מפלצת הזיכרון / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a4d79cd7a6d7aa_d794d796d799d79bd7a8d795d79f2

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017