מעשה השפחה / מרגרט אטווד

61144

בארצות הברית של העתיד הקרוב (הספר ראה אור ב-1985) שורר משטר טוטליטרי. הפיכה אלימה העבירה את השלטון לידי כוחות פונדמנטליסטים, שנוקטים בשיטות אלימות כדי להנחיל את ערכיהם. הדת השלטת היא זרם נוצרי שמרני, שאינו סובלני לזרמים אחרים ולדתות אחרות. נזירים קתולים נרדפים, יהודים נדרשים להתנצר או להגר לישראל. הגזע השולט הוא הלבן, ובעלי עור שונה נשלחים אל המושבות המרוחקות, לעבוד בעבודות מבזות ומסוכנות. התפיסה החברתית השלטת פטריארכלית, והנשים מורחקות מכל עמדות השפעה. המבנה המעמדי נוקשה, ולכל מעמד סט כללים משלו, שחריגה מהם עלולה להסתיים בתליה פומבית, או בהרחקה למושבות.

הספר מסופר מפיה של ליפְרֶד (במקור Offred ובתרגום החדש שֶלְפְרֶד, כלומר של פְרֶד), הנמנית עם מעמד השפחות. על רקע ירידה חדה בשיעורי הילודה, הנובעת בחלקה מבחירה ובחלקה מליקויים גופניים שמקורם בסביבה מזוהמת, השלטון מקדיש מאמצים רבים לעליה במספר הילודים הבריאים. השפחות, שעליהן אומרת ליפרד, "הננו רְחָמים-על-שתי-רגליים, זה הכל: כלֵי-קודש, גביעים מהלכים של יין-הקודש", מסופחות למשפחותיהם של המפקדים, שם הן נאלצות להשתתף ב"טקס", שבו המפקד מנסה לעבר אותן בנוכחות אשתו, הנמנית עם מעמד הרעיות. ליפרד עדיין זוכרת כיצד נראו חייה הקודמים לפני ההפיכה, כשהיתה נשואה ואם לילדה, מאוהבת, עצמאית, חופשיה לבחור את אורח חייה, את עיסוקה, את לבושה. בתה נלקחה ממנה, ככל הנראה אומצה על ידי מפקד ורעיה חשוכי ילדים, בעלה נעלם, אולי עוּנָה, אולי מת. כעת אין לה רכוש משלה, אסור לה לקרוא, היא רשאית לצאת לקניות עבור ה"מרתות", משרתות הבית, אך ורק בחברת שפחה אחרת, אך נאסר עליהן לתקשר, עליה ללבוש גלימה אדומה וברדס לבן, המסתירים אותה כליל. כל אדם עלול להיות "עין" ולהלשין אם תסטה ממה שנחשב לדרך הישר.

"מעשה השפחה" מצמרר, משום שלמרבית פרטיו יש מקבילות במציאות, אותן שאלה מרגרט אטווד מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה. שמן המקורי של השפחות נמחה לטובת שם המעיד על שייכותן לאחרים, כשם שעבדים קיבלו את שם המשפחה של בעליהם. הפיקוח על מצבן הבריאותי של הנשים והחובה ללדת ילדים נכללו בחוק רומני. כיסוי נשים בבגדים והקפדה על "צניעותן" רווחים ביותר מתרבות אחת. הפקדת דיכוי הנשים בידיהן של נשים אחרות, ה"דודות", מהדהד משטרים טוטליטריים אחרים, שבהם דיכוי קבוצה נעזר במידה רבה בבניה שלה. המושבות הן שילוב של גולאגים עם מחנות ריכוז. השימוש הרב ב"עיניים" ובהלשנות גם הוא אינו יוצא דופן. כל אלה ועוד מוציאים למעשה את הספר מקטגורית העתידנות והבדיה, וממקמים אותו בהווה, בבחינת אזהרה מפני מגמות קיימות.

מרגרט אטווד היא סופרת מוכשרת מאוד, כושר התיאור שלה מעולה, דמויותיה נוגעות ללב, וההיצמדות שלה למציאות מעצימה את המסרים שהיא מבקשת להעביר. אבל קריאה ביקורתית מעלה כמה הסתיגויות. אחד הנושאים שנגדם יוצא הספר הוא הפטריארכליות, אבל לא השתכנעתי שאכן מדובר כאן במבנה חברתי שכזה. הן הגברים והן הנשים במשטר המתואר בספר נתונים לכפיה בלתי נסבלת, ומעמדם בהיררכיה החברתית אינו משנה. ניק, הנהג של המפקד, אינו יכול לקשור קשר כלשהו עם הנשים בבית, והוא נאלץ לבצע שליחויות משפילות, ביניהן משימות סרסרות. המפקד עצמו חייב להשתתף ב"טקס", למלא באופן מיכני את תפקיד מנוע הרבייה. בדומה למשרתיו, הוא כלוא בתוך תפקידו, וניטל ממנו כמעט כליל החופש לנהוג כרצונו. בהוצאות להורג, ה"פסילות", כפי שהן מכונות בלשון החדשה, מספר הגברים עולה בהרבה על זה של הנשים. אז כן, בהשוואה של אחד מול אחד – מפקד מול רעיה, שומר מול דודה – מעמדן של הנשים מדוכא יותר, והתפיסה לפיה אשה שאינה יולדת היא לא-עוד-אשה מזעזעת, אבל מכיוון שכל הדמויות בספר הן בובות על חוטי הפחד, המסר העיקרי של הספר אינו מגובה ספרותית. מרגרט אטווד כתבה את "מעשה השפחה" בשליחותה של אג'נדה ברורה, ומוצדקת, אבל הניחה מראש הסכמה גורפת, ונסחפה עם הפרטים גם כשאינם תואמים למסר.

היבט מוזנח בספר הוא התנהגותן של הדודות. הן אלה שמחנכות את הנשים, מטמיעות בהן את הערכים החדשים, מענישות אותן בסדיזם כשהן חורגות מן השורה. הסופרת פוטרת את הנושא בהערה בדבר השימוש שעושה כל משטר טוטליטרי ביחידים נבחרים מן הקבוצה הנשלטת כדי להחזיק את הקבוצה כולה בתלם, אבל בעיני היא מניחה להן לחמוק מאחריות בקלות רבה מדי. לדעתי, הנכונות הזו של נשים לקבל על עצמן מגבלות, אפילו מגבלות משפילות, ולאלץ נשים אחרות לכפוף את ראשן, ראויה לדיון מעמיק יותר.

לעומת מה שנראה לי כפספוס בתמונה הגדולה, הטיפול של הסופרת בניואנסים מצוין. לדוגמא, בבואה לדבר על הפער בין גברים ונשים בתפיסת עצמיות האשה, היא מתיחסת לתגובתו הנונשלנטית של לוק, בעלה של ליפרד, להוראה האוסרת על האשה להחזיק חשבון הבנק משלה: הרי עוד יש לנו… אמר. אלא שלא המשיך ופירט מה עוד יש לנו. עלה בדעתי כי נכון יותר היה שלא יאמר לנו, שהרי ממנו לא נלקח כלום. […] חל איזה שינוי, נשתבש איזה איזון. היתה לי הרגשה שהתכווצתי, וכאשר הוא חיבק אותי בזרועותיו לקרבני אליו, הייתי קטנה כמו בובה. חשתי איך האהבה נענית לו, בלעדַי.

"רוב הבריות חיים כרגיל, מרבית הזמן. כל מה שמתרחש הוא רגיל. אפילו מה שמתרחש עכשו הוא רגיל, עכשו", כותבת הסופרת מפי ליפרד, ודי בכך כדי לעשות את הספר חשוב. צריך לפקוח עיניים, לזהות מגמות רעות, לעקור אותן מהשורש ולא להתרגל. משום כך, למרות ההסתיגויות, וכמובן בזכות הכתיבה היפיפיה של מרגרט אטווד, הספר ראוי לתשומת לב.

The Handmaid’s Tale – Margaret Atwood

כרם

1986 (1985)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

מודעות פרסומת

זרע-רע / מרגרט אטווד

994032

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

והלב הולך אחרון / מרגרט אטווד

vehalev_master

סטן ושרמיין גרים במכונית. משבר כלכלי, שפקד את כל אזור צפון-מזרח ארצות הברית, הביא לפיטוריהם. בלא משכורת לא היה באפשרותם לשלם את המשכנתא על ביתם, והם נאלצו לעזוב אותו. מכיוון שכל כספם אזל, אין להם אפשרות לקנות דלק כדי לנסוע לאזורים מרוחקים שלא נפגעו מהמשבר. נסיעה בטרמפים אינה באה בחשבון, משום האלימות השולטת בדרכים, תוצר של המשבר. הכנסתם היחידה נובעת מעבודתה החלקית של שרמיין בבר. את הפתרון למצוקתם הם מוצאים בפרויקט אסימילציה/פוזיטרון.

