דוד וגוליית / מלקולם גלדוול

כותרת משנה: איך להפוך חולשה לכוח

סיפור דוד וגוליית נתפס כדוגמא מושלמת לנצחונו של החלש על החזק. מצד אחד גוליית, גיבור מלחמה חמוש כהלכה, מצד שני דוד, רועה צאן אלמוני אוחז רק בקלע. הימור על נצחונו של גוליית נראה כדאי, ובכל זאת זה לא מה שקורה בסיפור. האנדרדוג מרהיב עוז לצאת אל מול המנצח הצפוי, ומביס אותו בלי מאמץ. התרגום המגוחך לעברית של כותרת המשנה – מ“Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants” ל"איך להפוך חולשה לכוח" – מסתמך על האסוציאציה המיידית של שם הספר, אבל גלדוול מתכוון למשהו אחר, עמוק יותר. הוא מבקש לערער על ההגדרה האבסולוטית של יתרון ושל חסרון, מצביע על חסרונות לגודל ועל יתרונות לחולשה, וקובע כי לא תמיד אנחנו מזהים נכונה את אלה ואת אלה. על פניו דוד הוא החלש, אבל רמזים בטקסט המקראי הובילו חוקרים מסוימים למסקנה כי גוליית לקה באקרומגליה, גדילה מופרזת, שתופעות הלוואי שלה הן תשישות (אל גוליית התלווה אדם שנשא את המגן עבורו) וראיה לקויה (ולכן נדמה היה לו שדוד נושא מקלות מולו). דוד, לעומת זאת, היה קלע מוכשר, ורוגטקה לא היתה סתם משחק להשתעשע בו. קַלָּעִים בצבאות מסוימים היו כוח ארטילרי רב עוצמה שהכריע מערכות. כלומר, החלש האמיתי בעימות היה בעצם גוליית, ומה ששיחק לטובתו, עד שהופיע דוד, היה התפיסה המוטעית שגודל הוא כוח.

בפרקים הבאים גלדוול מביא דוגמאות לתפיסות שגויות שכאלה, מספר על חסרונות ששימשו מנוף להישגיות, ומתאר אנדרדוגים שידעו לעשות שימוש בכלים שעמדו לרשותם כדי להשיג את יעדיהם. להלן כמה מן הנושאים בספר:

מקובל לטעון כי ככל שכתת לימוד קטנה יותר, כך אפקטיביות הלמידה גדלה, שכן המורה יכול לייחד יותר תשומת לב לכל תלמיד. גלדוול טוען כי סוגיה זו מתנהגת כעקומת U הפוכה: התועלת גדֵלה כשהכתה קטֵנה, אך מעבר לגודל מסוים צמצום מספר התלמידים דווקא פוגם באפקטיביות. הסיבה לתפיסה המוטעית הרואה בגודל הכתה את העיקר נובעת מן ההתעלמות מן התועלת שבאינטראקציות בין התלמידים. כשמספרן פוחת, חווית הלימוד טובה פחות. "האין משהו מוזר בפילוסופיה חינוכית שחושבת על התלמידים האחרים בכתה של הילד שלך כמתחרים על תשומת הלב של המורה ולא כבעלי ברית בהרפתקת הלמידה?" תוהה גלדוול.

האם כדאי לכל אחד לשאוף להתקבל לאוניברסיטת עילית? גלדוול מספר את סיפורה של אשה, תלמידה מצטיינת, ששאפה להיות מדענית, אבל מצאה עצמה בעמדה של "דג קטן בבריכה גדולה" כשהגשימה את חלומה להתקבל לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. "מה שחשוב בקביעת הסיכויים שלכם להשיג תואר במדעים, הוא לא רק היכולת הלימודית שלכם. מה שחשוב הוא מה דעתכם על היכולת שלכם ביחס לאנשים האחרים בכתה שלכם", טוען גלדוול, לדעתי בפשטנות יתרה. אותה אשה, מכל מקום, נטשה את לימודיה. אם היתה בוחרת באוניברסיטה יוקרתית פחות, היתה נמצאת בעמדה המועדפת של "דג גדול בבריכה קטנה", והיום היתה עוסקת במדע, כפי שתכננה. ה"חולשה" של היותה בעלת סיכויים מופחתים להיות סטודנטית מובילה במוסד היוקרתי, יכלה להפוך ליתרון. בהקשר זה גלדוול טוען כי הרווארד מקבלת ספורטאים מחוננים בעלי כישורים אקדמיים נמוכים יחסית כדי למלא את השכבה של דגים קטנים בבריכה, לתועלתם היחסית של הסטודנטים האחרים. "אם נגזר על אדם להיות בשר תותחים בחדר הכתה, בוודאי מוטב שלאיש הזה יהיה ערוץ חלופי להגשמה עצמית במגרש הפוטבול". ואני חשבתי שהאוניברסיטה מבקשת לחזק את נבחרות הספורט שלה למען יוקרתה. יש בטיעון הזה משהו מעורר ספק, ולא מצאתי לו סימוכין.

