המפגש / אן אנרייט

31-4805-b

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי

נפשות מתות / ניקולאי ו. גוגול

003100052924

פאבל איונוביץ' צ'יצ'יקוב – אדם "לא יפה-תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה" – מגיע לעיר המחוז N. הוא ממהר ליצור קשרים עם כל בעלי המעמד במקום, ובדרך-כלל מתחבב עליהם. בשיחות פרטיות הוא מציע לבעלי האחוזות לרכוש מהם את הצמיתים שהלכו לעולמם. בתקופה המתוארת, המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, שילמו בעלי האחוזות מס על העובדים שברשותם. מספר העובדים לצורך הגביה נקבע על פי מִפקד האוכלוסין האחרון, ומכיוון שמִפקדים נערכו לעתים רחוקות שולם המס גם בגין עובדים שמתו. צ'יצ'יקוב מציע להם לערוך חוזה מכירה לפיו אותם עובדים, הנפשות המתות, נמכרו לו, ובכך לשחרר אותם מן התשלום. מה עומד מאחורי ההצעה המוזרה? איזה רווח יצמח ממנה לצ'יצ'יקוב? גוגול חושף את מניעיו רק בפרק המסיים את חלקו הראשון של הספר.

בדומה ל"רביזור", המחזה הנהדר פרי עטו של גוגול, גם "הנפשות המתות" הוא סאטירה נושכנית על החברה הרוסית בזמנו. החל בצ'יצ'יקוב הנוכל, שמצא פירצה ביורוקרטית שתאפשר לו להרוויח הון מבלי לנקוף אצבע, וכלה במושל, החל במשרתו פטרושקה, שאינו טורח להתרחץ, וכלה באדון אחוזה מהודר, כולם נגועים בשחיתות, בנוכלות, בהעמדת פנים, בחנופה כלפי סמכות ובהתנשאות כלפי הכפופים להם. ביורוקרטיה מסואבת ושוחד הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הנימוסים מכסים על ריקנות, וההפרזה עד כדי היסטריה היא דרך ההתנהלות המקובלת. איש אינו חסין מפני תאוות בצע, ורובם ככולם אחוזים באובססיה כלשהי. גוגול, כמספר יודע-כל, נמנע לכאורה משיפוטיות, אך כשהוא מכניס את עצמו לסיפור דבריו צבועים בלגלוג מוסווה בקושי. מבלי לקרוא פרשנויות ליצירה, התרשמתי שגוגול ביקש להציב מראה מול קוראיו. מנחם פרי, בנספח מורחב ומלומד, מציע קריאה אחרת.

כושר התיאור של גוגול מרהיב. כוחו גדול בתיאור פרטי הפרטים הקטנים המרכיבים יחד תמונה מדויקת של התחושה או הארוע או העמדה שהוא מבקש להציג. כוחו רב גם בתיאורי טבע, ואלה יפים הן לכשעצמם והן, ואולי בעיקר, כחלק ממארג הלכי הרוח של גיבוריו. הנה קטע מרשים, אחד מרבים, שמדגים את סגנונו, וגם את התרגום המהנה של רנה לויטין:

נניח, למשל, שקיים משרד, לא כאן, אלא באיזו מלכות מעבר להרי החושך, ובאותו משרד, נניח, קיים לו מנהל המשרד. אבקש להתבונן בו כשהוא יושב בין הכפופים לו – הרי מרוב אימה הגה לא תוציא מפיך! גאוה ואצילות ומה לא יבטאו פניו! קח לך מכחול, וצייר: פרומתאוס, ממש פרומתאוס! המבט כמו של נשר, ההליכה חלקה, מדודה. והנה אותו נשר עצמו, כשרק יצא מחדרו והתקרב אל משרדו של הממונה עליו, כבר הוא נחפז ומדדה כמין חוגלה עם הניירות מתחת לזרוע, ישמור האל! בחברה ובנשפיות, אם כולם בעלי דרגה נמוכה, פרומתאוס פשוט ישאר פרומתאוס, אבל אם יהיה שם מישהו שדרגתו גבוהה קצת מזו שלו, יעבור פרומתאוס מטמורפוזה כזו, שאפילו אובידיוס לא היה יודע להמציא: זבוב, פחות מזבוב, האיש מוחק את עצמו לגרגיר עפר! "לא, זה לא איוואן פטרוביץ'", אתה אומר כשאתה מסתכל בו. "איוואן פטרוביץ' גבוה יותר, ואילו זה נמוך, וגם רזה; ההוא מדבר בקול רם, בבאס, ולעולם אינו צוחק, בעוד שזה, השד יודע מה, מצפצף כמו ציפור ואינו מפסיק לצחוק". אתה ניגש קרוב יותר, ומה אתה רואה – זה באמת איוואן פטרוביץ'! "א-הה", אתה חושב לעצמך…

מכיוון שבעקבות קריאה הספר קראתי מעט גם על הסופר, אני לא יכולה להמנע מלמצוא אותו בתוך העלילה. גוגול לא נישא מעולם ולא הקים משפחה, ויש המייחסים לו נטיות הומוסקסואליות. צ'יצ'יקוב גם הוא רווק, מדבר הרבה על הרצון בהמשכיות המתממשת בהולדת ילדים, אך נמנע מכל קשר רומנטי. כשכבר קורה שהוא נמשך לנערה, בתו של המושל, אין לו מושג כיצד לנהוג, ובהמשך כשיעסוק בשידוכים לא ידאג לשדך את עצמו אלא את זולתו. בספר ניכרת עמדה מאוד ביקורתית, לשלילה, כלפי נשים. הן תככניות, רכלניות, נעלבות בקלות, נוקמות ונוטרות. גם לאנטישמיות המיוחסת לגוגול יש עקבות בספר, בעיקר באמצעות השימוש בכינוי הגנאי "יהודון", הנקשר בדרך-כלל לעניני כספים.

נהניתי מן האופן בו גוגול פונה אל הקורא ומתעמת אתו ועם ציפיותיו. בפרק החותם את החלק הראשון הוא כותב, בין השאר: "אתם חוששים מן המבט המעמיק חדור, חוששים להעמיק לראות משהו בעצמכם, אוהבים להחליק על-פני הכל בעיניים לא חושבות […] ומי מכם, המלא ענווה נוצרית, ינעץ בתוככי נפשו, לא בפומבי כי אם בשקט, ביחידות, ברגע שיח בודד עם עצמו, את השאלה המכאיבה: "האם אין גם בי-עצמי משהו מצ'יצ'יקוב?" לא, זה לא יקרה!".

על הכריכה נכתב "לראשונה בעברית עם החלק השני". זו הצהרה נלהבת מדי, בהתחשב בעובדה שגוגול שרף – פעמיים – את החלק השני שכתב ליצירה, ובספר שלפנינו נכללים רק כמה פרקים ששרדו, אף הם לא במלואם. כשלעצמי יכולתי להסתפק בחלק הראשון, מבלי לקרוא את שאריות הפרקים שהסופר עצמו לא היה שלם איתם.

"נפשות מתות" הוא ספר מהנה, מבריק, כתוב בכשרון ובמעוף, מתורגם בשטף, ומאוד מומלץ.

Мёртвые души – Никола́й Васи́льевич Го́голь

הספריה החדשה

2013 (1842)

תרגום מרוסית: רנה לויטין