צדים את הסנרק / לואיס קרול

שלוש מיצירותיו השיריות האיגיוניות (המונח העברי לנונסנס) של לואיס קרול בתרגומו של ראובן וימר נכללות בספר – "צדים את הסנרק", "ג'ברווקי" (מתוך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם") ו"בנו של הגנן המטורף". היצירות, ובעיקר הראשונה שבהן, זכו עם השנים לתלי-תלים של פרשנויות, בנסיון לחשוף את המשמעויות שטמן בהן הסופר, שהיה, כידוע, גם מתמטיקאי ולוגיקן. היצירות מלוות במאמרי רקע ופרשנות מאת העורך הלשוני והמתרגם אלי גיא, בהערותיו של ראובן וימר לכמה מבחירותיו, בתרגום לפרשנותו של המפטי-דמפטי ל"ג'ברווקי", ובתרגום ליידיש של "ג'ברווקי" מאת רפאל פינקל.

כתיבה איגיונית מציגה הֶלחמי מלים, צירופים אבסורדים, רמזים סתומים, ומעוררת חידות ותהיות. כתיבה זו, כשהיא מורכבת ובמיטבה, "מזמינה את הקורא הותיק לרענן מוסכמות, לשבור פרדיגמות ולנער את האבק מעל תמונת עולמו המאפירה". לואיס קרול עצמו לא טרח להסביר את יצירותיו באמרו: "מדוע איני מסביר את הסנרק? כי איני יכול. איך תסביר משהו שאתה עצמך אינך מבינו?". אליס, כשביקשה להעזר בהמפטי-דמפטי כדי להבין את "ג'ברווקי" אמרה: "איכשהו זה כאילו ממלא את הראש שלי ברעיונות, אבל הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת מה הם!". גם אם לא מנסים לפצח את היצירות, הן עדיין מצליחות ליצור תחושה של סיפור ולעורר רגשות.

הנה, לטעימה, בית חוזר מתוך "צדים את הסנרק":

הֵם חִפְּשֹוּ בְּאֶצְבָּעוֹן, בִּזְהִירוּת וּבְתִקְוָה;

עִם מַזְלֵג, כֵּן, הֵם תָּרוּ הֵיטֵב.

בִּמְנָיוֹת הָרַכֶּבֶת אִיְּמוּ עַל חַיָּיו,

בְּסַבּוֹן – וּבְחִיּוּךְ שוֹבֵה לֵב…

מאמר מעניין בספר מתייחס לקשייהם של מתרגמים בבואם להמיר את שפת המקור בשפתם. אלי גיא מציג את הנושא באמצעות שלושה מן התרגומים ל"ג'ברווקי", האחד מנסה לשמר את רוח היצירה המקורית באמצעות תחליפים עבריים בעלי משמעות קרובה, השני מרחיק לקצה השני ומציע יצירה מפורשת כשהוא עוקף את ההלחמים המקוריים, והשלישי צועד בדרך הביניים. החביב עלי, אולי גם בשל טעמים נוסטלגיים, הוא התרגום מן הסוג הראשון, זה של אהרן אמיר, שבחר בכותרת "פטעוני":

בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

וּמְתֵי עָרָן כֵּרְדוּ.

במאמר מוסגר יש לציין שהבית הראשון של "ג'ברווקי", שזהו תרגומו, מתרחק מעט מן האיגיוניות לכיוון הג'יברישיות, בעוד הבתים הבאים בנויים ממלים נהירות יותר. יחד עם זאת, אמיר התאים את תרגומו למשמעויות שהמפטי-דמפטי נתן לבית הזה.

הספר מלווה בתחריטים המקוריים של הנרי הולידי.

הספר מדגים יפה את הקסם שבאיגיון, ובהחלט עושה חשק לקרוא עוד ולרדוף אחר זנבם של הרמזים.

The Hunting of the Snark – Lewis Carroll

דורון ספרים ומנדלי

2012 (1876)

תרגום מאנגלית: ראובן וימר

חמש פנים / עמנואלה ברש-רובינשטיין

hameshpanim-4s

"חמש פנים" הוא קובץ של חמישה סיפורים. המשותף לכולם הוא מעין התחבטות סביב זהות עצמית, אך בסגנונם ובתוכנם הם שונים זה מזה.

הסיפור הראשון, "מעוף הציפור", הוא לטעמי הטוב ביותר מביניהם. המספרת, ששכלה את אביה, טסה מיד לאחר השבעה לכנס בשיקגו. היא מיטיבה לתאר את הערפול שבו היא שרויה, אוירה מתוארת בדייקנות של אפרוריות וקור ועייפות, תערובת של טראומת השכול עם תחושת זמן משובשת בשל הטיסה ועם מזג אויר קודר. אם לא די באלה כדי סכסך עליה את דעתה, נדבק אליה המארח של הכנס, שמתעקש לחקור אותה על מחלתו של אביה ועל גסיסתו. היא עייפה מכדי להתאמץ לרדת למניעיו של המארח, ויפה בעיני שהסופרת מותירה לקוראים לפענח את סיבת האובססיה שלו מבלי להגיש את הפתרון לעוס בפי המספרת.

הערכתי גם את הסיפור השלישי, "המורה ללשון". גיבורת הסיפור הזה היא מורה מצליחה על פי מדדי הציונים של תלמידיה, אבל היא קשובה יותר להישגים ופחות לאנשים. המספרת, אשה מרובעת וצייתנית, מתערערת כשהמנהל מביא לבית הספר מורה נוספת ללשון, כריזמטית ממנה. היא אינה בנויה למרי גלוי, ואת תחושת השליטה היא מחזירה לעצמה באמצעות גניבה מחנויות.

הסיפור השני, "עגילים", מעמיד זה מול זה שלושה דורות של נשים. הסבתא ילידת אירופה, מקפידה על הופעתה, מטפחת את ביתה, מופנמת ושומרת על סגירות ועל פרטיות. בתה היא ההפך הגמור ממנה, טיפוס בוהמי, קולנית ומרושלת, מתמזגת בחברה ללא מחיצות. הסיפור מתמקד ביחסים שבין הסבתא לנכדה לאורך שנים. בניגוד לסבתא ולאם, שכל אחת מהן היא תבנית מקום הולדתה, הנכדה מתלבטת באשר למקומה ולזהותה. הסיפור מעניין, ויש בו אמירות משמעותיות, אבל לטעמי עדיף היה להתמקד בתקופה אחת בחיי השלוש, ולא לדחוס חיים שלמים לסיפור קצר אחד.

הסיפור החמישי, "הילה", מתואר מנקודת מבטו של אדם שנפגע בתאונה, וזכרונו נפגע. בעמודים הראשונים, בהן מתוארות הזיותיו של המספר, לא נהניתי מן הסיפור. לקח יותר מדי זמן עד שהתמקד במשהו מובן, ולמען האמת שקלתי לנטוש אותו. אבל מרגע שהמספר עובר מן ההזיה למציאות, מבולבלת כלל שתהיה, הוא נוגע ללב יותר, ולטעמי קריא ומעניין יותר. את המספר מקיפות שלוש דמויות מרכזיות, אמו, אשתו ובתו, שאותן אינו מזהה, ורק מדברים שנאמרים סביבו הוא קולט מי הן. המספר מרגיש נוח דווקא עם זרים חברי צוות בית החולים, ואינו מרגיש נוח עם קרובותיו, מן הסתם בשל הציפיות שלהן ממנו, שישוב להיות האיש שהן מכירות.

לא אהבתי את הסיפור הרביעי, "כלב שמירה". דוד, גיבור הספר, סובל מחרדה משתקת מכלבים. לא עוזרים נסיונותיו לשכנע את עצמו להתעשת, אבל כדורי הרגעה עושים את העבודה ונוסכים בו אומץ. לטעמי, זהו סיפור שחוזר על עצמו ומתארך שלא לצורך.

מעניין לציין שבכל הסיפורים יש נוכחות הורית בולטת, והשפעתם של ההורים – לפעמים תומכת, לפעמים מסרסת – ניכרת ומשמעותית לאורך שנים ללא תלות בגיל.

בשורה התחתונה: קובץ מעניין

מנדלי

2016