עזה כמוות / גי דה מופאסאן

המרקיזה אֶני די גילרוא פגשה את הצייר אוליביי ברטין כשצייר את דיוקנה. האהבה שנרקמה בין השניים השתקפה באיכות הציור, שבעת התרחשות עלילת הספר תלוי כבר שתים-עשרה שנים בטרקלין ביתה ומעורר התפעלות. אוליביי הוא רווק מושבע, אֶני נשואה, ושניהם חשים בנוח בקשר הבלתי-תובעני ביניהם, שמתבטא במכתבים ובפגישות נסתרות. הם מתראים לעתים קרובות בפומבי בנסיבות חברתיות, אוליביי אף מיודד עם המרקיז, והחיים הגלויים והנסתרים זורמים בנחת אלה לצד אלה.

בשונה מסיפורו של דוריאן גריי, אבל כפי שמתחייב מן המציאות, הדיוקן המצויר נותר צעיר ורענן, ובמצוירת, לעומת זאת, הזמן נותן את אותותיו. אֶני אמנם נותנת דעתה תדיר על מראיה – העסק התדירי למצוא חן בעיניו יותר מכל הנשים ולקשר את לבו אליה, הפך את חייה למלחמה שאינה פוסקת בתחבולות של גנדרנות – אך לא היא ולא אוליביי נותנים את דעתם על פגעי הזמן, עד שגרסה חיה של הציור ניצבת מול עיניהם. אנט, בתה של אֶני, שבשנים האחרונות חיתה מחוץ לפריז אצל סבתה, שבה אל בית הוריה, והיא דומה דמיון רב לאמה בצעירותה. למראה שתי הנשים יחדיו, התגובה הספונטנית היא "כמו אחיות", אבל נוכח ה"העתק" הצעיר שלה, אֶני מתחילה לראות אצל עצמה כל קמט, כל הידלדלות של העור, כל סימן לכבדות.

החששות של אֶני יחבלו עד מהרה בקשר שבינה ובין אוליביי, כשהיא תאבד אמון בעצמה, ותגיע למסקנה שאוליביי מאוהב באנט, שהרי לא יתכן שיעדיף את הגרסה המבוגרת, המתבלה, על פני הצעירה. החשד, מרגע שיחלחל אל מערכת היחסים ביניהם, לא יוכל להתנדף. אוליביי, שקודם לכן חשב על אנט בהקשר לאהבתו לאֶני – האם אינן אשה אחת, זו האם עם הבת, הדומות זו לזו? ובת זו, כלום לא נדמה כי היא לא באה לעולם אלא כדי לחדש בלבו את אהבתו הישנה לאמה? –  ימצא עצמו בעל כורחו נמשך אל הצעירה. המשיכה הזו, כבתגובת שרשרת, תגרום לו לחוש בהזדקנותו שלו, בעיקר בהשוואה לגבר הצעיר שלו אנט אמורה להנשא. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן ההרהורים העגומים של אֶני ושל אוליביי, ממלחמתם הנדונה לכשלון בזיקנה ובקנאה, ושם הספר, הלקוח משיר השירים – "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" – מכוון לכך.

גי דה מופסן כתב בכשרון רומן פסיכולוגי משכנע, המתנהל לאט ובבטחה מדחי אל דחי. הוא מיטיב לתאר את אופיים של גיבוריו, וקושר יפה בין פרטים באופיים ששרטט בתחילה, כשיחסיהם התנהלו על מי מנוחות, לתגובותיהם כשהכל החל להשתבש. בשולי הסיפור הוא מעביר תחת שבט ביקורת מעודן אחדים מהיבטי החברה של התקופה. למרות שהעלילה נטועה בשלהי המאה התשע-עשרה, שכמה מאורחותיה תורמים לתגובותיהם של אוליביי ושל אֶני, הסיפור הוא אל-זמני. החשש מהזדקנות משותף לאנשים אז והיום; הקנאה, שימיה כימי עולם, עלולה להרוס את האהבה; התשוקה להכרה, שאוליביי מגלם אותה וכורע תחתיה, קיימת גם היום, אולי אף ביתר שאת.

פרט שולי למדי ששעשע אותי: כדי לרזות, כך ממליצה אחת המכרות של אֶני, אסור לשתות במהלך הארוחה, ויש לשתות תה רותח שעה אחריה. הרופא של אֶני, לעומת זאת, אינו ממליץ על נסיונות ההרזיה שלה: "אין שום רע להיות דל-בשר, אם כחוש האדם מטבעו, אך בזמן שאדם מסגף בשרו לשם פרינציפיון, אזי הוא נענש".

הספר תורגם ב-1922, כששאנז אליזה הומר לשדות אלישע, והעברית הממציאה את עצמה הביאה אל הספר כמה מלים שמובנות רק מהקשרן. למרות זאת, הספר המתורגם קריא ושפתו העברית מהנה. הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן יהודה.

מומלץ בהחלט.

Fort comme la Mort – Guy de Maupassant

שטיבל (ורשה) ומסדה

1922 (1889)

תרגום מצרפתית: משה בן-אליעזר

דו-שיח עם המוות / ארתור קסטלר

דו שיח עם המוות2

במחצית הראשונה של 1937, בין פברואר ליוני, ישב ארתור קסטלר במשך מאה ושניים ימים בכלא, שבוי בידי הרפובליקנים בספרד לאחר שנגזר עליו מוות. מאוחר יותר באותה שנה כתב את "עדות ספרדית", אודות קורותיו במלחמת האזרחים, אותה סקר כעתונאי. "דו-שיח עם המוות", המתאר את תקופת הכלא, היווה את המחצית השניה של העדות, ובשנים שאחר-כך ראה אור בנפרד.

קסטלר, שחייו היו סוערים ורבי תהפוכות, היה באותה תקופה קומוניסט. למרות שהיה שנוא על הלאומנים בספרד – אחד הבכירים שבהם נשבע לירות בו בשל מאמרים שכתב – חזר למאלגה כעתונאי כדי לסקר את הקרבות שעמדו לפרוץ באזור. הוא בחר להשאר במקום גם לאחר שנכבש בידי המורדים, ועד מהרה נעצר. במשך שבועות היה נתון בבידוד, ללא חקירה וללא משפט, והובא לידיעתו כי הוא עתיד להיות מוצא להורג, אלא אם פרנקו ימיר את עונשו במאסר עולם. בסופו של דבר שוחרר, ככל הנראה בזכות מאמציה של אשתו ובשל מעמדו כעתונאי, והוא הוחלף באשתו של אחד מן הטייסים החביבים על פרנקו.

הספר נפתח בתיאור המצב והאוירה בספרד. במפתיע, למרות שמדובר בתקופה עקובה מדם, תיאוריו של קסטלר שזורים הומור, אפל ועצוב ובכל זאת מצחיק לעתים. אולי ניתן לסכם את טיבה של מלחמת האזרחים בניסוחו זה: "בדרך הנהלת המלחמה הספרדית יש הרבה מהפטליסם המזרחי – מצד שני המחנות היריבים; זוהי אחת הסיבות המשווה למלחמה בעת ובעונה אחת אופי של עליצות מאושרת, אכזריות ושגיון. מלחמות אחרות רציפות של קרבות הן, ואילו בזאת קיימת רציפות של טרגדיות". קסטלר חוזר ומדגיש את בחישתם של כוחות זרים במלחמה, בעיקר כוחות איטלקיים וגרמניים, שערכו על גבה של ספרד ניסוי כלים לקראת מלחמת העולם, ומצביע על חולשתם, עד כדי אדישות, של הרפובליקנים.