גם תיאור מערכת בירמינגהם, שבה נאבקו אנשיו של מרטין לותר קינג בחוקי האפליה הגזעית, יוצר רושם של הטיית העובדות לטובת הטיעון. גלדוול מספר על אירועי המערכה כדי להציג כיצד אנדרדוגים אמיתיים נאלצים להשתמש בתחבולות ובמה שהוא מכנה מעשי נוכלות כדי להביא צדק. וייט ווקר, האסטרטג של המערכה, ביקש להביא את מפקד המשטרה המקומי לאיבוד סבלנות ולחשיפת אופיו האמיתי, שהיה גזעני ואלים. הפגנות מעוטות משתתפים נערכו בשעה שבה אנשים גודשים את הרחובות בשובם מן העבודה, כדי ליצור רושם מוטעה של ריבוי משתתפים. ילדים נקראו לעזוב את הלימודים ולהתכנס למטרות מחאה. בסופו של דבר זכה ווקר בחשיפה שעלתה על כל ציפיותיו. מפקד המשטרה שלח כלבנים מול המפגינים, והתמונה האייקונית שצולמה במקום מראה כלב תוקף נער שחור. בעוד הטיעון של גדלוול בנוי כהלכה, וכל אדם הגון יצדיק את ה"תעלולים" של ווקר, גלדוול מתבונן בתמונה ומתפייט על מה שנדמה לו שהוא רואה בה: במקום שוטר תוקפני שמשסה כלב בנער חסר אונים, הוא רואה שוטר טוב לב, שהצטרף ליחידת הכלבנים כדי להמנע מהצטרפות ליחידות אחרות נגועות בשחיתות. הוא רואה כלב עדין, ושם לב שברכו של הנער מורמת לבעוט בכלב. ברור שהיתה פה אלימות משטרתית, אבל בלהיטותו לבסס טיעון על הנוכלות הלגיטימית של האנדרדוג הוא מתבונן בתמונה מן הזוית הרצויה לו.

נדמה לי שהפרשנות שלו סובייקטיבית גם בתיאור ההתנהלות ההרואית של העיירה לה שאמבון סור ליניון, שתושביה הצילו אלפי יהודים בתקופת השואה. סיפורם נכלל בספר כדוגמא לאופן בו טראומה, שהיא מן הסתם חסרון, הופכת לכוח מניע. תושבי העיירה היו הוגנוטים, פרוטסטנטים צרפתים שנרדפו על ידי הקתולים עד מחצית המאה השמונה-עשרה. לייחס את פעילותם בשואה לצל הטראומטי של הרדיפות ההן נראה לי מרחיק לכת.

עוד בנושאי הספר: התועלת הפוחתת שבענישה מחמירה; למידת היוון, המסתמכת על כשרון טבעי ומכוונת להעצמתו, לעומת למידת פיצוי, שמכורח הנסיבות – כמו בדיסלקציה, כדוגמא – מוצאת מסלול עוקף מכשול; "הפספוסים הרחוקים", כלומר התנסות בפחד מצמית אך ללא פגיעה פיזית, כהסבר לחוסן של תושבי לונדון בתקופת הבליץ; בחירה בדרכי התנהלות שאינן מביאות תועלת משום שאסטרטגיות של החלשים קשות יותר; ועוד.

למרות שהספר כתוב ברהיטות, מתאר מקרים מעניינים, ומעלה רעיונות הראויים לעיון, "דוד וגוליית" הוא ספר חלש במכלול כתביו של גלדוול. נדמה שהוא בורר את העובדות, מציג רק את אלה שתומכות במה שהוא מבקש לטעון, ומבליע את האחרות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר באריכות על השיעור הגבוה של מצליחנים שאיבדו הורה בגיל צעיר, הוא מבליע בפסקה בודדה את השיעור הגבוה של אסירים שחוו אותו אובדן. טראומה יכולה להוביל לקיצוניות משני צידי הקשת החברתית, אבל גלדוול בוחר בהצגה בלתי מאוזנת. בנוסף, כמה מתיאורי המקרים מסופרים באריכות מרובה מדי, כך שהמסר מתפזר במקום להתמקד. לא אופייני למי שכתב ספרים טובים לאין ערוך כמו "מצוינים", "מה שראה הכלב" ו"לדבר עם זרים". אסכם אם כך בהמלצה על שלושת אלה.

David and Goliath – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה דביר

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

לדבר עם זרים / מלקולם גלדוול

ledaber_im_zarim42

כותרת משנה: מה כדאי שנדע על אנשים שאיננו מכירים

ב-10 ביולי 2015 עצר בריאן אנסיניה, שוטר טקסני לבן, את רכבה של סנדרה בלאנד, צעירה אפרו-אמריקאית, בתואנה שלא אותתה כשעברה נתיב. הארוע השגרתי, שהיה צריך להסתיים באזהרה, הוביל להתאבדותה של סנדרה שלושה ימים אחר-כך בתא מעצר. המוות המיותר הזה מטריד את מלקולם גלדוול. הוא סבור כי "אילו גילינו יותר התחשבות כחברה – אילו היינו מוכנים לעשות חשבון נפש לגבי הגישה שלנו לזרים והאופן שאנחנו מבינים אותם – היא לא היתה מוצאת את מותה בתא מעצר בטקסס". הספר הוא נסיון להבין את האסטרטגיות שבהן אנו משתמשים כדי לדבר עם זרים, ואת הסיבות הגורמות לאסטרטגיות אלה להשתבש.

גלדוול מעלה בספר מספר טענות מעניינות. הראשונה שבהן היא הקביעה שאנו גרועים בזיהוי שקרנים. חוקרי שב"כ, שופטים, בני אדם מן השורה – כולם מזהים שקרים באותו שיעור נמוך עד מאוד. על פי שורת ההגיון,  האבולוציה היתה אמורה לתת להעדפה למי שניחן ביכולת לעמוד על טיבם של אנשים המבקשים להפיל אותו בפח, ומסתבר שלא כך קרה. הסיבה, לדעתו, היא המחיר הכבד שתשלם חברה שתורכב מחשדנים פרנואידים. גם אם ישקרו לנו מעת לעת, זה לא ימנע מאתנו להעביר הלאה את הגנים שלנו, ולא יטיל איום רציני על הישרדותו של המין האנושי. לתקשורת יעילה, לעומת זאת, יש השלכות אדירות על הישרדותנו. התמורה ממש אינה מצדיקה את הסיכון. ברירת המחדל היא, אם כך, להאמין לבני אדם אחרים, ולהתעלם מספקות. רק כשמצטברים ספקות בכמות שאינה מאפשרת הסבר מניח את הדעת, האמונה מושעית. מסיבה זו ברני מיידוף יכול היה להמשיך לרמות במשך שנים למרות שמועות חשדניות, וג'רי סנדוסקי יכול היה להמשיך לנצל באין מפריע נערים שאימן למרות טענות נגדו.

הטענה הבאה שלו היא שפגישה פנים אל פנים עם אדם אחר אינה משפרת את הסיכויים לזהות אותו כשקרן. הסיבה לכך היא השקיפות, כלומר הרעיון שההתנהגות החיצונית של האדם משקפת באמינות את פנימיותו. אדם נמנע מקשר עין = שקרן. אדם הלוחץ את ידך בחמימות בין שתי ידיו = ישר ואמין בעל כוונות טובות. הבעיה היא שבני אדם אינם מביעים את עצמם בהכרח "על פי הספר". אמנדה נוקס, שישבה בכלא על רצח חברתה, הורשעה בעיקר משום שלא נהגה כמצופה מחברה אבלה.

גדלוול מתייחס גם לענין הצימוד, כלומר ההקשר שבו פועל האדם הזר, היבט שנוטים להתעלם ממנו, והוא מוביל לאי הבנות. הוא בוחן גם את השפעת האלכוהול על ההתנהלות האנושית, ועל קוצר הראיה שהוא גורם, כשהוא מביא להעדפת שיקולים קצרי טווח על פני חוכמתם ומוסריותם של שיקולים ארוכי טווח.

פרק מעניין, ומהותי לפרשת מותה של סנדרה בלאנד, עוסק בשיטותיה של המשטרה. בין השאר הוא מתאר את שיטת השיטור שהוא מכנה "חיפושי ערימת השחת", הווה אומר השעית הנטיה הטבעית של השוטרים לבחור באמת כברירת מחדל, ובמקומה לחשוד בכל. לטענתו, שיטה זו, שנועדה בין השאר לחיפושי נשק, הביאה לעליה מזערית וזניחה במספר כלי הנשק שנתפסו, ולעומת זאת הדביקה תווית של פושע למאות אלפי אנשים שנתפסו כחשודים בשל המירוץ הזה לפרק בני אדם מנשקם. הוא מרחיב את הדיון בשיטה זו גם לתחומים אחרים, כמו הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה, וגם בדיקות ממוגרפיה שגרתיות. בדומה לד"ר בנימין מוזס בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", גם גלדוול טוען שהגילוי המוקדם שהושג בזכות הבדיקות היזומות זניח בהשוואה לאלפי המקרים של זיהוי שווא, שהוביל לטיפולים מיותרים.

אם כל זה נשמע יבש, כדאי לקרוא את הספר גם כדי לראות כיצד מלקולם גלדוול הופך דיון אקדמי לספר מלבב. סגנונו סיפורי, והדוגמאות שהוא מביא מגוונות ומעניינות. כך, לדוגמא, את הפרק על השקיפות הוא פותח בתיאור פרק מ"חברים", ובניתוח הבעותיהם של השחקנים, שכולן תואמות לגמרי את הרגשות שהם אמורים להביע, וזאת כדי לעבור לטענה שבני אדם מחוץ למסך מביעים את רגשותיהם במגוון גדול ובלתי אחיד של הבעות חיצוניות. הוא נודד בין עולם הריגול לעולם העסקים, בין משרד הרופא לאולם המשפט, ומתייחס לנושא המרכזי של ספרו מכמה וכמה היבטים.

קריאת הספר לא תהפוך את הקוראים לגלאי שקר, אבל תפקח את העיניים למכשלות שבדיבור עם זרים, ותעורר מודעות למגבלות ההבנה שלנו.

מעניין, קריא ומומלץ.

Talking to Strangers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מצוינים / מלקולם גלדוול

3263466

כותרת משנה: ממה עשויה הצלחה

אנחנו כה לכודים במיתוסים של הטובים ביותר המבריקים ביותר והמצליחים בכוחות עצמם, עד שאנו חושבים שמצטיינים צומחים באופן טבעי מן האדמה.

אם המצוינות אינה תכונה מולדת בלבד, או תוצר של מאמציו הבלעדיים של היחיד, מנין היא צומחת? מלקולם גלדוול מצביע בספר על התנאים ההכרחיים שבלעדיהם כשרון מולד לא יבשיל לכדי הצלחה. תנאים אלה כוללים את מועד הלידה, את תמיכת המשפחה והסביבה, את הנכונות להשקיע מאמצים, ואת המורשת התרבותית. אתייחס במספר מלים לכל אחד מהם.

מועד הלידה עשוי לקבוע את ההזדמנויות שתעמודנה בפני כל אדם: אם נולד בתקופת בתקופת שפל בלידה, יזכה ללמוד בבתי ספר מעוטי תלמידים שישקיעו בו יותר. אם יהיה צעיר מדי לגיוס בתקופת מלחמה, יוכל להשקיע בפיתוח אישי. אם נולד בתחילת שנה, יזכה ליתרון הגיל במיונים על בסיס שנתון. כדוגמא מציג גלדוול את ההתפלגות של חודשי הלידה בליגת ההוקי בקנדה, כשמרבית כוכבי הליגה הם ילידי ינואר עד מרץ, לא משום שנולדו מוכשרים יותר, אלא משום שכשנערכו המיונים הראשוניים, בעודם ילדים, ילידי תחילת השנה היו מפותחים יותר ונבחרו במספרים גדולים יותר. מכיוון שנבחרו, זכו להכשרה ולהזדמנות לפתח את כשרונם. ילידי סוף השנה, המפותחים פחות בהשוואה לחבריהם לשנתון, נותרו מאחור.

משפחה תומכת מאפשרת לילד להרגיש זכאי למקומו בעולם. גלדוול טוען כי מעבר לסף מסוים ההפרשים במנת המשכל אינם משמעותיים, ויש משקל משמעותי לתכונות אחרות כמו אינטליגנציה מעשית. משפחה תומכת וסביבה מטפחת מאפשרות פיתוח אינטליגנציה זו, שמבדילה בין המוכשר למצליח.

בין אם כשרונו של אדם הוא כפסנתרן או כמתכנת או כמשפטן, כדי שהמוכשר יהפוך למומחה נדרשת עבודה מאומצת. גדלוול מציג מספר דוגמאות מתחומים שונים, שמכולן עולה כי המינימום הנדרש הוא עשרת-אלפים שעות אימון.

למורשת התרבותית יש משקל רב בכל היבטי החיים, ואין המדובר רק במנהגים התרבותיים בהם אוחז האדם ביום-יום, אלא גם בצל הארוך של המורשת מאות שנים אל תוך העבר. עם הטיעון הזה אני נוטה לא להסכים במלואו, אך כשמדובר במורשת המיידית אין ספק שהיא מהווה כוח דוחף, או מעכב, מהותי. דוגמא מעניינת היא ההצלחה של מדינות דוגמת דרום קוריאה, יפן וסין, בתחום המתמטיקה. גלדוול מונה שתי סיבות עיקריות לתופעה: האחת היא הסדירות של השפה המתמטית בשפות מדינות אלה (בניגוד למבנה של שתים-עשרה ועשרים ושתים – בראשון היחידות קודמות לעשרות, ובשני להפך – במדינות אלה המספרים הגיוניים יותר: עשר-שתים, שתי-עשרות-שתים. במקום שלוש-חמישיות, המובן המילולי של השבר בסינית הוא 'מתוך חמישה חלקים קח שלושה', מונח המסביר את עצמו). השניה היא התרבות המקדשת עבודה קשה ומאמץ. מורשת יכולה גם להיות גורם מעכב, כפי שהוא מדגים בפרק שעוסק בתאונות מטוסים של החברה הקוריאנית, תאונות שנבעו מתוך היחס של כבוד לסמכות שמנע מטייסי המשנה להעיר לקברניטים על טעויותיהם (העובדה שקוריאן אייר השכילה להתגבר על המכשלה הזו, ונחשבת היום לחברה בטוחה, היא אחת הסיבות לכך שטיעונו של גדלוול בדבר צלה הארוך של המורשת אינו לגמרי תקף בעיני). בהקשר התרבותי גלדוול מתייחס גם לרופאים ולעורכי הדין היהודים המצליחים, שצמחו מתוך משפחות של חייטים. הטיעון שלו הוא שההורים הנחילו לילדיהם תחושה של אוטונומיה ושל משמעות. המסקנה: רופאים ועורכי דין יהודים לא רכשו את מקצועם על אף מוצאם הדל. הם נעשו בעלי מקצועות חופשיים הודות למוצאם הדל.

מלקולם גלדוול מגיש ספר עיון מעניין הכתוב בכשרון פרוזאי. לשונו נהירה, סיפורי הרקע מרתקים, והתיאוריה משכנעת. הספר שופע דוגמאות מגוונות, וכדאי לקרוא אותו, הן להשכלה כללית, הן לקבלת נקודת מבט שונה על תופעת ההצלחה, והן לצרכים מעשיים, גם ברמת הכלל וגם ברמת הפרט, בעיקר כהורים אך גם כתמריץ אישי.

אסיים בהמלצתו של גלדוול: כדי לבנות עולם טוב יותר עלינו להחליף את שמיכת הטלאים של מזל מוצלח ויתרונות שרירותיים הקובעת כיום את ההצלחה – תאריכי הלידה הממוזלים והארועים המבורכים של ההיסטוריה – בחברה המספקת הזדמנויות לכולם.

Outliers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין