קליאופטרה / סטייסי שיף

קליאופטריה, מלכת מצרים, האחרונה בשושלת בית תלמי, התאבדה ב-12 באוגוסט בשנת 30 לפני הספירה, בהיותה כבת שלושים ותשע. המיתוס סביב דמותה, שנוצר עוד בימי חייה, התחזק עם השנים, והיא נחקקה בזכרון ההיסטורי-תרבותי כאשה מפתה, המאהבת של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס, שהשפיעה על מהלכה של ההיסטוריה באמצעות קסם מיני וכוחות כישוף. סטייסי שיף, מסאית וביוגרפית זוכת פוליצר, מנסה בספר זה לפזר את ערפילי המיתוס ולהציג את קליאופטרה האמיתית.

את התדמית הדמונית של קליאופטרה החל לבנות אוקטביאנוס, המוכר יותר בשמו המאוחר, אוגוסטוס קיסר. מאבק איתנים ניטש בינו ובין מרקוס אנטוניוס על ירושתו של יוליוס קיסר, עד לנצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום. כדי להצדיק את צאתו למלחמת אזרחים היה עליו למצוא קורבן, וקליאופטרה, שמרקוס אנטוניוס היה בבירור מאוהב בה, היתה מטרה קלה. אם הצליחה להכניע את אנטוניוס, כך טען, מן הסתם רומא היא מטרתה הבאה. לאחר שניצח, וכדי להעצים את נצחונו, היה עליו להעצים במקביל את יריבתו. הוא התפייט על קליאופטרה והעניק לה כוחות מכל סוג ומין עד שיצר דמות גרוטסקית ארוכת ימים, ולמרות שפגש אותה רק פעם אחת בשבוע האחרון לחייה, הוא זה שהעלה אותה למדרגת יריבה מסוכנת, לגובה רב כל כך שערפילים סמיכים ומיתוסים מטשטשים הקיפו אותה בנוחות.

הפרזותיו של אוקטביאנוס נפלו על קרקע פוריה. רומא, שלדברי הסופרת היתה באותן שנים חור פרובינציאלי בהשוואה לאלכסנדריה, הביטה בהערצה ובחשד על המזרח, שהצטייר כמשכר, שופע מין וקסם (בניגוד לרומא, שבה, לפי קיקרו, "איש אינו רוקד כשהוא פיכח, אלא אם כן הוא משוגע"). נשות רומא של התקופה היו יושבות בית, תלויות בגברים, נטולות זכויות. אשה כריזמטית, מלכה בזכות עצמה, עשירה יותר מכל גבר רומאי, נתפסה כחריגה ומאיימת. "סיפורה בנוי מפחדים גבריים לא פחות מאשר מפנטזיות גבריות", סבורה הסופרת. לענין זה עלו בזכרוני המלים ששם ג'ון ויליאמס בפיה של יוליה, בספרו "אוגוסטוס": "אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה". קליאופטרה, בת לתרבות אחרת, היתה גאה בשכלה ובכוחה. בפרק מעניין משווה הביוגרפית בין יוליוס קיסר וקליאופטרה, שאישיותם והתנהלותם היו דומות, וקובעת כי מה שנתפס אצלו כאסטרטגיה ייזכר לגביה כמניפולציה.

לכך יש להוסיף את האופן בו נכתבה ההיסטוריה בתקופות קדומות. מי שנתפס כנבל הפך דמוני, הגבולות בין ההיסטוריה והמיתולוגיה טושטשו. דברי הימים, אומרת הסופרת, היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא ביתר דיוק. המקורות ההיסטוריים, עליהם נסמך המחקר לאורך שנים, נכתבו הרבה אחרי הארועים. אל שניים מהם היא חוזרת פעמים רבות, זה של פלוטרכוס, שנולד כשמונים שנים אחרי מותה של קליאופטרה, וזה של דיו קסיוס, שכתב ממרחק של כמאתים שנה. כל אחד מהם כתב על פי תפיסתו, המקורות עליהם נסמכו אינם ברורים, והסתירות ביניהם מרובות. כך, לדוגמא, כשהם מתארים את פגישתה של קליאופטרה עם אוקטביאנוס, אחרי מותו של אנטוניוס, זו של פלוטרכוס חלושה ומרופטת, שוכבת על מזרן פשוט, לבושה טוניקה, מצבה הגופני נורא, בעוד זו של דיו קסיוס מטופחת עד כדי שלמות.

אין בידינו עדויות ישירות רבות על קליאופטרה, האשה והמלכה. הביוגרפית ערכה מחקר מקיף על התקופה, ובספר היא מציעה את רעיונותיה למילוי החללים החסרים. היא מיטיבה לנמק את בחירותיה, בהסתמך על מנהגי המקום, על ארועים מקבילים ועל הגיון, ובמקומות שבהם חסר מידע מהותי היא מציינת זאת. קליאופטרה שלה היא סמכותית, רבת ידע בתחומי פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, דוברת שמונה שפות, כריזמטית. היא היתה מלכת חסות אידאלית לרומא, העושר של מדינתה מימן פעולות צבאיות ומדיניות, והביזה האחרונה של אוקטביאנוס את אלכסנדריה אחרי מותה מימנה, כך כותבת שיף, את הקריירה שלו. במסורת בני משפחתה היא חיסלה את כל מי שיכול היה לעמוד בדרכה, כולל אחיה ואחיותיה, ובשנות הארבעים המוקדמות לפני הספירה החזירה את תפארת בית תלמי לקדמותה. כשאנטוניוס חילק מתנות למלכי המזרח, חלקה היה הגדול מכולם, כולל זכיון על הפקת אספלט מים המלח ועל מטעי התמרים והאפרסמונים של יריחו. מתנות אלה, אגב, יצרו התנגשות בינה ובין הורדוס, שמכיוון שחש מושפל הסביר ליועציו כי הזנזונת המצרית טמנה לו מלכודת בוגדנית… כאשר ידך על התחתונה מול אשה, מה נוח להפוך את אותה אשה לטורפת מינית, המסוגלת למעשים מופקרים שלא יתוארו, שפחה לתאוותיה. היא נאלצה לתמרן כל חייה, מול בני משפחתה ומול הכוחות המנוגדים ששיסעו את רומא, אבל בטחה בכוחה וביכולותיה. לא הכל היה ורוד, כמובן. המערכת הביורוקרטית המפותחת והיעילה שפיתחה היתה גם פתח לשחיתות. המדינה היתה מפולגת בין אלכסנדריה המפוארת ושאר מצרים. הנהנתנות היתה גרנדיוזית, הקלות בה נפטרו מיריבים מזעזעת, ועוד. אבל יחסית לזמנה ולמקומה, כך על פי שיף, היא התנהגה ללא דופי.

סטייסי שיף מציגה סתירות מרובות בין המיתוס למציאות. הנה אחת, אולי בלתי מהותית אך בולטת לעין: כשחושבים על קליאופטרה, התמונות הראשונות הן של אליזבת טיילור עם הפוני המפורסם (נסו לשאול את גוגל). קליאופטרה, כפי שהציגה את עצמה לבני עמה על מטבעות, נראתה אחרת לגמרי, בשיער אסוף, רחוקה מיופיה של השחקנית. מעניין כי ההתיחסות בת זמנה התעלמה לחלוטין מיופיה המשוער. במאה השלישית לספירה נכתב עליה כי היתה בעלת חזות יפה ומושכת לב. בימי הביניים נקבע כי היתה מפורסמת אך ורק על יופיה. והיום – אליזבת טיילור.

בשולי הדברים, מעניין להווכח שוב עד כמה תפיסותיהם של היסטוריונים וסופרים, גם בימינו, מגוונות ומושפעות, מן הסתם, מעמדותיהם. קיקרו, שתואר בהערצה, וגם בביקורת, על ידי עוזרו טירו בספריו של רוברט האריס, כתב על קליאופטרה "אני מתעב את המלכה". בעיני סטייסי שיף הוא גדול משביתי השמחה הרומים… באופן כללי היו לקיקרו הדגול שני מצבים, התרפסות וקנטרנות, והוא לא התקשה לגלות את שני הצדדים האלה לאותם בני אדם ממש… טרחנותו לא נפלה מצחות לשונו… שום ידוען לא היה יכול להמלט מציפורני לעגו.  

"קליאופטרה" הוא ספר מעמיק, מרחיב דעת, וניכר שהכותבת השקיעה במחקר. למרות שמדובר בספר עיון עם מסר, הוא נקרא כפרוזה מרתקת, דרך מצוינת ללמוד היסטוריה בהנאה. מומלץ בהחלט.

Cleopatra – Stacy Schiff

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

מועדון המכוניות של מצרים / עלאא אל אסוואני

2533524-46

"מועדון המכוניות של מצרים" מתרחש בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אחרי למעלה מחמישים שנות כיבוש בריטי נחתם ההסכם שהעניק למצרים עצמאות, אך הנוכחות הבריטית במדינה עדיין דומיננטית. מועדון המכוניות מנוהל על ידי בריטי, עם חבריו נמנים עשירי הארץ, והמלך פארוק עצמו – מושחת, הולל ובזבזן – מבלה לילות בקזינו שבמקום. את המועדון מתחזקים ומפעילים משרתים מצרים כנועים, שנבחרו בקפידה והוכשרו לתפקידם על ידי אלקוּ, משרתו האישי של המלך, הרודה בהם ביד קשה, ונוטל לעצמו מחצית מן הטיפים שהם מקבלים. מנהל המועדון מגדיר כך את מעמדם של המצרים: "האירופאים הם שהמציאו את המכוניות, הביאו אותן למצרים ולימדו את המצרים איך להשתמש בהן. האירופאים הם שהקימו את מועדון המכוניות, והם שמנהלים אותו. לעומת זאת תפקידם של המצרים הוא רק לשרת ולשמור. לכן לא יתכן שיהיה שוויון זכויות בין האירופאים למצרים".

סיפוריהן של מספר דמויות מתנקזים אל המועדון. עשיר לשעבר מדרום מצרים, שפשט את הרגל, עובד במקום כשרת. כשהוא סופג מכות מידי עוזרו של אלקו, הוא אינו עומד בהשפלה ומת. כתחליף לקיצבה, שהמועדון אינו מוכן לשלם למשפחתו, מתקבלים שני בניו לעבודה במקומו. מוחמד, רפה-שכל אך בנוי לתלפיות, יפול טרף לתשוקותיהן של נשים מזדקנות, לקוחות של המועדון. כאמל, סטודנט מצפוני, יתקומם כנגד המצב במדינה, כנגד המלך וכנגד הבריטים, ויצטרף למפלגת אל-ופד. סיפורה של המשפחה הוא ציר אחד של העלילה, ובו עוסק אל אסוואני בפוליטיקה המקומית וגם במעמד האשה באמצעות קורותיה של סאלחה, אחותם של מוחמד וכאמל. הציר האחר, המקביל לו ומשולב בו, עוסק במצבם החברתי של משרתי המועדון, בכניעותם ובהתרפסותם, וגם בנסיונות להיטיב את מצבם ובשאיפה לכבוד האדם. משרתים בודדים מעזים לדרוש את ביטול ההענשה הגופנית, ומי שעומד כנגדם הם דווקא המשרתים האחרים, החרדים לפרנסתם ולכודים במנטליות של ביטול עצמי. דעתו של הסופר בענין ברורה, והוא מבטא אותה בתיאור התנהלותם של המשרתים לאחר הסכמתו המפתיעה של אלקו לוותר על האלימות נגדם: "דבר-מה מהותי בהתנהגותם של המשרתים השתנה לאחר ביטול העונש. הם הפכו להיות זריזים, חרוצים וצייתנים יותר מאי-פעם, ביצעו את הפקודות ביעילות וקדו קידה בנימוס, אולם החיוך הכנוע והמתחנן נעלם מפניהם, ובמקומו הופיע חיוך לבבי ואדיב שנבע מתחושות ביטחון, אחריות וגאווה". גם באשר למעמד האשה עמדותיו ברורות, כשהוא משרטט כמה דמויות נשיות חזקות, ומאפשר גירושין מבעל מכה. מצד שני, יש בספר כמה אמירות שמגחיכות נשים, ואלה צרמו לי מאוד. בהקשר זה הצחיקה והעציבה אותי תחושת ההשפלה שחוו כמה מגיבורי הספר כשהולבשו בבגדי נשים. האקט היחיד הזה הטריד אותם הרבה יותר ממאסר ומחקירה שלוותה בעינויים.

נהניתי לקרוא את הספר והתאכזבתי ממנו. אסביר את הסתירה. אל אסוואני ניחן באורך רוח של מספר סיפורים מיומן. הוא פותח את הספר בסיפור על סופר, שמתבודד לצורך סיום כתיבת ספר. ערב אחד מופיעים על סף ביתו גבר ואשה צעירים, ומציגים את עצמם ככאמל וסאלחה, שני גיבורי הספר שזה עתה סיים לכתוב. השניים נותנים לסופר תקליטור, הכולל את הרומן בצירוף פרטים שלדעתם חשוב שייכללו בו. ואכן, הספר מכאן ואילך כתוב ברובו בגוף שלישי, אך בסיומם של מרבית הפרקים מצורפים מונולוגים בגוף ראשון מפיהם של השניים. לאחר הפתיחה, הסופר הסבלני מפליג אל גרמניה, שם ב-1885 מציג קרל בנץ את המכונית הממונעת הראשונה. הסבלנות הזו מאפיינת את הספר כולו, את תנועתו האיטית, את פרטי הפרטים שבו, מקרבת אותו אל הקורא, ועושה אותו יצירה ספרותית נעימה לקריאה. גם הבחירה של הסופר לסיים כל פרק ברגע שיא כלשהו, וליצור כך מתח ורצון להמשיך לקרוא, תורמת לרושם החיובי של הספר. עד כאן צד ההנאה. האכזבה שחוויתי נובעת מן התכנים: בניגוד ל"בית יעקוביאן" הנוקב והממוקד, ב"מועדון המכוניות של מצרים" הסיפור מתפזר, והאמירות שהסופר מבקש להביא בפני קוראיו הולכות לאיבוד בתוך סיפור שגולש לפעמים לסתמיות. הספר צובר עוצמה רק לקראת סיומו, כשהיחסים המתוחים בין הצדדים מגיעים לכדי פיצוץ, הכפפות מוסרות והאלימות משתלטת. דווקא בשלב הזה הסבלנות של המספר מתפוגגת במקצת, וסגירות הקצוות שבחר אינה משכנעת.

"מועדון המכוניות של מצרים" הוא ספר קריא מאוד, מספק מבט אל תקופה היסטורית, ומציג דמויות מעניינות. יחד עם זאת, אולי רף הציפיות היה בעוכרי, אך הספר אינו מותיר משקע מספק.

نادي السيارات – علاء الأسواني

טובי

2017 (2013)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

בית יעקוביאן / עלאא אל-אסוואני

6913399010001009801533no

בית יעקוביאן הוא בנין דירות בלב קהיר. הבנין נבנה על ידי מליונר מקומי, ונקרא על שמו, ובעבר התגוררה בו הצמרת המצרית. עם השנים, כשליבה העסקי והחברתי של העיר נדד לשכונות אחרות, נטשו את הבנין חלק מדייריו. כמה מהדירות הפכו למשרדים, והחדרונים שעל הגג, ששימשו תחילה כמחסנים, הפכו לשיכון לעניי העיר. בתקופה המתוארת בספר, ימי מלחמת המפרץ (שלהי 1990), המגוון האנושי בבנין הוא מעין מיקרו-קוסמוס של החברה המצרית.

מצרים שבספר היא מדינה מושחתת. משרות פוליטיות נקנות בכסף, סחיטה ושוחד הן הנורמה, המשטרה מענה עצירים ללא מפריע, אנשים שנולדו למעמד נמוך נידונו לעוני בלי יכולת לפרוץ מחוץ למעמדם, נשים הן כלי לסיפוק צורכי הגברים. אדם צריך להיות נוכל ערמומי או עשיר, רצוי שילוב של שניהם, כדי להצליח לסדר לעצמו חיים של נוחות או לפחות קיום סביר.

בספר מפורטים הסיפורים של כמה וכמה דמויות, אך דומה כי הסופר בחר לעקוב בעיקר אחרי שניים מדרי הגג, טאהא ובות'יינה. טאהא הוא בנו של השוער בבנין, איסלמי מאמין, השואף להתקבל לאקדמיה לשוטרים. במשך שנים למד בחריצות, הצליח להשאיר רושם חיובי על הבוחנים, ונדחה ברגע האחרון בגלל מעמדו של אביו. בות'יינה, חברתו מילדות ואהובתו, היא בחורה תמה, ששאיפותיה מצומצמות לנישואין לטאהא ולחיים שגרתיים. את תסכולו של טאהא בשל התנפצות חלומו מנצלים האחים המוסלמים. טאהא, תחילה ספקני כלפי שאיפותיהם ומערער על אמונותיהם, נסחף אל התנועה לאחר שעונה על ידי המשטרה. הספקנות מוחלפת על ידי אמונה לוהטת המונעת מן ההשפלה, ושאיפתו החדשה היא לצאת לג'יהאד. בות'יינה, בנסיון לשפר את מעמדה הכלכלי, מתקבלת לעבודה בחנות בגדים, שם מתברר לה שפרנסתה תלויה בחסדים מיניים שתעניק למעסיקה. היא משכנעת את עצמה שכל עוד היא נותרת בבתוליה אין בכך כל רע, אך מכאן נפתחת הדרך למעשים בלתי כשרים אחרים בעבור כסף, עד לנישואין לזקן שאינה אוהבת בשל ההבטחה לחיי נוחות. שני הצעירים האלה, כך עולה מן הספר, מייצגים את האפשרויות המעטות העומדות בפי צעירי מצרים, ומדגימים כיצד המצוקה והתסכול מובילים לפתרונות קיצוניים. תופעה זו אינה יחודית למצרים: אל הואקום שיוצרים חוסר האונים וההשפלה נשאבים אופורטוניסטים הניזונים מן התסכול. מפותים בכסף או בחברה תומכת או באמונה חילופית, מתוסכלי העולם מוצאים בית ומשפחה בחיק קבוצות קיצוניות המציעות מראית עין של גבורה ושל חיים משמעותיים.

אין לי כלים לשפוט אם זו אכן תמונה מדויקת של מצרים, אך מן הסתם ניתן להסיק מן התסיסה והמהפכות שהגיעו אחרי התקופה המתוארת בספר כי אכן הצטבר בציבור המצרי זעם אחרי שנים של חיים תחת שחיתות ואלימות. מכל מקום, הספר כתוב היטב, מיטיב לשלב בין הסיפורים השונים, ויוצר תמונה חיה של החברה ושל הזרמים התת-קרקעיים והגלויים שהניעו אותה.

את הכריכה המרהיבה עיצב  אמרי זרטל

علاء الأسواني – عمارة يعقوبيان

טובי

2016 (2002)

תרגום מערבית: ברוריה הורביץ

שאנהת המצרי / מיקה ולטארי

729b00dd-060e-453f-bd3c-bdb218a5370b

בתחילה היה נדמה לי שהספר בלתי קריא בגלל השפה וריבוי הפרטים, אך בהמשך הוא הפך לספר "וואו", מעניין וחכם ומעשיר.

מרתק, וגם מעציב, לקרוא על אינטריגות פוליטיות ומלחמות דת שהתרחשו לפני למעלה מ-3,000 שנה. מרתק, כי הרבה מן המסופר לא הכרתי קודם. מעציב, כי שום דבר, למעט קצבם של הארועים, לא השתנה.

במרכז הספר ימי מלכותו של פרעה אחנאתון, שחולל מהפכה דתית קצרת יומין. לאמונתו, אתון, אל השמש, היה אל יחיד, לעומת התפיסה שרווחה באותם ימים של ריבוי אלים ובראשם אמון. אתון היה אמור להיות אל שוויוני, שאינו מבדיל בין עני לעשיר. אמון ואלילי המשנה שלו, לעומתו, העשירו מאוד את מעמד הכוהנים, שכמובן התקוממו נגד השינוי. אתון סלד משפיכות דמים, מין אל צמחוני (אבל נהרות של דם זרמו בגינו). אמון ונספחיו חיבבו קורבנות בשריים. הרבה גורמים חברו להעלמותו המהירה של פולחן אתון, ומיקה ולטרי באמצעות שנהאת עומד עליהם יפה.

הספר עוסק בהרחבה גם במבנה הפוליטי של אזור המזרח התיכון, ומשחקי הכוחות, בריתות השלום והפרתן, מעניינים מאוד.

הספר הושפע מטקסט מצרי בשם "סיפורו של שאנהת", המתוארך למאה ה-20 לפני הספירה.

בסופו של דבר גם השפה הכמו תנ"כית לא הכבידה עלי כלל. ככל שהספר העמיק בארועים, הקריאה נעשתה שוטפת יותר, וגם אם פה ושם צצו מילים שגרמו לי להתעכב ולנסות לנחש למה התכוון המתרגם, לא היה בזה משום הפרעה של ממש.

כדאי מאוד לקרוא.

The Egyptian (Sinuhe, egyptiläinen) –  Mika Waltari

 עם עובד

1964 (1945)

תרגום: אהרן אמיר