מעוף העורב / אן מרי מקדונלד

maof_haorev_big

צריך לקרוא את הספר כדי להבין את עוצמתו, ואני לא מתימרת לנסות להעביר את העוצמה הזו כאן. את העלילה עצמה אפשר לתאר בקצרה, אבל מחשש לספוילרים אמנע מכך. נותר לי רק להביע כמה תחושות שהתעוררו בי עם קריאתו, ולהתייחס מעט למה שאני קוראת "טריקים".

הספר הוא לכאורה תעלומת רצח, אבל הוא הרבה מעבר לזה. הספר מנציח לפרטי פרטים את העולם של שנות ה-60: עולם של תקווה – "נלד ילדים, ונהיה אלה שעושים זאת נכון" (ציטוט מהזכרון של מוטיב חוזר בספר) – מצד אחד, ועולם קשה ואלים – המלחמה הקרה – מצד שני. עולם של משפחות מושלמות – אבא מפרנס, אמא עקרת בית, ילדים לדוגמא – מצד אחד, ועולם של רוע וכאב וסודות אפלים מצד שני. הספר מהלך לכל אורכו על קוי התפר האלה, עם השחור והלבן והאפור שלהם, והוא עושה זאת באמינות מירבית. תורם לכך בין השאר הפירוט הרב של כל צבע ומעשה וריח ותחושה, עד לרמה דקדקנית של ציורים על פיג'מות וטעמים של גלידה ותכניות טלויזיה וכן הלאה. יותר מפעם אחת התלוננתי על פירוט יתר טרחני בספרים – כאן אני לא מתלוננת. לא הרגשתי שאני נדרשת לאורך נשימה ולסבלנות יתרה, רק נשאבתי אל תוך החיים המתוארים בספר, וזרמתי איתם.

הסגנון המפורט הזה מעניק עוצמת יתר לפעמים הבודדות בהן הסופרת בוחרת לפתע בנימה לקונית. שני משפטים במיוחד היכו בי, שניהם הופיעו בסופי פרקים ללא התיחסות נוספת:
קלייר בהחלט אינה ילדה דחויה, ומאחר שכולם אוהבים אותה למדי ולאף אחד אין שום דבר נגדה, אף אחד לא שם לב שאין לה חברים. (עמ' 202)
ואז גרייס נובוטני חוזרת הביתה עם חבורות שאיש לא מבקש ממנה להסביר. וזה כל מה שצריך לדעת על אמא ואבא של גרייס. (עמ' 325)

אחריותם של הורים היא אחד הנושאים שבהם עוסק "מעוף העורב" בהרחבה. ג'ק ומימי, הורים טובים באמת, קשובים לילדיהם, מתפנים מכל עיסוק כדי לנטרל באופן מידי כל מצוקה, אבל מצליחים לפספס את המשבר הנורא שילדתם עוברת. מסר מדכדך למדי.

נושא בולט אחר הוא מעמד האשה במשפחה. זוהי התקופה של עקרת הבית המושלמת, זו שתמיד תיראה לעיני בעלה בלבוש נאה, ותיצור רושם שעבודות הבית מתבצעות איכשהו באורח קסם ללא מאמץ. לסופרת יש כמה דברים חכמים לומר, ודרכים חכמות לא פחות לומר אותם, כדי להצביע על הסדקים בתמונה.

ועוד לא הזכרתי את יחסי האדם מול המדינה, קנדה מול ארה"ב, מקומיים מול מהגרים, הרוב הקנדי מול שבטי המיעוט. ולא הזכרתי את פליטי השואה, ואת השאלה הקשה של העסקת מדענים נאצים לטובת המירוץ לחלל ומירוץ החימוש. וגם את ההשפעות ארוכות הטווח של התעללות מינית בילדות, שאלות של רוע אנושי, של ילדים בעולם של מבוגרים. בקיצור, יש סיבות רבות וטובות לקרוא את הספר.

הספר נפתח במילים "הציפורים ראו את הרצח", ומתוארת גופתה של ילדה לובשת שמלה כחולה ועל ידה צמיד קמעות. אחר-כך הספר הולך לכיוון אחר לגמרי, ורק אחרי כ-150 עמודים מתברר למרבה האימה שלילדה, שדרך עיניה בעיקר מסופר הסיפור, יש שמלה כחולה. אבל אן מרי מקדונלד לא מסתפקת ב"טריק" הזה: כ-50 עמודים מאוחר יותר היא מספרת על ילדה אחרת העונדת צמיד קמעות, ובכך מפזרת ערפל באשר לזהות הנרצחת, בעוד הקורא הולך ונקשר אל השתיים. אימת הרצח שבה נפתח הספר, ושהתפוגגה מעט עם התקדמות הסיפור, הולכת ומתעצמת. אי אפשר לעזוב את הספר. וכך גם בהמשך, היא בונה ציפיות להתרת הקשר, למוצא שמח, והקורא מרותק.

בהיבט האוטוביוגרפי נהניתי למצוא בספר תמונות ילדות. לדוגמא, שידורי טלויזיה בשחור-לבן, כולל "עולמו המופלא של וולט דיסני", שהיה ארוע מרכזי בילדותי, שמלות חגיגיות מבד מגרד, שירי שנות ה-60 – תמונות שקראתי בחיוך נוסטלגי למחצה

הוצאת "כנרת" הצליחה להמנע משפע הטעויות המאפיין ספרים אחרים בהוצאתה, ועל כך תבורך.

ב"הערת המחברת" בסוף הספר היא כותבת: "פרשת סטיבן טרסקוט, עוז רוחו ואומץ ליבו, שימשו השראה גדולה בכתיבתו של ספר זה". הערה זו נותרה ללא הסבר של מתרגם וחבל. גוגל היודע-כל פיצח את התעלומה.

The Way the Crow Flies – Ann Marie MacDonald

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שאול לוין