בנאום שיווקי, עמוס מצגות מרשימות ומלים גבוהות, מציג אד, העומד בראש הפרויקט, את הפתרון שלו למשבר של האזור, ואולי של האומה כולה. אסימילציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על בית הסוהר פוזיטרון הממוקם בה.  תהליך הפרטת בתי הכלא איפשר להשתמש בעבודת חינם של האסירים, ואד מאמץ את הרעיון ומרחיב אותו: כל אחד מן התושבים בעיירה חי לסירוגין בביתו ובבית הכלא – חודש אחד האדם חופשי, מתגורר בבית שהוקצה לו, עובד ומשתכר, בחודש הבא הוא אסיר עובד חינם, ואדם אחר תופס את מקומו בבית. אם כל זה נשמע מופרך, ולא ברור למה ירצה מישהו להקשר לפרויקט, בוודאי כשמובהר מראש שההתקשרות היא ללא מגבלת זמן, צריך לקחת בחשבון את מצבם של המועמדים. אחרי חודשים של חוסר כל ושל פחד הם מתארחים במלון מהודר, אוכלים מאכלים שלא זכו לראות מזה זמן רב, זוכים ליחס אנושי. כמו בכל פרויקט שיווקי מסוג זה, את האותיות הקטנות הם יגלו אחרי שיחתמו, וגם אז ינחמו את עצמם בהשוואה בין הנוחות של ההווה לקשיים של העבר: כמה התברכו כולם להיות מוגנים כאן, כשאנשים רבים כל כך סובלים בעולם שבחוץ, אשר – לדברי אד – רק הולך ומתחרבן. יחד עם זאת, הסופרת אינה מתיחסת בחיבה מיוחדת אל גיבוריה המיוסרים: הן סטן והן שרמיין, כל אחד בדרכו המבזה, פסיביים, החל בכניעתם למשבר וכלה בהשתעבדותם לפרויקט.

"והלב הולך אחרון" הוא ספר גדוש רעיונות, חלקם גלויים, חלקם סמויים למחצה, שזורים בחוכמה בסיפור. נראה לי שהמרכזי שבהם נוגע לחופש הבחירה, והוא מובע במלים מפורשות ממש בסיום, אחרי שלכאורה ענין זה ירד מן הפרק: "לא עדיף לעשות משהו כי החלטת לעשות אותו ולא כי את מוכרחה? […] את מעדיפה כפיה? כמו אקדח לראש? את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה מאוד". הספר עוסק, בין השאר, בחמדנות קפיטליסטית שמטבעה הולכת ומועצמת ואינה יודעת שובעה, במוסר תחת לחץ, בתירוצים שאנשים נורמטיביים נותנים לעצמם כדי להצדיק מעשים נוראים, בנוחות שבמתן השליטה בידי אחרים. נושא מרכזי נוסף הוא הזהות האנושית בעידן טכנולוגי, כשיותר ויותר תחומים רגשיים ואישיים מופקדים בידי בוטים. האחידות הגלובלית גם היא מקבלת התיחסות רחבה: אם אדם כלשהו היה מועבר לכאן בטלפורטציה, לא היה לו שמץ מושג היכן הוא נמצא – איזו עיר, איזו ארץ אפילו. הוא רק היה יודע שהוא בנקודה כלשהי במאה העשרים ואחת. הכל חומרים גנריים. העלילה מגיעה באחד מפיתוליה אל ווגאס, עיר הבנויה כולה על חיקויים, חיקויי מבנים מן העולם, כפילי אלביס ומרילין, ואלפי מבקרים המתמכרים לזיוף. סקס משחק תפקיד מרכזי בעלילה ככוח מניע רב עוצמה, מדרבן לקחת סיכונים, משמש קלף מיקוח, מטבע עובר לסוחר, אמצעי סחיטה, הופך את האדם לתוצר של תשוקותיו.

מרגרט אטווד רקחה דיסטופיה מעוררת אימה, שממש מחייבת בצמתי החלטה רבים לעצור את הקריאה ולהרהר באפשרויות, ורק אחר כך לפנות לראות מה היתה הבחירה של גיבורי הספר. הארועים הגלובליים משפיעים השפעה מכרעת על גיבוריה, בעיקר על זוג הצעירים. הדמות המעניינת ביותר בעיני היא זו של שרמיין, בחורה ריקנית למדי, שגם בעת משברים קשים מחשבותיה נודדות לבגדים ולתסרוקות. שרמיין נוחה להשפעה, ברבי מבחוץ, מעוותת מבפנים בשל ילדות קשה שהותירה בה צלקות, מעוררת רחמים וטינה בעת ובעונה אחת. סטן, היציב יותר, מגלה אף הוא שתחת לחץ מחשבותיו המיושבות יוצאות משליטה.

יעל אכמון העניקה לספר תרגום יפה ויצירתי. שם העיירה, אסימילציה, ומשחקי המלים הנובעים ממנו, הם פתרון עברי מוצלח לשם המקורי Consilience. גם ההחלטה לשמר בעברית מלים כמו פאקינג וקוּל, שהן חלק משפת הדיבור במקומותינו, מוצלחת בעיני. אמרי זרטל עיצב עטיפה מינימליסטית הולמת.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי מראי מקום רבים של רעיונות שצצים בעלילה ללא הרף. בשולים הסופרת מתיחסת לתרבות הדיון (בלוגרים מסוימים מחו, אחרים הסכימו, ובתוך זמן קצר "קומוניסטית" ו"פשיסט" ו"פסיכופתיה" ו"טיפול רופס בפשע" והמונח החדש, "נוירו-סרסורים", נורו הלוך ושוב), לחוסר היכולת, או לחוסר הרצון, לרדת לחקרה של האמת (כי לכל סיפור יש שני צדדים, לפחות שני צדדים), ועוד ועוד. השפע המבריק הזה, יחד עם כתיבה סוחפת, שלמרות כובד הסיפור לא נעדר ממנה הומור ציני, הם ממאפייני כתיבתה של מרגרט אטווד, והם שעושים את הספר הזה ראוי לקריאה ולמחשבה.

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

פנלופאה / מרגרט אטווד

1756

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

לטענת גרייס / מרגרט אטווד

70746

"לטענת גרייס" מבוסס על דמות אמיתית, שזכתה בזמנה לתשומת לב מרובה. גרייס מארקס נולדה באירלנד בשנת 1828. בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתה מרובת הילדים, מצב שנגרם בחלקו בשל נסיבות חיצוניות ובחלקו בשל האלכוהוליזם של האב, היגרה המשפחה כולה לקנדה ב-1840. שלוש שנים אחר-כך הורשעה גרייס בת החמש-עשרה ברצח תומס קינאר, שבביתו הועסקה כמשרתת, ונחשדה ברצח ננסי מונטגומרי, סוכנת הבית שהיתה פילגשו של קינאר. ג'יימס מק'דרמוט, שהועסק אף הוא באותו מקום והורשע באותו רצח, נתלה. גזר-דינה של גרייס הומתק בשל גילה הצעיר למאסר עולם.

מרגרט אטווד, שספריה עוסקים בנושאים חברתיים, וביניהם – ולא השולי שבהם – מעמד האשה, מתחקה בספר זה אחר סיפורה הפרטי של גרייס, המעוגן עמוק ברקע החברתי של תקופתה. שמו של הספר, במקור ובתרגום, מרמז שמה שנראה ברור ומובן על פני השטח אינו משקף בהכרח את המציאות. עיקרו של הספר הוא הסיפור כפי שגרייס בוחרת לספר, רוב הזמן באוזניו של ד"ר סיימון ג'ורדן (דמות בדויה). סיימון הוא רופא צעיר, העושה צעדים ראשונים ומהוססים בחקר הנפש, תחום רפואי בהתהוות. מספר אישים בעיר, בה היה ממוקם הכלא, ביקשו להביא לשחרורה של גרייס, וסיימון נשלח לתהות על קנקנה ולקבוע אם מדובר ברוצחת או בקורבן.