עיקרו של הספר מוקדש לימי הכלא, לשגרת ימיו בו, ולהרהוריו באשר להתמודדות עם שלילת החופש ועם המוות הקרב. קסטלר כותב על טלטלה רגשית מתמדת, בין נחישות לאפתיה, טלטלה שהחלה מיד עם הכנסו לראשונה לתאו גדוש החלטות נשגבות לשמור על כושר גופני ומנטלי, שהתערערו במהרה בגלל אסלה שאינה מתפקדת והכרה במגבלות שנכפו עליו. הוא מהרהר בחוסר היכולת להכיר באמת באפשרות של המוות, למרות לילות ללא שינה בהם הוא מאזין לכומר ולסוהרים הבאים לבשר את בשורת הקץ. בהקשר זה הוא נזכר בדברים שאמר לו ידידו, כשנתן לו מזרק ותרופות שיסייעו לו להתאבד אם יעמוד בפני עינויים: "כמובן שתחילה חייב אדם לחטא את המחט באש בטרם יזריקנה לעצמו, אחרת עלולה להצטבר מוגלה בפצע"… הוא כופר ביכולתה של השוואה לצרות אחרות להביא נחמה, וטוען כי "ישנה דרגה של סבל שלגבי דידה חדלות השוואות כמותיות מלהיות בעלות משמעות כלשהי". הוא מנסה לפצח את תפיסת הזמן ולהבין כיצד יתכן שהזמן שעובר כה לאט בהווה מתכווץ בהופכו לעבר, עד כי נדמה שאך לפני רגע נכנס לכלא. הוא מתבונן בשוביו ובאנשים הכלואים עמו (בשלב מסוים חלק תא עם חייל גרמני, שהקפיד לעטר את עצמו בצלב קרס), ומתייחס למקריות הקובעת את תפקידו של כל אחד מהם: "כמה מגוחך הוא לייחס חשיבות כלשהי לאופיו האישי של האדם; כמה מועטה היא החשיבות הנודעת ממהותו הנפשית של אדם, ומה רבים הם הדברים התלויים בתפקיד שהטילה עליו החברה למלא; וכמה מצומצם הוא השדה הנתון לרשותו כדי לפתח את נטיותיו הנפשיות הטבעיות". עוד בהקשר ליחסים שבין השובים לשבויים, הוא מצביע על המהירות שבה מפתח השבוי מנטליות של עבד, ומתייחס כצו הגורל לזכויות היתרות של מי שהפכו להיות אדוניו לרגע. בצער הוא מודה כי "בעת בדידותי אני נעשה רע לב יותר ויותר, סנטימנטלי ורע לב", ומספר בכנות על אמונות תפלות שנתפס להן כדי להמנע ממוות, או לפחות לחזות את הגעתו – ספירת כפתורים, צעידה על מרצפות התא מבלי לדרוך על הקוים המפרידים ביניהן.

מכיוון שחוסר מעש הוא כנראה המדכא הגדול מכולם, ובעיני אין כמו ספרים להסחת דעת ולנחמה, שמחתי עם קסטלר כשהצליח למשוך את תשומת לבו של הספרן, ולקבל ספר לקריאה. הנה מה שהיה לו לומר על שני הספרים הראשונים שבחר עבורו הספרן:

היה זה מקרה מיוחד ובר מזל שדוקא האוטוביוגרפיה של ג'והן סטיוארט מיל היתה הראשונה בערימת ספרי הספרן. האמנתי תמיד, שבהנחלתה של ההשגחה העליונה קיימת מחלקה מיוחדת, שמתפקידה להמציא לקורא את הספר המתאים ברגע המתאים.

[…]

הספר השני שניתן לי לקריאה היה Voyage Autor de Mon Quartier לדה-מסטר, והמשפט הראשון, שנתקלתי בו כשהפכתי את עמודיו, היתה שיחת היחיד של המחבר המסוגר בחדרו, בשעה שהוא סוקר את ספרייתו: "הם אסרו עלי להלך בעיר אנה ואנה וליהנות מזיו המרחב; אולם הם השאירו ברשותי תבל כולה, שמרחבה אין-סופי ונטול גבולות, ואף את הזמן האין-סופי העומד לרשותי".

לספר הקדימו המתרגמים מבוא מרתק, המתאר את חייו של ארתור קסטלר וכיצד באו לידי ביטוי ביצירתו. קסטלר צירף הקדשה למהדורה העברית, ובה הוא מצטט משפט מכתב היד של המחזה "גטו" שכתב הרצל, משפט שנשמט מן הנוסח הסופי, אך ראוי בעיני הסופר לשמש כמוטו לספרו: "יניחו לכם לחיות רק אז כשתלמדו כיצד למות".

