריו של בנו המתבגר על פגישותיו (האמיתיות? המומצאות? ההזויות?) עם גבר זר בשם לוציפר.

אם הסיפורים נשמעים טלנובליים, זו אינה טעות. יוסה שם בפי אחד מגיבוריו את הטיעון שהמציאות מזמנת טלנובלות, לא יצירות מופת בנוסח סרוונטס וטולסטוי. יחד עם זאת, זה אינו ספר סתמי או שבלוני. הכתיבה משובבת הלב והאינטליגנטית של יוסה מעניקה לו ערך ספרותי, ומאפשרת שעות של חווית קריאה מספקת. תיאוריו מדויקים, הבנתו את גיבוריו משכנעת, וההקרנה ההדדית של הסיפורים משעשעת. כך, לדוגמא, גם מעסיקו של ריגוברטו וגם פליסיטו מתמודדים עם שני בנים, האחד בהיר עור, השני כהה. כשאחת הדמויות המרכזיות באחד הסיפורים מתה, בסיפור השני סובל הגיבור מחולשה ומתעלף. ריגוברטו ומעסיקו, כמו פליסיטו, אינם מוותרים על התשוקה למרות גילם המתקדם ולמרות שגרת חייהם. באחד הסיפורים הגיבור מאוהב בזמרת, בשני בשחקנית. שני גיבורי הסיפורים הם דמויות שגרתיות לכאורה, ושניהם מגלים אומץ מול איומים. ועוד הקבלות כאלה, שאינן בולטות על פני השטח, וגילוי של כל אחת מהן תורם אף הוא לחוויה.

יוסה מציג בספר חברים ותיקים מספרים אחרים. ריגוברטו הוא אותו גיבור המוכר מ"שבחי האם החורגת" ומ"המחברות של דון ריגוברטו", יחד עם אשתו ובנו, שכיכבו לצדו בשני הספרים. ליטומה, גיבורו של "ליטומה בהרי האנדים", הוא אחד מהשוטרים החוקרים את פרשת הסחיטה של פליסיטו. הבית הירוק מוזכר אף הוא, ובאותו הקשר בו הוזכר בספר הנושא את שמו. הדמויות המוכרות מספקות תחושה של שיבה למחוזות ידועים.

כמו בספריו האחרים של יוסה, גם כאן הוא עוסק בארוטיקה, באמונות טפלות, בדת, בהזיות, במגוון הלכי הרוח המאפיינים את החברה בפרו. גם בספר הזה, למרות סגנונו הישיר והבהיר, הוא משתמש בטכניקה של ערבוב מספר דוברים, שקולותיהם – מן העבר ומן ההווה – משתלבים יחדיו לספר סיפור שלם, אך בניגוד לספרים אחרים, כמו "העיר והכלבים", כאן הסגנון הזה, הננקט רק לפרקים, אינו מכביד על הקורא.

הספר נקרא במקור "הגיבור הדיסקרטי", שם ההולם יפה את תוכנו. לא ברור למה הוחלט לשנות את שמו בעברית לשם סתמי, שכל קשר בינו ובין הסיפור מקרי בהחלט, ואין בו, לטעמי, אפילו טעם שיווקי. גם כריכת הספר אינה הולמת בעיני.

עם כל ספר נוסף של יוסה, אני שבה ומתרשמת מן הגיוון הספרותי שלו, הנע בכל טווח הקשת שבין "העיר והכלבים" ו"חגיגת התיש" הפוליטיים והכבדים, ועד "המחברות של דון ריגוברטו" הסתמי, ועבור ביצירות מרנינות כמו "הרומנטיקן".

מומלץ בהחלט

El Heroe Discreto – Mario Vargas Llosa

אחוזת בית

2016 (2013)

תרגום מספרדית: עינת טלמון

מודעות פרסומת

הדברן / מריו ורגס יוסה

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d793d791d7a8d79f1

מה אני מקווה למצוא בספר?
סיפור מעניין 
כתיבה איכותית 
נושאים למחשבה 
כובד ראש 
הומור 
חלון לעולמות לא מוכרים 
את כל אלה ועוד מצאתי ב"הדברן".

הנושא המרכזי בסיפור הוא המפגש בין הציביליזציה המערבית ותרבות אנשי השבטים באמזונס. ברור מי החזק מן השניים, למי יש את הכוח להשתלט על האחר. האם המערב מנסה לקרב את השבטים כדי להיטיב איתם? האם הוא מונע מסקרנות, מרצון להכיר, או מהדחף לכבוש ולהטמיע את המיעוט? האם ייטב לאנשי האמזונס אם יתנערו מתרבותם הנחשלת ויזכו בנוחות שיש בכוחה של הטכנולוגיה להעניק? האם ובמה עדיפה האמונה המונותאיסטית על ריבוי האלים?

