קדחת לבנה / יאצק הוגו-באדר

kadahat_levana_master

כותרת משנה: מסע ללבה הקפוא של סיביר

העתונאי הפולני יאצק הוגו-באדר חלם מאז היותו נער לחצות את סיביר ברכב לבדו בחורף. בהגיעו לגיל חמישים החליט להעניק לעצמו מתנה, מסע ברוסיה ממוסקבה עד ולאדיווסטוק. ב-1957, השנה בה נולד, קיבלו שני כתבים בעיתון סובייטי משימה לתאר את החיים בברית המועצות בעוד חמישים שנה. השניים כתבו ספר בשם "דיווח מהמאה ה-21", ובו ניסו לנבא כיצד ייראו חיי היומיום ב-2007. הוגו-באדר יצא, לכאורה, למסע בעקבות הספר, ובדיווחיו הוא עומד על הפער שבין התחזית למציאות בשטח.

"קדחת לבנה" אינו ספר מסע שגרתי. בדפים הראשונים הסופר מתאר את התנאים הפיזיים הקשים במיוחד עמם נאלץ להתמודד, ומספר מעט על המסלול שעבר. מכאן ואילך הוא מתייחס לעתים רחוקות לתוואי המסע, ובוחר להתמקד בכל פרק בנושא חברתי אחר. כותרת המשנה של הספר – מסע ללבה הקפוא של סיביר – אינה לגמרי מדויקת, שכן הוא משלב דיווחים מנסיעות בשליחות עתונו למדינות שהיו חלק מברית המועצות, והפכו לעצמאיות, כך שהספר הוא בעצם תמונת מצב של רוסיה ושל כמה מגרורותיה לשעבר. חובבי ספרי מסע ייהנו מן הפרק בו הוא מתאר שיט בימת באיקל, כשהוא משלב את סיפור ההתמודדות עם הטבע עם סיפורם של התושבים על גדת הימה.

הוגו-באדר מדווח על מדינה מושחתת בקנה-מידה בלתי נתפס. מדינה שמצהירה על מלחמה בסמים, אך המשטרה שלה מנציחה את המצב ואף סוחטת כספים מסוחרי הסמים. מדינה שלא ניתן להשיג בה דבר ללא תשלומי שוחד ופרוטקשן. מדינה שבה חיי אדם הם מצרך זול. מדינה של מונופולים דורסניים ושל כל דאלים גבר. בקטע מצחיק-עצוב הוא מספר שנסע אחרי משאית שגררה לאיטה משאית אחרת במעלה כביש ארוך שלאורכו פס הפרדה לבן. כמו כל הנהגים האחרים גם הוגו-באדר איבד בשלב כלשהו את סבלנותו ועקף את המשאיות. במעלה הכביש המתינו להם שוטרים, וכל אחד מן הנהגים נאלץ לשלם להם קנס, שרובו נכנס לכיסם הפרטי. המשאיות, לאחר שהגיעו עד השוטרים, הסתובבו וירדו חזרה, רק כדי להתחיל את הטיפוס מחדש, ו"לייצר" עוד משלמי קנסות.

סיביר משתרעת על פני שלושה-עשר מליון קמ"ר, שבעים ושבעה אחוזים משטחה של רוסיה. חיים בה שלושים וששה מליון תושבים, עשרים ושבעה אחוז מאוכלוסית המדינה. שני מליון מתוכם הם בני ארבעים ושמונה עמים מקומיים, שבכל מקום, פרט לאחד (Tuva), הם מהווים מיעוט אתני. פרקים רבים בספר מתייחסים אליהם, אל אורחות חייהם, ואל הקדחת הלבנה ההורגת בהם. הקדחת הזו – Delirium tremens – פוקדת אנשים לאחר התקפי שתיה חמורים, והיא מלווה בהזיות שבמקרים רבים גורמות להתאבדויות. רופאה מקומית, המטפלת בהתמכרות לאלכוהול, אומרת עליהם כך: "אני רואה שהם מתים, גוססים. שואה. הכחדה פיזית. עמים שלמים שותים את עצמם למוות ונעלמים מעל פני האדמה". אפשר לתלות את האשמה במצבה המדרדר של מדינתם, אבל כבר ב-1871 נכתב עליהם, "עוני נורא, הרעב כמעט ממית אותם […] ההתמכרות לאלכוהול שולטת בחלק גדול מהאוכלוסיה ומביאה אותם לדלות". בין אם הסיבה היא חברתית ובין אם היא נובעת מן הסביבה, תוחלת החיים של גברים בסיביר היא חמישים ושמונה.

הוגו-באדר מספר על שפע של זרמים דתיים שצצו עם התבטלותו של האיסור על פולחן דתי, על אמונה בשמאנים, על כתות, על התגלויות חדשות של ישו כולל האמונה – הבלתי נמנעת? – שהיהודים הם בני בריתו של לוציפר.

יש בספר פרקים מזעזעים רבים. אחד מהם מספר על פיצוץ במכרה פחם, על מותם של כורים בתאונות משונות וביסורים, ועל היאחזותם בעבודה מחוסר ברירה: "אלה שהיו בדרך החוצה אמרו שנורא מסריח מגז, שיחזרו, כי יקרה אסון. אבל הם הלכו כי משלמים להם לפי תפוקה. את גלאי הגז הם כיסו במעילים, כדי שאלה לא יצרחו וינתקו את זרם החשמל". על פי "הדיווח מהמאה ה-21" לא היו אמורים להיות במאה שלנו כורים, בזכות שיטה להעלאת הפחם בצינורות אל פני האדמה, ובכל זאת הכורים יורדים ומסכנים את חייהם, רק משום שהשיטה החדשה יקרה יותר.

בעקבות מסע באוקראינה ובמולדובה, הסופר מדווח על סחר באיברים, ועל סחר בנשים ובילדים בהיקף בלתי נסבל. ישראל, למרבה הבזיון, נזכרת בדיווחים האלה יותר מפעם אחת. רופא ישראלי שולח בריונים לפתות עניים לתרום איברים תמורת כסף, ועניים אלה מוצאים עצמם לעתים מושלכים חולים לרחוב, כשבידם רק חלק מן התמורה שהובטחה להם. ישראל מוזכרת כמקום שממנו קשה לנשים שפותו לזנות להמלט, וכמקום שממנו מגיעים קוני ילדים. עצוב מאוד.

הוגו-באדר נפגש עם חסרי בית, עם מסוממים, עם מוסיקאי שוליים, עם נשאי איידס, ומעט גם עם אנשים שהצליחו לבנות את עצמם ביושר למרות תהפוכות השלטון. הוא משרטט תמונה קשה של עוני ומחסור, של חשדנות ופחד, של ניצול החלשים, ושל משטר דורסני למרות המעבר לדמוקרטיה. הסופר מאמין בכתיבה מתוך התנסות אישית, ושליחויותיו העתונאיות נמשכות בדרך כלל תקופות ארוכות, בהן הוא חי בחברת האנשים עליהם הוא כותב. באחד הפרקים האחרונים בספר הוא מסתובב במוסקבה בחברתה של חסרת בית, לבוש בגדים מהוהים ומטונף. בראיון עם צאתו של הספר לאור בעברית אמר בתשובה לשאלה האם הוא אוהב את העם הרוסי: "יש כימיה בינינו. אלה אנשים שיוצרים סביבם אווירה שמתאימה לי ואני מתאים להם. יש להם לב ענק והם יעזרו לך כאשר תבקש. אני יושב עם אדם לילה שלם ומרגיש שאני מכיר אותו כל החיים, שזה החבר הכי טוב שלי, ואני מתאהב בו בהבזק ברק. אני יודע שבבוקר ניפרד ולא ניפגש לעולם. ככה אני אוהב לעבוד. לחבק את הגיבורים שלי". הקשר הבלתי אמצעי שלו עם דמויותיו וחיבתו אליהם ניכרים בספר.

"קדחת לבנה" הוא ספר מזעזע במובנים רבים, אך הוא מרתק ומאפשר היכרות עם עולם המצוי בעיצומו של מהפך. מומלץ.

Biała gorączka – Jacek Hugo-Bader

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מפולנית: מרתה סטנקביץ'

מודעות פרסומת

מסע / שושנה צינגל

41800010974b

כותרת משנה: בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים

בשנת 1985 כתבה שושנה צינגל את הספר "מסע אל תוך עצמנו", ובו ראיונות עם בני הדור השני לשואה. לספר הנוכחי, שבו ראיונות עם בני הדור השלישי, צורפו כמה מאלה שנכללו שבספר הקודם. "מסע" כולל ארבעה-עשר ראיונות דור שני, ועשרה דור שלישי. המרואינים מספרים על האופן בו נכחה השואה בחייהם מילדות, ועל הדרך בה משפיעה טראומת ההורים והסבים על חייהם ועל תפיסת עולמם עד היום. בין המרואינים גברים ונשים מתחומי עיסוק שונים, אם כי לאנשים ששולחים ידם בכתיבה יש נוכחות גבוהה יחסית. לאחדים מהם היו הורים ששיתפו, לאחרים הורים שהסתירו. כל אחד מהם הושפע בדרכו, כל אחד מייחס משמעות משלו להיסטוריה, להשלכותיה, ולמה שיש ללמוד ממנה.

בחרתי לקרוא את הספר משום שנושא ההשפעות והמשמעויות של השואה מעניין אותי. למרות זאת הספר לא הצליח לרתק אותי. הבעיה, מבחינתי, היא שאין די בקו משותף בעברם של המרואינים כדי לגבש יצירה קוהרנטית. אני חושבת שראיונות במסגרת מחקר, כזה שבסופו אמירה מלומדת על הנושאים שביקש לבדוק, היה מדבר אלי יותר. כפי שהוא, הספר הוא אוסף שיחות עם אנשים די אקראיים, שלחלקם יש סיפור מעניין ודעות משכנעות או מעוררות מחשבה, ולחלקם לא.

יכול להיות, כמובן, שהבעיה היא בציפיות ובהעדפות שלי. שושנה צינגל עצמה לא ביקשה להגיע למסקנות: "כל אחד מיוחד במינו, עולם ומלואו. לכן אי אפשר להכליל הכללות. אך למרות ששונים אנו איש מרעהו, חוט סמוי מקשר בינינו. דומה שאנו מהווים משפחה סמויה, שהקשר שלה עם השואה אינו היסטורי בלבד, אלא קשר של דם". הוריהם של הורי עזבו את פולין בשנות השלושים. הם לא חוו את השואה על בשרם, אבל איבדו את רוב בני משפחתם ואת חבריהם שנשארו מאחור. השואה נכחה במשפחתנו לא כמשא של סבל אישי, אלא כטראומה של חסר, של אובדן ושל אשמה. יכול להיות שזו חוויה מסוג אחר, ובני המשפחה הסמויה, כהגדרתה של הכותבת, יחושו קרובים יותר אל הספר, וימצאו בו את עצמם.

למרות ההסתיגות הפרטית שלי, יפה עשתה שושנה צינגל כשנתנה במה לצאצאי הניצולים, והעלתה לדיון את שאלת זכרון השואה אחרי שלא יהיה מי שיוכל לספר בגוף ראשון. מי שמבקש להתוודע אל עולמם של אלה שגדלו בצל השואה ימצא בספר ענין.

אסטרולוג ומשכל

2017

בדרך עם מר אלברט / מייקל פטרניטי

e9207072-e291-4235-88be-d61bfe9b90d4

אלברט איינשטיין נפטר ב-18 באפריל 1955, בהיותו בן 76. כמי שזכה להערצת המונים בחייו, ידע שאחרי מותו צפויים רבים לסגוד לעצמותיו. לפיכך הורה בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר. למרות ההוראה הזו, הפתולוג ד"ר תומס הרווי, שביצע את הנתיחה שאחרי המוות, לקח לעצמו את מוחו של איינשטיין (רופא נוסף שהיה אתו, ד"ר אברמס, לקח את העינים). מאוחר יותר טען הרווי שבנו של איינשטיין התיר לו להשתלט על המוח לצרכי מחקר, טענה שהבן הכחיש. מכל מקום, הרווי צילם את המוח, ואחר-כך ביתר אותו ושימר אותו בקופסאות ביתיות. הוא הכין גם פרוסות לבחינה מיקרוסקופית, אך בפועל לא ביצע מחקר כלשהו. במשך עשרות שנים היה נתון ללחצים לשתף חוקרים אחרים, ומפעם לפעם הסכים לשלוח נתחים לבדיקה. רק ב-1998 מסר את שארית המוח לבית החולים בפרינסטון, בית החולים בו נפטר איינשטיין. אגב, הבדיקות שנערכו על ידי חוקרים אחדים לא העלו תוצאות חד משמעיות באשר ליחודו של המוח.

"בדרך עם מר אלברט" הוא ספר מסע. מייקל פטרניטי, ששמע על תעלומת המוח הנעלם, ניסה במהלך השנים ליצור קשר עם הרווי. כשסוף סוף הצליח ליצור אתו קשר אישי, אחרי שנסיון לקבוע פגישה בעבר הסתיים בהיעלמותו של הפתולוג, היה פטרניטי על פרשת דרכים. הוא עזב עבודת פרסום בלתי מספקת, חי בחווה עם חברתו, ולא היה בטוח לאן פניו מועדות אישית ומקצועית. כשהרווי השמיע הערה אקראית בדבר רצונו לנסוע לקליפורניה כדי לתת את המוח לנכדתו של איינשטיין, פטרניטי שמע את עצמו עונה ספונטנית "אני אסיע אותך". במשך אחד-עשר ימים חלקו השניים – הגבר הצעיר בראשית שנות השלושים לחייו, והרופא הזקן בן השמונים פלוס – את חלל הרכב, כשבתא המטען נוסע איתם מה שנותר ממוחו של איינשטיין. זהו ספר מסע לא רק בגלל החוויה הפיסית של חצית אמריקה מחוף אל חוף, אלא בעיקר בשל התהליכים הפנימיים שעובר הסופר. הוא מוצא קוי אופי משותפים בינו ובין הרווי, ותוהה על החלטותיו שלו עצמו בהווה לאור העתיד כפי שהוא משתקף אליו מחייו של הרווי. הוא בוחן את אישיותו של איינשטיין, ומסיק מסקנות לגבי אישיותו שלו.

זהו ספר מרתק, למרות המורבידיות. הוא סוקר את הישגיו המקצועיים של איינשטיין החל משנת הפלאות 1905 ואחריה. הוא מספר על תחנות מרתקות בדרכם של הרווי ופטרניטי (כמו לוס אלמוס ופגישה בביתו של ויליאם בורוז אפוף הסמים כמה חודשים לפני מותו). הוא מרחיב למקומות אחרים, כמו ביקור ביפן באוניברסיטת קינקי, ופגישה עם קנג'י סוגימוטו, מרצה למתמטיקה, שמעריץ את איינשטיין כאל, ומחזיק באוסף פריטים הקשורים אליו, כולל גולת הכותרת – פיסת מוח שהרווי העניק לו. בכלל, נושא ההערצה לאיינשטיין מדהים: האיש זכה בכל העולם לקבלת פנים של כוכב (מסדר גודל של הביטלס, אם תותר לי ההשוואה), וגם אחרי מותו הוא האייקון האולטימטיבי.

הסופר אינו מדען, ולכן מן הסתם התבלבל בין שתי תחזיות של איינשטיין, כפי שצוין בהערת שוליים. אבל זה אינו ספר מדעי, ולכן יסולח לו. יש לקחת בערבון מוגבל גם את הפרשנויות שלו לאופיו של איינשטיין ולמעמדו המדעי אחרי 1925. על פי פטרניטי הוא הפך להיות "מי שהיה", מדען לא רלוונטי. הוא תוהה גם על הצהרותיו הפציפיסטיות, ומעמיד בסימן שאלה את כנותו. צריך לקרוא את הדברים מנקודת מבטו של הכותב, שמחפש בעצם את עצמו, ומשליך מאישיותו על אישיותם של אחרים (או שגם אני לקיתי בלא יודעין בהערצת איינשטיין, ומכאן ההתנגדות…).

בשורה התחתונה ציטוט מהבוסטון גלוב: "בדרך עם מר אלברט הוא ספר מבדר, אבסורדי, מציאותי, מעמיק ועשיר במידע. הוא מתבלט בעולם שבו נדמה כי כל הרעיונות הטובים כבר מוצו".

Driving Mr. Albert – Michael Paterniti

מודן

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: אורי בלסם

ימים של בהירות מדהימה / אהרן אפלפלד

625-1201037b

"ימים של בהירות מדהימה" הוא ספר מסע. לכאורה זהו ספר אודות מסע גיאוגרפי – אדם יוצא ממקום מסוים בדרכו למקום אחר – אך יותר מכך זהו ספר מסע פנימי בחיפוש אחר האני שהשתבש.

תיאו הוא גבר צעיר בראשית שנות העשרים לחייו. בהיותו נער עצרה השואה את מהלך חייו הרגיל, וכעת הוא יוצא ממחנה הריכוז לאחר השחרור ועושה את דרכו חזרה הביתה. הוא מבקש ללכת בקו ישר, להגיע כמה שיותר מהר ללא עיקופי דרך, אבל בפועל הוא עוצר ומתעכב, לוקח את הזמן בעיקר לשם בירור פנימי מיהו ומהו תיאו של היום.

הרהוריו של תיאו, והאנשים שהוא פוגש בדרכו, מביאים אותו לשחזר, ולהבין כבוגר, את חייו של לפני המלחמה. ברוב שנותיו היתה אמו, יטי, הדמות הדומיננטית בחייו. אשה צבעונית, חסרת מנוח, שהיתה קמה ויוצאת בספונטיות לטיולים בטבע, כשהיא לוקחת אתה את בנה. היא נהתה אחרי מוסיקה דתית נוצרית, בעיקר המוסיקה של באך, ונמשכה אל קפלות קטנות ואל הפסלים שבהן. במבט לאחור תיאו קולט את חוסר היציבות שלה, את הטלטלות הרגשיות בין דכאון לשמחה מתפרצת. אביו של תיאו, מרטין, היה בבחינת נוכח-נפקד כל אותן שנים, עבד שעות ארוכות בחנות הספרים שלו, הקטין את עצמו בנוכחות אשתו. כשתיאו פוגש בדרך את אהובת נעוריו של האב, מדלן, שעדיין אוהבת אותו, וגבר נוסף, ושניהם מזהים אותו בקלות על פי דמיונו המובהק לאביו, תיאו מגלה את אביו בדיעבד, מצליח להבין גם את הרקע שלו עצמו, ובעצם מגלה בהדרגה מיהו תיאו שנבנה על הילד ועל האסיר. בגלל השואה הוא כבר לא הילד שהיה, או הגבר שהיה צפוי לצמוח ממנו, והיותו אסיר מחנות לשעבר לא יכול להגדיר אותו כעת. הוא צריך לברר עם עצמו מי הוא על בסיס שתי התקופות המשמעותיות של חייו.

תיאו מרבה להרהר בשאלת הביחד לעומת הלבד. האם בגד בחבריו האסירים כשהחליט אחרי השחרור ללכת הביתה לבדו? האם היחד שלהם, שבעצם נכפה עליהם, יוצר מחויבות? בדרכו הוא פוגש פליטים ואסירים משוחררים שמקדישים את עצמם לעזרה לאחרים, וגם כאלה שינצלו את אחיהם לגורל. הוא רואה אהבה וחמלה, וגם שנאה ותאוות נקם. עם אחדים הוא יוצר קשר מיידי, באחדים הוא מעורר כעס, כשהוא מזכיר את אמו שאושפזה במנזר, ומעורר בכך חשדנות בזהותו ובנאמנותו.

תוך כדי קריאה לא התחברתי לספר. היו בו כמה דברים שהפריעו לי. לדוגמא, תיאו פוגש אסיר משוחרר שמזהה אותו בשל דמיונו לאביו, ומתפתחת ביניהם שיחה לא אמינה, כשבלי שום מבוא ודברי נימוסין, האיש מתחיל מיד לדבר על מרטין ומדלן ויטי. במחשבה לאחור נראה לי שזו דרכו של אפלפלד: הוא לא מתעכב על פרטים שוליים, כמו בנית שיחה והיכרות עם הדמויות, אלא ממצה ומזזק רק את מה שחשוב. רק כמה שעות אחרי שסיימתי את הקריאה, התחלתי לקלוט את הספר. כמו צילום פולארויד, שתחילה התמונה בו מטושטשת, אבל כשהיא מתבהרת – וזה לוקח זמן – כל פרט ברור ובהיר ומונח במקומו הנכון.

