דיר יאסין – סוף המיתוס / אליעזר טאובר

986766

בבוקר 8 באפריל 1948 נכנסו כוחות אצ"ל ולח"י לכפר דיר יאסין, שלושה קילומטרים מהקסטל, קילומטר מגבעת שאול. נדמה שזו העובדה היחידה שכולם מסכימים עליה, כי מכאן ואילך פרשת דיר יאסין מתוארת באופנים שונים, הנעים בקשת שבין אכזריות ברוטלית כלפי כפר שוחר שלום לקרב לגיטימי מול ישוב עוין. אליעזר טאובר נבר בכל מסמך, וצירף זה לזה כל בדל מידע, כדי לגלות מה קרה שם באמת. כמאה ועשרים עמודים, כשליש מן הספר, מפרטים את המקורות עליהם נסמך כל נתון המוצג בו.

כל צד מן המעורבים בקרב ובתוצאותיו גיבש לעצמו גרסה, המושפעת מן האינטרסים שלו באותה תקופה, מתפיסת עולמו, ומן המטרות שביקש להשיג לאורך זמן, וטאובר דן בכולן. במפתיע, ואולי לא, תיאוריהם של הניצולים ושל הלוחמים תואמים למדי, שהרי הם נכחו במקום. את תיאורי הזוועה סיפקו אלה שלא היו שם בפועל.

לוחמי אצ"ל ולח"י, שהיו בלתי מיומנים בלחימה מבית לבית, ביקשו לכבוש את הכפר כדי ליצור רצף יהודי ממערב לירושלים, וכדי למנוע מן הכפר להפריע לתנועה אל העיר. הכיבוש תואם עם דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בירושלים, שמאוחר יותר טען שנאלץ לאשר את הפעולה משום שמפקדי שני הארגונים התעקשו עליה, וסירבו להשתתף בקרב על הקסטל כפי שהציע להם (לעומת זאת, בית המשפט קבע, ב-1951, שההגנה עצמה התכוונה לכבוש את הכפר, והכיר בקרב על דיר יאסין כקרב לגיטימי במלחמת השחרור). על כוונתם של הארגונים לכבוש ולא לטבוח תעיד העובדה שהביאו איתם רכב נושא רמקול, כדי להזהיר את התושבים מפני הקרב ולאפשר להם לברוח. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה מפורשות להמנע משפיכות דמים מיותרת ולפעול לפי כללי אמנת ז'נבה. שבע-מאות מתוך כאלף התושבים אכן נמלטו וניצלו (מחזיקי גרסת הטבח טוענים שגם אם לא היה מתוכנן טבח, הוא היה לפחות ספונטני). הלוחמים לא צפו את ההתנגדות שקידמה את פניהם, ומן הצד השני המגינים לא צפו את התעקשותם של התוקפים לכבוש את הכפר. התוקפים התקדמו בית אחר בית, תחת אש המגינים מן העמדות שעל הגגות, כשהם משליכים רימונים אל תוך הבתים כדי לנטרל התנגדות. מרבית ההרוגים בכפר מצאו כך את מותם, וביניהם נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק פעיל בקרב. כוחות אצ"ל ולח"י תוגברו על ידי אנשי הפלמ"ח, בעוד תושבי המקום לא קיבלו עזרה מבחוץ למרות בקשותיהם, וכך הושלם כיבושו של הכפר. כמאה מתושבי דיר יאסין נהרגו. כמאתים נלקחו בשבי, והוסעו לירושלים המזרחית, שם שוחררו.

חוסיין אלח'אלדי, מזכיר הועד הערבי העליון, החליט לנצל את תוצאות הקרב לצרכי תעמולה, כדי שתיאורי הזוועה ימריצו את מדינות ערב לבוא לעזרת ערביי ארץ ישראל. אלח'אלדי האמין באמת שמספר ההרוגים עמד על מאתים וחמישים, אך טען כי מותם בא להם באותן שיטות בהן השתמשו הנאצים כנגד היהודים, ומנה בין ההרוגים עשרות נשים הרות ומיניקות. סיפורי אונס, שלא היו ולא נבראו, גרמו לתוצאה שההנהגה הערבית לא חזתה: ערביי ארץ ישראל היו מוכנים להלחם על בתיהם, אך כשהדברים נגעו לכבודן של נשותיהם ושל בנותיהם הם העדיפו להסתלק. טאובר סבור כי פרשת דיר יאסין היתה גורם משמעותי בבריחה ההמונית מן הארץ. תיאורי הזוועה קיבלו חיזוק גם מן הצד היהודי, שכן אנשי ההגנה והנהגת הישוב ביקשו לבדל את עצמם מן הפורשים. עלו טענות לפיהן אנשים הועמדו אל הקיר ונורו – ככל הנראה היה מקרה יחיד שבו חייל ירה על דעת עצמו בבני משפחה שהוצאו מביתם, כנקמה על פציעתו הקשה של חברו. לטענות על הבאת השבויים למחצבה והריגתם שם אין כל ביסוס. כך גם למקרי האונס שלא קרו. המפליגים בדמיונם הרחיקו עד כדי עלילה על הלוחמים לפיה הימרו על מינם של עוברים, ושיספו את בטנן של האמהות כדי לקבוע מי הזוכה בהימור. על טענה אחת אין עוררין: הלוחמים בזזו את הכפר, ולפני ששחררו את השבויים לקחו מהם את כל חפצי הערך שלהם.

אחד ממובילי גרסת הטבח היה מאיר פעיל, שכלל לא נכח בכפר בעת הקרב. פעיל, שבאחד מתפקידיו היה מפקד היחידה שפעלה נגד הפורשים, הגיע לדיר יאסין לפנות ערב, מלווה בצלם. כל טענותיו על הוכחות לטבח, בהן חזה במו עיניו, הוכחשו על ידי בן לוויתו. זה לא הפריע לו לפתח את הסיפור כל חייו, ולהוסיף לו פרטים. מדהים אותי כל פעם מחדש להווכח עד כמה טינות ישנות, משני הצדדים, עדיין חיות ובוערות עשורים אחרי הארועים.

אליעזר טאובר עשה עבודה יסודית, ולדעתי משכנעת, בהפרדת העובדות מן המיתוס. ביקורות על הספר נעות, כצפוי וכנהוג במקומותינו, בין שבחים להאשמה בהתאמת ההיסטוריה לאג'נדה פרטית.

"דיר יאסין – סוף המיתוס" הוא ספר מחקרי ויורד לפרטים, אך הוא כתוב בשטף ובבהירות ונקרא כפרוזה תיעודית. מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

מודעות פרסומת

הטנק / אסף ענברי

989312

בדגניה א' עומד טנק סורי, שנעצר כנגד כל הסיכויים על ידי המגינים המעטים של המקום ב-20 במאי 1948 בקרבות יום העצמאות. על פי גרסת ויקיפדיה, הטנק נפגע בפגז פּיא"ט והושמד בבקבוק מולוטוב. מי היה הפיאטיסט? מי השליך את הבקבוק? האם גרסה זו אכן משקפת את אשר ארע? חמישה אנשים טוענים שהם מי שעצרו את הטנק, כל אחד בנפרד. אסף ענברי מספר את סיפוריהם, לפני ואחרי הארוע המכונן של חייהם.

ייאמר מראש, בסיומו של הספר לא נדע מה באמת ארע שם. דבר זה נרמז כבר במוטו שנבחר לספר, ציטוט מספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט: "וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי". הגרסה שהתקבעה בזכרון הלאומי היא לא של אלחנן האלמוני, אלא של דוד המלך, כמסופר במפורט בשמואל א', פרק י"ז, סיפור ששיאו בפסוק נ': "וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד". אלחנן עצמו, על פי הנוסח בדברי הימים, הרג "רק" את לחמי, אחיו של גולית. כלומר, התנ"ך מציע מספר גרסאות לאותו סיפור גבורה, כל גרסה ומשמעויותיה השונות.