בציר הסיפור עומד שאול מוראטס, יהודי פרואני, שכתם סגול מכסה את מחצית פניו (הוא מכנה את עצמו בהומור "מסכונת"), והמספר רואה בו דמות מופתית. שאול מייצג בסיפור את הגישה הטוענת שיש להניח לשבטים לנפשם, ולא "לזהם" אותם במגע עם תרבויות אחרות. את הגישה הנגדית מייצג המכון לבלשנות: אנשיו מביעים כבוד רב לאנשי השבטים, ועוסקים במסירות בלימוד אורחות חייהם, אך מטרתם הסופית היא העברת השבטים על דתם ועל אמונתם, תוך שינוי המנהגים שאותם הם טורחים לחקור וללמוד. כך, לדוגמא, אחד השבטים מורכב ממשפחות החיות כל אחת לנפשה, ומבלות את מרבית חייהן בנדודים (ההליכה, כך הם מאמינים, מונעת מן השמש לשקוע לנצח). תחת השפעת המכון הם מתקבצים בכפרים, ואף ממנים לעצמם מנהיגים, מוסד שאינו מוכר להם ואינם חשים בו צורך.

המספר הולך שבי אחר דמותם המסתורית של הדברנים, נוודים העוברים ממקום למקום, ומרתקים את אנשי השבט בסיפורים הנמשכים שעות. באמצעות הסיפורים הם מעבירים ידיעות, מספרים מנפלאות האל הטוב ומעלילות האל הרע, ומשתפים בנסיונות שעברו. אנשי השבט נמנעים מלספר לזרים על הדברנים, כמעט מכחישים את קיומם. מדוע? הפתרון בספר.

את הספר מספרים לסרוגין הסופר לקוראיו והדברן לקהל מאזיניו. השילוב בין שני הסגנונות מוסיף לספר חן רב.

למרות הנושא הרציני, לא חסרים בספר רגעים הומוריסטים. לדוגמא, הסופר מתאר את הנסיונות ליצור תכניות טלויזיה רציניות במדינת עולם שלישי, שבה בכל תחום שולטת האנרכיה. דוגמא נוספת, הדברן מספר למאזינים על היהודים ועל הנוצרים במונחים הלקוחים מעולמם – תיאור שיש בו חוכמה רבה, אך דרך ההצגה שלו שעשעה אותי.

מרשים אותי הגיוון בספריו של יוסה: "העיר והכלבים" האלים והמייאש אודות חייהם של ילדי שוליים בפנימיה צבאית, "פנטליאון ושירות המבקרות" ההומוריסטי, ו"הדברן" כבד הראש.

מומלץ.

El Hablador – Mario Vergas Liosa

הוצאת עם עובד

1990 (1987)

תרגום מספרדית: טל ניצן

העיר והכלבים / מריו ורגס יוסה

7b95466735-b9a4-42c0-bf7d-25de5b02d2ce7d

"העיר והכלבים" הוא סיפורה של קבוצת צוערים בני-עשרה במדרשה צבאית בפרו. רובם הגיעו למדרשה מתנאים של מצוקה, עוני ואומללות, ומנת חלקם במקום החדש אינה טובה יותר. מאופיו של המקום הוא נתון למשמעת צבאית חמורה, כשהצוערים ממוקמים בתחתית ההיררכיה, נתונים לשרירות ליבם של הממונים עליהם, ולאלימות המופעלת עליהם (עונש מקובל על עבירות קלות מכונה "זוית ישרה". החניך מכופף את גבו עד שגופו יוצר זוית ישרה, ובמצב זה הוא סופג בישבנו בעיטות עזות). אבל הקשיחות שמפגינים הקצינים והמש"קים היא כעין וכאפס לעומת האלימות של הצוערים כלפי עצמם. הכלבים בשם הספר הם חניכי הכיתה הראשונה, שאכן זוכים ליחס של כלבים וגרוע ממנו. התיאוריה הטוענת כי מי שהוכה הופך למכה מוכחת שוב ושוב. וכאילו לא די בהתעללות באנשים, גם הכלבה חסרת הישע, הכרוכה אחר התלמידים, זוכה ליחס אלים ללא סיבה, ללא מניע, ללא הסבר. העובדה שמדובר בספר המתבסס על זכרונות אישיים של הסופר הופכת את כל המסכת הקשה הזו למצמררת עוד יותר. בתוך הכאוס שורר חוק קדוש אחד – אסור להלשין. כשהחוק מופר התגובה היא רצח. הטיפול בפרשת הרצח, ובעיקר טיוחה, הם הנושא המרכזי בחלקו השני של הספר.

הספר נע בין תיאורי החיים במדרשה לחייהם של הצוערים קודם שהגיעו לשם, וגם לארועים הקורים להם בימי החופשה המעטים או בהזדמנויות שנקרות להם לברוח למספר שעות. דרך תיאורי החיים שמחוץ למדרשה מצטיירת תמונה של פרו העצובה והאומללה. האם זוהי תמונה מייצגת של פרו ? אני לא יודעת, אבל היא כנראה מייצגת נכונה את חייהם של העניים המרודים. זהו עוני מחריד, ולצופה מבחוץ קשה להבין איך במצב שכזה מתקיימים ומפכים להם אהבה, משפחה, מוסיקה, חינוך, שמחת חיים. העוני הוא מצב נתון, כאילו מצב טבעי, והחלומות של האנשים אינם מתרוממים הרבה מעל לרמת חיים מעט טובה יותר. מאוד עצוב.

הספר מסופר בגוף שלישי ובכמה גופי ראשון לסירוגין. יש יותר ממספר אחד בסיפורים האישיים, ולעתים רק אחרי כמה משפטים מתברר מיהו הדובר כעת. המספר בגוף שלישי הוא יודע כל, וגם כשהוא הדובר לפעמים לוקח קצת זמן להתאפס ולזהות על מי הוא מספר. בשיטה זו נוצרת תחושה שכולם משולבים זה בזה, מה שאכן נכון, אבל בו זמנית כל אחד הוא עולם ומלואו, אישיות בפני עצמה, ובבסיסו של דבר כולם מאוד מאוד בודדים ונלחמים איש איש את מלחמת ההשרדות הפרטית שלו.

הערת אגב: דרך הסיפור והסביבה הצבאית הזכירו לי מאוד את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, בכל ההבדלים המתבקשים כמובן.

כשסיימתי לקרוא את הספר, וחיפשתי קצת רקע, מצאתי שהספר הוא זה שבזכותו זכה יוסה להכרה, אבל באותה הזדמנות זכה גם לגל של מחאה והתנגדות. עד כמה שהבנתי, ביקורת על הצבא לא התקבלה באהדה בפרו של שנות הששים, עד כדי כך שעותקים מהספר נשרפו בפומבי. כקוראת מהחוץ קשה לי להבין זאת: מדובר בארגון צבאי שמטייח פרשת רצח, ולי זה נראה כמו עוד פרשה עגומה ולא יותר. גל של מחאה נראה מוגזם, אבל אני לא פרואנית, והספר מן הסתם דרך על יבלות שאני לא יודעת לזהות. מצאתי שהוא מוגדר כסאטירה על הצבא ועל החברה. כנראה כך, וככזה מן הסתם עשה עבודה טובה.

היה לי קשה לקרוא בתחילה, גם בגלל הזרות וגם בגלל האלימות, ואת חציו הראשון של הספר קראתי לאט ובקשיים. לאחר הרצח נדבקתי לספר וקראתי ברצף: הדמויות נעשו מעניינות יותר, מלאות יותר, קשת הדמויות המטופלות ע"י הסופר התרחבה – לא צוערים בלבד, אלא גם המש"קים והקצינים הזוטרים והבכירים זכו להתיחסות מעמיקה. מניעי הדמויות הפכו ברורים ומגוונים, והסיפור יצא מן המסגרת הצרה של חברת הנערים, מה שהפך אותו מעניין יותר. הרגשתי שאני מתחברת לעלילה, נעשית מעורבת יותר, מפתחת אכפתיות. הסיפור הפך מוכר יותר: גוף מאורגן המתלכד כדי להגן על עצמו, ומועך את החריגים – זהו סיפור שיכול להתרחש, ומתרחש, שוב ושוב במקומות שונים, בחברות שונות. הסופר מוליך את העלילה בחוכמה, מיטיב לנתח את מניעי הדמויות ואת רגשותיהן. הייתי מרותקת.

באו העמודים האחרונים ותחושותי השתנו. ממש בסוף מתרחש טוויסט לא ברור, לא הגיוני, של חילוף זהויות. מסיפור ריאלי, מציאותי עד כדי אכזריות, מתבצעת פתאם גלישה חדה אל העל-טבעי. אני לא מבינה למה, בשביל מה, למי זה נחוץ, איך זה נדבק. כאילו לא היה לסופר מושג איך להביא את הסיפור לסיום מתקבל על הדעת. סגרתי את הספר כמעט מרוגזת. אם הייתי כותבת סקירה ספונטנית מיד עם סיום הקריאה, הייתי מתחילה עם סיומו של הספר, ומביעה אכזבה רבתי. אבל כשישבתי לכתוב, ושבתי והעליתי לעצמי את כל מהלך הספר, התקררתי קצת. אני עדיין חושבת שהסוף ממש לא מתאים לספר, אך בהתעלם ממנו יתרונותיו ומעלותיו של הספר עולים בהרבה על החסרון הזה.

 

La ciudad y los perrosMario Vargas Llosa

הוצאת עם עובד

1974 (1963)

תרגום מספרדית: יוסף דיין

הסיפור של מייטה / מריו ורגס יוסה

2c24208b79c969f0443879dc9bc703cd

מייטה, גיבור סיפורו של יוסה, הוא איש שמאל פרואני. בנעוריהם למדו השניים באותה הכיתה, וכעת מתחקה יוסה אחר קורות חברו. סיפורו של מייטה הוא בעצם דרכו הספרותית של יוסה לתאר את פרו המוכה ואת "הווי" השמאל הקומוניסטי בפרו, עם שורותיו נמנה אף הוא שנים רבים עד שהגדיר עצמו כנאו-ליברל.

מייטה, במהלך רוב הספר, הוא אידיאליסט תמים. נבכי הפוליטיקה זרים לו, והוא נצמד בלהט לעמדותיו ולאמונותיו, ומוכן לשלם את המחיר לכשיידרש. יוסה מתיחס אליו, ואל רסיסי התנועות הקומוניסטיות, בחיבה לגלגנית.

הספר, בעיקרו של דבר, די עצוב. העוני הנורא בפרו, ההתעמרות של כוחות הממשלה במי שמעז להתקומם (ובאופן שרירותי לגמרי גם במי שלא), האמונות היוקדות שאין להן בסיס, השנים הארוכות של המלחמות הפנימיות. אבל יוסה כותב כך שהעצב יוצא  איכשהו מחויך, אולי חיוך שלאחר יאוש, ובכל זאת.

הסיפור מסופר בשניים עד שלושה זמנים במקביל, כשהזמנים משולבים זה בזה לגמרי, כך שלדוגמא שאלה שנשאלת בשיחה בהווה נענית בתשובה שנאמרה 30 שנה קודם. יש לסגנון הזה פוטנציאל לבלבל, אבל יוסה מלהטט בו בצורה מוצלחת מאוד, והשילוב יוצא הגיוני לגמרי.

האם הסיפור אמיתי? הנה מה שהסופר אומר לאחד האנשים שהוא מראיין לצורך כתיבת הספר, במענה לשאלה מה בדיוק הוא עומד לספר ואיך: "מפני שאני מציאותי, ברומנים שלי אני תמיד מנסה לשקר על בסיס ידיעת החומר… זו שיטת העבודה שלי, והיא, לדעתי, הדרך היחידה לתיאור ההיסטוריה, בשונה מההיסטוריה במרכאות."

בעיני הספר הוא מהטובים של יוסה.

Historia de Mayta – Mario Vargas Llosa

הוצאת כתר

1989 (1984)

תרגום מספרדית: יואב הלוי

המחברות של דון ריגוברטו / מריו ורגס יוסה

המחברות של דון ריגוברטו

"המחברות של דון ריגוברטו" ראה אור בעברית בשנת 2002 בהוצאת זמורה-ביתן. לרגל זכיתו של יוסה בנובל, הספר ראה אור שנית במהדורה חדשה. התרגום אותו תרגום, רק תמונת הכריכה השתנתה.

הספר הוא בעצם המשכו של "שבחי האם החורגת", אבל משום מה עובדה חשובה זו אינה מצוינת על כריכת הספר. אילו ידעתי מראש, סביר להניח שלא הייתי ממהרת לקרוא אותו (או אולי הייתי מתפתה בגלל יוסה, אבל לפחות לא הייתי יכולה להתלונן שלא הזהירו אותי מראש).

כשקראתי את "שבחי האם החורגת" זקפתי לזכותו את העובדה שמדובר בספר קצר, כך שהוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם. מכאן ודאי תבינו שספר המשך לספר ההוא לא נראה לי כרעיון מלהיב. כמו כן, הרושם שלי מהספר הקודם הוא שיוסה כתב אותו תוך שהוא קורץ ומחייך. הרושם הזה נעדר מן המחברות.

העלילה בקצרה: ריגוברטו, פקיד ביטוח אפור, ולוקרסיה נשואים, ומוכיחים שפנטזיות מיניות אינן נחלתם של אנשים לא-אפורים בלבד. אלפונסו, בנו של ריגוברטו מנישואים קודמים, שדון בדמות מלאך, נמשך מאוד אל האם החורגת. בספר הנוכחי ריגוברטו ולוקרסיה פרודים בגלל הרומן של לוקרסיה עם אלפונסו. ריגוברטו כותב את געגועיו במחברת, אלפונסו מבקר תכופות אצל לוקרסיה ומתעתע ברגשותיה ובתשוקותיה תוך שהוא מבטיח לפייס בינה ובין אביו, ובמקביל שני בני הזוג מקבלים מכתבים ארוטים אנונימיים. משולבות בספר ארבע או חמש מסות קצרות, שעיקרן השמצה של תכונת העדריות (ספורט, פטריוטיות וכו`) – לא משהו שלא שמענו קודם, אבל אלה הקטעים היחידים המעניינים בספר.

אין לי, כמובן, שום דבר נגד ארוטיות, אבל היצירה הזו היא על גבול הפורנוגרפיה, כולל סטיות שונות, ופרט לפנטזיות של גיבוריו אין בו ערך מוסף כלשהו.

באחת המסות בספר יוסה כותב: "החובה המוטלת על ספר או על סרט הוא לבדר אותי. אם בקוראי אותו או בצפייתי בו דעתי מוסחת, ראשי נשמט או שאני נרדם, הם אינם ממלאים את תפקידם, והריהם ספר או סרט גרועים". ראשי שלי נשמט וכמעט נרדמתי תוך כדי קריאה. הנקודה היחידה לזכותו היא כשרון התיאור של יוסה, אבל בזה אין די.

Los cuadernos de don Rigoberto (Notebooks of Don Rigoberto) – Mario Vargas Llosa

הוצאת זמורה ביתן

2010 (1998)

תרגום מספרדית: אביבה ברושי

שבחי האם החורגת / מריו ורגס יוסה

31-2118-b

לאחר שהוזהרתי מפני נפילה, ניגשתי אל הספר עם ציפיות בגובה אפס. האם משום כך נהניתי ממנו למדי? יכול להיות. כשיבקשו ממני המלצות על ספריו של יוסה, "שבחי האם החורגת" לא יככב במקום גבוה ברשימה, אבל כשעשוע בלתי מזיק לערב אחד הוא בהחלט מתאים

אלמן עשיר, בעל אובססיה לנקיון הגוף, נישא בשנית. לאשה אין כל עיסוק בחייה – הבעל מפרנס, המשרתת עושה כל עבודה נדרשת – ועיתותיה בידיה להקדיש את זמנה לתשוקותיה ולתשוקות בן-זוגה. בנו של האיש, ספק מלאך טהור ספק מלאך חבלה, מתאהב (לכאורה?) באם החורגת החושנית. זוהי בתמצית עלילת הספר, לא כולל סיומו, הנבנה בהדרגה לקראת שיא דרמטי וטוויסט מפתיע. האיש והאשה שוקעים ביחד ולחוד בהזיות מיניות, שבספר הזה הוענק להן שדרוג באמצעות טווייתן סביב יצירות אמנות ידועות, החל בציורי רנסאנס ועד ציור אבסטרקטי

הספר יכול היה לטבוע בחרמנות גרידא, לולא התחושה שהסופר ישב וקרץ וחייך לעצמו כשכתב אותו. אני חושבת שבמשך מרבית הקריאה חייכתי בתגובה. צריך כשרון כדי לתאר ניקוי אוזניים בדרך שמעוררת חשק לקרוא, וצריך כשרון גדול עוד יותר לרקוח סיפור דרמטי סביב הדמויות הדי חד מימדיות שבספר. יומיים אחרי הקריאה, ואני עדיין מתחבטת בפענוח דמותו של הילד, פעם מאמינה בתמימותו ופעם מקווה לא להקלע לעולם לסביבתו. מבחינתי העובדה שספר מעסיק אותי לאחר שכבר עברתי לספר אחר, מדברת בזכותו

הספר קצר – 140 עמודים, חלקם ריקים, חלקם כתובים רק עד מחציתם. הוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם – עוד נקודה לזכותו.

Elogio de la madrastra – Mario Vargas Llosa

 

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1992 (1988)

תרגום מספרדית: טל ניצן-קרן