מרגרט אטווד היא מספרת סבלנית, שעיניה מבחינות בפרטים חיצוניים ויורדות אל מצולות הנפש. היא מניחה לגרייס לספר את קורותיה יום אחר יום, ולהתעכב על מראות ועל ריחות ועל תחושות. גרייס מצטיינת בתפירת שמיכות טלאים, שמיכות המורכבות מתמונות בודדות המצטרפות לסיפור. בדומה לכך, נרקמות תמונות חייה, פרט אחר פרט, ומצטרפות לסיפורה של ילדה שגדלה בעוני ובמצוקה, שהיתה אם לאחיה ולאחיותיה, ועברה משירותו של אביה לשירותם של זרים. גרייס מספרת על מאבק יומיומי לשמירה על עצמיותה בעולם הרואה בה כלי, ועל המאבק לשפיות כשהחיים בכלא אינם מציעים עתיד כלשהו, אלא מציבים שורה של מגבלות שעונשים גופניים צפויים למפרים אותן.

סיפורה של גרייס מצרף יחדיו היבטים רבים של החיים בקנדה בשנים שלפני עצמאותה. היא מתארת את ההגירה האירית שזכתה לתדמית לא מחמיאה, את החברה המעמדית בהשראת בריטניה, את המשרתות שפותו על ידי מעסיקיהן ונזנחו. גרייס, שבתמימות או במתכוון אינה מבדילה בין עיקר לתפל, מספרת לד"ר ג'ורדן, הלהוט לשמוע כל פרט, על אורח החיים של התקופה, על אמונותיה ועל מנהגיה. מטבע הדברים הסופרת מקדישה מקום לתיאור חווית הכלא, ומשום שגרייס לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה בבית-חולים לחולי נפש, היא מתייחסת בהרחבה גם לטיפול הקלוקל והקשוח בפגועי הנפש. לצד הדמויות הראשיות בראה הסופרת דמויות נוספות, מאובחנות ומובחנות היטב, ביניהן ג'רמיה הרוכל הציני, ידידה של גרייס, וגברת המפרי התלותית, בעלת הבית של ד"ר ג'ורדן. מרגרט אטווד בכשרונה הרב מקימה לתחיה את המקום ואת התקופה, ולמרות ריבוי הפרטים הספר נקרא בענין ובאותה סבלנות בה נכתב.

ומה בקשר לרצח? האם הוכיח ד"ר ג'ורדן את אשמתה של גרייס או את חפותה? הסופרת הסתמכה בנושא זה על התיעוד של התקופה – מסמכי המשפט, כתבות עתונאיות, ספרה של סוזנה מודי, Life in the Clearings Versus the Bush , ועוד, אך נראה לי כי יותר משביקשה לפצח את התעלומה, ביקשה לספר את התקופה. בהקשר של התיעוד מעניין לציין שבאותם ימים ביקור בכלא ובבתי חולים לחולי נפש היה בגדר בילוי מקובל, וגרייס היתה בבחינת אטרקציה מרכזית.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "צבע החלב". בדומה לגרייס, מרי בת הארבע-עשרה גדלה במשפחה קשת-יום, והורחקה מביתה על מנת לשמש משרתת. שתי הבנות עברו חוויות דומות ושונות עד שחוו משבר דרמטי. היה מעניין לקרוא את שני הספרים זה ליד זה. הכניעות וההשלמה של מרי מול מאמציה של גרייס לשמור על עצמיות. האנגליוּת של מרי, שיתכן כי בשלה היא מקבלת את נסיבות חייה כפי שהן, מול האיריוּת של גרייס, שאולי בה אפשר לתלות את יזמותה ואת מאבקיה לשיפור חייה. התמימות של מרי מול המחושבוּת של גרייס. וכמובן, הצמצום והתמצות של נל ליישון מול רוחב היריעה והפירוט של מרגרט אטווד.

מרגרט אטווד היא סופרת מוערכת, ובצדק, וכשרונה בא לידי ביטוי גם בספר זה. מומלץ.

Alias Grace – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

si-300-grace-marks

מזרן האבן – תשע מעשיות / מרגרט אטווד

1602037

על כריכת הספר באנגלית מופיעה כותרת המשנה “Nine Wicked Tales”, והיא מדויקת יותר מזו שבתרגום "תשע מעשיות". בכל הסיפורים שבספר מופיעים מוטיבים מרושעים, אפילו מקפיאי דם, בחלקם מוצנעים כחלק מאופיין של הדמויות, ובחלקם גלויים כמו מעשי רצח. המינוח "מעשיות" בניגוד ל"סיפורים" נועד, לדבריה של הסופרת, להרחיק את העלילות אל מחוזות הבדיון:

"כאשר מכנים יצירת בדיון קצרה "מעשיה", מרחיקים אותה לפחות במעט מממלכת העמל והזמן היומיומיים, ומתיחסים במקום זאת לעולם המעשיות העממיות, המעשיות הפלאיות ומספרי המעשיות של ימים עברו. ניתן להניח בבטחון שכל המעשיות הן יצירות בדיון, ואילו "סיפור" עשוי להיות סיפור אמיתי על הדבר ששוררת הסכמה לכנותו "החיים האמיתיים", או סיפור קצר שנותר בגבולות הריאליזם החברתי".

למרות הבחירה ב"מעשיות", תשע היצירות המקובצות בספר משכנעות באמינות דמויותיהן ובהיתכנות תוכנן, כולו או מקצתו. במרבית המעשיות הדמות הראשית היא של אדם זקן, וכמעט כולן סובבות סביב ההשפעה ארוכת הטווח של ארוע בעבר. קצת משונה לחשוב על מרגרט אטווד כסופרת אימה, אבל פה ושם נשמתי נעצרה.

שלוש המעשיות הראשונות – 'אלפינלנד', 'בחזרה מהמוות' ו'הגבירה האפלה' – מחוברות זו לזו. קונסטנס, גיבורת המעשיה הראשונה, היא סופרת מזדקנת של ספרי פנטזיה וכשפים, שלמרות השנים הרבות שעברו מאז נעוריה, ולמרות הבטחון שבא עם הגיל, היא עדיין חיה את בגידתו של גאווין, משורר מבטיח שאתו חלקה את חייה במשך תקופה מסוימת. גאווין, גם הוא כבר בערוב ימיו, הוא גיבור המעשיה השניה, ובה הוא מוצא עצמו לפתע בצילה של קונסטנס. הצעירה שאיתה בגד היא גיבורת המעשיה השלישית, גם היא כבר אשה קשישה, וגם היא מונעת מכוחה של אותה פרשיה. שתי המעשיות הבאות – 'לוסוס נאטוריי' ו'חתן בהקפאה' – יוצאות דופן בקובץ בשל גילן של הדמויות הראשיות בהן, אבל נמצא בהן אותו מוטיב של עבר המניע הווה ועתיד. שלוש המעשיות הבאות הן סיפורי אימה, אבל מכיוון שמדובר באטווד, ששום דבר אצלה אינו זול או מובן מאליו, האימה היא אמצעי ספרותי שבעזרתו היא מטפלת באותו מוטיב חוזר של העבר הנוכח בכל: ב'אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד' הסופרת מחייה את הדמויות מן הספר "הכלה השודדת", שלוש מהן עדיין מתמודדות עם בגידותיה של הרביעית. ב'היד המתה אוהבת אותך' מנסה סופר להפטר בדרכם לא כשרות מחוזה כובל, וב'מזרן האבן' לראשונה בקובץ זה מצליחה אשה קשישה לנקום במי שפגע בה עוד בהיותה תלמידת תיכון, פגיעה שקבעה מחדש את כל נתיב חייה. המעשיה האחרונה, 'זמנכם אזל', היא, אני מקווה, הבדיונית מכולן, ובה צעירי העולם מנסים להפטר מן הזקנים המתחרים איתם על המשאבים המוגבלים של עולמנו.

אם התרשמתם שמדובר ביצירה אפלה, צדקתם, אבל זהו רק היבט אחד של המעשיות. מרגרט אטווד ניחנה בהומור ובשנינה ובמיומנות נפלאה, שהופכים את הקריאה בספר לחוויה עמוקה ומעוררת מחשבה. הציטוט שעל הכריכה מתוך אחת הביקורות מגדיר יפה את הספר: "אוסף של סיפורים קצרים שופע חוצפה נפלאה ומודעות עמוקה לסוביקטיביות של רעיונות הצדק והערך… ספר שנון, מוזר ועליז בחוסר הבושה שלו, קשוח לפעמים ומלא תובנה עמוקה".

Stone Mattress – Nine Wicked Tales – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון