פומפיי / רוברט האריס

ביום קיץ לוהט, 24 באוקטובר 79 (24 באוגוסט על פי התאריך הנהוג באותה תקופה), התפרץ הוזוב וקבר תחתיו מספר ערים במפרץ נאפולי, ביניהן הרקולנאום ופומפיי. במשך יומיים הומטרו על האזור סלעים ואפר געשי, מלווים בגזים רעילים ובלבה רותחת. קרוב לשלושים אלף איש מצאו את מותם במהלך האסון. הערים, שנקברו כליל, נשכחו מלב עד שנמצאו במהלך חפירות במאה השמונה-עשרה.

רוברט האריס, שבספריו משלב מחקר היסטורי עם דמויות ופרטים מדמיונו, מתאר את שהתרחש באזור ביומיים שקדמו לארוע וביומיים שבהם התרחשה ההתפרצות עצמה. בסיומו של הספר הוא מונה מספר מרשים של מקורות היסטוריים, שאחד מהם – הדיווח של פליני (פליניוס הזקן) ושל אחיינו – מהווה ציר מרכזי בעלילה.

ההתפרצות תפסה את תושבי המקום בהפתעה. וזוב לא נתפס כהר געש מאיים מכיוון שבמשך מאות שנים היה רדום. האדמה רעדה מדי פעם בימים שקדמו לארוע, אבל רעידות אדמה לא היו נדירות במפרץ, ואל הרעידה הגדולה של שנת 62 לא התיחסו כמבשרת אסון. התיבשות בארות המים היתה צריכה אולי לעורר נורות אזהרה, אך לא עשתה זאת. סביב בעיית המים טווה האריס את סיפור היומיים הראשונים. מהנדס המים אטיליוס מגיע לאזור כדי לבדוק את אמת המים האקווה אוגוסטה, למצוא את מקור התקלה ולתקן אותה. דרך התוודעותו אל אנשי פומפיי מספר האריס על אורחות החיים בעיר, ובאמצעות תיאור עבודתו אנו לומדים להכיר את המפעל הכביר של אמות המים, שבמידה רבה איפשר את התפשטותה של האימפריה. אטיליוס מגלה ששינויים גיאולוגיים עיוותו את רצפת מנהרת האמה, מצליח להשיב את מצבה פחות או יותר לקדמותו, אבל זרימת המים המתחדשת אינה מונעת, כמובן, את מר גורלה של העיר.

שני הימים הבאים הם תיאור חי ומטיל אימה של גיהינום. מראשו של וזוב מיתמר לגובה קילומטרים ענן אפל וסוער, מטר של אבנים ניחת מן השמים, אפר לוהט אינו מאפשר לנשום, חשכה שוררת בכל שעות היממה, פליטים אחוזי אימה מתרוצצים מפה לשם. פליני, שהיה מתעד מסור של הטבע ("תולדות הטבע" אנציקלופדיה בת שלושים ושבעה כרכים, היא ספרו היחיד ששרד), והיה גם מפקד הצי במיסנום הסמוכה, קירב את אוניותיו אל פומפיי, אולי כדי לחזות מקרוב בהתפרצות, אולי כדי לחלץ פליטים. הוא מצא את מותו על החוף, אחיינו העביר כאמור דיווח מפורט (על שם שניהם נטבע המונח "התפרצות פליאנית"), והאוניות הצליחו להציל כאלפיים בני אדם. יש הסבורים כי גולגולת שנמצאה סמוך לפומפיי לפני מספר שנים היא גולגלתו של פליני, אך עובדה זו לא הוכחה עד תום.

האריס מספר סיפור מותח, למרות שסופו הקטלני ידוע מראש. פומפיי ושכנותיה קמות לתחיה בשלל פרטים קטנים וגדולים, והספר מוצלח הן כפרוזה משובחת והן כתיעוד עתיר ידע המשלב בעלילה אישים היסטוריים. כך, לדוגמא, אטיליוס מרבה להזכיר בהערכה את האדריכל והמהנדס ויטרוביוס, מי שאחראי בין השאר על אמות המים הרומאיות. אמנם מדובר בתיעוד, אך האריס מבקש להעביר גם מסר: יש להקשיב לטבע, לקחת בחשבון את עוצמתו הבלתי מרוסנת העולה פי כמה על עוצמתן של האימפריות ולהתייחס אליה בענווה. כמוטו לספר הוא מצטט בזה אחר זה את טום וולף המתייחס לעליונות האמריקאית בתחילת האלף השלישי, ואת פליני הכותב על העליונות הרומאית, והקורא מוזמן להבין את הקישור.

"פומפיי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מרחיב אופקים ומומלץ.

Pompeii – Robert Harris

זמורה ביתן

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

סופר צללים / רוברט האריס

kyajcd5owwccehlj

סופר צללים בריטי מקבל הצעה להיות שותף לכתיבת האוטוביוגרפיה של אדם לנג, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. לנג, בן דמותו של טוני בלייר, הסתגר עם פמליה מצומצמת במרתה'ס ויניארד, אי נופש של העשירים והמפורסמים במסצ'וסטס, והסתייע בעוזרו הנאמן מייק מק'ארה כדי להשלים את הספר. מותו הפתאומי של מק'ארה, לכאורה בתאונת טביעה כשהיה שתוי, הותיר את תפקיד סופר הצללים פנוי. הסופר, המספר את העלילה בגוף ראשון נענה להצעה, ומבקש להפיח רוח חיים ונשמה בדפים המשמימים שכתב קודמו בתפקיד.

שלא בטובתו מוצא עצמו המספר בלבה של מהומה פוליטית. שר החוץ לשעבר בממשלתו של לנג, מאשים את לנג בהסגרת אזרחים בריטים לידי הסי איי איי, בשל חשד שעסקו בטרור. הסי איי איי, כך הוא טוען, עינה את החשודים, ואחד מהם אף מת כתוצאה מהם. שר החוץ מחזיק בעמדה שכל מה שנעשה במסגרת המלחמה בטרור הוא בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי, ומבקש להעמיד את לנג למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. לנג מכחיש את הטענות, אך מחזיק בעמדה הפוכה, המצדיקה כמה דקות של סבל לכמה אנשים כדי למנוע את מותם של אלפים. לנג ממהר לנסוע לוושינגטון, לחסות בצלו של הנשיא האמריקאי, והעבודה על הספר משתבשת.

במקביל לארועים אלה, הסופר, הנובר בדפים שכתב מק'ארה ובמסמכים שמצא בחדרו, מגלה אי דיוקים בדברים שהספיק לומר לו לנג לפני נסיעתו, ומתעוררים בו חשדות באשר למותו של קודמו. הוא אמנם מצהיר כי הוא סופר צללים, לא כתב חוקר, אבל נשאב בהדרגה אל חקירה עצמאית בסודותיו של לנג.

רוברט האריס כותב מצוין, בין אם הוא מרחיק להיסטוריה רחוקה, דוגמת "אימפריום" והמשכיו, ובין אם הוא מתעד פרשיות מן העבר הקרוב, דוגמת "מוכרים את היטלר". ב"סופר צללים" הוא מספר סיפור מותח, שנע בין שני מוקדים מעניינים: האחד הוא המשנה הפוליטית של לנג, ובעיקר יחסיו עם ארצות הברית, והשני הוא עבודתו של סופר צללים. בין שני אלה מתרחשת עלילת מתח דרמטית ומתעתעת על רקע החורף העוין של מסצ'וסטס, המעצים את תחושת האיום שחש המספר. האריס אינו מתאמץ להסוות את ההשראה שקיבל מטוני בלייר ומאשתו לדמותם של בני הזוג לנג. לא הצלחתי לפענח מדוע השתמש בשמם האמיתי של מכון ארקדיה ושל נשיאו, והייתי שמחה לסוף דבר שהיה מבהיר את כל מקורות ההשראה של הספר.

תפקידו של סופר הצללים זוכה להרחבה ולהעמקה, והיבט מעניין זה של העלילה מייחד את הספר. בראשו של כל פרק מופיע ציטוט מספר הדרכה בשם "כתיבת צללים" מאת אנדרו קרופטס, וכל ציטוט קשור לתוכנו של הפרק. לדוגמא, המספר משכנע את הועדה הבוחרת את סופר הצללים בהתאמתו לתפקיד, דווקא בהדגשת חוסר הידע הפוליטי שלו. הציטוט בראשו של פרק זה קובע כי, "סופר צללים שיש לו רק מושג של הדיוטות על הנושא יהיה מסוגל לשאול שוב ושוב אותן שאלות שיש לקורא ההדיוט, וכך לגרום לספר להגיע אל קהל קוראים רחב הרבה יותר".

יש לרוברט האריס ספרים מרתקים יותר ומעמיקים יותר, אבל "סופר צללים" כתוב היטב, מותח וקצבי, נהנה מערך מוסף בשל שני מוקדיו, ולכן מומלץ.

The Ghost – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

אימפריום / רוברט האריס

אימפריום (האריס)

מה גילו של הסימן & המחליף את מילת החיבור "וגם"? לו התבקשתי לנחש, הייתי קובעת אותו בטווח של מאה השנים האחרונות, והייתי טועה לחלוטין. מי שהכניס את הסימן לשימוש היה מרקוס טוליוס טירו, בן המאה הראשונה לפנה"ס. טירו, מזכירו של קיקרו, פיתח את שיטת הקצרנות כדי לרשום את נאומיו של אדונו. טירו הוא גם המספר ב"אימפריום", העבד לשעבר הנחפז לכתוב את זכרונותיו בטרם ייאסף אף הוא אל אבותיו. רומי, בה הוא חי בערוב ימיו, אינה זו בה חי ופעל קיקרו. הרפובליקה הרומית וקיקרו, הסנטור-נואם-פילוסוף-משפטן, סיימו את חייהם כמעט בעת ובעונה אחת, והרפובליקה הפכה לאימפריה תחת שלטון יחיד.

טירו, ששימש כמזכירו של קיקרו, גדל אתו מילדות, התלווה אליו במסעותיו, והיה לאיש סודו. בפתח הספר מצטט רוברט האריס משפט מתוך מכתב שכתב קיקרו למזכירו: "לא ייספרו שירותיך הרבים למעני – בביתי ומחוצה לו, ברומי ובחוץ לארץ, בעניינים פרטיים וציבוריים, במחקרי ובעבודתי הספרותית". טירו ככל הנראה אכן כתב ספרים אודות מעסיקו, אך אלה אבדו. "אימפריום" מסתמך על מקורות היסטוריים, על נאומיו של קיקרו, ועל השלמות מדמיונו של הסופר.

הרפובליקה הרומית היתה מושתתת על משטר בעל עקרונות דמוקרטים מופתיים, בהם מערכת בחירות פתוחה לכל (לא כולל נשים ועבדים), חילופין תכופים בין בעלי משרה למניעת צבירת כוח והשחתה, רשויות שלטון מופרדות ומאובחנות. לצד אלה שגשגו פערים חברתיים שהלכו וגדלו, מאבקי כוח, שוחד גלוי, וחיסול חשבונות אלים. על רקע זה מתרחש "אימפריום" – מונח שפירושו כוח רשמי, פוליטי -, ובמהלכו קיקרו כובש עמדות כוח, עד שבשנת 63 לפנה"ס, בהיותו בן ארבעים ושתיים, נבחר למשרת קונסול. דרכו אל הצמרת רצופה איומים ומאבקים, כשעיקר התמודדותו היא נגד האצילים שהתיחסו לשלטון כאל נחלה פרטית. למרות שאפשר להציץ בויקיפדיה, ולגלות בתוך דקותיים מה עלה בגורלם של קיקרו ושל טירו, הספר עדיין נקרא במתח ובסקרנות. טירו, המעריץ את אדונו, אך מתבונן בו ובסביבתו במבט חודר ונטול פניות, מספר במיומנות ובאופן חי על קורותיו, וקיקרו, על מעלותיו ועל חסרונותיו, קורם עור וגידים, וכמוהו גם התקופה התוססת והמרתקת על ערכיה הנעלים והמפוקפקים גם יחד. טירו מצטט דברים שאמר לקיקרו דודנו לוקיוס – "מלים, מלים, מלים. כנראה אין גבול לתחבולות שאתה יכול להפיק מהן" – ואלה כוחם יפה גם ל"תחבולות" הספרותיות של האריס, המשלב, כרגיל אצלו, היסטוריה ובדיה באורח אמין.

על כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי קיקרו, ובו הוא מסנגר על הפוליטיקה כעיסוק המרגש מכל העיסוקים. בגוף הספר האריס מרבה בעקיצות כלפי הפוליטיקה והעוסקים בה. בהנחה שעקיצותיו מסתמכות על תיעוד תקופתי, נראה כי לא הרבה השתנה מאז. הדמויות בספר אומרות דברים כגון "הסיוט הגרוע ביותר של פוליטיקאי: הצורך לתת תשובה ישירה", וגם "הבעיה של לוקיוס היא אמונתו שפוליטיקה היא מאבק למען צדק. פוליטיקה היא מקצוע". טירו מעיר לקיקרו, המבקש לדבר עם סיציליאני שבא לבקש את עזרתו: "לסיציליאנים אין זכות בחירה", כלומר אין טעם לבזבז עליו זמן. ובהקשר אחר יש בפיו עצה: "הדבר הפוגע ביותר בכבודו של פוליטיקאי ובסמכותו הוא כששמים אותו לצחוק, ואם בכל זאת קורה הדבר, חשוב לאין ערוך להיראות בלתי מוטרד לחלוטין".

מן הראוי לציין כי קיקרו, למרות היותו הדמות המוסרית בסיפור, אינו נקי מחטאי תקופתו. כמו יריביו גם הוא אופורטוניסט, המוכן לשקול את מכירת עקרונותיו כדי לקדם את מטרותיו. בשונה מיריביו הוא מודע למצפונו ומסוגל לשים לעצמו גבולות. מכל מקום, אמינותו של הספר גוברת בשל הרב-מימדיות של גיבורו.

"אימפריום" – הראשון בטרילוגיה הכוללת גם את "לוסטרום" ואת "דיקטטור" – הוא ספר קצבי, מעניין ומעשיר. נהניתי לקרוא אותו.

Imperium – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס / לאסלו ג'ורקו

מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוס

בהקדמה  ל"מסע התופת השאנן של דוקטור פאוסטוסמסביר השטן כיצד הוא בוחר את בני-חסותו:

תפקידי הוא זה, לא פחות ולא יותר: לבחור מקום ההולם את התקופה, במקום הזה לבחור את האיש הנכון, לאמצו לי לבן-חסות, וללוותו עד לרגע שתנבוט בו, על-פי נסיונו שלו, תחושת הדעת השלמה עם כל הנובע ממנה. כל היתר: ברית-הדמים, השבועה, הנדר, מכירת הנפש, הקרבת אושר העולם הבא על מזבח דעת העולם הזה וכן הלאה – כל המתואר בפירוט ביצירות הרבות שחוברו על העיקרון הפאוסטי – כל אלה אינם אלא אגדה. עם זאת אין לכחד כי אותם מחברים נודעים ואלמונים של היצירות הללו, אכן צדו משהו מיסוד גורלם של בני-חסותי, גם אם עיטרוהו יתר על המידה בפרחי דמיונם הילדותי או הפיוטי, וגם אם הפריזו (אגב עיוות, כמובן) בחשיבות חלקי הצנוע.

באותה הקדמה הוא מזכיר את בני החסות שקדמו לג'ורג' אימרה סאבאדוש, גיבור הספר שנבחר ל"תפקידו" ב-1945. באותה שנה, כך מספר השטן, עזב לנפשו את בן-חסותו הקודם, סרנום צייטבלום, שרק חיטוט ברשת הבהיר לי שמדובר בדמות מתוך "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן (הגיע הזמן לקרוא אותו). קדם לו, בין השנים 1905 ו-1925, בוריס סאווינקוב – סגנו של אלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר לפני לנין (המידע באדיבות הרשת, כמובן). בן חסות נוסף שנזכר בהקדמה הוא לורינץ מיסארוש, ממנהיגי מרד האיכרים בהונגריה במאה ה-15, ועליו לא מצאתי שום מידע. חסר לי ידע להעריך את הבחירות האלה ואת המסר שמן הסתם מועבר בהן, וחבל.

הספר, כאמור, מתרכז בדמותו של סאבאדוש, פעיל קומוניסטי מדרג הביניים, ודרכו מסופר סיפורה של הונגריה החל מתום מלחמת העולם השניה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. כל "נפלאות" הקומוניזם מקופלות בספר, האמונה העיוורת, התהפוכות, החיסולים של מי שרק אתמול היו מופת (וכך יהיו גם מחר, אבל לא היום), המרידות והמרידות שנגד. הכתיבה שוטפת, שנונה, הדמויות חיות ומשכנעות, הידע מעשיר. אהבתי.

הסופרהוא לאסלו ג'ורקו ההונגרי. לא מצאתי לצערי תרגומים נוספים שלו לעברית. ברשת הוא מוזכר בעיקר בהקשר למחזה שכתב "אלקטרה אהובתי", שגם היה לסרט.

Faustus Doktor Boldogsagos Pokoljarasa – Laszlo Gyurko

הוצאת זמורה ביתן

1989

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי