מסע תענוגות בארץ הקודש / מארק טוויין

113976

כך מסכם מארק טוויין את התרשמותו מהארץ:
"ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת אל לעשותה לארץ חמדה?
ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא".

בראיה מן העתיד, סיכום ספרו של טוויין משעשע, ואם תורשה לי נימה ציונית – הסיכום הזה מעורר גאווה. השממה הופרחה.

קבוצה של אמריקאים יצאה ב-1867 למסע תענוגות באירופה ובארץ ישראל. מארק טוויין התלווה אליהם כעתונאי, ותיעד את המסע בכתבות עתונאיות ובספר. "מסע תענוגות בארץ הקודש" הוא חלק מיצירה רחבה יותר, "The Innocents Abroad", שלא תורגמה לעברית, וחבל.

כשהגיעה הקבוצה לארץ בחרו שמונה מאנשיה לערוך מסע על גבי סוסים וחמורים מסוריה ועד ים המלח. טוויין היה אחד מהם, והספר הוא תיעוד של המסע הזה. טוויין מתאר חום כבד, ארץ חומה-אפורה, ואוכלוסיה דלה להחריד. אבל יותר משהוא מתייחס לנופים ולאנשים, הוא מתרכז בהיבטים הדתיים-פולחניים של הנוצרים בארץ ושל הצליינים האורחים. טוויין עצמו היה פרוטסטנטי מאמין, אך האמונה לא הפריעה לו לשים ללעג את ה"תעשיה" הדתית. הנה דוגמא:
"הכמרים ניסו להראות לנו, מבעד לפרגוד קטן, חלק מעמוד ההלקאה שאליו נכבל ישו כאשר ייסרו אותו בשוטים. לא היה לאל ידנו לראותו, מפני שהיה חשוך מעבר לפרגוד. עם זאת, יש שם מקל שאותו נועץ עולה הרגל מבעד לחור בפרגוד, ואז אין לו עוד כל ספק שעמוד ההלקאה האמיתי אכן נמצא שם. אין לו שום עילה לפקפק בכך, משום שהוא יכול לחוש בו במקל. והוא יכול לחוש בו ממש כשם שהוא יכול לחוש בקיומו של כל דבר".
הספר מלא דוגמאות כאלה (אולי יותר מדי).

הוא לועג לממסד הדתי ולהתמסחרותו. הוא לועג לאמונה העיוורת של הצליינים שרואים מה שהם רוצים לראות, רק לא את המציאות. הוא מתייחס בציניות לחוסר היכולת של הפלגים השונים בנצרות לחיות בהרמוניה זה לצד זה. הוא מבקר בשנינה ספרי מסעות קודמים. ופה ושם הוא משלח חיצים באנשים ובתופעות נוספים.

לדוגמא: חושבים שהאמריקאים של היום המציאו את גישת "אמריקה ושאר העולם"? לא. הנה מה שהיה למארק טוויין לומר בענין זה כבר ב-1867:
"המסע היה חידוש מסעיר עבורנו, כך שצייתנו בהתנהגותנו לאינסטינקטים הטבעיים הטבועים בנו, ולא כבלנו את עצמנו בשום גינונים ומוסכמות. דאגנו תמיד להבהיר שאנחנו אמריקנים – אמריקנים! כאשר התברר לנו שזרים רבים לא שמעו כמעט על אמריקה… ריחמנו על בורות העולם הישן, אך לא המעטנו כהוא זה בחשיבותנו…
אנשים נעצו בנו עינים בכל מקום, ואנחנו נעצנו עינים בהם. על פי רוב הצלחנו לגרום להם להרגיש קטנים מאוד, אפסים, לפני שסיימנו את ענינינו איתם, מפני שהנחתנו עליהם את עוצמת גדולתה של אמריקה עד שהכרענו אותם".

הספר מעוטר באיורים מעשי ידיו של טוויין, ותוך כדי קריאה ראיתי בדמיוני את ציורי ארץ ישראל של דוד רוברטס, ואת ציורי התנ"ך של אבל פן.