תוך כדי קריאת הספר – בגלל רעיונותיו, בגלל הרוח האיתנה, וגם בגלל ההומור – חשבתי על אסיר מפורסם אחר, נתן שרנסקי, ועל האופן בו החזיק מעמד בכלא במשך תשע שנים, כמחציתן בבידוד. הנה עצותיו בסרט חביב שהכין לקראת הבידוד בימי הקורונה (להבדיל).

הספר באנגלית מצוי ברשת.

"דו-שיח עם המוות" הוא מסמך יחודי, כן ומעורר מחשבה. מומלץ בהחלט.

Dialogue with Death – Arthur Koestler
מסדה
1946 (1942)
תרגום מאנגלית: שושנה ויוסף נדבה

פרחים לגברת האריס / פול גאליקו

5551

*סקירה עמוסה קלקלנים*

לעדה האריס, המתפרנסת מניקוי בתיהם של זרים, יש חלום אחד – לרכוש שמלה מבית כריסטיאן דיור בפריז. לעולם לא תהיה לה ההזדמנות ללבוש אותה, משום שהארועים המתאימים לכך הם מחוץ לעולמה, אבל תשוקתה נפרדת לחלוטין משיקולים של הגיון או של תועלת. כדי להשיג את מטרתה היא חוסכת לירה ועוד לירה במשך שנים, וכשבידה הסכום המתאים היא עולה על מטוס לראשונה בחייה. בפריז היא שמה פעמיה אל בית האופנה המהודר, כמעט מגורשת בשל חזותה הפשוטה, כמעט נואשת מתקוותה לזכות בשמלה כשמתברר לה שתצטרך לממן שהות של שבועיים בפריז. פשטותה, תמימותה הילדותית ולהיטותה מצילים אותה, בזכות אנשים טובים הנכבשים במתיקות אופייה, עליה הם עומדים ממבט אחד בעיניה. עדה תחזור לאנגליה עם השמלה הנכספת, תתקל במכשול אחרון, ותתנחם בידידות שחוותה באותם שבועיים קסומים.

"פרחים לגברת האריס" מתואר בדרך כלל כחגיגה אנושית, מלא תקווה, מחמם לב. בעיני הוא קודם כל סטראוטיפי ומתחסד. הוא שופע אמירות שטחיות על משאלות לבן של נשים, הוא "מעניש" על חטא הגאווה ועל המשיכה להימורים. הוא מבקש לשכנע שאנשים אף פעם אינם כפי שהם נראים כלפי חוץ, למעט התמימים מאוד, כמו גברת האריס, והמרושעים מאוד, כמו השחקנית האנוכית. וכשהוא מרסק את חלומה של גברת האריס, בגלל "גאוותה", הוא מבקש להמיר הגשמת חלום רב שנים בהכרת תודתם של מכרים מזדמנים.

אין שום רע באגדות אורבניות, ו"להיות יחד, זה הכל" של אנה גאבאלדה הוא דוגמא טובה. "פרחים לגברת האריס", אחרי כל ההמלצות שקראתי עליו, הוא פשוט מאכזב.

Flowers for Mrs. Harris – Paul Gallico

מסדה

1987 (1958)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

בתו של הזמן / ג'וזפין טיי

33676702_1853670448028320_2397087897200099328_n

המפקח גראנט נפצע במהלך מרדף אחרי פושע, וכעת הוא שוכב משועמם במיטת בית חולים. ידידתו, המבקשת להצהיל את רוחה, ומודעת לחיבתו לדיוקנים, מביאה לו מספר ציורי פנים. גראנט, המתגאה ביכולתו לקבוע על סמך התבוננות בפניו של אדם אם מדובר בנאשם או בשופט, כושל כשהוא מתבונן בתמונתו של המלך ריצ'רד השלישי, ומסווג אותו כשופט (התמונה המדוברת מוצגת למטה, לשיפוטכם). כשמתברר לו מי האיש שבציור, הוא סקרן להבין את מקור טעותו, שהרי ריצ'רד, שמלך בשנים 1483 – 1485, עד שנהרג בקרב בוזוורת' ששם קץ למלחמות השושנים, מוכר בעיקר ממחזהו של שייקספיר, הנושא את שמו, ובו הוא מוצג כנבל, מעוות פיזית ונפשית. בין השאר מיוחס למלך רצח מתועב של שני אחייניו, ילדים בני שתים-עשרה ותשע. אמנם שייקספיר נטל לעצמו את חירות המשורר בהעצימו את רשעותו ואת אכזריותו של המלך, אך הוא הסתמך על מקורות היסטוריים שאף הם השחירו את שמו.

בלי לצאת מהמיטה, כשהוא נעזר במידען אמריקאי שנשלח אליו על ידי אותה ידידה, מתחקה גראנט על מהלך ההיסטוריה ועל אופיו של המלך המושמץ. הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על היסטוריונים, כי בשונה מחוקרי הסקוטלנד יארד הם מקבלים עדויות שמיעה, ונסמכים על מקורות אינטרסנטים. לעתים דיעותיהם כל כך מקובעות, עד שאינם נותנים ליבם לסתירות שמול עיניהם. מצד שני, משנתקבעה מוסכמה היסטורית, קשה עד בלתי אפשרי לגרום לאנשים מן השורה לקבל את האמת הנחבאת מאחורי המוסכמה. כך הוא באשר לתדמיתו של ריצ'רד השלישי, וכך גם במקרים היסטוריים אחרים, כמו טבח בוסטון ומרד טוניפנדי.

ואני הגעתי – שוב – למסקנה משלי. למרות שאני נוהגת לומר שאיני חובבת מתח בלשי, רוב הזמן הבעיה היא לא בסוגה, אלא בביצוע. כי הנה, "בתו של הזמן" בהחלט נופל לתוך הגדרות הסוגה, אבל הוא אינטליגנטי, שנון, וכולו הגיון טהור ללא "פירוטכניקה" בלתי נחוצה. גרנט אינו זז ממקומו, והספר כולו מתרחש בחדר אחד, ובכל זאת הוא רווי "אקשן", קצבי ומותח, וכבונוס בלתי מבוטל הוא שופע ידע ששמחתי ללמוד.

מומלץ בהחלט.

The Daughter of Time – Josephine Tey

מסדה – ספרית עקרב

1976 (1951)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב

375px-king_richard_iii

עולמו הקטן של דון קאמילו / ג`ובאני גוארסקי

d7a2d795d79cd79ed79520d794d7a7d798d79f20d7a9d79c20d793d795d79f20d7a7d79ed799d79cd795

זהו ספר שנון ומצחיק שגיבוריו שניים: הכומר דון קאמילו וראש הכפר פפינו הקומוניסט. השניים מתכסחים ללא הרף, ודמויותיהם מאופינות בדרך של הפוך על הפוך על הפוך. הכומר הוא די בריון, ראש הכפר די רגשני, הכומר מצפוני וערמומי, ראש הכפר כוחני ופשרן. שניהם ממררים זה את חייו של זה, ואיכשהו גם מתפקדים כצמד לא רע בכלל. דון קאמילו מרבה להתייעץ עם ישו, ומסתבר שגם זה האחרון יודע לעגל פינות. הספר מנתץ מוסכמות, כשהוא שם ללעג דוגמות פנטיות, ועושה זאת בחן רב, בשנינות מרובה, ובטוויסטים בלתי צפויים, שבזכותם הספר נקרא בחיוך בלתי פוסק.

תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי שאפשר לעבד אותו לסקט קומי נהדר. מסתבר שכבר עשו זאת.

מכיוון שהספר אזל לגמרי, הוצאת חנות הספרים של איתמר לוי הוציאה אותו, ואת המשכו, לאור מחדש, בהדפסה זהה לזו המקורית מ-1956.

Mondo Piccolo: Don Camillo – Giovannino Guareschi

הוצאת מסדה

1954 (1950)

תרגום מאיטלקית: עמנואל אולסבנגר