בדומה לסיפור דוד וגולית, גם הגרסאות השונות של עצירת הטנק משקפות משמעויות שונות של האתוס הלאומי. שלום הוכבאום, איש דגניה, שלדבריו בקבוק המולוטוב שזרק היה הראשון שפגע בטנק, היה ניצול ברגן-בלזן, וסיפורו מייצג את התקומה שבעקבות השואה. סיפורו של ברוך בר-לב, המוכר בכינויו בורקה, מייצג את המוח היהודי, ברוח משלֵי, "בְתַחְבֻּלוֹת  תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה". בורקה הציע להערים על הסורים, ולהשאיר את שער הישוב פתוח, כדי לגרום להם להאמין שמחכה להם מלכודת, והסורים אכן נעצרו. יצחק עשת, שבזמן הקרב היה פיאטיסט, ולדבריו פגע בטנק בנסיון ראשון, מחזק את מיתוס המקצוענות. שלמה אנשל, אף הוא פיאטיסט, פגע בטנק בנסיון שלישי, וסיפורו מסמל את היאוש הדוחף למעשים בלתי אפשריים, שכן עשה זאת לגמרי לבדו למרות שהפעלת הפיאט חייבה צוות של שני אנשים. גרסתו של דוד זרחיה, המכונה דוידסקו, מסמלת קור-רוח ואומץ. על פי גרסתו הוא ניגש לטנק, שכנע את הטנקיסט להכנע, ואחר-כך השחיל רימון אל תוך הטנק. האם מישהו מהחמישה משקר? התשובה שלילית. כולם היו שם, כולם מאמינים לחלוטין בגרסתם, סערת הקרב לא אפשרה זכרונות ברורים, הזמן טשטש פרטים וקיבע את הגרסה הפרטית. האם האמת ההיסטורית חשובה? אולי להיסטוריונים דקדקנים. לכל מי שאינו נמנה אתם די בשילוב חמשת הסיפורים יחדיו.

אסף ענברי אינו מתמקד בארוע היחיד של עצירת הטנק. באמצעות סיפור חייהם של חמשת האנשים הוא מספר את סיפור הישראליות, החל בהתישבות שלפני קום המדינה, עבור בקרבות מלחמת העצמאות, וכלה בארועים מן השנים שאחריה. את דוידסקו, שרוב שנותיו היה קצין בכיר בחיל החימוש, אנו פוגשים במלחמת יום כיפור, רגע לפני שחרורו מקבע, כשהוא מחפש את בנו, שהשתתף בצליחת התעלה. את יצחק עשת, שעדיין נושא בגופו רסיסים מן הקרב בדגניה, אנו מוצאים באותה תקופה בהג"א, מוסר לידיהם של הורים שכולים את הציוד הפרטי של בניהם שנפלו. בורקה, מהנדס בסולל-בונה, הרחיק לאוגנדה, שם התיידד עם אידי אמין, ידידות שבשלה אנו נפגשים אתו מאחורי הקלעים של מבצע יונתן. את שלמה אנשל, נהג אגד צנוע וישר-דרך, נמצא במשמר האזרחי. ובאמצעות סיפורו של שלום הוכבאום, שהתאבד בהיותו בן חמישים ושלוש, אנו מתוודעים להווי קבוצת דגניה.

בכתיבה עניינית, התופסת את לבו של כל נושא מבלי להרבות ב"קישוטים", אסף ענברי פורש סיפור מרתק. בראיון שהעניק בעקבות ספרו הקודם, "הביתה", אמר, "אני נגד כתיבה פטפטנית", והעקרון הזה עובד מצוין בשני הספרים. למרות שפע העובדות, ולמרות שהסיפורים הנפרדים כאן רגשיים מאוד, הסופר מצליח לאזן בין מידע לרגש, מבלי לגלוש לתיעוד או לשמות תואר מנופחים. הקריאה בספר היא, לפיכך, חוויה ספרותית, היסטורית ורגשית כאחד, וכמו שעמוס עוז כתב על הכריכה, "אין הרבה ספרים כאלה".

ידיעות ספרים

2018

תמונת הטנק מתוך כתבה באתר "יד לשריון"

הטנק1

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב / חנוך ברטוב

mchutz20laofek2020mever20larechov_med

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006

בחיי / פוצ'ו

101800000020b

הסופר ישראל ויסלר, המוכר יותר כפוצ'ו, יליד 1930, גדל בתל-אביב, התגייס לפלמ"ח, והיה ממקימי הקיבוץ נתיב הל"ה. בספר האוטוביוגרפי "בחיי" הוא מתאר את חייו מילדותו ועד תום מלחמת העצמאות. הספר מבוסס על זכרונו, שנעזר ביומן מינימליסטי למדי שכתב בתקופת המלחמה, ובקטעים מספריו שאותם ביסס על ארועים שקרו.

פוצ'ו ידוע בסגנונו ההומוריסטי והצ'יזבאטי. גם "בחיי" מצטיין באותה רוח קלילה, בשורות מחץ משעשעות, ובכתיבה שוטפת ונעימה מאוד לקריאה. הסופר שלום עליכם, כך הוא מספר, כבש את לבו כילד, ומאז שקרא לראשונה את אחד מספריו חלם להיות סופר בסגנונו. במהלך השנים, כילד וכגבר צעיר, כתב פיליטונים ומחזות קטנים לחבר'ה, ורכש לעצמו מוניטין מסוים בין מכריו.

בדומה לשלום עליכם, גם אצל פוצ'ו במקרים רבים ההומור מכסה על עצב. פוצ'ו, שהיה בין הראשונים שכתבו על הפלמ"ח ללא כובד הראש הממלכתי, מספר בהומור ובקלילות על חוויות המלחמה – פרק לדוגמא הוא "סימני הדרך של פחפח", ובו מסופר על יציאה לפעולה קרבית באישון לילה, בלי לכתוב אף מילה על הידיעה כי חלקם לא ישובו, רק על מעשי הקונדס שעוללו החיילים הצעירים לחברם שלקה בקלקול קיבה. בפרקים אחרים הוא מספר על הפחד, על מיתוס הגבורה (אסור היה לומר "ברחנו", רק "נסוגונו"), ועל חברים שנפלו, תמיד בחיוך, במין אופטימיות שבדיעבד. רק לקראת הסיום, כשהוא מספר על ספר זכרון שכתבו לזכרם של תשעה חברי ההכשרה שנפלו בקרבות, הוא מציין שדווקא הוא, הסופר שבחבורה, לא תרם דבר לספר, כי לא הצליח לכתוב טקסט שאינו מצחיק, ומבין השורות מבצבץ העצב המוסווה.

פוצ'ו השתתף בקרב חרבת מחאז בנגב, הקרב שעליו כתב ס. יזהר את "ימי צקלג" המופתי. פוצ'ו מספר על הקרב בגיזרה בה לחם מנקודת מבטו היחודית – "ימי צקלג" במהדורה מקוצרת והומוריסטית.

מענייין ללמוד מן הספר על האנשים והמאורעות שמאחורי ספריו של פוצ'ו. הוא מספר על המורה צדק, ששימש מודל למורה הדגול שמילקיהו, על חבריו שבדמותם נוצקו גיבורי "חבורה שכזאת", שאותו כתב כבר בהיותו בן תשע-עשרה, ומצביע על מקורות ההשראה ל"אני פחדן אני", ספר על המלחמה, ובו הוא עצמו בתפקיד יורם הפחדן. בקטע משעשע ב"בחיי" הוא מתוודה שהוא מתבייש לספר אפיזודה מסוימת על עצמו, וכתחליף הוא מצטט קטע שכתב על אותה אפיזודה עצמה ב"אני פחדן אני" כיורם…

רבים ממכריו של פוצ'ו באותה תקופה בארץ ישראל הקטנה, הפכו ידועי שם בישראל בשנים הבאות: יצחק רבין, דני קרוון, עמנואל הרוסי, זהרירה חריפאי, ואחרים. משעשע להתוודע אליהם באפיזודות קטנות מצעירותם.

תיאוריו של פוצ'ו תוססי חיים, כאילו לא עברו שנים רבות מאז התרחשות האירועים שעליהם הוא מספר. נדמה שבעבור אנשים רבים, שחוו את אותה תקופה, העבר המשיך לחיות בהווה, וויכוחים שבעי שנים עוררו אמוציות כאילו נחוו רק אתמול. כך, לדוגמא, הוא מספר על צ'יץ', ששנים אחרי הקרבות בנגב עדיין היה לבו נתון לויכוח בין הפלמ"ח לגבעתי על זכות כיבושה של גבעה אחת.

פוצ'ו חושף בספר את מקור כינויו, ולצדו את הסיפורים שהמציא במהלך השנים כדי לחפות על הבנאליות של הארוע האמיתי. קיראו וגלו בעצמכם 🙂

בסיומו של הספר נכתב כי זהו חלק א'. אשמח מאוד לקרוא את חלק ב' כשיפורסם.

הוצאת לשון

2016