Pleasure Excursion to the Holy Land from the Innocents Abroad, or the New Pilgrim’s Progress – Mark Twain

הוצאת מחברות לספרות

2009 (1869)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

מודעות פרסומת

מסעותי עם צ'רלי / ג'ון סטיינבק

07020510

כשהגיע ג'ון סטיינבק לגיל המופלג של 58 שנה, נוכח לדעת שכבר מזמן לא הזדמן לו להפגש עם אמריקה, שעליה הרבה לכתוב (מכאן שמו המלא של הספר "מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה"). לפיכך הזמין טנדר (שזכה לשם רוסיננטה), בנה עליו ביתן מגורים, ויצא לדרך (בפינת הרכילות יש לציין, שסטיינבק סבל מהידרדרות בבריאותו, ואף איבד את הכרתו מספר פעמים ללא סיבה ברורה. אשתו סברה שהמסע נבע גם מהצורך להוכיח לעצמו שאינו זקן). התלווה אליו כלבו צ'רלי (ראו את השניים בתמונה שעל הכריכה). המסע התחיל בניו-יורק, עלה צפונה, חצה את ארה"ב ממזרח למערב, ירד דרומה לאורך החוף עד קליפורניה, חזר מזרחה לטקסס, והסתיים בניו-אורליאנס.

נתחיל מהסוף: באחרית דבר טוען ג'יי פאריני שסטיינבק יכול היה להעלות את רמת הספר אם היה יוצא בהצהרות נבואיות אמיצות יותר על ה"אמריקניות" (זה לא הניסוח  המדויק, אבל זו רוח הדברים). מכיוון שלא עשה זאת, נותרנו עם ספר מסע מקסים. האם היה מקום לצפות לביקורת כלל אמריקאית? לדעתי לא. סטיינבק בחר במודע לעבור בעיקר באזורים כפריים, לא ביקר בכל המדינות, ולבטח לא ערך מחקר מדעי. הוא תיאר את התרשמותו מן המקומות שראה ומאנשים שפגש. בעיני, יותר משזהו ספר על אמריקה, זהו ספר על סטיינבק באמריקה, ובזה יופיו וכוחו. סטיינבק עצמו לא התיימר לספר סיפור אוביקטיבי על אמריקה. באמירה צדדית סיפר על ביקור שערך בפראג. בדרכו חזרה משם פגש מכר שלו, וכשהשוו חוויות והתרשמויות נראה היה שכל אחד מהם ראה פראג שונה. לפיכך הוא בא לספר על אמריקה כפי שנראתה לו, ולא יותר מזה. לפעמים נוצרת תחושה שהוא עדין במתכוון בניסוחיו, נמנע מהלעביר ביקורת בוטה, אבל כשמגיעים לפרק על ניו אורליאנס מגלים שכשהוא כועס ומאוכזב אין לו בעיה להביע זאת. האמירה הכללית הגורפת היחידה שלו מתיחסת ל"אמריקניות": לדבריו, יש דבר כזה, וכתוצאה מכך המשותף בין אמריקאי מהצפון הקר לאמריקאי מהדרום העמוק רב יותר מזה שבין אמריקאי ואנגלי, לדוגמא, גם אם כלפי חוץ אורח חייהם דומה.

הספר כתוב בשילוב של רצינות והומור. ראו לדוגמא הציטוט שהבאתי אתמול, שחלקו הראשון רציני וסיומו בקריצה. מובאים בספר תיאורי טבע יפיפיים לרוב, תיאורי מפגשים עם אנשים שונים לאורך הדרך, והערות של סטיינבק על מה שראו עיניו. הוא מרבה להתייחס לאיכות הסביבה, הרבה לפני שהנושא הפך אופנתי (הספר נכתב ב-1960), ומתאר בעצב את ערמות הזבל והגרוטאות שהאדם מייצר. הוא מקבל את הקידמה, אך בו בזמן מצר על אובדן הפשטות הכפרית. הוא מתעב את העיור, למרות הכרחיותו, ומתנחם במחשבה על תנועת המטוטלת שהיום נעה מן הכפר אל העיר, ומחר – כשהעיר תגדל עד להתפקע – תנוע חזרה מן העיר החוצה.

אחד הפרקים מוקדש לביקורו של סטיינבק בעיר הולדתו סלינס שבקליפורניה. הוא מגיע למסקנה שאליה הגיע תומס וולף: אי אפשר לחזור הביתה (You can’t go home again– שם ספרו של וולף). הבית כבר אינו מקומו, אבדו ריחות ילדותו ונופי נעוריו, וכבר מזמן אינו חלק מן החברה המקומית. למרות קבלת הפנים לה הוא זוכה, הוא ממהר להסתלק משם.

התחנה האחרונה במסע היא בניו אורליאנס. באותם ימים התקבלו לראשונה שני ילדים שחורים לבית ספר לבן. מדי בוקר ומדי צהרים התיצבה בשערי בית הספר קבוצת אמהות, ובחרפות וגידופים קידמה את פני הילדים השחורים, כמו גם את פני ההורים הלבנים שהעזו להמשיך לשלוח את ילדיהם אל בית הספר. סטיינבק מתאר בזעזוע את ההתבהמות של "המריעות", כפי שכונו ע"ש צעקותיהן, ומתאר גם כמה מפגשים עם שחורים ולבנים בדרכו החוצה מניו אורליאנס. פרק מריר המסיים ספר מתוק. אין פלא שלאחר החוויה הזו די יצא לו החשק להמשיך לטייל, או כפי שהוא הגדיר זאת – המסע החליט לבוא אל סופו.

ספר מעניין, כתוב בכשרון, קריא, ומומלץ מאוד.

ולקינוח, ציטוט של קטע שאהבתי במיוחד: 

נראה שבתור סופר היתה לי ילדות בת מזל. סבי, סמיואל המילטון, אהב כתיבה טובה, וגם ידע מה זה, והיו לו כמה בנות משכילות, ביניהן אמי. לפיכך, בסלינס, בארון הספרים הגדול העשוי עץ אגוז ודלתות זכוכית, היה אפשר למצוא דברים מוזרים ונהדרים. הורי מעולם לא הציעו אותם, ודלתות הזכוכית כמובן שמרו עליהם, אז נאלצתי לגנוב דברים מהארון ההוא. זה לא היה אסור בבית, אבל גם לא עודדו את זה. היום אני חושב שאילו אסרנו על ילדינו הבורים לגעת בדברים הנפלאים שבספרות שלנו, אולי הם היו גונבים אותם ומוצאים בהם עונג כמוס.

Travels with Charley in Search of America – John Steinbeck

הוצאת אחוזת בית

2007 (1962)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

בדד / ריצ'רד בירד

בדד

ריצ'רד בירד היה טייס וחוקר טבע, שהתמקד באזור הקטבים ובחקר מזג האויר. בשנת 1934 הוחלט להקים תחנת חלוץ באנטארקטיקה, שתהיה מסונפת לבסיס הקבע "אמריקה הקטנה", כדי לחקור את תופעות מזג האויר העולמי במקום בו הוא נוצר, הווה אומר קרוב ככל האפשר לקוטב. הרעיון המקורי היה ליישב שם בתקופת הלילה החורפי שלושה אנשים, אך התברר שהעברת ציוד שיספיק לכחצי שנה מסובכת מדי. בירד סירב לשלוח שני אנשים, מתוך מחשבה ששניים המצויים יחד לאורך זמן יכולים לפתח קשר שיזיק לשניהם (בעוד שלושה מהווים מערכת מאוזנת יותר). בסופו של דבר הוחלט שהתחנה תאויש באדם אחד בלבד, ובירד לקח את המשימה על עצמו.

התחנה הוקמה במרץ 1934 בקו רוחב 80 (80 מעלות ו-8 שניות, ליתר דיוק). לקראת סוף החודש עזב צוות ההקמה את המקום, ובירד נשאר לבדו. בימים הראשונים עדיין היו שעות אור מועטות, אך עד מהרה ירדה על התחנה אפלת הלילה הקוטבי, מלווה ברוחות סופה ובטמפרטורות שירדו עד לכדי 70 מעלות מתחת לאפס. בתנאים לא תנאים אלה בירד היה עסוק מסביב לשעון בתפעול המכשירים בתוך התחנה ומחוצה לה.

במקביל ליעד המקצועי של השהות בתחנה, בירד היה להוט לבחון את יכולתו להסתגל לחיים מנותקים מכל אדם ומסביבת חיים שגרתית. בקטעי היומן שהוא מצטט, ובתוספות שהוסיף עם כתיבת הספר, הוא מתאר יפה את הלכי רוחו, ואת הדרך בה מילא הדממה ואת האפלה.

חודשיים לאחר תחילת המשימה השתבשו הדברים באורח חמור ביותר. בירד לקה בהרעלה קשה בשל הגזים שפלטו המכשירים בתחנה. כוחותיו אפסו כמעט לגמרי. אכילה ושתיה היו בגדר מאמץ בלתי אפשרי, ומשקלו הדרדר. במאמצים הרואים ממש המשיך איכשהו לשמור על פעילות המכשירים, כולל גיחות החוצה לצורכי תחזוקה. במקביל לכך מכשיר הקשר שבק חיים. כדי להתקשר עם אנשיו ב"אמריקה הקטנה" היה עליו להשתמש במכשיר חילופי, שתפעולו דרש פעילות גופנית מאומצת שהיתה כמעט למעלה מכוחותיו. בלילה הקוטבי כל נסיון לחלץ אותו היה בגדר משימת התאבדות, וכדי למנוע זאת. היה עליו להעמיד פנים שמצבו שפיר, וכך עשה. אחד מסגניו בבסיס האם חשד שמצבו קשה, וברגע שניתן היה לצאת לדרך – בסוף יולי – נשלח רכב חילוץ. רק באוגוסט, כחודשיים ומחצה לאחר ההרעלה, הצטרפו שלושה אנשים אל בירד. מצבו היה כל-כך שביר, שכל נסיון להעביר אותו מן התחנה היה מסתיים באסון. לפיכך שהו כל הארבעה בתחנה עד שבירד התאושש במקצת, ותנאי השטח אפשרו נסיעה בטוחה יחסית.

הספר המרתק הוא סיפור אישי מאוד של אדם יחיד, ובו בזמן הוא גם שיר הלל לחוקרים פורצי הדרך שבגופם ממש סללו את הדרך להתקדמות המדע.

לקינוח, קטע שאהבתי:

בחצות יצאתי החוצה כדי להסתכל פעם אחרונה בזוהר, אך מצאתי רק כתמי אור חיוור בחלק מן האופק, בין צפון וצפון-מזרח. עד שחיכיתי לשעת חצות האזנתי לנגינת הויקטרולה, הפעלתי את המנגנון החוזר שהתקנתי בעצמי וניגנתי אחד התקליטים של "הסימפוניה החמישית" לבטהובן. הלילה היה שקט ובהיר. את דלת הצריף הנחתי פתוחה, וכן גם את הדלת הגנובה. עמדתי שם בחושך והסתכלתי באחדות מקבוצות הכוכבים החביבות עלי, שהיו מאירות כאשר לא ראיתין מאירות מימי.

מעט מעט התחיל משתלט עלי הרושם, כי מה שראיתי ומה ששמעתי דבר אחד הם – כה שלמה היתה התמזגות המנגינה עם מחזות-השמים. יחד עם התגברות הצלילים התחיל הזוהר העמום שבאופק מתנועע במהירות ונצטייר בקשתות ובקרני אור מפזזות שהתפשטו על פני השמים – עד שהגיע למרום גובהו בנקודת הקודקוד שלי. הנגינה והלילה היו לאחדים, ואמרתי בליבי כי כל מיני היופי קרובים זה לזה ונובעים ממקור אחד. נזכרתי מעשה של אבירות ומסירות-נפש, שנתמזג למהות אחת עם המנגינה והזוהר.

Alone – Richard E. Byrd

עם עובד

1964

תרגום מאנגלית: אלישבע