הספר מסתיים רגע לפני ההגעה הביתה, כשתיאו מפסיק להתעכב, הוא שלם עם עצמו, ומוכן לחדש את חייו. הלב נצבט כשהוא מתכנן את מעשיו: קודם יילך הביתה לבקר את אביו, ואחר-כך יגש למנזר לבקר את אמו, כאילו השואה עברה רק עליו, ומשפחתו קפאה במקומה, ממתינה לו. האם ההורים שרדו? האם יש לו בית לחזור אליו? אנחנו לא יודעים.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014

אל תפחד כשאני מחבק אותך / פולביו ארווס

d790d79c-d7aad7a4d797d793-d79bd7a9d790d7a0d799-d79ed797d791d7a7-d790d795d7aad79a

אנדראה אנטונלו הוא אוטיסט בן 18 (בעת כתיבת הספר לפני כשלוש שנים). אחד מתסמיני האוטיזם אצלו הוא הנטיה לגעת לאנשים בבטן ולחבק אותם. כשהיה צעיר יותר הוריו רכשו עבורו חולצות מודפסות, שעליהן הכתובת "אל תפחד כשאני מחבק אותך", כדי להזהיר מראש ולהרגיע אנשים שאותם חיבק במפתיע. מכאן שם הספר.

להיות הורה לבן אוטיסט זו משימה מסביב לשעון לכל החיים. אנדראה תלותי לגמרי, כולל בפעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים וקשירת שרוכי נעליים. הוא זקוק להשגחה בלתי פוסקת, אחרת הוא עלול להעלם. אבל מעבר לעול הפיסי, מירב התסכול של הוריו הוא בהיותו של אנדראה כמעט בלתי נגיש. הוא מחבק, הוא מחייך, אבל התקשורת המילולית שלו מוגבלת לתגובות לקוניות בנות מילה או שתיים, שלא תמיד קשורות באופן הגיוני לנושא. אחרי שנים של הכשרה הוא למד להביע את עצמו בשיחה כתובה במחשב. לא תמיד אפשר לשכנע אותו לכתוב, אבל כשהוא נפתח ומביע את עצמו, הוא מעלה על המסך משפטים שמעידים על מחשבות עמוקות, על תסכול ועל סבל.

"אתה צריך להבין את המועקה שלי. חרדה גדולה אני מרגיש."

"אני אדם כלוא במחשבות של חופש. אנדראה רוצה להירפא."

"אנדראה מבקש עזרה ראש מבולבל אני מרגיש רע.

(במה אתה צריך עזרה?)

לרפא את המצב של האוטיזם שלי. נמאס לי להיות ככה."

אנדראה אוהב לצייר, בדרך-כלל בצבעים עזים. כשנשאל מה הוא מרגיש כשהוא מצייר, ענה בכתב: "הצבעים הם מצבי הרוח שלי והמילים שאני לא מצליח להגיד."

פרנקו, אביו של אנדראה, יצא אתו לחופשה בארה"ב. הם שכרו אופנוע בפלורידה, ורכבו עליו עד קליפורניה. משם החליטו להמשיך למרכז אמריקה, ובסופו של המסע שוכנעו להגיע לברזיל. הספר הוא סיפורו של המסע הזה, מסופר בגוף ראשון מפי האב, כפי שכתב הסופר אחרי שנה של שיחות. קשה לי למצוא את המילים כדי להביע עד כמה הוצפתי ברגשות של חמלה ואמפטיה ואהבה. למרות שזהו סיפור כואב של התמודדות עם קשיים בלתי עבירים, הוא אופטימי ומלא שמחת חיים, כשגם אנדראה וגם פרנקו יודעים למצות הנאה מכל רגע. פרנקו אינו מסתיר מחשבות של חרדה מפני העתיד, ומספר בגילוי לב על רגעי שבירה, אבל יותר מהכל זהו סיפור של אהבה גדולה.

אני ממליצה מאוד לצפות בתמונות באתר הזה לפני קריאת הספר. הן מעניקות לספר מימד חזותי, ומקרבות את הדמויות ואת העלילה אל לב הקוראים. מן התמונות ניבט צעיר מאושר, רגיל לגמרי למראה, וכואב הלב לחשוב שבמציאות אין זה כך. ב-youtube אפשר למצוא ראיון בשלושה חלקים (באיטלקית) עם פרנקו, ובחמש הדקות הראשונות של חלקו השני סרט המציג את אנדראה בביתו.

"אל תפחד כשאני מחבק אותך" כבש אותי מתחילתו ועד סיומו בחום ובאהבה העולים ממנו, ואני ממליצה עליו מכל הלב.

Se Ti Abbraccio Non Aver Paura – Fulvio Ervas

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר